מבט האדם על עצמו

אנחנו נמצאים בחודש שהוא לפני גמר הזמן, תוך שלושים יום לגמר הזמן. יש קצת חשש להגיד את המילה שזה סוף זמן, שמא המושג של סוף זמן יגרום לאיזה ריפיון. אמנם יודעני בבירור שיש בחורים ומסתמא בין היושבים כאן נמצאים כאלה, שהמציאות שלהם שככל שמתקרב הזמן לסיומו הם מתפקדים יותר חזק. כי הרי בתחילת הזמן אפשר לחשוב שיש עוד זמן, אבל לקראת סוף הזמן; אם לא עכשיו אימתי?!

ידוע שכשיש מצב של מלחמה ושני עמים נלחמים על המיקום של הגבול שבין שתי המדינות, ויש מלחמה! דם ואש ותימרות עשן. כשבאיזשהו שלב הוכרזה הפסקת אש שהיא תיכנס לתוקף בעוד ארבעים ושמונה שעות, מהרגע שיודעים שהולכת להיות הפסקת אש - הלחימה נוראה, חאף אריין! מה שאפשר לחטוף בינתיים זה עושה יותר לחימה חזקה מאשר קודם שידעו על הפסקת האש, כיון שכל צד רוצה שהפסקת האש תהיה במצב שיהי' לו עוד קצת עליונות, תפס עוד קצת שטח, כבש עוד משהו, כך המציאות - זה בעצם הבחינה של סוף זמן. משא"כ בתחילת הזמן; עוד נראה, לא כ"כ בוער, כל הזמן עוד לפנינו.

[יש כאן עוד נקודה, שהאלה שבאמת מתפקדים חזק בסוף הזמן ברוח הדברים שדיברנו, הם אלה שגם בבין הזמנים זה אצלם כעין זמן, והם לומדים הרבה גם בבין הזמנים, עד שהרבה פעמים המצב שלהם, שבתחילת הזמן הם לא כ"כ במצב של אחרי בין הזמנים, שיהי' להם את הרעננות של תחילת הזמן, כי כשמתחיל הזמן הם בסוף הזמן של ביה"ז, כי הם מתמידים גדולים גם בביה"ז, לכן זה גורם עוד סיבה שאצלם התחילת זמן זה לא הדבר הכי חזק, כי הם בעצם כעת בסוף זמן של ביה"ז].

ובאמת אולי כאן המקום לעורר שאם אמנם שכולנו יודעים, ואנחנו שומעים את זה כל הזמן, שביה"ז זה לא זמן שלא חייבים בו במצות ת"ת. אבל ראוי לדעת שביה"ז זה זמן שנועד גם למנוחה, ז"א שחוץ מדין ת"ת שקיים גם בביה"ז, כי כל העתים שוים במצות ת"ת, אבל בביה"ז יש עוד דין, יש גם דין לנוח ולהתאוורר, ממילא הבני עליה צריכים למצוא את האיזון בין הלימוד לבין המנוחה. הם לא יכולים לחפש רק את החומרא, להחמיר ללמוד טוב בביה"ז, כי בביה"ז חלק מהחומרא של ביה"ז זה לנוח, הלנוח בביה"ז זה חומרא זה לא קולא, זה לא שמותר לנוח אלא שצריך לנוח, ממילא המנוחה בביה"ז זה לא איזה קולא זה גם חומרא, אם הוא ירבה מידי בלימוד בביה"ז על חשבון המנוחה זה חומרא דאתי לידי קולא, שהוא מיקל בדבר אחר שצריך להחמיר.

מפורסם שהחזו"א אמר פעם; למי נברא הים? בשביל מה נברא הים? לעמלי תורה שהם יוכלו בעת מנוחתם ליסוע לים. יש עוד כל מיני ענינים חוץ מים, שזה ענינים שמבריאים ומרעננים את הנפש אחרי תקופה של זמן שברוך ה' לומדים טוב.

ראוי לדעת שגם מי שמאיזשהו סיבה לא מזדמן לו להתעסק בענינים כאלה כעין ים וטיולים גם בביה"ז, ראוי לו לדעת שבביה"ז להיות באיזשהו שב ואל תעשה מלמוד תורה בזמנים מסוימים שבתוך ביה"ז, גם בזה עצמו יש בזה איזשהו מנוחה ולכל הפחות מנוחה פורתא, ודבר שנותן יכולת להתחדש אחרי זה לקראת הזמן החדש בעצם זה שיש זמן שהוא לא תיפקד.

ידוע שגדולי ישראל אמרו וכתבו שגם בביה"ז לקבוע ארבע שעות ללימוד, כמדו' שבהוראה הזאת יש איזשהו שיעור למטה שלא יפחות מארבע שעות, מהו השיעור למעלה בענין? אולי באמת ראוי להוסיף כל מה ששייך? זה דבר ברור שלא! לכל הפחות השיעור למעלה זה לא ללמוד כמו בזמן עצמו, כי אחרת במה יתבטא הדין מנוחה של ביה"ז, כמדו' שודאי צריך להפחית רבע מהשיעור שרגילים ללמוד בזמן עצמו [יש שמחשיבים את ההורדה מהשיעור שהם רוצים ללמוד בזמן, כגון משתים עשה שעות. ואין זה נכון, לפי שהם אינם בדרגה של 12 שעות, וכדאמר הגר"ח קניבסקי שליט"א שאביו לא נתכוין שכל בן ישיבה ראוי לזה. ומרן הגרי"י זצ"ל אמר זאת לאדם פרטי ואין ללמוד מזה הוראה לרבים, אלא לפי כוחו של כל אחד ואחד, ואין הדבר נמדד בשעות. והא קמך שהוא הבחור הלזה בן עליה וחפץ לעלות, ומשתדל בהתמדה ואינו מגיע ל-12 שעות, הרי דאינו שייך לזה, ולכך ההורדה היא מהבפועל]. החזו"א כותב באיזה מקום בקובץ איגרות על בחור שהיה ראוי לו לנוח, וכך כותב: "ולהוסיף על השינה והטיול ועוד מעניני הבטלה, ולהרבות בכלכלה ומזון מבריא", כך החזו"א כותב.

בכלל כמדו' שבין הזמנים זה בחינת שבת, בשבת כתוב בהלכה; שבעלי בתים שעוסקים כל ימות השבוע במלאכה יעמלו בתורה בשבת, ולומדי תורה שעמלים בתורה כל ימות השבוע יוסיפו בשבת בשינה ובמנוחה, כך כתוב בפוסקים - גם ביה"ז זה כך; אלה שהם לא כ"כ לומדים בזמן, אין שום ענין שהם ימנעו מלהרבות בת"ת אפי' בביה"ז, אפי' כל היום כולו, אין שום ענין שהם ימנעו ממשהו, אבל אלה שכל הזמן לומדים ברצינות, להם מיועד הביה"ז להוריד מזמני הלימוד לצורך מנוחה והתרעננות.

עוד זאת ראוי לדעת; שהצורך במנוחה בביה"ז הוא לא רק למי שמרגיש את עצמו חלש גופנית, כי יש צורך במנוחה בלי קשר דוקא לחולשת גוף, אלא המציאות היא שמי שלומד ברציפות זה גורם במשך הזמן שכוח הריכוז והאיכות של הריכוז יכול לרדת אצלו, וגם כוחות נפשו עלולים להיחלש, וכשהוא כבר מגיע לחולשה, ולצערינו זה מצוי הרבה, לוקח הרבה זמן עד שהוא חוזר לעצמו - וביה"ז בבחינה הזאת הוא נועד כדי למנוע את החולשה הזאת.

נדבר עתה על נושא נוסף, אשר הוא שייך לפני שיוצאים לביה"ז. יש הרבה שבסיום תקופה או בסיום זמן מתבוננים על עצמם בכעין סיכום; איפה אני אוחז? מה הספקתי? ומה ערכי? מה קורה איתי? זה איזה זמן לעשות ספירת מלאי, מה קורה איתי.

בוא נתבונן; מה באמת קורה איתנו? מה מעמדינו? מה דרגתינו? יש בדבר הזה ענין גדול מאוד שצריך לדעת; אנחנו רואים במציאות שיש לנו הרבה פעמים מבט שלילי על עצמינו, מתוך שאנחנו מוצאים את עצמינו שנכשלנו בכך וכך או לא עשינו את כל המוטל עלינו. בודאי אמת נכון הדבר שבדברים שבאמת נכשלנו בהם ובאמת לא עשינו את המוטל עלינו בהם, שמי שמוצא בעצמו שהוא התנהג שלא כהוגן או לא עשה את מה שמוטל עליו, ודאי שראוי לו להתעורר ולראות איך לתקן את זה. אבל איך אדם צריך להסתכל על עצמו בתוך זמן כזה, שהוא רואה את עצמו שהוא לא בסדר בענין זה ולא בסדר בענין זה, ועדיין לא זכה לתקן את עצמו? זוהי שאלה חשובה וזה נדון חשוב, על כן ננסה ללמוד את הענין. נבוא ונראה מה שכתוב ונראה עוד צורות הסתכלויות, נראה דברים שלכאורה יש כאן סתירות בענין הזה, ונראה וננסה לחפש באמת את הדרך הישרה שיבור לו האדם בענין.

הרמב"ם בהלכות תשובה (ג-א) כותב כך: "כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו צדיק, ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו רשע, מחצה למחצה בינוני", כך הרמב"ם כותב. הנה מבואר כאן ברמב"ם; איך דנים בן אדם? איך מסתכלים על אדם? מיהו צדיק ומיהו רשע? אנחנו מרגישים בלב שצדיק הוא רק מי שלא עושה עבירות כלל, כי מי שעושה עבירות קצת אינו צדיק, אבל הרמב"ם אומר שגם מי שעובר עבירות ממש, לא עבירה בודדת ולא שניים ולא שלוש, 'עובר עבירות', עדיין אם רובו מצוות הוא נקרא צדיק. כך הרמב"ם כותב: "מי שזכויותיו יתירות על עוונותיו צדיק", האדם הזה נקרא בחז"ל וכך נפסק להלכה 'צדיק'. לפי"ז נמצא שרוב שומרי תורה ומצוות, ועכ"פ ודאי רוב בני הישיבות הם צדיקים, כי רובם מצוות ודברים טובים.

מה הפשט, וכי הקב"ה מוותר על העבירות?! הרי "כל האומר הקב''ה ותרן הוא יותרו חייו" (ב"ק נ,א). הנה מי שגזל פעם אחת, נקרא 'רשע דחמס', והתורה כותבת עליו "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע, לִהְיֹת עֵד חָמָס" (שמות כג, א), עשה מעשה איסור אחד הוא פסול לעדות, לתאבון מחלוקת אביי ורבא, אפי' במעשה רשע אחד (סנהדרין כז,א) יש גמ': "האי מאן דעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא" (שבת מ,א). 'עבריין', עבר על דרבנן, מה קורה כאן?

במשנה באבות (ב-יג) יש משנה: "אל תהי רשע בפני עצמך" פי' בעיני עצמך, ר"ל אל תסתכל על עצמך כרשע. מאי טעמא? יש שם רמב"ם ורבינו יונה על המשנה הזאת, והם כותבים דומה זה לזה אבל כל אחד מכיון אחר. הרמב"ם כותב בפי' המשנה 'אל תהי רשע בפני עצמך': "כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו" - אם אדם מרגיש עצמו חסר ופחות זה יגרום לו שעניני חסרונות לא יהיו גדולים בעיניו, יהי' לו קל להיות במצב של חיסרון, בעצם יהי' לו קל לעבור עבירות. ז"א שהרמב"ם מפרש כאן את המשנה מבחינת הרגשת האדם, אם האדם מרגיש את עצמו חסר ופחות זה ישפיע עליו ליפול יותר. כאילו מבחינה פסיכולוגית; 'כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חיסרון שיעשהו', זה לא יראה לו גדול לעשות חסרונות, זה לא יראה לו נשגב ממנו ומרוחק ממנו להיות במצב של חסרונות, כך הרמב"ם כותב.

רבינו יונה (שם) כותב: "שלא יהי' רשע בפני עצמו שאינו יכול לחזור בתשובה, שנמצא זה מתייאש ליבו מן התשובה, ואם באת לידו עבירה הותרה לו, לפי שמעלה דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שעבר עליהם". רבינו יונה לא מדבר כאן על המצב רוח של הבן אדם, שאם הוא ירגיש את עצמו רשע ירד לו המצב רוח ולכן זה יגרום לו לעבור יותר עבירות. אלא ר"י מדבר כאן על אדם שלמרות שהוא עבר עבירות עוד נשאר לו הביטחון עצמי שלו רגוע, זה המצב שלו, אבל בכ"ז אומר ר"י שיש הפסד אם הוא יהי' רשע בפנ"ע, כי אם הוא ירגיש שהוא לא יכול לחזור בתשובה, הוא ירגיש את עצמו רשע שכבר הוכרע המצב שלו וממילא הוא לא יצליח לחזור בתשובה, זהו מה שאומר ר"י שהוא יתייאש מן התשובה. ועוד אומר הר"י "ואם באת לידו עבירה הותרה לו, כי הוא מעלה על דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שהוא עבר עליהם" - ר"י אומר כאן שתי הרגשות שליליות; האחת, אני כבר כאילו יצאתי מכלל היראים לדבר ה'. ואף אם לא כן מ"מ העבירה הזאת לא תשנה את התמונה, זה כבר לא נפק"מ כמה עבירות, יותר או פחות, כך הר"י אומר.

אבל עכ"פ מה שאני לא מבין מה שכתוב כאן במשנה, ומה שכתוב כאן ברמב"ם ובר"י, דהאם כתוב כאן איזשהו טריק פסיכולוגי? איזה תכסיס איך לא תעבור עבירות? "אל תהי' רשע בפני עצמך" רגע, ואם אני כן רשע איך אני לא אהי' רשע?! מה כתוב כאן? כתוב כאן איזה רעיון, הרמב"ם מסביר איך שהרמב"ם מסביר, ר"י מסביר איך שר"י מסביר, באמת אם אני לא ארגיש את עצמי רשע יהי' בזה תועלת. אבל איך אני לא ארגיש את עצמי רשע אם אני חושב שאני רשע? מה המצב שלי האמיתי, כדי לדעת איך להרגיש את עצמי?

בוא נראה; באמת המציאות שלנו שאנחנו רוב היום מעת קימתנו עד עת שנתנו, עיקר עיסקנו רוב הזמן סביב תורה ומצוות והנהגות ישרות של בין אדם לחבירו, בזה אנחנו עסוקים כל היום. אדם שרובו מצוות, הרמב"ם קורא לו 'צדיק' - הוא צדיק, התואר של הגברא הוא צדיק. אם הוא עשה איזשהו עבירה, על העבירה הזאת אין וויתורים; "אין מצוה מכבה עבירה, ואין עבירה מכבה מצוה".[1]

אדם שיהי' צדיק גמור, ז"א שתמיד הוא מקיים כל המצוות כראוי, ותמיד נזהר מעבירות ואינו עובר עליהם, והנה קרה מקרה שצדיק זה נפל לנסיון גדול ולא התגבר ונכשל, ואכל אז פעם אחת חלב או נבילה, הנה דינו הוא שהוא חייב מלקות לפי ר' יוסי ש'חבר אין צריך התראה' (סנהדרין מא,א), והוא יקבל מלקות, והפסוק כותב עליו: "וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע" (דברים כה, ב) - שאדם זה הוא רשע ולכן הוא לוקה. ונחשוב עתה; שיש אדם אחר שהוא קל דעת והוא בעל עבירה גדול, רק שהוא לא חבר או שהוא בדרגה הרבה יותר נמוכה ממנו, אבל הוא לא קיבל מלקות, ולא היה לו 'ונקלה אחיך לעיניך', התורה לא קראה לו 'רשע' כי הוא לא עשה דברים שהתורה קוראת לו רשע.

מי יותר בעל מעלה ממי; הצדיק גמור הזה שקרה מקרה שפחז עליו יצרו והוא עבר לאו וכעת הוא הולך לקבל מלקות, או הקל דעת שאינו חייב מלקות עתה, אך בדרך כלל כל עיקר קיום המצוות והמניעה מלאווין אין חשוב לו בכלל כמו שצריך? פשיטא שהצדיק הזה הוא ודאי בעל מעלה יותר גדול. והעבירה שהוא עשה, כמו שהיא אכן לא נסלחת לו עד שהוא לא יבוא על עונשו, אבל בודאי היא גם לא מבטלת לו את מעלותיו ואת מהותו, ולכן גם עתה בשעה שגוזרים את דינו למלקות אדם זה נקרא בכללותו 'צדיק', כי במהותו הוא צדיק, כי מהות צדיק ורשע כתוב ברמב"ם שזה נמדד ברוב ומיעוט, ואדם זה רובו ככולו מצוות ומע"ט.

הרמב"ם כותב שם שצריך לדעת שהרוב והמיעוט לענין צדיק ורשע זה לא מספרי, יש לזה משקל מיוחד לרוב והמיעוט, שהקב"ה הוא זה שיודע את המשקל. למשל דוגמא, הסטייפלר היה אומר תמיד לבחורים שהיו באים אליו, אני אומר את זה עוד מהזיכרון מחייו ששמעתי את זה משמו, הוא היה אומר לבחורים; בכל מיני עניני יצר, שמקרה שבחור עמד בנסיון מול הרבה מקרים שהוא נפל, הרבה פעמים יכול להיות שבמשקל, המקרה הבודד הוא משקל סגולי פי כמה מונים מהריבוי מקרים שהוא נפל, כי הריבוי מקרים שהוא נפל הם כעין אונס, הוא קרוב לאונס לפי המציאות של הקושי שלו, ואילו המקרה אפי' הבודד שהוא התגבר, מאחר שזה היה צורך בהתגברות חזקה כדי לשלוט על עצמו, אז המשקל הסגולי של המעשה טוב הזה, של המקרה שבו הוא התגבר, הוא לאין ערוך מול ריבוי מקרים של נפילות. מעבר לזה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות, חוץ מהענין שזה פי חמש מאות כל מידה טובה יותר ממידת פורענות, אבל במשקל הסגולי בעצם זה שהמציאות של הנפילות שלו במציאות החומרית שלו זה גורם לו בקל ליפול, ואילו המציאות של ההתגברות היא עבודה חזקה נגד טיבעו, זה במשקל עושה אותו יותר גבוה מאשר נמוך, כך הוא היה אומר תמיד.

בוא נראה; אנחנו רואים שלפעמים יכול להיות שני ידידים גדולים שיש ביניהם הרבה קשר והרבה דברים שהם גרמו חיבור ביניהם ונתינה מאחד לשני. והנה קרה מקרה שהידיד התנהג בצורה לא טובה לחבר באופן שכעת יש לו כעס עליו, לא ברמה שיצרה סיכסוך אבל יש לו כעת טענות אמיתיות וכעס על החבר שהתנהג אליו בצורה לא טובה, והוא מזעיף לו פנים. באותה שעה יצא לו ליפגש עם אדם אחר שאין לו איתו שום קשר, והוא קיבל אותו בסבר פנים יפות, וכי נאמר שבאמת במשקל הכללי של היחס שלו לחבר שלו שהפעם חטא נגדו והוא כרגע כועס עליו, וכי הוא ימיר את החבר שלו באדם הזר הזה?! והנה אנחנו רואים כרגע, שלאדם הזר הוא מאיר פנים, "הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" - הוא מקבל אותו בסבר פנים יפות, ואילו לחבר שלו, שהוא כ"כ חבר, כ"כ ידידות ועומק בקשר שביניהם, וכעת הוא מזעיף לו פנים, כי כרגע הוא עסוק בלשפוט אותו על המעשה הלא טוב שהיה, כרגע הוא הורשע בדין אצלו.

בוא נראה פסוק מפורש, משה רבינו אומר "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִיא" (דברים ג, כג), הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, משה רבינו לא נכנס לא"י וכל כלל ישראל נכנסים, מי יותר גדול? כאלה שהם אלפי מדריגות מתחת למשה רבינו הם נכנסים, ומשה רבינו שהוא שקול כנגד כל ישראל הוא לא נכנס, "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם" (שם ג, כו), רש"י אומר: 'נתמלא חימה' - הקב"ה התמלא כעס. מה הכונה, האם משה רבינו איבד את דרגתו, ועתה הוא פחות מכל רבבות ישראל הנכנסים לארץ ישראל? האם הפשט הוא שהסיבה שגרמה למציאות הזאת שמשה רבינו נגזר עליו שלא יכנס לא"י, זה קבע שהגברא משה רבינו ירד משהו ממעלתו? אבל היה כאן קפידא על הדבר הזה, וקפידא שגם משה רבינו הורשע בדין האם ליכנס לארץ או לא, 'ויתעבר ה' בי למענכם' - והוא נתמלא חימה שאתה לא נכנס לארץ, וכאלה שאלפי דרגות מתחתיך נכנסים בשופי.

ז"א כך, על כל אדם יש שתי הסתכלויות; הסתכלות כללית על האדם, והסתכלות עליו ביחס למעשה מסוים שעשה, על כן בשעה שיש עסק כרגע עם המעשה הרע שאדם עשה, אז הוא נידון כרשע, שהרי 'אין מצוה מכבה עבירה' וכרגע מגיע לו עונש ע"ז לפי דרגת חומר המעשה, אבל כשאין את ההתעסקות הממוקדת עם המעשה הרע ההוא, ביחס לאדם עצמו הוא רובו צדיק, אם רובו מצוות אז האדם הזה הוא צדיק.

אך לכאור' קשה שהרי אומרת הגמ' "שמי שעבר אדרבנן שרי למיקרי ליה עבריינא" (שבת מ,א)? אך נראה בביאור הגמ'; שאין הכוונה שהגברא הוא 'עבריין', שהרי הרמב"ם קורא לו צדיק, אלא באדם הזה יש כעת מעשה שכשנדון על המעשה הזה, האדם הזה יורשע בדין מכח המעשה הזה. זה 'מעשה של עבריין' -  היחס למעשה הזה מצד עצמו הוא מעשה שמהותו זה לא איזה היעדר מעשה, אלא הוא מעשה שחומרתו כעבריין. וקוראים את האיש עבריין היינו שיש בו דבר אחד שהפסק עליו הוא עבריין, אבל ודאי שיש בו יותר דברים שהפסק עליהם הוא שהוא צדיק, ועל כן בכללות איש זה הוא צדיק.

גם 'רשע' שהוא פסול לעדות ע"י שהוא עשה מעשה אחד שהוא אסור מדאורייתא (סנהדרין כז,א).  והתורה קבעה שמעשה רשע שלפי גדרי הלכה פוסל אותו לעדות בין אם זה פסול הגוף בין אם זה חשש משקר, זה קובע שהוא הורשע בענין הזה והוא נפסל לעדות או פסול לשבועה, לפי הענין. גם בזה צריך לדעת שאם אדם זה רובו מצוות, אז השם הכללי שלו אינו רשע אלא צדיק, ואף שיש בו מעשה רשע אחד ועל כן הוא חשוד ופסול לעדות אבל  זה לא קשור לתואר הכללי של האדם, בתואר הכללי של האדם הוא בעל מעלה וצדיק, ומה שהוא נקרא רשע הכוונה שיש בו מעשה אחד שבו הוא רשע, וכן הוא הפירוש במה שהתורה קוראת אדם שחייב מלקות אפי' פעם אחת 'רשע'.

  ויש גמ' (ע"ז יח,א) שרואים כך; שבתו של ר' חנינא בן תרדיון היא הלכה ברחוב ועברו שם גויים, והם אמרו כמה נאים פסיעותיה של ריבה זו, מששמעה זאת היא דיקדקה בפסיעותיה, שזה גרם לה לדקדק קצת יותר בהליכה שלה, וכתוב שהיא נענשה ע"ז עונש מר. מה בעצם היה כאן; גויים שעברו ברחוב אמרו איזה מילת הערכה וזה גרם לה לדקדק יותר, ז"א רואים מה ההערכה עושה לבן אדם, כשאדם מרגיש מוערך הוא לפעמים מבלי משים מצדיק את ההערכה שההעריכו אותו, אמנם כאן קרה לה טעות וכישלון, אבל עכ"פ רואים מה ההערכה עושה לבן אדם.

יש חז"ל (סוטה מח,ב) "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד, י) - "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא -  קטנות שהיה בהן".[2] ובמדרש רבה (רות ה-ו): "אמר רבי יצחק בר מריון בא הכתוב ללמדך שאם אדם עושה מצוה יעשנה בלבב שלם, שאלו היה ראובן יודע שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא), בכתפו היה מוליכו אצל אביו. ואלו היה יודע אהרן שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ" (שמות ד, יד) בתפים ובמחולות היה יוצא לקראתו. ואלו היה יודע בעז שהקדוש ברוך הוא מכתיב עליו "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב, יד), עגלות מפטמות היה מאכילה" מה הכוונה בדברים האלה, שיהי' יותר פירסומת בפסוק?! ודאי שהכונה וכך מבארים כולם; שהם לא מספיק העריכו את החשיבות של המעשה, חז"ל כאן באים להגיד שלוּ הם היו מעריכים את החשיבות של המעשה הם היו עושים יותר, הם לא מספיק העריכו, מתוך שהם לא מספיק העריכו זה גרם להם לא לעשות מעלה יותר גדולה, ואילו הם היו מעריכים הם היו עושים את המעשה בשלימות יותר גדולה. עכ"פ אנחנו רואים, ויש עוד הרבה ראיות לזה מחז"ל, וגם רואים את זה במציאות, שככל שאדם מרגיש מוערך, והוא מרגיש את עצמו טוב ומצליח, זה גורם לו להשקיע יותר. וכתוב "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט) - והנה כן הוא ודאי אף כלפי הקב"ה אוהבו, הרי הוא מחזיר אהבה לקב"ה ונקל בעיניו לטרוח במצוות ומעש"ט יותר.

בוא נראה אולי רגע עוד דין מאוד מענין, ג"כ דבר כתוב בחז"ל, עוד איזה מאמר חז"ל שנראה איך זה מסתדר. כתוב: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי... עשה מצוה אחת אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו ואת כל העולם לכף חובה" (קידושין מ,ב). לא מבין מה כתוב כאן משום כיוּן, קודם כל אני לא מבין; האדם יראה את עצמו בינוני שהוא מחצה על מחצה, עשה מצוה אחת הכריע את עצמו וכל העולם לכף זכות, אז מה המצוה הזאת עשתה אותו; צדיק, הוא עשה מצוה אחת מהבינוני אז הוא נהיה צדיק, רובו מצוות, א"כ איך מחר הוא יראה את עצמו בינוני, הרי הוא עשה כבר את המצוה אז הוא לא בינוני כבר, הוא כבר צדיק? אם מחר הוא רואה את עצמו כבינוני אחרי המצוה הזאת, ז"א שהיום הוא היה רשע, אז זה לא נכון שהיום הוא היה בינוני, אז האדם צריך לחשוב כאילו הוא כך, ובאמת זה אינו נכון כלל? בכלל לא מובן גם כל המציאות הזאת, איזה שיעור צריך כדי להיות בינוני, שכל אחד יש לו מליוני מצוות וכך וכך עבירות, ושיהי' לו שיעור בינוני שבדיוק המצב שלו הוא שקול, שיקרה מקרה שזה יהי' המצב, זה נראה מחוץ למציאות, ו'לעולם יראה אדם עצמו בינוני', איך הוא יראה עצמו בינוני בכלל, איך קרה בדיוק הדיוק הזה שהוא נהיה בינוני?

זאת ועוד אחרת; למה יראה עצמו בינוני, הרי כמו שאמרנו דככל שאדם מרגיש את עצמו יותר טוב ומרגיש את עצמו יותר בהערכה עצמית, זה גורם לו יותר להשקיע מאשר אם הוא ירגיש את עצמו מוטל על כף המאזניים?

בוא נראה, מה באמת לכאורה הפשט? הפשט הוא כך; 'לעולם יראה אדם את עצמו כאילו הוא בינוני', זה בכלל לא הולך על אדם בבחינת גברא שבו, כי אדם בגברא שבו יכול להיות שהוא צדיק גמור, ושהוא אמור לדעת ולהרגיש את מעלותיו כדי שזה באמת ידרבן וימריץ אותו, אלא הביאור הוא שכשם שיש דין פרטי והסתכלות פרטית על כל מעשה, כך יש הסתכלות פרטית על זמן מסוים. וכן הוא במציאות אצל בנ"א, ובוא נראה דוגמא או משל: בחור הולך כעת להתחיל סוגיא, הוא יודע שאם הוא ילמד כרגע את הסוגיא טוב הוא הולך להיות ת"ח בסוגיא, אם הוא לא ילמד כעת את הסוגיא טוב הוא הולך להיות עם הארץ. בדבר שכעת מוטל על פיתחו, אם הוא יעשה בצורה טובה הוא בעל מעלה, אם הוא יעשה בצורה לא טובה הוא בעל חיסרון. בחור שקרה לו איזשהו מצב של בטלה שעשרה ימים הוא לא למד, הוא מרגיש את עצמו ממש בור ועם הארץ, עשר ימים הוא לא למד! הוא מרגיש את עצמו נורא. ואיך הוא היה עד לפני עשר ימים, וכי הוא היה עם הארץ אז?! ודאי שלא, נגיד פחות עשר ימים הוא חי. אבל הוא מרגיש את עצמו ממש נורא, למה? כי כרגע הוא דן את עצמו לפי מה שהיה צריך להיות עכשיו, והנה העולם התקדם בעשרה ימים והוא המית את העשרה ימים האלה, על כן כלפי הזמן של עכשיו הוא אומר 'אני עם הארץ', ואילו הוא כן ניצל אותם 'הרי הוא תלמיד חכם' כלפי הזמן עתה.

וכל אחד הזמן שהוא כעת נמצא מול האתגרים שעומדים לו, מול מה שמוטל עליו כרגע, השפיטה שלו אמורה להיות אם אני אעשה טוב, אני מכריע את עצמי לכף זכות, אני הולך להיות ת"ח, אני הולך להיות טוב בתורה שאני לומד ובמצוות שאני עושה, ואם לא, אני מפיל את עצמי. כי באמת ההרגשה והיחס למקומו ושעתו שהאדם נמצא, ואיפה שהאדם נמצא כרגע לפני העשיה הוא באמת תמיד בינוני והוא תלוי ועומד, 'עשה מצוה אחת הוא הכריע עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות', למה כל העולם כולו? כי יש גם דין ומשפט על העולם, לא רק בכללות אלא גם כל זמן; האם בזמן הזה העולם מתנהל והאנשים מתנהגים כמו שהם צריכים להתנהג? כי מעבר למבט הכללי יש מבט; אבל מה כרגע? מה קורה כרגע? ואם כרגע זה מצב לא טוב, זה לא אמור להיות.

נמצא שה'יראה עצמו כאילו הוא בינוני' זה הפוך, זה לא רק שזה לא מוריד אלא זה מרומם לו את גודל השעה, שלא להסתכל על השעה הזאת לפי היחס הכללי, לפי שאם ביחס הכללי אני צדיק, אז מה זה משנה מה שעומד לפתחי השעה הזאת?! לא, השעה הזאת נמדדת. וכך זה גם ברגש הטבעי; אם כרגע אני לא לומד בשעה הזאת, אני מרגיש את עצמי בטלן, ובצדק, כי את השעה הזאת ביטלתי, ואם אני בשעה הזאת אלמד אני מתמיד, אני בעל מעלה, כלפי עכשיו אני בעל מעלה זה באמת כך, וזה גם מחר יהי' כך מול האתגר של מחר, וגם מחרתיים זה יהי', ואתמול זה היה.

עוד משל; ילד חרוץ מאוד, היה איזה מבחן אחד שהוא התרפה וקיבל בלתי מספיק, לא היה אף ילד מהכיתה שקיבל בלתי מספיק במבחן הזה, מה הציון שלו בתעודה? המהלך בתעודה שמצרפים את כל האחוזים של כל המבחנים שהיו במחצית הזה, ומחלקים את זה לפי מספר המבחנים ולפי זה נקבע התעודה, כיון שהילד הזה בכל המבחנים קיבל בין תשעים למאה, אז בשיקלול של צירוף של כל האחוזים ממה שהוא קיבל בכל המבחנים, ולחלק את זה לכל המבחנים, אם כי המבחן הזה היה אפס, עדיין הוא קיבל בתעודה ציון מצוין או כמעט מצוין נקודה, אבל ציון מצויין, ואילו החברים שלו שקיבלו במבחן הזה ציונים בינוניים, קיבלו בתעודה תעודה גרועה, כי הם כל הזמן היו בינוניים או חלשים או עכ"פ לא מצויינים, אבל כשאבא שלו יבוא למלמד ביום של המבחן, יגיד לו; הילד שלך לא בסדר, מה זה שהוא לא למד וקיבל בלתי מספיק?! אף שאם נסתכל מה הילד הזה יקבל בסוף? הוא יקבל בתעודה ציון מצוין כי הגברא בכללות הוא צדיק, אבל כעת מאוד לא בסדר.

בוא נתבונן, אנחנו רוצים לדעת האם אנחנו צדיקים; בוא נתבונן יותר מה נכנס בחשבון זכויות? כמדו' שהזכרנו פעם, רש"י בסוף ויקרא (ה, יז) מביא ברייתא: רבי יוסי אומר (תורת כהנים פר' יב, ז:) "אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".

מה אנחנו מרגישים, מה מגיע לנו ע"ז שאנחנו לא אוכלים מאכלות אסורות או צמים ביו"כ? לא מדובר שם על תשובה שלימה ביוה"כ, אלא על 'מתענה ביום הכיפורים'. וכן הוא ממשיך 'ויושב מהפיגול והנותר, על אחת כו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות'. לנו נדמה, יש לנו טעות חמורה מאוד; בחור הלך ברחוב קרה לו פעם מקרה שהוא נכשל לראות מה שלא צריך לראות, הוא מרגיש את עצמו רע מאוד, והוא מייסר את עצמו מאוד על מה שהוא נכשל, בודאי אמת נכון הדבר שהוא צריך לייסר את עצמו ולראות איך לתקן את עצמו, אבל הוא בכלל לא שת ליבו על כל המקרים שבהם הוא כן שמר על עצמו, וגם באותו זמן עצמו היה כמה וכמה מקרים שהוא כן שמר על עצמו, ואת זה הוא בכלל לא שם על לב. למה הוא לא שם על לב? כי כרגע מה שמטריד אותו זה המקרה של הכישלון. אבל הוא צריך לדעת שגם ביחס לזמן הזה, בהליכה הזאת עצמה שהוא הלך ברחוב, הוא צדיק, כי ברוב הפעמים מה שהזדמנו לו באותו הליכה הוא שמר על עצמו, אז הוא רובו זכויות והוא צדיק. והמקרה הזה זה לא טוב, הוא צריך לייסר את עצמו, אבל הוא לא אמור למדוד את המדריגה שלו לפי המקרה של הנפילה, הוא אמור לדרוש מעצמו לתקן את זה ולא לוותר לעצמו, אבל ראוי לו לדעת שהמדריגה שלו היא נקבעת בשיקלול כללי, ושהוא ידע שגם אם הוא שוכח מזה הקב"ה לא שוכח מזה -מהימנעויות שלו ומדברים הטובים שהוא עשה, כי בתורה כתוב שהיושב מהפיגול והנותר והמתענה ביו"כ, עאכו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, וגם אם הוא לא מרגיש את זה אבל הקב"ה כן מרגיש את זה וכן קובע לפי זה.

ובמשנה במכות (ג-טו) "ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". אם ניכנס לאיזה חדר ומונח איזה כסף שאם ניקח את זה לא ידעו, האם אנחנו מרגישים שאנחנו לא גונבים, אנחנו מרגישים שמגיע לנו ע"ז משהו? אבל כתוב כך כתוב במשנה. אנחנו לא חיים לפי המשנה, במשנה כתוב, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם ומחדמתן עאכו"כ שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות.

מה גורם לנו לטעות הזאת שאנחנו לא מרגישים את זה? א- אנחנו חושבים שכל הדברים שהקנו לנו בחינוך מילדות לא נחשבים לעשיה שלנו, זה כאילו שהמספר שלנו מתחיל מגמר החינוך, לא בדברים שרכשנו בחינוך עצמו. ואמנם צריך לדעת שזה לא נכון, דבר ראשון; שהחינוך עצמו הוא גם היה במידה מאוד מאוד גדולה בחירה, כי גם ילד קטן יש לו רצונות, וכל החינוך שהוא מקבל לא יכול לעצור אותו לגמרי או לחייב אותו לגמרי לעשות מה שנכון, ולא לעשות מה שלא נכון בלי שבעצם הוא יבחר, כי גם ילד קטן הוא לא 'חֶפֶץ', הוא לא חפץ בידי ההורים שלו, כל המציאות של חינוך זה בעצם העמדת רקע לחניך שגורם לו ומזרז אותו ומדרבן אותו ללכת בדרך שמחנכים אותו, אבל גם אצל קטנים יש בחירה.

 זאת ועוד אחרת; שגם אם נגיד שיש דברים שכביכול הזריקו לנו את זה לורידים ולא קשור בכלל אלינו, אבל המציאות שכשאנחנו שומרים את הדברים האלה, כשאנחנו נמנעים מהדברים האלה, הרבה פעמים זה כרוך בקושי, "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם שכר פעוּלתך" (אבות ב-יד) - השכר הוא לא רק עבור נסיון אלא ככל פוֹעל שהוא טורח הוא מקבל ע"ז משכורת, כך בקיום המצוות יש שכר גדול על עצם העשיה או ההימנעות אף שלא היה לאדם נסיון כלל. ובמציאות הרבה פעמים יש לנו קושי בענין; היש מישהו שהזהירות שלו בדם היא רק ברמה של נפשו של אדם קצה?! רמת הזהירות שלנו בדם היא הרבה הרבה מעבר למה שנפשו של אדם קצה, זה נכון שאנחנו הגענו למצב שגם בכל הזהירויות האלה, נפשינו קצה גם בדם של הזהירויות, אבל זה מעבר לנפשו של אדם קצה. וגם המצוות ומעשים טובים שאנחנו עושים זה בעצם 'פוֹעֵל', אנחנו עושים את הפעולות, וכי בגלל שאנחנו חונכנו ואנחנו רוצים לעשות את זה לא עשינו כאן פעולה, ואין שכר פועל ע"ז?! זה לכל הפחות מקצת הבנה והתחלה לַמה גם על דברים פשוטים כאלה יזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות.

ראוי לדעת גם; שככל שיהודי מרגיש שהוא רצוי לקב"ה והקב"ה אוהב אותו בגלל כל התורה ומצוות שהוא עושה, זה גורם לו הרבה יותר רצון להשקיע. אם הוא מרגיש שכאילו המבט עליו משמיא הוא מבט שלילי או אם הוא רק מרגיש שהמבט לא חיובי עליו, זה קשה לו וזה לא גורם לו כ"כ חשק לעשות, כמו אילו הוא ירגיש את האמת כמה הוא אהוב ורצוי למקום, כמה הקב"ה מחבב אותו על כל התורה ומצוות שהוא עושה.

וגם מי שרובו עבירות, צריך לדעת; גם ילד שובב מאוד שהוא כל הזמן מורת רוח לאביו ולאימו, אבל הם לא רואים אותו כמישהו זר, הם עדיין אוהבים אותו, וכמה שהם כועסים עליו הם אוהבים אותו והם לא מרגישים עליו כאילו הוא זר, הם גם אוהבים אותו וגם מאמינים שהוא יהי' טוב, ומשקיעים שיהי' טוב, ואיכפת להם ממנו, ודאי שה"בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) שהיחס לקב"ה אלינו ביחס של בנים, וזה במידה מרובה של 'אב הרחמן'. יש לפעמים שבין הורים לילדיהם יש להורים איזה סיבוכים לילדיהם שהם לא מספיק מתנהגים לילדים שלהם כמנהג בנים, אבל אצל הקב"ה זה לא כך, 'בנים אתם לה' אלוקיכם' זה עם כל המשמעות הכי עמוקה וגדולה מה ששייך להגיד, במידה גדושה של מה שכתוב בפסוק, 'בנים אתם לה' אלוקיכם', אנחנו רצויים לקב"ה, הקב"ה רוצה בנו, רוצה את המצוות שלנו, רוצה את התורה שלנו, אנחנו מוערכים.

ודאי שכל מי שרובו מצוות, וזה באמת כך שרובינו תורה ומצוות, א"א להכחיש את זה, בפרט אחרי כל מה שראינו כאן, מה שיש דברים מפורשים בחז"ל, לא בספרי מוסר, בתנאים עצמם, בדברי התנאים מה שהבאנו, ודאי שזה מעורר מאוד, ו'אל תהי רשע בפני עצמך' זה באמת כך, ולא רק אל תהי רשע, אלא שירגיש את עצמו צדיק כמו שכתוב ברמב"ם.

ורבינו יונה שם באבות (ב-יג) על המשנה "אל תהי רשע בפני עצמך", שואל מהגמ' בנידה (ל,ב) שמשביעין את הולד במעי אמו, "ואפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע". וזה נגד משנתינו דאל תהי רשע בפני עצמך? ותירץ רבינו יונה דכונת הגמ' שם היא "לא רשע ממש אלא יהי' בעיני עצמו מחצה חייב ומחצה זכאי, אם עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עשה עבירה אחת אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" עכ"ל.

ויל"ע הא בגמ' כתוב 'תהיה בעיניך כרשע', ואיך רבינו יונה מטה זאת לבינוני? אך להאמור זה פשוט, דהש"ס שם מיירי בשעה שבא לידו איזה עשה או ל"ת, וכל העולם אומרים שאתה צדיק ואינך צריך להזהר בהאי ענינא דאתא לידך, דהרי לפי רוב המעשים האדם נידון! ואתה באמת צדיק, אף אם תעבור עתה על הל"ת, או תמנע מלקיים העשה, וכמבואר בר"מ דלעיל. ולזה קאמר הש"ס דאינו כן, אלא אם תנהג עתה שלא כהוגן הרי אתה רשע בענין זה שבא אצלך עתה. וזהו כהנתבאר דלעולם יראה עצמו כמחצה על מחצה. וכהנתבאר דהיינו דמול ההוה הבא עתה אליו, הרי הוא תלוי ועומד, אם ירשיע ולא יעשה המוטל עליו, או יצדק וכן יעשה. דאף דהגברא הוא צדיק, מ"מ בכל ענין שמזדמן הוא בשני דרכים, או צדיק או רשע - וא"ש לשון הגמ' שם היטב. ומשנתינו ד'אל תהי רשע בפני עצמך' קאי אגברא עצמו, וכמשנ"ת.

עכ"פ כמדו' שיחדיו יהיו תמים כל הדברים, החלק של צדיק, החלק של בינוני, והחלק של רשע ביחס לנושא, וממילא נלך בדרך הנכונה.