מוסר משמח או מעציב

שאלה; מה עושה מוסר לבן אדם, שמחה או עצבות? אולי ניכנס קצת למשל יותר פרטי, ר' חצק'ל למשל, היה אדם שמח, או אדם עצוב, אז בוא ננסה קצת לראות, מה זה בעצם בן אדם, מה זה בעצם יהודי, ומה התפקיד שלו, ואיך הוא אמור להסתכל ולראות את עצמו?

אז אני רוצה להתחיל עם להגיד איזשהו קטע, שכתבו ברבינו יונה בשערי תשובה (א, י), שזה מהדהד באוזניים כל הזמן, עוד מלשמוע את זה, אני כשהייתי בישיבה, אז היו תלמידים של ר' חצק'ל, שהם היו המשגיחים בישיבה, והיו חוזרים ע"ז כל הזמן, וככה, עוד מהדהד באוזניים, ונראה מה כתוב שם, רבינו יונה כותב כך: 'והנה הבורא יתברך נפח באפי, נשמת חיים, חכמת לב, וטובת שכל, להכירו, ליראה מלפניו, ולמשול בגוף וכל תולדותיו, כאשר המשילו על שאר בעלי חיים שאינם מדברים', ז"א שבן אדם, המהות של בן אדם, זה בעצם בע"ח שאינם מדברים, הגוף וכל תולדותיו, זה בע"ח שאינם מדברים, והקב"ה נפח באפו נשמת חיים, שהיא זאת שאמורה לנהל את אותם בע"ח שאינם מדברים, את הגוף וכל תולדותיו, שזה בעצם בע"ח שאינם מדברים.

בפסוק כתוב "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), אז חז"ל דורשים, (בראשית רבה - לד, י) זה גמ', משעה שננער ממעי אימו, ז"א שמשעה שננערנו ממעי אימנו, אז קיים בנו יצה"ר, "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", מקרא מלא דיבר הכתוב, איך אומרים; זה וידוי של היצרן עצמו, יצר לב האדם רע מנעוריו.

אז עכשיו, אני רוצה להבין, אז מה שיצר לב האדם רע מנעוריו, אני משהו אשם בזה, אני משהו עשיתי את זה?! כך בראני הבורא! לו הוא היה רוצה, היה יכול לברואתיני; שרפים, אופנים, חיות הקודש, כרובים, ואז היה באימה, ביראה, בשפה ברורה, בנחת רוח, נותנים באהבה רשות זה לזה, הכל היה משהו משהו. אבל בראני הבורא עם "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו"; משעה שננער ממעי אימו.

עכשיו, התפקיד שלי הוא, שהנשמת חיים שקיימת בי, דרכה אני יבין וינהיג את עצמי באופן של למשול בגוף וכל תולדותיו, כאשר המשילם על שאר בע"ח שאינם מדברים.

עכשיו, בוא נגיד כך, למשל יש איזשהו חורבה שהולכים כעת לשפץ אותה, להכשיר אותה למגורים, והנה אותו אחד שהולך לגור בחורבה הזאת, ולשפץ אותה, הבונה חורבתו, אז הוא הולך ובודק, את כל אשר יצטרך בדק, את כל הבדק הבית שצריך לעשות בחורבה הזאת, ופה הוא מגלה איזה סתימה בצנרת, איזה ריקבון בצנרת, אה, והוא מרוצה, מצאתי כאן, יש כאן בעיה בצנרת, מחליף את הקטע של הצינור, פה הוא מוצא איזשהו קטע שהחשמל מקצר שם, אה, מסדר שם את החוטים, פה, כאן, פה יש איזה רטיבות, יש איזה זה, כעת, כל חיסרון שהוא מוצא, הוא ממש מרוצה, למה הוא מרוצה? כי הוא הרי רוצה לגור בדירה הזאת, אין לו ענין לטייח את העסק, לסייד ולכייד, והוא יגיע לדירה, פתאום יכניס לשקע, יקפוץ החשמל, או יפתח את הזה, פתאום יהיה רטיבות בקיר מאיזה צינור, הוא רוצה מאוד לגלות את כל הבעיות, כדי לפתור אותם.

זה בעצם הצורה, שבן אדם צריך להסתכל על החולשות של עצמו, את החולשות שלנו, אנחנו לא קנינו בשום בית מרקחת, כך אנחנו נבראנו, עכשיו, וחשוב מאוד שאנחנו נכיר את חולשותינו, כדי שאנחנו נדע לטפל, אחרת אנחנו שמה, עשינו שמה איזה טיוח, והבעיות קיימות, והם רוחשות מתחת לפני השטח, ואנחנו בעצם בבעיה, שאפי' לא מודעים לבעיה, וכשנדע, אז אנחנו כבר אחרי הכישלון, לעומת זאת אם אנחנו כבר יודעים ומכירים את עצמינו, אז אנחנו לוקחים לעצמינו את המשימה, איך אנחנו אמורים להתנהג, כדי למשול בגוף וכל תולדותיו.

אני שמעתי, שאיזשהו יהודי הגיע לאיזשהו אדם גדול, והוא אמר לו; שהוא מרגיש שיש לו יצה"ר נורא, יש לו יצרים נוראים, אמר לו אותו גדול; תשמע, הקב"ה הפקיד כל בן אדם לנהל גן חיות, כל בן אדם התפקיד שלו זה לנהל גן חיות, אותך הקב"ה הפקיד על הג'ונגלים באפריקה, אז אתה כנראה יותר מוצלח, שאתה מסוגל לנהל ג'ונגלים של אפריקה, שזה יותר מאשר גן חיות, וזה בדיוק הצורה הנכונה, איך בן אדם צריך להתייחס לכל החולשות שלו, ולכל הפגמים שלו.

נגיד דוגמא, אחד אכל ונפל לו איזה חתיכת גבינה על החליפה או איזה משהו, יש לו זה, והוא לא שם לב, זה היה ככה גבוה, קרוב לכתף, הוא לא שם לב, והנה חבירו מעיר לו, יש לך כאן גבינה, טוב, אז רגע, הוא מרוצה מזה שאמרו לו את זה או לא מרוצה? קודם הוא לא ידע בכלל, הוא לא ידע, והוא ילך כך, זה לא נעים, וזה לא לענין, עכשיו שהוא יודע, אז בסדר, אז הוא הולך ומנקה, ויהיה נקי, זה מצוין, זה מלוכלך, אז צריך לדעת לנקות את זה.

עכשיו, בוא נראה כמה דברים, שיכולים לעזור לנו להכיר את עצמינו, כדי לדעת את הדרך נלך בה, באיזה צורה באמת אנחנו נמשול בגוף וכל תולדותיו? יש קודם, באמת עוד לפני שנראה את החלק הזה, במשנה באבות כתוב: 'אל תהי רשע בפני עצמך', אז הרמב"ם כותב שם בפי' המשנה: 'כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות, לא יגדל בעיניו חיסרון שיעשהו', מה שהמשנה אומרת 'אל תהי רשע בפני עצמך',  מי שמרגיש את עצמו רשע, אז כבר החסרונות שלו, הם לא נראים בעיניו, שיש לו רצון או יכולת לתקן, כי הרי הוא רשע, וכך נאה וכך יאה לרשע כך להתנהג, מאיפה הוא יקח עוז רוח בנפשו, לתקן או להרגיש את החסרונות, אם הוא מרגיש את עצמו רשע?!

ברבינו יונה הוא כותב אותו דבר ביותר אריכות, הוא כותב: 'שלא יהיה רשע בפני עצמו, שאינו יכול לחזור בתשובה, שנמצא זה מתייאש ליבו, ואם באת לידו עבירה, הותרה לו, לפי שמעלה דעתו שהיא קלה כנגד החמורות שעבר עליהם', אני בין כה רע, אני בין כה לא שווה, אז מה כבר נפק"מ, עוד כישלון, עוד כישלון, אני בין כה דפוק.

ז"א הרי אנחנו כולנו יודעים, לא רק מה אנחנו אמורים לעשות, התורה גם מלמדת אותנו איך אנחנו אמורים להביט ולהעריך ולהשקיף על עצמינו, הרי כל עניני השקפה, והשקפת החיים, והשקפת העולם של יהודי, היא נגזרת מתוך התורה, והנה התנא באבות אומר לנו: 'אל תהי רשע בפני עצמך', שאדם גם כשיש לו קשיים, יש לו כישלונות, שלא ירגיש את עצמו רשע, הצורה שהקב"ה רוצה, איך יהודי ירגיש את עצמו, שלא ירגיש את עצמו רשע, כי הירגיש את עצמו רשע, זה מייאש אותו, וזה בעצם מנציח את מצב הכישלון, וגורר עוד כישלונות.

עכשיו, בוא נראה איזה ענינים, יש בשנים האחרונות, יצא איזשהו ספר שעוזר ליגמל מעישון, איזה ספר שאיזשהו גוי הוציא איזשהו ספר, ככה זה מפורסם, שהספר הזה, הגמיל מיליוני בנ"א מעישון, אני לא ראיתי את הספר הזה, לא הזדמן לידי, אבל פעם דיברתי עם איזה בחור אחד, שאלתי אותו, תגיד איזה רעיון טוב שראית בספר הזה, אז הוא אמר לי שהרעיון הכי חזק, שככה זיעזע אותו, שהוא ראה בספר הזה, כתוב שם כזה רעיון, הוא אומר; מה זה בעצם ההתמכרות לעישון, הוא אומר כך, ההרגשה תמיד של המעשנים, שהם צריכים את הסיגריה בשביל לירגע, זה נותן להם משהו, הספר הזה אומר, זה בעצם שקר וכזב, הסיגריה לא נותנת כלום לבן אדם, אלא עישון הסיגריות מייצר בגוף המעשן, מיפלצת רעבה לסיגריה, זה המציאות, היא לא באה על סיפוקה עד שהיא תקבל את הסיגריה, עד הרעבון הבא, ובעצם נמצא המעשן אחרי הסיגריה, באותו מצב של המעשן טרום הסיגריה, זה הרעיון שכתוב שם, עכשיו, אני קצת התבוננתי בענין, ובוא ננסה להמשיל את זה לשאר ענינים, ותיכף נראה איפה יש מקור לרעיון הזה, הרי אין רעיון נכון של חכמי הנפש, שלא נמצא בתורה, או זה רעיון לא לענין, או זה נמצא בתורה.

אז בוא נראה בשאר דברים, בוא נשאל למשל שאלה, לו יצוייר, ויהיה אפשרות להשיג איזשהם כדורים, שמי שבולע את הכדור הזה, אז הוא שש פעמים ביום רעב לאכול, הוא אוכל שש ארוחות ביום, לא שלוש, וזה כדורים כאלה מיוחדים, שזה לא גורם להשמנה ולא לבעיות בבריאות, זה רק גורם לצורך בשש ארוחות ביום, אז האם אדם מן היישוב, ירצה לקחת את הכדורים האלה, יהיה לו שש פעמים ביום חוויה של ארוחה טובה, הרי אדם רעב כשהוא אוכל הוא מרגיש טוב בזה, יהיה לו שש פעמים ביום את החוויה הזאת? זה לא נראה שאדם מן היישוב יעשה את זה, הרי המציאות היא, שכשאני רעב ואני אוכל, אז "חֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), בהחלט זה נעים לאכול כשרעבים, אבל כשאני שבע למשל, ואני רואה מישהו אוכל, זה לא מגרה אותי גם, אני לא צריך, בסדר, תאכל, תהיה בריא, זה לא שייך אלי, כי אני כעת שבע, אני לא צריך כעת, אבל לא חסר לי כעת, הלהתענג על טעם האוכל כשאני שבע.

עכשיו, בוא נשאל שאלה כזאת, אם היה ניתן להשיג כדורים, שמי שלוקח אותם, מספיק לו ארוחה אחת ביום, וג"כ מבחינה תזונתית הכל 100% בסדר, אז נראה לי שבנ"א שאין להם זמן פנוי, הם ישמחו לקחת את זה, כי אין להם ענין לאכול דוקא שלוש ארוחות ביום, מעבר לזה שזה הצורה הטבעית של הצורך, אבל עד כמה שאין צורך, אז אין צורך.

בעצם כל עניני התאוות והרצונות, זה עובד בצורה הזאת, שבן אדם מייצר בעצמו, איזשהו מנגנון הרעבה, וצורך לדבר שהוא הרגיל את עצמו לזה, ואז לא תשקוט נפשו, עד אשר ישביע את רעבונו, זה הן בעניני אכילה, הן בעניני שאר תאוות והתמכרויות, וכל מיני דברים אחרים, אבל זה מעולם לא נותן לבן אדם עצמו משהו, לבן אדם עצמו זה לא נותן כלום, עובדה שהמציאות היא, שהבנ"א שמרשים לעצמם, לייצר את המיפלצות האלה, אין להם סיפוק, וידוע שככל שיש ארצות רווחה, שבהם יש אפשרויות וצורות של הרבה דברים שאפשר לענג את הגוף, אז יש שם יותר אחוזי התאבדויות מאשר ארצות מצוקה, שאין בהם את האפשרויות האלו, כי הנפש לא תימלא מהדברים האלה.

אני זוכר שאני פעם הייתי באיזה ביהכ"נ שהיה שם איזשהו אירוע בביהכ"נ, איזה הכנסת ס"ת או משהו, שהייתי קצת מישך שייך לענין, והייתי צריך ללכת רגע שם למטבח, והיה שם, אני מגיע לפתח אז אני רואה מגש ענק של קוגלים, והיה שם אחד הגבאים שהוא איש רחב מאוד, ואסא'ך אי'ד - הרבה יהודים - היה שם, והוא מילא את כל רוחב הפתח, וגבו היה מופנה לפתח, ואני רואה אותו לוקח, בערך בכזה קצב, חשבתי שיש לו כאן איזשהו סל, שהוא מכניס, אבל זה ממש, לא נודע כי באו אל קירבנה, ממש כמו המלאכים של אברהם, שבגרון שם כנראה נשרף האוכל, אז אני באמת שמעתי שאנשים בעלי בשר, הם פשוט הם באמת צריכים עד שהם לא ממלאים, יש להם בית קיבול, הם הגדילו את הבית קיבול שלהם, ועד שהבית קיבול לא מתמלא זה, הם באמת חשים רעב, יש היום ניתוח, כאילו צורה של זה, ניתוח לקיצור קיבה, שמים איזה טבעת שחוסמת את הזה, והיא מקטינה את הבית קיבול, ואז יש תחושת שובע, בפחות אוכל, ואז לאט לאט הוא חוזר למימדים טיבעיים, שהבית קיבול לא כזה גדול.

זה בעצם כל הצורה של כל עניני העוה"ז, זה לא נותן כלום חוץ מזה שהבנ"א בעצם ייצר בעצמו איזשהו צרכים יותר מהצורך הטיבעי, ז"א הקב"ה ברא אותנו בעלי גוף, ושהגוף יש לו את הצרכים שלו, יש לו איזשהו צורך אכילה ושתיה, וכל עניני הגוף בצורתם הטבעית, עכשיו, אם בן אדם מנהל את זה בצורה נכונה, אז הוא נותן לבע"ח שאינם מדברים, כדי אוכלם ושובעם, ואז הם משרתים אותו.

אבל הנשמע כזה שיהיה עגלון, שיהיה לו איזשהו מטרה לפטם את הסוס שלו, כאילו שזה איזשהו משהו שיהיה לו סוס מפוטם, בשביל מה, אני צריך לתת לו כדי שהוא יוכל לשרת אותי למטרות שלי, הגוף הוא אמצעי, הוא לא המטרה, רק בסדר גם אי אפשר, אם נרעיב את הסוס, הוא לא יוכל להוביל אותנו למחוז חפצינו, הוא צריך לקבל את שלו, אז אם אדם קולט את המציאות הזאת, שהיות הגוף זה ענין שבהחלט נדרש, וודאי זה השותף, זה בלי זה, זה גוף ונשמה, זה הולך ביחד שם, והם מקבלים כדי צורכם, ומצד שני מטרת החיים היא, עניני הרוח, ואז גם בנ"א מגיע למצב שהוא מעלה גם את הגוף עצמו, שהרצונות של הגוף עצמו, תהיינה רצונות רוחניים, זה בעצם המהות של בנ"א.

עכשיו, בוא נראה עוד איזשהו ענין, שיש זה, ר' ישראל אמר שבכבוד אין "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), דהיינו כל אחד הדבר הנכון הוא לכבד את השני, לפרגן לשני, אז לכאורה יש בעיה של לפני עיור, אני מכשיל אותו בגאוה, אז ר' ישראל אמר שבכבוד אין לפני עיור, לא צריך לחשוש לחשש לפני עיור, בזה שאני יכבד ויפרגן לשני.

אז אני ראיתי באיזה ספר ששאלו פעם את ר' מאיר חדש המשגיח של חברון, למה באמת אין לפני עיור בזה, טוב, כך הוא אמר, וכך מן הראוי, אבל למה באמת אין לפני עיור בזה?

אז הוא אמר; בפירעון חוב לא שייך לפני עיור, אם אני חייב לשני כסף, אז אני לא צריך לחשבן מה הוא יעשה אח"ז עם הכסף, אני משועבד לו, הוא אמר כל ישראל בני מלכים, הרי סלבודקא, גדלות האדם, הרי כל ישראל בני מלכים, וזה באמת נכון, עם קדוש אתה, אז ממילא הכבוד שמגיע לשני, זה יש לו את הזכות לקבל את זה, אז כשיש לו את הזכות לקבל את זה, לא שייך לפני עיור, אז מה הוא יעשה עם זה, זה כבר בעיה שלו, זה לא פוטר אותי מהחיוב שלי, כך אמר ר' מאיר.

כתוב (סנהדרין כ,א) שהיה דורו של רבי יהודה ברבי אילעאי שהיו שישה מתכסים בטלית אחד, ועוסקים בתורה, אז יש וורט מפורסם של ר' חיים שמואלביץ שם, איך בדיוק שישה יכולים להתכסות בטלית אחת, אז ר' חיים שמואלביץ אמר, אם כל אחד עסוק בלכסות את השני, שלשני יהיה, אז כולם מכוסים, ולכולם חם, כך אמר ר' חיים שמואלביץ.

יש ברבינו יונה בשערי תשובה (ג, עא), הוא מביא כאן דבר מאוד מענין, כשהוא מדבר שם על הלאוין, הוא מביא לא תוכל להתעלם, אז הוא כותב; הוזהרנו בזה, שלא להתעצל מהצלת ממון חברינו, אחרי זה הוא אומר, והנה נתחייבנו לטרוח בשור אחינו או שיו הנידחים, להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו, אחד הולך ברחוב, הוא רואה איזה שור או שה, אז הוא צריך כעת לאחסן בביתו את השור או שה הזה, עד דרוש אחיך אותו, בדיוק זה מה שחסר לו להכניס שה או שור הביתה, אבל זה מה שהוא צריך לעשות, לא תוכל להתעלם, לאו ועשה של השבת אבידה, עתה, אומר ר"י עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם, אז כמה אנחנו צריכים לעשות יקר וגדולה לבעלים של השור או השה, אם אמרה תורה, לא תוכל להתעלם, 'הנה נתחייבנו לטרוח על שור אחינו או שיו הנידחים, להיות עמנו עד דרוש אחינו אותו, עתה מה לעשות יקר וגדולה לבעליהם', אז הוא אומר, וחייב אדם להעלות מחשבות להעלות עצות הגונות ומתוקנות לחבירו, וזה אחד מעיקרי דרכי גמילות חסדים, אז בוא נראה איזה ענינים שאולי זה.

לפעמים יש איזשהו בחור בשיעור או חדש או ישן, לא משנה, איזה בחור מהשיעור, שהוא רוצה ליכנס לחברה, והוא בעצם באמת לא פחות מאחרים, אין לו שום חיסרון או חולשה מאחרים, אבל המציאות היא שבשיעור החברה בנויה, תאים תאים, של איגודים וקבוצות, אם יחשוב אותו אחד שבתוך החברה, הרי אני רוצה להיות בחברה, ואני ברוך ה' בפנים כבר, למה לא אפתח את הדלת גם לחברי הרוצה גם ליכנס?!

וצריך לדעת שזה קיים בטבע האדם, הקב"ה ברא בו טבע של כוח נתינה, יש כוח נתינה באדם, אם הוא רק לא משחית את נפשו, שהוא חש את עצמו איזשהו פחות, שלהרגיש את המלאות, בזה שהוא ינסה לשלול מאחרים את זכויותיהם, אז אדרבה אדם מתענג לתת לשני, הרי אנחנו רואים שכשמזדמן לאחד איזשהו מקרה שהוא עושה טובה למישהו, משהו שהיה לו רצון לזה, הוא מרגיש טוב בזה, כי בבן אדם יש טבע של נתינה, טבע של חסד, שכשהוא עושה חסד, הוא מרגיש טוב בזה, הוא רק צריך להרשות לעצמו להיות את הטבע הפשוט הזה, של כוח הנתינה, ולא להשחית את זה ע"י מרירויות שיגרמו לו לא לעשות את זה.

בוא נגיד בחור לקח לעצמו ככה, אם לא יועיל לא יזיק, לקח לעצמו כמה מנות, עכשיו, והוא רואה בדרך איזה בחור שמחפש את המנה הראשונה, אבל אצלו המנה השלישית זה רק בגדר אין ספק מוציא מידי ודאי, זה רק איזה להעדפה, אבל החבר שלך עוד אין לו את המנה הראשונה, אז אתה יכול לתת לו את המנה השלישית שלך, מה יקרה?! אתה תאכל רק שתים והוא אחד, ולא אתה שלוש והוא כלום.

בחדר אם לפעמים אחד חסר לו איזה מקום, ולאחד יש שם יותר, עוד איזה כמה מדפים, תן לו איזה מדף לא יזיק לך, אתה טיפה תצמצם את עצמך בחצי מדף פחות או משהו, ותן גם לחבר שלך, הוא בן אדם עם צרכים בדיוק כמוך.

עכשיו, יש עוד איזשהו דבר שמצוי מאוד, יש כאלה, שזה קשה לראות את זה, אבל זה מציאות שקיימת, יש כאלה שכשהם יבקשו משהו מהשני, הם יבקשו את זה בכעין צורה שתלטנית כזאת, כאילו הוא דורש ממנו לעשות את זה, מה בעצם המשמעות של כזה דבר, אני בעצם עושה כאן שתים רעות אם אני מתנהג כך, דבר ראשון, אני שם את עצמי מעליו, שאני כאילו איזשהו אדון שלו, והוא תחתי, שאני יש לי את הזכות לבקש ממנו, דבר שני שבעצם אני בפועל, אני בעצם מנצל אותו, ללא תמורה, אני עובד בו, כאילו עבודת עבד, ללא תמורה, והוא יש לו קצת נפש רפה, ושהצלחתי להשתלט עליו.

אבל מה קורה אחד, שלפעמים מישהו מטלפן ואומר לי מעבר לקו, יש לך אולי בשבילי 2 דקות, מה המשמעות של כזה דבר, אדם בא לשני אומר לו אתה יכול אולי בבקשה לעשות בשבילי משהו? אז אם אני פונה בכזה צורת פניה, אז אני עוד לפני שקיבלתי את הטובה מהשני, אני כבר נתתי לו מעמד, שאני צריך אותו, אז הפוך אני נתתי לו מעמד, שאני צריך אותו, מעמד שהוא יש לו איזשהו כוח ויכולת להועיל לי, אז אני כבר שילמתי לו למפרע, על הטובה שהוא עושה לי, ואח"ז, אחרי שאני נתתי לו באמת את המעמד שהוא יכול לתת לי, כמה הוא רוצה באמת לתת, קצת קשה לסרב לאחד שאומר, יש לך בשבילי אולי 2 דקות? אז הוא אומר אין לו בשבילי, לך, זה לא זה, אבל אחד מתקשר מתחיל ישר לדבר, סליחה, אני כעת עסוק, אני לא יכול, זה בטבע האדם, כשנותנים לו את המעמד, אז זה נחמד לו לעזור לשני, אז תן לשני את המעמד, שלם לו, אתה רוצה ממנו משהו, אתה צריך לשלם, אז אם אתה עושה בכזה צורה, אתה גם שילמת לו מראש, גם נתת לו הרגשה טובה, שהוא נתן לך, וגם אח"ז ברכת אותו בסוף, אמרת לו יישר כוח יפה, אז פעמיים אתה נתת לו, והוא נתן לך רק פעם אחת, ושניכם מתנהגים במידות מתוקנות, ובצורה שמתאימה ליהודי, שחי כמו איך שיהודי צריך לחיות, יהודי שהנשמה שבו היא מנהלת אותו ולא הבע"ח שאינם מדברים, כי הרי הגוף וכל תולדותיו, הבע"ח שאינם מדברים דואגים רק לעצמם, הם לא ידאגו לזולתם, אבל הנשמה, הטוב שבאדם, הוא מרגיש רצון לתת לשני, אם לא שהוא קילקל את הרצון הזה.

יש באמת, לאחרונה יש מישהו שמפרסם את זה כל הזמן, אבל זה דבר שממש מופלא עד מאוד, מפרסמים כל הזמן לאחרונה איזשהו צילום של איזה קטע באור יחזקאל, של ר' חצק'ל, שהוא כותב שם דברים נשגבים עד מאוד בענין שאנחנו מדברים עליו, הוא אומר כך, עלינו להיות שמחים ומרוצים ממצבינו הרוחני, אמנם אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות, ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך, שחייב להיות מרוצה ושבע רצון, כאשר אדם שבע רצון, אין לו מקום למידות רעות, כל בעלי המידות יסודם ומקורם בחוסר שביעות רצון, כי מפני שסבור שאין לו כלום מתגברות המידות, כאשר מרגיש בקירבו חיסרון, ואי שקט נפשי, אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט את ההיתמרמרות הנמצאת בקירבו, מנווט את מחשבותיו, לשינאה וקינאה וכדו', כל המידות מקורן בריגשות אשמה, ואי שביעות רצון, ואז דומה בעיניו שע"י השינאה והקינאה בזולתו, ירגיע את נפשו המאוכזבת, זה נראה ממש איזה פסיכולוג מזה, אבל זה ר' חצק'ל, כך הוא כותב.

ז"א שבעצם, זה אולי הלימוד זכות על אלה שמתנהגים לא כך, שזה לא באיזשהו שורש של מידה רעה בעצם, כמו שיש להם איזשהו אי שקט פנימי, שהם לא מרגישים את עצמם טוב, ואז כדי להשקיט את המירמור שלו, וכדי להרגיש את עצמו שווה משהו, הוא מנסה לקחת מהשני, או להשתלט על השני, או לרבא'ן, לא יודע, להקשיח, כל הרעיונות האלה, בזה הוא מרגיש טוב, הרי מי שבאמת מרגיש טוב, הוא לא צריך כל הזמן את ההנהגות החיצוניות האלו כדי להרגיש טוב, כי הוא מרגיש טוב גם בלי זה, אז אין לו בעיה לראות גם את השני, אבל מי שמרגיש לא טוב, אז הוא רואה הרי רק את עצמו.

ור' חצק'ל מביא שם, הוא אומר שהסיפור של קין והבל, כך הוא כותב כאן, הוא אומר; "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן, לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו), לא כתוב למה הבאת לי כאן קרבן של פירות רקובים?! לא זה הקב"ה שואל אותו: "לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" נכון, נכשלת, אבל למה נפלו פניך? תעשה תשובה, תתקן את עצמך, ותמשיך הלאה, למה חרה לך ולמה נפלו פניך, ומזה, מהחרה לך, ומהנפלו פניך, מה שבסוף הגיע, שהוא הגיע לרצח, אז אומר ר' חצק'ל זה מה שכתוב כאן, השורש של כל ההתנהגויות הרעות של בן אדם, שורשם לא במידה רעה בעצם, אלא בזה שהוא מאוכזב, וממורמר, ומאשים את עצמו, שהוא שכח את המשנה באבות שאל תהי רשע בפני עצמך.

רק מה קורה בסוף? אחרי שבן אדם כבר מרגיל את עצמו, אפי' שזה לא מחמת סיבה של רוע בעצם, אבל אחרי אשר הרגיל עצמו זמן רב בהנהגה לא טובה, אז הוא קונה בנפשו את המידות הלא טובות, וזה באמת בעיה, אז הוא צריך לעשות משהו עם עצמו, איך לעדן את עצמו חזרה.

יש משנה באבות, כתוב במשנה: 'איזהו מכובד המכבד את הבריות', יש שמה איזשהו רבינו יונה, מופלא עד מאוד, שזה נראה ממש איזשהו מדרש פליאה, ונראה מה כתוב כאן, וזה ממש ישלים כאן את הדברים, ר"י כותב כך, על איזהו מכובד המכבד את הבריות, הוא כותב כך: 'המכבד את חבירו, לעצמו הוא מכבד, לא לחבירו, כי מה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד, אם נכבד הוא לא הוסיף במעלתו ובכבודו מפני הכבוד אשר עשו לו, ואם נקלה הוא לא יחזירוהו נכבד, ולמכבדים הוא אבדון לתת לנקלה כבוד, כי אין מעלתו מוספת, נמצאת אומר, כי כל כבוד אשר יעשה האדם לבריות, לעצמו הוא מכבד, שגורם להם כי בעל כורחם יכבדוהו, ומתורת חיוב, שהוא הכבוד האמיתי, וע"ז נאמר: איזהו מכובד, המכבד את הבריות', לא מתחבר כאן ממש מילה למילה, מה כתוב כאן?

הפשט הוא כך, מה זה בעצם כבוד, מה זה "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם" (תהלים ל, יג), "עוּרָה כְבוֹדִי" (שם נז, ט), מה זה כבוד? אז הבעל המאור בהקדמה כותב שכבוד, זה הנשמה, "עוּרָה כְבוֹדִי", "לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד", כבוד זה הנשמה, מאי משמע כבוד זה הנשמה? אז אני ראיתי מבארים, שכל אדם יש לו הרי את המצב האישיותי שלו, את המצב הנישמתי שלו, ואנו רואים שכל אדם, הנשמה שלו, כאילו האישיות שלו, שולחת קרני אור, שולחת איזשהו זהרורי אור החוצה, שאישיותו של האדם משתקפת מהמציאות שלו, המציאות של הבנ"א היא משקפת את המציאות שלו, וזה גורם לנו לחוש את רוממות או את שיפלות אישיות האדם, ז"א שבעצם האדם באיזשהו צורה מגלה את נישמתו בצורת הנהגתו והילוכו.

עכשיו, כשאנחנו מדברים על לתת לבן אדם כבוד, אז בוא נאמר אם מחליטים ליחצ"ן מישהו, אנחנו נדאג, לא יודע, נכניס אותו בתמונות, נשיר לו, נשווק אותו, בעצם הבן אדם המשווק הזה, לא גדל כלום בזה שהחלטנו לעשות לו פירסומת, זה בדיוק כמו כל הפירסומות, זה לא מראה על שום מעלה או חיסרון של הבנ"א,  אלא יש אולי צורה, איך לעשות תעמולה, אבל זה לא נתן לו שום מעלה עצמית, אז מה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד, אם נכבד הוא זה לא גידל או הקטין את הבנ"א כלום, זה נתן לו איזשהו משהו מסחרי אולי, אבל אין לזה שום משמעות בעצם למה שהבן אדם עצמו.

לעומת זאת, אדם שמכבד את הבריות, מה גורם לבן אדם להיות מכבד את הבריות, בן אדם שהוא לא חי רק את האני של עצמו, אלא הוא רואה בשני דמות שמן הראוי לכבד אותה, הרי אנחנו מכבדים בן אדם שאנחנו מעריכים אותו, אז בן אדם שהוא כ"כ רואה ערך אפי' בבריות, שבריות זה לא הדרגה החשובה של בנ"א, הוא רק בריאה, הוא רק נברא, כל נברא בצלם הוא רואה לו חשיבות עד כדי כך, שהוא מכבד אותו, אז הרי זה משקף את רוממות אישיותו של המכבד, כשאנחנו רואים אדם שיש לו כזה אצילות, ועדינות, שגורמת לו לכבד אפי' בריות, אז אנחנו פשוט מעריצים כזה בן אדם, וזה גורם לנו להרגיש שאנחנו חייבים לכבד אותו, זה לא איזשהו החלטה שלנו, שאנחנו החלטנו לשווק אותו, ולתת לו כבוד, אלא המציאות שלו, כולו אומר כבוד, זה המכובדות שלו, אבל לא מכובדות של יחצנו"ת, היופי הפנימי שלו שמשתקף בהנהגתו, שהוא מכבד את הבריות, זה גורם למי שרואה את ההלוך ילך של הבנ"א הזה, שהוא יעריץ הוא יעריך כזה בן אדם, עד כדי כך שהוא מרגיש שהוא חייב לכבד אותו, כמו שאיך שאנחנו רואים שאדם גדול לא צריך ש, הכבוד שלו, הוא דורש את הכבוד, המציאות שלו דורשת את הכבוד, לא הגינונים שלו, המציאות הפנימית שלו, שהיא ניכרת במהלך שלו, היא זאת שדורשת את הכבוד.

זה מה שאומר ר' יונה, 'איזהו מכובד המכבד את הבריות, המכבד את חבירו לעצמו הוא מכבד, לא לחבירו, כי מה תועלת לאיש כי יעשו לו כבוד, אם נכבד הוא, לא הוסיף במעלתו מפני הכבוד אשר עשו לו, ואם ניקלה לא יחזירוהו נכבד, נמצאת אומר כי כל כבוד אשר יעשה אדם לבריות, לעצמו הוא מכבד, שגורם להם כי בעל כורחם יכבדוהו, ומתורת חיוב שהוא הכבוד האמיתי'. כבוד של הערכה באמת, זה הכבוד האמיתי, זה כבוד מתורת חיוב, מה הכוונה חיוב? כל מי שיש לו איזשהו טיפת אנושיות, כשהוא רואה אדם שהוא מכובד, שהוא מכבד את הבריות, אז הוא רוצה, הוא מרגיש מוכרח לכבד אותו, אבל לא מוכרח של בעל כורחו, מוכרח של רצון.

אני ראיתי שהסבא מסלבודקא, בסוף ימיו, כשהוא היה כבר חולה, אז היה פעם שבא רופא לבדוק אותו, והרופא היה צריך לבדוק לו את הגרון, אז כשבודקים את הגרון, תוציא לשון, כדי שיוכל לבדוק לו את הגרון, והוא, הלשון לא יצאה, אז הרופא אומר שמה שכנראה לרב, יש גם, כנראה הוא קיבל גם שיתוק קצת בלשון, והוא אמר אח"ז שהוא לא מסוגל להוציא לשון מול בנ"א, היה לו כזה עדינות ואצילות, שהוא לא מסוגל אפי' לפני רופא להוציא לשון, איזה עדינות של מכבד את הבריות, שבן אדם חולה לא מסוגל להוציא לשון מול בן אדם, זה הרי בן אדם אצילי ועדין כזה, אז הלכבד אותו זה מתורת חיוב, שהמכבד את חבירו לעצמו הוא מכבד.

אולי רק נסיים בעוד ענין אחד, אחד ממ"ח קנינים זה נושא בעול עם חבירו, מה הרעיון, טוב, נושא בעול עם חבירו זה מידה טובה מאוד וזה, אבל מה זה שייך לקנייני התורה, זה ענין בין אדם לחבירו, מה זה שייך לתורה?

אז ר' חיים פירדלנדר הסביר, הוא אמר כך, יושבים ולומדים, מה גורם לבן אדם להיות נושא בעול עם חבירו, שהוא יוצא מהאני של עצמו, הוא לא חי רק את האני של עצמו, הוא חי גם את השני, עד כדי כך שהצרכים של השני, הם מהוים אצלו עול, הוא מחובר אל השני ברמה כזאת, שהקשיים של השני, יוצרים גם אצלו עול, ורצון לעזור לו.

הוא אומר, שניים יושבים ולומדים, מי שחי את עצמו אז כל הזמן רק יתווכח, הוא לא יקשיב משהו למה שהשני אומר, כל צורת הלימוד תהיה, רק להוכיח שהוא צודק, אתה יושב ולומד, אתה מחפש הרי את האמת, אתה רוצה הרי לדעת ללמוד, אתה לא רוצה לנצח, אתה רוצה לדעת את הפשט כאן, החברותא שלך אומר משהו, תקשיב לו, תשמע אותו, אולי הוא צודק? לא! אבל הוא עסוק רק בלהצדיק את עצמו, ולהתקיף את השני, ולהראות לו שהוא מבין יותר טוב ממנו, אז הוא לא יגיע לאמיתות התורה, איך הוא יגיע לאמיתות התורה, הוא עסוק עם עצמו, הוא עסוק עם הנגיעות שלו מי שהוא נושא בעול עם חבירו, שהוא חי גם את השני, אז כשהוא ילמד עם השני הוא יקשיב לו, הוא ישמע אותו, בוא נשמע, אולי הוא מדבר לענין, ואז הוא יגיע לאמת, הרי בזה שהוא עסוק רק עם עצמו, הוא לא יגיע לאמת, הרי זה המעלה של הלימוד בחבורה, ללמוד עם חברותא, שכל אחד שומע את השני, ומיני ומינך יתקלס עילאה, ולא הכל אני, אני, אז 'נושא בעול עם חבירו' זה אכן אחד מקנייני התורה, הקב"ה יעזור שנתעלה גם במידות וגם בתורה.