מידת הנתינה 1

בעזר ה' נדבר היום על ענין מאוד יסודי בכל מהלך חובת האדם בעולמו, חובת היהודי בעולמו, וזה נושאים שמאוד מטרידים, אין בן ישיבה שזה נושא שלא מעסיק אותו לדעת באמת את המהלך הנכון בענין, ומה בעצם המבט של תורה על הדברים האלה, וזה מישך שייך לנושאים שדיברנו עליהם שנה שעברה בסייעתא דשמיא. וחייבים איזה רגעים להקדים ולהזכיר דברים שבשעתו דיברנו עליהם, ועי"ז ניכנס כאן לענין בס"ד, כמדומה שזה דברים נכבדים ונפלאים מאוד.

דיברנו בשעתו את הנושא הזה שיש באדם כוח גדול של מידת נתינה, שבן אדם במהותו יש בו כוח מאוד חזק של נתינה, והארכנו בשעתו להוכיח רבות שכמה שבן אדם גם אוהב לקבל, יותר הנאה וסיפוק יש לו כאשר הוא נותן מאשר כאשר הוא מקבל, הבאנו הרבה הוכחות לזה גם מקרא וגם מסברא, מהמציאות של החיים כך דיברנו.

ידוע גם שהכוח של אהבה זה כוח שמניע מאוד חזק את כל מציאות הבריאה, והשתי אהבות הכי חזקות שקיימות בבריאה זה אהבת הורים לילדיהם ואהבת איש ואישתו, ונראה למשל שעל אהבת הורים לילדיהם הרב דסלר כותב במכתב מאליהו בחלק א', הוא כותב שמה שגורם, בעצם מה שדוחף את האדם לרצות שיהיה לו ילדים כי הוא: "מרגיש צורך והכרח שיהיה לו את אשר יאהב וייטיב לו, וכן אנו רואים בהולכים ערירים אשר יכניסו יתומים לביתם ויהיו להם לבנים, וגם יש כאלה אשר כלב או שאר בעלי חיים יקרבו אליהם וייטיבו להם כאשר יעשו לבנים, הלא גם זה לאות אשר שורש כוח הנתינה טמון הוא בעומק נפש האדם".

טמון בעומק נפש האדם כוח נתינה עצום שזה בעצם מה שדוחף אותו לרצות ילדים ולישא אישה, ובעצם המהות של חיים שבין הורים לילדיהם ובין איש לאישתו זה ענין של נתינה, אנחנו רואים לפחות, זה דבר שאנחנו כבר רואים כל הזמן, ההשקעה שהורים משקיעים בילדיהם זה הרי א"א לשער אין לזה שיעור ותכלית, וכמה קושי יש בהשקעה של הורים לילדיהם, ואין אמא בעולם שתוותר שכל לילה הילדים לא יהיו בבית, ובזה היא תחסוך את טירדת הלילה, את הלקום בלילה לקטני קטנים ואת טירדת הלילה, [הרבה אמהות צריכות את זה מידי פעם, כדי קצת להתאושש מהקושי], אבל אין אמא בעולם שתסכים; הכל יהיה בסדר, בלילה הילדים לא אצלך! אין אמא בעולם שתסכים לזה, ולמה? כי היא רוצה! היא לא מרגישה מסכנות בעצם זה שהיא מגדלת את ילדיה, והיא מעניקה וצריכה לקום וכל הטירחות, ובמה שההורים טורחים לילדיהם אינם מרגישים בזה מסכנות, אלא אדרבה זה ממלא את המציאות של הנפש שלהם עד שההולכים ערירי מרגישים רע מאוד, וכמו שהרב דסלר אומר שלפעמים אפי' יחפשו בעל חי, להעניק לו ולאהוב אותו כאילו הוא ילד שלהם, וזה מגיע הוא אומר מכח הנתינה. ז"א שיש כאן מידה כ"כ טובה ונאצלת שהיא טבועה באדם בעצם טיבעו בלי אפי' איזשהו מאמץ ועבודה בשביל זה.

וא"א להגיד שזה רק מחמת הצורך, נגיד בע"ח גם יש כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף, שבע"ח מתמסר לילד שלו, אבל בע"ח באמת כל ההתמסרות של בע"ח לילדים זה לא ממידת נתינה זה באמת רק כדי הקיום של הילדים, ברגע שהילדים נהיים קצת עצמאיים גמרנו הם יכולים לריב ולאכול אחד את השני, כך המציאות אצל בע"ח ורק אצל האדם זה נמצא ההתמסרות לילדים מכח מידת הנתינה, למה כשהוא ערירי הוא מחפש משהו אחר? למה הוא מחפש בע"ח כשהוא ערירי? זה ודאי לא הצורה הנכונה! אבל זה מוכיח על נתינה, אז מי שהוא לא ברמה של לאמץ בע"ח, כשהוא ערירי יחפש משהו אחר להעניק, יחפש לאמץ או יחפש באיזה זכות בלעזור לילדים שקשה להם וכדו', זה לא דבר שיש בו איזשהו צורך באמת, כי הרי אין לו ילדים, וגם כשיש לו ילדים; למה לא מוכנים למסור את הילדים להורים אחרים לאימוץ ושידאגו להם?! ולמה הורים רוצים עוד ילדים גם כשיש להם כבר?! זה בטבע הפשוט כך, אלא א"כ יש איזה מהלך נגד זה, אבל בטבע הפשוט זה כך, שהורים רוצים שיהיה להם ילדים וגם אחרי שיש הם רוצים שיהיה להם עוד, כך הטבע הפשוט של בנ"א, זה מורה שזה מגיע ממידת הנתינה שהיא טבועה בעצם טבע האדם, וזה מידה כ"כ נאצלת וחשובה והיא קיימת באדם בלי בעצם איזשהו עמל ויגיעה שהוא יעמול בזה, וזה דבר מופלא מאוד, שקיים בו מידה כ"כ טובה והיא כ"כ במרכז המציאות שלו, בלי בעצם כל עמל ויגיעה, בזמן שעל כל עניני מידות וכל עניני התקדמויות אנחנו צריכים הרבה עבודה כדי להגיע לזה.

אבל אנחנו רואים עוד דבר שהוא מאוד מרכזי ומסתמא יש שייכות בין שני הדברים, הרי ידוע ומפורסם מה שהרמח"ל ועוד אומרים שבעצם הסיבה שהקב"ה ברא את העולם זה מכח היותו טוב ומחוק הטוב להיטיב שכביכול טובו יתברך לא היה ממומש בפועל עד שהוא ברא את העולם בעצם כדי להיטיב עם ברואיו, נמצא בעצם שהמציאות של הטבע זה בעצם כל המציאות של העולם, וכל סיבת ושורש הבריאה בכל מציאות הבריאה זה כולה הטבה של הקב"ה זה מש"כ "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ" (דברים ג, כד) זו מידת טובך (רש"י שם). כי המידה הכי גדולה שבה אנחנו יכולים להכיר לפי ערכינו את הקב"ה, שהרי היכולת של האדם להכיר את הקב"ה זה רק לפי הנהגותיו ומידותיו, והצורה והחלק הכי חזק שבו אנחנו יכולים להכיר את הקב"ה זה מידת טובו, לכן זה נקרא גדלך, הגדול זה הטוב, כי זה המידה שנמצא בה השפע הכי גדול, כי כל הבריאה היא כולה הטבה, אז מסתבר מאוד שיש איזשהו הקבלה בין זה שכל מציאות הבריאה היא הטבה, לזה שגם הושרש בטבע הפשוט של האדם כוח הנתינה וההטבה, כי כל הבריאה היא כולה אמורה להיות בעצם שופעת טוב והטבה, אז הקב"ה ברא את הבריאה בצורה שאת החלק הכי מרכזי הזה הוא כבר הטביע בנפש האדם אפי' בלי צורך בעמל ויגיעה.

בוא נראה עד היכן הדברים מגיעים ולאט לאט נגיע כאן לענין מרכזי מאוד בכל עניני עבודת ה', להבנת ענין מצוות שבין אדם למקום, ומצוות שבין אדם לחבירו, חסד, וכל הדברים האלו, כתוב בחז"ל שהסיבה שהקב"ה קבע בחירה, לאדם למה בעצם יש בחירה? הקב"ה רוצה להיטיב ולכן הוא ברא את הבריאה, אז שיברא את הברואים וייטיב להם, ושיביא אותם ישר לעולם הגמול והנצח של הטוב הצפון לצדיקים, למה הקב"ה ברא בצורה שיש בחירה ואת כל המהלך של המצוות והעבירות ועונשים ושכר כדי להגיע בסוף לשכר? הנה ידוע ומפורסם שבעצם כל הסיבה שהקב"ה ברא את זה בכזה צורה, כדי שלא יהיה נהמא דכיסופא! ז"א אם הקב"ה היה בורא את הבריאה באופן שהוא מיד היה מטיב, בלי איזשהו צורך באיזשהו השקעה מצד הברואים כדי להיות ראויים לקבל את השכר הטוב והנצחי זה היה נהמא דכיסופא, וכדי שלא יהיה נהמא דכיסופא כדאי כל הענין של בחירה ושזה גורם כ"כ הרבה קשיים ועבירות וייסורים ועונשים וכו', והכל היה כדאי כדי שבעצם השכר שיהיה בסוף לשומרי מצוותיו יהיה לא בצורה של נהמא דכיסופא.

והנה מה הוא הגריעותא בנהמא דכיסופא? היא הגריעותא של להיות מקבל היפך נותן, וכאשר כח הנתינה גדול הוא וסמל הטוב - כן הפכה שהיא הקבלה גרועה ורעה היא אצל הנשמה עד שכדאי בכל הבחירה וכו' וכו' בכדי לימלט ממנה. וקודם כל רואים כאן דבר מופלא מאוד, אשר לכאורה היפלא מה' לברוא בריאה שלא יהיה לה בעיה בנהמא דכיסופא? אבל אין מציאות כזאת, כי נהמא דכיסופא הוא בעצם דבר שהוא רע בעצם. למה הוא רע  בעצם? כי להיות מקבל בלי בעצם לתת זה הדבר הכי מגונה שיש, זה הרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה" (משלי טו, כז). לקבל בלי לתת זה בעצם הדבר הכי אנוכי, זה היפך הטוב, הרי הטוב הוא נותן לאחרים, והאנוכי והאגואיסט לוקח לעצמו, ולכך שיהיה מצב שיהיה קבלה בלי נתינה, בלי השקעה שגורמת שמגיע לי שכר ושהנשמה תהנה מזה, זה אי אפשר! זה מציאות שזה נגד כל המציאות של טוב, שהקב"ה לא יברא בריאה לא מתוקנת, בריאה שהיא בעצם מעוותת מהמציאות של טוב, כי הטוב הוא מטיב והרע הוא כל הזמן לוקח, הרי זה החלק הרע והמגונה שבאדם או שבבע"ח להיות עוסקים כל הזמן בלקיחה, תיכף עוד נראה, לכך לא שייך בכלל שיהיה בריאה שיהיה במצב של לקבל בלבד כי זה בעצם בריאה מעוותת, כי זה בעצם מצב של מקבל ולוקח בלי בעצם לתת. וביותר שהרי בצלם אלוקים עשה את האדם כדמותו כצלמו, והשי"ת כולו טוב ומטיב ומתעסק בלהיטיב ולא בליקח, כי בעצמו אינו צריך לנו ולא היה חסר מבלעדי עבודתינו, ואין שייך 'צלם אלוקים' שיהי' מקבל ולא נותן.

ומה שאנחנו לא תמיד מרגישים לגמרי את הפחיתות שבזה זה בגלל שאנחנו הרי גם קרוצי חומר, והחומר שבנו הוא בעצם נוטה ללקבל, לא ללתת, יש בו גם את החלק המגונה שבעצם מתעסק בלקבל מתנות ובלקחת ומעבר לחלק הטוב של הלתת, אבל הרי בעולם הגמול שם זה הנשמה לבד, והנשמה היא מעין אמיתותו ית"ש, היא הרי בעצם חלק אלוק ממעל, ושהקב"ה הוא הרי נותן הוא לא מקבל, הוא הרי עסוק בלתת, ותיכף נראה עד היכן הדברים מגיעים, אז היא לא יכולה ליהנות מקבלה [ואינה יכולה להיות מחוברת ודבוקה בו ית"ש אם צורתה צורת מקבל] ורק באופן שיש בחירה, ומכח הבחירה אנחנו בעצם יש לנו עבודה ושמגיע לנו ע"ז שכר, בעצם זה הופך את המצב שלנו זה לא שאנחנו בעצם מקבלים אלא אנחנו נותנים וזה בחינה של 'אם שכיר הוא ובא בשכרו', שבדין הוא שיטול שכרו, כשזה בדין הוא שיטול שכרו אין בזה את הגנאי שהוא מקבל, אלא בעצם אנחנו נותנים ואז אנחנו מקבלים את השכר.

בוא נראה בעוד דבר שרואים את זה מאוד חזק, עד כמה גדול כוח הנתינה; המידה של הכרת הטוב, מידה של הכרת הטוב זה מידה שטבועה חזק בעומק הנפש של האדם להכיר טובה למי שעשה לה טובה, מאיפה מגיע המידה הזאת של הכרת הטוב? התשובה היא: כי מי שעשה לי טובה אני הייתי "מקבל", אני קיבלתי ממנו, זה נגד המציאות של טוב שאני אקבל, כי הרי הטוב הוא מטיב הוא לא לוקח, וזה אשר יגרום דאם אני קיבלתי אני רוצה להחזיר על זה. זה שורש מידת הכרת הטוב היא ג"כ קשורה לכוח הנתינה כי בעצם נתינה זה טוב, וקבלה זה אנוכיות, ולכך אם קיבלתי אני רוצה להכיר טובה ולהחזיר טובה, וכשאני מחזיר נתינה על הקבלה הנה זה הופך את הקבלה ההיא לאיזשהו עסק, לא איזשהו קבלה סתם.

הסטיפלר בחיי עולם פר' כו' הוא כותב; שאלה שמשלמים רעה תחת טובה זה נובע מזה שבעצם קיים להם בנפש הרגש של הכרת הטוב, אבל יש להם איזשהו פחיתות וגאוה שהם לא מוכנים להכיר טובה כי בלהכיר טובה אני בעצם מכיר שאני הייתי נזקק לשני ואני הייתי צריך את השני, ויש כאלה שפיתחו בעצמם את המידות המגונות ואת הגאווה עד שלא מתאים להם להכיר טובה, אבל יש לו חוסר שקט, יש לו חוסר שקט מזה כי בעצם הרגש של הכרת הטוב קיים בו, ובעצם כך הוא כותב שם, שהוא דומה ללווה רשע ולא ישלם, שהמצפון שהוא בעצם צריך לפרוע את ההלוואה גורם לו לשנוא את המלווה כי הוא מרגיש שהוא לא בסדר בזה שהוא לא פורע, וזה בעצם בגלל המלווה הוא מרגיש שהוא לא בסדר אז זה גורם לו שינאה למלווה, והוא אומר שזה האלה שחלף להכיר טובה הם משלמים רעה תחת טובה, מרוב שבעצם הרגש של הכרת הטוב קיים בהם, והם לא עושים את זה וזה רודף אחריהם, אז הם מפתחים שינאה.

הוא מביא שם שבחוט המשולש החתם סופר היה מישהו שהחציף והעיז והרע לו הרבה, והחתם סופר אמר שאני לא זוכר שעשיתי לו פעם טובה שהוא צריך להיות כ"כ כפוי טובה, ולהיות כ"כ רע בתור לדכא לעצמו את הרגש של הכרת הטוב, כך הוא מביא שהחת"ס אמר. עכ"פ אנחנו רואים עוד כוח שקיים בנפש באופן טיבעי, שהוא נובע ממידת הנתינה שכשאדם מקבל הוא מרגיש מיד רצון בעצם לתת, אם הוא לא השחית את נפשו עד שהוא נהיה כפוי טובה, אבל הטבע הפשוט זה כך.

הרב דסלר בקונטרס החסד, הוא רואה את כל המהלך של הטוב והרע שבכללות מעשי האדם, וכל עניני תורה ומצוות, וכל מציאות של כלל עניני מעשי האדם, ובעצם פה אנחנו מגיעים בעזר ה' לחלק המרכזי שעליו אנחנו הולכים לדבר, הוא רואה את הכל ביסוד אחד, אם האדם הוא נותן או מקבל! כל הקונטרס החסד הוא מאריך שם לתאר כמה כללות מעשי האדם נשפטת; האדם הטוב הוא הנותן, והאדם הרע שכל עניני הרוע קיים בו זה בעצם האדם המקבל, שמחפש כל הזמן לקחת ולקבל ולא מחפש לתת, והצורה איך שזה מבואר שם, כל המשמעות של כל המהלך שלו שם זה נראה שבעצם הענין הזה כולל את כל עניני תורה ומצוות, הן ענינים של בין אדם לחבירו והן ענינים של בין אדם למקום, ושזה מרכז כל עניני תורה ויהדות, וכל עניני צורת החיים איך שאדם ויהודי צריך לחיות, כך כל המשמעות של כל המהלך שם, מי שיראה שם יראה בעיניו ולבבו יבין, ולכאורה יש כאן כמה תמיהות בענין, ונראה ביחד למה אנחנו מגיעים.

א- מה השייכות בין ענין הנתינה והקבלה למצוות של בין אדם למקום, שלכאורה זה בכלל לא שייך לענין? ב- איך שייך בעצם לומר שעניני הטבה של בין אדם לחבירו זה בעצם המרכז של עבודת ה', ושכל עיקר הטוב ומטרת האדם בעולם זה בעצם שהוא יהיה מטיב, ואמנם היסוד הזה כבר כתוב בתורה ובגמ', הרי על הפסוק (סוטה יד') מאי דכתיב "אַחֲרֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם תֵּלֵכוּ" (דברים יג, ה). וכי אפשר לו לאדם לילך אחרי שכינה, והלא כבר נאמר כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא, אלא הלך אחר מידותיו של הקב"ה, מלביש ערומים, מבקר חולים, מנחם אבלים, קובר מתים, ובפסוק ההוא של אחרי ה' אלוקיכם, הסיפא דקרא זה "וּבוֹ תִדְבָּקוּן" (שם) אז רש"י מסביר בחומש, התדבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, ובקר חולים כמו שעושה הקב"ה.

גם יש גמ' בשבת (קלג,ב) "אבא שאול אומר ואנווהו הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה רחום וחנון". לנו זה לא מסתדר כ"כ הענין הזה שדביקות זה עניני הטבה עם הבריות של בין אדם לחבירו, שזה הדוגמאות שחז"ל מסבירים את הפסוקים של דביקות, לנו נראה שהדביקות זה אולי אם היינו יכולים להתבדל מבנ"א, לנו נראה שאנחנו בברירת מחדל, שמאחר ויש בנ"א לכך ניתנו מצוות של בין אדם לחבירו וצריך להתנהג טוב, אבל להגיד ששורש הדביקות זה עניני בין אדם לחבירו אינו מובן לנו, והסברא נותנת להיפך דאדרבה לוּ לא הזדמן לי בנ"א להיטיב עמהם, כ"ש שאוכל להתעסק יותר בעניני תורה ומצוות ולהיות דבוק בקב"ה בלי צורך להתעסק עם בנ"א, ואנחנו רואים כאן בתורה ובחז"ל שבעצם יש ענין דביקות, הצורה איך שבעצם כתוב על דביקות, זה בעצם הלך אחר מידותיו, בקר חולים ניחום אבילים, קובר מתים מלביש ערומים, זה לא מסתדר לנו עם מה שאנחנו בעצם תמיד רגילים ומכירים, מה בעצם כתוב כאן?

בוא נראה, בפשטות היה אפשר לומר כך, אולי נגיד כך, שבעצם באמת עיקר המציאות של דביקות זה באמת המצוות של בין אדם למקום; תורה ושאר מצוות שבין אדם למקום, רק אם בן אדם לא דומה לבוראו ואינו טוב ומטיב לאחרים כמידת בוראו אינו שייך לקשר ודביקות בה', לפי שכל שייכות וקשר צריך שיהיה איזשהו התאמה, ורק מי שהוא אדם טוב שהוא תיקן את מידותיו ומתנהג בהטבה, כמו הצורה שאנחנו מכירים את השי"ת, מה שאנחנו יכולים להשיג בקב"ה זה את גדלך זה מידת טובך, רק מי שהוא בעצם טוב הוא יכול וראוי להידבק בקב"ה, ואם הוא לא תיקן את מידותיו ולא הגיע למצב של הטבה, של להיות נותן ולא מקבל הרי הוא במצב של 'אין אני והוא יכולים לגור בכפיפה אחת' ולזה לא יעזור שאר עניני תורה ומצוות כי הוא לא מישך שייך לסוג של הקב"ה, הוא לא יוכל להידבק בקב"ה כי הקב"ה לא חפץ בו, יש בו את הפחיתות של המידות המגונות, שזה היפך מידת ההטבה שהיא המציאות הכי חזקה במה שאנחנו מסוגלים להבין מה זה הקב"ה, והרי אין ארור מידבק בברוך, אם הוא לא טוב הוא לא יכול להידבק בטוב. ואם נאמר כך, נמצא שענין ההטבה הוא בתורת היכי תימצי כדי להיות יכול להגיע לדביקות.

ולפי"ז כמובן פשוט וברור שגם אחרי שכתוב בפסוקים ובחז"ל שדביקות זה בעצם הענינים האלה של הטבה, אחד שהוא מטיב בלי לקיים את כל עניני תורה ומצוות של בין אדם למקום, הוא וודאי לא דבק בקב"ה כי כפי שאנחנו מדברים כעת, חשיבות ההטבה היא בתור להכשיר את טיבעו להיות ראוי להידבק בקב"ה, אבל מה פירוש, הוא לא מקיים את ציוויו לא מקיים את מצוותיו, וכי הוא יוכל להיות דבק בקב"ה?! דאמנם אם הוא תיקן את מידותיו, הרי הוא אחד כזה שבעצם הוא ראוי לזה אבל אין לו דביקות וקשר לקב"ה מצד שהוא לא קיים את התורה ומצוות שלו, זה פשוט.

אבל אם באמת כל עניני בין אדם לחבירו ומה שכתוב בפסוקים ובחז"ל את הענין שדביקות היא מישך שייך להטבה עם אחרים אך זה רק היכי תימצי כדי שיהיה ראוי לידבק בקב"ה, א"כ לכאורה אדם שהתעסק הרבה בהטבה והוא עידן את מידותיו, והוא עסוק הרבה בהטבה והוא כבר תיקן את מידותיו, לכאורה היה צריך להיות שעיקר דביקותו לא תהיה בעניני בין אדם לחבירו, אלא באמת בעניני בין אדם למקום, שאחר שהוא ראוי לדביקות ראוי שיתעסק מעתה בדביקות עצמה, אבל כתוב: "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה" (שבת קכז,א). איך אנחנו מבינים כזה דבר שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, לכאורה זה איזושהי ירידה, כי לכאורה הקבלת פני השכינה זה דביקות יותר גדולה מאשר להכשיר את עצמי להוסיף עוד הכשרה ביחס ללהיות ראוי לדביקות, אברהם אבינו כשנזדמן לו הכנסת אורחים הוא כבר היה בעל חסד גדול, הוא כבר היה בדרגת "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון", שכעת הוא עסוק בקבלת פני השכינה, גילוי שכינה במצב של נבואה שזה דביקות הכי גדולה, וגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, מה הפשט בזה?

זה וודאי מוכיח שכתוב כאן בעצם שענין הדביקות מה שיש בעניני ההטבה זה לא רק כדי שאנחנו נהיה ראויים לדביקות בתור איזה הכשר, אלא זה בעצם הדביקות עצמה, וזה צריך ביאור. אך לכשנתבונן נראה שזה דבר פשוט, רק שאנחנו לא שמנו לב לזה עד היום, בוא נשאל שאלה; אדם שהוא תלמיד של אדם גדול מאוד, של איזה ראש ישיבה גדול או אדם גדול, וקרה איזה מקרה שרבו נחלץ לאיזשהו עסק גדול, אולי קרה איזה אסון וצריך שם להקים קרן שרבו למרות שהוא מגדולי הדור הוא ממש נחלץ אישית לענין, והוא מתעסק הרבה בענין של הקמת הקרן הזאת, והתלמיד מסייע לרבו בכל הענין הדרוש לענין הזה, והוא עובד ביחד; יש את החלקים שהרב עושה ויש את החלקים שהוא עושה, ובעצם הוא מתעסק כעת בעסק הגדול הזה, שרבו כעת פונה מכל עסקיו ומתעסק כעת באיזשהו ענין ותלמידו עוזר על ידו בענין הזה, בוא נשאל שאלה, מתי התלמיד הזה יותר מקושר לרבו, בזמן שהוא משוחח איתו איזשהו שיחה טובה או כרגע שהוא בעצם מתעסק איתו ביחד בעסק שהוא אינטרס מאוד גדול לרב, הרי הדבר פשוט שיותר דביקות וקשר לרבו יש אם הוא כעת משתתף בעסק שכ"כ חשוב לרבו ושרבו עצמו עתה פונה מכל עניניו ומתעסק בהקמת הקרן הזאת.

ומאחר שכל המציאות שכל ההנהגה וכל יסוד ושורש וקיום הבריאה היא כל כולה כל הזמן הטבה של הקב"ה, והקב"ה הרי רוצה שיהיה הטבה בבריאה, ומתעסק בעצמו כולה שעתא בזה לזון את כל הבריאה מביצי כינים ועד קרני ראמים, ו"פותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון", וכל כך זה עיקר אצל הקב"ה עד שהוא הטביע בנו את מידת ההטבה ומידת הנתינה בעצם טיבענו, ומעתה כשהולך יהודי ומתעסק בהטבה לאחרים הרי הוא שותף יחד עם הקב"ה בהצורה שהקב"ה מנהל את העולם, שכל כולה מטובו חיינו, וזה בעצם הקשר והדביקות הכי גדולה שיכולה להיות כי הוא בעצם שותף כעת לקב"ה בעסק שהקב"ה עצמו מתעסק בזה, הרי באותה שעה שהוא מתעסק בהכנסת אורחים, גם הקב"ה עושה הכנסת אורחים, מלביש ערומים, ומבקר חולים, וכל עניני ההטבה שעל כל נשימה ונשימה תהלל י-ה, הקב"ה כל הזמן מתעסק בלהיטיב עם ברואיו, וגם הדברים הקשים זה הרי הכל הטבה בשורש, כל מי שיודע, הקב"ה הרי כל הזמן מתעסק רק בהטבה, ולכך ברור שכל ההתעסקות שיש בעניני ההטבה של בין אדם לחבירו, זה לא רק בתור הכשר כדי להיות ראוי ליאור באור השכינה, כי בלי זה אין אני והוא יכולים לדור, אם הוא לא תיקן את מידותיו אז הוא לא מהסוג ששייך לקב"ה, אלא יש כאן בעצם דביקות חיובי ממש, עד שבאמת גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, זה דבר פשוט, ואנחנו מבינים את זה במושכל ובמוחש מזה שכל אחד מבין שכשרב יש לו איזה ענין גדול ותלמידו משמש על ידו ומסייע בעדו, יש בזה הרבה יותר דביקות עם הרב מאשר עם איזשהו שיחה טובה וקבלה מהרב דברים.

עדיין אבל לא נתיישב א- איזה נתינה יש בבין אדם למקום, איפה שם יש ענין הנתינה שהרב דסלר מעמיד את כל מרכז כללות עניני תורה ומצוות על הנותן והמקבל, הנותן זה הטוב והמקבל זה הרע, ושכפי שדיברנו זה כולל את כל עניני תורה גם עניני של בין אדם למקום איפה שם יש ענין של נתינה? ב- גם אנחנו צריכים להבין; אז אנחנו צריכים להעמיד את מרכז החיים שלנו על הטבה לאחרים, שהרי צריך להיות נותן ומה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים, ואם כך אנחנו צריכים להעמיד את מרכז החיים שלנו בשונה ממה שמקובל ושאנחנו עושים כל היום בעסק התורה, מה הפשט כאן?

בוא נראה כאן, פה אנחנו מגיעים בעצם ליסוד אדיר ונורא, ונראה שזה ממש מפורש ואין כאן כל דברים חדשים, זה הכל דברים מפורשים, בעצם כל עניני תורה ומצוות גם עניני בין אדם למקום כולם ענין נתינה וגמילת טוב, ז"א כך השורש של כל קיום תורה ומצוות גם הדברים שלגמרי בין אדם למקום שלא שייכים בכלל לבין אדם לחבירו כולם בעצם ענין נתינה הוא, ונראה לאט לאט; איפה גדר הנתינה בזה? ואיזה סוג נתינה יש בזה? ולמה צריך את הגיוון של כ"כ סוגי נתינות? אבל בעצם אנחנו הרי הקב"ה ברא אותנו, ובעצם יש לו דרישות מאיתנו, ובדיוק כמו שאחד שקיבל טובה הוא מכיר טובה, וההכרת הטוב זה מהות של נתינה שאם אני קיבלתי אני צריך לתת חזרה וזה טבוע בנפש האדם, אז כל עניני עבודת ה' וקיום תורה ומצוות, והרי הקב"ה בראנו, ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו, והוא נתן לנו את התורה והוא מחכה שאנחנו בעצם נלמד תורה ונקיים מצוות, אז בעצם זה הנתינה שאנחנו נותנים לו, ושהוא דורש את זה מאיתנו, ושהוא צריך את זה, ושאנחנו חייבים לו, הרי החובה שלנו לקב"ה, אין לתאר ואין לשער כמה אנחנו בעצם חייבים לקב"ה, אין איזשהו קבלה שאדם מקבל שתחייב אותו חוב כ"כ גדול כמו מה שאנחנו קיבלנו מהקב"ה את עצמינו ואת כל החיות שלנו כל הזמן, שזה בעצם מחייב אותנו לתת ולהחזיר לו את כל עניני עבודת ה' של תורה ומצוות.

ופה יש כאן דבר נפלא מאוד שלמרות שהקב"ה רם ונישא, ומלך גדול ונורא לאין קץ ותכלית, אבל פה בעצם אנחנו רואים שענין נתינה זה לאו דוקא למישהו שהוא מתחתי או מישהו שהוא שווה לי, אלא גם לתת בעצם למי שהוא אדון שלי את היחס הראוי של עבד לאדונו, גם זה ענין נתינה, וכשנתבונן נראה כמה זה דבר פשוט. בעצם כשיש אדון ועבד אז אם העבד הזה יהיה לו מידות טובות הוא יבין שמה שהוא שייך לאדון שלו זה מחייב אותו לעבוד לאדונו, כי הרי הוא שייך לאדון שלו, הוא חפץ של האדון שלו, אז בעצם אם הוא לא יהיה 'עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה', אם הוא לא יהיה רע אלא יהיה טוב, הוא יבין וירגיש מהמידה הטובה שבו שהוא צריך לתת לאדון את הכבוד והמעמד והשירות של עבד לאדונו, למרות שהוא חייב את זה, ולמרות שבעצם כשאנחנו עובדים את הקב"ה זה לא נתינה התחלתית אלא זה בעצם תמורה למה שהוא ברא אותנו ובעצם נתן לנו והעניק לנו את כל טובו, אבל למעשה זה נתינה כפי שדיברנו שגם הכרת הטוב שהיא באה כתוצאה מזה שאדם קיבל טובה מהשני אז שורשה במידת הנתינה, גם כל ענין כיבוד הורים וכיבוד מורים וכבוד ת"ח זה ענינו נתינה.

ופה נגיע לשורש ההבנה בזה ואז זה יהיה ברור ובהיר באופן מוחלט, ההבדל בין הנותן למקבל זה בעצם שהנותן הוא מתעסק עם אחרים, עם בעצם לתת לאחרים ואילו המקבל עסוק בלקחת לעצמו, בעצם המקבל עסוק עם האגו והאנוכיות שלו, והנותן הוא עסוק בלהיות שופע עבור אחרים, ז"א לפעמים הנתינה זה לאו דווקא בין אדם לחבירו, יש גם מציאות של נתינה בין אדם לזולתו, ומי זה הזולת הזה? הזולת הזה יכול להיות חבירו, ויכול להיות גם רבו שהוא לא חבירו, אבל הוא נותן לו את הכבוד והמעמד שמגיע לרב, והוא בעצם לא לוקח לעצמו איזשהו עצמאות מול רבו אלא הוא נכנע לרבו והוא הולך ומכבד את רבו, ובעצם מוותר על עצמו בשביל רבו, והוא בעצם נותן לרבו את המעמד שתלמיד חייב לתת לרבו, והוא לא לוקח איזשהו גאווה ועצמאות מול רבו.

ושורש ההטבה הרי כתוב בתורה בפסוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ואמנם לכאורה פשטות המילה כמוך, אז לכאורה זה משהו ששווה אליך, אז לכאורה הענין של הטבה כאן כתוב בתורה על דבר ששווה אליך ולא על דבר שיותר ממך, אבל באמת כבר הרמב"ן שם כותב, הזכרנו את זה פעם, דכוונת הפסוק שיתן להאחר את אשר היה רוצה לעצמו לוּ הוא היה במצב כמותו ובזה הכמוך הוא ליתן לכל אחד לפי מה שהוא, לרב כבוד רב, להורים כיבוד הורים, לחברים כבוד חברים, וילדים הנהגה המתאימה למעמד ילדים דאין נֹח לנפש הילד שהוריו יתנו לו כבוד כלמבוגר, ומאידך צורת כבוד לאדם מבוגר וזקן היא שתהיה באופן דאשימו מעלי, ולא רק בהנהגה חיצונית כדי שירגיש טוב אלא ברגש פנימי, שזהו ענין מידות טובות עד למאוד שמחמת מזגו ומידותיו הטובות הוא מרכין ראשו מול אדם זקן ומכבדו מפנימיותו ותוך אישיותו, וזהו כל ענין מידות טובות להתנהג עם כל אחד כפי הראוי ומגיע לו, ולמי שראוי שיהיה מעלי בזה המידות טובות זה להמליכו, אף דיכול שלא ליתן לההוא מעמד עליון מ"מ ממידותיו הטובות הוא נותן לו מעמדו הרם.

אבל צריך לראות כאן את הלשון של הרמב"ן ויש כאן עוד שלב, הרמב"ן כותב כאן כך, מה זה ואהבת לרעך כמוך, הוא אומר "יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם נותן לנפשו ואינו נותן שיעורין באהבה, ועל כן אמר ביהונתן "כִּי אַהֲבַת נַפְשׁוֹ אֲהֵבוֹ" (שמואל א' כ, יז). בעבור שהסיר מידת הקינאה מליבו ואמר "וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל" (שם). הרמב"ן אומר שאהבת לרעך כמוך בעצם הגדר הוא תאהב לחבר שלך את כל מה שאתה היית אוהב לעצמך לו אתה היית במצב ובמעמד של חבר שלך, ולכך יהונתן בן שאול שהוא היה בעצם המועמד הטיבעי להיות הממשיך של שאול המלך להיות מלך על ישראל, כשהוא הבין שהקב"ה רוצה להמליך את דוד, אז הוא אהב את דוד כ"כ שהוא היה שמח בזה שדוד נהיה מלך למרות שהוא הפסיד את המלוכה, אז כאן איפה כאן הכמוך, מה הכמוך, הרי הוא יונתן לא יהיה מלך ורק דוד ימלוך? כמו שאם אני הייתי צריך להיות מלך כמה הייתי רוצה להיות מלך, אז אני אוהב את חברי עד כדי כך שגם אם הוא בא במקומי ובעצם בגללו אני פוטרתי מהמלוכה אבל למעשה כך רצונו יתברך שהוא יהיה מלך אז אני אוהב אותו שהוא יהיה המלך, והרמב"ן כותב יאהב ברבות הטובה לחבירו, כאשר האדם נותן לנפשו ולא יתן שיעורים באהבה על כן אמר ביהונתן כי אהבת נפשו אהבו בעבור שהסיר מידת הקינאה מליבו ואמר [לדוד] אתה תמלוך על ישראל, אז מה זה כמוך? כל מה שהיית מצפה לעצמך לפי המציאות מה שמגיע לך, כל דבר לפי ענינו, כך תפרגן ותאהב ותתן לאחרים, תתן לאחרים הן במעשה, הן בדיבור, הן במחשבה, והן בהרגשה, ויהונתן בעומק הרגש והנפש שלו היה שמח בזה שדוד נהיה מלך, זה מבהיל הנתינה בזה, הרי אדם שעסוק עם עצמו אז הוא היה רק אכול קינאה, הוא היה רק אמור להיות העויין הכי גדול של דוד, זה המתחרה שלו הלך והשיג אותו והדיח אותו, זה המקבל, אבל הנותן הוא עסוק בנתינה הוא לא עסוק בעצמו, וההטבה והפיסגה של ההטבה זה שגם אם חבירי גדל ממני אבל אם זה מה שמגיע לו אז אני שמח ורוצה לעשות את זה.

מה שאנחנו אומרים ומדברים כעת שיש ענין נתינה גם בעצם ביחס לקב"ה, או כיבוד הורים ומורים, את הסוג נתינה הזאת זה עוד דרגה מעבר למה שהרמב"ן מדגיש כאן, כי הרמב"ן כאן מדבר על עצם הדבר שהוא פירגן לדוד, שהוא יהיה יותר גדול ממנו ושהוא יצליח יותר ממנו, אבל בעצם במה שאנחנו אומרים מונח עוד שלב, והוא שבכלל 'ואהבת לרעך כמוך' כולל גם מה שאני נותן לשני את המעמד שאני תחתיו, צעיר שמרגיש רגש של כבוד לזקן, הוא לא רק עושה לזקן מה שמתאים אלא הוא מרגיש שמן הראוי לכבד אדם זקן, כמו שכתוב בגמ' שאפי' "סבא ארמאה כמה הרפתקי עדו עליה" (קידושין לג,א). וכך הוא מרגיש בנפשו, בעצם יש לו מידות טובות מאוד שהוא בעצם מוכן כאילו לוותר על העצמאות והאנוכיות שלו, ובעצם לכבד את הזקן מעומק נפשו ולתת לזקן איזשהו מעמד מעליו בעומק נפשו, זה נתינה הרבה יותר אצילית מאשר נתינה לחבר ופירגון לחבר, אני נותן אפי' מעמד שאני מתחת השני, בעצם לפי"ז אנחנו מבינים שגם כל עניני בין אדם למקום יש בזה את הענין של נתינה ואת הדביקות של נתינה, כי זה גם נובע מהטבה שקיימת בנפש האדם של מידת הנתינה של כעין הכרת הטוב, ותיכף נראה עוד יותר שיש בזה עוד הרבה יותר, ושבעצם גם בזה אז כמובן יש בזה את הדביקות המושלמת שבעצם עבד שמשמש את רבו ותלמיד שמשמש את רבו הדביקות היא מה שהוא נותן לרבו את מעמד רבו.

ומעתה נשאל כעת מאידך גיסא; אם בעצם אנחנו הגענו לכך להבין שגם עניני בין אדם למקום זה ענין של נתינה לקב"ה על כל מה שהוא גמלנו טוב, א"כ בשביל מה צריך בכלל עניני בין אדם לחבירו, שילך ויתבודד בעניני עבודת ה' ויתן ויחזיר לקב"ה, והוא יהיה דבוק בו בכל עת בדביקות של הנתינה הכי נאצלת באמת של תלמיד לרבו, ועבד לרבו, ובן לאביו שכל עת הוא עם הקב"ה, אז בשביל מה צריך בכלל את הבין אדם לחבירו?

ע"ז יש בעצם שני ביאורים יש ביאור פשוט ויש ביאור יותר עמוק, הביאור הפשוט הוא שבעניני בין אדם למקום יותר עלול להגיע למצב של טעות ושהוא יתעסק בעצם בלגדל את עצמו שאני אהיה צדיק! ואני אהיה ת"ח! ואני אהיה ירא שמים! ובעצם אם הוא מתעסק בעצמו שהוא יהיה ת"ח, ושהוא יהיה למדן, ושהוא יהיה בעל מידות, ושהוא יהיה צדיק, ונמצא שהוא עוד פעם מתעסק עם עצמו, וזה קבלה, הוא מתעסק עם עצמו שאני אהיה צדיק, ואני אהיה ת"ח, ואני אהיה בעל הבנה, ואני אהיה כך, ואני אהיה כך, הוא בעצם מתעסק בלקחת בלגדל את עצמו, הוא לא מתעסק בהתבטלות לקב"ה בלי לחשוב על עצמו, והרי אנחנו יודעים שאנשים גדולים זה תמיד ונחנו מה, וגם כל עניני בין אדם למקום שלהם זה כל כולו נתינה, והם לא התעסקו במשהו להרגיש את עצמם כמה הם גדולים [הם כמובן נהיו גדולים מאוד מזה, אבל הגדלות שנהיה זה נהיה ממילא ולא שבזה התעסקו, הם לא התעסקו כלום בלגדל את עצמם], אלא רק בלתת לקב"ה את התורה והמצוות, אבל למעשה בבין אדם למקום יש הרבה מקום והרבה יכולת ליפול בזה ובעצם להתעסק כן באגו שלו, כן בעצם בבעצמו שזה בעצם קבלה ולא נתינה כי הוא מתעסק בלגדל את עצמו ולא בלתת ולגמול עם הקב"ה על כל מה שאנחנו חייבים לקב"ה על כל הטובה שעשה עמנו.

כמו שידוע שבין שרי ומשרתי המלך יש כאלו שהם מתעסקים בלבסס את המעמד האישי שלהם תחת המטריה שהם עבדי מלך ושרי מלך, והם בונים את הקריירה האישית שלהם, ויש את הנאמנים באמת למלך שהם לא בונים לעצמם כלום וכל השררה שלהם זה בתור עבדות למלך, זה דבר שכולנו מכירים את המציאות הזאת. גם אנחנו רואים את זה בין אלו שמסתובבים ומקורבים לאנשים גדולים, יש כאלה שכל כולו זה טפילות לאדם הגדול, ויש כאלה שהם מייצרים לעצמם מעמדות, ז"א שהם עסוקים בקבלה לא בנתינה, רק שבעצם המלך או האדם הגדול זה היכ"ת איך הם יבססו את המעמד האישי שלהם.

ולכך בבין אדם למקום לבד לא תמיד יגיע לנתינה זה עלול להיות יותר באופן של קבלה, אבל בבין אדם לחבירו כל צורה של קשר ואהבה של ביאל"ח הנה במציאות הטיבעית קשר ואהבה של ביאל"ח הוא מישך שייך לנתינה, כי לא שייך קשר טוב בין שניים אם הוא עסוק בנטילה ולא בנתינה, זה הדברים עתיקים וידועים שכל עניני אהבה בין שנים לא יכון אם הוא עסוק בלקחת ולא בלתת, כל אוהב הוא גם מקבל אבל הוא מקבל מתוך שהוא נותן ואז הוא מקבל, והסוג נטילה הזאת שיכול לקרות בביאל"מ להיות בעצם רק עסוק עם עצמו, זה לא יכול לקרות בביאל"ח, כי אם הוא ירצה להיות רק עסוק באגואיזם שלו אף אחד לא ירצה להיות איתו בקשר, הקשר הזה לא יחזיק מעמד, ולכך עניני ביאל"ח יותר יכול לעזור לאדם לכונן את עצמו להגיע למצב של נותן כדי שהוא יעשה את זה גם בשלימות גם בעניני ביאל"מ, וזה סיבה אחת למה לא מספיק רק ענין הנתינה של  ביאל"מ.

אבל באמת יש בזה עוד עומק הרבה יותר גדול, ופה בוא נראה ובזה נסיים רק את הנקודה הזאת ובעזר  ה' עוד נמשיך, בעצם במציאות של החיוב שלנו כלפי הקב"ה אם אנחנו נתבונן, יש בזה שלושה מאפיינים שבעצם של חיובים מה שאנחנו חייבים לתת לקב"ה; יש כאן מציאות שאנחנו חייבים לתת לקב"ה כנתינה מקטן לגדול שקטן אמור לכבד גדול, ובכל עניני תורה ומצוות יש בהם ענין שהקטן מכבד את הגדול בלי קשר אם הוא קיבל ממנו, דוכי הסיבה שצריך לכבד ת"ח זה בגלל שאני קיבלתי ממנו תורה? כי אני קטן והוא גדול לכך אני צריך לכבד ת"ח! ובזה בין נבין עצם היות הקב"ה מלך רם ונישא, ואנחנו קטנים לכך אנחנו צריכים לכבד אותו, בלי קשר אפי' לזה שאנחנו קיבלנו ממנו משהו, קטן צריך לכבד גדול! וקטן שלא מכבד גדול הרי הוא חצוף, וקטן שמכבד גדול הרי הוא טוב, יש לו מזג טוב, הוא מחונך טוב, הוא נותן לגדול את מה שמתאים שהקטן יתן לגדול, זה חלק אחד של הענין של הנתינה של יהודי לקב"ה.

יש עוד חלק נתינה שמחוייבת; מכח מה שקיבלנו, אנחנו קיבלנו מהקב"ה את כל העצמינו והוא כל הזמן מחייה אותנו, זה מחייב אותנו להכיר לו על זה ולקיים את תורתו ומצוותיו כי הוא נתן לנו את עצמינו ומציאותינו והוא ברא אותנו.

ויש עוד עומק של נתינה בנתינה לקב"ה; אנחנו הרי שייכים לו, לא רק קיבלנו ממנו, אנחנו בעצם שייכים לו, הקב"ה קונה הכל, אנחנו שלו, אנחנו חפצים שלו בעצם, אנחנו נכסים שלו, הוא בעלים עלינו, וכמוש"כ "בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי ה' עֹשֵׂנוּ" (תהלים צה, ו) - דמאחר שהוא עשאנו לכך אנו מתכופפים אליו ומקבלים מרותו שהרי אנו שלו עמו וצאן מרעיתו. אם אנחנו לא ניתן לקב"ה את התורה ומצוות כמו שמתאים הרי אנחנו כאילו גוזלים לקב"ה את הבעלות שלו, ולגזול זה וודאי הרוע הכי גדול, והנטילה הכי גדולה שלוקח אפי' דבר שלא שייך לו, זה הפחיתות הכי גדולה, זה בעצם שלושת מאפייני הנתינה שקיים בכל עניני תורה ועבודת ה'.

והמציאות היא שקיים תכונה ורגש בנפש האדם שאדם לגדול ממנו הוא יתן, את הלהבין לכבד גדולים; או כבוד של קטן לגדול, או לתת למי שנתן לי, או לתת למי שאני שייך לו זה הוא מבין, אבל לתת למי ששווה לו או למי שקטן לו שזה שייך רק בביאל"ח לזה אולי הוא לא מבין, יכול להיות שלזה הוא לא יגיע, ולכך הוא דאם יהיה רק עניני ביאל"מ וגם אם זה יהיה בצורה של נתינה הכי גדולה, הנה הוא השלים בנפשו את סוגי הנתינות המישך שייכי בין יהודי לקב"ה, אך עדיין הוא לא השלים בנפשו את המציאות של נתינה לקטנים ממנו או לשווים לו.

[נשאל: אבל איפה זה ממידת הקב"ה, הרי כל ענין הנתינה זה הידבק במידותיו, איפה יש אצל הקב"ה סוג הטבה שהוא מטיב לשווים או לגדולים ממנו? כתוב ברמח"ל ב"דעת תבונות" (סי' קנ"ח עמ' קס"ח, קע"ג בהוצאת רח"פ ז"ל), שהקב"ה מחשיב את עם ישראל כשווה לו, ובעצם הוא שם מאריך הרבה בזה, זה מבהיל לראות איך שהוא מביא את זה מחז"ל, אז בעצם יש בחינה בצורת הטבה של הקב"ה לברואים שהקב"ה מטיב לשווים לו, כי הקב"ה מרומם ומחשיב את עם ישראל כשווים לו, זה "אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיר השירים ה, ב) שדרשו חז"ל "תאומתי" כביכול לא אני גדול ממנה ולא היא גדולה ממני, שהקב"ה רואה אותנו כאיזשהו חברותא, וכאיזשהו משהו שהוא צריך, וכשווים לו.

האם קיים גם אצל הקב"ה, שהקב"ה כביכול נותן ביחס של קטן לגדול זה גם קיים אצל הקב"ה? אולי החלק הזה פשוט שהוא לא שייך לייחס להקב"ה ולומר שהוא מיטיב כקטן לגדול, זה חלק שרק שייך אצלינו אנחנו מתוך שאנחנו ברואים ואנו מטיבים כקטן לגדול, מוטל עלינו להבין את זה שאנו שייכים לבוראינו ולעשות ככל אשר יצוינו, וזה נתינה מקטן לגדול, אבל זה לא שייך אצל הקב"ה? אבל האמת היא שכתוב בחז"ל על הפסוק "צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ" (שיר השירים ג, יא). זה כנסת ישראל וקראה הקב"ה לכנסת ישראל אמו כאילו היא גדולה ממנו. יש איזשהו בחינה שכאילו הקב"ה מעניק לנו איזשהו מהלך כאילו אנחנו גדולים ממנו, לא יודע מה זה, אבל כתוב בחז"ל שיש גם כזה מושג.

ונמצא לנו שיש בעצם אצל הקב"ה עצמו את כל סוגי הנתינות; כי הקב"ה עצמו הרי נותן לקטנים, כל מה שהוא ברא את העולם הרי כולם קטנים ופחותים, והוא זן מביצי כינים ועד קרני ראמים. ויש אצל הקב"ה נתינה של שווים, החלק הזה מה שיש בחז"ל איך שהרמח"ל מביא שהקב"ה מחשיב אותנו כשווים אליו. ויש אפי' את זה, שהקב"ה ביחס אלינו יש בחינה שהוא מחשיב אותנו כגדולים, בעטרה שעיטרה לו אימו כאילו היא גדולה ממנו. וממילא גם אנחנו צריכים להשלים בנפש שלנו את כל סוגי הנתינות לא רק את הנתינות של קטן לגדול, ומישהו שקיבל מהשני, ומישהו ששייך לשני, אלא גם נתינה לקטנים מאיתנו, וגם נתינה לשווים לנו].

וכל עניני הנתינות הם סעיפים, כל סוג נתינה ונתינה זה סעיף אחר בנפש, זה לא כמו אחד; אני נותן למישהו מלבוש, שלצריך מלבוש- מלבוש, ולצריך אוכל- אוכל, ולצריך דיור- דיור, שם זה לא סוג אחר של נתינה, אלא לכל אחד מה שהוא צריך, אבל כל עניני הנתינות שהזכרנו כעת, כל אחד זה סוג נתינה אחר, והוא משלים ומתקן ומעדן חלק אחר בנפש, שיש סוג נתינה כזאת ויש סוג נתינה כזאת, ויש כאלה שאת הסוג נתינה לגדולים יעשו ואת הסוג נתינה לקטנים לא יעשו, ויש כאלה להיפך, לכן לא מספיק את הביאל"ח ולהגיד שבכלל מאתיים מנה, אם לקטנים ולשווים אני נותן וודאי לגדולים, אבל יש כאלה שלקטנים ולשווים הם יתנו אבל לגדולים זה מבטל את העצמאות שלו, אני מוכן לתת ולהעניק לקטנים- הם צריכים אותי, ולשווים לי- הוא צריך אותי, אבל להתבטל לתת נתינה לגדול ממני זה לא, אני לא מוכן לא מתאים לעצמאות ולכבוד שלי, אז נמצא שהן עניני ביאל"מ הן ענין ביאל"ח כל אחד זה סוג נתינה אחר, וכל סעיף הוא מהלך אחר בנפש של נתינה, ובשלימות של כל הדברים האלה אז אנחנו מגיעים למצב הכי טוב.

ופה אנחנו כבר מבינים מה שהרב דסלר אומר שהנותן והמקבל הוא מקיף את כל עניני האדם הן ביאל"מ הן ביאל"ח, ואת כל מעשה ותכלית האדם; האם הוא עסוק עם עצמו או עסוק עם זולתו?! והזולתו זה; יש הקב"ה, ויש ביאל"מ ויש ביאל"ח, ועוד נדבר בעזר ה'.