מידת הנתינה 2
פעם קודמת הזכרנו
בתוך הדברים את הענין המפורסם, שבעצם סיבת הבריאה מצד הקב"ה איך שכתוב
ברמח"ל (דעת תבונות); "ועוד שסיבת הבריאה מצד הקב"ה זה מצד חוק
הטוב להיטיב" שהקב"ה היה חפץ להיטיב ולכן הוא ברא את העולם.
שאלו שתי שאלות
אח"ז שהייתי רוצה להתייחס לזה רגע לפני שנמשיך הלאה, שאלו; בשלמא אם יש
ברואים שחסר להם טובה והולכים ונותנים להם טובה, זה שייך לחוק הטוב להיטיב, אבל
לפני שהקב"ה ברא את העולם לא היה בכלל מישהו שחסר לו טובה, בכלל לא היה קיים
כלום, לא היה קיים שום דבר, לא היה מישהו שחסר לו איזשהו טובה שהוא צריך את זה, אז
למה בעצם מוטל עלינו להודות על מצב שלא היינו צריכים, הקב"ה ברא אותנו ואז
אנחנו צריכים את הטובה ולוּ לא היינו נבראים, לא היינו חסרים כלום, לא היינו פשוט
קיימים, איזה הטבה יש בזה?
אבל האמת היא שזה
בכלל לא כך! כי זה ברור שהטבה זה לאו דוקא אם יש מישהו שחסר לו משהו והולכים
ומיטיבים איתו, אלא עצם המציאות של לברוא מצב טוב, מצב שהוא יוצר מצב שיש מישהו
שטוב לו ונהנה ממנו זה עצמו מציאות של הטבה, נגיד דוגמא, דוגמא לדבר, לייצר לאדם
שהוא כבר חי בטובה באיזשהו צורה, ולהמציא לו עוד עניני טובה ושמחה והנאה, האם יש
בזה הטבה בלהמציא לו עוד דברים מעבר למה שהוא רגיל והוא לא מרגיש חסר בהם?
שמעתי פעם איזה
וורט, איזה צדקה וחסד היו עושים במדבר כשאכלו מן, הרי היה לכולם לא היה לאף אחד
חסר כלום? שמעתי פעם איזה וורט שהעניים לא הכירו טעם של פטומות, של מעדני מלכים, כי
הם לא הכירו את הטעם הזה, אז העשירים כיוונו את הלשם ייחוד של הטעם שרק עשירים
מכירים כדי שיהיה לעניים גם טעם של סוג מאכלים שהם לא מכירים אותם בכלל, יש כאן
איזשהו הטבה שבעצם משיגים לאדם עוד סוגי טובות והנאות ושמחה שהוא לא מכיר בזה, זה
עצמו הטבה, ליצור מציאות של טובה ושנותנת הנאה ושמחה לאדם זה עצמו הטבה שהיא
מחייבת תמורה.
כעת ההטבה זה לא רק
אם קיים מישהו שחסר לו והולכים ומייטיבים איתו, אלא לברוא בריאה שמקבלת הטבה
ונהנית ושמחה בהטבה זהו הטבה הכי גדולה. דוגמה לדבר: אדם הגיע לבית אחד ובו שני
חדרים, וחדר האחד הוא ריק אין בו כלום, ובחדר השני יש אנשים שיש להם כל צרכם וכל
טוב והם שמחים, איזה חדר יש בו יותר טובה? הלֹא פשיטא שבחדר השני יש בו יותר טוב
אף שבחדר הראשון אין בו שום מצב של חסרון, וזהו מפני שבחדר השני יש בני אדם שטוב
להם והם נהנים ושמחים. והנה החדר הראשון הוא כהעולם קודם הבריאה שלא חסר דבר, אבל
יותר טוב מזה הוא אחר הבריאה שהוא דומיא דהחדר השני שיש שם בני אדם ששמחים ונהנים
וטוב להם. רק כמובן זה רק בתנאי שאחרי שהבריאה הזאת קיימת הם רוצים בקיומה,
ז"א הברואים האלה רוצים בקיומה, ולא רוצים בעצם להיעדר ולהגיע לאפסות ולא
להיות, ואנחנו רואים שהמציאות היא שהאדם אחרי שהוא נברא, הוא מרוצה מהמציאות שהוא
חי והוא רוצה בקיומו והוא לא מוכן להגיע להתבטל ולהתאפס, אף אדם לא מוכן אפי' לא
למות מיתת נשיקה בלי שום ייסורים, כך המציאות של טבע האדם שהאדם רוצה לחיות, וגם
גוי שסובל ייסורים וחולאים רעים בדרך כלל אם הוא רק בריא ומאוזן בנפשו הוא לא יאבד
עצמו לדעת גם לא בצורה שלא תעשה לו שום ייסורים, ואם יש איזשהו אדם שהוא כן מוכן
להיות לאַיִן ולהיות איזה כריתות מוחלטת זה חולי נפש זה לא קיים אצל אדם בריא
בנפשו, וידוע שיש חולי נפש שיש להם כאלה מחשבות שהם רוצים לא לחיות והם באמת בסכנה
של התאבדות, ויש תרופות מיוחדות לזה כדי להחזיר להם את טעם החיים כדי להוציא מהם
את הסוג דיכאון שגורם להם לא לרצות לחיות, אבל הצורה הטיבעית של האדם אחרי שהוא
קיים הוא רוצה מאוד את החיים והוא לא מוכן לוותר עליהם, ומסתמא הסיבה באמת שבטבע
האדם הוא רוצה כ"כ לחיות, והוא לא מוכן לוותר גם לא להיות בעצם כאילו בביטול
מוחלט, אדם לא רוצה את זה.
מסתבר שהסיבה היא
כי בעצם האדם הוא צלם אלוקים ומאן דנפח מדיליה נפח, ז"א שמציאות נשמת האדם,
מציאות היות האדם צלם אלוקים זה דבר קיים שלא יכול להיות לא קיים, כי האדם הוא צלם
אלוקים הוא חלק אלוק ממעל וזה דבר קיים, זה לא דבר שהוא יכול להיות לא קיים, מסתמא
שזה שורש הענין של הרצון לחיות עד כדי שמי שלא רוצה לחיות זה איזשהו מצב של חולי
ונגד המציאות הטיבעית של האדם, לכן פשוט שזה נקרא הטבה פשוטה מאוד, זה עוד יותר
הטבה, בעצם המציאות הזאת של לברוא בריאה שלימה שיהיה לה טוב ולהיטיב עם אותה
בריאה, ושאחרי שהבריאה היא קיימת הם שמחים בקיומה וחפצים בטובה, אין לך הטבה גדולה
מזו מלברוא וליצור כזו בריאה, זה התשובה על השאלה הזאת.
עוד שאלו: איזה
הטבה יש לאדם בזה שהוא נברא, הרי הגמ' בעירובין (יג,ב) אומרת: "נמנו וגמרו נוח
לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא יפשפש במעשיו, ואמרי לה ימשמש
במעשיו"? אבל תוס' שם אומר שזה דווקא בסתם בנ"א אבל צדיק אשריו ואשרי
דורו. נמצא עכ"פ שיהודי צדיק, ומה זה צדיק? מי שמחפש לחיות נכון ע"פ
תורה ולעשות ככל אשר יורוהו החכמים והתורה, הוא וודאי בגדר צדיק, וודאי נוח לו
שנברא יותר משלא נברא כמפורסם מהשע"ת (ש"ב או"י). ומבאר ר"י
סלנטר ז"ל (אור ישראל סי' כ"ג), שבודאי כולם מודים שתכלית בריאת האדם
הוא לטוב לנו, אכן מחלוקתם היא אם האדם יכול להשיג גם עפ"י חשבון שכלו שנֹח
וכדאי לו שנברא או שנחליט זאת בדרך האמונה.
אבל זאת ועוד אחרת
שאפי' אותם שנוח להם שלא נבראו יותר משנבראו, באמת שאחרי המירוק שהם יעברו אפי'
משפט רשעים בגיהנום יב' חודש, אחרי המירוק אחר מירוק, וזיקוק אחר זיקוק, וליבון
אחר ליבון, וצירוף אחר צירוף שהם יעברו, אז הם יקבלו שכר על המצוות שלהם שכר ניצחי,
שבעצם יהיה להם טובה שיצא להם טובה גדולה מזה שהם נבראו, כל השכר הניצחי שיהיה להם
על הדברים הטובים שהם כן עשו, אפי' רשעים משפט רשעים בגיהנום יב' חודש ואח"ז
הם באים לעולם שכולו טוב, ומה שכתוב בגמ' על נוח לו לאדם שלא נברא על אותם שהם לא
צדיקים, הכוונה כי לא מן הראוי לאדם להיברא ולהכעיס לבוראו ובסוף הוא ירוויח,
שאחרי שהוא יקבל את כל העונשים הוא ירוויח, וכי זה הוגן וצודק שאדם יברא ויכעיס
כ"כ לקב"ה עד שהוא צריך לקבל עונשים כדי להגיע בסוף לטוב?! אז זה לא נוח,
זה לא הוגן מצד האדם שהוא יהיה נברא בכזה צורה! אבל מצד ההטבה, בס"ה זה משתלם
גם לכזה אחד כי גם לכזה אחד בסופו של דבר אחרי שיגמר הנקיון שלו מהחטאים שלו אז
הוא יהיה בעולם שכולו טוב לנצח נצחים, כך שזה טוב לו שהוא נברא רק שזה לא נוח כזה
מהלך, כי לא נוח להיברא ולהכעיס לבורא כדי שבסוף יהיה לי טוב, בחשבון של האדם הוא
לא היה אמור לרצות כזה דבר, אבל בס"ה זה וודאי שזה טוב לו, וגם לרשעים בלמעשה
זה טוב להם מה שהם נבראו, כי בסוף אחרי כל התיקונים שהם יעברו והנקיונות שהם יעברו
יהיה להם רק טוב, זה בייחס למה ששאלו שבוע שעבר אח"ז.
דיברנו למעשה,
הייתי רוצה קצת לחזור ולסכם את מה שדיברנו פעם קודמת כדי שנמשיך הלאה - הבאנו מהרב
דסלר שהוא מעמיד את כל מהלך האדם בעולמו לנותן או למקבל, ז"א שהאדם הטוב הוא
האדם שנותן לאחרים, והאדם הרע הוא האדם שהוא מתעסק בלקחת לעצמו, הוא מתעסק באנוכיות
שלו ולקחת לעצמו, והגענו לכך, שזה לא רק בבין אדם לחבירו כך הענין שיש נותנים ויש
נוטלים, והטובים הם אלה שיש להם מידות טובות לתת לאחרים ולהתחסד עם אחרים, והלא
טובים זה אלה שהם חיים כל הזמן באנוכיות ואגואיסטיות באיך לקחת לעצמם ובאיך לנצל
אחרים וכדו', אלא דיברנו שגם כל עניני בין אדם למקום גם בהם המהות שלהם זה נתינה.
ומהי משמע נתינה?
דיברנו שיש כמה סוגי נתינות, כי הטבע החומרי אנוכי של האדם זה אך ורק לקחת לעצמו,
וכמו שהאנוכיות של האדם היא לקחת מאחרים ולא לתת לאחרים ה"ה שאנוכיות של האדם
זה לא לכבד גדולים ממנו ולא להיות משועבד למי שהוא משועבד, וגם לא לקיים את המצוות
של מי שברא אותו והוא מצווה לקיים את מצוותיו, כי אם אדם עסוק עם עצמו אז הוא לא
רוצה לקחת ע"ע איזשהו עול גם אם זה דבר שזה מחוייב, וכל ענין של לכבד גדול
האדם בשביל זה צריך לוותר על העצמאות שלו, ולוותר על האנוכיות האישית שלו, על האגו
האישי שלו, כדי לכופף את עצמו מול גדול ממנו ולתת לגדול את המעמד שמגיע לו, זה
קיים גם בכיבוד הורים וגם בכיבוד מורים, וגם בכל קיום תורה ומצוות בכל ענין של ביאל"מ
דיברנו שיש בזה נתינה והכרה.
ונתינה בעצם שאנחנו
נותנים לקב"ה מעמד שקטן צריך לתת לגדול, אנחנו פורעים את החובות שאנחנו
חייבים בעד כל הטובות שהקב"ה גמל איתנו, שגם פירעון חוב יש בו ענין נתינה
שאני מכיר בזה שאני חייב ואני נותן ואני לא מתעלם, אני לא לווה רשע ולא ישלם אלא
אני נותן למי שאני חייב.
וגם החלק הזה
שדיברנו שאנחנו מעבר לזה שאנחנו קטנים והקב"ה גדול, ומעבר לזה שאנחנו קיבלנו
מהקב"ה ואנחנו חייבים לו, מעבר לזה יש עוד יותר שאנחנו בעצם עבדי המקום,
אנחנו שייכים לו, הקב"ה ברא אותנו יש קנין יצירה, מי שמייצר דבר זה שייך לו,
ידוע, הקב"ה יצר אותנו אז הוא בעלים עלינו, "קונה הכל" - יוצר
הכֹל, וקנה בקנין יצירה, ומכֹח שהוא בעלים עלינו אנחנו חייבים בעצם לעבוד אותו.
ובוא נראה רגע מה שקורה באמת בין עבד לאדון, יש כאן דבר מעניין מאוד, עבד הוא הרי
שייך לאדון שלו, עבד הוא שייך לאדון שלו, מה קורה עבד שהוא בורח מהאדון שלו, כל
אחד מבין שבגידרי חושן משפט הוא גנב, הוא גונב את עצמו מאדונו, כי הוא שייך לאדון
שלו, אז ברור שעבד אסור לו לברוח מהאדון, בוא נשאל שאלה; מה יהיה עבד שיש לו איזה
יצר הרע לברוח מהאדון שלו ובידו לעשות את זה, למשל אדונו זקן וכדו' ויש לאל ידו
לברוח מאדונו, והעבד הזה בכ"ז יש לו הוא מתעורר בעצמו לא למרוד באדונו, מהי
הסוג התעוררות שנדרשת לענין הזה כדי שהוא יחזק בעצמו לא לעשות את המעשה אשר לא יעשה
ובעצם לגנוב את עצמו מאדונו? כ"א יודע שעניני אור"ח ויור"ד קיום
הלכות אור"ח והלכות יור"ד והדיקדוק הלכה שלהם, זה שייך ליראת שמים
ולצדקות, זה אור"ח ויור"ד, אבל עניני חושן משפט, הקיום של כל עניני
חו"מ בשורשו זה וודאי שייך לענין של מידות טובות, למזג טוב ולמידות טובות, כי
כל אחד מבין שעניני מזיק וגניבה וגזילה ושכירות פועלים או כל עניני חו"מ
שענינם הבעלויות והזכויות של האחר, ואיך אני צריך להתייחס בייחס לבעלויות ולזכויות
של האחר מה שייך לי ומה שייך לאחר, הן בממון בעֵין, והן בשיעבודים וזכוית וכל
הענינים, שכל דבר שהוא בעצם שייך לאחר אם אני מתנהג בזה לא בצורה נכונה זה השחתה,
אני גונב אני עושק דבר שלא שייך לי, וכ"א מבין שמי שעושק את השני זה מראה על
מידות מגונות ועל אנוכיות שהוא טורף וחומס את מה שלא שלו, אז זה פשוט שקיום דיני
חו"מ בשורשם זה מישך שייך למידות טובות, וכל התעוררות שבעצם תחזק את האדם
למידות טובות זה בעצם שורש קיום כל עניני חו"מ ממילא, כיון שעבד הוא שייך
לאדון שלו ולברוח מהאדון זה גניבה, אז כשהוא יתעורר על ענין של מידות טובות זה
ימנע ממנו לברוח, זה יגרום שמרצון ליבו ימסור את עצמו לאדון שלו, הוא יתן את עצמו
תחת עבדות האדון שלו.
אמנם זה פשוט שגם
בעניני חו"מ יש את מה שיש באור"ח ויור"ד מצד ביאל"מ כי זה גם
חלק מתורה, אבל וודאי שֶאוֹי למידות של אדם של יהודי שמקיים את חו"מ רק מדין
ביאל"מ ואין לו בכל עניני חו"מ את ההרגשים של ביאל"ח אפי' בענין
חסד, אני רואה שכל הזמן ר' גרשון מזכיר מהחזו"א שמי שעושה חסד בגלל מצוה זה
עוד משחית את המידות שלו, אבל כל קיום חו"מ זה פשוט, שמי שמקיים חו"מ רק
מצד ביאל"מ, זה וודאי יש לו המידות שלו לא במצב מתוקן, כי איך הוא לא מרגיש
במידות שלו?! הוא היה רוצה שיעשקו אותו?! איך הוא הולך ועושק זכויות של אחרים?!
ז"א שבדיוק
כמו שעניין מידות טובות גורם לאדם שיש לו טוב לב ומידות טובות לתת נתינות לאחרים
ולתת לאחרים את מה שמגיע להם, אז כך ממידת טוב לב ומידות טובות זה שאני אתן את
עצמי אם אני שייך למישהו, ואם אני שייך למישהו אני נותן את עצמי ואני לא גונב את
עצמי ממי שאני צריך להיות תחתיו.
מפורסם שיש נידון
באחרונים אם עבד חייב לעבוד לאדון שלו, או שזה רק זכות של האדון להוציא מהעבד שלו
את התפוקת עבד שאפשר להוציא מהעבד שלו? יש בזה נידון גדול, רבינו יונה כותב באיגרת
התשובה (א'): "והעבד חייב לעשות עבודת רבו עיקר מלאכתו, ואם יעשה עבודת עצמו
עיקר אין זה מידת העבד, אין זה כי אם רוע ליבו בחוקת עבודת רבו". ר"י
כותב את זה באדם שהוא עבד לאדון, דהיינו אדם שהוא עבד של אדון, הוא לוקח מזה אחרי
זה משל לאיך יהודי צריך להרגיש כלפי הקב"ה, אבל הוא מדבר כאן על אדם שהוא עבד
של אדם אחר, אז העבד חייב לעשות עבודת רבו לעיקר מלאכתו ואם יעשה עבודת עצמו עיקר
אין זה מידת עבד, אין זה כי אם רוע ליבו בחוקת עבודת רבו, גם אם נגיד שר"י לא
התכוון כאן גדר חו"מ במה שהוא כותב כאן, אבל וודאי כתוב כאן בר"י אפי'
שלב מעבר לשלב של עצם החיוב לעבוד, ז"א שר"י אפי' לא מדבר כאן ע"ז
שזה מחוק עבד שיעבוד לרבו אלא הוא מדבר שאפי' עבד שעובד לרבו רק הוא לא עושה את
מלאכת רבו עיקר ומלאכת עצמו טפילה אלא להיפך, אז ר"י כותב עליו שזה מגיע מרוע
לב, "אין זה כי אם רוע ליבו בחוקת עבודת רבו", ז"א שמכלל זכויות
האדון בעבדו זה לא רק שהעבד יעבוד לו אלא שיעשה מלאכת רבו עיקר ומלאכת עצמו טפילה.
נמצא שעבד שפחז
עליו יצרו לעשות מלאכת ועבודת רבו מקופיא ועבודת עצמו עיקר, איזה סוג התעוררות
נדרשת לו כדי להקטין את הנסיון ולחזק בעצמו את ההנהגה הנכונה? הדרך היא להתעורר
בעניני לב טוב ומידות טובות! כי כך ר"י כותב שעבד שעושה מלאכת עצמו עיקר
ומלאכת רבו טפלה זה מגיע מרוע לבו בחוקת רבו, כי הוא שייך לאדון שלו, וכפי שדיברנו
שכל עניני חו"מ הם ענינים של מידות, ואם הוא עושק את תכונות אדונו מה שהוא
שייך לאדון שלו, יש בזה בעיה במידות.
מעתה יש לנו להבין
שאף עניני ביאל"מ זה גם מישך שייך לעניין של לב טוב, ומידות טובות, ושמירה על
זכויות הזולת כי לקב"ה יש זכויות בנו אנחנו שלו! אנחנו עבדים שלו! אנחנו
ברואים שלו! כמו שעבד שיש לו מזג טוב והוא לא גדר 'עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא
ליה, פריצא ליה', אלא הוא עבד כשר, אז עבד כשר וודאי שלא מונע עצמו ממלאכת רבו,
ולא זו בלבד אלא הוא גם לא עושה את מלאכת רבו טפל ומלאכת עצמו עיקר, אלא הוא עושה
את מלאכת רבו עיקר ואת מלאכת עצמו טפל, עד כדי שאפי' אם הוא יעשה רק זה לא יהיה
עיקר אצלו, התואר מה שר"י מגדיר אותו זה "רוע לב" בחוקת עבודת רבו,
נמצא שאם אנחנו מזלזלים אפי' בעניני ביאל"מ אנחנו גונבים עבד מאדונו, ולא רק
אם אנחנו מזלזלים אלא גם אם אנחנו עושים רק לא עושים מזה עיקר רק עושים את ענינינו
עיקר, ואת עניני תורה ומצוות של ביאל"מ אנחנו עושים מזה טפל ואת ענינינו עיקר,
אז זה רוע לב של חוקת עבד לרבו.
ומעתה אחרי שהגענו
לכך, נמצא שמה שהתחלנו קודם שיש הבדל בין אור"ח ויור"ד וחו"מ זה לא
נכון, כי גם אור"ח ויור"ד זה לא רק ענין של צידקות וירא"ש אלא זה
גם שייך למידות טובות, כי קיום אור"ח ויור"ד זה מכוח עבדותינו
ושייכותינו לקב"ה, ואם אנחנו נזלזל בעניני אור"ח ויור"ד אז זה גם
כן אין זה כי אם רוע לב בחוקת עבד לאדונו, בעצם יש לקב"ה כלפינו חו"מ,
אנחנו ביחס לקב"ה יש לנו בחינה של חו"מ לקיים את כל תורתו ומצוותיו כך
שגם כל עניני אור"ח ויור"ד זה ענין של חו"מ, ומי שיש לו מידות
טובות, מכֹח זה הוא יקיים גם את חלקי התורה של ביאל"מ.
וזה בעצם עומק
כוונת הרב דסלר מה שכל מה שדיברנו פעם קודמת, שהוא מעמיד את כל עניני עבודת האדם
בעולם על היותו נותן או מקבל, שהטוב הוא הנותן והמקבל הוא הרע, וכמדומה שזה גם
הפשט מה שיש שם בהקדמה לנפש החיים, ר' איצל וולואזינ'ר מביא שהאבא שלו ר' חיים כל
הזמן היה אומר לו: "האדם לא לעצמו נברא כי אם להועיל לאחריני, וזה כל האדם כך".
הוא כותב כל הזמן הוא היה אומר לי, האדם לא לעצמו נברא כי אם להועיל לאחריני, למה
ר' חיים וולואזינ'ר התכוון כאן; על עניני ביאל"ח?! ומה עם כל התורה ומצוות?
זה מה שהוא בא לחנך את בנו?! זה מה שחינכו בוולוזין, רק עניני ביאל"ח וחסדים?!
כמדו' שעומק כוונת ר' חיים ולוזינ'ר האדם לא לעצמו נברא כי אם להועיל לאחרים, זה
כולל לא רק את ביאל"ח זה כולל גם את עניני ביאל"מ, כי באמת שגם עניני
ביאל"מ ענינם נתינה שאדם לא עסוק עם עצמו אלא בחוקת עבד לרבו, שצריך שיהיה את
הלב טוב של המידות טובות שהוא מקיים את חוקת עבד לרבו, אז האדם לא לעצמו נברא; לא
להתעסק עם האנוכיות שלו הוא נברא אלא להועיל לאחריני כל אשר יוכל לעשות, כך נראה
לי הלשון שם, זה הולך הן על עניני ביאל"ח והן על עניני ביאל"מ, שכל כולם
ענינם שהוא מוותר כביכול על העצמאות ועל האנוכיות שלו בשביל מה שמוטל עליו והוא
חייב לעשות את זה.
אנחנו רואים שבאמת
גם כך היחס של בני אדם; איך מתייחסים כשידברו בשידוכים למשל על בת שהיא מאוד מכבדת
את הסבא ואת הסבתא, ומאוד עוזרת ומכבדת אותם? יספרו את זה לא בתור שבח שהיא צדקת
ויראת שמים, הצורה מה שמספרים את זה ושמתכוונים להגיד כאן זה שיש לה מזג טוב ושיש
לה מידות טובות, שהיא מבינה שצריכים לתת כבוד לזקנים ולמבוגרים, ז"א שכל ענין
של כיבוד של קטן לגדול או צעיר למבוגר זה לא רק ענין של צידקות ויראת שמים, אלא יש
בזה ענין של מידות טובות שהוא מבין שהוא צריך לכבד מישהו שהוא מבוגר.
ולכן אנחנו רואים
שכל עניני נתינות, אלה שמכבדים הורים בצורה נכונה הם גם עם מידות טובות, וגם הורים
שיודעים לתת לילדים בלי לאבד את הסבלנות ובכל מצב הם נותנים לילדים שלהם זה גם
בכלל מידות טובות, כל עניני נתינות בין נתינה לשווה, בין נתינה של קטן לגדול, בין
עניני נתינה של גדול לקטן, הכל שייך לעניני מידות.
נראה עוד שהענין
הזה שקטן נותן לגדול באמת הוא קיים בעצם טיבעינו, לא מדובר כאן על משהו שהוא לא
קיים בעצם טיבעינו, נראה כמה דוגמאות שהם מוכיחות, ונראה מהקל אל הכבד עד כמה קיים
באדם רצון לכבד ולשים את עצמו תחת מישהו שהוא גדול ממנו; היה מעשה באיזה תלמיד של
איזה ראש ישיבה גדול, שאותו ר"י היה צריך מתלמידו איזשהו טובה אישית לאיזשהו
ענין שהיה קשור אליו עצמו או למשפחה שלו, וביקש הרב מתלמידו אם הוא יכול לסייע לו
בענין הזה, כי לאותו תלמיד היה לו את היכולת ואת הכישרון לעזור בענין, וכל עת שהוא
דיבר עם רבו על הענין הזה אז צורת התיקשורת שרבו דיבר איתו זה לא בצורה שבדרך כלל
רב מדבר עם תלמיד שרב הוא מעל תלמיד, הוא מלמד אותו, הוא מסביר לו, הוא עונה לו על
שאלות, היה כאן איזשהו מהלך שכאילו הרב היה כאילו תחתיו כי הרב בעצם היה צריך
אותו, נוּ אז מה אתה מציע? אז איך פותרים את הבעיה? וכו' וכו', וסיפר אותו תלמיד
שהוא הרגיש לא טוב בזה שרבו שהוא בעצם מעליו והוא אמור להרגיש מתחתיו הוא מרגיש
כאילו רבו יורד וצריך אותו, והוא חיכה כבר מתי הוא יגמור את העסק הזה והוא יוכל
לחזור להיות שוב תחת רבו וילמד מתורתו ויראת ושל רבו, כך סיפר אותו תלמיד.
מה בעצם היה קשה
לו? למה היה קשה לו? הנה אנחנו רואים שבטבע הנפש שלו כיון שהוא היה תלמיד של רבו,
הוא רצה כל הזמן להרגיש שהוא מתחת רבו ומקבל מרבו, ולא מצב שרבו צריך אותו וכאילו
הוא מעל רבו, עד כדי שזה עשה לו הרגשה לא טובה והוא חיכה מתי הוא כבר יסיים את
הענין הזה כדי לחזור למצב שהוא תחת רבו, ז"א שבטבע הנפש קיים שמי שאני מרגיש
שהוא גדול ממני והוא רב שלי, אני רוצה להרגיש תחתיו ונזקק לו וצריך לו ואני לא
רוצה להרגיש שווה לו, וודאי אני לא רוצה להרגיש שהוא צריך אותי, אני רוצה להרגיש
שאני תחתיו.
גם היה מקרה, סיפר
לי פעם מישהו שהיה לו עסק באיזה נושא עם איזשהו יהודי מבוגר ונודע לו אחרי זה
שאותו יהודי הוא ת"ח גדול, והיה לו צער מאוד גדול שהוא לא כיבד אותו בעת
ההתעסקות כמו שמכבדים ת"ח, הוא כיבד אותו כאחד הזקנים אבל הוא לא כיבד אותו
בצורה של כבוד כמו שמכבדים ת"ח, והצורה שהוא ביטא את הצער שלו זה לא היה
בצורה של איזה הפסד מצוות כיבוד ת"ח, של מורא רבך, או כבוד ת"ח, זה היה
איזה הרגשה טיבעית לא טובה, מה בעצם שורש ההרגשה הלא טובה? פה הוא לא הכיר אותו,
הוא לא נפגע, זה לא הנושא, לא שההוא נפגע, ולא היה כאן נושא של איזה פרומקי'ט של
הלכות כבוד ת"ח, אבל היה לו הרגשה רעה, התשובה היא; כי בטבע הנפש לרצות לתת
גדולה ומעלה למי שראוי לזה, ז"א שיש בטבע הנפש רצון לתת מעמד וגדולה וכבוד
ולהיות מתחת מישהו שהנפש מרגישה שהיא מתחתיו, עד כדי שאם מאיזה סיבה זה לא יהיה
כך, זה עושה קשה לנפש.
עוד דבר אנחנו רואים,
נגיד עוד איזה דוגמא פשוטה; שהמציאות היא אצל צעירים שהם יכולים בינם לבין עצמם
אולי לדבר בזלזול לפעמים על מכובדים מהם וכ"ש על סתם מבוגרים מהם, אבל אם
יהיה מקרה אם בחור צעיר ידבר עם מבוגר, ואותו מבוגר מדבר לשוה"ר והוא מחוייב
להימנע מלשמוע אותו, יש לו איזה קושי איך להימנע מזה יותר מאשר קושי למנוע מחבר בן
גילו מלדבר עמו לשה"ר. והנה לכאורה מדוע זה קשה, הרי כל מה שהוא מכבד את
הבוגרים הוא מפני שזה נכון ומצוה לעשות כן, והנה עתה הוא פטור מזה ומותר לו להקל
בכבודם, ומדוע הוא מרגיש בנפשו קושי בדבר? וקושי זה קיים אף כלפי מבוגר שאין לו
עמו קשר מיוחד שהורגל לכבדו רק ויקר מקרה שיצא לו התעסקות עמו, ועצם היותו מבוגר
מקשה עליו יותר לקיים את ההימנעות לשמוע לשוה"ר יותר מהימנעות כזאת אצל בן
גילו, שבקל אומר לו; לא רוצה לשמוע! ולמה זה? הנה זהו לפי שיש בנפש הצעיר ההרגשה
שצריך לכבד מבוגר, עד כדי שגם דבר נכון וצודק יש לו קושי בזה.
באמת יש בזה עוד
דרגות גבוהות ואינם שייכות לנו, וגם הדרגה הזאת קיימת בנפש. יש במס' עבודה זרה (י,ב)
שאנטונינוס אמר לרבי "מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא". הלוואי שאני אהיה
מצע תחתיך לעוה"ב, כאילו כמו שהלוואי שאני אהיה עפר תחת רגלי הצדיקים, מסתבר
מאוד שהמשמעות של מה שאנטונינוס התכוון, הוא לא התכוון רק ששווה לי לשלם את המחיר
הזה של להיות מצע תחת רבי העיקר להיות בעוה"ב, אלא הוא התכוון לומר שאני רוצה
ואני ארגיש טוב אם זה יהיה.
אמר פעם, יצא לי
לשמוע פעם מאיזה בחור שהוא היה באיזה אירוע, שהיה שם אחד מזקני הדור מגדולי הדור
ממש, והיה שם צריך לעלות לבמה, היה שם איזה מדריגה שהיתה קשה לו, אמר הלוואי שהיה
מסכים שאני אשכב על ארבע והוא יעלה עלי ויעבור למעלה, והוא דיברתי איתו, הוא מרגיש
יותר טוב שזה יהיה כך מאשר אם הוא היה מארגן שיהיה איזה מדריגה או איזה לבינה
שתיצור את היכולת לעלות את זה, אם אני אזכה שאני אשכב ואדם גדול יעלה עלי כדי
להגיע למעלה הוא ירגיש יותר טוב מאשר אם הוא יביא איזה לבינה שהוא יוכל לעלות, כך
סיפר לי אחד, ז"א שעד כדי כך זה קיים בטבע הנפש, כזו התבטלות מוחלטת זה קיים
בטבע, הוא רוצה את זה לא בתור שהוא יוכל אח"ז להתפאר לאחרים בזה, הוא מרגיש
טוב בזה.
ומעשה שהיה לפני
כשנתיים בשחקן גוי באמריקא שהופעותיו משודרות ומקרנות אף בארץ ויש לו כאן מעריצים
מולהבים שסוגדים לו מרוב הערצה ואהבה, ואותו שחקן הגיע פעם לביקור בארץ, וידעו
מעריציו שאין להם סיכוי לפוגשו לשיחה, ובאו לשדה התעופה ונשכבו על הארץ ליד מסלול
הנחיתה מהמטוס כדי שהוא יעבור עליהם תוך כדי הליכתו כהולך על שטיח, והוצרכה המשטרה
לפנותם בכֹח מהמקום.
זאת אומרת שבטבע
הנפש קיים שקטן רוצה להיות מתחת גדול, והוא מרגיש טוב בזה לא בתור איזה עול ועבדות,
בתור איזה קושי, אלא הוא מרגיש טוב בזה, וזה חלק הנתינה שקיימת בביאל"מ,
דיברנו שיש בזה, כי כל הדברים האלה הם בעצם היפך האנוכיות והכביכול העצמאות והאגו
של האדם, שהוא יוצא מכל הדברים האלה ויש לו מזג טוב ולב טוב לכבד גדול, ולשלם
תמורה תמורת מה שהוא קיבל, ולהרגיש שייך למישהו שהוא שייך, שכל הדברים האלה הם
מיישך שייכי ללהיות טוב ולא להיות ברוע לב בחוקת עבד לרבו.
עתה נראה עוד
איזשהו נקודה בענין, הרי כפי שהתבאר אז כל עניני עבודת ה' זה ענינו בעצם של כעין
פרעון חוב, אנחנו חייבים על חיינו המסורים בידך ועל נשמתינו הפקודות לך, מודים
אנחנו לך, אנחנו חייבים להודות ולהלל ולקיים את כל עניני תורה ומצוות, על חיינו
המסורים בידך ועל נשמותינו הפקודות לך ועל ניסך שבכל עת וכו' וכו', נמצא לכאורה
שיש בעצם שינוי בין הרגשת הנתינה בעלמא להרגשת הנתינה בעניני תורה ומצוות שהם בעצם
מחוקת עבד לרבו, וכפירעון חוב וכנתינה שהיא בעצם נתינה מחוייבת, אז אם כי דיברנו
שבאמת גם את זה זה קיים בנפש ויש רצון לעשות את זה, כמ"ש על טבע הנפש להכיר
טובה ולהחזיר למי שקיבל ממנו, אבל הזכרנו כמה פעמים שיש סוג הנאה מיוחדת עונג
ושמחה מיוחדים כשאדם נותן מתנה או התנדבות דבר שהוא לא חייב בזה, כשאדם נותן, אדם
מארח אורח או מתחסד או מתנדב למישהו שהוא לא חייב יש בזה הנאה ושמחה מעבר לרצון
לפרוע חוב או למלא חובה, כך זה בטבע הנפש שאדם שמאהבתו את השני או מטוב ליבו הוא
נותן דבר שהוא לא חייב יש לו בזה יותר עונג ושמחה מאשר כשהוא פורע חוב או ממלא
חובה, אז יש לדון האם באמת בכל עניני חובת האדם מול הקב"ה ענינם תמיד זה רק
עניני פירעון חוב, ובעצם לא יהיה לנו את סוג שמחת הנתינה שקיימת כשאדם נותן מתנה?
האמת היא שגם
בעניני פירעון חוב וזה נקודה שצריך לדעת אותה, גם במושג של כל פירעון חוב, מפורסם
תוס' בב"ק (נח,א - ד"ה א"נ)
הוא שואל למה פורע חובו זה מבריח ארי הרי זה ברי הזיקא ואיכא פסידא, וא"כ
זה משתרשי? ותוס' כותבים כך; שהכא אין מצילו מן ההפסד דמה שהמלווה טורף ממנו לא
חשיב הפסד דהא נתחייב לו, ולכך חשיב כמבריח ארי. תוס' אומר שלהציל אדם מלפרוע חוב
זה לא הצלה מהפסד כי אדם לא רואה כהפסד את זה שהוא פורע חוב, פה כבר כתוב איזה
ענין שהוא בגדרי חו"מ שפירעון חוב זה לא הפסד לאדם, ר' שמעון נדמה לי אומר כך
פשט בתוס', אומר אדם רוצה לפרוע חוב, אדם מרגיש שזה טוב ונכון לפרוע חוב. כמו שאני
זוכר שבשעתו ר' ברל אמר, אחד שימנע מבן אדם לאכול אח"ז יגיד לו ההניתי לך בזה
שלא אכלת, אכלת פחות לחם צר ומים לחץ ומעבר לזה שהייתי מתענה שזה יהיה משתרשי, אבל
הוא נהנה, לפחות הוא נהנה, חסכתי לך! יתבע אותו בדין נהנה?! אדם רוצה להוציא את
הכסף שלו בשביל לאכול, הוא רוצה את זה, כתוב גם כך בתוס' שאדם רוצה לפרוע חובות.
יש כאלה שצורת
דיבורם כשהם צריכים משהו לשלם לבעל מלאכה, הנזק שלי היה כך וכך! בחתונה הנזק לתזמורת
היה כך וכך! הנזק לצלם היה כך וכך! זה מידות מגונות כשכך מרגיש, למה הוא מרגיש שזה
נזק, הרי אתה קיבלת שירות?! שחוק לפני, רקוד לפני אפשר לקדש בזה אישה, שירות
שקיבלת הוא שווה כסף. אם אתה היית עושה שירות לאחרים, האם היית רוצה שיתייחסו אליך
שאתה איזה מזיק?! מאיפה מגיע הסוג הסתכלות הזאת? זה מגיע ממשהו מאוד אנוכי ולא
מידות טובות! מי שמדבר על פירעון לבעלי חובות, אצלו זה נזק, יהיה לו בעיה עם הדין הזה,
שפורע חובו מותר במודר הנאה כי אין זה מצילו מן ההפסד, תוס' אומר שזה לא הצלה
מהפסד כי זה לא הפסד לשלם חוב.
זאת אומרת
שההסתכלות וההרגשה הנכונה של אדם שיש לו מזג טוב ומידות טובות זה שכשהוא פורע חוב
הוא לא מרגיש הפסד, הוא מרגיש רצון ושמחה בזה שהוא פורע חוב, אבל עדיין פירעון חוב
זה לא כמו עונג של נתינת מתנה.
אגב בענין של
פירעון חוב, רואים גם וג"כ דבר מענין מאוד, רואים בפסוקים כשדוד המלך אומר: "מָה
אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי" (תהלים קטז, יב). ז"א רואים שדוד המלך משתוקק, מה אני אחזיר
לקב"ה על כל הטובות שהוא עושה איתי? מדובר שם על מעבר למחויבויות- "כּוֹס
יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא; נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל
עַמּוֹ" (שם קטז, יד), מה מדובר שם, הרי
נדבה הוא חייב לעשות את זה? אבל אני אעשה את זה בפרהסיה בצורה שתעשה יותר כבוד
שמים! ז"א שדוד המלך מרגיש שעל החסדים והגמול של הקב"ה אני צריך להשיב,
ז"א שיש לו רצון להשיב, לא אני חייב להשיב, אני רוצה להשיב!
רבינו יונה בשער
ראשון (כג') מביא את הפסוק "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹקֵי מָרוֹם" (מיכה ו, ו) והוא מסביר במה אקדם לה' על רוב חסדיו, כי הוא
אומר שהקודם זה מדובר על חסדי ה', "אֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי
שָׁנָה" (שם) "הֲיִרְצֶה ה'
בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן" (שם ו, ז) הוא כותב שבהם אני אקדם אותו על רוב חסדיו, כעת
הוא מדבר, ר"י מדגיש שם שהפסוק חלק מדבר על להשיב לקב"ה על גמוליו
וחסדיו, וחלק אחר של הפסוק מדבר על איך אני אכפר על חטאי, אבל ר"י מדגיש שם
את החלקים האלה בפסוק שהם מדברים איך אני אחזיר לקב"ה על כל הטובה שהוא גומל
לי, אז אלפי אילים וריבבות נחלי שמן זה לא גדר חיוב, חיוב תודה זה לא להביא אלפי
אילים וריבבות נחלי שמן, אבל מרוב החובות שהקב"ה גומל אותי אני לא יודע איך
בעצם אני אחזיר לו, ז"א שבן אדם רוצה, שיש לו רצון להחזיר, רק אח"ז
הסיפא דקרא שם "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי
אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד" (שם ו, ח), שזה נבחר מן העולות והמנחות לקדם בו את ה' על
חסדיו, כך ר"י כותב שם ומסביר את הפסוק הזה. אבל עכ"פ רואים שרגש של
הודאה על קבלת טובה הוא כ"כ פורץ וגואה עד כדי אלפי אילים וריבבות אלפי שמן,
שמתוך הרגשה שאני חייב להשיב על טובות וחסדים שהקב"ה גומל איתי.
אבל עדיין האם יש
ביחס לקב"ה ענין של נתינה של התנדבות שבעצם יהיה בה את שמחת נתינה של נותן
בעין יפה הוא נותן? של שמחת נתינה של מתנה? אז ראוי לדעת שזה קיים! כי כל ענינים
של לקיים איזשהו ענין בעניני תורה ומצוות באופן של לפנים משורת הדין, ז"א
דברים שהם לא בגדרי חיוב הן בעניני בין אדם למקום הן בעניני ביאל"ח, דברים
שהם לא בגדר חיוב, על סוג דברים כאלה זה בעצם כן ענינם נתינה כעין נתינת מתנה, כי
הדברים האלה, גם היותינו שייכים לקב"ה זה לא מחייב אותנו להתנדב זה מחייב
לעשות מלאכת רבו עיקר ומלאכת עצמו טפל, אבל לתת מעבר למה שאנחנו חייבים זה נתינה
התנדבותית.
גם הפסוק קורא לזה
נדבה; יש שם המסילת ישרים בחסידות מביא: "ודוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם על
בנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת", למעלה הזאת שהם מתנדבים, כתוב שם בפסוק "וְיָדַעְתִּי
אֱלֹקַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה, אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי
הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה
לְהִתְנַדֶּב לָךְ" (דברי הימים א' כט, יז) דוד המלך מדבר כך
המסילת ישרים כותב, הוא מדבר על ההתנדבות שהיתה שם, והוא אומר שע"ז דוד המלך
התפעל בפסוק הבא, ממש נפלא מאוד, "ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל
אֲבֹתֵינוּ שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ" (דברי הימים א' כט,
יח) דוד התפלל שיהיה תמיד לעם ישראל את הסוג
מחשבה הזאת של שמחה להתנדב לקב"ה, וזה שייך לחסידות כי זה דבר שאדם לא חייב,
והוא מביא "הוא מה שנאמר "וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה
לְהִתְנַדֶּב לָךְ"; "ה' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבֹתֵינוּ
שָׁמְרָה זֹּאת לְעוֹלָם, לְיֵצֶר מַחְשְׁבוֹת לְבַב עַמֶּךָ וְהָכֵן לְבָבָם אֵלֶיךָ",
אז דוד לפי שראה את ישראל בעת התנדבם לבנין הבית שכבר הגיעו למעלה הזאת, "התפלל
עליהם שתתקיים המידה הזאת בהם ולא תסור". עכ"פ מבואר כאן שיש מציאות של
כעין נדיבות ומתנה ביחס לקב"ה, וזה מעלה עליונה מאוד שעוד יש מה להרחיב בזה,
רק בפעם הבאה.