מידת הנתינה 3

לפני תקופה דיברנו על היסוד של הרב דסלר, שהוא מעמיד את נקודת עבודת האדם בעולם, את השורש שקובע את מציאות האדם, אם האדם הוא טוב או האדם הוא רע - זה האם האדם הוא נותן או האדם הוא נוטל. האדם הנוטל הוא עסוק באנוכיות שלו, ובאגואיסטיות שלו, והוא עסוק בלקחת לעצמו, לעומת זאת האדם הנותן הוא יוצא מתוך כל הפחיתויות האלה, והוא בעצם נותן מטובו לאחרים, יש לו את הי"ג מידות של רחמים, של הצלם אלוקים של לתת מעצמו לאחרים - מבחינת 'מחוק הטוב להיטיב'.

והרב דסלר מעמיד את הנושא הזה במרכז החיים של האדם, מה שהאדם נע בין נתינה לנטילה, וככל שהוא יתקרב יותר וישריש יותר בעצמו את ענין הנתינה, כך הוא יותר בר מעלה - וזה צורת העבודה של האדם.

ודיברנו בשעתו שהנושא הזה של נתינה, זה לא רק בבין אדם לחבירו, אלא גם המצות שבין אדם למקום עניינם נתינה, ומה ענין הנתינה בבין אדם למקום? דיברנו; שנתינה זה לא רק להתחסד ולתת למישהו שהוא חסר והוא צריך איזשהו עזרה וחסד, אלא גם היות האדם בעצם מוותר על הרצון לעצמאות שלו, והוא לא כופר בחיובים שלו, ובשיעבודים שלו, ולתת למי שהוא חייב את הכבוד ואת המעמד ואת העבדות - זה גם ענין נתינה! כי האנוכיות של האדם, הכוח הנטילה של האדם בעצם רוצה להגיד לאדם; אל תהיה חייב, אל תהיה משועבד, אל תכבד, כוח הנטילה הוא בחינה של 'עבדא בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה' לא לקחת עול ושיעבוד.

וכל ענייני עבודת השם של מצוות של בין אדם למקום, זה ענין שאנחנו בעצם משעבדים את חושינו וכוחותינו לעבודתו יתברך, וזה נובע מצד שאדם מבין שהוא אמור לא לקחת לעצמו בעלות, לא לקחת לעצמו את העצמאות, אלא לשעבד את עצמו לעול מלכות שמים, זה גם כן ענין נתינה.

תלמיד שמבין לכבד את רבו, בן שמבין לכבד את הוריו, זה ג"כ היפך המציאות של נטילה שאדם עסוק עם עצמו, ופה הוא מבין שהוא אמור לתת מעמד וכבוד ושירות למי שגדול ממנו.

ולכן דיברנו שגם עניני מצות שבין אדם למקום ג"כ ענינם נתינה, שאדם לא כופר בחיובים שלו, והוא כביכול נותן לקב"ה את המעמד שמגיע לקב"ה שהוא ברא אותו, ועל כל נשימה ונשימה תהלל י-ה. וכל עניני תורה ומצוות שעניינם שבעיקבות זה שאנחנו ברואים של הקב"ה אז אנחנו מקיימים את הציווים שלו, ועושים את מה שמוטל עלינו מתוקף היותינו ברואים, והיותינו עם ישראל שקיבלנו תורה ומצוות שאנחנו חייבים לקיים את זה.

דיברנו בשעתו עוד נקודה; שמעבר לזה שיש באדם כוחות שונים, וכמו שידוע שיש באדם כוחות טובים וכוחות רעים. דהיינו הנפש הבהמית של הבן אדם היא מחפשת להיות נוטלת, הכוחות השליליים של האדם הם מנסים להטות את האדם לכוח הנטילה, לקחת כל הזמן, להתעסק עם עצמו, להשתלט ולטרוף ולחמוס ולקחת בכל מיני רמות, כל אחד לפי רמת הפחיתות שבו, זה החלק הפחות שבאדם - זה החלק בעצם של הנפש הבהמית. ויש באדם את החלק אלוק ממעל - את הצלם אלוקי החיובי של הי"ג מידות של רחמים, שיש באדם בעצם טיבעו כוח ורצון להיטיב, 'מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון' (שבת קלג,ב), שזה קיים ג"כ בעצם המציאות של הטבע של האדם, שהקב"ה הטביע בו גם את הכוח של המידות טובות האלה, של לוותר משלך 'צדק משלך ותן לו' (ב"ב פח,ב) שהוא מוותר על הרצונות שלו בשביל לתת לאחרים, זה הכוח הנתינה שהוטבע באדם.

ודיברנו שיש עוד מציאות שהיא מבוארת בחז"ל ורואים את זה במציאות, שכשאדם נותן, מעצם המציאות הזאת שהוא נותן יש לו הנאה ושמחה ועונג רב, ז"א שכשאדם מוציא מהכוח אל הפועל את הנתינה שהיא מגיעה מהחלק הטוב שבו, זה גורם לו שמחה עונג והנאה. בשעתו דיברנו ש'הנותן בעין יפה הוא נותן' (ב"ב נג,א) זה נובע מעונג הנתינה, כי כשהאדם נותן הוא מרגיש שמחה בזה, כשהוא נותן נתינה שהיא ברצון הלב והיא בשמחה וטוב לבב, הוא מרגיש עונג והנאה עד כדי שירחב לבבו ליתן נתינה מושלמת ומהודרת בחינת 'נותן בעין יפה הוא נותן'.

ונמצא שבהרכבת שתי הכוחות האלה שנמצאים בנפש, עצם מידת הנתינה, פלוס הנאת ושמחת הנתינה זה נותן לאדם את הדחיפה ואת הכוח להשתמש בכוחות החיוביים האלה, הן בעניני בין אדם לחבירו, והן בעניני בין אדם למקום, ודרך זה לעלות ולהתעלות ולהגיע למעלות העליונות להיות דבוק בקב"ה.

גם דיברנו שלמעשה הרי כללות כל עניני תורה ומצוות זה דברים שאנחנו חייבים בהם, כיון שאנחנו ברואים של הקב"ה ואנחנו עמו וצאן מרעיתו, והוא ברא אותנו, אנחנו חייבים לו את הפירעון, זה בעצם כעין פירעון חוב מה שאנחנו משלמים לקב"ה את קיום התורה ומצוות, על כל הטוב שהוא גמל איתנו. שאנחנו בעצם שייכים לו, ומכח זה שאנחנו שייכים לו אנחנו בעצם חייבים לקיים את כל תורה ומצוות - כמו שעבד חייב לעשות את מלאכת אדונו, אף שאמנם עבד שהוא לא מורד הוא בסדר גמור, אבל המציאות של עבד זה כעין פירעון חוב, זה לא נתינת מתנה, כי עבד חייב במלאכת אדונו, והיותו חייב במלאכת אדונו מחייבת אותו אם הוא רק עבד נאמן למלא את חובותיו כלפי אדונו.

וכך כל ענין קיום תורה ומצוות ענינם פירעון חוב על מה שאנחנו חייבים לקב"ה 'על חיינו המסורים בידך ועל נשמתינו המסורים לך', שאנחנו חייבים תמורת מה שהקב"ה ברא אותנו ואנחנו שלו, והוא קנה אותנו 'קונה הכל; יוצר הכל' - אנחנו שייכים לו, הוא קנה אותנו בקניין יצירה, מכח זה אנחנו חייבים לקיים את תורתו ומצוותיו.

מעתה יש לדון; שלכאורה נמצא א"כ שבכל עניני קיום תורה ומצוות אין לנו את החלק הזה של הנאת ושמחת הנתינה שהיא קיימת בנתינת מתנה, כי הרי החלק הזה של עונג הנתינה הוא לכאורה לא קיים כשהאדם פורע חוב, אדם שפורע חוב הוא מקיים חוב. זה נכון שאדם שפורע חוב יש לו את המעלה שהוא לא "לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם" (תהלים לז, כא) אלא הוא מבין שהוא חייב לפרוע את החוב שלו, אבל בעצם כשהוא משלם הוא רק פורע חוב שהוא חייב, אין כאן לכאורה את הענין של 'נותן בעין יפה הוא נותן', כי זה לא נתינה - זה פירעון חוב. והרי כפי שדיברנו עונג ושמחת הנתינה זה קיים כשאדם נותן מטוב ליבו ומהתחסדות שלו?

אדם שרוצה לתת מתנה לשני והוא נותן לו מתנה, יש לו את העונג של הנתינה עד כדי נותן בעין יפה, אפי' יותר ממוכר, שמוכר מקבל תמורה ולא אומרים מוכר בעין יפה הוא מוכר, יש דברים שהם לא בכלל המקח, אבל הם בכלל מתנה, ז"א אדם נתן את אותו נכס, או מכר את אותו נכס, אז במכר זה לא יכלול את התוספות האלה, כי מוכר לא נגיד 'בעין יפה הוא מוכר', אבל נותן 'בעין יפה הוא נותן'; מה גורם לנותן לתת יותר מאשר למוכר, המוכר הרי מקבל תמורה? זה חייב להיות רק בגלל שמחת הנתינה כי האדם יש לו הנאה כשהוא נותן, הקב"ה הטביע באדם הנאה כשהוא נותן, בעצם זה שהוא נותן, יותר אפי' מאשר כשהוא מוכר והוא מקבל ע"ז תמורה. א"כ לכאורה בעבודת השם אין לנו את אותה סוג הנאת נתינת, כי עבודת השם כל עניני קיום תורה ומצוות זה פירעון חוב, זה לא נתינה התנדבותית, האם באמת זה כך?

אז יש בברכת פרץ בפר' ויקרא, הוא מביא שם דבר מאוד מענין, הוא מביא שרואים בתורה שיש מצות שהם לא חיובים אלא הם כעין נדבה; 'תרומה' מדאורייתא חיטה אחת פוטרת את הכרי, וכל מה שיש שם במשנה: "אלו דברים שאין להם שיעור הפאה והביכורים והראיון וגמילות חסדים וכו'" (פאה א-א) כל מה שכתוב שם אין להם שיעור. אז הוא שואל; וצריך ביאור; ממה נפשך, אם זה נחוץ לעבודת השם למה לא באו הדברים בדרך חיוב, ואם אין לזה נחיצות למה ניתנו הדברים האלו? הוא מביא; שיש דברים שעיקרם נדבה כמו קרבנות נדבה עולה ושלמים ומנחות, מצות נזיר, נדבת המשכן, "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" (שמות כה, ב), שהדברים האלה, עצם המצוה היא רק נדבה. ויש דברים שהם בעצם כן חיוב אבל לא נאמר בהם שיעור, השיעור הוא בנדבה, למה נאמרו הסוג מצוות האלה, או למה לא נקבע השיעור שלהם? כך הוא שואל.

והוא אומר דבר מענין מאוד, הוא אומר; שהרי ידוע שהראשונים מדברים איך אדם יגיע לאהבת ה', יש הרי מצוה של אהבת ה', איך אדם יגיע לאהבת ה'? יש ברמב"ם ובראשונים כל מיני התבוננויות שגורמות לבן אדם להגיע לרגש של אהבת ה', כי הרי לכאורה איך אפשר לצוות על הרגשה, הרי הוא לא מרגיש, אז כתוב בראשונים כל מיני התבוננויות שיגרמו לאדם לעורר לו את הרגש לאהבת ה'. שואל הסטייפלר אבל מה יעשה אדם שיש לו טימטום הלב, והוא לא מתעורר לאהבה אפי' שלומד מענינים אלו כהנה וכהנה, הוא לומד את כל הענינים האלו שכתוב ברמב"ם, מהי הדרך לאהבתו ויראתו וכו', או מה שכתוב בעוד ראשונים, והוא בטימטום הלב לא חלי ולא מרגיש, הוא לא מתעורר לאהבה, מה הוא יכול לעשות?

אומר הסטייפלר שיש עוד דרך, ופה הוא אומר כך, הוא מביא את המסילת ישרים המפורסם, שאומר שכל פעולה חיצונית מעוררת את המידה השייכת לאותה פעולה, ז"א את המידה שמכוח אותה מידה האדם מתנהג כך וכך וכך לפי אופי המידה הקיימת, שכל מידה שקיימת באדם גורמת לו צורת התנהלות מסויימת לפי אופי ותכונת המידה. אומר המסילת ישרים שכל מידה שגורמת איזשהו עשייה, אז כמו שמכח המידה האדם עושה את הפעולות, והמחשבות, וההרגשות, והדיבורים, והמעשים שהם נובעים מכח המידה, כך יהיה הדבר אם האדם יעשה את הפעולות ואת הדיבורים שמישך שייכי למידה הזאת זה ישריש ויעצים בו את אותו מידה. ז"א כמו שלמשל נגיד; 'זריזות' גורמת לבנ"א זריזות האברים והעשיה והתלהטות לזריזות, כמו"כ גם אדם שאין לו את מידת הזריזות אם הוא ידרוש מעצמו והוא יפעיל את עצמו בפעולות של זריזות, זה ישריש ויעצים בו את מידת הזריזות.

אומר הסטייפלר; שכמו שהכלל הזה הוא בזריזות ובשאר המידות, הכלל הזה הוא גם באהבה, שמאחר שדרך האוהב שהוא עושה בשביל אהובו כל מיני ענינים ודברים, כך דרך האוהבים שהם עושים אחד לשני כל מיני ענינים, שמרוב אהבתם הם עושים לאהוב נפשם כל מיני ענינים, כך אדם שיעשה עבור השני איזה ענינים שהוא לא חייב בהם בתור להשריש ולחבר את עצמו לשני ולאהוב אותו זה יגרום לו לאהוב אותו, כי זה הרי כלל בכל המידות, שכל צורת עשיה שהיא כתוצאה מהמידה, אם אדם עושה את העשיה זה מוליד בו את המידה, וזה מחזק בו את המידה, זה אותו הדבר באהבה שנתינה מולידה אהבה.

הסטייפלר מקשר את זה לכל עניני מידות, הוא לא לוקח את זה באופן פרטי לענין של אהבה ונתינה, אלא כמו"כ בכללות עניני מידות, הוא כותב כך: "כבר כתב המסילת ישרים (פ"ז) בענין מידת הזריזות, שכמו שההתלהטות הפנימית מביאה לידי זריזות הגוף, כמו כן הוא בהיפך; שהתנועה החיצונית מעורר את הפנימית, כי ע"י הזריזות בפועל מעורר עצמו באמת התלהטות ושמחה פנימית.

וככל החזיון הזה כן הוא גם בענין אהבה להשי"ת ותורתו, שכמו דאהבה פנימית מביאה לידי התנדבות להיות מוותר משלו למען כבודו יתברך, כמו"כ ע"י פעולת התנדבות להיות מוותר משלו לשם שמים בשביל כבודו יתברך, כן יתעורר בליבו אהבה באמת והתקשרות לה' יתברך ולתורתו, ולפי ערך ריבוי ההתנדבות כן יעורר לעומתו ניצוצי אהבת השי"ת.

ואין חילוק בעניני התנדבות באיזו דרך הוא עושה, [כי הרבה דרכים להתנדבות לעבודת הבורא יתב"ש, יש מתנדב לשם שמים להרבות ביגיעת התורה, ויש בתפילה במסירות נפש, יש בריבוי צדקה וחסד, ויש בדיקדוק עצום בעניני הלכה, יש בזיכוי הרבים, וכן כמה וכמה דרכים במילי דחסידותא, והכל הולך אל מקום אחד] כי לפי ריבוי הוויתור משלו למען ה' יתברך כמו"כ יתעורר לעומתו הרגשת אהבה והתקשרות להבורא ברוך הוא, וזה בדוק ומנוסה, ונמצא שגם מצוות הלבבות יש היכולת ביד האדם לקיימם לקנותם, ע"י פעולות במעשה מתוך התנדבות למען שמו".

אז הוא בעצם מוצא כאן עוד כיוון איך להגיע לאהבה, והוא אומר: "ואפשר שלתכלית זו נתנה התורה קרבן נדבה וכן שאר דינים שאינם חובה אלא יכולים לבוא בהתנדבות, כי כל זה מועיל מאוד לעורר את האהבה עד שתחפץ, ואילו היתה חובה אינו מתעורר עי"ז לאהבתו ית"ש, מאחר שעכ"פ מוכרח ומחוייב בזה, והרי זה לא כמשתדל לקרבת השי"ת אלא כפורע לו חובו" - לעומת זה כשהוא עושה דברים של התנדבות שהם לא בגדר פירעון חוב זה מוליד אהבה.

עכ"פ נתבאר כאן בברכת פרץ, שיש גם בין יהודי לקב"ה מהלך של נתינה של כעין מתנה, שהוא נותן כביכול כעין מתנה לקב"ה, אם הוא מוסיף על עצמו מעבר למה שחייבה תורה דברים של התנדבות, יש גם התנדבות בעניני יגיעת התורה, כי יש גבול לגדר חיוב מצות ת"ת, הוא קורא לזה "גם יש מתנדב לשם שמים להרבות ביגיעת התורה", והוא מדבר כאן על דברים שהם מעבר לחיוב, יש מילי דחסידותא; ביגיעת התורה, בתפילה במסירות נפש, ברדיפת צדקה וחסד, בדיקדוק עצום בהלכה, בזיכוי הרבים - כל מיני דברים שהם מעבר לחיוב, והם מישך שייכי לאהבה, והם כמובן גם מישך שייכי לנתינה שזה גורם ממילא הנאת הנתינה ושמחת הנתינה, כי הדברים האלה הם לא בגדר פירעון חוב, זה מה שהוא אומר.

הסטייפלר מדבר כאן על דברים ועל פעולות שהוא עושה מעבר לחיוב שלו, פעולות מעבר לחיוב הוא אומר שיש בזה ענין של נתינה מולידה אהבה, והוא כולל בזה בכללות של כל עניני מידות, שכל פעולה שהיא כתוצאה מאותה מידה, אם עושים את הפעולה הזאת היא משרישה את המידה.

אמנם הרב דסלר בכמה מקומות כותב שהענין של נתינה מוליד אהבה, יש בזה ענין פרטי בענין של אהבה ונתינה מעבר למה שיש בכל המידות ש'פעולות החיצוניות מעוררות את הפנים'. הרב דסלר כותב במכתב מאליהו ח"א (עמ' 37) הוא כותב כך: "כללו של דבר, אשר יתן האדם לזולתו לא יאבד ממנו, אלא זו התפשטות עצמותו, כי ירגיש אשר גם חלק לו בחבירו זה אשר נתן לו, וזוהי הדביקות אשר בין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם אהבה" -הוא אומר אדם שנתן לשני זה כעין שבח עצים בפת, הכוח הנותן נמצא במקבל, ממילא זה גורם לו חיבור ואהבה "כי ירגיש אשר גם לו חלק בחבירו זה אשר נתן לו, וזוהי הדביקות אשר בין אדם לזולתו אשר נקרא לה בשם אהבה", כך הוא כותב.

ובח"ג (עמ' 89) הוא כותב: "כבר ביארנו שאהבה תולדת נתינה, שלמקום שנותן נותן הוא מעצמו, וממילא יאהב את המקבל כי הוא מוצא את עצמו כלול בו, ואם ירבה מאוד את חסדו עם רעהו ימצא את כל עצמו כלול בו, ויאהבהו בבחינת 'כמוך' ממש, כמוך בלא שום הפרש, והרי הוא בבחינת השתוות והזדהות בלב וברגש" - אדם שנותן, עצמותו נמצאת כאילו במקבל, הדברים שהוא השקיע במקבל זה בעצם חלק מעצמו, וזה גורם לאהבה, כך הרב דסלר אומר. ז"א שהוא אומר שהחלק הזה שנתינה מוליד אהבה זה מעבר לכלליות מה שיש בכללות המידות, שבעניני אהבה ונתינה יש את זה באופן פרטי לפי הרעיון הזה שהוא אומר.

אבל נראה להוסיף; שיש עוד חלק בכללות עניני עבודת השם ובכל עניני תורה ומצוות, שזה מישך שייכי לנתינה של התנדבות גם בדברים שזה חובה, הרי מבחינת הפעולות לכאורה פשוט שפעולה שאני חייב בה היא לא מתנה, זה פירעון חוב, ורק פעולה שהיא בעצם התנדבות היא בעצם מתנה - אבל אם נתבונן אנחנו נראה; שגם פעולות שאנחנו חייבים אפשר להכניס בהם כוונה ורגש שענינו נתינה גדולה מאוד.

הבה נתבונן, נראה דוגמא ואולי נתחיל בעניני חיים אחרים, לא בעניני תורה ומצוות אלא בעניני ביאל"ח; אדם התקלקל לו איזה מכשיר חשמלי, התקלקל לו מכונת כביסה, מזגן וכדו', והוא קורא לבעל מלאכה שיתקן את זה, יש כאלה שההרגשה שלהם, שמה שהם משלמים לבעל מלאכה זה איזשהו נזק, יש להם איזשהו נזק במה שהם משלמים לבעל מלאכה, כך ההרגשה שלהם, כאילו שבעל כרחם הם משלמים כעת לבעל מלאכה, והם מרגישים שזה נזק. יש כאלה שאפי' כשהם ישלמו אחרי החתונה לתזמורת ולצלם, הם ידברו: "הנזק של התזמורת היה כך וכך, של הצלם כך וכך"

סוג הרגשה כזאת היא וודאי לא משנת חסידים, היא לא הנהגה נכונה, כי הרי למעשה הפועל הזה נתן לך שירות שהשירות הזה שווה כסף, 'שחוק לפני רקוד לפני' זה ממון לקידושין, ויש לזה מחיר אמיתי בשוק, שיש לזה את כל גדרי חושן משפט למחיר הזה, וכשאתה משלם את זה אתה משלם את מה שמגיע לו, למה אתה מרגיש כאילו הוא סחט ממך?! ההרגשה הזאת היא לכאורה מגיעה מכח לא חיובי שבאדם.

האדם הנותן מרגיש רצון לפרוע את החוב הזה, הוא לא רק על כורחו. נגיד אפי' לא היו צריכים להביא את ההוצאה לפועל, שיש כאלה שלא משלמים עד שלא מגיע ההוצאה לפועל. אבל בוא נגיד אפי' באחד שהוא מעצמו משלם, אבל אם הוא משלם את זה בהרגשת קושי ובכעין בעל כורחו, הוא בעצם נוטל, שהוא משלם למישהו שמגיע לו וההרגשה כאילו כביכול עושקים אותו, אף אחד לא עושק אותך! אתה לקחת את הבעל מלאכה הזה ואתה צריך לשלם לו! אתה עצמך לוּ אתה היית מוכר איזה חפץ לשני, או אם אתה היית פועל ועושה איזה שירות, אתה לא היית חושב שמגיע לך איזה תשלום על זה?! אדם לא מרגיש שמגיע לו תשלום אם הוא נותן חפץ או שירות שהוא רגיל לעשות את זה בדרך מלאכה?! אדם מרגיש שמגיע לו על זה! הוא לא מרגיש שעושים לו חסד אם משלמים לו תמורת חפץ שהוא נתן, או תמורת שירות אם הוא רגיל לעבוד באיזשהו שירות, הוא מרגיש שזה מגיע לו.

ובוא נראה עוד דבר, יש אנשים שהם מרגישים אם הם שילמו, נגיד קנו בחנות איזה חפץ, והתברר להם אחרי זה שיש חנות אחרת שמוכרת את זה יותר בזול, אז הם מרגישים כאילו הם שילמו יותר מערך החפץ בזה שהם שילמו מחיר יותר יקר. ויש כאלה שאפי' מרגישים שעצם זה שהם משלמים למוכר יותר ממה שהוא שילם בשוק הסיטונאי איפה שהוא קנה את מה שהוא מכר להם, זה כבר יותר מערך החפץ - וזה ממש לא נכון! כי בגידרי חושן משפט שיעור החיוב בהלכות גנב וגזלן, ומקח וממכר, זה כפי השיעור הממוצע בשוק של המוכרים וקונים, לא בשוק הסיטונאי אלא בשוק של הקונים ומוכרים בחנויות הרגילות, זה גדרי חושן משפט של החפץ.

רק בגדרי מזיק אז יש נידון אם החיוב הוא חיוב דמים או החיוב הוא למלאות החפירות, יש ראב"ד ורבינו פרץ, בחופר בור, שאולי זה ענין שזה לא חיוב ממון, זה תיקון הנזק, בזה זה יכול להיות גדרים אחרים, לפי הראשונים האלה שזה גדר תיקון הנזק, אז זה בכלל הממון הוא בתור דמי הנזק, הוא לא בתור חיוב דמים, (המחנה אפרים מאריך בזה).

אבל בכל גדרי חושן משפט הרגילים, פשוט שהמחיר הממוצע בשוק זה קובע את השומא והשוויות הן לענין קידושי אשה, וחיובי גניבה וגזילה, ומשא ומתן, וכל הענינים. למה הוא מרגיש שהוא שילם יותר מערך הדבר?! וכי אם יש חנות שעושה מבצע, והיא מוכרת יותר זול דבר, היא מורידה הרבה יותר מהמחיר הכללי בשוק, זה לא משנה את החו"מ של המחיר, וזה לא עוולה מחנות אחרת שהיא מוכרת במחיר הרגיל.

אדם שהוא נותן הוא לא ירגיש כאילו בעל החנות הוא סחט אותי שהוא לקח את המחיר הרגיל, כל שזה מחיר רגיל הוא לא ירגיש שזה סחיטה. ואפי' שיש חנות שמוכרת יותר זול, אם הייתי יודע הייתי הולך, אבל הוא לא ירגיש בליבו שהוא לא שילם עבור חפץ אלא כאילו סחטו אותו, הרגשה זאת היא לא מגיעה מטוב לב, זה דבר שמתאים למי שהוא 'נותן' לא להרגיש כך.

נמצא שגם בדברים שאדם חייב לעשות אותם, אבל גדרי החיוב זה העשיה, אבל להרגיש שהוא רוצה לעשות את זה, ולהרגיש שזה מגיע לשני, זה מעבר לעצם החיוב. לווה חייב לשלם למלוה; אבל להרגיש כמה זה מגיע למלוה, והוא עשה לי טובה, ואני כעת רוצה לפרוע לו את החוב, וככל שיהי' לו יותר הרגשה של רצון ושמחה בפירעון החוב, זה כבר מתנה, ההרגשה הזאת היא כבר מתנה, היא מעבר לעצם החובה - נמצא שגם בדברים שבחובה, אדם יכול ע"י כוונות והרגשות להכניס בהם ענין נתינה.

המסילת ישרים בחסידות מדבר שיש סוגי חסידויות של הוספת מעשים ויש באופן העשיה - בהרגשה שיש בעשיה. ז"א שגם בהרגשה שיש עשין ולא תעשה שאנחנו חייבים לעשות את זה, ככל שיש הרגשה של רצון לענין, יש בזה ענין נתינה של נותן בעין יפה הוא נותן.

ויש בזה עונג סיפוק ושמחת הנתינה מעבר למה שהסטייפלר בברכת פרץ מדבר שפעולות התנדבותיות לקב"ה הם מולידים אהבה, כי הוא מדבר על מעשים חיצוניים, הוא הרי מדבר על אדם שיש לו טימטום הלב, הוא לא מרגיש, הוא אומר; תעשה מעשים של התנדבות, אולי זה יוליד לך רגש, אבל אף אדם שהוא כן מרגיש, והוא מרגיש רצון בדברים שהוא חייב בהם, והוא לא חושב רק על עצמו, הוא לא חושב אין לי ברירה, אלא הוא מרגיש שהוא רוצה לפרוע את החוב, הוא רוצה לקיים את החיובים שלו, ז"א שהוא לא חושב על האנוכיות שלו, אלא הוא חושב על מה שמגיע לשני, יש בזה הרגשה של נתינה, אז יש כאן 'נותן בעין יפה הוא נותן' בהרגשה הזאת - נמצא שלכן גם בכל המצוות שאנחנו חייבים, שייך לעשות אותם גם בצורה של נתינה, ולא רק בגדר של פירעון חוב.

בוא נראה שהרעיון הזה שכעת אמרנו, הוא לא רק נפק"מ להרגשה, אלא הוא נפק"מ לעשיה ממש; יש איזה סיפור מפורסם שילד אחד פעם נתן סטירה לר' חיים בילדותו, אז הוא נתן לו שתיים, נתן לו שתי סטירות, שאל אותו אביו ה'בית הלוי', למה נתת שתים, הרי הוא נתן לך רק אחד? הוא ענה לו; אחד נתתי לו בתור פירעון על מה שהוא נתן לי, הוא נתן לי 'כאשר עשה כן יעשה לו', את השני נתתי לו, כי הוא הרי נתן לי סטירה חינם אז מגיע לו ג"כ סטירה חינם. הסטירה הראשונה מגיע לו ע"ז שהוא נתן לי, אז מגיע לו סטירה, הסטירה השניה מגיע לו ע"ז שהוא נתן לי סטירה חינם, אז הוא צריך לקבל גם סטירת חינם, ולא די בזה שמגיע לו סטירה ע"ז שהוא נתן לי סטירה, כך ר' חיים ענה לאביו.

הוא בעצם כיון בזה לחינוך (מצוה רכ"ד) החינוך שואל; למה התורה חייבה כפל בגנב? הוא אומר: "משלם שנים בדמיהם, ונמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר חבירו" - שהרי להחזיר את הקרן זה רק החזרת מה שהוא עשה, אבל הגנב הרי גנב ברישעותו, הוא גנב מהשני בלי צדק, כשהגנב מחזיר את הקרן הוא ס"ה מבטל את המעשה הרע שהוא עשה, אבל הוא הרי גנב, אז מגיע לו כעת שיגנבו גם לו, אז התורה חייבה מעבר להחזרת הגניבה שזה עצם תיקון המעשה של הגניבה, התורה עוד חייבה כמו שאתה לקחת לשני ולא הגיע שיקחו לו, גם יקחו לך מה שלא מגיע שיקחו לך ותשלם כפל, כך כתוב בחינוך, אז ר' חיים כיון בזה לחינוך - זה במידת פורענות.

בוא נראה במידה טובה, היה בחור, הוא איחר את הארוחת בוקר, כבר אין ארוחת בוקר והוא כעת רעב, וחבירו מרגיש בזה, הלך ונתן לו, לך תקנה לך עוגת בוקר, יפה מאוד, קנה עוגת בוקר והשביע את רעבונו, היה לו פת שחרית. יש כמה מידות במקבלים:

יש אחד שאומר לו תודה רבה! ובזה הוא סיים.

יש אחר שהוא קצת מעולה ממנו, והוא מבין שהוא כעת בעל חוב, הוא נתן לי וגם אני אתן לו, והוא מחכה מתי יבוא לידי ואקיימנו שהוא יצטרך ואני גם אתן לו, והוא גם נותן לו כשמגיע העת, והוא מרגיש; ברוך ה' פרעתי את חובי!

יש אחד בר דעת יותר ממנו, הוא אומר לעצמו; אם אני אחזיר לו עוגה זה רק פירעון על מה שנתן לי, אבל הוא הרי נתן לי עוגת חינם, לא עוגת פירעון, אז אני צריך לתת לו שתיים, אחד על מה שהוא נתן לי, שאני צריך להחזיר לו את מה שהוא נתן לי, ושתיים על זה שהוא נתן לי חינם, אז אני צריך גם לתת לו עוגת חינם - אז הוא באמת יתן לו שתיים.

יש אחד עוד יותר חכם, עוד יותר בעל לב טוב, והוא אומר לעצמו; אבל החינם שאני נותן לו זה בגררא שהוא נתן לי חינם, אבל הוא היה הפותח בדבר, שהוא נתן לי חינם לא בגררא, אז אני אתן לו שתים וחצי, אני אתן לו יותר משתים חינם, שאולי זה ישתווה כבר לאחד חינם שהוא נתן לי מרצון ולא באופן שהוא גרר אותי.

מה שדיברנו כעת, זה לכל הפחות תחילת הסבר במה שחז"ל אומרים "אם קדמך חברך בעדשים קדמהו בפטומות" הוא נתן עדשים, ואתה נותן לו פטומות, למה? לכל הפחות יש בזה את החשבון הזה. מסתמא יש בזה עוד עומק, אבל לכל הפחות את החשבון שאמרנו.

בוא נראה עוד מקרה; בחור היה צריך ליסוע בזמן שצריך ליסוע הביתה, והוא גר במקום שיש בזמן קצוב הסעה, והוא צריך להתארגן וזמנו קצר לו, והוא צריך גם להוציא חליפה מניקוי יבש, ואין לו זמן להספיק את הכל, וחבירו ראה שזמנו דחוק, והוא הלך והוציא לו את החליפה מניקוי יבש. בבחור שעשו לו את זה, ג"כ יש כמה דרגות:

אם הוא פשוט מאוד, לא בר דעה גדול, אומר תודה רבה ובזה יצא ידי חובה.

אם הוא יותר מזה, הוא יחפש מתי הוא יוכל לעשות איזה שירות לחבר.

אם הוא עוד יותר טוב; הוא יעשה פעמיים שירות, כי ההוא עשה לו את זה בחינם, והוא אם הוא רק יחזיר לו אותו דבר, אז הוא רק פורע לו חוב, הוא לא נותן לו חינם, וההוא נתן לי חינם, מגיע לו פעמיים.

ואם הוא עוד יותר טוב, אז הוא יתן לו יותר מפעמיים, כי הפעם חינם שלו זה ג"כ בגלל מה שההוא נתן לו חינם.

להגיע לכאלה סוגי עשיות זה רק אם הוא יוצא מהאנוכיות שלו, אם הוא רק מרגיש. אחד שאצלו פירעון חוב, זה רק חובה, לא מגיע לכאלה מחשבות והרגשות, אבל אם הוא יוצא מהקליפה שלו, הוא יוצא מהאנוכיות שלו, אז הלמעשה שלו, מה שהוא ישיב לשני יהי' ברמה יותר גבוהה - וזה בעניני בין אדם לחבירו.

ומה בעניני בין אדם למקום; "מַה יָּקָר חַסְדְּךָ" (תהלים לו, ח), "בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵאלֹקֵי מָרוֹם, הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה" (מיכה ו, ו) איפה השיעור? איפה הדרגות האלה, וביחס למה שאנחנו משיבים לקב"ה על כל הטובות שהוא גמל איתנו? זה כבר כל אחד בליבו יחשוב מהי הצורה, איפה הרמות והדרגות, ועד היכן הדברים מגיעים במה שאנחנו רוצים ומבינים כמה אנחנו צריכים להשיב, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.

בוא נראה עוד דוגמא שיכול לקרות, המציאות היא שיש הרבה בחורים שהם חיים מאוד חזק את 'המדריגה' שלהם, מה המעמד והדרגה שלהם בישיבה, ומאוד יש להם דאגה לשמר את מעמדם ודרגתם. ואצלם חלק ממה שקובע את מעמד והדירוג שלו בישיבה, זה הנושא של ללכת לשאול שאלה חבר, ז"א שחס לו לשאול שאלה בלימוד, וודאי שלא מישהו שהוא קטן ממנו. אבל אפי' לא מישהו שהוא שוה אליו, כי אם הוא ישאל מישהו שהוא שוה אליו, אז הרי זה כמודה (לא יודע אם זה הודאת בעל דין או שויה אנפשיה) שההוא יותר חשוב ממנו, עובדה שהוא שואל אותו. אז הוא נזהר מאוד לא לשאול אפי' מישהו שהוא רק קצת יותר ממנו, שמא זה יקבע לגמרי שהמעמד של ההוא יותר גבוה משלו, ועדיין לא ברור האם המעמד של ההוא יותר גדול - לעולם לא ילך לשאול בלימוד רק מישהו שהוא ברור ונעלה מכל ספק שהוא הרבה יותר מעולה ממנו, וזה לא ח"ו יוריד מהדרגה שלו אם הוא ישאל אותו.

והנה כשכן קורה איזה מקרה שהוא מוכרח, יש לו איזשהו צורך רציני בסוגיא שהוא צריך לדבר עם מישהו שהוא שוה לו, אז הוא מקרין בכל צורת השאלה שלו, כאילו זה רק איזה משהו טכני, הוא כמעט כמתנצל; תבין, אני שואל אותך, אמנם אני כן שואל אותך, אבל תבין מתוך ניגון השאלה שלא שאני חושב שאני צריך אותך, אלא יש כאן איזה משהו שזה איזה מראה מקום או פרט מסוים, אבל תיקח את זה בפורפוציה הנכונה, אני לא כמודה שאתה מעלי.

ויש כאלה שהם מתנהגים כך למרות שהם בעלי מידות טובים, אבל מה לעשות הם רדופים מהצל של עצמם, והם מרגישים שאם הם רק ישאלו מישהו זה מקבע את המעמד שלהם, אז צריך מאוד ליזהר בזה.

והנה קרה מקרה שבחור כערכו בא ושאל אותו שאלה, ולא עם איזה פוזה טכנית ומקרית כזאת, אלא ממש בא ושאל אותו עם כל הכבוד, וחשוב לו לשמוע מה הוא אומר, ומקרין לו אח"ז ייש"כ. בעצם ההוא נתן לו מעמד שההוא שואל והוא הנשאל, נתן לו ממש מעמד שהוא שואל אותו. כעת אם הנשאל הזה הוא בעל מידות, וחושב; מה יקר חסדו של אותו חבר שלא חס על כבודו ומעמדו ובא לשאול אותי כעין תלמיד לרב, במה אני אשיב לו?

אז יש שיסבור גם אני אשאל אותו, שכמו שהוא שאל אותי גם אני אשאל אותו.

אחד שהוא יותר בעל דעה יגיד; אם אני רק אשאל אותו פעם אחת כמו שהוא שאל אותי, אז אני רק פרעתי חוב, ולא עשיתי כמו שהוא עשה, שהרי הוא בא לשאול אותי לא בתור פרעון חוב, אז הוא יגיד אני אשאל אותו פעמיים.

או אולי כמו שאמרנו אפי' יותר מפעמיים, כי אצלי זה בא בגררא.

ואם הוא עוד יותר חכם הוא יגיד; אולי אני אלמד ממנו את המעלה הזאת, שכמו שהוא מוכן לבוא לשאול מישהו ששוה לו אולי אני אשאל עוד אחרים ששוים לי.

זה הכל אצל אחד שהוא ג"כ נדבק בחיידק של המעמדות, יש בזה איזה סוג חולי כזה, ויש כאלה שיש להם את החיידק הזה, אבל פשוט וברור שודאי שיותר נכון וראוי בכלל לא להיות במהלך הזה, אלא אדרבה הוא תמיד יהי' הראשון לשאול את מי שיוכל לשאול, ולקבל האמת ממי שיוכל לקבל.

רבינו יונה במשנה "איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות ד-א) הוא אומר ומביא מחכמי האומות: "אמרו חכמי האומות: 'כי היודע כל החכמות אם אינו אוהב את החכמות, אינו חכם כי אם טיפש, מאחר שאינו אוהב את החכמה שהיא הדעת, אבל האוהב אותה ומתאווה אליה הרי זה נקרא חכם אף שעדיין אינו יודע' וע"ז אמר בן זומא 'איזהו חכם הלומד מכל אדם' שכ"כ אוהב את החכמה ומתאווה אליה ששואל לכל אדם, ואף למי שלא יודע אלא דבר אחד ילמד ממנו, ואז יצליח את דרכו ואז ישכיל, וע"ז הוא נקרא חכם, שנאמר "מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי" (תהלים קיט, צט) שכך אמר דוד המלך, שלמד מכל אדם, ולא היה אומר: זה הרי אינו יודע כמוני! אלא מכולם למד והשכיל".

דבר מאוד מעניין מי שקצת מכיר אצל רופאים, רואים דבר מאוד מעניין; יש סוגי רופאים שהם הלכו לרפואה כי הם חיפשו מעמד וכסף, פרנסה טובה ומעמד, ולכן הלכו לרפואה, אבל יש כאלה שהם מחוברים לחכמת הרפואה. שמעתי מכמה חכמים שיש להם עסק עם רופאים שהם אומרים; שהרופאים שנהיים בסוף פרופסורים גדולים זה כאלה שחכמת הרפואה מעניינת אותם, ואם פעם החולה משדר להם דברים שלא מסתדר להם עם חכמת הרפואה אז הם מתענינים מאוד; רגע, מה קורה? תסביר לי מה אתה מרגיש! כי החכמה מענינת אותם ולא רק המעמד והכסף. מי שרק חשוב לו המעמד והכסף קיבל את המעמד והכסף הוא כבר לא מנסה מידי לעשות שטייגן בזה, כי אין לו חיבור לחכמת הרפואה, ואלה גם הבעלי גאוה, וגם אלה שאסור להם לטעות.

הרופאים החכמים שהם נהיים בסוף פרופסורים זה אלה שחכמת הרפואה מדברת אליהם, הם מחוברים לחכמה הזאת, והם כשיהי' להם טעות אין להם בעיה להודות בטעות, כי הם עסוקים כל הזמן בחכמה, והם כל הזמן מחפשים להיות תלמידים, כל הזמן ובכל מקרה שיש להם משהו ללמוד ולהחכים הם מחפשים כי החכמה תופסת אותם. כמו שרבינו יונה אומר שאמרו חכמי האומות היודע את כל החכמות אם אינו אוהב את החכמה אינו חכם אלא טיפש, ומי שאוהב את החכמה הוא מחפש מכל אחד גם מאחד שיודע רק דבר אחד, אף שהוא כזה חכם, הוא הולך לשמוע מה הוא יכול ללמוד ממנו, כי הוא אוהב את החכמה עצמה, הוא לא עסוק במעמד, אלא הוא אוהב את החכמה עצמה - הנה כי כן, מי שאוהב את החכמה לא מחשבן בכלל את החשבונות האלה, אבל גם מי שמחשבן, אם הוא טוב לב זה יביא אותו לידי מעשים יותר טובים.