מיעוט שיחה - צורתה

אני רוצא לדבר היום לא על תורה ולא על מצוות, אלא על החלק של מיעוט שיחה, יש גם את הנושא של מיעוט שיחה, יש, הוא מביא שמה, באורחות יושר מביא שיש מפרשים שיש ענין בזה אפי', שמיעוט שיחה זה ענין חיובי.

אז נדבר; איך אמור להיות צורה וסגנון של פיטפוט של בחורי ישיבות? איך אמור להתנהל הסיגנון והצורה של פיטפוט של ישיבה בחור? האמת היא שמה שנדבר היום זה לא שייך לכולם יש כאלה שהם מעל הנושא, אבל בכל זאת יהיה תועלת למי שזה כן שייך אליו, אז יש לדון איך אמור להיות איך נשמעת שיחה של בחורים, בחורים מדברים פוליטיקה או חדשות או משהו, אם יש הבדל בנוסח וסיגנון השיחה בנושאים כאלה בין אם מדברים בחורי ישיבות בין אם מדברים את זה אנשי העולם אנשי השוק? האם שיחה על עניני חולין גמורים, סתם שיחה על מה קורה, פוליטיקה כללית פוליטיקה פרטית, חדשות, האם יש הבדל בנוסח וסיגנון השיחה בין בחורי ישיבה, בין בני תורה, לבין אנשי השוק, או כשמדברים על נושאים כאלה אז כולם מדברים באותו סיגנון?

אז האמת היא ככה, יש כאלה שאצלם השייכות לתורה שייך אולי רק כשהם יושבים ליד הספר, ליד הגמ', רק שהם יושבים ליד הגמ' יש להם איזשהו שייכות לתורה, אבל התורה אצלם היא לא תורת חיים זאת אומרת היא לא משהו שקשור לעצם החיים שלהם, נדמה לי ששמעתי פעם באיזה קלטת ששר' שמואל היה אומר תורת חיים 'ליבדיק'א תורה', זה הכוונה תורת חיים, הפשוטו הכוונה תורה שהיא מורה לנו את צורת החיים, אז יש כאלה שהתורה אצלם היא עוד לא בדיוק תורת חיים, כשהם לומדים הם לומדים, כשהם לא, אין שייכות בין התורה לעצם החיים שלהם, אז כשהוא לא ליד הגמ' הוא כמו אדם מן השוק, כל שיחו ושיגו זה כמו איזה בעל הבית, וכשהוא הוא יושב ולומד אז הוא יושב ולומד, וכל אחד לפי דרגתו, אבל זה לא שייך לעצם חייו, מוכרים סוג אנשים כאלה שבאמת יש להם איזה משהו, משהו שהוא כאילו פיצול אישיותי בין הזמנים שהוא בכולל ובישיבה, ובין הזמנים שהוא לא שמה, והרבה פעמים גם רואים, ש'החברה' האלה גם הילדים שלהם, חלק תפסו את החציו לה' של האבא שלהם חלק תפסו את החציו לכם, הם עוד לא ידעו בדיוק מי זה אבא שלהם, אז חלק נתפסו לצד הזה באישיות שלו, חלק לצד הזה באישיות שלו, זה דברים שרואים את זה.

עכשיו, אבל יש כאלה וזה וודאי שזה, שהם וודאי ברמה הרבה יותר גבוהה, וודאי שהתורה אצלם יוצרת מציאות שכל עניני החיים, כל צורת החיים, וכל צורת ההסתכלות על החיים, כל עניני החיים זה צורה של איך שמתאים למי שלומד תורה, ומי שחי תורה, אבל גם כאלה הרבה פעמים, אבל כשמפטפטים בשיחות כלליות, בשיחות ציבוריות, שמה זה כאילו מתנהל בחוקים אחרים, כאילו שמה בשיחות על נושאים כלליים, כאילו לתורה אין מה לומר, או איך אמור להתנהל כזאת שיחה.

בוא נראה כמה דוגמאות שזה בוודאי לא ככה, וודאי שיש לתורה מה לומר, וודאי כשמדברים פוליטיקה; נגיד בהסתכלות של אנשי השוק על עניני החיים אז זה הולך ככה, מי שיודע להביס את היריב, מי שיודע להסתדר על חשבון השני, הוא נקרא מוצלח, הוא חברהמ'ן, מי שיודע להלום במתחרה שלו, ובעזות פנים אז הוא נקרא מוצלח, מי שיש לו בושה ועדינות זה חלש, זה משהו חלש, אבל ע"פ תורה זה בכלל לא ככה, עצם המושג של רדיפה אחרי קריירה, זה מושג פסול ואין לו שום ערך, כי איזה ערך אישיותי יש לרדיפה אחרי קריירה?! רודף אחרי הכבוד?! מה בעצם הוא מחפש, להתקדם על חשבון השני?! מבחינת הסתכלות של תורה זה וודאי לא מוסרי, לא מצפוני, לא יהודי; בושה זה מסימניה של אומה זו (יבמות עט,א) עז פנים, 'עז פנים לגהינום, ובושת פנים לגן עדן' (אבות ה, כ).

יש שמה במסכתא כלה: 'עז פנים רבי אליעזר אומר ממזר, רבי יהושע אומר בן הנידה רבי עקיבא אומר ממזר ובן הנידה', זה עז פנים. והגמ' שם מביאה, הברייתא שמה מביאה: 'פעם אחת היו זקנים יושבים, עברו לפניהם שתי תינוקות, אחד גילה ראשו ואחד כיסה ראשו, זה שגילה ראשו, ר' אליעזר אמר ממזר ר' יהושע אמר בן הנידה, ר' עקיבא אמר ממזר ובן הנידה, אמרו לו לר' עקיבא, איך מלאך ליבך לעבור על דברי רבותיך?! אמר להם אני אקיימנו, הלך אצל אמו של אותו תינוק, אמר לה בנך זה מה טיבעו, אמרה כשנכנסתי לחופה נידה הייתי, פירש ממני בעלי, ובעלני שושביני ועיברתי את זה, נמצא אותו תינוק ממזר ובן הנידה, אמרו: גדול היה ר' עקיבא שהכחיש את רבותיו, באותה שעה אמרו: ברוך שגילה סודו לעקיבא בן יוסף'. ככה הלשון בברייתא שם.

בנוסח של השיחות הרדודות אז מי שמנצח הוא מוצלח, מי שמנוצח הוא דפוק וביהדות אנחנו לא מכירים כזה כלל, היהודי והאמת תמיד מנצחים?! זה הנוסח שאנחנו מכירים?! האמת של היהדות קשור לניצחון?! הרבה פעמים אנחנו מקבלים הרבה מכות.

אני זוכר שהרב שך היה תמיד צועק בירחי כלה, הוא היה מביא את הזה שמה, שהאלה שרקדו היה קבוצה שרקדו על סף, שהכניסו אותם לכבשן, אז הם שאלו אותם מה אתם רוקדים? הנאצים שאלו אותם מה אתם רוקדים? הם אמרו אנחנו רוקדים על זה שאנחנו מהנרצחים, ולא הרוצחים, גם אם תרצו להתחלף איתנו, אנחנו לא מוכנים להתחלף.

באווירה של השיחות הציבוריות, אז מי שמנצח הוא המוצלח, אם לא ניצחנו אנחנו דפוקים, איפה ע"פ תורה זה ההסתכלות, יש קשר בין אמת לניצחון?! כשנגיע לגאולה העתידה, אז באמת תמיד האמת היא גם תנצח, ויהיה ירום קרן התורה והיראה, אבל אנחנו היום בגלות, ואין כלל, אין כזה כלל, וזה בכלל לא הסתכלות תורנית, שכאילו המנצח זה איזה מעלה, ניצחון זה איזה מעלה.

איך באמת אבל קורה המציאות הזאת, שבאמת ההרגל של השיחות והפיטפוטים, שהשיחות והפיטפוטים הם ברמה רוחנית כל כך רדודה, מה גורם לכך? אז האמת היא שיש קודם כל את החלק הפשוט, הרי בחור שיושב ולומד כל היום, ונגיד באיזשהו שלב הוא הולך קצת להתאוורר ולפטפט, עם מי הוא הולך, איפה הוא הולך כעת לשמוע מה מדברים, הרי אצל שכמותו, שכל היום גם ישב ליד הגמ', אין לו מה לשמוע כי מאיפה הוא ידע, כמו שהוא לא ידע גם הוא לא ידע, אז לאיפה הוא הולך לכאלה שבזמן שהוא למד הם עשו דברים אחרים, ושמה הם שולטים בכיפה, כי שמה הם עיקר עיסקם ושיגם זה בענינים אלה, ועם כל סוגי התקשורת למיניהם בשמיעה, ובקריאה וכדו', ושמה הם באמת, הם המלך עליון, הם הפרשנים, והם המבינים, ואז נמצאת השיחה מתנהלת בנוסח שלהם, בנוסח ובסיגנון שלהם, והוא בא להיות מקבל, להיות מקבל מהאלה, אבל מה שהיה צריך להיות שהרמה רוחנית של בחור תהיה מובעת בשיחה, ואם בשיחה נאמרו איזשהם דברים שהם לא זה, כמו כשאחד רואה משהוא באוכל איזה משהו גועלי אז הוא יצעק איכ'ס אז אם הוא ישמע משהו שזה איכ'ס הוא צריך לצעוק איכ'ס, זה איכ'ס, ככה אמור להיות מי שהרמה הרוחנית שלו היא בכוח, להיות 'טופח על מנת להטפיח', ולא שהוא צריך משהו להתחבאות.

יש הרבה פעמים שבשיחות פטפטת אז נשמעים איזה בדיחות או איזה לשה"ר על איזשהו דברים שהצינעא יפה להם, שיש בזה איזשהו ענינים שיש בזה שייכות לניבול פה, וזה דברים שנשמעים בכל מיני, ברמז או בגלוי, ובאיזשהו צחוק, והייתי רוצה לקרוא כאן כמה שורות במסילת ישרים איך שכתוב ברמח"ל יסוד מאוד גדול, על הענין הזה.

כתוב בפרק י"א בפרק על הנקיות כתוב ככה במסילת ישרים: 'בענין זנות הפה והאוזן, דהיינו הדיבור בדברים האלו או השמיעה לדברים האלו, כבר צווחו ככרוכיא ואמרו לא יראה בך ערוות דבר, ערוות דיבור, זה ניבול פה, ואמרו בעוון נבלות פה צרות מתחדשות ובחורי ישראל מתים, ובענין השמיעה הרעה הזאת גם אמרו אף שומע ושותק' עכשיו, ממשיך המסילת ישרים ואומר ככה: 'ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על ניבול פה אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים שמידי דברו בו בא לידי תאווה, אבל מי שאומרו דרך שחוק בעלמא לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו, אף אתה אמור לו עד כאן דברי יצר הרע, כי מקרא מלא שהביאו זכרונם לברכה לראיתם' הוא מביא כאן זה, 'אלא האמת היא שניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשם זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות חוץ מגופו של מעשה, שאע"פ שאין בהם כרת ומיתת בי"ד אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשי עצמו'.

כתוב במסילת ישרים כאן, כתוב כאן יסוד גדול, הוא אומר שכל דיבור שיש לו שייכות של זנות יש לו איסור עצמי, הוא כותב ניבול פה הוא ערוותו של הדיבור ממש, ומשם זנות הוא שנאסר ככל שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאע"פ שאין בהם כרת ומיתת בי"ד אסורין הם איסור עצמם, מלבד היותם גם גורמים ומביאים לאיסור עצמו. ז"א אומרת הוא אומר שכל דיבור שהוא ניבול פה, יש בו גם איסור עצמי, וזנות ממש כמו שיש נידון בקריבה לעריות או ביחוד אם זה איסור עצמי או זה רק זה, עכ"פ הרמח"ל אומר שכל דיבור של ניבול פה יש בו איסור עצמי, אין ע"ז כרת אבל יש, הוא קורא לזה זנות הפה והאוזן, ואני ראיתי במהדורות, יש איזה מהדורה של מסילת ישרים מוקדמת שהיום הדפיסו, אז שמה הוא מוסיף הוא מביא שמה את הפסוק בישעיה: "אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב" (ישעיהו ו, ה), אז הוא כותב, אם לא נגיד ככה, אז אין לזה הסבר מה זה "טְמֵא שְׂפָתַיִם", זה טמא לב, מה זה טמא שפתיים, אז הוא אומר הפשט הוא כי אחד שמדבר דיבור של ניבול פה שיש לזה שייכות לעניני זנות הוא טמא שפתיים כי כביכול הוא עשה זנות עם השפתיים שלו, יש כל מיני סוגי דרגות של זנות, אבל זה מציאות, איך שהוא כותב שזה משם זנות הוא שנאסר, וזה איסור עצמי.

עכשיו, אמר לי איזה בחור אחד, מה אתה רוצה, אני יש לי פה זבל, זה מה שאני, מה, אני לא יגיד זה מה שאני, משנה אם אני אגיד או לא אגיד, זה מה שאני, מה אתה מדבר איתי לא להגיד את זה, זה מה שאני? התשובה היא; זה מה שאני אם אני מדבר ככה, אם אני גודר את עצמי מלדבר סוג דיבורים של מה שאני כרגע, המציאות היא שתוך זמן קצר, אדם שגודר את עצמו מלדבר, תוך זמן קצר מקבל הרגשים פנימיים, ובכלל אין לו רצון לפלוט מהפה את הסוג דיבורים הזולים האלו.

וצריך לדעת שכל דיבור וכל קריצה, זה מגיע מאיזשהו משהו עמוק בנפש, זה לא סתם, אין פליטות פה, כל סיגנון וצורת דיבור זה מגיע מעצם האישיות של הבן אדם, מעצם הכי הכי עמוק מעצם אישיותו של הבן אדם, שבעצם הצורת ההתבטאויות והדיבורים הם כתוצאה ממצב מסוים בעצם אישיותי, והם גם מעצימים את המצב הזה, אדם שמרגיל את עצמו לדבר בגסות, אז צורת הדיבור הגס, היא כתוצאה מגסות ועובי בנפש שלו, וכל פעם שהוא מדבר את זה הוא מפרה ומרבה את המציאות הזאת את המציאותית האישיותית הזאת.

האדם הוא איזשהו יצור שלא קיים כזה יצור בבריאה, כי למשל כל הבע"ח ששייך להפוך אותם לבעלי תרבות, לאלף בעלי חיים אבל בעל חי קודם האילוף ואחרי האילוף לא השתנה המהות שלו, מה שהוא זה הוא רק שאפשר להרגיל את הבע"ח להתנהגויות מסוימות וכו' אבל זה לא שינה את עצם מהות הבעל חי, הסוס נשאר אותו סוס אם הוא עבר אילוף או לא, הכל אותו כלב, אבל אדם איך שהוא מתנהג איך שהוא מדבר איך שהוא חושב זה לא הבן אדם הוא בן אדם והוא דיבר כך הוא חשב כך, הוא עשה כך, הצורה איך שהוא מעמיד את עצמו זה יוצר את המציאות שלו, איך שהוא מעמיד את עצמו זה מה שהוא, ז"א זה כל ההלוך ילך של האדם זה כתוצאה ממצב בעצם אישיותו, וזה גם מעצים את עצם המציאות שלו הן לטוב והן למוטב, והאדם הוא פשוט איזה מין חומר גלם שתלוי באיזה צורה הוא מעמיד את עצמו.

עכשיו, יש עוד איזשהו חלק בענין של שיחה בטילה, לפעמים מפטפטים, ולפעמים ידברו על איזשהו מישהו מהאנשי מפתח בפוליטיקה וכדו' אבל שהוא באמת אדם הגון הוא לא כזה אנוכי, לא כזה דורסן, ידברו וזה, והוא קצת מנהל את הפוליטיקה בצורה אידיאליסטית יותר, ומדברים ככה, בשיחת מרעים מדברים בשבחו, ברבינו יונה בשערי תשובה בשער ג' אות קפ"ט, הוא כותב ככה: 'גם כי לא ישבח את הרשע זולתי במה שנמצא בו מן הטוב, ויליץ עליו לפני בני אדם להגיד לאדם יושרו גם הוא רעה חולה, כי בהזכירו את הטוב ואת הרע לא יזכור ועל כל פשעיו יכסה, צדיק יחשב אצל השומעים ויתנו לו יקר, וירים ידו וגבר, על כן לא נכון להזכיר צדקתם בלתי אם יזכיר גם רשעם וכסלם', אח"ז הוא כותב: 'והנה הצדיקים יתעבו הרשע כמו שנאמר: "תּוֹעֲבַת צַדִּיקִים אִישׁ עָוֶל" (משלי כט, כז), ואשר בסוד הצדיקים לא יהיה'; מי שהוא לא הגיע לדרגה של צדיק שהוא מתעב רשע, 'אז אם תעב לא יתעבנו וקוב לא יקבנו, גם ברך לא יברכנו'; לפחות שלא יברך אותו, 'ויתכן' הוא מוסיף 'כי יקרה מקרה המשבח את הרשע מדרך פתיות, כי הפתי אומר המשבח טוב הוא', וע"ז הוא אומר 'השגגה הזאת עולה זדון, כי לא יאהב העבד האדון אם יאהב משנאיו ויקרב רחוקיו'.

אבי סיפר לי שהוא זוכר כשהוא למד בחברון, אולי פעם הזכרתי את זה, אז היה פעם שקבוצה של בחורים מהישיבה הלכו לדבר עם הבריסקר'ב בלימוד, והוא הכיר בהם שהם כעת חזרו מאיזשהו הרצאת רחוב של בגין, הבריסקר'ב קלט שמשמה הם מגיעים כעת, אז הוא לא רצה לדבר איתם, הוא אמר שהוא לא מוכן לדבר איתם, אז אחד מהם שאל אותו מה הרב רוצה, מה, הרב חושב שאנחנו הולכים לקבל את הדעות שלו, ואת ההשקפות שלו, אבל הוא נואם מוצלח, ומעניין לשמוע אותו זה הצגה בחינם, הוא אומר מה קרה למה הרב לא מוכן לדבר איתנו בלימוד, אז הבריסקר'ב אמר להם כתוב "מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא" (תהלים קלט, כא); את מי ששונא ה' אני שונא "וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט" (שם); אני לא רק שונא אני מתקוטט איתו, "תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים" (שם קלט, כב), ולא רק תכלית שנאה "לְאוֹיְבִים הָיוּ לִי" (שם), לא ראיתי אדם שהולך לשמוע אויב שלו כשהוא יודע לדבר, כשיש לו רטוריקה של דיבור, אז אם אתם הולכים לשמוע, אז אתם לא רואים אותו כאויב, אני לא רוצה לדבר עם בחורים שלא רואים כזה בן אדם כאויב, כמה בחורי ישיבות התקלקלו בגללו וכו'.

אני זוכר שבשעתו כשהיה את כל המחלוקת הגדולה, אז עם הלב שמחה והרב שך, אז אמר לי מישהו ואז בגין היה שמה אז בגין עלה לשילטון, אמרו אז, הרי מה מדברים בפונבי'ז בגין ישב בגן עדן וודאי, הגרא'ר רב'ה בשאול תחתית! זה היה השיחת ילדים כאילו שזה, אבל הרי זה לא בדיוק ככה.

המציאות היא שיש בחורים, יש כל מיני רמות ודרגות של בחורים בישיבה, אפשר לחשוב כאילו בהסתכלות שיטחית שכאילו כל הציבור החרדי הם כולם אותו דבר, כן, כולם עוברים אותו מסלול, כאילו כל פונביזע'ר בחור, הוא אותו דבר, אבל האמת היא, זה לא נכון, זה ממש לא נכון, כי כל אחד ספג מהלך אחר ורמה אחרת בכל הרוחניות שלו, אמנם השם בן תורה, זה מינימום, זה הנקודת זינוק ההתחלתית אבל וודאי שיש עוד הרבה הרבה דרגות, יש הבדלים בבתים כל בית הרמה הרוחנית שלו היא שונה, יש הרבה גם מה שבחורים קיבלו בישיבה קטנה, כל אחד לפי ענינו, יש הרבה עבודה אישית שבחורים עשו.

עכשיו, מגיעים לישיבה, אז יש מקום לדון, בחור שבא לישיבה עם איזשהו רמה רוחנית יותר מרוממת, ברמה יותר גבוהה בכל מיני ענינים הן בכל צורת המבט שלו התפיסת חיים שלו על עולם הזה, על כל הענינים, הן אחד שמגיע מצורה של יותר פרומקייט יותר דקדוקי הלכה, וכדו' כל אחד בכל מיני מעלות שקיימות בו, איך באמת בחור צריך להסתכל על עצמו ביחס לאחרים, שהם לא רגילים או לא התחנכו בצורה שהוא התחנך, מה הוא צריך בעצם לעשות, האם הוא צריך להוקיר ולהחשיב את המעלות שהוא רכש עד שהוא הגיע לישיבה, או שמגיעים לישיבה, 'ויתנצלו את עדיים', אורעה כל הפרשה להיות לומד, להיות למד'ן, וכל הדברים; גמרנו אין נושא, מאפסים את המונה ומתחילים מחדש לפי האווירה הכללית בישיבה, כאילו הישיבה זה איזה בית היוצר למשהו בינוני, שהמעולים צריכים לרדת לאמצע, החלשים צריכים לעלות לאיזה אמצע לאיזה קו אחד, וזה מה שצריך להיות זה הצורה שאמור להיות?

הרי פשיטא ופשיטא, שכל אחד עם הקנינים הרוחניים שהוא רכש עד שהוא הגיע לישיבה, הוא צריך להעריך ולהחשיב את זה, ולהתקדם עם זה, זה דבר פשוט, אין בזה סתירה לענווה זה יש שמה כבר בחובת הלבבות בתחילת שער הכניעה, הוא כותב שלא תיכון ענווה אמיתית רק אחרי שבן אדם מכיר ומעריך את מעלותיו אפי' בדברים שהוא יותר מאחרים, רק אחרי שנפש האדם התנשאה והתרוממה והוא מכיר את מעלותיו ורוממותו, רוממותו בכל הענינים גם בדברים שהם יותר מאחרים אז מגיעה הענווה והשפלות זה מאוד מענין שמה הלשון הזה בפרק ב' משער הכניעה, מי שרוצה יעיין שמה זה וודאי שאין לזה שייכות  לגאווה כי זה לא ענין שהוא דורש כאן איזשהו התנשאות או כבוד, אבל ודאי שיש הבדלי רמות, וכל אחד צריך לשמר ולקדם את הרמה הרוחנית שלו.

הרבה פעמים יכול להיות  איזשהו ויכוח נוקב, ויכוח חריף בין שתי בחורים על איזשהו נושאים בהסתכלות בחיים, ולכאורה זה נראה כאילו שיש כאן ויכוח, האמת היא שאין כאן בכלל ויכוח, יש כאן פשוט שתי רמות הם לא באותה רמה בכלל, הם לא באותה רמה רוחנית, אדם שלישי נייטרלי, שמבחוץ רואה את הויכוח, הוא רואה שזה לא פליגי, זה הא לן והא להו, וזה בכלל לא ויכוח הם בשתי רמות בכלל, אז אמנם פשוט וודאי שפשוט וברור שאדם לא צריך להתנשא, לא צריך להתנשא ולהתגאות, אבל ודאי גם שלא צריך להתערטל ולרדת מהרמות הרוחניות שכל אחד השיג.

האמת היא שבדורות הקודמים בחורים שהגיעו לישיבה, הם הגיעו ממצב הרבה הרבה יותר נמוך ממצב של ישיבה, התקדמו בשטאטל'ך בזה, אווירה בעלי בתית, והיה אהבת תורה ויראת שמים, זה בכ"ז/ הדורות הקודמים היה זה, אבל הגיעו לישיבה הגיעו לסוג מהלך שלא הכירו בכלל, הגיעו לישיבה להחליף את כל הדעות, להסיר את הבגדים הצועים לקבל דעת תורה, ואווירה של תורה, וכו' וכו', והישיבה, השנים שהיו בישיבה, זה היה האור והמקור לכל עניני החיים כל השנים אחרי זה, הבני הישיבה לשעבר היו בודקים את עצמם לפי ההרגשים שהיה להם בשנים שהם למדו בישיבה, זה היה השנים שהם היו בקודש הקודשים, שהם רכשו את הקנינים ואת ההסתכלות הנכונה ואת המבט הנכון ואת הרמות הרוחניות שהם מתאימים לבני תורה, היום אנחנו ברוך ה', אנחנו כבר באים מבתים של בני תורה, בני ישיבות, גרים עוד לפני שהגענו לישיבה בעיר מלאה חכמים וסופרים, ועצם הישיבה זה לא בעצם איזה מושג חדש, שאנחנו באנו לאיזה משהו שלא מוכר ולא ידוע איזה עולם חדש, זה לא קיים היום, אבל גם היום ודאי שגם היום הישיבה, המהלך הרשמי של הישיבה, ראשיה, משגיחיה, ובני עליה שבה, הם ודאי מקרינים ערכים מרוממים ברמה הכי גבוהה שמתאים באמת למי שחי ע"פ תורה, ולמי שסופג תורה וגדלות בתורה, ואת הדברים הללו צריך בעצם כל בחור לסנן איזה דברים בישיבה הם מגיעים ממעלת הישיבה, ואיזה דברים זה עדיין לא זכינו שהם יתוקנו, אבל זה לא איזשהו שכאילו זה המהלך של הישיבה, זה לא המהלך של הישיבה, זה אולי הבעיה של הישיבה, אבל זה לא המהלך של הישיבה.

נגיד למשל בחור שאצלו החובה של קריאת שמע וברכותיה היה ממש חוק ולא יעבור, הוא מגיע הוא רואה שיש כאלה אולי אפי' אחד שיותר יודע ללמוד אבל אין לו הקפדה לזה, או דילוג פסוקי דזימרה, הוא אצלו לא היה כזה מושג ליכנס למנין באופן שהוא ידלג פסוקי דזימרה, אם צריך לדלג הוא ילך למנין אחר, והוא רואה שיש כאלה שהם לא זה, או אחד שהיה רגיל מהבית להקפיד קרי"ש של מגן אברהם, מי שבבית רגילים זה, בסדר, אבל מי שכן רגילים להקפיד קרי"ש של מגן אברהם, הסטיפלר והרב שך היו תמיד אומרים שלכתחילה צריך להקפיד, אני לא מדבר על מי שהיה רגיל מראש, אבל מה אמור להיות, אז מגיעים לישיבה, אז אמור להיות כאילו להפסיק איזה מעלות שזה, זה לא מעלות ששווה לשמר אותם, ולחזק אותם?! אחד שהוא בעל כישרון גדול אז הוא מוותר על חלק מהכישרון בגלל שזה מעל הממוצע?! כן, שהפוך הוא מבין שזה זה, אז גם בכל רמה רוחנית שקיים לאחד, לכל אחד לפי ענינו הוא צריך להעריך את זה ולחזק את זה ולקדם את זה.

אחד שהיה רגיל לעשות חזרות, אצלו זה היה שנים כל שנות הישיבה קטנה הוא היה רגיל לעשות חזרות, הוא מגיע לישיבה, ובישיבה זה לא הכי פופולרי, וגם אם הוא עושה את זה הוא עושה את זה עם הרגשה דפוקה כאילו הוא צריך לעשות את זה בהיחבא, למה, זה דבר שזה מעלה, מי שרגיל בזה ומכיר את הערך של זה, צריך להרגיש טוב בזה.

יש, יכול להיות לפעמים מתעורר איזשהו שאלה בהלכות ברכות, משהו יש איזה מאכל שלא יודעים אם הבשר הוא בתור נותן טעם רק, בתור שיהיה שם קציצה עליו או שיכול להיות שזה, אז יש לפעמים כזה אווירה מהר מהר, הלאה, כבר לברך ולהיות לאחר מעשה, אבל אולי רגע לעצור, קח משנה ברורה, תסתכל תבדוק זה דבר/ של ישיבה קטנה או לא יודע, זה קרית מלך או אורחות תורה, זה לא פוניב'ז, זה נכון כזה הסתכלות?! יש איזה בושה לפתוח משנ"ב ולהסתכל לראות מה כתוב שמה?! או אחד שרגיל ללמוד הלכה הסטייפלר כותב שבחור ישיבה צריך ללמוד חצי שעה הלכה, מי שרגיל בזה אז צריך להחביא את זה, זה איזה בעיה, זה לא אמור להיות איזה 'ויגבה ליבו'?!

אז אמנם יש כאלה שיגידו שבתור בחור צריך להשקיע רק בשטיגע'ן, אני זוכר שככה סיפרו בזמני בישיבה, שר' דוד פעם אמר שפעם בחור היה לו קצת זמן, הוא היה לוקח שמעתתא, קצות, /שנים מקרא, שהוא דיבר שזה, אז בסדר אבל זה מי שבאמת 'לא פסק פומיה' ובאמת אין לו שום עסק, מי שאין לו שום עסק חוץ מלימוד, אין לו שום התענינות בשום נושא הוא כולו תורה, כל רגע פנוי וכל זמן הוא חושב או זה, אז אולי יש לדון האם מן הראוי בכל זאת גם להשקיע בעוד דברים או לא, אבל מי שברוך ה' יש לו עוד כל מיני ענינים, וכדו' והוא לא לגמרי ממש בהגדרה של 'לא פסק פומיה מגירסיה', אז פשיטא שהדברים האלה הם דברים חשובים מאוד.

יש עוד איזשהו הסתכלות על הענין יש מושג של 'תינוק הבורח מבית הספר' (רמב"ן, במדבר י, לה), מה זה תינוק הבורח מבית הספר, אז כתוב (שבת יג,א) שתינוקות לומדים בשבת אז אין חשש שמה יטה, ובגמ' כתוב כי אימת רבן עליהן, ורבינו ניסים שמה בצד, מביא ירושלמי הוא אומר חביב עלי הדבר על כן הבאתיו, הוא אומר למה אין חשש שמא יטה, הוא אומר התינוק מחכה שהנר יכבה, הוא יעשה שידלק, הוא כל הזמן מחכה שהנר יכבה, הרי הוא תינוק הבורח מבית הספר אז הוא יעשה כדי שהנר ידלק, אין חשש שמא יטה בתינוק, ז"א התינוק הוא עוד לא במצב שהוא רוצה ללמוד, שיש לו חשק ללמוד, אין לו ברירה או גם רבו כופה עליו, או יש גם אשר שהוא לא צריך את כפיית רבו אז הוא כופה את עצמו, הוא עדיין בגדר תינוק, הוא עוד לא בגדר ובחינת מעצמו שזה החשק שלו, או נגיד בזמנינו בגירסה היותר זה, מה יקרה אם קורה הפסקת חשמל/ זה 'תינוק הבורח מבית הספר', אז ברוך ה' שבתורה, ודאי שאנחנו שייכים כבר, ברוך ה' כבר גדלנו מרמת התינוק, שבעצם מה שהוא לומד זה או מכפייה חיצונית או מכפייה עצמית אלא ברוך ה' אנחנו באמת רוצים ללמוד.

עכשיו אבל איפה אנחנו נמצאים בשיעור קומה הכללית, בכל הרמה הרוחנית הכללית של עצמינו, האם בזה אנחנו עדיין בדרגה של 'תינוק הבורח מבית הספר' שבעצם זה איזשהו משהו שאנחנו כאילו חייבים לעשות את זה, או שזה בנוי בעצמיותנו ובעצם זה כבר, וממילא זה כבר מבצבץ מכל התנהגותינו, ודיבורינו, ושיחינו וכו', הרי כשהמעלות של הבן אדם הם קנויות בו בעצמיותו זה לא איזשהו הנהגה שהוא מנהיג את עצמו, אלא זה קנוי בו בעצמותו, אז זה באמת כל הזמן יוצא ממנו, וכל שיחו ושיגו השיחה בטילה שלו, מהשיחה בטילה של אחד שיש לו רמה פנימית אז יראו את זה, כי אצלו אם הרמה הרוחנית שלו זה רק איזשהו מעשים זה לא הוא בעצמו שהוא עדיין תינוק בזה, שהוא מכריח את עצמו, או מאיזה סיבות, שכך אמרו לו לעשות, או ככה הוא מבין שצריך לעשות, אבל זה עוד לא קנוי בו, אז באמת אין סיבה שכשהוא מפטפט זה יצא, אבל מי שהרמה הרוחנית שלו, הרוממות הרוחנית שלו, היא קנויה בו אז זה בממילא זה יהיה, כי זה מה שהוא.

ילד קטן רואה אדם מסכן הוא מתפוצץ מצחוק, רואה מישהו שם לשני רגל זה מאוד מצחיק אותו, מבוגר רואה כזה דבר זה בכלל לא מצחיק אותו, אפי' יהיה לו איזה זה, אבל מתי אנחנו גם נבין שאם מישהו מדבר לשה"ר או עוקץ את השני גם לא נצחק, זה יותר כואב מאשר שמו לו רגל, זה וודאי אמור להיות בגרות שלא אמור להיות שיחה בטילה של עקיצות, והתפוצצות מצחוק, זה לא מתאים לבן תורה, כי מי שהתורה קנויה בו, לא אמור להיות שהוא יצחק מלשמוע עקיצה, כי הרי זה שמו רגל למישהו.

צריך לדעת שסיגנון של שיחה ופיטפוט אפי' של דברי הרשות בעלמא, זה כמו שדיברנו קודם זה יוצא מהמצב האישיותי של הבן אדם וזה מעצים את המצב האישיותי שלו, יש כאלה שהם באמת מצד עצמם, הם מוכנים, יש בהם את המוכנות למעלה מאוד מרוממת, ובגלל שהם בשיחה בטילה שלהם זה בצורה פחותה ורדודה, זה פשוט חוסם אותם מלהתרומם, ופה יכול להיות שתי נקודות שהם יכולות להיות עצות מעשיות בענין:

א. שכל מי שחש בעצמו איזה רמה רוחנית שקיימת בו, הוא צריך למצוא איזשהו חבר לענין, למצוא את הבן מינו את ה"אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ" (מלאכי ג, טז). כדי לשמר את הזה, הוא צריך למצוא כאלו ברי שיח שהם איתו, הם שווים איתו, כדי לחזק את הזה, לחזק בעצמו, ולהשריש בעצמו ולשמר בעצמו ולקדם בעצמו את המעלות שלו.

ועוד דבר צריך שיהיה, שיהיה 'ויגבה ליבו', לא צריך להתבייש, אמרו ברוסיה 10 אנשים מדברים כולם רוצים לדבר נגד השלטון אבל כל אחד מפחד מהשני אולי הוא מלשין אולי הוא בעצם זה, ואז הם מהללים את סטאלין בזמן שכולם רוצים לדבר נגדו, הרבה פעמים יכול להיות, לפעמים יכול להיות מצב של שיחה, שבעצם כל בחור היה בעצם רוצה להגיד משהו ברמה קצת יותר גבוהה רק נראה לו שאולי השני יצחק עליו, ובעצם כל אחד היה רוצה ש, אז צריך שבעצם צריך שזה יהיה ויגבה ליבו ולא להתבייש בזה, אין סיבה להתבייש, 'לא תהיה תורה שלימה שלנו, כשיחה בטילה שלהם', אם יש מצב שבשיחה בחור אין לו שום בעיה להגיד בפני קבל עם ועדה שמעתי ברדיו, אז זה גם אמור להיות שמישהו יגיד לו לא מתאים לשמוע רדיו, לפחות על אותו בסיס, לא כל מיני דברים שאחד יגיד בשיחה והשני יגיד/ אין לי זמן לזה, לא מתאים לי, לא מתאים לי הדבר הזה, לא מתאים לי כזה דבר, לא כאילו, לא יוצא לי, אני עסוק, הוא יגיד לי לא מתאים לי, זה דבר מאוד טוב, זה ירים, זה ירים את המצב, זה לא יהיה מצב שהיראי ה' צריכים להתחבאות.

יש, כתוב בפסוק בסדום "אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר" (בראשית יח, כד), יש כאן איזשהו כפל, מה זה "בְּתוֹךְ הָעִיר", אז כתוב באבן עזרא: 'שעובדים את ה' בפרהסיה'. אם יש בסדום חמישים צדיקים והם במחתרת, אז אין לזה שייכות לסדום, זה לא נקרא יושבי סדום, מה, כי מבחינה גיאוגרפית הם נמצאים בעיר סדום, איך זה יהיה "נָשָׂאתִי לְכָל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם" (שם יח, כו)?! מה השייכות בינם שזה ישא לכל המקום בעבורם?! אם יש בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, שעובדים את ה' בפרהסיה, ששייך בסדום לעבוד את ה' בפרהסיה, נו, אז שייכות בין סדום לחמישים צדיקים, אז יכול להיות נשאתי לכל המקום בעבורם, הזכות שלהם אולי במשך הזמן תתחולל לי איזשהו מהפכה, צריך שכל אחד איפה שהוא נמצא ברמה הרוחנית שלו, לעבוד את ה' להיות בתוך העיר, לא להתחבאות.

וזה דבר, היה שבוע שעבר איזה סיפור, היה סיפור כאן איזה בחור סיפר שמישהו דיבר איתו זה, דיבר איתו דברים שלא צריך לדבר, והיה לו לא נעים, אמרתי לו אתה חוזר אליו, שעה הייתי צריך לדבר אליו שאין לו מה לפחד, אתה חוזר אליו ואומר לו לא רוצה שתדבר אלי כאלה דיבורים ועוד פעם אחת שאתה ניגש אלי לדבר על כאלה ענינים אני הולך ומתלונן על זה, הוא הלך ועשה את זה, וההוא בא אליו והתנצל לו, זה פחז עלי יצרי, זה אף פעם לא הייתי עושה את זה ו, אמרתי לו אח"ז הפסדת משהו?! אתה אמור, מי אמור להתחבאות, אתה אמור להתחבאות או הוא אמור להתחבאות?! אז כשיש "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה" (דברי הימים ב' יז, ו). אז זה ודאי ירים את היחיד ואת הציבור/.