נסיונות

קראתי פעם; שהבריסקר רב דיבר פעם בלימוד עם אחד הילדים שלו, הוא היה לפני בר מצוה, והוא דיבר איתו בלימוד דברים עמוקים מאוד, הוא אמר לו ממש שטיק'ל תורה של הבריסקר רב, אתם שומעים! הבריסקר רב אומר לילד לפני בר מצוה שטיקל תורה של מרן רי"ז הלוי על הרמב"ם, דברים עמוקים, דברים של בריסקר רב. ראה אותו אחד מתלמידיו או איזה רב שהיה שם סמוך לענין, הוא שואל אותו אח"ז, את הרב מבריסק; עם ילד בן עשר מדברים כזה רמה? מה זה צריך להיות?

הבריסקר רב אמר לו דבר מענין מאוד, תשמעו יסוד מאוד גדול, דבר מאוד מענין, הבריסקר רב אמר לו; תשמע, ילד קטן יש לו מוח רענן ועירני להבין גם דברים הכי עמוקים. כל ההבדל בין קטן לגדול זה ברמת ההסברה של המסביר, שלקטן צריך להסביר, ולהיות הבעל מסביר יותר מוצלח כדי להצליח למצוא מסילות לליבו ולמוחו של הילד, ילד קטן מסוגל להבין את הדברים הכי עמוקים כמו מבוגר, רק הוא צריך הסברה נאותה כדי להגיע לשם. וכמדו', אמר לו לו הבריסקר רב, שאני יודע איך להסביר לבן שלי, והוא מבין את זה בעומק ההבנה, כי הוא מצידו מסוגל להבין גם דברים עמוקים, וכן כל ילד, רק צריך סוג הסברה אחרת.

באמת כמדו' שהדברים שאני אדבר היום, זה דברים שלא כ"כ רגילים לדבר את זה עם גיל צעיר כזה, עכ"פ אני רגיל לדבר את זה לגילאים הרבה יותר מבוגרים, ולכן אם יהי' משהו לא ברור או לא טוב, זה אשמה של המסביר לא של השומעים, זה עכ"פ, ונראה אולי יהי' כן ס"ד, וההסברה כן תהי' הסברה נאותה, כי אתם ודאי ראוים להבין הכל, רק אקוה שגם מצד המסביר זה יהי' בסדר.

באמת נדבר היום קצת; וזה דברים שאין אדם ואין בחור ואין אברך ואין יהודי שאין לו מחשבות והתבוננויות בדברים האלה, ובוא ננסה לראות מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם באלו הדברים. המציאות היא וכולנו יודעים את זה, שהחיים מזמינים 'נסיונות', כל הזמן בחיים מזדמנים לאדם נסיונות, שהוא עומד מול מצב שיש לו אפשרות לבחור בטוב ואפשרות לבחור ברע, ולא כ"כ פשוט לו ההכרעה וההחלטה, והוא בעצם עומד בנסיון. הרבה פעמים שאדם מזדמן לו נסיון, ויש לו כרגע שתי אפשרויות מה לעשות במציאות הזאת שנזדמן לידו נסיון; יש לו אפשרות אחת לברוח מהמצב של הנסיון, יש לו עוד אפשרות לא לברוח אלא להישאר במקום ולהתמודד עם המצב של הנסיון, ולהוכיח לעצמו שיכול אוכל לו, וניצחתי ועמדתי בנסיון - זה שתי אפשרויות שקיימות לאדם הרבה פעמים כשעומד מולו נסיון.

ובהרגשה וברצון הפשוט של האדם כשהוא עומד בנסיון, הוא רוצה להישאר ולהתמודד. למה הוא רוצה להישאר ולהתמודד? כי הוא מרגיש; אם אני אשאר ואני אתמודד, הנה אני הוכחתי לעצמי שאני יודע לנצח, שאני גיבור, אני מנצח את היצר שלי, אני מרגיש גבורה בזה. וגם זה נותן באמת הרגשה שאני הרווחתי, כי הרי היה לי נסיון, ועצם הדבר שהיה לי נסיון זה כבר קצת הרגשה של כישלון, עובדה שהיה לי נסיון לצד לא טוב, אז זה כבר קצת כישלון, וממילא אם אני אתגבר, אני אשאר כאן, ואני אתמודד ואני אתגבר, הנה העליתי את עצמי מהכישלון, של עצם זה שיש לי צד כישלון, לדרגה שניצחתי והתמודדתי עם הנסיון ולא נפלתי, אז הרווחתי. ואילו אם אני אברח מהנסיון, אם יהי' לי אפשרות ואני אברח מהנסיון, ואני לא אתמודד, רק אני אברח בכלל מהמציאות של הנסיון, אז אני בעצם עדיין נשארתי במצב של החולשה, ואני בר כישלון, רק עשיתי איזשהו מסלול עוקף שברחתי בכלל מהמציאות של הנסיון, אבל עדיין לא הוכחתי לעצמי שיש לי את הכוח לעמוד בנסיון, אלא פשוט ברחתי ממנו - זה התמודדות שאדם עומד הרבה פעמים, וזה הצד שהוא תמיד מחפש כן להישאר ולהוכיח לעצמו שהוא כן מתמודד.

או אולי נגיד את זה בצורה יותר פשוטה את שני הצדדים; אם אני אברח מהנסיון, אז אני בס"ה הסרתי מונע, זה ס"ה מבריח ארי, הברחתי מעצמי את הנזק, אבל לא התקדמתי כלום, אלא ס"ה ברחתי מהמציאות של הנזק, אבל אם אני התמודדתי; אני התקדמתי, אני עליתי דרגה, כי הרי עמדתי בנסיון וניצחתי. זה שאלה גדולה: מהי באמת הדרך הישרה שיבור לו האדם במצבים כאלה?

והנדון הלזה עצמו מתחלק לכמה סוגי נסיונות, וננסה לתאר סוגי נסיונות שקיימים לאדם, וכל אחד ישמע באוזניו ובלבבו יבין ושב ורפא לו.

בוא נראה; יש לפעמים שהמצב של הנסיון זה שגם האדם עצמו מרגיש שבעומק הלב שלו הוא באמת לא רוצה ליפול, הוא רוצה את הניצחון, יש לו אמנם נסיון, אבל הוא מרגיש שברצון הפנימי אני רוצה לנצח ולעמוד בנסיון. אבל יש מקרים שיש כן איזשהו הרגשה בלב, שכן קצת מתחשק לי הנפילה, יש לי מהנפילה הזאת כביכול איזשהו הנאה, שזה קצת כן מתחשק לי, אבל שוה לי לוותר על התענוג של הנפילה כביכול, אם בתמורה אני ארגיש את הרווח הגדול שאני ארגיש את עצמי מאוד גיבור שהצלחתי להתגבר על הרצון הזה, מה שאני הצלחתי להיות 'גיבור הכובש את יצרו', זה פיצוי נאות למה שאני עי"ז אשלול מעצמי את כביכול הנאת העבירה שהיצר תוקף אותי לענין - כך ההרגשה שלו במקרים האלה.

 אבל ללכת על כיון של תרתי לריעותא מבחינתי, א- לא מילאתי את הרצון שהתחשק לי שם. ב- וגם לא הרווחתי אפי' לא גבורה של ניצחון, כי ס"ה ברחתי מהנסיון, א"כ למה זה אנוכי?! מה יצא לי מהסיפור הזה?! כך ההרגשה, את העוה"ז ויתרתי, ולהרגיש שאני בן עוה"ב גדול, שהוכחתי כוח גם לא הגעתי, אז למה שאני אעשה את זה?!

מה באמת הדרך הישרה שיבור לו האדם בסוגי דברים האלה? ובוא נראה לאן אנחנו אמורים להגיע גם בהרגשה אם אנחנו נלך בדרך הנכונה, ברור, ותיכף נראה עד כמה זה מוכח, ועד כמה זה כתוב, ברור שהדרך הנכונה והראויה לעשות זה לברוח מהמציאות של הנסיון, ולא להישאר במצב של ההתמודדות, ז"א כל מצב שאדם יכול להרחיק את עצמו מאיזשהו צד אפשרות של נפילה, זה ודאי עדיף וראוי לעשות אותו הרבה יותר מהמציאות של להחליט; אני נשאר, ומתמודד ומנצח. למה? זהו לפי שאם אני נשאר במצב של הנסיון, יש לי בעצם את הפתח ליפול, והרי מצוי הרבה פעמים שכשאדם במצב של נסיון אין לו תעודת ביטוח שהוא באמת יצליח להיות כ"כ גיבור ולהתגבר, זה לא בטוח מאה אחוז, ואילו אם הוא מילט את עצמו מהמקום בכלל, פה הוא כבר בטוח שליפול הוא ודאי לא יפול, זה דבר אחד. וכמו שידוע לכולנו מה שכתוב בגמ' (פסחים מ,ב) "לך לך אמרינן נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב" - אומרים לנזיר אל תעבור ליד כרם, לא אומרים לו; תעבור, תתגרה, ותוכיח שאתה גיבור ואתה לא אוכל, לא, אל תביא את עצמך למקום ההוא - לכן הדרך הישרה היא לברוח מהנסיון, ולא לחשוב שאני אתעלה בזה שאני אתמודד עם הנסיון.

והנה בענין הזה, מי שבאמת ילך בדרך הזאת, ראוי לו לדעת שיש בדבר הזה עבודת ה' גדולה מאוד מאוד, ויש כאן משהו מיוחד מאוד, ותיכף נראה שהוא הרבה יותר בר מעלה, והוא הפיק כאן מעלה הרבה יותר עליונה מאשר האפשרות האחרת. מה העבודת ה' הגדולה? כי בעצם היהודי הזה מוכיח שהוא לא מחפש לעצמו איזשהו בָּמָה להוכיח לעצמו; אני גיבור, מצליחן, ומצליח להתמודד, אלא הוא אחד שהוא ירא את ה', והוא לא מחפש להוכיח כמה הוא גדול, הוא מוכיח את ההתבטלות שלו לרצונו יתברך, והוא בורח ממקום שבו יש צד שהוא יעשה נגד רצונו יתברך, הוא מראה בזה התבטלות לקב"ה, ושהוא לא מחפש איך לבנות בָּמָה לעצמו אלא הוא מחפש איך להיות ירא שמים, איך לעשות את מה שהקב"ה רוצה.

הדבר הזה הוא קיים לא רק במצב שיש נושא האם להכניס את עצמי לנסיון ולהתמודד, או למנוע עצמי מלהגיע למצב של נסיון, אלא גם אם כבר הגיע נסיון לידי, בא נסיון ממילא, לא הזמנתי את הנסיון, מ"מ כל שיש איזשהו אפשרות לברוח, ודאי שעדיף לברוח מאשר להישאר במצב הזה ולהתמודד.

ובוא נראה כעת איזה דברים נפלאים שיש בענין הזה בחזו"א. החזו"א באמונה ובטחון (ד-ט): אומר דבר כ"כ פשוט, שא"א להבין איך אנחנו לא חושבים ע"ז לבד, הוא אומר כך; אדם לא נכנס לעסק כשיש ספק השקול של רווח והפסד, בזמן שההפסד הפסד עולם אף שהרווח רווח עולם. ז"א בוא נשאל שאלה; אחד שהוא כעת יש לו אצלו איזשהו חבילה של הרבה כסף, או שיש לו איזשהו חבילה עם יהלומים, או איזשהו קופסא עם מאה אלף דולר, ויש לו כאן איזה איזור ששורץ כייסים ומאפיונרים, הוא אומר לעצמו: אני אוכיח שאני הולך כאן ואני אתמודד, הם לא יגעו בי לרעה?! כל אדם שמחזיק סחורה יקרה הוא לא אומר לעצמו; אני אוכיח גבורה שאפי' שאני אעמיד את עצמי במצב שיכול להיות בעיה, אני אוכיח את הגבורה שלי, אלא הוא אומר לעצמו; דבר ראשון אני רוצה להיות בטוח במאה אחוז שהסחורה הזאת לא תילקח ממני, ואני לא מחפש כעת להיות גיבור, אני רוצה לבטח את עצמי שהסחורה לא תילקח, אז אני אעשה סחור סחור, ואני לא אעבור באיזור שיש פושעים שעלול לקרות משהו.

וז"ל החזו"א (אמו"ב ד-ט): "חובות המוסריות שלא להיכנס למקום שעלול לבוא לידי נסיון, כמו שאדם נזהר שלא לעמוד במקום סכנה... ואם בסכנת הגוף כן, כ"ש בסכנת הנפש. וגם במידת דרך ארץ כן, שאין נכנסין לעסק בספק השקול של ריוח והפסד, בזמן שההפסד הפסד עולם, אף שהריוח ריוח עולם".

ובקובץ אגרות (ח"ג קמט') הוא כותב כך, היה שם סיפור שאחד מחוסר זהירות לא שם לב לשעה, ואולי הוא נכנס לאיזשהו חשש חילול שבת אחרי השקיעה, לא ברור שם מה היה בדיוק הסיפור, אבל היה שם כנראה איזשהו סיפור כזה, הוא כותב כך: "עיקר התשובה על אי הזהירות הוא שימת לב על להבא, ובאמת צריך להתרגל להחמיר בכניסת השבת אף במקום מצוה, כי זה מצוי מאוד שבשביל המצוה נכנסים למצב נלחץ, וסוברין יכולני עדיין לגמור קודם שבת, ובאמת ראוי להחליט לפרוש אף במקום מצוה, ומוטב שיהיה המכשול בביטול המצוה ממכשול של חילול שבת".

בוא נשאל שאלה; היה מצב של שני אנשים בערב שבת סמוך לשקיעה, וכעת זה כבר בדקות האחרונות, וזה מה שקרה שנמצאים בדקות האחרונות, יש כעת נושא האם להזדרז מהר להדליק נרות שבת, כי עוד מעט פנה יום, עוד מעט הולכת השמש ושוקעת, והיה כאן מצב לא ברור מבחינת הזמן. אחד החליט; לא, אני לא מדליק כעת נרות, זה כבר מידי מאוחר, אני לא מדליק, השני הלך ככה מהר מהר והצליח לעשות את זה לפני השקיעה, ועשה את זה באופן שאפי' עוד נשאר לו השיעור של תוספת שבת, הצליח לעשות את זה לפני השקיעה.

בוא נשאל שאלה: מי משניהם עדיף, זה שהצליח וגם הדליק את הנר, או זה שנמנע? האמת היא כפי שמבואר כאן, זה שנזהר כאן הוא עדיף, הוא יותר הרויח ביראת שמים שלו בזה שהוא מנע את עצמו מלהיכנס לגבול הדק הזה, שהיה כאן ספק השקול של רווח והפסד, וההפסד הוא הפסד עולם, וגם אם הרווח הוא רווח עולם אבל ההוראה היא לא להיכנס לעסק בכזה מצב, בזה שהוא עצר את עצמו והוא אפי' עצר את עצמו מהחשק הזה לדבר מצוה, זה הרי הדלקת נרות שבת, אח"ז הוא יצטרך להוסיף נר כל שבוע, אולי זה גם היה לו בשיקול, והוא עצר את עצמו, לא, אני לא נכנס לספק, אני לא מכניס את עצמי לעסק בספק השקול של רווח והפסד כשההפסד הוא הפסד עולם גם אם הרווח הוא רווח עולם, הוא הוכיח בזה יראת שמים."

ואילו השני יצטרך מחילה סליחה וכפרה, כמו שכתוב בגמ': 'נתכון לעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה טעון כפרה וסליחה" - שאחד שהתכוון להעלות בידו בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה הוא צריך מחילה סליחה וכפרה, כי הוא מצידו עשה פה מהלך לא נכון, ולמרות שבסוף לא קרה את התקלה הוא צריך מחילה סליחה וכפרה, דכולנו יודעים שהאדם נמדד במבחן שעת ההחלטה, לא במבחן התוצאה, מעולם הבדיקה של אדם האם הוא בסדר או לא בסדר, לא נמדד במבחן התוצאה, אלא במבחן שעת ההחלטה.

אני נזכר שהיה מבצע אנטבה, לא יודע אם אתם יודעים מה זה מבצע אנטבה, אבל היה איזשהו סיפור שמחבלים הצליחו לחטוף מטוס נוסעים ישראלי של אל-על, והטיסו אותו, כפו על הטייס להגיע לאוגנדה. והם אמרו; שאם תוך כך וכך שעות לא נותנים להם כך וכך דרישות, הם הורגים את כל נוסעי המטוס. היה מתח וחרדה, העולם עצר את נשימתו בשעות האלה. ובסוף היה איזשהו מבצע; ישראל הגיעה עם מטוסים לאוגנדה, והצליחו להשתלט שם, ולעשות שם שמות, והצילו את כולם, אחד נהרג שם. וזה היה מבצע שעשה שם ותהילה לצבא הישראלי בכל העולם כולו, א"א לתאר איזה רעש היה מזה, והיה ממש סחף והתלהבות מאוד מאוד גדולה בכל הציבור ובכל העולם ממש, זה היה משהו ברמה בינלאומית.

הרב שך אמר אח"ז שיחה בישיבה, אני זכיתי לשמוע את השיחה הזאת, והוא אמר; איך אנחנו צריכים להסתכל על הסיפור הזה מבחינה של הסתכלות ישרה של תורה? הוא אמר כך; אני לא מבין בעניני צבא, אין לי זכות דיבור כי אני לא מבין בנושא הזה, אבל דבר אחד אני יודע, שאם לפי דרך הטבע היה סיכון גדול שיהרגו הרבה מאוד במבצע הזה, אז מה שבסוף קרה שהלך מאוד, זה היה כזה ס"ד, ממש נס שלא נהרגו, זה לא אומר שההחלטה הזאת היתה נכונה, ההחלטה היתה לא בסדר, וצריך להעמיד למשפט את מי שעשה את ההחלטה הזאת, איך אתה הפקרת דם ישראל?! אתה קיבלת החלטה שההחלטה הזאת היתה סיכון סביר שהיא תוביל להרג רב, אולי שוה להיכנע לדרישות שלהם, לוותר על הכבוד כדי להציל דם יהודי.

והוא המשיך ואמר; ואם זה היה נראה בדרך הטבע שזה פשוט ההצלחה, גם אם בסוף היה קורה תקלה והיו נהרגים הרבה, זה היה מאוד חכם מה שעשו, כי השיקול דעת מה לעשות ומה לא לעשות הוא במבחן שעת ההחלטה, לא במבחן התוצאה, אנחנו לא נביאים לדעת מה יקרה בסוף, אנחנו צריכים תמיד לשקול בעצמינו בזמן ההחלטה כשהעתיד לוט בערפל ואינו ידוע עדיין, מה כרגע חכם ראוי ונכון לעשות, ולפי"ז לקבוע. מה יצא בתוצאה? זה 'הנסתרות לה' אלוקינו', ו'במופלא ממך אל תחקור', זה לא בידינו לחזות את העתיד. אבל כן בידינו להשתמש במאזני השכל הישר ע"פ תורה, מה נכון וראוי לעשות כשאני נמצא מול עתיד בלתי ידוע ויש צדדים לכאן וצדדים לכאן, הדבר היחידי שאני יכול כרגע לעשות, זה לבדוק את כל הנתונים הקיימים כעת, ולפי"ז לקבוע מה הכי טוב ישר וראוי ונכון לעשות, מה יקרה אחר זה? זה לא בידינו, כך הוא אמר. הוא אמר; צריך להיות חכם, להסתכל ישר, לא לבדוק דברים במבחן התוצאה, אלא במבחן שעת ההחלטה, אני זוכר, זה היה אחת מהשיחות שעשו הרבה רעש אז בציבור.

מה קורה? בוא ננסה להמשיך הלאה מה שקורה אצלינו הרבה פעמים בהרגשות. הרבה פעמים יש הרגשה; זה בכלל לא נושא של נסיון, אני בכלל לא הולך לענין של נסיון, זה ענין של החלטה! אמנם היה פעמים קודמות שאני נכשלתי בנושאים האלה, אבל זה לא היה מצד שלא עמדתי בנסיון, אלא כי אני אז בחרתי והחלטתי לעשות משהו שלא בסדר לעשות, אבל זה לא היה בכלל נסיון, רק אז החלטתי לבחור בחירה לא טובה, ועכשיו אני ודאי אבחר בבחירה טובה ונכונה, ממילא אין לי שום בעיה להגיע למצב ולמקום בו פעם קודמת נכשלתי, כי אני בכלל לא מביא את עצמי לנסיון. זה לא נושא של נסיון, זה נושא של מה שאני מחליט, רק אז החלטתי החלטה לא טובה, ועכשיו אני אחליט החלטה טובה, ממילא זה לא שייך כאילו לפרשה הקודמת שדיברנו, כך הרבה פעמים הבן אדם מרגיש - ובעיקבות הרעיון הזה שהרגע דיברנו, הוא רוצה להרשות לעצמו להגיע שוב למקום שפעם הוא נכשל.

אבל אנחנו צריכים לדעת שזה לא נכון, ההסתכלות הזאת היא לא נכונה, כי כל ההחלטות וגם ההחלטה הזאת שהוא כעת רוצה להחליט שזה רק ענין של החלטה, זה עצמו הנסיון שלו, האם זה רק ענין של החלטה, או שיש כאן ענין של נסיון. למה הוא חושב כרגע שזה רק ענין של החלטה? כי כרגע הוא לא במצב שיש לו את הסיבה שהוא ירגיש שיש לו איזשהו סיבה להחליט כביכול לעשות רע, כי כרגע הוא עדיין לא הגיע למקום של המציאות שבה הוא החליט פעם קודמת להיות לא בסדר לפי דעתו, כרגע הוא עדיין נמצא רחוק ממקום הנסיון, והוא כעת מנסה להגיד; מה פתאום שאני אחליט לעשות רע?! אני לא אוחז בלהחליט לעשות רע, וזה לא נסיון! אבל הוא לא יודע שכשהוא יגיע למקום או למצב ההוא, הוא פתאום עלול לשנות את ההחלטה שהוא יחליט טוב, והוא פתאום עלול להחליט לרע. ולמה זה כך, הרי הוא בכלל לא רצה רע, והוא אמר לעצמו אין לי בכלל נסיון? התשובה: את זה הוא אמר לפני שהוא הגיע למקום, כשהוא הגיע למקום או למצב שבו יש את הנסיון, כל המערכות פתאום משתנות, והוא עלול ליפול.

ממילא הוא צריך לדעת שזה עצמו נסיון, והוא צריך לדעת לא לשקר את עצמו כאילו זה רק ענין של החלטה, זה עצמו הנסיון; אל תעמיד את עצמך אף במקום שכרגע ברור לך שזה רק ענין של החלטה, ואתה לא מחליט ללא טוב, כי אתה לא יודע מה יהי' כשתגיע לשם, ששם יש סוג אווירה אחרת, וסוג מצב אחר, ומערכת אחרת, ושם אולי פתאום אתה תחליט למצב לא טוב.

הרבה פעמים גם אדם מורה היתר לעצמו. הוא אומר; מה אני ס"ה הולך לעשות, אני הולך לדבר שהרבה בנ"א עושים, כאילו נמצאים בכאלה מקומות, אני ס"ה מתנהג רגיל כמו הרבה בנ"א, זה נקרא שאני מכניס את עצמי לנסיון?! הרי זה ס"ה רגילות של אנשים כזה סוג מצב. ואף שאני פעם נכשלתי בדבר הזה; לא יודע, קרה לי כזה דבר, זה לא המצב האמיתי, כי זה בכלל לא נסיון, עובדה שבנ"א רגילים נמצאים במצב הזה ולא נופלים. ואם תאמר; למה לי זה קרה? כנראה אז בחרתי ברע, אבל היום אני לא בוחר ברע.

אבל צריך לדעת שיש הבדל בטבעי בנ"א, ויש אדם שכזה סוג דבר בכלל לא גורם לו איזשהו רצון ותשוקה, ולאחר זה כן גורם, ו'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות', והוא לא יכול להקיש מאחרים על עצמו, הוא צריך להכיר את עצמו, מה קורה איתו, ולדעת איך לגדור את עצמו.

בוא נגיד, אחד מרגיש כך; היה לי בין הזמנים הקודם, אני הלכתי לאיזשהו בית של חבר ששם היה מחשב, סרטים דברים לא טובים, וזה גרם לי שראיתי שם דברים שלא מתאימים שאני יראה. כעת מגיע עוד פעם בין הזמנים, והוא אומר לעצמו, תשמעו איזה שטיקל תורה הוא אומר לעצמו, הוא אומר לעצמו כך; אם אני כעת אמנע את עצמי מללכת עוד פעם לאותו חבר, אני בעצם אומר לעצמי שאם אני אלך אני אכשל. מה פתאום שאני אקבע בעצמי כאילו המצב האמיתי של עצמי שאני לא אדע לשלוט על עצמי, כי מחמת שאז זה קרה לכן אני לא אלך עוד פעם לבית שלו?! מה פתאום, אני לא רוצה להרגיש שכאילו אם אני אלך אני אכשל, אני אלך ולא אכשל.

אתם שומעים! הוא אומר לעצמו אם אני כעת לא אלך, ז"א שאני קובע בעצמי שהמצב שלי שאם אני אלך אני אכשל, לא מתאים לי, מה פתאום, אני אוכיח לעצמי שאני יכול ללכת ולא להיכשל, עד כדי כך שהוא כבר כמעט מרגיש במאה אחוז, אני אלך עוד פעם ואני לא אכשל.

הייתי רוצה להציע לאותו אחד שכך אומר לעצמו, בוא נשאל שאלה: חבר שלך שמכיר אותך, על כמה כסף הוא היה מוכן להמר שאתה תלך ולא תיכשל, כמה כסף הוא היה מוכן לשים על השולחן בתור הימור? באמת אותו אחד שאומר לעצמו אני לא אכשל, כמה חבר שלו יהי' מוכן להמר על כסף של רווח והפסד, נגיד, האם חבר שלו יהי' מוכן להמר עם מישהו, כל אחד שם עשרים שקל על השולחן; אם ההוא יכשל אתה לוקח את העשרים שקל, אם ההוא לא יכשל אתה נותן לי את העשרים שקל. האם חבר שלך יהי' מוכן להמר עליך, או הוא יגיד; רגע רגע אני לא מוכן להמר עליו, לא מוכן לשים עליו גם לא שקל להיות בטוח שהוא לא יכשל, בזמן שאותו חבר שלו מוכן להלוות לו גם הלוואה של מאה שקל בלי שטר ועדים כי הוא סומך עליו שהוא יחזיר. אז כשנשארת חבר שלו אתה סומך על החבר שלך להלוות לו בלי שטר ועדים? כן אני סומך עליו הוא מאה אחוז יחזיר לי. כעת, וכמה אתה מוכן להמר שאם הוא ילך לבית של החבר שיש שם סרטים שלא צריך לראות, ושהוא פעם נפל שבאמת הפעם הוא לא יפול? לא לא, גם שקל אני לא מוכן לשים עליו.

אז מה אתה מרמה את עצמך, לא אני יכול להיות בטוח שאם אני אלך לא אפול, אז למה החבר שלך שסומך עליך להלוות לך מאה שקל בלי שטר לא מוכן כעת לשים שני שקל ע"ז שאתה תלך כעת ולא תיפול, והוא אומר; אני לא בטוח אם זה כך - ז"א שיש כן חשש של תקלה, והבה נכיר את עצמנו, ולא נתפתה ואח"ז נמצא את עצמינו בעוד נפילה.

עדיין יש כאלה שאומרים כך, תשמעו עוד טענה שיש כאלה שאומרים, אומרים: אבל אני רוצה לעשות תשובה על מה שפעם נכשלתי, והם כבר יודעים את מה שכתוב בחז"ל (יומא פו,ב): "היכי דמי בעל תשובה, אמר רב יהודה כגון שבאת לידו דבר עבירה פעם ראשונה ושניה וניצל הימנה, מחוי רב יהודה; באותה אשה, באותו פרק, באותו מקום". וכן בספרי יראים מבואר, שתשובה שלימה זה אם אני באותו פרק, באותו מצב, ובתוקף תאוותו, דהיינו באותו סוג נסיון, וכשעמדתי בנסיון זה תשובה שלימה. אני רוצה לעשות תשובה שלימה, אז לכן אני רוצה אדרבה להגיע לאותו מצב שהייתי אז, ולהוכיח לעצמי שלמרות שזה בדיוק אותו דבר, אני אוכיח שאני שולט על עצמי.

אבל צריך לדעת דבר אחד, שאם בתורה כתוב וכמו שהבאנו, ותיכף נראה דברים נפלאים בזה, שאם בתורה כתוב שאדם צריך למנוע את עצמו ממצב של נסיון, ואדם צריך להתחמק ממצב של נסיון, וגם אם קרה לו נסיון, אם יש לו אפשרות לברוח משם זה הדרך הנכונה, דבר ברור שלא יתכן שאם הוא כן יעשה את זה שעוד יצא לו מזה איזשהו רווח, לא יתכן שיש איזשהו דבר שע"פ תורה לא ראוי לעשות את זה, אבל אם אני אעשה אני כן ארוויח, זה לא יתכן כזה דבר. אתם מסכימים איתי? זה בחשבון לא יתכן כזה דבר, אם בעצם ע"פ תורה מוסר והלכה ומצפון אני אמור לברוח מנסיון, לא יתכן שבשביל כאילו להרויח תשובה שלימה, אז אני אעמיד את עצמי בנסיון, ויצא רווח מזה שאני מתנהג הנהגה שלא מן הראוי כך להתנהג.

ובוא נראה עד היכן הדברים מגיעים, זה ברור שאם הוא יעשה את מה שלא נכון לעשות הוא לא ירויח. אבל מהי משמע 'הוא לא ירויח'? בואו תראו כאן דבר מאוד מעניין: זה לא הפשט הוא רק; בוא תשמע, עדיין לא כדאי לך לעשות את זה כי אולי כשאתה תגיע, אתה כן תיפול. אז נגיד לצד שבאמת תצליח, הרווחת! כי עשית תשובה שלימה, שהיה לך את אותם נסיונות ועמדת בנסיון, אבל לא כדאי לך לעשות את זה, כי זה לא מאה אחוז שתצליח לעמוד בנסיון, ואם תיפול הפסדת - האמת היא שזה לבד סיבה.

אבל זה לא רק זה, אלא צריך לדעת שכשאדם מוותר כביכול על רווח ומעלה, שאני כרגע יעשה ככה את התיקון השלם של עצמי, והוא בשביל היראת שמים שלו מוותר ע"ז, הוא יותר חיזק את עצמו, והוא הגיע לתשובה יותר מעולה, ליותר יראת חטא, וליותר יראת שמים מאשר הרווח להיות באותו מקום, ובאותו פרק, ובאותו תוקף תשוקה וכו', הוא מרוויח תשובה יותר גדולה בזה שהוא מנע את עצמו. כי הרעיון הזה מה שראינו קודם בשם החזו"א שיהודי משריש בעצמו שצד הפסד עולם מול רווח עולם זה סיבה לא לעשות את זה, והוא מאמין ברעיון הזה ולכן הוא מונע את עצמו, זה דרגה מאוד גבוהה להרגיש את זה, עד כדי שגם פה מהאמור נלמד; שניים שנכשלו, ולשניהם נזדמן עוד מקרה שבדיוק אותו מצב שפעם קודמת הם נכשלו, ואחד הלך; אותו פרק, תוקף תאוותו וכו' וכו', ועמד בנסיון, והשני אמר לא, אני לא מכניס את עצמי בנסיון, מי עשה תשובה יותר מעולה? ומי עלה ונתעלה יותר מבחינת אפי' ההלכות תשובה? זה שברח מהנסיון.

ובואו תראו שזה כתוב במפורש ברבינו יונה בשערי תשובה (א-מט) דבר מופלא מאוד, הוא כותב כך: "איזהו בעל תשובה אשר תשובתו מגעת עד כיסא הכבוד, כאשר נבחן ויצא נקי באותו פרק ובאותו מקום... כי הזדמן החטא לידו, והוא בתוקף יצרו ואונו... כעת הראשון אשר חטא, וכבש יצרו ונמלט בעוז יראת ה' וגאון פחדו" - זה מה שהזכרנו קודם. "ומי שלא נזדמן לידו כענין הזה, יוסיף בנפשו יראת ה' דבר יום ביומו, ככה יעשה כל הימים. וכאשר יחליף כוח היראה די כבוש בכוח הזה את יצרו ומסת משלו בעוצם התאוה" - אם הוא חיזק את עצמו בירא"ש בדרגה שיכולה כבר לכבוש את היצר, "הלוא בוחן ליבות הוא יבין, ונוצר נפשו הוא ידע, כי אם יבא לידי נסיון, ויגיע לידו כענין הראשון, יציל את נפשו מיד יצרו, והנה הוא לפני ה' במדריגה העליונה מן התשובה" - אם הוא באמת חיזק את עצמו בירא"ש, הוא במדריגה העליונה, כך אומר ר"י.

[אמנם יש להעיר, דמאחר דהמוסיף בעצמו יראת ה' עד שלוּ יזדמן לו יעמוד בנסיון וסגי בהכי, א"כ למה ברישא צריך שיזדמן אותו פרק ואותו מקום, הא ממ"נ אי יש לו יראת ה' לעמוד הא א"צ להנסיון וכש"כ ר' יונה בסיפא, ואי אין לו הכח לעמוד הרי עלול ליכשל? וצ"ל דכוונת הר"י דפעמים שלא חיזק עצמו לגמרי אך כשבא לידו בפועל זה מזרזו ביותר כדי להרויח התשובה השלימה, ובזה זכה לעצמו שע"י שזימן לו הקב"ה אותו גדר נסיון ממש זה גורם לו להוסיף כח ואונים ואומץ רוח כדי לתקן עצמו בתשובה שלימה, ע"כ].

הנה ברבינו יונה משוה בין מי שחיזק עצמו ביראת שמים עד שיכול לעמוד בנסיון, אם יזדמן לאחד שבא לידו ועמד וכו', אך אנחנו מדברים על אחד שרוצה להכניס עצמו לנסיון כדי לעמוד בו, ובזה כיון דאין ראוי לעשות כן וככל הנתבאר הנה כשעוצר עצמו מכח היראת ה' מנע עצמו מלהרויח תשובה שלימה לפי דעתו.

אחרי שרבינו יונה מספר מה קורה לאחד שהזדמן לידו, הוא אומר; ומי שלא הזדמן לידו, הוא ג"כ יכול לחזק את עצמו בירא"ש, ואם הוא חיזק את עצמו בירא"ש כדי שיעור של יכולת התמודדות, הוא כבר במדריגה העליונה. וא"כ מאחר שע"פ תורה, וגם ע"פ שכל, כמו שהחזו"א כותב שגם במידת דרך ארץ זה כך, שאדם לא נכנס לעסק בספק השקול של רווח והפסד, כשההפסד הוא הפסד עולם, אף שהרווח הוא רווח עולם, אז נמצא שכשהוא מונע את עצמו, והוא מוותר כביכול על המעלה הזאת של תשובה, הוא גילה בעצמו שהוא במדריגה יותר גבוהה.

ופה הייתי רוצה להגיד איזשהו משל שיוכל להמחיש את זה, אתם יודעים! הבריסקר רב היה שותה מים חוץ לסוכה. הוא היה אומר; אני לא מחמיר, אני עושה רק עיקר הדין, כתוב 'מחמיר' - מי שמחמיר לא שותה מים חוץ לסוכה, אני לא 'מחמיר', והיה שותה מים חוץ לסוכה. אנחנו מכירים הרבה מאוד, אולי חלק מאיתנו גם כן, שמחמירים לא לשתות מים חוץ לסוכה, מי יותר גדול; הם או הבריסקר רב?! מה הפשט כאן בסיפור הזה?

בוא אני אגיד לכם מה שקורה כאן; הבריסקר רב היה לו ירא"ש נוראה, של כל צדדים וצידי צדדים ברמת הירא"ש של הבריסקר רב, איך לצאת ידי הדין, ידי 'עיקר הדין', הוא השקיע כ"כ הרבה אנרגיות, וכל מיני פרטים וצדדים וצידי צדדים איך לצאת ידי הדין בשלימות, עד שלא נשאר לו בכלל כוח בנפש להוסיף חומרות, הוא מיצה את כל היכולות שלו ואת כל הכוחות שלו, ברמה שבן אדם אחר אני לא יודע מה היה קורה לו, אבל הוא מיצה את עצמו בלצאת ידי עיקר הדין ברמת ירא"ש של הבריסקר רב, עם כל התוספות ועם כל ההידורים וכל הדיקדוקים של עיקר הדין של בריסקר רב, עד שלא נשאר לו כוח להוסיף חומרא שלא לשתות מים חוץ לסוכה - לנו ברוך ה' יש הרבה כוח, ולנו נשאר מספיק כוח גם לא לשתות מים חוץ לסוכה.

ז"א כך, הבריסקר רב מכוח הכוחות נפש והירא"ש שהוא השקיע בעיקר הדין, שזה כמובן יוצר ושזה רומם אותו לפי המהלך של הבריסקר רב, זה רומם אותו למעלה העליונה, הוא היה גדול הדור, וגדול בכמה דורות מי שיודע מה זה היה הבריסקר רב, ההשקעה שלו בדין זה גרם לו כזאת דרגה גבוהה, עד שלא היה לו כוח לחומרות.

ה"ה בסיפור שלנו; אחד שנכשל פעם, יש לו כעת עוד אפשרות, מגיע כעת עוד בין הזמנים, הוא אומר; אני רוצה להגיע לבית של החבר, ולהוכיח לעצמי שאני לא יראה סרטים. הוא צריך כעת לדעת; הדין אומר לא ללכת, החומרא כביכול, שיש לו איזשהו חומרא להרוויח מהלך תשובה של אותו פרק ואותו זמן, אומר לו כן ללכת. אז כשיש לי דין מול חומרא, מתי הוא יהי' בעל מדריגה יותר גבוהה, כשהוא יקיים את הדין או כשהוא יקיים את החומרא על חשבון הדין? פשיטא שכשהוא קיים את הדין, שהדין אומר לברוח מנסיון, הוא יגיע למעלה יותר גדולה, שבסוף הוא לא נשאר רק בדין, הוא הגיע גם למעלת החומרא בזה, כי מאחר שבזה הוא גילה את הירא"ש שלו, שהוא לא מתעסק בלגדל את עצמו, אלא הוא מתעסק בלעצור את עצמו, בזה הוא הגיע למעלה עליונה מאוד (וע"ע בס' "המספיק לעובדי ה'" סוף פרק הראשון).

 אבל תשמעו! הבחור הזה הוא למדן גדול ועדיין הוא שואל שאלה, מה אתם אומרים על השאלה הלמדנית הזאת. הוא אומר לעצמו כך; הרי "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה, ז), יש התמודדויות בחיים ויש קשיים בחיים, ואתה אומר לי לברוח מהעסק? לא התמודדתי כלום, כי בעצם פשוט לא הייתי במצב של קושי, אבל אדם בא לעולם כדי לעמול, כדי להתמודד, ובזה שברחתי בעצם פתרתי לעצמי את הבעיה בקל, בכלל בלי התמודדות, אפשר לקרוא לזה בכלל מעלה לכזה דבר?

אבל בואו תראו, אפי' במלחמות, אפי' במלחמות הכי גדולות, הרבה פעמים הניצחון של המלחמה זה באיזשהו תחבולה שמנעה בעצם התמודדות, וזה נקרא ניצחון גדול מאוד במלחמה אם הצליחו לעשות איזשהו תחבולה לבלבל את האויב, והוא לא קלט שם את המהלך, ופתאום דפקו אותו שם בהפתעה, וחיסלו אותו בלי שום התמודדות בכלל - אחד שהצליח לעשות את זה נקרא מצביא מהולל.

בזיכרוני; היתה מלחמת המפרץ, אתם יודעים מה שהיה שם? היה כוחות הברית, היה שם אמריקה, אנגליה, צרפת, גרמניה, כל העולם כולו יצא נגד הצבא העיראקי העלוב והמורעב של סאדאם חוסיין. היה שם מצביא מפורסם אז לשם ולתהילה, הרמטכ"ל האמריקאי, קראו לו שוורצקאפ, וכך הוא ניהל את המבצע; בהתחלה הכוחות האמריקאים כתשו את העיראקים מהאוויר, א"א לתאר מה שהם עשו להם! אתם יודעים לבד איזה פצצות יש להם, ואיזה טילים מתוחכמים, וטילי שיוט וכו' וכו'. באיזשהו שלב היה צריך פלישה רגלית, הוא הלך וריכז כוחות עצומים של כביכול כיון של פלישה רגלית מאיזור מסויים, והעיראקים ריכזו את כל הכוחות שלהם מול המקום שהוא כביכול הכין את עצמו לפלישה רגלית משם, ואז ברגע האחרון הוא כבש מכיון אחר, ומיגר אותם ממש כמעט בלי אבידות, וכל העולם כולו הילל את המצביא המהולל הזה. אתם שומעים! אמריקה צרפת אנגליה וגרמניה, מול צבא עיראקי עלוב. ומה הניצחון? שהצליחו לעבוד עליהם! וזה היה נקרא ניצחון, ודאי, 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' מי צריך את ההתמודדות?! אם אני יכול לחסל אותם בלי התמודדות זה הניצחון הכי גדול, ללכת להתמודד ומה, ושיקיז לי גם דם קצת, שהם היו צריכים להקיז להם גם דם קצת, וחסכנו גם את זה, גם חיסלנו אותם וגם חסכנו את זה, את הקצת אבידות שהיה אם היינו יוצאים להתמודדות - הנה אנחנו רואים שניצחון של מלחמה הוא לאו דוקא בהתמודדות, תחבולה שמשיגה את התוצאה, בכל העולם כולו כזה דבר נקרא ניצחון גדול מאוד, כל דבר שמונע צד אבידה, ועושה שהניצחון יהי' יותר קל, זה נקרא הצלחה וניצחון גדול מאוד.

לכן אנחנו צריכים לדעת שהמציאות הזאת, שאנחנו בורחים מנסיון ועי"ז אנחנו מונעים צד אבידה, לא לחשוב שאנחנו הפסדנו את 'האדם לעמל יולד', אלא 'בתחבולות תעשה לך מלחמה' ע"י תחבולות ניצחנו את המלחמה, בלי יריה אפי', עם הרבה פחות חשש הפסד, וזה ניצחון גדול - זה קצת מן הדברים שיש בענין הזה, ואולי בהזדמנות נדבר עוד.