נערוין 1

היה אחד ששאל שאלה כזאת, הוא שאל שאלה ונצטט אולי את השאלה שלו, ונראה מה יש לדון על הדברים. הוא מספר על עצמו כך; שהוא מרגיש על עצמו שהוא כל הזמן משגיח על עצמו, ובכל שלב נותן הוראות לעצמו: מה לעשות? מה לפעול? מה לחשוב? מה לדבר? איך להתנהג? כאילו הוא בנה בתוך האישיות שלו איזשהו מנגנון של השגחה פרטית על עצמו, שמורה לו כל הזמן את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה. ונפשו בשאלתו; האם אריך למיעבד הכי או לא אריך למיעבד הכי? כך הוא שואל.

אולי ננסה להתבונן מה קורה לאדם שיש מישהו חיצוני שעוקב אחריו כל הזמן ונותן לו הוראות, זה יכול להיות הורים, זה יכול להיות משגיח וכדו', שעוקב אחרי בן או תלמיד כל הזמן ונותן לו הוראות. מה זה עושה לו לאדם הזה?

דבר ראשון: זה גורם לו חוסר אמון בעצמו, כי המציאות הזאת שכל הזמן משגיחים עליו ועוקבים אחריו, זה משדר לו כעין חשד שמא הוא לא יפעל כהוגן, כי הרי למה משגיחים עלי?! למה צריכים כל הזמן לעקוב אחרי ולהשגיח אחרי, ולתת לי הוראות?! אז זה גורם לו להרגיש שלא סומכים עליו, והוא לא ראוי לאמון, וכשזה קורה ע"י גדולים הממונים עליו, זה בונה אצלו מציאות של חוסר אמון בעצמו.

דבר שני: גם מה שהוא עושה, זה בעצם זה כל הזמן אדעתא של מי שמורה לו לעשות את זה, זה יכול לגרום  לו שהדברים שהוא עושה זה לא נהיה לו קנין עצמי שלו, הוא לא מגיע לבחינה של 'מעצמו למד תורה', כל הזמן הוא בעצם בבחינה של 'מושבע מפי אחרים', זה 'אדעתא דמרא כעביד', ההפעלה ע"י אחרים כל הזמן, זה גורם לו; שגם הדברים שנקנים אצלו, הם לא נקנים אצלו בתור העצמיות האישיותית שלו. והמציאות שרואים בשטח שהרבה פעמים כאלה שכך ניהלו אותם בשנים צעירות, באיזשהו שלב כשמסתלקת ונגמרת ההשגחה הזאת, הוא מוצא את עצמו ערום ועריה, כי לא נבנה אצלו שום משהו עצמי, זה הכל היה 'עבדות אחרים עליו'.

דבר שלישי: גם זה גורם שכל מה שהוא עושה זה טכני זה בלי הרגשה.

ועכ"פ כשמסתלקת הסיבה שהפעילה אותו, מסתלקת העשיה, כי כל העשיה שלו היתה בכעין ידא אריכתא, הוא היה ידא אריכתא של כאלה שהשגיחו עליו, כשהם הסתלקו נשארה יד ערטילאית, יד שאין משהו שמפעיל אותה, וזה גורם לו הרבה פעמים שהוא פורש לגמרי מכל אשר הוא עשה ותיפקד עד עכשיו.

והמציאות היא שגם אלה שכן התרגלו לתיפקוד ועשיה בעיקבות מה שחינכו אותם, זה כבר כן נכנס אצלם למסלול שהם מתפקדים בעיקבות מה שחינכו אותם, והאלה שכן ממשיכים לתפקד גם כשנסתלקה ההשגחה, כי הם כן כבר קנו בנפש את החריצות ואת התיפקוד, אבל עכ"פ כיון שהצורה שהשרישו להם את זה, זה בצורה של 'השגחה פרטית' ו'גדול עומד על גביהם', זה גורם שהדימוי עצמי שלהם הוא לוקה בחסר, כי הצורה הזאת גם חינכה אותם לחוסר אמון בעצמם, והאלה הרבה פעמים הם מאוד נחיתיים וחסרי ביטחון עצמי. גם כשהם עושים, והם רגילים כבר לעשות, אבל הם נחיתיים וחסרי ביטחון עצמי, כי למעשה שודר להם במשך השנים חוסר אמון בעצמם בעיקבות זה שהשגיחו עליהם כל הזמן.

מעתה הוא הדין והוא הטעם; אדם שהתרגל לסוג מהלך כזה עם עצמו, שהוא משגיח על עצמו כל הזמן, והוא נותן לעצמו הוראות מחמת שהוא רוצה לחייב את עצמו [ותיכף נראה מה הסיבות שגורמת שאדם יעשה את זה עם עצמו] בכעין איזשהו 'כוח אחר מעורב בו' שמורה לו ומכוון אותו כל הזמן מה לעשות.

גם האלה הרבה פעמים, ויצא להכיר כאלה מקרים, שבאיזשהו שלב נשבר להם מהמהלך הזה, וזה גורם להם לבעוט לגמרי בדברים שהם הורגלו לעשות שנים רבות. וכבר היו מקרים שבחור באמצע היום, בחור המתמיד של הישיבה, באמצע היום נעלם מהישיבה וברח לקיבוץ, הכרתי כאלה מקרים, הם חייבו את עצמם בכזאת צורה כפייתית, שהם היו תקופה ארוכה מאוד במרירות, אבל הם לא היו יכולים לפרוש מהצורה שהם העמידו את עצמם, וגם לא התאים להם מצד החֶברה לפרוש מהמהלך הכפוי הזה והכביכול אמיתי פנימי שהם העמידו את עצמם, כי בלב היה להם קשה, וזה גרם להם לשנוא, ושיהי' דחוי אצלם המהלך של התורה ותפילה וכל ההנהגה שלהם, ובאיזשהו שלב זה התפוצץ אצלם ופשוט ברחו החוצה, היו כאלה מקרים - עכ"פ זה בעיה אחת שיכול לקרות בזה.

וכמובן שזה גורם עוד דבר; המצב הזה שאדם חי לפי הוראות והפעלה, אפי' שזה 'הוא' שמפעיל את עצמו, אבל זה לא הצורה הטבעית של עצמו, אלא הוא כאילו בנה והכניס בעצמו איזה דיבוק כזה שבעצם מורה לו הוראות. וזה גם לא בהתאם למציאות הטבעית שלו, אלא הדיבוק הזה קולט מכל מיני מקורות כל מיני רעיונות, או מה שהוא שמע או מה שהוא למד, וזה לא מגיע מהפנים של האדם לההנהגה בשטח, אלא זה מגיע מאיזשהו משהו חיצוני לחייב אותו לעשות את זה. והוא כעת צריך ויש לו תפקיד להפעיל את האדם הזה שזה הוא בעצמו לאור הרעיונות האלה, וזה יוצר הרבה פעמים מהלך שלם, אבל זה לא מהלך שמחובר ומתאים לפי המציאות של האדם, אלא הוא חי לפי כל מיני כללים והוראות שנספגו מאיזשהו כעין כוח אחר שבו, לא מתוך המציאות הטבעית של עצמו, או לא מתוך ההרגשים הטבעיים של עצמו, ויש נתק בין המציאות האישיותית של אותו אדם, לבין צורת ההתנהגות שלו.

וגם הדבר הזה כמו שהזכרנו קודם, גורם לאדם את אותו רעיון שהוא לא סומך על עצמו, שאין לו אמון בעצמו, כי באמת מה הסיבה שלא אלה שנכנסו לכזה סוג מהלך, שהם כאילו עשו בתוך האישיות שלהם עוד איזה מנגנון של השגחה פרטית על עצמם, מה גורם לבן אדם להגיע לכזה מהלך?

מה שגורם להם זה אותה סיבה שגורמת לאחרים לעשות את זה. מה גורם לאיזשהו הורה או משגיח לעקוב מעקב צמוד אחרי איזה בן או תלמיד? אם אין לו אמון בו. גם האדם עצמו הרבה פעמים מכל מיני סיבות השתכנע שהוא לא ראוי לאמון, והוא לא יכול לסמוך על עצמו שהוא יפעל כדת כנכון וכראוי אלא א"כ הוא יהי' במעקב צמוד אחרי עצמו. אבל הרי זה נגד המציאות של האדם שהוא כל הזמן יהיה במעקב צמוד אחרי עצמו, כי בטבע האדם שיש לו את הטבעיות של השיחרור שלו, ומצד שני הוא יודע שזה לא בסדר לא לחיות כך ללא התחשבנויות והוראות לעצמו, כי מי יודע לאן הוא יתדרדר?! לכן האדם הזה בונה בעצמו כאילו איזה מנגנון חיצוני שנמצא בו, וכאילו יש בו שתי כוחות, יש בו את עצמו ויש בו איזה כוח אחר מעורב בו שאומר לו מה לעשות ומה לפעול.

והנה הדבר אשר גורם לאדם את החוסר אמון בעצמו, שמחמת זה הוא נכנס למהלך הלזה של ההשגחה וההפעלה של עצמו, פעמים שזה מגיע מכל מיני סיבות שהשרישו לו חוסר אמון בעצמו.

אבל פעמים שזה מגיע מסיבה אחרת; והיא שהוא רוצה להגיע לשלימות מוחלטת שהיא מאה אחוז הצלחה! ומאה אחוז הצלחה לא יכולה להיות מושגת לאדם באופן טבעי, כי המציאות של היותינו קרוצי חומר מחייב פה ושם איזשהו תקלות וכישלונות. אך עכ"פ כיון שלדעתו הוא צריך להיות מאה אחוז בסדר, ולהיות כן לא שייך באופן טבעי כי אין אדם שנמלט מאיזה טעות וכשלון ולכך הוא הגיע למסקנה לא ליתן אימון בעצמו, ויש לו ראיה לכך שהוא צודק בהאי אימון שלו בעצמו, מדאכן אינו מצליח להגיע למאה אחוז הצלחה באופן טבעי אא"כ ישגיח ויפעיל את עצמו באופן ידני ובהשגחה פרטית ע"ע ובהפעלה עצמית. ופעמים שהסיבה שהוא מפעיל את עצמו ידנית ובהשגחה על עצמו אינה מצד חוסר אימון בעצמו, אלא כדי להגיע להישגים יותר גבוהים, והוא מרגיש שרק באופן זה יצליח להגיע ליותר, והוא אכן צודק, אך לא זו הדרך ולא זו העיר כי זה נגד הצורה הטבעית שחקק וטבע בנו השי"ת וכדיבואר עוד בהמשך בס"ד.

כתוב בגאון: (בהערה בנפש החיים (א-ו) - וגם בספר מצמיח ישועה של אחד מתלמידי הגר"א, שהוא כותב את זה בשם הגר"א) על הפסוק "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ) איך לומדים בפשוטו? בפשוטו הכונה; שא"א שלא קורה לו גם עבירות. הגאון אומר פשט אחר; "אין אדם שיצליח לעשות איזשהו מעשה טוב, ובאותו מעשה טוב גופא לא יחטא" - שלא יהי' איזשהו חיסרון, כי חטא הוא מלשון חיסרון כידוע; "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א' א, כא) "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה" (בראשית לא, לט), זאת אומרת אדם לא יצליח לעשות אפי' איזשהו מעשה טוב אחד, שבאותו מעשה טוב עצמו לא יהי' איזשהו צד חיסרון, איזשהו לא לשמה, איזשהו פניה - 'לגרמיה עביד', ושהמעשה הוא לא מושלם מכל הכיונים.

וזהו הרמב"ם המפורסם בהקדמה למשנה; ש"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הירבה להם תורה ומצוות" (אבות ו-יא) - שאולי יהי' איזשהו מעשה שיהי' בתכלית השלימות, שדרך זה נזכה למדריגה האמיתית של עצמינו, כך כתוב ברמב"ם.

עכ"פ צורת האדם בעצם הוויתו עם היצר הסוכן בנו, זה מחייב חוסר שלימות, אנא נכיר את עצמינו! זה מחייב חוסר שלימות, ואין אפשרות בכלל להגיע לשלימות מוחלטת. והדרך שאדם זה בוחר לעצמו להגיע כביכול ליותר שלימות, זה כביכול ע"י מעקב והשגחה פרטית בצורה שהוא כופה על עצמו בדריכות ובמתח כל הזמן את הצורה שהוא פועל, זה צורה שנותנת לו יותר שליטה על עצמו, ובעצם הוא הוא מפעיל את עצמו בצורה ידנית, לא בצורה אוטמטית, ומתוך שהוא מפעיל את עצמו בצורה ידנית, זה נותן לו יותר כוח אחיזה בעצמו לשלוט על עצמו מה לעשות ומה לפעול - אבל זה נגד המציאות הטבעית של האדם.

בוא נראה דוגמא פשוטה; גם האדם הכי חכם ומיומן, לא ימלט שיקרה איזה מקרה שיפול לו מהיד איזשהו כוס או צלחת שבירה ותישבר, ולא בנפשרה או באזנה בידו, כך זה, אין אדם שזה לא קורה לו, יש כאלה שזה קורה להם בממוצע אחת לכך וכך חודשים, יש כאלה אחת לחצי שנה בממוצע, אחת לשלושת רבעי שנה, אחת לשנה, אבל זה קורה; האם יש אפשרות לאדם לבַטֵחַ את עצמו שלא יקרה לו מקרה שיפול לו כלי וישבר, או שיפול לו משהו שלא ראוי שיפול למים, ושלא יקרה לו אף פעם תקלה מהסוג תקלות האלה?! בדרך הטבע אין אפשרות למנוע את זה, כי אנחנו מוגבלים וקורה לנו סוג תקלות שמבלי משים זה קורה.

אבל מי שיקח על עצמו שהוא מעולם לא יקח איזשהו כלי על עצמו בלי איזשהו דריכות, ובלי איזשהו לשם יחוד, ובלי השגחה פרטית, דהיינו שהרי מי שלוקח איזה אתרוג ליד, הוא לוקח את זה כמו שהוא לוקח כוס חד פעמית ליד?! הוא לוקח את זה באיזשהו צורה אחראית אקטיבית. מי שכל פעם כשהוא מחזיק חפץ שביר או לוקח את זה בצורה אקטיבית ויעילה, זה יגרום שמסתמא כוס לא תישבר, אבל הוא כן ישבר. למה הוא כן ישבר? כי הוא משקיע כאן אנרגיות על פעולות פשוטות שאמורות להיות באופן טבעי, המיומניות של האדם לכל עניני הפעולות והעשיה, כל תכלית האדם להגיע למצב שהכל יהי' אצלו באופן טבעי.

הגע עצמך! יש קופאית חדשה בצרכניה שעדיין לא מכירה כ"כ את המכונת חשבון, שבה עושים את החשבון, וכולנו מכירים שיכול להיות שבהתחלה יש 'גדול עומד על גביו' ומורה פה כך ופה כך, משלוח עושים כאן וזה עושים כאן, והנה אחרי שבוע זה עובד בשיטה עיוורת תוך כדי פטפטת עם הקופאית האחרת שלידה, זה לא עובד עם ה'לשם יחוד', אלא האדם קלט את המהלך וזה עובד אצלו ממילא. ואמנם ראוי לדעת שגם עניני הרגשים, וגם עניני יראת שמים, וכל עניני תורה ויהדות, אמורים לעבוד באופן טבעי בלי איזשהו הרגשה של לשם יחוד.

ואמנם הסיבה שהטביע בנו הבורא ית"ש כן בטבע הנפש שע"י הרגל נעשה כטבע שני וכנעשה מעצמו בכעין מתעסק בלא צורך בהתחשבנות ובהפעלה עצמית, זהו כדי שיוכל האדם להתקדם, בהיות שאשר כבר נתרגל בו הרי הוא כנעשה מעצמו על ידו וכבר יש לו פנאי וכוחות להתקדם לעוד שלב וכו' וכו', ומשא"כ האדם שלא נותן לעצמו לזרום בטבעיות ובמהלך הרגלו בענינים אשר רכש כבר הוא משקיע אנרגיות לשוא בדברים, וזה אשר יגרום שלא ישאר לו מספיק כוחות להקדמות וישאר גמד קטן באשר רכש כבר, או במקרים אחרים יתאמץ הרבה ומעל כוחותיו להתקדם וזה סוחטו ומתישו, ופעמים עלול להתמוטט ולקרוס מזה.

וזה לא קשור בכלל ל'מלומדה' - כי מלומדה עניינו שאדם לומד תורה ומקיים מצוות והוא שוכח בכלל שיש לו איזשהו עסק עם הקב"ה בענין, שהדברים שהוא עושה זה כאילו בלי שיוך לקב"ה. אבל וכי מישהו יגיד שקשר של חברוּת זה עובד עם לשם יחוד?! זה עובד בהתחשבנות?! זה עובד בהוראות לעצמו?! קשר בין הורים לילדיהם, אהבת הורים לילדיהם ואהבת ילדים להוריהם, וכיבוד אב ואם, וכן כל קשרי חברה, כל טקט חברתי, וכל קשרי רב ותלמיד האם זה עובד עם לשם יחוד?! והאם צריך לחשבן או להרות לעצמו מה לעשות ומה לפעול?! הלֹא זה עובד ממילא, ברגש הטבעי שקיים באדם לפי רמת האהבה והיראה שיש לו להוריו או לרבותיו או רמת הידידות שיש לו לחבריו, כך הדברים נזכרים ונעשים בממילא. ומתוך המציאות הטקטית והמיומנויות שקיימות בממילא בנפש של כל אחד ואחד לפום חורפיה; אף שזה נכון שיש אנשים יותר חמים, יש אנשים יותר אדישים, יש אנשים יותר שכליים, יש אנשים יותר ריגשיים, כל אחד לפי אופיו, אבל כל הדברים האלה עובדים אצל כל אחד לפי טבעו באופן של ממילא, ולא באופן שהוא כל הזמן מפעיל את עצמו.

כך כל עניני החיים גם עניני תורה ויראת שמים, הכל אמור לעבוד באופן של מידי דממילא, אחד מוצא את עצמו לקוי בלשוה"ר והוא הולך כעת ללמוד הלכות לשוה"ר ושמיה"ל, הוא לומד את הלכות לשוה"ר ואת המוסר של לשוה"ר, מתוך המציאות שהוא למד את זה, זה בונה באישיות שלו את הזהירות ואת הדיקדוק הלכה של הענין, ואת הרגש לענין, וזה גורם לו ממילא לעשות את זה. וכמו כל עניני השפעה של תעמולה, תעמולה משפיעה דרך איזשהו לשם יחוד?! תעמולה משפיעה על בן אדם! חברה טובה או רעה משפיעה על בן אדם, הוא מתכוין שזה ישפיע עליו?! זה משפיע ממילא מהיותו נמצא בתוך חברה מסוימת, האדם מושפע מהחברה שהוא נמצא בה, מהסביבה שבה הוא שרוי - כל הדברים האלה זה דברים שזה מציאויות בנפש וברגש האדם, והם קורים ממילא, לא באיזשהו צורה שהוא מתכוין להספיג את זה באישיות שלו את הדברים האלה.

כל נסיון להספיג ולהשריש הוא פועל את ההיפך, הוא הופך את זה לאיזשהו משהו מיכני, למשהו לא מתוך הרגש הפנימי של הנפש, אלא זה נהפך למשהו רובוטי, למשהו טכני. גם עניני יראת שמים, השלב הפשוט של ירא"ש; ילד קטן עוד לא מכיר את זהירות הכביש, ואימו מלמדת אותו כמה צריך ליזהר בכביש; שיכול לבוא אוטו, ויהיה מכה, ויהיה כואב, ודם, ואמבולנס, ובית חולים וכו', וכך היא משרישה לו את יראת הכביש, והמציאות היא, שאחרי זה כשהוא גודל מתוך המציאות הזאת והוא יודע כבר לעבור כביש לבד, הוא לא מחשבן בכלל שהוא עובר כביש, גם כשהוא עסוק באיזה פטפטת והוא בלי שום אווירה רצינית, והוא עובר כביש, ומביט ימינה ושמאלה, הוא לא זוכר בכלל שהוא עבר כביש, והוא נזהר בשלימות הזהירות של זהירות הכביש, אז יראת הכביש עובדת אצלו כבר בממילא, זה לא מלומדה, זה מלומדה?! זה עובד בדיוק בצורה הראויה, בצורה המושלמת של זהירות הכביש.

ובגמ' ברכות (כח,ב) כשר' יוחנן בן זכאי לפני מותו אמר לתלמידיו כשהם ביקשו ממנו שיברך אותם, אמר להם "הלואי יהיה עליכם מורא שמים כמורא בשר ודם", על איזה מורא בשר ודם הוא דיבר, על מורא מלכות? לא. כתוב שם "לואי, תדעו כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם" - הלואי שהמורא שמים שלכם יהיה כמו ההתנהגות שלכם בטקט החברתי, שאתם לא רוצים להיראות בעיני החברה לא במעמד שאתם מתאימים לעצמכם, אם מורא שמים יהיה בכזה מצב, אתם בני עליה נפלאים מאוד, כך ריב"ז אמר לתנאים, "מורא שמים כמורא בשר ודם", אם תרגישו ביחס לשמים כמו שאתם מרגישים אם ואיך מתאים לכם להתנהג עם החברה, אתם בני עליה גדולים מאוד.

וזה לא רק במורא שמים, ה"ה באהבת שמים, ובכל עניני תורה ומצוות, אם זה יהי' כעניני עוה"ז, אם בן אדם ידאג לקיום תורה ומצוות וללימוד התורה כמו שהוא נוהג בכל הענינים שהוא עושה. למשל: אדם שצריך לחבר פלורסנט לקיר, הוא צריך לקדוח חורים, הוא צריך לדייק שזה יהי' ישר, ושהחור בקיר יהי' כנגד החור בפלורסנט, ולשים את הדיבל, ולא חור מידי גדול, והוא עושה את זה, הוא אומר איזה לשם יחוד; תעשה עבודה טובה?! הוא עושה, מה רמת האיכות של העבודה שלו תהי'? כפי רמת המקצועיות שלו, לפעמים רואים; זה אומן מיוחד מאוד, זה דרגת אומן פחות, זה דרגת אומן יותר, בכל עניני אומנויות יש דרגות, אבל ההבדל בדרגות, זה לא בדריכות ובאחריות ובהוראה שמורה לעצמו האומן בשעת מעשה, האומן בשעת מעשה לא מורה לעצמו שום הוראה, אלא זה 'טעם עצו ופריו שוה' - כרמת האדם כך רמת הפעולה היוצאת ממנו, וכרמת המיומנות שלו כך יהי' פרי המעשים שלו, כך כל עניני תורה וירא"ש, זה הכל כפי המציאות האישיותית של האדם.

אולי בדרך צחות; כתוב בפסוק "הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט) כתוב בגמ' (ר"ה - יג,ב) וידוע; שבאילנות הולכים אחרי חנטה, ובירק הולכים אחרי לקיטה, למה באילן הולכים אחרי חנטה לגבי כל המעשרות ערלה ושביעית, כתוב בגמ' (שם - יד,ב) כי אילן הוא גדל על גשמי שנה שעברה, וכבר עלה בו השרף, כך רש"י אומר (שם - ד"ה אף כל). לפי המצב של המים של האילן בשעת חנטה, כך נקבע עיקר הפרי, אם בעת החנטה היה לאילן די מים, הפרי יהי' בכללות עסיסי גם אם אחרי זה קצת יחסרו המים, אבל אם בזמן חנטה היה חסר לאילן מים, כל מימות שבעולם שיתנו לו אח"ז, עיקר הפרי כבר יהי' כמוש ולא יהי' פרי טוב, זה באילנות. "הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" שכל העבודה שלנו צריכה להיות בעת חנטה, אנחנו צריכים להשקיע תורה וירא"ש ואהבת ה', ודיקדוק הלכה ומידות, במציאות האישיותית שלנו, ככל שזה נספג ונקלט במציאות האישיותית שלנו, זה גורם לנו ממילא בשטח לפעול לפי המעלה והמדריגה שלנו.

אין אפשרות לאחד שהוא אומן בינוני, שבזה שהוא יגיד לעצמו ברגע שהוא עוסק במעשה האומנות: "אני כעת הולך לעשות את זה ברמה של אומן וברמה יותר גבוהה" שבזה הוא יהי' אומן יותר גבוה - זה לא יהי' כי הוא לא כזה, זה לא המדריגה שלו, זה לא המציאות של עצמו, זה לא עובד בהפעלה בשטח, אין אפשרות כרגע כעת בשטח ליצור מדריגה חדשה. זה נכון שיש התלמדות וותק, יש מושג של ותק בכל מקצוע, ותק זה מוסיף בדרגה של המקצוע, גם בתורה וירא"ש הותק ע"י כל תפילה, כל תורה, כל שורה גמ', כל מצוה, זה נותן לנו ותק בענין, וזה בונה, זה מרומם אותנו וזה מעלה אותנו, וזה מקדם אותנו להמשך העליה, אבל אין אפשרות בשעת מעשה.

רופא כשבא אליו חולה והוא כעת מאבחן אותו, האם הרופא אומר לעצמו; תראה תיזהר מאוד, האיבחון שלך, זה יכול להיות נפק"מ לחיים ומוות?! אם אתה טועה כאן באיבחון, זה יכול ליצור בעיה של חיים ומוות, כך הרופא אומר לעצמו?! אם הוא אומר את זה לעצמו הוא צריך "טיפול" לפני שהוא יתעסק ברפואה, אלא הוא כעת 'מאן דנפח מדיליה נפח'; בא אליו חולה והוא כעת לפי רמת ההבנה שלו בעניני רפואה, ולפי רמת האחריות האישית הבנויה בו מכבר לפי ענינו. ודאי שאם הוא קל דעת ופוחז וחסר אחריות הוא לא מתאים למקצוע הזה, אבל הפיתרון לזה זה משהו מובנה באישיות שלו, שהוא כבר בוגר דיו, והוא יודע את האחריות, והאחריות הזאת היא טבועה בנפש שלו במתעסק, לא בצורה שהוא צריך להזכיר את זה לעצמו, אלא זה בנוי בו בממילא.

והגע עצמך, הרי שהיה רופא קופת חולים פשוט, והוא רוצה כעת להשתדרג ולהיות פרופסור, והוא הולך כעת להשתלמויות, חמש שנים השתלמויות כדי להיות פרופסור, והוא חצי יום עדיין נמצא בקליניקה של הקופ"ח וחצי יום הוא לומד, ובוא נגיד אחרי שנתיים, יהיה איזה פרופסור שיעקוב אחריו; איך הוא עובד עם החולים שלו? הוא יגיד; הוא בשטייגן, הרופא הזה בשטייגן, הוא כבר לא בדרגה של רופא קופ"ח, הוא כבר פלגס יש בו כבר איזשהו משהו יותר. האם הוא עשה איזה לשם יחוד שיש בו משהו יותר? דרך מי שהולך ללמוד שהוא מחכים, אז הוא מחכים, הוא עדיין לא הגיע לדרגת פרופסור, אבל הוא כבר רופא קופ"ח חשוב ובעל מעלה יותר, וכן על זה הדרך עד שהוא יגמור את כל הקורסים שלו והוא יהי' בדרגת פרופסור - זה הצורה גם בתורה ויראת שמים.

רק יש כמה הסתייגויות בענין; שהמציאות שיש לנו עסק עם חומר עכור, ויצר סוכן בנו, זה יכול לגרום פיחות זוחל, זה יכול לגרום שגם דברים שכבר נקנו בנפש לפעמים מאיזה סיבות זה לאט לאט באיזשהו פיחות זוחל, וזה יכול לגרום לאיזשהו ירידה בענין. ולכן אדם צריך מעת לעת לבדוק את עצמו; האם הוא באמת בדרך עליה? האם באמת הוא פועל ומנהל את החיים שלו בצורה שמתאימה לו, כאשר הוא בנה בעצמו וכאשר הוא מאמין שכך הוא צריך לפעול? צריך מידי פעם לעשות מעקב, כמו שבכל עניני החיים בן אדם עושה מעקבים ועושה חשבונות לראות איפה הוא אוחז - זה דבר אחד.

ויש עוד דבר; שפשיטא שכל מעלה חדשה שאדם רוצה לקנות בנפשו, היא לא תקרה ממילא אם הוא לא יעשה אותה, הגע עצמך! אחד שבפסוקי דזימרה הוא לא היה רגיל לכוון עד היום, בזה שהוא מתעורר יום אחד שצריך לכוון פסוקי דזימרה, זה לא יגרום שהוא יתחיל לכוון בזה, אין סיבה שמחר יהי' שונה ממה שהיה אתמול, הוא צריך להזכיר לעצמו לפני ברוך שאמר, שאני הולך כעת לכוון בברוך שאמר. גם לא יכול להיות שהוא יעשה את הכל בבת אחת, כי זה לא יהי', שיתחיל עם ברוך שאמר איזה ימים, אחרי זה יעבור לישתבח, אשרי, לפי סדר הקדימה של פסוקי דזימרה, מה שיותר עיקר ופחות עיקר, עד שזה יבנה בנפשו.

וכמו שלפני קריאת שמע, מתעורר אצלו ממילא כל הכונות של קרי"ש, ולפני שמונה עשרה מתעורר אצלו ממילא כל הכונה וההרגשה של שמו"ע, כך זה יהי' לו גם בפסוקי דזימרה. אבל אם הוא כל הזמן מזכיר לעצמו, והוא כל הזמן מורה לעצמו הוראות, ז"א שזה לא נקנה לו בנפש - והמציאות היא שגם הרגשים, הם נקנים בנפש בממילא, כל עניני הרגשים המוכרים לנו, שיש את המציאות ששייכת לאיזשהו נושא ושמובילה להרגש, ההרגש קיים בממילא, זה לא עובד בהוראה.

יום אחד מתקשרת אמא של איזה בחור שהכרתי אותו, ואומרת: אין לי כוח לבן שלי עם הכיבוד אם שלו, הוא כל היום עסוק בכיבוד אם, כשאני מבקשת ממנו משהו; כיבוד אם! והוא רץ לעשות את הכיבוד אם, מה, אני איזה דיקטטורית, שהוא איזה עבד שלי?! שיחיה נורמלי, אם אמא מבקשת- תעשה. אבל הוא רץ ככה; כיבוד אם! כיבוד אם! מה הפריע לאמא הזאת, הרי שתשמח שהבן שלה מכבד אותה? היא הרגישה שזה לא טבעי. הוא עוסק באיזשהו כפיה עצמית, בחיובים, זה לא קשר שבין בן לאבא או לאמא אם זה בכפיה ובהוראות, זה עובד באיזה הוראות?! זה עובד בממילא, המצות כיבוד אם ואם היא מושרשת בנפש של האיש הישראלי.

מי שבאמת רואה את עצמו שהוא לא בסדר בענין, שילמד הלכות כיבוד אב ואם, וילמד מוסר על הענין הזה, וזה ישריש בליבו, ואז הוא יעשה את זה בממילא. או מי שמוצא את עצמו לקוי באיזשהו פרט מסוים, בהחלט שהוא צריך לעשות בהתחלה תירגול כדי לצאת מהליקוי הזה, כי בזה שהוא רק יתעורר שיש את הליקוי, אם הוא לא יעשה תירגול ליגמל מהליקוי הזה זה לא יקרה.

דרך אגב, מכאן מודעה רבה לאורייתא, דמי שלחוץ בעניני תומ"צ, שיידע שאין להקב"ה נח"ר בתורתו ומצוותיו, דהרי אב ואם האוהבים את בנם מצטערים כשהוא עושה את רצונם בלחץ ובמתח, והרי הקב"ה הוא אבינו האב הרחמן שאוהבינו אהבה רבה וחמלה גדולה ויתירה, ונמצא שצורה כזאת עושה צער למעלה, ובשעה שאדם מצטער שכינה אומרת 'קלני מראשי קלני מזרועי', וידע נא אותו יקר דלא די שלא הועיל והוסיף כלום בצורת עבודת ה' ששם לעצמו דרך לחץ מתח והוראות לעצמו, עוד הפסיד בזה שהחטיא את המטרה ואין נח"ר ממנו.

והוא הדין אם הוא מתעורר לבנות איזה מעלה חדשה בנפש שלא היתה בו, איזה הנהגה חדשה, בשלב הראשוני הוא צריך תירגול, כמו שהקופאית בהתחלה צריכה תירגול כדי לעבוד בשיטה עיוורת, זה לא שזה נהיה ממילא בזה שהוא רוצה להיות קופאי שהוא כבר יודע לעבוד בשיטה עיוורת, אבל אחרי זה זה הכל קורה ממילא - זה ה'מורא שמים כמורא בשר ודם' בלי לשם יחוד זה יהי' ממילא.

אחד שכשהוא לומד הוא עוסק בלתת לעצמו הוראות; לנצל את הזמן, להעמיק, להבין, לחשבן, לזכור, כמות ואיכות, דין וחשבון, ובעניני ביטול תורה, וגם לבדוק אם הוא עומד בהוראות, אם הוא מבצע אכן את ההוראות שהוא מורה לעצמו - אז כבר המוח שלו עסוק בשני דברים עוד לפני שהוא התחיל ללמוד: המוח שלו עסוק בלתת לעצמו הוראות, מה הוא צריך כעת לעשות? ובאיזה צורה הכי טובה? והמוח שלו עסוק בלבדוק האם הוא מבצע את ההוראות. ורק ביתרת המוח שלו הוא עסוק בסוגיא עצמה. במקום להיות עסוק רק בסוגיא, ולהבין שכל המימנויות הנדרשות לעניני למידה הם קיימים בו לפי המדריגה שבו.

זה לא משהו שהוא יכול לעשות כרגע איזה שטייגן בזה שהוא יורה לעצמו הוראות, בדיוק כמו שההבדל בין ילד בכיתה ו' בהבנת גמ' ותוס', לילד בכיתה ח' זה קורה לבד בעצם המציאות שהוא היה עוד שנתיים בחיידר, גם השטיגן בלימוד זה קורה לבד, אנחנו ברוך ה' יושבים ליד הגמ', ורוצים ללמוד ולהבין, זה בממילא כל השטיגן קורה, אין אפשרות לזרז את זה.

ולנסות לזרז ולהאיץ את זה, זה סוחט כוחות שאין צורך כדי להגיע לתכלית הנרצית, אין צורך וזה מתיש, וזה לא מגיע לתכלית המכוונת בצורה המתאימה לאדם, והוא רק עייף ויגע מזה, והוא לא הרוויח בזה כלום.

בוא נשאל באמת בעניני תורה וירא"ש. הבאנו קודם את המשל, שכל אדם באופן טבעי קורה לו מקרה שנופל לו כלי שביר ונשבר, כל אדם באיזה מקרה זה קורה לו, ודיברנו שהצורה היחידה שזה לא יקרה, זה רק אם כל פעם כשהוא לוקח כלי שביר ביד הוא יגיד איזה לשם יחוד לעצמו, והוא יהי' באיזה דריכות והתחשבנות כל הזמן להרגיש שהוא מחזיק את זה. בוא נשאל שאלה: בעניני הלכה, בעניני תורה וירא"ש, מה הצורה של רצונו יתברך, מה הדרישות של תורה בענין הזה, שאנחנו נהיה טבעיים, ולמרות שפה ושם יהי' המציאות של אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, או שאנחנו נהיה כל הזמן בדריכות וכביכול זה ימנע את התקלות?

פשיטא שדרך התורה היא להיות טבעי! וכמובן שאם קורה תקלה צריך לראות; 'מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור', אבל המהלך הוא שאנחנו מגדלים את עצמינו מתוך מציאות היותינו בני תורה וישיבה ויונקים מהלך של תורה וירא"ש וכל מדה נכונה, הנה כל אחד שמעמיד את עצמו במהלך הנכון, שיש לו את התפילות, ואת הסדרים, ואת השיעורים, ואת המוסר, ואת השיחות, ואת ההלכה, כל אחד לפי ענינו, זה בונה בו בממילא. וכל הזמן הוא עולה ומתעלה בכל עניני תורה ועבודה, וגמילות חסדים, ויראת שמים, ואהבת ה', ודיקדוק הלכה, ומידות, שזה נגרם בממילא.

ומה יעשה באמת נגיד מי ששומע את הדברים, והוא מכיר בעצמו שהיה לו שם את המשגיח ואת הדיבוק הזה בפנים שכל הזמן הורה לו הוראות, והוא מבין כבר שזה לא הדרך, 'לא זו הדרך ולא זו העיר' אבל איך מפטרים את המשגיח הזה, זה נמצא בתוכו, מה הוא עושה עם עצמו?

המהלך הוא כזה; ברגע שנשא ליבו בחכמה להבין שלא זו הדרך לילך בה, ולא זו הצורה, הוא קובע בנפשו מכעת, שהוא לא פועל לפי ההוראות שהוא מרגיש שהוא מורה לעצמו, הוא לא עובד לפי הוראות, כעין מה הדרך לעשות אם יש לפעמים, שקורה לפעמים שיש איזשהו נודניק חסר טקט שהוא נדחף, דוחף את האף, מה אפשר לעשות? היה בישיבה בזמני, בני גילי זוכרים את זה, היה בישיבה איזה יהודי מבוגר שהיו רגילים לקרוא לו בישיבה 'הכתוב השלישי', היה שני בחורים מדברים והוא פשוט היה מגיע ומתחיל להקשיב, ומה בחורים יעשו? אז היו זזים הצידה. בדרך כלל הוא לא היה רודף אם היו זזים, אז בזה יצאו ידי חובה. ז"א מה עושים לנודניק חסר טקט? אין מה להגיד לו, אבל פשוט אם לא מתייחסים אז לאט לאט הוא מתאדה מהשטח - כך בדרך כלל, אבל להילחם עם זה, זה לא עובד.

ר' ישראל כותב באיזה איגרת, וקורא לדבר הזה "מחלת המחשבות". וכך כתב: "בגלל המחשבות אל ישים ליבו מאומה, הרפואה לבלי לשום לב לזה כלל, ולא להשקיף אם עדיין לא נרפא מהמחלה, כי בקשת הרפואה בזה מגדיל מחלת המחשבות כאשר איש אשר יש לו צער ודאגה כל זמן שירצה לדחוף הצער והמחשבה עוד יגדל כפלי כפליים המחשבות, התקוה שבמשך הזמן אם לא יהי' אץ לרפואה, יתרפא בעזרת ה', חולים כאלה היו אצלי וניסיתים, ושמעו לקולי ונתרפאו בעזרת השם" - כך ר' ישראל כותב.

ז"א אין צורה לסלק מחשבה, או לסלק הרגשה, או לסלק הוראה שאני מרגיש שאני מורה לעצמי, אין צורה ואין תרסיס נגד זה, אין זבנג וגמרנו בדבר הזה. אלא ברגע שהאדם הגיע לתובנה מהי הדרך הישרה שיבור לעצמו, מהיום הוא לא פועל לפי ההוראות שהוא מקבל, אלא הוא פועל לפי הרגש הטבעי שלו, והוא לא מחייב את עצמו לפעול לפי זה, אלא הוא כאילו מתעלם מזה, הוא לא מנסה לגרש את זה, והוא לא נכנס לאיזה דריכות איך אני לא יקשיב לזה, אבל די בזה שהוא קובע לעצמו שאני לא אמור לקבל הוראות גם לא מעצמי מה לעשות ומה לפעול, אלא קיים בי המדריגת תורה וירא"ש שלי, שבממילא ובמתעסק נותנת לי את הכוחות שלי. והוא מפסיק לחיות כל הזמן לפי מה אני חייב ומה מוטל עלי, אלא לפי להיכן ליבי נוטה, ומה אני מרגיש שנכון לעשות, ונותן אימון בעצמו שהרגשותיו הם עפ"י מדריגתו הרוחנית הראויה לו עתה.

נגיד כמה דוגמאות שיכולות לגלות לנו את המקרים שאנחנו במהלך לא נכון; הרבה בני עליה, כל אחד לפי ענינו, הם מרגישים שיש להם כל הזמן כישלונות. בדרך כלל אצל בני עליה מהסוג שנמצאים כאן, אם הוא מרגיש כל הזמן כישלונות, זה יהי' לו לאות שהוא העמיד לעצמו איזשהו מדריגה שהיא לא שייכת אליו, ולכן כישלונותיו מרובים, כי אם הוא מדמה בעצמו שהוא שייך לאיזשהו מדריגה שהוא בעצם לא שייך אליה עדיין, אבל הוא מדמה בעצמו שהוא שייך לאותה מדריגה, והוא הרי לא שייך, אז זה לא ימלט שכל הזמן כישלונותיו יהיו מרובים.

אחד כזה צריך למוד את עצמו למדריגה שבה הכישלונות יהיו מועטים, ולהרשות לעצמו כרגע להעמיד את עצמו במדריגה יותר נמוכה מזה, כי כל אחד לפי מדריגתו אמור להיות שהכישלונות יהיו מועטים.

זה פשיטא שמי שיחליט לעצמו שהמדריגה שלו זה ירא"ש של הבריסקר רב, הוא ימצא את עצמו רשע מרושע כל הזמן, כי הרי הוא לא יכול לפעול בסוג מדריגה כזאת, כי הוא רחוק מכזאת מדריגה כרחוק מזרח ממערב, ואם הוא ילקה את עצמו כל הזמן על סוג כישלונות שלוּ יצוייר והם היו לבריסקר רב, איך הבריסקר רב היה מלקה את עצמו, הוא כל הזמן ימצא את עצמו רשע מרושע. ומה הבעיה שלו? שהוא חושב שהוא אמור להתנהג לפי סוג מדריגה כזאת, והוא לא שייך לכזאת מדריגה.

כל אחד צריך להכיר את עצמו לאיזה סוג מדריגה הוא שייך, הדבר הזה גם בעניני התמדה ובכל דבר; לאיזה דרגת התמדה אני שייך? יש אחד שהמדריגת התמדה שלו עכשיו, זה 'דלת שהיא יכולה לעמוד ברוח מצויה' מול רוח מצויה של בטלה הוא עומד, אבל מול רוח שאינה מצויה של בטלה הוא לא עומד. יש אחד שמדריגת ההתמדה שלו זה כבר עומד גם מול רוח שאינה מצויה. יש אחד שגם מול טורנדו זה עומד. יש אחד שגם מול צונאמי - יש בזה כל מיני דרגות.

חשבתי פעם; בקלם היה מפורסם, שטרוצקי נאם במגרש שהיה מאחורי היכל הישיבה דקלם, וטרוצקי היה הכל יכול שם ברוסיה באותה תקופה, באו מאות אלפי רוסים לשמוע, ולא היה בחור שהסתובב אחורה להציץ מה קורה שם, היה שם עצרת גדולה שהיו מאות אלפים או יותר, ולא היה בחור שהסתובב אחורה. חשבתי לעצמי; היה כאן לפני כמה שנים, שהגיע נשיא המדינה, איזה זקן אשמאי הגיע כאן לאולם הישיבה, בחורים הסתכלו; בחור אמור לתבוע את עצמו, כי במאורות הגדולים מספרים שבקלם בחור לא הסתכל אחורה וכאן הוא כן הסתכל? לא יודע אם אנחנו במדריגה שלעמוד מול כזה סוג צונאמי, שמגיע איש שררה עם מאבטחים, ויש כזה בלגן. כמדומה שבחור לא צריך להלקות את עצמו, הוא לא שייך לכזאת מדריגה שבכזה סוג הפרעה הוא ימשיך ללמוד כאילו אין כאן כלום.

נכון שבקלם כל החינוך היה לשלוט על כל תנועה, ר' אל'ה לאפיאן פעם עמד בתחנה לחכות לאטובוס, האוטובוס איחר מלהגיע, והוא רגע הזיז את הראש לכיון לראות אם הוא מגיע, הוא מיד הזיז את הראש בחזרה, ואמר שבקלם הוא היה מקבל ע"ז נזיפה בשביל מה הוא הזיז את הראש, וכי זה יקדים את ביאת האוטובוס?! הרי ברגע שהוא יגיע אתה בין כה תראה אותו, מה אתה מסתכל?! מה יוסיף לך ההסתכלות הזאת?!

אבל הסוג מהלך הזה הוא גם לא לכל אחד מתאים. האלטע'ר מקלם כותב באיזה מכתב: "שהוא קיבל לבית התלמוד רק מישהו שהוא חומר המוכן לצורת בית התלמוד דפה" לא כל בחור הוא קיבל, המבחן קבלה שלו לבחור היה מי לפי האישיות שלו הוא בנוי לכזה מהלך; לשלוט על תנועות. יש כאלה שאם הם יבנו לעצמם כזה מהלך, הם יצאו מדעתם, הם לא בנויים לכזה דבר. וגם לא כל גדולי הדורות המאוד מאוד גדולים היו בכזה מהלך, זה היה המהלך של קלם ושזה מתאים לחומר המוכן לצורת בית התלמוד של קלם, מי שלא שייך לזה, אין תביעה עליו.

כמדומה שאין תביעה עליו אם מגיע איש שררה לתוך אולם הישיבה, משהו באיזשהו אירוע חד פעמי ושזה כבר נודע שזה הולך להיות, ושזה איזשהו טרר'ם גדול, ע"ז שבאותו זמן הוא לא למד.

ועוד יותר; שכמדומה שגם בחור למשל שהיה איזשהו בטלה בישיבה באיזור שלו, איזשהו בטלה מאוד מעניינת שגרמה לו להפסיק מהלימוד, והוא מיצר על כך וממרר את עצמו, ומהו המבט הנכון בזה? הנה נראה לכאורה דזה ס"ה גילוי מילתא בעלמא על מדריגת ההתמדה שלו: הרי אם לא היה מזדמן המקרה הזה הוא לא היה מתבטל; אם המקרה הזה היה מזדמן אתמול הוא גם היה מתבטל; אם זה יזדמן מחר הוא גם יתבטל - אז הוא צריך להחליט כעת; האם המדריגה הזאת מתאימה לו? כרגע זה המדריגה שלו, או שהוא צריך לעשות איזה בדק הבית ולחזק שם את דלת ההתמדה שלו.

אבל כל אחד צריך להכיר את עצמו לאיזה מהלך הוא שייך, הוא לא יכול לרצות דברים שהוא לא שייך אליהם, ובלי להבין; איפה הוא? מה המדריגה שלו? מה הוא שואף מעצמו? מה הוא מסוגל כרגע? ואיך עולים שלב אחרי שלב? רק בצורה כזאת אפשר לבנות דברים שהם יהיו קיימים בנפש, והם יהיו מתאימים לנפש, ולא יהי' איזשהו מהלכים כפויים שאין להם חיבור למציאות של הבן אדם, יש עוד מה להאריך בזה.