נערוין 2

מצוי מאוד שיש כאלה בחורים שנכנס להם איזשהם עניני ספיקות בכל מיני ענינים הלכתיים, כגון נטילת ידיים, גוף נקי. וגוף נקי זה כולל שתי חלקים: א- גוף נקי מבחינת צורך להתפנות אם מותר להם להתפלל וללמוד. ב- אם הגוף נקי בצורה שצואה בפי טבעת במשהו וכדו', האם זה מצב שמותר להם להתפלל וללמוד. וכן ע"ז הדרך יש כאלה שהם בחששות גזל, יש כאלה בחששות שהם פגעו בשני, כל מיני ענינים 'גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת'.

יש כאלה שזה גם גורם להם שמתעורר אצלם כל מיני איינפאלים ורעיונות של שאלות הלכתיות, כאילו כל מיני שאלות הלכתיות ממש בכישרון גדול, וכל מיני שאלות הלכתיות חדשות, יש להם כאילו איזה בית חרושת לייצר שאלות הלכתיות, ולפעמים הם ייצרו. היכרתי כאלה שהיו מייצרים ביום עשר או חמש עשרה שאלות הלכתיות חדשות כל יום, כמובן שבכזה מצב אין מנוחת נפש לאדם כזה, והוא סובל מאוד מאוד.

בוא ננסה קצת להתבונן בענין הזה. אנחנו רואים איזשהו תופעה מענינת; נלך נדבר בעניני הלכה עם בחור צעיר שעדיין לא למד את כל המשנ"ב, אבל בחור יר"ש ומדקדק בהלכה, ונשאל אותו סידרה של שאלות הלכתיות. המציאות תהיה; אולי חלק מהשאלות הוא יידע מאשר למד וקיבל. חלק מהשאלות הוא יגיד לא יודע, צריך לראות במשנ"ב. חלק מהשאלות אולי הוא יגיד צריך לשאול רב. חלק מהשאלות הוא יגיד זה מאה אחוז בסדר, אל תבלבל במוח, מאה אחוז בסדר - כך הוא יגיד. מאיפה הוא יודע, הרי הוא עוד לא למד הכל? ואנחנו רואים שאם נלך אח"ז לברר אצל המורים בעם יתברר שהוא באמת צדק, מה שהוא אמר שזה בכלל לא שאלה, שזה מאה אחוז בסדר הוא צדק.

זאת אומרת שאם נגיד היום שיש לכל רבע חוג בתי הוראה, כך המציאות היום, ברוך ה', כפטריות אחר הגשם כך יש בתי הוראה. הנה באמת אפשר לפתוח בתי טרום הוראה, ובבתי טרום הוראה לסנן מה שייך להוראה ומה לא שייך להוראה, גם בחורים צעירים הם הגיעו להוראה לדעת מה לא שייך להוראה, כך המציאות. ז"א אפי' בחורים צעירים הם יודעים להגיד מה לא שייך להוראה, מאיפה הוא יודע? התשובה היא שכל אדם שהוא בריא ברוחו ובנפשו, יש לו איזשהו איזון והבנה מה לא שייך להלכה, הוא מבין מה לא שייך להלכה, יש לו איזשהו דעה והרגשה מה לא שייך להלכה, וזה באופן טבעי. ולא אדבר מקלי עולם וקלי דעת שלא איכפת להם הלכה, אלא כאלה שאיכפת להם הלכה, והם יגידו מה לא שייך להלכה, והם יהיו צודקים.

אבל אותו אחד שהוא יש לו נערוון, יש לו חרדות בענין הלכה, נאבד לו החוש הזה, צריך לעשות לו השבת אבידה, החוש הזה נאבד לו וזה גורם לו כל מיני שאלות, זה יכול לגרום לו שאלות חדשות, וזה יכול לגרום לו שהוא לא בטוח במה שהוא עושה האם הוא עושה את זה כראוי כהוגן וכנכון.

דבר ראשון ראוי לדעת! שהענין הזה זה לא  שייך בכלל ליראת שמים. ושמעתי מאנשי מקצוע חכמי נפש, שהם אומרים בהחלט גמור, שאחוזי הסובלים מנושאים אלה באוכלוסיה הכללית ובציבור החרדי, הוא במידה שווה, אין בציבור החרדי יותר בעיות בנושאים האלה מאשר באוכלוסיה הכללית. כי שורש הבעיה לא קשורה להלכה למשל, או לאיזה עניני ירא"ש, אלא שורש הבעיה קשורה לזה שהאדם נכנס לחרדה, רק המציאות היא שאצל כל אדם ואדם זה בא לידי ביטוי בכל מיני נושאים מסוימים, ומצוי מאוד שאלה שאצלם כפי שכמובן כך ראוי שיהי', שהתורה וההלכה זה אצלם בראש סולם העדיפויות שלהם, שכשהם סובלים מחרדות, החרדות שלהם בעיקר עיסקם ושיגם. ואילו ההאלה שלא היו מהיהדות החרדית, אבל הבעיה הרי קיימת אצלם, היא היתה נופלת על ענינים אחרים, כמו למשל שגם במדינתינו יש כאלה שהחששות שלהם זה על ענינים של בריאות, כל איזשהו מיחוש קטן שהוא חש, הוא כבר חושש אולי מתחיל להיות לו איזשהו מחלה, זה מצוי מאוד, או בעניני חברה, כל מיני חרדות חברתיות, שמסתכלים עליו ובודקים אותו, וכל הזמן מחשבן איך מסתכלים עליו ואיך הוא נראה בעיני אחרים, דבר שאנשים רגילים לא מחשבנים כזה דבר והוא כל הזמן מחשבן את זה, זה גם איזשהו חרדה, רק אצלו החרדה נפלה בעניני חברה, אצל אחר בעניני בריאות, ואצל אחר בעניני הלכה וכדו', אבל השורש של כולם אחד ואין לזה שום שייכות לירא"ש או לאידישקייט כלום כלום.

והראיה הכי גדולה לדבר, שיש מצבים חמורים מאוד בדברים האלה, שאחד שסובל ברמה גבוהה כך וכך, הוא כבר צריך לקחת איזשהם תרופות שמועילות לזה, אבל עדיין לא נמצאה תרופה שמורידה קצת ירא"ש, עוד אין כדור שמי שלוקח אותו הוא נהיה פחות ירא"ש, לא נמצאה עדיין כזאת תרופה, ואם הענין הזה היה שייך לירא"ש, אז כל התרופות לא היו מועילות לזה.

אגב, לאפוקי ממה שיש כאלה שחושבים מכל מיני סיפורים שמוּכרים על הבריסקר רב, שכאילו לבריסקר רב היה איזשהו נערוון. לפחות ראוי בתור גילוי מילתא בעלמא, יש בעובדות והנהגות לבית בריסק שני סיפורים מאוד מענינים; סיפור אחד שהחזון איש הציע פעם לאיזשהו אברך ת"ח שהיה גר בירושלים, שהציע לו; אני מייעץ לך ללכת להיכנס לשיעורים של הרב מבריסק, כך החזו"א אמר לאיזשהו אברך שהיה ממכריו, כדאי לך להיכנס לשיעורים של הרב מבריסק. למעשה ההוא מסיבות שונות לא עשה את זה, ולימים הוא היזדמן שוב לחזו"א, והחזו"א שאל אותו; האם הוא נכנס לשיעורים של הבריסקר רב? ולההוא לא היה נעים להגיד את הסיבות האמיתיות למה הוא לא עשה את זה, אז הוא אמר לחזו"א; יש שם מידי מתח, לכן הוא לא רוצה להיכנס. אז החזו"א אמר לו; תדע לך שאצל הבריסקר רב אין שום מתח שלא קשור לירא"ש, אין שום שייכות לנערוון לכל הדברים שהוא נוהג. הוא אמר לו; התורה ניתנה לישראל ברתת ובזיע, ביראה בפחד ובמורא, והבריסקר רב חי את זה כמו שכתוב בחז"ל, וזה הכל קשור אצלו לירא"ש, ואין לזה שום שייכות לנערוון, אז יש לך גם מזה משהו ללמוד, שזה יקרין עליך, לא שאתה בכזה דרגה - אבל כך החזו"א אמר לו.

ומובא שם שהבריסקר רב עצמו אמר פעם; לכו ותחפשו אצל כל הנערווזרס, אם תראו איזשהו מכנה משותף ביני לבינם, תראו שמה שמטריד אותם לא מטריד אותי, ומה שמטריד אותי לא מטריד אותם, אני לא שייך לענין הזה - כך הבריסקר רב אמר פעם.

יצא לי גם פעם לדבר עם ר' גרשון ע"ז, הוא הכיר את הבריסקר רב, והוא אמר לי שהבריסקר רב היה מאוד רגוע ושמח, הוא היה אדם מאוד רגוע ושמח, הוא אמר לי שכל מי שהכיר אותו ידע את זה שזה כך, שהוא היה מלא שמחה ורוגע - עכ"פ הנערוון וירא"ש אין ביניהם שום קשר.

מה הפיתרון לאחד שבעצם הגיע לכזה מצב? יש איזשהו פיתרון שאני שמעתי אותו מאיזשהו יהודי מבוגר שהוא אחד מחכמי הנפש הידועים. והוא סיפר לי שלפני שלושים ארבעים שנה הוא ישב עם ר' ניסים איזשהו תקופה של כמה שבועות או כמה חודשים, והוא ליבן איתו את הנושאים האלה. בעצם הוא אומר שהוא הקדיש את חייו איך לעזור לבני ישיבות ואברכים לשים את הגבול בין ירא"ש והלכה לבין נערוון, שהגבול יהי' ברור ולא יהי' טישטושים בגבול הזה, שבאמת זה ממלאכות קשות שבמקדש שהרבה טועים בזה, והוא רואה את האידיאל שלו בהתעסקות להעמיד את הגבול הברור בזה. אז הוא היה יושב עם ר' ניסים, ועשרות פעמים הוא ישב איתו, והם בעצם עשו שימוש אחד עם השני, הוא עשה שימוש בהלכה, איך להעמיד מבחינה הלכתית את הענינים האלה, ור' ניסים עשה שימוש בפסיכולוגיה.

היה לי איזה מקרה שהתעסקתי פעם עם בחור שסבל מאוד מנערוון, ואבא שלו מאוד היה מקורב לר' ניסים, ובאיזשהו שלב אבא שלו שאל את ר' ניסים על הענין, ר' ניסים אמר לו; תביא אותו אלי! והוא טיפל בו, עד שהוא הוציא אותו מהנערוון, ר' ניסים היה לו אולי איזה הכרת הטוב לאבא שלו, והוא אמר לו שהוא רוצה להתעסק בזה, והוא הוציא אותו מזה.

עכ"פ מה שיצא שם במהלך הזה של הדיון של אותו יהודי עם ר' ניסים, ואני בשנים האחרונות ניכנסתי לר' ניסים והוא אישר לי בפיו את הדבר הזה - יצא הוראה כזאת. אולי רגע נגיד איזשהו הקדמה, ראוי לדעת שכל פיתרון ממוקד לבעיה ממוקדת לעולם לא יפתור את הבעיה, ז"א אם אנחנו נחפש איזשהו פיתרון לנושא שכרגע האדם קשה לו בו או סובל ממנו, זה לעולם לא יפתור את הבעיה, למה זה לעולם לא יפתור את הבעיה? כי מאחר כפי שדיברנו, שורש הבעיה זה לא הנושא המדובר, זה רק הסימפטום, שורש הבעיה שהאדם בחרדה, אז מה יעזור אם אנחנו פתרנו את הנושא הזה, מחר זה יפרוץ בנושא אחר, אם אנחנו לא נמצא איזשהו פיתרון כוללני לכל מיני הבעיות האלה; יסגרו דבר אחד ויפתח דבר אחר - כך המציאות, רואים את זה בחוש.

רק יש לפעמים שמישהו כבר התרגל באיזשהו הנהגה קלוקלת שהיא באה לו בגלל נערוון, והוא כעת צריך איזשהו תירגול לצאת מההנהגה גם אם כבר תוקן הסיבה 'שבגללה נדר', גם אם סיבת הענין כבר תוקנה, לפעמים זה אצלו כבר 'משנה לא זזה ממקומה' ההנהגה הקלוקלת בענין, ופה הוא צריך לשרש מעצמו את ההרגל המעוות שלו שבא בעיקבות הנערוון. זה נכון שלפעמים כך צריך לעשות, כיון שע"ז לא יעזור תיקון הכללי ותיקון היסוד, כי השתרש אצלו איזשהו הנהגה לא נכונה בפרט המדובר, אז הוא צריך כעת תירגול לצאת מזה, אבל בכללות תמיד הפיתרון חייב להיות פיתרון כללי שפותר את כל הבעיות, ולא פיתרון נקודתי.

ומהו הצורה לעשות פיתרון כללי? הצורה היא כזאת; שכל נושא הלכתי שבא לפיתחו של אותו אחד שיש לו את המתיחויות האלה, הוא יקבע בעצמו שאם בתוך כדי דיבור לזמן שהתעורר אצלו הנושא ההלכתי, הוא לא מוכן לישבע בנקיטת חפץ שיהודי רגיל ירא שמים יחשוש לזה, אז זה מאה אחוז מותר. ז"א כך, לא צריך שהוא יהי' מסוגל לישבע בנקיטת חפץ שיהודי רגיל ירא שמים יגיד שזה אסור, אבל אם הוא אפי' לא מסוגל לישבע שיהודי יר"ש יעשה מזה שאלה או יחשוש לזה, אם אפי' את זה הוא לא מסוגל לישבע אז זה מאה אחוז מותר. ואמור להיות שהזמן שנותר לו האם הוא מוכן לישבע או לא, זה לא יותר משיעור כדי דיבור, כי לא צריך יותר משיעור כדי דיבור כדי להחליט האם הוא מוכן לישבע שכעת לא שמונה בבוקר למשל, את זה הוא וודאי מוכן לישבע אפי'בפחות משיעור כדי דיבור [אנחנו מדברים על אחד ששייך לבשמו תשבע, כאילו נגיד ברעיון לשבועת אמת, כי בעצם אפי' שבועת אמת לא כל אחד ראוי לו לישבע, אבל אני מדבר מצד דיני שבועה של שקר ואמת] אז כל נושא הלכתי שהוא לא מוכן לישבע בנקיטת חפץ, ותוך כדי דיבור מעת שזה התעורר לו, שיהודי רגיל ירא שמים יחשוש לזה, הנושא הזה הוא מאה אחוז מותר. ואם הוא לא יודע האם הוא מוכן להישבע? הנה על זה נאמר הך כללא, דכיון שלמעשה אינו מוכן להשבע הרי זה מותר בודאי!

וראה זה פלא שהכלל הזה לא יוצר שום קולא הלכתית. ז"א כך, הרי שאנחנו ניגש למישהו מסוים ונשאל אותו מאה שאלות הלכתיות, ונגיד ששמונים שאלות הוא קישר אותם להלכה, ועשרים שאלות הוא אמר זה לא שאלה, מאה אחוז מותר! זה לא שייך להלכה, כפי שדיברנו קודם, זה טרום הלכה. ונשאל את אותם מאה שאלות לאחד נערווזר, והוא ישתמש עם הכלל הזה, הוא יגיע לאותה תוצאה בדיוק, שמונים אחוז מהשאלות זה יהי' עניני הלכה, ועשרים אחוז מהשאלות זה יהי' מותר לך מותר לך מותר לך, כך יהי' המצב במאה אחוז, זה כבר בדוק ומנוסה מזה אולי עשרים שנה, לא היה אחד שפרך את זה, כאילו בנסיון של כמה עשרות שנים לא היה אחד בעצם שמצא איזשהו מקרה שהוא נפרך מכח סתירת הכלל הזה, אין יוצא מן הכלל בכלל הזה, אפי' שתמיד אין למדים מן הכללות, בכלל הזה אין יוצא מן הכלל.

ומעשה באחד שלא הצליח להגות את שם ה' בקרי"ש ותפילה מתוך  שהיה מוטרד שמא אינו מכוין, ונאמר לו שאם עבר שיעור אמירת תיבת ה' ולא אמרה ששוב לא יאמר וימשיך הלאה, ובס"ד היה עקבי ולאחר ימים ספורים תוקן הענין לגמרי, וזהו לפי ששורש הבעיה היא שיש לו זמן לכוין, וכשאין לו זמן הנה מצליח להגיע להכוונה מיד. וכעין אותן שקורין ק"ש חצי שעה, הנה כשקרה מקרה והרי הם עומדים חמש דקות קודם זמן ק"ש הנה הם מצליחים לסיים הקרי"ש בחמש דקות, ולכך כשנאמר להם שאחר דקות יסיימו ק"ש אפילו אם הם עדיין בפרשה ראשונה, וכן בשמונה עשרה שאחר 8 דקות יסיימו אפילו באמצע ברכה, הנה מי שהיה עקבי בהוראה זו סודר הענין בימים ספורים!

ור' ניסים אמר שגם בדאורייתא להתייחס לכלל הזה כדבר מוחלט, גם בדאורייתא וגם בפסוק ראשון של קרי"ש. ועוד הוא אמר, בעצם זה היה כך, שאלתי את ר' ניסים עוד שאלה; אמרתי לו כגון אנא שברוך ה' אין לי נערוון, אך לא ימלט לכל אדם באשר הוא אדם שקורה מקרה בקרי"ש וכדו' שהוא לא אמר את המילה טוב, או נשמט ממנו הכוונה, לא ימלט שיקרה כזה מקרה. ומה הדין בכזה מקרה? הרי ודאי שצריך לחזור. והנה לנערווזער כשאנחנו נותנים לו הוראה; אתה תקרא את הקרי"ש, ממש תזרום את הקרי"ש במשך זמן הרגיל כמו יהודים רגילים יראי שמים, בלי לחזור על שום מילה בשום פנים ובשום אופן, ובלי להתמקד האם כיוונת או לא כיוונת, והרי לא ימלט שגם הנערווזר יש מקרים שזה כן אמיתי, הוא לא גרע מאחד שלא נערווזר שקורה לו מקרים, וכשאנחנו מורים לו תמיד לקרוא את הכל בסדר נמצאנו מכשילים אותו במקרים שהם כן אמיתיים? אמר לי ר' ניסים; אעפ"כ כך ההוראה, להגיד לו שבפסוק ראשון של קרי"ש יקרא ולא יחזור, אפי' אם הוא אומר שמאה אחוז הוא לא כיוון או מאה אחוז הוא אמר לא טוב, כך ההוראה, ומי שלא ישמע לך תשלח אותו אלי, כך הוא אמר.

אמרתי לו ודנתי לפניו, אולי יש שתי טעמים בדבר למה זה כך: א- יכול להיות הטעם שהרי הנערווזר אין לו את היכולת להבדיל בין מקרה אמיתי למקרה לא אמיתי, כי חלק מהנערוון זה לחשוב על כל מקרה כאילו זהו המקרה האמיתי, אז נמצא שאצל הנערווזר על כל מקרה ומקרה יש רובא דליתא קמן שזה נערוון, אז ממילא הוא יכול לסמוך ע"ז, זה טעם אחד. ב- ועוד טעם דנתי לפניו שאולי זה איזשהו דעת תורה כזאת, איזה הוראה בבחינה של מוטב "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (שבת קנא,ב) כזה איזשהו סוג הוראה של שו"ע החמישי, מוטב חלל שבת אחת כדי שתשמור שבתות הרבה. מי שמכיר את ר' ניסים, הוא חייך רבע חיוך מתחת השפם, והוא אמר; לא משנה הטעם, כך זה! ואני יודע למה הוא לא רצה להיזדקק לטעמים, כי כשמזדקקים לטעמים, אצל נערוועזר'ס הם ימצאו כבר סיבה שאצלם לא שייך הטעם, זה חלק מהצורת התעסקות אף פעם לא להגיד את הטעם, רק להגיד את ההוראה, עכ"פ זה מסוג דברים שזכיתי לדבר איתו בעצמו.

דרך אגב, אדבר רק בדבר אחד כיון שזה כ"כ מצוי, אם כי כפי שדיברנו תמיד התיקון הוא תיקון כללי,  אבל בכ"ז לא אוכל להימנע מלהגיד איזשהו דבר בענין נטילת ידיים. ראוי לדעת בענין נט"י, שהרי כידוע בתשעה באב וביום כיפור נוטלים ידיים רק עד סוף האצבעות, לוּ היה מדיני נטילה לרחוץ עד כף היד, הרי זה היה לא רחיצה של תענוג, אז היה מותר לרחוץ וליטול את כל היד, והסיבה שאסור ליטול את כל היד, זה בגלל שעיקר דין נטילה הוא רק על האצבעות, וכל דין נטילה על כל היד הוא רק איזשהו מעלה וחומרא בעלמא, עד כדי כך שזה מוגדר כרחיצה של תענוג ברחיצה של ט' באב ויו"כ. ולא זו בלבד אלא יש הוראה מופלאה מהחזו"א בענין, מה הדין אחד שהוא מחכך בראשו ובמקומות המכוסים באיזור הגבוה של היד מעל היד, האם הוא צריך ליטול ידיים? פשיטא שלא. כך החזו"א פוסק הלכה למעשה, שאחד שמחכך במקומות המכוסים בכף היד, לא במקום האצבעות, הוא לא צריך ליטול ידיים כי זה לא מקום נטילה. וז"ל ספר "דינים והנהגות" (הל' נט"י וברכות השחר פרק א' סעיף ב'): "מי שנגע במקומות המכוסים שלא באצבעות אלא בכף ידו יכול לומר דבר שבקדושה".

זה ודאי לפחות יסביר לנו למה בעינינו ראינו, אני ראיתי את הסטייפלר נוטל ידיים מבין חצי ספל לשלושת רבעי, בעיני ראיתי כמה וכמה פעמים, ולא חש שמא לא יתכסה כל כף היד, אף שהוא היה מדקדק בהלכה גדול - זה הסיבה, כי בעצם כל איזור כף היד הוא לא מקום נטילה אפי' לקולא, שהחזו"א אומר שאחד שמחכך שם לא צריך ליטול את זה. עאכו"כ שלא צריך להתעסק האם יש שם בין שורות המים שמגיעות מצד ימין לצד שמאל כחוט השערה שלא נתפס שם המים, או שיש כאלה שאומרים; המים החליקו שם, הם לא נספגו, כנראה שיש איזה הלכה שהמים יספגו, 'ותבוא כמים בקירבו וכשמן בעצמותיו'.

יש רמב"ן אולי הרמב"ן הזה קצת מפורסם, בהל' נידה להרמב"ן שבסוף מס' נידה, פ' ט' אות כ"ה כתוב כך: "ומדיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר מידי ומחפש אחר הספיקות לפסול טבילתה בדבר קל, כי אם כן אין לדבר סוף וכו', ולא יכניס האדם ראשו בספיקות החמורות אשר אין להם קץ וסוף, כי מי יוכל להבחין" כך הרמב"ן כותב. ז"א שכבר היה נצרך הרמב"ן להזדקק להגיד שלא צריך להיכנס לנערוון גם בעניני טבילה שזה שאלה של נידה, שנידה זה עריות.

הייתי רוצה לגשת לעוד חלק בסוג נושאים האלה, שזה מאוד חשוב לדעת את זה; מעשה שהיה בבחור שהיה רגיל ללמוד באיזשהו ישיבת בין הזמנים, ושם הוא התיידד עם איזשהו בחור אחר מישיבה אחרת, שמידי ביה"ז הוא היה מדבר איתו בלימוד שם בישיבת ביה"ז שהוא היה, ואותו אחד לא יצא לו אף פעם לשאול את הבחור ההוא; מאין באת? ולאן אתה הולך? איפה אתה לומד? איך קוראים לך? הוא היה מדבר איתו כבר כמה ביה"ז, ואת שמו ואת ישיבתו של אותו אחד שהוא פגש לא ידע. היה יום אחד לקראת סוף ביה"ז, שהוא לוה שני שקל מאותו אחד שאיתו הוא היה רגיל לדבר בלימוד, והיה בדעתו שמחר ביום חלוקת המילגות שכולם מגיעים הוא יחזיר לו את השני שקל, למחרת הילד איננו, ההוא לא הגיע, ואני אנא אני בא, נגמר הביה"ז ומה יהי' עם החוב? זה היה אז ביה"ז של תשרי, הוא הגיע אותו בחור באמצע חשוון, הוא אומר; הוא לא מצליח ללמוד, הוא כל היום טרוד מה יהי' עם החוב של השני שקל, מה הוא יעשה? הוא לא מצליח להתרכז מה יהי' עם החוב של השני שקל? האם מטריד אותו העבד לוה לאיש מלוה, או מטריד אותו שירד בגילגול, לא יודע, אבל מטריד אותו והוא לא מצליח ללמוד, כך הוא אומר.

שאלתי אותו שאלה, יש לי שאלה; האם יש לך צד שיוליכנו אחריו אפי' למדי?! הרי אתה יודע "גזל ונשבע יוליכנו אחריו אפי' למדי" (ב"מ נה,א) אבל בחוב אין דין יוליכנו אחריו למדי, האם יש לך צד שאתה צריך כעת ללכת להסתובב בכל הישיבות בארץ ולרכז את כל התלמידים במיסדר זיהוי עד שתמצא אותו, יש לך צד כזה?! אבל בוא נגיד שאולי כן, ואתה לא יודע מה צריך לעשות, אחד שיש לו איזשהו שאלה והוא לא יודע מה צריך לעשות, לא פסו רבנים ומורי הוראה, אז לך וקמת ועלית אל הרב שמקובל עליך או אל מורה ההוראה שמקובל עליך ותשאל אותו את השאלה, אדם שיש לו שאלה הילכתית שלא יודע תשובה, הוא עוצר את החיים עד שהוא יודע עליה תשובה?! הוא יודע שהוא יש לו שאלה והבית הוראה פתוח ביום זה וזה בשעות זו וזו, ואם זה לא דבר שזה נפק"מ להרגע שהוא צריך כרגע לסגור את הגמ', אז הוא ילך בזמן המיועד וישאל, למה זה בעצם עוצר לך את החיים? מה מונח בזה שזה עוצר את החיים?

פה ראוי לדעת מה בעצם קורה איתו; אדם נכנס לאיזשהו אובססיביות, מאי משמע אובססיביות? שהוא נצמד לאיזשהו נושא והוא כאילו לא מצליח להישתחרר מזה, והוא כל הזמן עסוק טוחן ומעלה גרה את הנושא הזה ולא ממשיך הלאה. ומאחר שנתפס לו הנושא הזה של השאלה; מה אני עושה עם החוב ההוא של השני שקל? זה גורם לו שהנושא הזה הוא מהפך בו ומהפך בו ולא ממשיך הלאה.

ופה יש איזשהו דבר שזה דבר שמאוד מאוד ראוי לדעת! אין אדם שלא עולה לו מידי פעם איזשהו הרגשות ומחשבות שיכולות להטריד אותו, אין אדם שלא עולה לו מחשבות שוא או הרגשות של פחד בדברים מסוימים וכדו'. נגיד דוגמא; לצערינו יצא לשמוע מכמה וכמה, שמאחרי הפיגוע שהיה בהר נוף, ובסמוך לפיגוע הנורא שהיה בהר נוף, היו כאלה שלא הלכו לביהכ"נ, מפחדים, לאו דוקא בירושלים, גם בשאר ערי הארץ, יצא לשמוע מכמה, שאני לא מסוגל ללכת לביהכ"נ! אני מפחד ללכת לביהכ"נ! שאלתי אותם; האם אתה חושב שיש יהודי אחד בארץ ישראל שלא הרגיש איזשהו הרגשה של פחד אחרי הסיפור הנוראי הזה?! ובירושלים ודאי אין אחד שלא הרגיש איזשהו הרגשה של פחד. מה ההבדל בינך לבינם? שאנשים אמרו; שטויות, זה לא סיבה להפסיק ולעצור את החיים, ממשיכים את החיים, ואמרו לעצמם אני הולך למנחה, והלכו וגמרנו, וחזרו למסלול, אבל אתה החלטת לעצור את החיים. ההבדל בינך לבין אחרים, זה לא שלֶךָ עלה הרעיון הגאוני הזה שאולי יש מה לפחד ולאחרים זה לא עלה, אלא אתה עצרת את החיים והם לא עצרו את החיים.

ופה אנחנו צריכים לדעת את הדבר הזה, שכשמישהו מרגיש שהוא מסתובב סביב איזשהו נושא, שהוא מסתובב סביב ללא כל מטרה, הוא לא מגיע עם זה לשום מקום, שידע שהוא צריך לעשות איזשהו זינוק וצריך להמשיך הלאה את החיים.

ראוי לדעת שכל ענין מחשבה לא תיכון אלא באחד משני פנים, יש רק שני סוגי מחשבות שמן הראוי להתעסק בהם: יש מחשבה; שהיא עצמה כמעשה, למשל אחד חושב בלימוד, המחשבה הזאת עצמה היא עשיה. אחד חושב שש מצוות תמידיות, זה ג"כ מחשבה שהיא עצמה עשיה. יש עוד מחשבה; שהיא מביאה לידי מעשה, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחילה', מחשבה שהיא אמצעי כדי לדעת את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, איך לכלכל את צעדיו בחכמה, אז הוא חושב. רק אחד משני סוגי המחשבות האלה יש להם מקום; או מחשבה שהיא עצמה כמעשה, או מחשבה שהיא מביאה לידי מעשה, ז"א או מחשבה שהיא עצמה מטרה, או מחשבה שהיא אמצעי.

אבל כשאחד חושב על אותו דבר כל הזמן, יש שם איזה קילקול במנוע, המנוע מסתובב סביב עצמו, הוא לא מסובב משהו, מחשבה טורדנית שלוקחת לאדם את כל מנוחת הנפש, והוא מרגיש שזה לא מביא אותו לשום מקום, מחשבה כזאת הוא צריך לא להתעסק בה, אלא לזרום הלאה. מה הכוונה, איך הוא לא יתעסק? פה כפי שאולי כבר הזכרנו, הוא לא אמור להתעסק בלהלחם עם המחשבה ובלנסות לגרש אותה, זה לא עובד, כל ניסיון לגרש עושה יותר גרוע. אבל מה שהוא כן צריך לעשות, זה לא לקבל את ההוראה של המחשבה, הרי המחשבה הזאת מורה לו הוראה תתעסק, והוא צריך ללכת בבחינת כעין הפיתגם: 'הכלבים נובחים והשיירה נוסעת', הוא לא עושה עסק מזה שהוא חושב, והוא יוצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב למרות שהיתוש ההוא שם מכה בו ומנסה לגייס אותו לענין, וזה בדוק ומנוסה שמי משתדל בענין הזה, שהוא עוזב את הנושא והולך הלאה, והוא עושה ברגע הבא את מה שהוא היה עושה לולי שהיה מיזדמן לו המחשבה הזאת, הוא לאט לאט יצא מזה.

עוד סוג דבר שקורה, נביא איזה סיפור שהוא ג"כ מעשה שהיה, וממילא נוכל לקחת מזה בנה אב לדברים אחרים; היה מעשה שהגיע פעם איזשהו חסיד אחד, והוא אומר שיש לו איזשהו צרה גדולה ונוראה! מה יש? כשהוא הולך בשבת אחרי התפילה להגיד גוט שבת לרבה, הוא צריך להחזיק את הידיים מאחורי הגב חזק מאוד אחד על השני, כדי לא להנחית אגרוף לרבה, הוא ממש מחזיק חזק חזק את הידיים, הוא מרגיש שעוד רגע הוא נותן אגרוף לרבה, והוא לא יודע והוא לא מבין איך זה קורה לו שהוא צריך להחזיק את עצמו ובקושי הוא מצליח, הרי "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", כל האמונה בה' מגיע דרך משה עבדו, כך החסידים אומרים, ואיתפשטותא דמשה בכל דור, והרֶבה זה האיתפשטותא דמשה בדור שלנו, הוא לא יודע איך זה קורה לו, אבל זה מה שקורה איתו.

מה באמת סוד הדבר? מה באמת גורם לו את הדבר הזה? זה הולך כך; הוא מחזק את עצמו מאוד חזק באמונת חכמים ובאמונת צדיקים, שחושב שצריך מאוד לחזק, הוא נכנס לו שצריך מאוד חיזוק גדול באמונת חכמים ובאמונת צדיקים, ואז הוא ככה מחזק את עצמו, ואז הוא אומר לעצמו; ואם אני אפול, 'מהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה', לא לא, אני לא מהרהר, לא לא, מה פתאום! חס ושלום! הוא לא מהרהר, בהירהור אני כבר יכול להפסיד, לא לא מהרהר, ואז הוא מחזק את עצמו עוד יותר, והוא בעצם מעצבן את עצמו, הוא כל הזמן מעצבן את עצמו. וכך דרך בני אדם, כמו כשמישהו אחר מעצבן בן אדם על איזה נושא מסוים או משגע אותו על נושא מסוים, אז באיזשהו שלב לפעמים מרוב עצבנות הוא יעשה את ההיפך ממה שההוא מבקש ממנו, כך גם מרוב היתמסרות לענין של חיזוק באמונת חכמים ובאמונת צדיקים, זה גורם לו פיתאום לרצות לעשות את ההיפך מרוב לחץ ומתח לענין, כך זה סוד הדבר, ז"א שאחד שאוחז שהוא צריך להחזיק את הידיים מאוד חזק מאחורה כדי לא לתת מכה לרבה שלו, ז"א שהוא העמיס על עצמו מעל המותר ממה שנידרש באמונת חכמים וצדיקים.

היה מעשה שבחור במיר הגיע לר' ירוחם, ואומר לו; שכל פעם כשהוא מתחיל שמו"ע הוא רואה מול העינים שלו צֶלם, ושהוא מתפלל לצֶלם, הוא מתפלל לשתי וערב, כך זה המצב, כל פעם כשהוא מתחיל שמו"ע הוא בעיני רוחו רואה את הצלם, ומתפלל לצלם. ר' ירוחם פטר אותו ועשה לו טיפול בשלוש מילים, אמר לו; מה איכפת לך?! בזה הוא גמר איתו, ובזה נגמר הסיפור. הייתי רוצה להבין; אותו יהודי יוצא ידי שמו"ע או לא יוצא ידי שמו"ע? אם אומרים לו מה איכפת לך, ז"א שהוא יוצא ידי שמו"ע. האם יש כאן איזשהו משהו לא בסדר? האם יש לו משהו שהוא צריך כאן לתקן? אם היה משהו שצריך לתקן, לא היו עונים לו מה איכפת לך. אז מה בעצם פשר הדבר, מה המשמעות של ה'מה איכפת לך' הזה?

ופה נשאל רגע עוד שאלה, שהיה ג"כ כעין המעשה של ההוא עם האדמו"ר שלו, מעשה דומה כאילו באותו סוג רעיון. הגיע פעם בחור, והוא אומר שכשהבעל תוקע אמר לפני הברכות בדחילו וברחימו לכוון לצאת ידי התקיעות ולא לדבר עד סוף תקיעות דמעומד, הוא אמר בפיו; אני מכוון לא לצאת! כך הוא אמר בפיו, לא במחשבה, כדי להרוויח שגם לפי הריטב"א שאומר שכשאדם אומר בפיו אז לא עוזר שום בליבו ובלב כל אדם, כשאומר בפיו ממש, כך הוא אמר בפיו. עכשיו בוא נשאל שאלה, הוא יצא ידי תקיעות או לא יצא ידי תקיעות? התשובה: הוא יצא ידי תקיעות!

ומהו שורש הדבר? הכלל הוא כזה; שכל הרגשה מחשבה או דיבור שלולי היותו נערווזר הם לא היו קיימים, אצל אדם רגיל הם לא קיימים, אז זה לא מיוחס אליו, זה כמו הדיבוק, לא יודע אם הדיבוק של החפץ חיים או של הרב בצרי, או דיבוק אחרון, הוא גם מדבר שם משהו, בסיפורי הדיבוק יש שם שיוצא קול ושפתי האדם לא נעות, רק הקול נשמע והשפתיים לא נעות, הקול הזה קובע איזה דינים או הלכות? זה קול של הדיבוק! אז כל הרגשה מחשבה או דיבור שלולי היותו נערווזר זה לא היה, שאצל אדם רגיל זה לא קיים, אדם רגיל לא אומר אני מכוון שלא לצאת ידי שופר, בשביל מה הוא נמצא כאן אם הוא לא רוצה לצאת ידי שופר?! או בחור רגיל לא מתעסק כעת עם הצלם, לא זה מה שמעסיק אותו. אז ההרגשה או המחשבה או הדיבור הזה, אין להם שום יחס לאדם שחשב או דיבר או הרגיש את זה, אין לזה שום שייכות אליו, זה פשוט לא מיוחס אליו. ולכן ההוא יוצא ידי שמו"ע, ולכן ההוא יוצא ידי תקיעות גם אם הוא אמר בפה במפורש, כי זה סוג אמירה או הרגשה או מחשבה שלא מיוחסים אליו.

 יש עוד נקודה אחת, שכיון שיצא לשמוע מכמה וכמה שהם סובלים מזה, אז רק איזשהו מודעה רבה! יש ויוצא כמה וכמה שהם באים לספר, שהם משוכנעים שהם עקרים או פצוע דכא, כך הם משוכנעים, עד כדי שיצא לי לשמוע מכאלה שהם חוששים למקח טעות בקידושין אח"ז, כי כתוב בגמ' שגם אישה יכולה להגיד: "בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה" (כתובות סד,א) והוא לא ראוי להולדה. בדר"כ רגילני להגיד לכאלה שאני מוכן לסדר להם מופת, אם הם יתנו לי סנדקאות ראשונה אסדר להם מופת שהכל בסדר, לא היה אחד מאלה שהיה איזשהו בעיה.

אבל צריך לדעת מהיכן זה מגיע, ממה זה מגיע? כשיש מישהו שיש לו איזשהו קושי או מעידות בענינים כאלה, אז הוא מגיע לאיזשהו דמיון שהמידה כנגד מידה שהוא נהיה שם עקר או פצוע דכא, או אני לא יודע מה. וגם נדמה להם שמאחר שכתוב ברמב"ם כמה זה מחליש את הגוף וכו', אז הם חושבים שזה מישך שייך בכלל לענינים שהם מועדים בהם, בזמן שדברי הרמב"ם בכלל לא שייכים לענין הזה, ולא המקום למידרש בפירקא למה זה לא שייך לענין, אבל זה לא שייך בכלל לענין. זה נושא שצריך סידור ותיקון כי יש כאן נושא הילכתי, אבל זה לא נושא שקשור כלום וכלום לאיזשהו ענין בריאות או עקרות וכדו'. אז ראוי להגיד את זה כדי שלפחות לא יהיו בדאגה הזאת, כי גם השבוע יצא ומידי פעם מגיעים כאלה שהם בדאגה נוראה, ולכל הפחות לעשות את החסד הזה איתם שאין שום סיבה לדאגה וזה אפי' לא דמיון, היו כבר כאלה שהלכו לרופאים וכמובן שהרופאים צחקו עליהם, אבל אין צורך בשום דבר, זה כולו דמיון,