חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

נערוון 3

הנה כלל עניני נערוון לכאורה שייכים רק להסובלים מזה, ולמה נדבר לכולם על כך? אך א- טוב להכיר את הענין כדי לדעת איך להתייחס, ולא ללעוג להם כי הם סובלים וזקוקים לעזרה, ובדרך כלל "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה,ב), ולא לסבור שאינהו אזקו אנפשייהו, דהם הראשונים שרוצים לצאת מהסבל הנוראי שלהם אלא שאינם יודעים מה לעשות ומה לפעול בהענין. וגם לידע דהסבל שלהם נוראי פעמים גרוע ממחלת גוף קשה, ה' ירחם. ובזכרוני שראיתי באוצר גאונים; דהסיבה שכתבו חז"ל בכמה מקומות באריכות עניני רפואות למיני חולאים, הוא בשביל להתחסד עם החולים שאינם יודעים.

והנה נדבר מכמה מיני קשיים המצויים:

הנה יש הסובלים מנדודי שינה, ומתגלגלים על המיטה זמן רב ולא מצליחים להרדם. ואף בזה יש כמה וכמה סוגים; דיש שסיבת אי הירדמותם הוא לפי שהם במתח להרדם, ביודעם שאם לא ירדמו ויחסר להם מזמן השינה הנדרש להם, יהיו עייפים למחר, ויהי' קשה להם הלימוד בסדר א', ומה עם החברותא וכו' וכו', [1]והם רוצים מיד להרדם כדי שיחליפו כֹח, והשינה מהם והלאה. ולמה? הנה זהו לפי שבאמת; כל ענין שינה הוא שלילי שבשלילי, וענינו העדר[2] ואפיסות כֹח עד אשר נופלת השינה עליו, ואין בזה איזהו התעסקות אלא מידי דממילא ממש, כדכתיב "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם" (בראשית ב, כא), וכדאמרינן "המפיל חבלי שינה על עיני". וכמו שפעמים מבקשים בבית את התינוק הזוחל להיכן נעלם, והנה הוא נמצא רדום על רצפת אחד החדרים, דענין שינה בא מאיליו. וזה לא רק בקטנים, אלא גם בגדולים זה כך, אלא שאחר שאנו רגילים קודם שינה לרחוץ עצמינו ולהלביש בגדי לילה, ואנו באיזשהו סדר יום, לכך אנו מכינים עצמינו להשינה, ומיהו מהות שינה לא זזה ממקומה, שאין בה ענין קום ועשה כלל, אלא שוא"ת.

ואילו הוא מנסה להרדם. והנה נמצא שאמנם הוא שוכב על מטתו, אך הוא בעצם באמצע עשייה גדולה, והיא להרדים עצמו, וזהו היפך מצב שינה שענינה הרפייה והעדר, ואיך יירדם?! והרי הוא משול לאחד השוכב תחת מכונית לתקנה, שאף שהוא שוכב ודאי לא יירדם, שהרי הוא באמצע עבודה ובעבידתיה טריד, ואיך יירדם?!

והנה בתחילה צריך לידע להפסיק ליקח אחריות על שנתו, ולהסכים דיהיה אשר יהי', ושאין אמנם ביטוח 100% שהוא יירדם, אך מ"מ אין לו ליקח אחריות ע"ז, לפי שענין האחריות ע"ז זהו סותר לעצם מציאות השינה. וכהא דאין אדם לוקח אחריות שלא יקרה לו אירוע מוחי, או דום לב, או יינע מחלה, אף שאין אדם שיש לו ביטוח 100% שלא יקרהו כן ברגע הבא. וכן מעולם לא הי' אחד שעלה על מכונית או אוטובוס ליסע ממקום למקום, שהוא יכול להיות בטוח 100% שיגיע למחוז חפצו לשלום, שהרי לצערינו יש תאונות דרכים, ואין ע"ז ביטוח שלא יקרהו כן רח"ל. אלא הישר והטוב לנהוג כהרגיל והמצוי,[3] וכיון דלא מוטל עלינו השתדלות אחרת בזה, לכך אין ליקח אחריות ע"ז ומן השמים ירחמו.

זאת ועוד אחרת; שחכמי הרופאים אומרים, אשר אדם השוכב במנוחה על מטתו אף אי לא יירדם, הנה זה נותן לו 80% מערך השינה,[4] ואילו בהיותו מודאג ואחראי על שנתו, הרי הוא מפסיד הרבה פעמים יותר מ- 20% מהשינה שלו.

על כן העיצה היעוצה היא; להסכים לאשר יקרה אף אי לא ארדם, 'ובידך אפקיד רוחי', 'והטוב בעיניך עשה עימי'. כהא דאנו מסכימים למציאות החיים שאין שום דבר בטוח בדבר העתיד, הן הבריאות, החיים, הפרנסה וכו' וכו', ואדעתא דהכי אנו כאן בהאי עלמא. וראוי לדעת שבאמת כך היא צורת החיים והעולם, שהשאיר הקב"ה את האדם במצב שעיקר מציאותו אינה "בידו" אלא אתכא דרחמנא סמכינן.

שהרי כשנתבונן באמת במציאות החיים וההרפתקי דעדו עלן, אנו מוצאים שרק חלק קטן מאוד תלוי בידינו ובבחירתינו. אך לא נוכל ליקח "גורלינו בידינו", ואין שטות וטפשות גדולה מהסבור כן; ובזכרוני שכשהתחיל אינתיפאדת הסכינים בשלב א', היה הירקן דהשכונה מתרברב ואומר: "רק שיעיז ערבי להתקרב לד' אמות שלי!" וגיחכתי עליו; דוכי אם ירצה לארוב לך לרצחך נפש עם סכין לבדה לא יוכל להחבא אחורי גדר או אילן, ולהפתיעך ולנעוץ הסכין וכו' ה"י?! עד שהודה לדברי הפשוטים. וה"נ יש לידע שאין לנו ואין ביכולתינו ליקח אחריות לאשר לא מוטל עלינו,[5] אף שבאמת אין ביטוח מה יקרה.

וכן בעניני בריאות ורפואה, להתנהג רק בדרך הרגיל עפ"י כללי הרפואה והתזונה הרגילה, והשאר בידי הקב"ה. וכגון בהגיעי לגיל 40 שנה קיבלתי מקופ"ח מכתב מז"ט ליום הולדת, ובבקשה אחת בשנה לבדוק דם ושתן בתורת רפואה מונעת בעיות לב סוכר וכולסטרול, והנה זה הוא רגילות כללית, ויתכן שזה בכלל השתדלות. אך הנה נתבונן למה לא ב' פעמים בשנה? [6] הא שמא מיד אחר הבדיקה התחיל להתפתח איזה מחלה פנימית לא נרגשת, וכשיגלו כבר לא יהי' מה לעשות... רח"ל, ושמא ג' פעמים בשנה וכו', עד דא"כ אין לדבר סוף.[7] אך כל שאדם נכנע ומוריד גאוותו ומסכים שמציאותו אינה בידו אלא בידי הקב"ה, הנה אדרבה יירגע יותר.

ולא ייקח ע"ע אחריות שאינה נדרשת ואינה מועילה אלא ההיפך, וכגון אחריות על שינה המרחיקה את השינה ממנו, וכן שאר דאגות שדאגן לא עלתה בידו אלא דאגתו! והמתעורר באמצע שנתו ואינו מצליח להרדם שנית, תקנתו שיגדור עצמו לשכב במטה כדרך הישן עד זמן שייעד לקימתו, ושב ורפא לו.

והנה אחרי האמור כאן; מה יעשה המתוח לישון ואינו מצליח להרגע? [8]הנה משיסכים להנ"ל, יש לו להרפות גופו. כיון שפעמים בעצם הוא לא שוכב על המטה, אלא המטה תחתיו, והוא כמחזיק עצמו באויר מרוב מתח, כהא דז"פ ששנים יושבים על כסא, אחד ברפיון גמור, ואחד גופו במתח, ויישמט הכסא מתחתיהם בפתע פתאום, מי ייחבט יותר קשה? הנה פשוט דהרפוי יקבל מכה גדולה יותר, כי הוא באמת כל הכובד שלו היה על הכיסא, אבל אותו אחד שישב כולו דרוך ומתוח, הכיסא לא מחזיק את הכובד שלו, הוא די מחזיק את עצמו רק יש כיסא תחתיו - וכך ג"כ צריך להגיע לרפיון בשכיבתו על המטה כדי שיוכל להרדם. ואיך יעשה זאת, אם הוא כולו כעת מתוח, והוא לא יודע איך הוא יתחיל להרפות? הנה יתחיל בדמיון הרגשה מפרקי אצבעות רגליו להרפותן, ואח"כ לכף רגלו, ואח"כ להרגל עד הברכיים, ואח"כ לברכיו עד בטנו, ואח"כ לבטנו וכו' וכך ירפה, ותפול עליו שינה בס"ד.

גם לידע אשר הרבה פעמים צערו ודאגתו מהנדודי שינה, זה יותר רע לו מעצם העדר השינה, וזה איהו דאזיק אנפשיה[9] ודו"ק.

- ויש אשר הנדודי שינה שלהם היא מסיבה אחרת, כגון אותו שבא וסיפר; שבלילה הוא נרדם מיד, אך בצהרים ביודעו שאם יתעורר באמצע השינה להסך רגליו לא יירדם שוב, לרוב קוצר הזמן שעוד מעט צריך כבר לקום, לכך חשוב לו עד למאוד לישן באופן שלא יוצרך לקום באמצע. והנה הוא הולך לבית הכסא קודם השינה, ואעפ"כ משישכב למנוחת הצהרים, הנה אחר איזה רגעים הוא מרגיש צורך שוב לצאת להסך רגליו, ויקם לצאת, והיה כדי שיעור שלם..., וישכב שנית ושוב התסריט חזר ע"ע וכו'. והוא מתפלא עד מאוד; שהרי בסדר א' הוא יושב כמה שעות בלא צורך לצאת, ובצהרים אינו שותה כמויות גדולות מאשר ישתה בבוקר, ולמה יהי' כן עמו? וברוב הפעמים כמובן אינו מצליח להרדם בצהרים, ועוד קם לבסוף מותש יותר מאשר כשהלך לשכב.

ואען ואומר לו; איעצך אשר תעשה ויהי אלוקים עמך, אשר למחר בעת לכתך לישן בצהרים, תקבל ע"ע אשר לא תקום מהמטה אשר אתה שוכב עליה, עד למועד שעת הקימה אשר יעדת לעצמך, ויהי מה, אף יהי' מצב שתגיע לתקלה וקלון... ואם כֹה תעשה; תעלה רפואה למכתך, ותעלה לחולייך המשונה הלזה, ויעש כן בקבלה גמורה, וראה זה פלא! נרדם מיד, ונעלמה ממנו בעיה של כמה שנים בס"ד.

וכן יש אשר יש להם נערוון להצטרך הרבה לקטנים, וצריכים לגדור זמן שאין יוצאים אף... וכו', ושב ורפא להם. וכן יש שבתפילה צריכים אף שיצאו קודם, ולא עבר שיעור זמן שבשאר היום יוצרכו להתפנות כה"ג, ואף להם ההוראה כן; לא לצאת אף... וכו', ואין בזה ענין גוף נקי לק"ש ותפילה, כהוראת רבותינו כן אף אדאורייתא וכו'.

- עוד מעשה באחד אשר בצהרים לא הי' נרדם ברוב פעמים. וזאת לפי שהוא אין נרדם כלל אלא כשיש חתיכה הראויה להתכבד של שיעור זמן שינה מסוים, אשר בעת אשר יחסר לו אותו שיעור זמן לשינה לא יירדם כלל. והנה כל שיעור יכולתו למנוחת הצהרים הוא זמן מצומצם, עד אשר כשנשכב לישון, אם לא יירדם מיד, כבר יחסר לו שיעור זמן הראוי לו להרדם כלל. והוא לחוץ להרדם, וכמובן שלא נרדם ברובא דרובא דהמקרים, ועוד קם לבסוף מהמטה עייף ומותש ובלב רגז יותר מאשר כשהלך לישן, וכהנ"ל.

ואמרתי לו: ראה נא הא דאמרי אינשי 'טוב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על הגג', הנה אנא ממך וַותֵּר על השינה, כי אז לכהפ"ח תנוח נפשך היגעה ויהי' לך 80% מערך השינה וכהנ"ל - ושמח שמחה גדולה, וקבענו אשר עוד נדבר שבוע הבא. ויהי כבואו בשבוע הבא ויאמר אלי אשר ה"טריק שלי עזר לפעם אחת" שלא יאומן כי יסופר, אשר נתעורר וירא שמיד נרדם, והבין את אשר קרהו, והוא שכאשר אין חושבים להרדם, הנה נרדמים. ויאמר בלבו: עתה ידעתי השיטה להרדם! ולמחר חשב שאינו חושב להרדם... וכמובן ששוב לא נרדם, כך שהטריק עבד רק לפעם אחת כלשונו. וכמה נואלו דבריו, אשר הרי אין נפק"מ בין היותו מתעסק באיך להרדם כבר, או בהיותו מתעסק בלא לחשוב להרדם... וכמובן.

והסברתי לו שלא היתה הכוונה בתורת טריק, אלא עליו לוותר על אחריות השינה באמת אף אי לא תיפתר הבעיה, לפי ששינה ממילא אתיא, וכל התעסקות בענין שינה היא סתירה למהות ענין שינה וכו' וכו', וכשהבין כן ועשה כן נפתרה בעייתו.

גם סיפרתי לו ע"ע; שבזמנים עברו בעת שאחר סעודת שחרית בש"ק הי' לי חברותא, והייתי הולך לשינת צהרים דשבת רק סמוך לזמן מנחה קטנה. והנה אחר סעודת שבת העייפות גדולה עד למאוד כידוע, ופעמים שנשאר כמו מחצית שעה או פחות, ואמרתי לבני הבית אשר אניח הראש על הכר במטה קצת לנוח, ולא עלתה על דעתי כלל ענין שינה לפרק זמן קצר כזה. וראה זה פלא! נרדמתי ל-20 דקות. וכדומה במקרים אלו, מאחר שאכן נחתי בלא אחריות שינה כלל, ובשונה מזמנים שרציתי לישון, דכשלא הי' שיעור זמן דשינה לא נרדמתי, והן הן הדברים.

עוד מעשה בענין שינה, אשר סיפר בחור אחד מהישיבה; שהיתה לצערינו מכת גניבות  בפנימיה אשר הוא שוכן שם, ונכנס לאיזה סיוטים שמא יגיע גנב. ולא נרדם בלילה עד עבור כמה שעות מעת לכתו לישון. וגם שינתו שינה טרופה, ומתעורר איזה פעמים בלילה, ובכל אחת מההתעוררויות אורך שעה עד שנרדם שוב. וזה לו כן כמה חדשים, והוא מרגיש ממוטט לגמרי עד שאומר שהוא קרוב למצב של אשפוז. והוא תמה על עצמו; שהרי בשכל הוא מבין שאין לו מה לפחד מאיזה בחור עלוב, שאף משיעול יברח הרחק כמטחוי קשת, ואת הדמי כיס כבר שם תחת הכרית, ואין לגנוב כי אם גרביים ולבנים.

ואען ואומר לו: איעצך ויהיה ה' עמך, דבר קטן; והוא אשר הלילה בשכבך לישון, עצום עיניך ואינך פותחן עד הבוקר, אף אי תשמע פסיעות הגנב בחדר וחרבו שלופה בידו. ויען ויאמר לי: אם כך אתה אומר, אנוכי אעשה כדבריך! אך אנא באר לי; איך תפתר הבעיה על ידי כן? ואומר לו: הנה אתה בכל לילה נשכב לישון, ומידי איזה רגעים הנך שומע איזה קול עלה נידף רודף אותך וכו' וכו'. ויעצריני מדיבורי, ויאמר: אכן כן הוא ככל אשר דיברת, ומנא לך שכן הדבר, והרי לא סיפרתיו? ואומר לו אשר אין צריך להיות פרופסור להבין שכך קורה אצלך.

ואמשיך להסביר: הנה כפי שאמרת הנך מבין בשכלך, אשר אין מה לפחד, אך ברגש אתה כולך בפחד, וכשיש מחלוקת בין השכל לרגש, הנה הכלל הוא; אשר יבוא השלישי דהיינו הלמעשה ויכריע ביניהם, דאם יעשה וינהג הן בקו"ע והן בשוא"ת כפי הוראת השכל, ולא כפי הוראת הרגש, כיון שמבין שהאמת בהך פלוגתא שבין השכל להרגש, היא כהשכל, ונמצא בכה"ג דהרגש נשאר בודד באין מעשה המסייעו, והרי הוא מתמוסס מאליו, דגחלת כמה דשביק לה מעמיא עמיא ואזלא. אך כשאתה נכנע להוראות הפחד הנה אתה עושה "שטייגן" בהפחד, שהרי 'אחרי המעשים נמשכים הלבבות', ו'האדם נפעל לפי פעולותיו', ו'פעולות החיצונות מעוררות את הפנים', ולכך סיוטך גברו מלילה ללילה. דזאת יש להדגיש ולידע; אשר אין מצב בנערוון שהאדם ישאר באותו מצב, אלא תמיד הוא מתקדם, או לתהום, או שיצא מהבעיה, שהרי כל רגש ורעיון שהאדם מתנהג על פיו הנה יתעצם הענין וכידוע.

אכן מהלילה, כשהנך שומע שוב רחשים, והרגשות פוחדים, והסיוטים גוברים, ואינך פותח עיניך, ביודעך האמת שאין כאן ולא מידי, הנה אינך פועל כהרגש, והפחד יתמוסס. אך זאת תדע שבלילות הראשונים יקשה לך עד מאוד, אך זו הדרך וזו העיר לצאת מזה, ויעש כן, ובפחות משבוע שב ורפא לו בס"ד.

עוד רגע אחד אדבר בדבר שהוא ג"כ מצוי 'עניני נערוין בספיקות באמונה' שג"כ יוצא כל הזמן לשמוע על כאלה דברים. דבר ראשון יש בנושא הזה קודם כל את החלק שבאמת לא קשור לנערוין; מן הראוי לדעת שאם מישהו יש לו איזשהם שאלות בעניני אמונה, זה דבר מאוד טבעי. יש כל מיני ענינים בעניני אמונה, שבאמת מן הראוי להתבונן מאיפה אנחנו אמורים לדעת את ברירות הענין. וכמה דברים יש שמצוי שאלות שמתעוררות לצעירים לפני שהם שמעו את הדברים, שהרי הא קמך שיש בחז"ל ובראשונים דיונים שלמים על הענינים האלה. ויש שאלות שמתעוררות להרבה בחורים שהם חכמים ונבונים ויראי שמים, אבל מתעורר להם שאלות, והיהדות לא סותמת פיות, שהרעיון הזה לא שואלים שאלות, זה רעיון פסול. אנחנו לא מחפשים שאלות, אבל מי שיש לו שאלה, על כל שאלה יש תשובה. ובפרט שהרי ידוע שהרמב"ם והחובת הלבבות ועוד הרבה ראשונים אוחזים שצריך לחקור את האמונה אפי' בלי קבלת אבות ואפי' בלי מסורת, ומי שלא הצליח דרך חקירה להגיע לאמיתות האמונה, ותורה מן השמים וכו' וכו' חסר באמונה שלו, שהם מחייבים אפי' את החקירה בענין.

רק אנחנו קיבלנו על עצמינו את הוראות הראשונים האחרים, ושגם הגר"א והאר"י והבעל שם טוב אוחזים כך, שמי שאין לו שאלות לא צריך להתעסק. אבל אין מי שאומר לא לשאול שאלות, אין כזה רעיון בשום מקום, ומי שיש לו שאלה לא אמור להתבשל עם זה בפנים אלא אמור לשאול את זה, והשאלות בכלל לא קשורות, לא לנערוין ולא לאיזה בעיה.

מותר לבן אדם לא להבין; איך יכול להיות שדבר היה תמיד, הרי זמן לכאורה זה מציאות? מותר לשאול כזאת שאלה כדי לברר את זה, כדי להגיע לתשובה; שזמן זה לא מציאות מוחלטת כמו אחד ועוד אחד זה שתים, אחד ועוד אחד זה שתים זה לא מציאות שנבראה, זה מציאות שאחד ועוד אחד זה שתים, אין מציאות שאחד ועוד אחד יהי' שלוש, אבל זמן זה מציאות שנבראה, כמו שהסטנדר הזה נברא פעם, והיה פעם שלא היה סטנדר, המציאות של זמן זה מציאות של בריאה שנבראה, שהיה שייך מציאות בלי זמן. יש כמה שאלות שעד שלא יודעים את התשובות, כמעט לא מובן איך יכול להיות שלא ישאלו את זה. עכ"פ מי שיש לו שאלה אמור למצוא את מי שלא יגיד לו; לא שואלים שאלות, אלא את מי שיענה לו תשובות. ומי שלא יודע תשובות, ולכן אומר לו שלא שואלים שאלות, יבין שבאמת לא אותו צריך לשאול - זה קודם כל דבר בפני עצמו.

עכ"פ אבל יש כאלה שהבעיה שלהם זה באמת כל מיני עניני נערוין.  ויש להם לידע! שבעניני אמונה הם מסודרים לגמרי והבעיה שלהם היא בהל' נערוון, וזאת מכמה פנים: א- שהרי אף בחדרי חדרים ימסור נפש כפי דיני יהרג ואל יעבור דעבודה זרה וכו', ואי יש לו ספק הא ספק נפשות להקל, 'והצילו העדה'?! זאת ועוד אחרת; למה כ"כ איכפת לו, אי לאו דהוא מאמין?! ועוד דרק מפני חומר ענין אמונה הוא דיש לו נערוון, ואי אמונה היה רק מידת חסידות, הי' מרגיש עצמו כמאמין שלם, ורק מפני חומר הענין הוא דבודק עצמו דק מן הדק עד אין נבדק ונכנס לנערוון דספיקות באמונה. ועוד דהנה הוא מנסה להרגיש אמונה בחוש המישוש, כהרגשת מה עץ ומה אבן, או לכהפ"ח שירגיש אמונה כ- 1+1=2 ואינו שת לבו שענין אמונה; שהוא אמת הכי מוחלטת, אך אינה בסוג חוש המישוש או החשבון, אלא בתבונת המוח והלב, ואין צריך יותר. ועוד דהנה סה"כ אף אצלו זה הסבירות הכי גבוהה כעין 'רובא דליתא קמן', וכ'דילמא לאו אביו' אלא שרוב בעילות אחר הבעל, וסגי בהכי להחשב אמונה שלימה.

והמודאג מנערווים באמונה יותר מנערווים בנט"י דרבנן, הוא טועה, דשם נערווים חד הוא, שנובע מלקיחת אחריות יתר. ולנערוין באמונה אין שום שייכות לספיקות באמונה, כמו שלנערוין בנט"י אין שום קשר לספיקות בנט"י; זה נערוין! והנערוין גורם תיסבוכות, אבל זה לא קשור בכלל להלכות אמונה, הוא לא צריך בכלל חיזוק באמונה. וכזה אחד כשהוא רואה בספר יראים ללמוד כל מיני סגולות לעניני אמונה, או לעבוד על גאוה כי הסטייפלר בחיי עולם אומר שספיקות באמונה מגיע מגאוה, אז הוא מנסה כעת ללמוד ענוה כדי שלא יהי' לו ספיקות באמונה - ובאמת זה למי שיש לו ספיקות באמונה, אבל נערוין באמונה לא קשור לגאוה, ולא לאיזשהו עניני סגולות, אלא צריך תרופה לנערוין שלו. דשם נערוין אחד הוא על כל הדברים המסתעפים מזה, ולפעמים זה פושט צורה ולובש צורה מענין לענין, והוא צריך פיתרון לנערוין, ולא לקרוא לזה בכלל נושא של אמונה או של נט"י או של גזל, או של בין אדם לחבירו, או של בין אדם למקום, זה לא הנושא, הנושא הוא נערוין! ואין חומר באמונה בזה, ואין קולא בנט"י בזה, כהא ד"ג' אבות נאמרו בשור", דאינו תלוי בהאבר אלא בסיבה ובתכונה.

רק זה הולך כך; שדוקא מתוך האחריות היתירה וחומר הענין של אמונה, הוא לוקח על עצמו סוג אחריות, והוא בודק את עצמו דק עד דק עד אין נבדק, ואז הוא מתחיל להרגיש אולי הוא מסתפק? אולי זה לא לגמרי ברי לי?

ומעשה באחד שנכנס לאיזה פחדים וסיוטים מלילך ברחובות מסוימים בעיר, גם היו רחובות שיכל לילך בהם רק בצד אחד ימין ושמאל, והיה לומד בכולל פוניבז', והרי לישיבה אפשר להגיע מ- 4 רוחות כידוע, והוא יכל רק מהצד הכי עקלתון מביתו. והיה כולו בשברון ובתמהון לבב, ולא עצר כוח להגיע ואף לא לטלפן, ואשתו טלפנה, ובאתי לביתו.

ובפעם הראשונה לא דיברתי עמו מאומה לפתור עצם הפחד מלילך כאן או כאן, רק דיברתי האם איש אשר אלה לו אמור להיות חולה כל גופו או לא?! וסיפרתי לו; אשר קראתי פעם בספר המתאר נפילת הרובע היהודי במלחמת השחרור, ואיך שקודם הכניעה היו זמן של חודשים ארוכים במצב של 'צדו צעדינו מלכת ברחובותינו' להיות שהאוייב הירדני הי' על קו הגבול תוך העיר ירושלים במקום גבוה המצפי על הרובע, והיו יורים בעוברים ושבים. עד שגרם שלא יכלו לילך ברחובות מסוימים שהיו חשופים למראה עיני האוייב, והיו רחובות שיכלו לילך רק בצד אחד מחמת גדר ובית שהיו מסתירים מעיני האוייב, והיו מקומות שהיו הולכים כפופים לבל יראום. והנה כך היה המצב זמן ארוך, ונתרגלו לחיים אלו, ולא היו בטירוף חושים כמוך. והנה אתה יכול להגיע לכולל אם כי בדרך עקלתון, וכן בכללות בעיקרי הענינים מסתדר הדבר, ואף שאמנם ודאי יש לפתור הבעיה, אך למה הנך חולה בכל גופך, בזמן שזה באמת רק חולי אבר אחד?! ובזה אתה הוא דאזקת אנפשך לדאוג ולהטרד עד כדי כך, ורק ע"ז אדבר עמך היום. ואמרתי לו; שאם נכניס למעבדה כל צערך ויגונך, הנה רק אחוזים מועטים הם בעיית הרחובות וכו' שאינך יכול להלך בהם, אך רוב בעייתך היא מה שיש לך 'בעיה' בדרכים! והסכים עמדי. ולמחרת התקשרה אשתו; שקיבלה בעל חדש במתנה, שחזר לחיים ונתעורר לשמחה, ואח"כ גילגלתי עמו עד שיצא מהענין הלזה.

- עוד רגע אחד אדבר מעניני שמירת הברית. אשר זאת צריך לידע! אשר כל זכר רגיל מתעורר יצרו בראותו אשה, ושאף תנאים לא נמלטו מהרהורי עבירה בכל יום, וכש"כ הגר"ח מוולוזין בכתר ראש מהגמ' בב"ב (קסד,ב) "ג' עבירות אין אדם ניצל בכל יום" והיינו אף תנאים, ושרק אם מפנה לבו ומחשב בו הוא חולי וענין רע. ושלכל בחור יש מקרי לילה. ושמרן הגרי"י ז"ל אמר להתייחס לזה כלנזלת. ושכבר הי' בחור אחד מהישיבה שלא הי' בוקר שלא קם וראה שראה קרי בשינה, ונתברר שהי' עסוק הרבה בשמירה מהרהורי עבירה. והרי כבר כתבו האוה"ח בפרשת אחרי והגרי"ס; שמריבוי המחשבות לסלוק הרהורים יגברו ההרהורים, עד שמרגלא בפומי לומר; דיש ב' דרכים להגיע לאותו מקום: א' המגרה בעצמו יצה"ר ב' הנלחם עם היצה"ר, ובקיצור המחפש או המחפש לא לחפש מגיעים לאותו מקום. וראה זה פלא! שלא דיברתי עמו שום עניני חיזוק, רק שיפסיק מלעסוק בזה ושיסמוך על עצמו להיות כדרגתו, ובפעם אחת נפתר 80% מהבעיה.

ולידע להודיע ולהיוודע! שכל חומר הענין המוזכר בחז"ל ובזוהר בזה, שייך רק להמחפשים את היצה"ר וניחא להו בזה, בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה פריצא ליה", ואינו שייך כלל לבני עלייה המבקשים לפרוש מכל תאוות עוה"ז, רק דלא יימלט אף להשמור ביותר שלא יקרהו מקרה לילה באיזהו מקומות, אחר שהרהורי עבירה אין אדם ניצול בכל יום. וכל אותם בני עלייה; משהפסיקו ליקח אחריות יתר על הענין, נתאזנו ונרגע יצרם.



[1] ופעמים רבות הם בחורים מתמידים גדולים, הם חיים בדיקדוק רב, והם הולכים לישון בדיוק ברגע שלפי ההשערה שלהם; אם ישנוּ מכעת עד השעה שהם צריכים לקום, זה השיעור שינה הצריך להם לפי אומדן דעתם, באופן שהם חייבים להירדם הרגע ועכשיו מיד כשהם נשכבו, כי רק אז יהי' להם את השיעור שינה הנדרש. וחס להם מלהשאיר איזשהו מרווח או שוליים של איזשהו זמן, כי צריך לנצל את הזמן, ולכן הם הולכים לישון ברגע שהם כבר צריכים להירדם, וממילא יש להם עול גדול להירדם.

[2] "שינה זה אחד משישים למיתה" (ברכות נז,ב) - מיתה זה לא עשיה, זה אפי' לא שלילי בחיוב, דמיתה זה היעדר.

[3] יש תמיד בכל ענין וענין הנהגה ישרה, שאדם צריך להנהיג את עצמו בהנהגה ישרה ע"פ דרכי הבריאות והמציאות הטבעית של עצמו בתור שזה ההנהגה הישרה, והרבה פעמים אדם שמתנהג ישר הוא פחות עלול להגיע לידי מחלות שנגרמות גם בעיקבות הנהגה לא נכונה. אבל מעבר להנהגה ישרה רגילה ושיגרתית בעניני מאכלים, הנהגה, ושינה וכדו', לא מוטל על האדם אחריות למנוע עצמו גם ממיני דברים שאחריתם קשה מאוד, ואין בכלל אפשרות לקחת אחריות [א.ה - ובשבת (קכט,ב) דבדבר דדשו ביה רבים, נאמר ע"ז "שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה" (תהלים קטז, ו)]

[4] יתכן שיצא מזה נפק"מ להלכה ב"לא אישן שלושה ימים, שמלקין אותו וישן לאלתר" (נדרים טו,א). אם הוא רק נשבע או נדר שלא אישן, אבל שאשכב במנוחה כן, לא ילקו אותו, כי זה מספיק, שבעצם אפשר להסתדר כך במנוחה הזאת.

[5] הבחירה שלנו; לבחור בדרך הטובה ולעשות מה שמוטל עלינו, וב"ה נשאר לנו מספיק בחירה בדברים שבשבילם באנו לעולם, אבל עיקר המציאות של החיים של האדם בעולם היא לא בבחירה שלו, וגם אחרי מה שהוא עושה, התוצאות לא מובטחות. רגיליני תמיד לשאול; איך חיים אנשים שעברו התקף לב בצורה חמורה, או אנשים שעברו מחלה, וגם אם יצאו מזה הם יודעים שהם בסיכון גבוה בעשרות אחוזים לקבל שוב את החולי ואז כבר לא יהי' מה לעשות, או לקבל עוד אירוע לב אם יקרה, וגמרנו, נגמר החיים, זה דברים ידועים, וכולנו מכירים אנשים כאלה. ואנשים כאלה, נגיד מישהו שעבר מחלה ה' ירחם, אפי' אם הוא יצא מזה, במשך איזה תקופה שכמדומה כמה שנים, הוא חייב לעשות בדיקות תקופתיות ממש מידי חודש או חודשיים, לדעת אם לא מתעורר שוב החולי, ואיך אדם כזה ממשיך את החיים? ואנחנו רואים אנשים כאלה ממשיכים את החיים רגיל, ממש רגיל בשמחה ובטוב לבב, וכל אחד הוא בעל אמונה כמו ר' חצק'ל שזה מה שמרגיע אותו?! עד שאנחנו נהיה בעלי אמונה כמו ר' חצק'ל, שזה עבודת חיים וא"א לעשות את זה מהרגע להרגע, אנחנו חייבים באיזשהו צורה לפתור את קשיי החיים טרם שנגיע לזה, יש איזה אימרה חסידית באידיש (מתורגם): "עד שמגיעים לבית מרזח גם צריך איזה כוסית לדרך" - עד שאנחנו נהיה ר' חצק'ל אנחנו צריכים איזה כוסית לשרוד עד אז.

ומה באמת נותן לאנשים שהם במצב של סיכון גבוה את הכוח להמשיך הלאה? פשוט מאוד; הם הפסיקו לקחת אחריות על הענין, הם מסכימים וסברו וקיבלו שזה המצב שלהם - אדם מפחד רק מדבר שהוא אחראי, הוא לוקח אחריות ע"ז והוא לא מוכן בשום אופן שזה יגיע, לוקח בעלות ואחריות לקבוע; האם הוא יחיה? האם הוא יהי' בריא? האם הוא ירדם? הוא לוקח בעלות ואחריות, והוא באזהרה חמורה אם זה לא יקרה מה שהוא חושב שצריך לקרות. אבל אנא ממנו! שהוא יוותר על השליטה ועל הגאוה שלו, ויקח קצת ענוה ויבין שהוא לא בעל הבית, לא על השינה שלו, ולא על הבריאות שלו, ולא על החיים שלו, ובין אם ירצה ובין אם לא ירצה זה כך, והוא מעבר להתנהגות רגילה שיגרתית וטבעית לא מוטל עליו, ולא יעזור לו כלום, "הגזירה אמת והחריצות שקר" (רמב"ן - בראשית לז, טו) - לא יעזור לו כלום! אם הוא יהי' בעל אמונה, הוא יוכל דרך זה להתחזק באמונה וביטחון, ואם הוא עדיין לא הגיע לזה, שיעשה את זה בהרגשה פשוטה, שהוא מסכים למציאות הטבעית של החיים, כיון שזה לא בידו.

[6] ומה אתם חושבים, למה הקופ"ח עושה את זה, האם הם כאלה בעלי חסד?! רק הם עשו חשבון סטיסטי, שהאישפוזים בבתי חולים שיהיו לאלה שיחלו אם לא יגלו מראש, עולה להם יותר יקר מאשר כלל הבדיקות לכלל המבוטחים בגיל הזה, שזה רק לעשות את הבדיקה, ואם זה מונע איזה עשרות כאלה שיחלו זה יוצא להם יותר זול, אבל לפעמיים בשנה זה לא יוצא להם יותר זול, כי האלה שיחלו בתוך שנה זה לא יוצא יותר זול, אז את זה הם לא עושים.

[7] ובאמת אחד שהוא עשיר גדול, העשירים הגדולים שיש להם גם מטוס פרטי ואוניה פרטית, וכי יש להם בעיה גם לארגן להם איזה מעבדה פרטית, ולעשות כל הזמן בדיקות אם לא מתעורר איזה חולי, הרי זה בשבילם 'גללי בהמתו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך', וכי יש להם בעיה לעשות את זה?! וכי הם לא חכמים כיון שהם לא עושים את זה?! אבל זה לא מדרכי החכמה לקחת איזשהו אחריות וזהירות מעבר להנהגה הראויה והמצויה, אין אפשרות לאדם לבטח את עצמו באופן מוחלט, ומעבר להנהגה הרגילה לא מוטל על האדם.

[8] זה גם דבר שיצא לקרוא את זה פעם, באיזשהו ספר של איזה רופא שפעם הזדמן לידי, וכמה וכמה ששמעו את זה, בדקו וראו שזה הועיל להם, ושזה עובד השיטה.

[9] ראוי להתבונן בדבר הזה, וזה דבר שהוא בהרבה ענינים; כל מציאות שהיא מוחלטת, מעת אשר האדם קלט וקרא את המציאות, אנא ממנו שידע, שכל צער ודאגה על אותה מציאות לא מסדרת את הענין. יש מעשה שכתוב בנביא עצמו (שמואל ב' יב'); לדוד נולד בן מאביגיל, והוא היה חולה, ודוד המלך לא אכל ולא שתה, לבש שק וישב על הארץ, בסוף מה שקרה; "וַיִּגֹּף ה' אֶת הַיֶּלֶד" (שם יב, טו) והוא מת, והעבדים ואנשי הבית פחדו להגיד לדוד המלך, כיון שראו איזה צער יש לו, וכתוב בנביא עצמו שבאיזשהו שלב דוד קלט מה שקרה, הוא שואל אותם; מה קרה? ולא היתה להם ברירה, הם אמרו לו; מת הילד! הוא קם רחץ וסך, ויחלף שמלותיו, ואמר שימו לחם, וישימו לחם, והוא אכל. שאלו אותו; הן בהיות הילד חי כ"כ צמת ובכית, וכעת כשהוא מת כאילו לא קרה כלום? דוד המלך עונה להם; כשהילד היה חי ואמרתי אולי יש תקוה אם אני אתפלל, אז צמתי והתפללתי ובכיתי לקב"ה, אולי יש תקוה, עכשיו שהוא מת, וכי ישוב הילד אם אצטער ע"ז?! אין גם שום דיני אבילות, כי הוא היה נפל, ואין ע"ז דין בכי, לא אבילות, ולא הספד, שאם הוא היה בר קיימא, אז היה דינים, יש שלושה לבכי וכו' וכו'.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד