נפש האדם אחת
בוא נראה נושא כללי
ורחב מאוד, שטוב לכל אחד באשר הוא לדעת את זה, כדי לשפוט ולראות איך מגיעים
להצלחות בחיים. ברמב"ם בשמונה פרקים (פר' א') כתוב משפט כזה, כתוב
ברמב"ם: "נפש האדם אחת היא וחלקיה חמישה" - נפש האדם היא אחת, והיא
כוללת חמישה חלקים. מה הם החמישה חלקים? "הזן, המרגיש, המדמה, המתעורר, השכלי",
זה נוסח של הרמב"ם. ואנחנו נראה להבין את המשפט הזה, וע"ז יסובו הדברים
שנדבר, ואנחנו נראה בעזרת ה' את התועלת שאפשר להוציא מזה.
נפש האדם. מה הכוונה
נפש האדם? נפש האדם הכוונה בזה; החיות של האדם, האדם חי, הנפש שלו חיה. מה זה
החיות של האדם? החיות של האדם זה מנועים כוחות ואנרגיות שגורמות לאדם להפעיל את
עצמו, לחפש ולמצוא סיפוקים והנאות, זה המציאות של נפש האדם. אדם חי יש בו אנרגיות,
הוא פצצת אנרגיה, הוא מלא אנרגיה, לְמַה? האנרגיות שלו דוחפות אותו לחפש סיפוקים
והנאות.
אומר הרמב"ם
תדע לך! נפש האדם היא אחת, הכוח החי שבאדם שמפעיל אותו לממש את עצמו זה כוח אחד,
והוא כולל בתוכו חמישה חלקים. נגיד היד, היד היא אחת ויש בה חמש אצבעות, אותה יד
מפעילה את חמשת האצבעות הנפרדות זו מזו, יש בוהן, אצבע, אמה, קמיצה, זרת, זה
אצבעות נפרדות שהיד מפעילה את האצבעות. מהם החמישה חלקים שכוללות את חיות הנפש?
הרמב"ם כותב; הראשון זה הזן, מה זה הזן? זה הגוף ואיבריו הפנימיים; מעיים,
כבד, לב, כליות וכו', שהגוף וכל האיברים הפנימיים יש בהם משהו חי ופועל כדי לחיות
את האדם, זה לוקח כוחות וג"כ איזשהו אנרגיה שמפעילה את הגוף ואיבריו דרך
האיברים הפנימיים, שהם פועלים גם באיברים החיצוניים, כדי שהאדם יוכל לתפקד - זה
חלק אחד של חיות הנפש, זה הזן.
החלק השני זה
המרגיש. מה זה המרגיש? החושים: ראיה, שמיעה, מישוש, טעם, ריח, זה הכל חושים
שקיימים באדם - והם ג"כ כוחות שקיימים באדם.
הדבר השלישי זה
המדמה. זה כוח הדמיון, אדם מדמיין, חולם, מפנטז, איך שנקרא לזה, הוא חי, יש לו כוח
של דמיון, שהדמיון הזה הוא כוח של אנרגיה שמפעילה את האדם לדמיין דברים, ולרצות
אותם, ולראות איך להשיג אותם - זה ג"כ כוח חזק מאוד שקיים באדם.
הכוח הרביעי זה
המתעורר. מה זה המתעורר? הרצונות של האדם, התשוקות של האדם, היצרים של האדם,
התאוות של האדם, אדם פיתאום מיתעורר לו משהו, והוא 'הכפירים שואגים לטרף' ולממש את
הרצון, את התשוקה, את התאווה, את היצר - זה החלק המתעורר.
הדבר החמישי זה
החלק השכלי. פעולות השכל כוללות הבנה, זיכרון, תפיסה, חכמה, חשבון, העמקה, כל
פעולות השכל, שזה גם כוח שחי באדם, וזה גורם לאדם לפעול - כידוע השכל זה כוח חזק
מאוד.
ז"א שבעצם איך
שמבואר ברמב"ם נפש האדם אחת היא וחלקיה חמישה, שכל אחד מהחמש חלקים האלה כולל
בתוכו כמה וכמה ענינים, והכל מגיע מכוח דבר אחד, מכוח החיות של הנפש שהיא מחפשת
הנאות וסיפוקים, תיכף נראה שזה גם כתוב בחז"ל וזה דברים ברורים.
כעת כך, אם אנחנו
רוצים לדעת; איך אנחנו באמת מתמודדים עם זה שהנפש שלנו יש בה גם זרועות שמושכות
אותנו לכיוונים לא רצויים ולכיוונים לא חיוביים, איך אנחנו מתמודדים עם זה? בוא
נראה כמה דרכי התמודדות לאור מה שכתוב כאן ברמב"ם שנפש האדם אחת היא, ופה
תראו דבר מופלא מאוד. בעצם בזה שהרמב"ם מגלה לנו שנפש האדם אחת היא, ז"א
שיש איזה מקור שממנו זורם הכוח והאנרגיה לכל מיני דברים שהם חלוקים זה מזה.
אולי נמשיל את זה:
לכל אחד, בכל בית יש כך וכך כוח חשמל, יש כאלה עושים תלת פאזה, אז הוסיפו עוד כוח
בצורה מסויימת, אבל יש כמות של חשמל. החשמל הזה; יכול להפעיל מקפיא וזה עושה שם
קור, קור של מקפיא כמו סיביר, הוא יכול להפעיל מגהץ שזה ממש הרתיחה הכי חזקה, הוא
יכול להפעיל מכונת כביסה, ולהפעיל תנור, ולהפעיל מזגן, ולהפעיל מיקסר, ז"א
אותו כוח חשמל מפעיל מכשירים ממכשירים שונים, אבל כולם מקבלים מאותו מקור אנרגיה
את הכוח שמפעיל את הזרועות השונים, ואת המכשירים השונים שלפעמים הם הפוכים זה מזה,
והכל מגיע מאותה אנרגיה שנכנסת ומפעילה כל כלי וכלי לפי ענינו.
והנה אנו רואים;
כולנו מכירים את זה, שאם למשל פועלים בבית כמה מכשירים שלוקחים הרבה כוח, אם פועל
מכונת כביסה, מגהץ, תנור, לפעמים כשאתה מדליק את המזגן קופץ החשמל, כי כל האנרגיות
נמצאות כבר במכשירים מסוימים, נגמר הכוח, אין כוח יותר, צריך לכבות משהו, א"א
הכל ביחד, זה מוכר, כולם מכירים את המציאות הזאת.
נמצא שיש לנו כאן
איזשהו שיטה מאוד מעניינת, בלי אפי' עבודה של התמודדות עם היצר, ושאם אנחנו
מפעילים את האנרגיות שלנו, ואנחנו משקיעים הרבה אנרגיות בדברים מסוימים, זה גורם
ממילא שלא נשאר אנרגיות לדברים אחרים. כמו בחשמל, אם אני הפעלתי כך וכך מכשירים,
אין כבר אנרגיה לדברים אחרים - אם האדם מפעיל הרבה אנרגיות בדברים מסוימים, עד שזה
ממלא את מרכז כוח החשמל שלו, הכוח האנרגטי, את כוח הנפש שלו, את החיות, את מה
שהנפש שלו דוחפת, והוא מוצא לעצמו את הסיפוקים בדברים האלה, הנושאים האחרים כבר
אין משהו שדוחף אליהם, כי כל האנרגיות הם בכיוון מסוים.
יצא לי לשמוע פעם
מיהודי מהדור הקודם, יהודי גם חכם וגם ת"ח, יהודי מחו"ל שקצת הכיר
דברים. הוא סיפר לי; שהוא הכיר איזה גוי שהוא היה משוגע לדבר אחד, הוא החליט
שהילדים שלו יהיו אלופי שחמט. מגיל ילדות רק דבר אחד העסיק אותו, שהילדים שלו יהיו
אלופי שחמט, לא שלח אותם לשום בית ספר, רק לימד אותם ושכר מורים, הכניס להם ב-נפש,
רוח, נשמה, יחידה- שלהם, 'רק שחמט', וכל הדיבורים סביב שחמט, אין נושא אחר לדבר.
והוא הצליח בחינוך שלו לחבר אותם לשחמט, וכל שיחם ושיגם ועיסקם ועניינם היה בשחמט,
וכמה מהילדים שלו היו אלופי שחמט עולמיים. אבל בכל נושא אחר שהיו מדברים איתם, הם
היו מדברים כאחרון לא יודע מה, כרמת טימטום הכי גבוהה, לא התפתח אצלם שום כוח, כל
הכישרון שהתפתח אצלם זה רק כישרון שחמט, אז כל משהו שקשור לשכל והבנה שלא נמצא
בשחמט, זה היה קיים אצלם בצורה פרימטיבית כמעט כביום היוולדם, לא התפתח אצלם כלום,
זה ממש מבהיל!
אתם יודעים, היום
יש הרי איזה משהו הזוי בעולם, יש איזה שחקן שמעריצים אותו מתחילים לשאול אותו
שאלות בעניינים אידיאולוגים, ואז רואים באמת את הרמה שלו, איך יהי' לו רמה? אם הוא
יודע לתת בעיטה לכדור, זה אומר שיש לו רמה משהו בעניני השכלה?! אבל ההם זה היה
נורא ואיום, כל נושא אחר שהתחילו לדבר איתם חוץ משחמט, זה היה יותר כדאי להיות
בשקט ולא לראות עד כמה בורים וסתומים לגמרי, ואילו בשחמט הם היו אלופי העולם. הם
ניצחו גאונים שהיו גאונים פי כמה מהם אבל לא השתפשפו כ"כ במשחק הזה, והם
כ"כ השתפשפו בזה שבנושא הזה הם התפתחו בצורה לא רגילה, וזה גרם שנושאים אחרים
גם לא העסיקו אותם וגם לא היו מפותחים בכלל, הנה נמצא שאצלם כל הארגיות וכל כח
החשמל נוקז ונותב לנושא אחד בלבד עד שלא נותרה אנרגיה לנושא אחר.
הרי המציאות היא,
ואני מאמין שכולם יודעים את זה, שיש מקומות פרימיטיביים ממש, עד היום יש פינות
נידחות בעולם שגרים שם אנשים מאוד פרימיטיביים. פרימיטיבי זה אדם לא מפותח, שלא
התפתחו אצלו הכישורים שלו. והם חיים ממש כמו בעלי חיים, הם חיים חיים כמו בעל חי
ממש, רק העליונות שלהם שהם בכ"ז בעל חי יותר מוצלח מהבעלי חיים שנתונים תחת
מרותם, אז הם שולטים על הבעלי חיים שתחת מרותם. אבל ממש איך כתוב שם בחז"ל: "אני
וחמורי נאכל באבוס אחד" (פסחים קיח,ב), אין בינם לבין בעלי החיים שלהם ולא
כלום, רק שגם בג'ונגלים יש חוקים, גם בין הבעלי חיים יש חוקים, חזקים חלשים,
וגבולות מי שיודע, גם בין בעלי החיים יש איזשהם חוקים.
ולא התפתח אצלם
כלום של הבנה והשכלה, למרות שאם כאילו יהי' איזה איבחון לתינוק בן יומו אצלם, הוא
לא שונה מתינוק בן יומו של כל האומות והלשונות, רק בכל האומות והלשונות יש חוק
חינוך חובה שכל ילד צריך ללכת ללמוד בבי"ס, אז הוא מתפתח, הוא מגיע לאיזשהו
השכלה. זה נכון שיש הבדלי רמות, ויש ילד שבסוף יצא בהשכלה גבוהה ויהי' מלומד גדול,
ויש אחד שבסוף יהי' בעל מלאכה פשוטה כי הוא לא מלומד, הכוח ההבנה והשכל שלו לא
כ"כ חזק, יש הבדלי רמות בכישרונות. אבל המציאות היא שאדם יכול להישאר במצב
פרימיטיבי, וכמעט ואין בינו לבין הבעל חי ולא כלום, למרות שהכוחות קיימים בו.
עכשיו בוא נראה דבר
מופלא מאוד, הרי כל תינוק שנולד בכל אומה ולשון, לא משנה, בשלב של הלידה הוא באמת
כמו איזה גור קטן, הוא לא עסוק בכלום חוץ מעניני הגוף והחומר, במה תינוק עסוק? רק
באכילה ושתיה ושינה, הוא עוד לא שייך משהו להבנה והשכלה, כל האנרגיות שלו הם רק
בעניני הגוף והחומר, זה ברור, כל תינוק קטן זה כך, זה עַיִר פרא.
מהעַיִר פרא הזה מה
קורה אחרי זה? הנה אנחנו רואים, זה אפי' דבר שלא קשור בדוקא לתורה ומצוות, שולחים
אותו לבי"ס והוא לומד, והיה אם הוא נהיה מלומד, והוא מתחבר ללימודים, והוא
מצליח בלימודים, הנה אנחנו רואים אחרי כך וכך שנים, שלפעמים עסוק בעניני החכמה
שאותה הוא לומד, ופעמים רבות הוא שקוע בלימוד החכמה עד כדי שהוא שוכח שהוא עייף או
שהוא רעב, הנשמע כדבר הזה?! מה בעצם קרה עם הנער הזה? עד לפני כמה שנים הוא היה
ילד, כשהוא היה ילד לא היה לו כלום חוץ מבקשת האוכל והשתיה והשינה, ושאר עניני
הגוף, והנה כעת כשהתפתח אצלו הלימוד ואהבת החכמה, הוא עוסק כעת במקצוע שלו, ולא
בגלל איזשהו מצוה, אלא בתור שהמקצוע הזה מעניין אותו, והוא עסוק כעת בכתיבת חיבור
או באיזשהו מחקר, ועד כדי כך זה תופס לו את הראש ואת החושים שלו, שהוא עלול לשכוח
שהוא רעב. לא לנצח, הוא באיזשהו שלב ילך לאכול, אבל רק בתור דוגמא שכשהאנרגיות
והסיפוקים מנותבים לכיוון מסויים, הם יכולים לגרום לבן אדם שהוא ישכח את הדברים
הראשוניים שלו. הוא ישכח מהעייפות שלו, הוא בעצם עייף והוא שוכח מהעייפות מתוך
שהוא מתמלא סיפוק והנאה מזה שהוא לומד, והוא שוכח מצורך לאכול ולישון בלי לעבוד על
עצמו, הוא לא חשב אף פעם לעבוד על עצמו, אבל הוא באמת שקוע בענין.
כולנו מכירים את
המציאות שאחד יכול להיות פעם שקוע באיזה ספר קריאה מאוד מעניין והוא שוכח
מהעייפות, הוא עושה עבודה לא להיות עייף?! אבל מתוך שזה ממלא אותו כזה סיפוק והנאה
קריאת הספר, אז לפעמים אף ששעת לילה מאוחרת ומידי פעם אבא ואמא אומרים; נוּ לך כבר
לישון, לך כבר לישון, הוא אומר; עוד חמש דקות, עוד עשר דקות, והוא ממשיך. מה נותן
לו את הכוחות? מה שכעת האנרגיות שלו כ"כ מנותבים כולם, כל חושיו וכוחותיו
כרגע בקריאת הספר, שוכח מעולם ומלואו, ושוכח מהצורך הבסיסי שהוא באמת עייף והוא
צריך לישון, הוא באמת צריך לישון והוא שוכח מזה, עד כדי כך.
ז"א אם כל
החשמל מנותב לדברים מסויימים, זה גורם שדברים אחרים לא קיימים, לא פועלים. אז זה
צורה מאוד נפלאה בעצם לפתור את עניני הרצונות הלא חיוביים; אם אנחנו נשקיע את
הכוחות והאנרגיות בדברים חיוביים, אבל שנותנים לנו הנאה וסיפוק, כי דברים שלא
נותנים הנאה וסיפוק זה לא עובד, אדם לא יכול להילחם נגד המציאות של עצמו, כי האדם
מחפש הנאות וסיפוקים, זה כך בטבע, וכמדו' שכבר הזכרנו את זה כמה פעמים.
גם המסילת ישרים
בתחילת הספר (פר' א') הוא מתחיל "האדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו
שכינתו" - ז"א האדם נברא לעונג והנאה, רק כאן יש כאן הצעה טובה, קח את
העונג וההנאה הכי עמוקים והכי פנימיים, ושהכי ממלאים באמת את הנפש ואת כללות
האישיות של האדם, שזה הלהתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו.
החזו"א, כמדו'
שגם את זה הזכרנו פעם, אבל בכ"ז אני רוצה עוד פעם לקרוא את זה. החזו"א
באמו"ב (ד-יד) כותב: "כי אמנם אין תיקון המידות שולל מהאדם אהבת עצמו,
כי מציאות הנטיות לכבוד ולעונג, היא מציאות חיובית בהרכב המכונה של זה החי הנקרא
אדם" - במכונה של החי הנקרא אדם, הנטיה לכבוד ולעונג זה מציאות חיובית.
"ואין שלילת הנטיות האלה בנין בנפש האדם, אלא סתירת הוויתו" - אם אדם
ינסה לדכא את הרצונות האלה, את אהבת עצמו ואת הנטיה לכבוד ולעונג, זה סתירת כל
ההוויה של האדם, כי הוא מכבה את המנועים שלו, המנועים שלו מחפשים הנאה ועונג
וכבוד, והוא מכבה אותם, איך הוא יתפקד אחרי זה?! "המוסר אומר לאדם אהוב את
עצמך ורכוש כבוד, אך דע לך מה אשרך עלי חלד, ומה כבודך; אין כבוד אלא תורה, אין
כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות,
ולהיות נכנע לה' ולתורתו - תכלית החיים בעולם הזה ובעולם הבא".
ומעשה שנסעתי
באוטובוס והיו שם איזה צעירים חילונים הוללים פוחזים, ומאחורי ישבו זוג חילונים
כבני חמישים, ושמעתים אומרים זה לזה, איזה בושה להתנהג כך, כמה מביש להתנהג בצורה
בהמית שכזאת. והנה מה גורם להם להרגיש שזה בושה, וכי עסקו במוסר? הנה זה אשר בצורת
חינוכם התעלו מדרגת פחיתות שכזו עד שברמת אישיתם מרגישים פחיתות בהנהגה גסה וזולה
כ"כ, ואף שהם עצמם עסוקים בעניני חומריות אך לא בצורה גסה ומבישה כ"כ,
ועצם זאת שהם רגילים לרמה יותר עדינה של התעסקות בחומריות זה כבר גורם להם להרגיש
בושה וחרפה בהנהגה פחותה מזו.
אתם יודעים עד היכן
הדברים מגיעים! בוא נגיד איזשהו עובדה פשוטה ממציאות החיים, שנראה עד היכן הדברים
שעצם הדבר שאדם עסוק במשהו מסויים שהוא ממלא אותו סיפוק, זה משכיח ממנו דברים
אחרים. אנחנו נראה שיהי' אדם גס וחומרי, ורע ואכזר, ולא יודע מה, מאפיונר ממש.
והנה יום אחד הוא הלך ברחוב, והוא רואה פיתאום איזה תינוק חמוד בן שנה וחצי,
קווצותיו סדורות לו תלתלים, ורץ לכביש סואן שכפסע בינו לבין המוות, והוא זינק
לכביש והחזיר אותו למדרכה, הציל אותו ממוות לחיים. אף אחד לא ביקש ממנו, והוא לא
התכוון למצוה, אבל בכ"ז יש בו איזשהו רגש אנושי, והוא ראה כזה תינוק חמוד,
מה, שאוטו יעלה עליו?! החזיר אותו למדרכה. והנה המציאות שבמשך הרגעים, או השעה, או
השעות, כל אחד לפי ענינו, שהוא היה תחת ההרגשה והחוויה; הצלתי את החמוד הזה מלמות!
הוא פיתאום שוכח מכל הרצונות הרעים שלו, הנפש שלו כ"כ מלאה מהמעשה הטוב שהוא
עשה כאן, שפיתאום הוא שוכח מהרצונות ומהרוע ומהדברים השליליים שממלאים את כל ישותו
במשך כל הזמן.
מה קרה כאן? הוא
עשה כאן פעולה שמילאה את חדרי ליבו ונפשו בהרגשה מאוד נעימה; הצלתי ילד ממוות, ילד
כזה מתוק הצלתי ממוות. גם האדם הרע והאכזר יש לו חמלה, על כזה ילד יש לו חמלה, ועד
כדי כך הנאת הנתינה, מה שהוא העניק לו מטובו והוא הציל אותו ממוות, זה ממלא
כ"כ את חדרי ליבו ונפשו, עד שהוא שוכח מכל הרצונות והאנרגיות שדוחפות אותו
לדברים אחרים, כי הוא כעת כל כולו ה'כל עצמותי תאמרנה' שלו, זה השמחה וההנאה
והסיפוק ממה שהוא הציל את הילד המתוק הזה. הנה אנחנו רואים שכשאדם מפעיל את עצמו
בדברים שממלאים אותו הוא שוכח ולא מעסיק אותו דברים אחרים, בלי לעשות איזשהו עבודה
של דיכוי או עבודה של כבישה, אלא עצם הדבר שהוא מפעיל ונהנה מדברים אחרים, זה
מעלים ממנו תשוקות ורצונות שליליים - זה סוג אחד של עבודה עם היצר דרך המהלך הזה.
במדרש הנעלם (הנמצא
בזוה"ק - בראשית קמ,ב) כתוב דבר ממש מופלא מאוד, כתוב כך: "רבי יצחק
ברבי יוסי הוה אתי מקפוטקיא ללוד" - הוא הלך מקפוטקיא ללוד. "פגע ביה
רבי יהודה" - הוא פגש את ר' יהודה. "אמר ליה רבי יצחק" - ר' יצחק
אומר לר' יהודה. "תאמר דחבירנא חכימי מתניתא איתערו להאי עניינא, דיצר הרע
יתנשי מן עלמא בר ההיא שעתא לזיווגא" - אולי נעשה איזשהו אסיפה של חכמי המשנה,
חברנא חכימי מתניתא, החברים חכמי המשנה, ישיבת מועצת של חכמי המשנה, להתעורר לענין
הזה להשכיח את היצה"ר מן העולם, חוץ משעת זיווג. הרי כתוב בגמ' שאנשי
כנה"ג, הם ביטלו יצרא דע"ז, כתוב שהם רצו גם לבטל יצרא דעריות, אז כתוב שהעולם
שבת; תרנגולת לא הטילה ביצתה, זה גרם שביתה בעולם, ראו שהעולם לא יכול להתקיים בלי
זה. אבל כאן במדרש הנעלם יש איזשהו הצעה משודרגת, רעיון חדש; שאנחנו נבטל את היצה"ר
מהעולם, חוץ מבשעת זיווג, וכך נרוויח את הכל, גם היצר לא ישגע אותנו, וגם יהי'
קיום לעולם.
מה הוא עונה לו?
"אמר ליה חייך הכי איצטריך יצר הרע לעולם כמיטרא לעולם, דאלמלא יצר הרע
חדוותא דשמעתא לא ליהוי" - לא שייך, צריך את היצה"ר כמו גשם, כמו שהעולם
צריך גשם ומטר כך העולם צריך את היצה"ר, כי בלי יצה"ר לא יהי' חדוותא
דשמעתא, לא יהי' גישמאק בלימוד. מה הקשר בין גישמאק בלימוד ליצה"ר? התשובה
היא מה שכתוב ברמב"ם: "נפש האדם אחת היא" - האדם יש בו אנרגיה, כל
הכוח חשמל שבאדם שמפעיל אותו זה כוח אנרגיה שמחפש סיפוק והנאה, הוא יכול לחפש
סיפוק והנאה חומרי, והוא יכול לחפש סיפוק והנאה של חדוותא דשמעתא. אם אתה תכבה את
היצר הזה, את הדחיפה הזאת לחפש הנאות וסיפוקים, הוא ילמד בלי גישמאק, הוא ישב
וילמד שם, יתפלל את הגמ', גישמאק בלימוד לא יהי' לו. כיון שהגישמאק בלימוד שורשו
מאותו יצר, מאותו דחיפה שדוחף את האדם לדברים חומריים, דוחף את האדם גם לאהבת
החכמה ולגישמאק בלימוד, ופה זה הבחירה של האדם למה להשתמש בזה.
קודם דיברנו על
החלק הזה שאם האנרגיות מנותבות לנושאים מסוימים, אז לא נשאר אנרגיות לדברים אחרים,
עכשיו יש לנו בעצם עוד דבר, שאדם יכול לעדן גם את עצם התשוקות והרצונות שלו, בזה
שהוא מפתח לעצמו כל מיני תשוקות ורצונות עדינים וטובים, הנה הוא יכול להגיע
שהתשוקה שלו תהי' לחדוותא דשמעתא במקום ליצרא דעריות, ויהי' לו סיפוק ומלאות
מהחדוותא דשמעתא במקום להתעסק ביצה"ר חומרי.
הדבר הזה הוא גם קיים
בעולם הכללי בכל מיני ענינים, יצא לי פעם לראות לא זוכר איפה, היה שם בספרד, ידוע שהיה
שם מאוד מצוי, שהיו עושים את שור האיצטדין שאדם נלחם בשור. וזה הרי משהו אכזרי
מאוד, הרי בסופו של דבר או השור משסע את האדם או האדם משסע את השור, וללכת לעשות
כזה סוג הצגה וכזה הופעה, ושהיו באים לזה אלפים ורבבות של בני אדם לראות את המחזה
הזה. מה היה השורש של הדבר הזה? העם שם זה עם אכזר, ואם לא יתנו לו את הסיפוק של
היצר הזה, לפחות לחוות את זה בלראות איזה הופעה כזאת, אז הם יעשו את זה אחד לשני,
זה כאילו ג"כ השתיק להם את היצר בזה שהם ראו כזאת הופעה.
ז"א כך, לאדם
רחמן לראות כזה דבר זה יעשה אותו אכזר, ישחית לו את הנפש, כי זה יפתח לו יצר של
אכזריות, ולאדם אכזר זה מרגיע, הנה קח את הסיפוק שלך באכזריות בזה שראית פעולה
אכזרית, במקום שתעשה את זה בעצמך, אתם שומעים! אותו דבר יש בן אדם שזה עוזר לו,
ויש בן אדם שזה משחית אותו. אבל עכ"פ אנחנו רואים שהנה גם כשאדם יש לו יצר
לדבר רע, הוא יכול כאילו להשקיט את יצרו, לתת ליצר הזה את הליטרא שהוא צריך בצורה
שהוא לא יבצע פעולות רעות, דהיינו שהוא לא יתעסק ברע ממש.
וגם הרעיון הזה כבר
נמצא בחז"ל (שבת קנו,א) שמי שנולד במזל מאדים, ילך ויהא שוחט או מוהל. הוא
צריך דם, אם אתה צריך דם בוא תהי' שוחט או מוהל, בעניני רשות או מצוה, במקום להיות
שופך דמים, במקום להיות רוצח, הוא צריך דם, הוא צריך לראות דם. ז"א שגם אדם
שמאיזשהו סיבה, מה זה אדם שנולד במזל מאדים? שהנפש האדם אחת היא, מזרימה הרבה
אנרגיה ליצר של אכזריות. יש מכונות, הרי כמו שיש מכונת כביסה, ויש מזגן, ויש מגהץ,
ויש תנור, אז יש גם תכונה כזאת, שיש כאלה שיש להם, שהתכונה של אכזריות היא תכונה
קצת חזקה שקשה להם ליפרד מזה, אז מה לעשות? רואים שחז"ל לא אמרו לאדם לדכא את
זה, כי לדכאות זה לא ילך, זה לא יעבוד, הוא נמשך לזה, אז אמרו לו לך תהי' שוחט או
מוהל.
כעת בעולם הרחב, מה
הם עשו עם הבני אדם האלה? לכו תראו את שור האיצטדין, ובזה תספקו לעצמכם את היצר של
האכזריות, ולא תצטרכו לעשות את זה ממש. כמובן שלא כל אדם ירצה להיות שוחט או מוהל,
יש אדם שהוא עדין מידי מכדי לעשות כזה דבר, כי אצלו צד הרחמים הוא חזק מאוד, וזה
בכלל לא מתאים לו ללכת להיות שוחט או מוהל, הוא נולד במזל אחר, לא במזל מאדים.
עוד דוגמה לדבר,
מהנאת המציצה של תינוק, הנה התינוק בוכה ואמו הצעירה מאכילתו והוא נרגע, כסבורה
רעב היה ולכך בכה, ומשינק שבע וישתוק. והנה הוא מתחיל לפלוט ולהקיא, והיא לא מבינה
הרי בכה מרעבונו, ולמה יקיא ויפלוט כ"כ? אך האמת היא, דלתינוק ברא השי"ת
הנאה מעצם המציצה, והתאוה לזה היא בלא קשר לרעב, וצורך זה נברא כדי שהתינוק ירצה
לאכול ע"י היניקה, והאמא הצעירה סבורה שבכה בגלל רעבון ולכך ע"י היניקה
נרגע, אך הרבה פעמים הסיבה לבכי היא כי הוא רוצה "הנאה מעצם המציצה"
ולכך הוא דע"י היניקה הוא נרגע, ובאמת שצורך זה של התינוק הוא כעין תאוות
אכילה אצל מבוגר שאינה תלויה דוקא ברעבון - דהיינו שיש פעמים תאוות אכילה מעבר
להצורך האמיתי של הגוף בהאוכל. והנה מצאו פתרון למנוע בעיה של יניקת אוכל כשהוא
שבע, והוא ה"מוצץ", שתפקידו של המוצץ הוא לספק לתינוק הנאת מציצה מבלי
שיצטרך לינק אוכל גם כשהוא שבע, ז"א שאת ה"יצר" של הנאת מציצה אפשר
לממש בצורה שלילית של יניקה במצב שובע שיגרום לו להקיא, או בצורה החיובית ע"י
מוצץ שמקבל תחליף לא מזיק לאותה הנאה, וזהו דוגמה לדרך "תיקון היצר" בלא
צורך "כבישת היצר".
ראיתי באיזה ספר
שהוא מביא ווארט שהוא שמע מרבי חיים בריסקר. שר' חיים אמר וורט כזה, הוא שאל; האם
אדם שיש לו אהבת תורה מאוד גדולה, והוא יושב כל היום ולומד תורה, האם זה דבר
שיעבור בירושה לבן שלו או לא? אז ר' חיים אומר דבר מעניין מאוד, הוא אומר; יש אדם
שיש לו נטיה מאוד חזקה בטבע לרכושנות, לאגור לאסוף ולרכוש, יש לו נטיה חזקה בנפש לרכושנות.
אדם רכושני יכול לנתב את התכונה הזאת של רכושנות ללרכוש ידיעות בש"ס ופוסקים,
הוא יהי' צמא לדעת עוד ידיעה ועוד ידיעה, הוא רק ישמע איזה נושא זה יבער בו כאש
להכיר את הנושא ולדעת, מה כתוב בפוסקים ע"ז? מה כתוב בראשונים? ומה ההלכה? זה
יבער בו והוא ידע, והוא ישיג השגים גדולים עם הטבע הרכושני שלו, שהוא שיעבד את הנטיה
הזאת לרכושנות לתורה ולהלכה, והוא גדל מאוד בתורה.
אומר רבי חיים; מה יהיה
עם הילד שלו? איזה טבע יוולד לילד שלו? מה עובר בירושה? לא יעבור בירושה כאן אהבת
תורה, כי אהבת תורה אצלו היא לא בטבע הבסיסי, אין לו טבע בסיסי של אהבת תורה, הטבע
הבסיסי שלו זה רכושנות, ובזה גם הילד יהי' דומה לאבא שגם לילד יהי' טבע רכושני. כעת,
יכול להיות שהילד בסוף יקח את הרכושנות ללרכוש רכוש וממון, ובעצם הוא והאבא אותו
דבר, רק האבא לקח את הרכושנות לתורה, לידיעות בתורה, והבן לקח את הרכושנות להרבות
בעצמו רכוש וממון. מתי תורה כן תעבור בירושה? אם הסיבה שהאבא לומד היא קשורה לאהבת
תורה, לאיזה משהו נאצל ורוחני בנפש שלו שמחפש את התורה עצמה, אם זה כך, מאחר שבנים
יורשים תכונות מהאבא, גם אצל הבן הוא ירש את התכונה הזאת של אהבת תורה, כי התורה
של האבא הגיעה מאהבת תורה, כך ר' חיים אמר.
אבל עכ"פ נמצאנו
למדים מדברי ר' חיים האלה, ג"כ את אותו יסוד מה שאנחנו מדברים; אדם יש לו
נטיה לרכושנות, רכושנות זה תכונה, זה מנוע עצום שקיים באדם, מה הוא צריך לעשות
כעת, האם לכבות את המנוע? חס ושלום! קח את המנוע הזה, ובמקום לרכוש לעצמך הבל
הבלים ומטבעות מזוייפות, בוא תרכוש לך דברים טובים.
ובגמ' ב"ב
(יא,א): "ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני
בצורת, וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו, אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם,
ואתה מבזבזם?! אמר להם, אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה וכו' אבותי גנזו במקום
שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו וכו', אבותי גנזו דבר שאין עושה
פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות וכו', אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי
אוצרות נפשות וכו', אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי וכו', אבותי גנזו לעולם
הזה ואני גנזתי לעולם הבא וכו'", ע"כ הגמ'. ויל"ע, הרי השואלים לא
היו ברמה הרוחנית שלו, ומה הוא משיבם דברי מוסר? רק די"ל דמונבז באמת לא
השיבתם מה לי צורך בכסף וזהב הבל הבלים, רק השיבם דאף אני נוהג כאבותי וכטבעם שטבע
המלך לנגוז ולאצור, רק דבמקום לאסוף ולשים במרתפים ש'ועזבו לאחרים חילם', הוא
החליט לגנוז ולאסוף את זה במקומות יותר חשובים ולעשות עם זה צדקות, ובעצם בזה הוא
גונז לעצמו באוצר המנוצר את הגניזה שהוא גונז לעצמו. זאת אומרת אותו טבע היה לו
ולאבותיו, הם גנזו והוא גנז, הוא לא אומר; אני לא גונז כאבותי, אלא אני כן ממשיך
של אבא שלי, אבא שלי גנז ואני גונז, אבל הוא גנז לא בקרן טובה, לא בקרן חיסכון
מניבה פירות, ואני השקעתי בקרן אחר, בקרן יותר מוצלח, זה צמוד למשהו שיש לו רווחים
יותר גדולים, 'אבותי גנזו ואני גונז' - ג"כ אנחנו רואים, את אותו תכונה יש לו
ולאבותיו, מה הוא משתמש? לאן הוא לוקח את התכונה הזאת? זה כעת יש לאדם בחירה לאיזה
מקום לקחת את זה. והוא בא לומר בזה, דהמצוות אינם נגד הנפש, אלא משתלבות עם טבע
הנפש, ומכח אותו טבע אעשה השקעה מועדפת יותר.
אמנם כמובן
שא"א להתעלם מזה שחלק מהעבודה שלנו עם היצה"ר זה גם דרך כבישה; "איזהו
גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד-א). לא תמיד אנחנו יכולים להתעסק רק בדרכים
הקודמות שאמרנו, שהם ודאי הדרכים העיקריות, והם בעצם תרופות מנע, והם בעצם משהו
מונע מלהגיע בכלל לידי החולי, לידי חולי המידות והיצר. אבל לפעמים גם לאדם יש
פתאום איזה התקפת פתע, יש שם פיתאום איזה התקפת טרור פתע, והוא כעת צריך להילחם,
להיקהל ולעמוד על נפשו ולהילחם.
איך נלחמים בצורה
של כבישת היצר? יש בזה שלושה כוחות, שלושה כלי נשק להילחם עם היצר: אחד זה השכל -
ככל שאדם מבין בשכל שרע ומר אם הוא ישמע ליצרו, זה נותן לו את הכוח לעצור את עצמו
מלעשות את מה שהיצר רוצה ממנו.
הדבר השני זה בושה
- הכוח של בושה, אם יהי' לו בושה מעצמו או מאחרים, שזה עוצר אותו מלעשות משהו לא
טוב למרות שיש לו רצון לזה. תמיד אני אוהב להגיד את המשל הזה; אחד מגיע ממש רעב
ככלב לאיזה חתונה, והנה היה שם כעת לפני החופה, ויש שם בר מרהיב עין עם כל מיני
דברים, 'לעטר שוקי ירושלים בפירות' כמו שדיברנו השבוע, ויש כאן יותר מפירות אפי'.
אבל כרגע זה לא טקטי לאכול, אף אחד לא נוגע, יש שם שלט: 'מיועד לאחר הסעודה', וזה ס"ה
איזה נייר צלופן, שכדי לפרוץ את זה לא צריך להביא איזה כלי פריצה משוכללים. והנה
אם הוא ילך ויקח מהכל מיני מאכל אשר נמצאים שם בבר אף אחד לא יגיד לו כלום, ואף לא
ישימו לו ישר אזיקים על הידיים ויקחו אותו לכלא אם הוא יקח. והנה אנחנו רואים שהוא
לא נוגע, למה הוא לא נוגע ואין לו אפי' נסיון? כי זה לא לענין! אף אחד לא נוגע כאן
באוכל, אז הוא לא נוגע אף שהוא רעב. הוא לא נוגע בגלל איזה עבירה או בגלל איזה
איסור?! הבושה מבנ"א זה עוצר אותו עד כדי שאין לו נסיון בכלל; אני לא נוגע
כעת, אין מה לעשות, אתאפק עד אח"ז, עוד מעט, עוד שלושת רבעי שעה יטלו ידיים,
אטול ידיים ואז אח"ז אוכל להגיד 'כלבא שבוע' שנכנס רעב ככלב ויצא שבע, אבל
הוא מתאפק כעת בלי בעיה בכלל, למה? כי יש לו בושה מבנ"א, הבושה עוצרת את
הבנ"א מלמלא כל מיני תשוקות ורצונות.
הדבר השלישי זה
יראת העונש.
בוא נראה קצת
להרחיב את הדברים על השלושה דברים האלה: הדבר הראשון זה השכל. ז"א אדם
יודע שזה יזיק לו, שזה לא כדאי לו, הוא מבין שזה לא כדאי, זה עצמו גורם לו לעצור
את עצמו, עצם השיקול דעת שלמעשה זה עסק לא משתלם. למה זה עסק לא משתלם? כל מיני
סוגי הפסדים שיהי' לו, זה יכול להיות בעניני אכילה, אם הוא יודע שהאוכל הזה הוא
מזיק לו לבריאות וכדו', אז הוא מבין בשיכלו שאני לא אוכל את זה, או ודאי בענינים
רוחניים, שהוא מבין שהדבר הזה הוא לא ראוי לעשות אותו, אסור לעשות אותו וכדו',
השכל עוצר אותו מלבצע את זממו, ואת מה שהוא זומם לעשות, הוא בולם את עצמו כי השכל
מבין שזה לא כדאי, זה לא טוב.
הדבר השני זה
הבושה. ופה נראה, הייתי
רוצה לקרוא כאן איזה קטע בחובת הלבבות שממש לא יאומן כי יסופר, טוב שאנחנו נכיר את
עצמינו ונדע, כמדומני שיש חשיבות גדולה בלדעת מה שכתוב כאן בחובה"ל. חובת
הלבבות בשער הבחינה פר' ה' כותב כך: "התבונן במידת הבושה שה' נתנה רק לאדם"
- רוב התכונות שקיימות באדם קיימות גם בבעלי חיים, אבל יש איזשהו תכונה שקיימת רק
באדם, בושה יש רק למין האדם, לבעלי חיים אין בושה. אומר החובה"ל: "כמה
גדולה חשיבותה, ומה רבה התועלת והעזרה שהיא מביאה, שהרי אילולי הבושה מבנ"א
לא היו מארחים אורח, ולא מקיימים הבטחה, ולא ממלאים בקשה, ולא גומלים חסד, ולא היו
נמנעים מאף פשע, ועד כדי כך גדול כוח הבושה, שהרבה ממצוות התורה מקיימים רק מחמת
הבושה, כי לולי הבושה רוב בנ"א לא היו מכבדים אפי' את הוריהם, וכ"ש
בנ"א אחרים, לא היו מחזירים פיקדון, ולא היו נמנעים מעבירה", כך כתוב
בחובה"ל.
קודם כל זה יכול
קצת להרגיע. הרבה באים ושואלים; אני מרגיש כשאני לבד שאני מתנהג אחרת מאשר מול
אחרים, והם ממש נרעשים ונרעדים מזה, מה קורה איתי? אז נא לדעת! החובה"ל מספר
לנו שכך הוא טבע האדם, והקב"ה ברא לאדם את הבושה כדי שזה יעזור לו לעשות
ולקיים, להימנע ממה שהוא צריך להימנע, ולעשות את מה שהוא צריך לעשות. כלי עזר גדול
נתן לנו הקב"ה בדרך החינוך שלנו, זה הבושה מבנ"א, אסור לנו לרמות את
עצמינו, כאילו בעצם גם בלי הבושה אנחנו מתנהגים מצוין, עד כדי שאם פעם אנחנו
מוצאים את עצמינו שבלי הבושה אנחנו מתנהגים לא מצוין, אנחנו לא מבינים מה קורה
איתנו, נא להבין שכך זה קורה.
אח"ז הוא
ממשיך כמובן, החובה"ל ממשיך; איך מגיעים לבושה מהקב"ה? אדם צריך להגיע
גם שיהי' לו בושה מהקב"ה לא רק בושה מבנ"א. הוא אומר: "על ידי
התבוננות ברוממות ה', וע"י שנדע את עבודת ה' המוטלת עלינו, ונבין כמה אנחנו
ממעטים בה, ונדע שה' יתברך מסתכל על מעשינו הגלויים והנסתרים". ואח"ז
הוא ממשיך החובה"ל; איך יכול להיות שלאדם אין בושה טבעית מהקב"ה, הרי
הוא מאמין באמונה שלימה שיש עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים, למה אין
לו בושה מהקב"ה? אומר החובה"ל דבר מענין מאוד: "זה מעצת תמים דעים
כדי שלא יעבוד את ה' תחת לחץ הבושה, ויופחת לו ע"י כך החיוב לשלם לו שכר עבור
עבודתו, שלא יעבוד את ה' מרצונו הטוב".
אבל אומר
החובה"ל, שהעבודה של האדם להגיע לבגרות ולרוממות כזאת שיהי' לו כן בושה
מהקב"ה, 'אלוקי בושתי וניכלמתי להרים אלוקי פני אליך', יש בושה מהקב"ה,
אבל הבושה מהקב"ה, הקב"ה חקק את זה שזה לא יהי' בטבע הפשוט, אלא צריך
לרכוש את זה. ודאי שמה שכתוב כאן בחובה"ל על הבושה מבנ"א, ואיך היינו
נראים לולי הבושה מבנ"א זה השלב הראשוני, זה לא השלב הסופי, זה לא אמור כך
להישאר תמיד, וברוך ה' כבר כרגע אנחנו כבר מתקדמים מאוד בדבר הזה, ברוך ה' אין כאן
מישהו שהוא חשוד לעבור על איזה הלכה בחדרי חדרים שלא יראו, ז"א שאנחנו כבר
עלינו והתעלינו מהמציאות הזאת. אבל עדיין בכל מיני דברים יש הבדל איך אנחנו נראים
כשאנחנו מול אחרים, ואיך אנחנו נראים כשאנחנו לבדנו, וחלק גדול מעבודת ה' זה להגיע
למצב שאנחנו נגיע לשלב שה'שויתי ה' לנגדי תמיד' יגרום לנו בושה, לא מתאים להתנהג,
הקב"ה רואה ושומע, לא מתאים כך להתנהג, וזה דבר שודאי שרוכשים את זה ע"י
התבוננות בענין. מי שרוצה יעיין שם בחובה"ל שער הבחינה פר' ה' ויראה איך שהוא
כותב שם, איך שרוכשים את הבושה מהקב"ה - עכ"פ בושה; בושה מהקב"ה,
בושה מבנ"א, בולמת את האדם מלעשות דברים לא טובים.
הדבר השלישי זה
יראת העונש. שזה ג"כ בולם
את האדם, יראת העונש זה כולל הן עונש של בשר ודם, משפטי המלכות וחוקים, 'שאלמלא
מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו' (אבות ג-ב) - המציאות מה שיש חוק ומשפט זה עוצר
את הבנ"א מלעשות דברים רעים. וכמובן יש גם את החלק של יראת העונש של עונשי
שמים; אחד שעובר על לאו או מבטל עשה, שכל דבר יש לו את העונש שלו, וזה ודאי דבר
שעוצר את האדם מלהמנע מלעשות את מה שהוא צריך, או מלעשות דברים שליליים.
בוא נראה ג"כ רק
איזשהו התבוננות פשוטה; מה קורה ואיך נראית המלכות עצמה כשלמלכות עצמה אין מוראה
של מלכות? אתם יודעים שהיום מאז שנהיה הדמוקרטיה בעולם, ז"א שהמלכות עצמה היא
צריכה להיזהר. המלכות עצמה היא לפי בחירת העם, אז למלכות עצמה יש גם מורא מלכות,
כי העם הוא מולך על המלכים שלו, כי אם העם לא ימליך את המלכות הם לא ימלכו, אז יש
גם למלכות מורא מהעם, זה גורם שהמלכות עצמה נזהרת מלהתנהג מידי בשחיתות, כי אז הם
לא יבחרו פעם הבאה.
אבל במקומות שיש
משטרים דיקטטוריים, ששם זה בלי בחירות, אלא יש איזה מלכות ששולטת בלי בחירות. יש
מקומות בעולם כיום ששם כל הזמן מצוי חטיפות של בנ"א, ואם תתן כופר כך וכך
נשחרר, וזה מצוי. ובעצם הסיבה שזה מצוי כי הריקבון של השחיתות הגיע עד הצמרת,
המשטרה משתפת פעולה עם השילטון והמאפיה ביחד, והם מתחלקים בכופר, אז כשמגיעה קריאה
למשטרה שנחטף מישהו, אז במקום לחפש איפה שצריך לחפש, מחפשים איפה שלא צריך לחפש,
וכך בינתיים ההוא כבר משלם את הכופר שהיה צריך לשלם, וראשי המשטרה והשלטון עצמם
מתחלקים בשלל. ז"א זה קורה במדינות לא מתוקנות, שהשלטון שם הוא לא דרך בחירות,
אז למלכות אין מוראה של מלכות. הרי אם 'אלמלי מוראה של מלכות איש את רעהו חיים
בלעו', אז מה קורה אם למלכות עצמה אין מוראה של מלכות? ה' ירחם מה שקורה שם! ורוב
המלכים הם לא האנשים הכי מתוקנים ואצילי המידות, שמצד המציאות שלהם בעצמם הם ינהגו
בחמלה וברחמים על הנתינים שלהם, אז המלכות עצמה זה איש את רעהו חיים בלעו.
עכ"פ ממוצא הדברים
יוצא כך, שבכללי יש שתי דרכים איך אנחנו מתמודדים עם היצר: יש תיקון היצר, ויש
כבישת היצר. תיקון היצר - הוא כולל את שני החלקים הראשונים שדיברנו, את
החלק הזה שאם אנחנו מנתבים את הרצונות שלנו לדברים מסוימים, זה גורם שלא נשאר
אנרגיות ורצונות לדברים אחרים כפי שדיברנו קודם. והחלק השני זה ע"י שאנחנו
מעדנים את היצר, שבמקום להשתמש ביצר לדברים חומריים רעים, אנחנו מעדנים אותו
ומגיעים לחדוותא דשמעתא, או אפי' אלה שלא הגיעו לדרגה הזאת, אז לוקחים את המזל
מאדים שלהם ומנתבים אותו לשוחט או מוהל, וכן ע"ז הדרך וכו' וכו', שזה
ג"כ צורה שזה לא עבודה של מלחמה, אלא תיקון, בעצם תיקון ועידון של היצר - זה
דרך אחת.
והדרך השניה זה כבישת
היצר - כבישת היצר זה שבעצם לאדם יש לו רצון וחפץ לדבר לא טוב, אבל הוא גיבור
מושל ברוחו, והוא לא נופל ברשת היצר, ודיברנו שזה ע"י השכל, או הבושה, או יראת
העונש, ששלושת הדברים האלה גורמים לו להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה.
הרמב"ם בשמונה
פרקים פר' ו' דן שם מי בדרגה יותר גבוהה, האם החסיד שהוא בכלל לא חפץ ומתאווה לרע,
וכל רצונו זה רק לעשות את רצון ה', או הגיבור שמשתוקק לרע, רק הוא כובש את יצרו
לעשות רצון קונו, מי יותר מעולה מבין השנים? והוא מביא שנחלקו בזה הפילוסופים
והחכמים מי יותר מעולה. והרמב"ם אומר; ואני אגיד פשרה בזה. והפשרה בזה של
הרמב"ם שהוא אומר; שיש הבדל בין מצוות שיכליות למצוות שמעיות, ז"א
שמעיות הכוונה שלא השכל מבין אותם בפני עצמו, אלא אנחנו שמענו אותם בהר סיני, עד
שלולי שקיבלנו אותם בהר סיני השכל לא מחייב אותם, כגון איסור שעטנז ואיסור כלאיים
וכדו', הרמב"ם שם מביא כמה וכמה דוגמאות לכאן ולכאן. והוא מביא את המאמר
חז"ל: (תו"כ ויקרא כ.קכח) "אל יאמר אי אפשי לאכול חזיר ונפשי
קצה בו, אלא אפשי והקב"ה גזר עלי כו'". והרמב"ם כותב שם; לא כתוב
אל תאמר אי אפשי לגנוב, אלא אפשי ואפשי ואני לא גונב, כי גניבה זה מצוה
שכלית, זה כתוב על ענין של חוק, לא לאכול מאכלות אסורות, זה דבר של חוק, זה לא דבר
שהשכל מבין אותו מצד עצמו.
עכ"פ אנחנו
רואים כאן בסיפור הזה של הרמב"ם שהוא דן כאן ג"כ את שתי הדרכים האלה; יש
דרך שהחסיד הוא בדרגה שאין לו בכלל רצון לרע, ז"א שהוא ניתב את כל הרצונות
שלו, ועידן את המציאות שלו שאין לו בכלל תשוקה לרע, והגיבור זה אחד שהוא מתעסק עם
מלחמות - והרמב"ם בעצם כותב שיש הבדל בין סוגי המצוות. יש עוד להאריך בזה, אבל
די בזה להיום.