סדר שנשתנה

אני רוצה לדבר על כמה ענינים, שאולי קצת מישך שייכי, לנושא הקודם שדובר פעם קודמת, ואני לא יודע אם כל הדברים שייכים לכל אחד, בצורה שידובר, אבל אני מקווה שיהיה כן תועלת בענין, וכל אחד יעשה לפי הענין, דון מינה ואוקי באתרא, דון מינה ומינה, לפי הענין.

יש בנ"א שהם העמידו את עצמם בצורה מאוד מאורגנת ומסודרת, מאוד מאורגנים ומסודרים באמת בצורה נפלאה מאוד, בצורה של עליה וכו', אם קורה איזשהו שינוי באפשרות של הסדר והאירגון, אז זה ממש מרועע אצלם, את כל יסודות הבנין, זה לא אצלם איזשהו בעיה פרטית או משהו, זה ממש כאילו גומר אותם, מה גורם לזה? ומה הפיתרון לזה?

אז האמת היא בדר"כ הסוג בנ"א האלה, הם הופכים את ענין הסדר והאירגון, או הצורה שהם העמידו את עצמם, הם הופכים את זה לכאילו זה המטרה, כאילו הצורה שבה הם הולכים, שלפיה הם מפעילים את עצמם, בכל הענינים, זה כאילו, המטרה היא הצורה הזאת, וממילא אם משהו מתקלקל בענין, אז זה בעצם כאילו כל המטרה נאבדת, אז מרגישים את עצמם ממש חסרי אונים, וללא שום יציבות, וממש בצורה שכאילו נשמטת הקרקע מתחת רגלם, והם תלויים בין שמים לארץ, בזמן שכל ענין 'סדר' למשל, זה רק אמצעי, זה בכלל לא מטרה, אין שום ענין בענין הסדר, חוץ מאשר אמצעי, שזה באמת אדם שהוא מסודר, יש לו פחות התמודדויות, ויותר קל לו, כי הוא בתוך מהלך, זה באמת דבר מאוד טוב, אבל זה לא מטרה, זה אמצעי, ואצלם, הסוג בנ"א האלה, כל הדברים שהם רגילים להם זה נכנס כאילו זה הצורה היחידה, וזה המטרה, ולא שייך בצורה אחרת.

הבנ"א שחי בכזה צורה, הוא גם הרבה פעמים, זה מחמת שהוא לא חי בכלל את הנשמה של כל המהלך שלו, כי אם הוא היה חי את הנשמה של הענין, אז הוא היה מבין שכל הצורה שהוא רגיל בה, זה רק איזשהו היכ"ת להגיע למטרה, אבל זה לא עצם הענין, אבל הוא חי כאילו באיזשהו צורה שהוא הכניס את עצמו, לאיזשהו מסלול, וכאילו הכל מתחיל ונגמר במסלול, שהוא הרגיל עצמו או הרגילוהו וכו', וממילא כשמשהו במסלול לא מסתדר, אז זה ממש כאילו הוא אבוד, לו הוא היה חי את התוכן הפנימי, את המהות של הדבר, לא היה כ"כ קשה לו, כשקורה איזשהו תקלות, או איזשהו קושי בצורה שהוא רגיל בה, אז מחפשים צורה אחרת, כי האמת היא שבעצם כדי להגיע למטרה שכל יהודי צריך להגיע, יש בלי סוף דרכים ואופנים איך להגיע למטרה.

יש גמ' מפורסמת (תענית לא,א) כתוב; שלעתיד לבוא, הקב"ה עתיד לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב, וכל אחד מראה באצבעו, הנה אלוקינו זה, יש ע"ז גם ניגון אפי', על החז"ל הזה, ראיתי בבית הלוי, נדמה לי שזה בביה"ל החדש על התורה, שיש שם בסוף עוד קטעים חדשים, שהביה"ל אומר; מה כתוב כאן בגמ', מה הגמ' באה להגיד כאן, אז הביה"ל אומר רעיון כזה, הוא אומר; אנחנו רואים, כשאנחנו מסתכלים, אנחנו רואים כל מיני סוגי צדיקים ועובדי ה', יש כל מיני צורות והנהגות, של יהודים שעובדים את הקב"ה, כל אחד לפי ענינו, אחד בצורה כזאת, אחד בצורה כזאת, ושונים זה מזה, כל אחד שונה מחבירו, ולנו נידמה, ולאנשים נדמה, שזה יותר קרוב לקב"ה, זה פחות קרוב, כל אחד ככה, יש לו ציונים לכל אחד, איזה דרך יותר קרובה, פחות קרובה, איזה דרך יותר טובה, פחות טובה וכו' הוא אומר; לעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים, מחול זה עיגול, הוא אומר בעיגול, מנקודת האמצע של העיגול, כל צד זה בדיוק אותו מרחק, נצייר עיגול במחוגה, ונקודה באמצע העיגול, לכל הצדדים זה אותו מרחק, אז לעתיד לבוא הקב"ה עושה מחול לצדיקים, והוא יושב, כביכול הקב"ה יושב באמצע, וכל אחד מראה באצבעו הנה אלוקינו זה, שכולם, כל אחד לפי דרכו, הקירבה שלו עם הקב"ה היא שווה, כי בעצם הסיגנונות שכל אחד לפי טיבעו ועניינו, הצורה איך שהולך אצלו התורה והעבודה, זה הכל להגיע למטרה אחת, לעשות נחת רוח לבורא יתברך, והדרכים איך להגיע לזה, אז זה כל אחד לפי ענינו, אבל כל מי שמוסר את עצמו ואת אישיותו לה' ולתורתו, הוא בעצם אדם השלם, וכעת זה לא משנה הצורה, זה ודאי זה צריך להיות באופן שזה ע"פ תורה, וע"פ הלכה, וע"פ הדרך, זה פשוט אבל בעצם עדיין נשאר לכל אחד את הסיגנון שלו, וכולם קרובים לקב"ה באותו צורה.

הענין הזה יכול להיות איזשהו משל לנושא שהזכרנו שבנ"א שרגיל לאיזשהו מהלך מסויים ומשהו פתאום נתקע לו שזה לא עובד, שהוא בכלל לא צריך להרגיש את עצמו אבוד, כי בעצם העיקר הוא המטרה, אז הוא רגיל בדרך מסויימת להגיע למטרה, כעת, אם הדרך הזאת זה, אז נחפש כיוון אחר להגיע למטרה, לא לקדש את האמצעי, כאילו האמצעי הוא המטרה, ולשכוח שבעצם אנחנו מחפשים את המטרה, והאמצעי הוא רק היכ"ת, ממילא אם אין את ההיכ"ת הזאת, יהיה היכ"ת אחרת.

בפרט שיש עוד איזשהו התבוננות בדבר, שזה עוד איזשהו התבוננות פשוטה בדבר, שממנ"פ, במהלך של עבודה, מי שבאמת יש לו איזשהו שייכות לענין עבודת ה', אז הוא יודע, שעבד לית ליה מגרמיה כלום, עבד אין לו איגינ'א רצונות, עבד הוא כל כולו ידא אריכתא של האדון שלו, הוא עושה את מה שהאדון אומר לו, אז אם יש עבד שהתפקיד שלו, הוא נמצא בארמון המלוכה, והמלך מבקש ממנו כל פעם לפי הענין מה שהוא צריך, מה שהמלך צריך, אז מי שיש לו שייכות לעבדות, אז הרי זה לא משנה לו מה האדון מבקש ממנו, אם המלך מבקש ממנו, יום אחד הוא מבקש ממנו איזשהו משהו מכובד, יום אחד הוא מבקש ממנו איזשהו שירות, איזשהו עבודה שחורה, זה נפק"מ מה הוא ביקש?! כי המטרה שלו, זה לעבוד את המלך, אז מה זה משנה באיזה צורה, אם הוא חי באמת את המטרה של לעבוד את המלך, אז אין לזה שום משמעות, לאיזה סוג תפקיד הטיל עליו המלך, כי התפקיד שלו, זה לעשות את רצון המלך, לעבוד את המלך, ומבחינת העבדות שלו למלך, זה לא משנה הזה, כי מה שהוא יכול וצריך, ומה שהמלך מבקש, זה מה שהוא צריך לעשות, אז מה שייך שיהיה לו אכזבות או משהו, הוא הרי כל כולו, אין לו הרי משהו עצמי, המהות שלו, זה לעשות את רצון המלך.

יש עוד איזשהו ענין שיש לעורר עליו, הענין של קבלת החלטות, אדם נמצא לפני איזשהו עתיד לא ידוע, והוא צריך לקבל החלטה על איזשהו עתיד לא ידוע, בוא נגיד איזשהו דבר שאין אחד שלא יעמוד בעזר ה' לפני הענין הזה, למשל; עניני שידוכים, עניני שידוכים, שזה דבר שכל אחד צריך לעמוד בהחלטה, ולקחת החלטה בענין הזה, באיזשהו שלב, כל אחד בעיתו ובזמנו, ויש קושי בהחלטה.

אז האמת היא כך, באמת שבמידה מסוימת, איך אפשר להגיע להחלטה, הרי זה באמת דבר מאוד עיקרי, ואח"ז זה את הנעשה אין להשיב, זה ודאי באמת החלטה מאוד זה, ואיך באמת מגיעים להחלטה?

אז האמת היא כך, שהאלה שקשה להם ההחלטה, הרבה פעמים זה דוקא אנשים חכמים מאוד, שהיותם חכמים ובעלי שכל, זה גורם להם שההתלהבות היא לא זו שתוכל לגרום להם להגיע להחלטה, כי אדם רוצה להגיע להחלטה, ע"פ הגיון ושכל, ולא ע"פ איזושהי התלהבות, ז"א אדם בר דעת אז הוא באמת לא נותן להתלהבויות לקבוע לו את ההלוך ילך שלו, הוא רוצה לקבוע את הדברים ע"פ שכל, ולא ע"פ איזשוהי התלהבות שיטחית, אז באמת יש לו בעיה איך להחליט.

אותם שקל להם להחליט, אז זה באמת או כאלה שההתלהבות גורמת להם להסתיר את המורכבויות של הענין, שההתלהבות בעצם מחפה להם על המורכבות, ובעצם הם מגיעים מהר להחלטה, או אנשים שהם הפוך, ברי סמכא גדולים שהם מבינים שבאמת אין אפשרות להגיע להחלטה ברורה ומוחלטת, כאילו בצורת הנתונים, שבעצם צריך לקבל את ההחלטה, אז אין את האפשרות, הרי בעצם כדי להכיר בן אדם עד הסוף, בעצם צריך לחיות איתו, אני חי עם בן אדם איזה תקופה, אז במשך הזמן, אני רואה אותו, בשיבתך בביתך, ובלכתך בדרך, וכו', ובשכבך ובקומך, אז אני יכול להכיר אותו עד הסוף, אבל אין לנו את האפשרות בצורה כזאת, זה הרי לא דרך התורה.

אז בעצם הצורה שע"פ תורה, להגיע בעצם להחלטה, זה בצורה שאנחנו לא יכולים להגיע לברירות מוחלטה, וזה הצורה שכלל ישראל עובד, אז בן אדם מקבל החלטה בצורה כזאת, והפוך, הוא בר סמכא להבין, שההחלטה הזאת נקבעת גם בצורה לא מוחלטת, כי אין שום אפשרות שזה יהיה בצורה מוחלטת, לפי דרך התורה, אין אפשרות שזה יהיה בצורה מוחלטת, שמה שהוא היה מחליט, לו זה היה באיזשהו היכרות של לחיות עם הבן אדם, ולהכיר אותו עד הסוף.

יש אבל עוד איזשהו דבר שמאוד מקשה על בן אדם את ההחלטה, אני תופס כאן את ענין שידוכים רק בתור משל, זה לאו דוקא בענין הזה, אבל זה דבר שהוא נפק"מ בזה, אבל הוא נפק"מ גם בעוד הרבה ענינים,  יש בנ"א שהם בעצם בצורה שלהם, הם כאילו עובדים בצורה מתוכנתת, הם לא מספיק חיים את ההרגשים הטבעיים שלהם, ובאמת כדי להגיע לסוג החלטות כאלה, הרי צריך להרגיש משהו, ויש בנ"א שפשוט כוח ההרגש שלהם הוא כמעט לא קיים, הם בעצם, הם לא מחוברים להרגשים שלהם, כי הם קבעו את עצמם במהלך שלהם, בצורה שלהם, לא מתוך הרגש הטבעי שלהם, אז זה בעצם כאילו אצלם להגיע להחלטה, זה בעצם גם אחרי שהם עושים את ההנהגה הרגילה, הם לא מגיעים לאיזשהו רגש שיתן להם איזה איגינ'א הרגשה, שנראה לי שזה הדבר הנכון, אז הם תמיד כמו, כאילו מחוץ לפרשה, אז מחוץ לפר' אז איך אני יכול להחליט, רק על סמך מה, על סמך איזשהו נתונים יבשים בלי להרגיש משהו?! והם בעצם בצורת החיים שלהם, הם לא חיים ע"פ ההרגשים הטבעיים שלהם, הם בעצם/ ניתקו את עצמם מהרגשים טבעיים, וממילא קשה להם להגיע להחלטות, כי זה כאילו החלטה מרחוק.

כמו שמצוי הרבה פעמים, שההורים לפעמים יותר דואגים על ענין החלטת השידוך, כי הם כאילו קצת יותר רחוקים מהצעירים, שהם מתעסקים וכבר מרגישים משהו, וההורים מרגישים אחריות, והם עוד כאילו עומדים מרחוק, ואיך, ויש, ואני מכיר כאלו דברים שלפעמים ההורים הם יוצרים את הקושי, כי אצלם אין להם עדיין איזשהו הרגש בענין, שיגרום להם בעצם להגיע להחלטה.

וזה דבר באמת, ודאי זה לא צורה שאדם יבנה את עצמו, וזה כבר קשור למה שדיברנו פעם קודמת, שאדם הופך את עצמו לאיזשהו משהו מכני, ובצורה שהוא לא חי בכלל את הטבעיות שלו, שזה יגרום לו להגיע לאיזשהו הרגשה שתתן לו את הכוח להחליט.

אני מכיר איזה אברך ממש בעל כישרון עצום, גאון ממש, והוא אף פעם לא מצליח לעשות שטיק'ל תורה, הוא בעל סברא ומעמיק וזה, אבל הרי כשהוא ילך על איזשהו כיון אז הוא צריך ללכת על איזשו מהלך ולפי זה, לבנות זה, הוא אף פעם לא מצליח להתחבר לגמרי, למה שעולה בדעתו, כי תמיד יש לו את עוד צדדים, ועוד זה, הוא לא מחובר לענין, אז יש לו בעצם, את הכישרון יש לו, ואת ההבנה יש לו, אבל אין לו את הביטחון, כי הוא לא חי את זה, בתור כאילו שזה הדעה שלו, אז ממילא הוא כל הזמן בעצם נמצא מחוץ לענין כאילו, ויש כ"כ הרבה צדדים אז למה בעצם שהוא ילך לפי זה, אולי לפי צד אחר, אז הוא לא מצליח לבנות איזשהו משהו, הסיבה שאין לו תקיפות הדעת, כי אין לו את ה, הוא לא מחובר בהרגשה שלו, למה שהוא מבין, ואפי' שהוא בעל הבנה נפלא, ומעמיק, ומחשבן וכו', אבל זה הכל משהו מחוץ לעצם האישיות שלו, או שזה המצב של האישיות שלו, ואין לו איזשהו איגינ'א הרגשה בענין, שיגרום לו ללכת בצורה, להיות בר סמכא על הענין.

יש עוד דבר שהרבה פעמים יכול לעכב בן אדם מלהגיע להחלטה, שאדם מתוך כ"כ תחושה של אחריות על הענין, יש לו איזשהו פחד או לחץ, והפחד והלחץ בעצם מסלק לו את כל ההרגשים הטבעיים, אפי' שבעצם יש לו אותם, אחד שבאמת יש לו אותם, אבל הלחץ והמתח מהאחריות של ההחלטה, זה גורם לו שההרגשים כאילו לא יכולים לתפקד, כי הפחד מסלק לו את ההרגשים,

כמו שיש בית הלוי מפורסם מאוד, על "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג), הוא מביא: 'הנה רבים תמהו; איך שייך אזהרה ע"ז, ומה יעשה אדם אם הלב חומד?' הוא מביא את המהלך של האבן עזרא המפורסם, כפרי, בת מלך וכו', והוא אומר: 'והוא הסבר יפה גם נעים, אמנם בלאו הכי ניחא', תשמעו מהלך של הביה"ל, לפיתרון ללא תחמוד, הוא אומר: 'אנחנו רואים שכל אדם יוכל לשער ולראות בברירות שגם כשהוא מתאווה לאיזה דבר תאווה היותר גדולה אצלו, כל אחד לפי טיבעו, ויהיה גם קרוב להשיג תאוותו, וילך אחריה, ועוד היצה"ר בוער בו כאש, רק דרך הילוכו הוא ע"ג הנהר הקפוי מקרח, ובדרך ריצתו נחלקה רגלו על הכפור, וחשב ליפול, הרי באותו רגע שנחלקה רגלו, ונטה ליפול, התבטל ממנו כל אותו תאווה, דהפחד שנתפחד מהנפילה, העביר ממנו את כל רצונותיו, דכן יסד הבורא יתברך בטבע כל הברואים, דמעט פחד שיעלה על לב האדם, מעביר ממנו את כל כוחות התאווה והחמדה', אז ממילא, אומר הביה"ל, אחרי שהזהירה תורה בלאו דלא תחמוד, אז אם היתה לאדם איזה יראה מן האיסור, אפי' יראה קטנה כיראת הנפילה, שהוא לא יחמוד כלל, אז יש פיתרון ללא תחמוד, הרי כשיש איסור יש פחד, והפחד מסלק את כל הרצונות, זה הביה"ל לא אמר את זה מתוך הגאונות שלו, את זה הוא אמר מתוך הירא"ש שלו, זה פשוט, זה לא היה איזה אינפע'ל של הביה"ל, הוא פשוט לא הבין את השאלה, ההסבר של האבן עזרא יפה, גם נעים, אבל בלאו הכי ניחא.

אבל הא מיהא, שכתוב כאן בביה"ל, וזה דבר ברור שבאמת רואים  את זה, שאיך שיש לבן אדם איזשהו רגש של דאגה או פחד, זה מסלק לו את כל ההרגשים האחרים, את כל ההרגשים החיוביים האחרים, של חשק, ורצון, ואהבה, זה משהו, זה הכל מת, באותו זמן שהוא שרוי בפחד, אז ממילא, אז אדם נהיה משותק, בעצם הרבה פעמים כשאדם עומד לפני החלטה, הוא בעצם נהיה משותק, כי בעצם האחריות והפחד גורמים לו שהוא לא יוכל לתפקד, הוא לא יכול להגיע לכלום, כי כל ההרגשים האחרים, גם אחד שהוא כן חי ומרגיש, אבל ההרגשים שלו נעלמים, אז איך הוא יגיע להחלטה?!

אז מה באמת העצה בזה, אז באמת שיש הרבה פעמים, כך זה נראה הרבה פעמים, שבאמת עד שבן אדם בעצם אולי יוכל להגיע לאיזשהו בניה קצת יותר מוצלחת, מכדי שהוא יהיה במצב הזה, לפעמים זה כבר אצה הדרך, ופנה יום, ואין זמן להתחיל כעת במהלך חדש של בעצם מהלך של בניה, שיגרום בעצם צורה יותר מוצלחת וקלה, זה לא, לפעמים נזכרים מידי מאוחר כבר, אולי בסיבות הקשיים, ומה נעשה כעת, מה נעשה ביום שידובר?

אז יש, צריך לדעת שהמציאות היא אני גם שמעתי את זה מאנשי מקצוע שהם מכירים את הענין, שבעצם אפשר להגיע להחלטה בשידוך על פי שכל לבד, באופן שזה יהיה ויגיע בסוף לכל השלמות, הם אומרים את זה באופן מוחלט שאפשר להגיע לזה ע"פ שכל בלבד, ויש כאלה שאין להם, לפי המצב שלהם מכל מיני סיבות כפי שהזכרנו, אין להם שום אפשרות להגיע להחלטה באופן שהם ירגישו את ההרגש המושלם, והם חייבים להגיע להחלטה ע"פ שכל, אם הם רוצים להגיע למשהו, אין צורה אחרת, אלא א"כ הם יתחילו מחדש, אולי עבודה של איזה שנה או שתיים, לבנות בעצמם מהלך טבעי, ומהלך יותר טוב מהסיגנון שלהם, אבל אין להם שום אפשרות, ומעידני שעשרות עשרות של מקרים שזה, נסגרו שידוכים ע"פ שכל בלבד, וב"ה אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה, מעידני ממש.

אני פעם אחת, ישבתי עם איזה בחור אחד, על הענין הזה, זה היה כבר ממש עד הוואר'ט, עד הוואר'ט הוא ישב זה, אז בתוך המשא ומתן עלה על הדעת פשט חדש ב'קשה זיווגן של ישראל כקריעת ים סוף' (סוטה ב,א). יש כל מיני מהלכים בזה, אז עלה פשט כזה, מה היה בקריעת ים סוף? בנ"י הולכים, והקב"ה אומר למשה: "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו), מה ויסעו, הים קוצף וזועף, לא היה עוד שטיח אדום, עוד לא היה את כל השבילין, כל הזה, הים קוצף וזועף, והקב"ה אומר דבר אל בני ישראל ויסעו, שיכנסו לים, ומתי הים יבקע? הים יבקע כשהם יכנסו! יאמינו בקב"ה ויקפצו לתוך המים, ויכניסו את עצמם למצב שבאו מים עד נפש, ושאם הים לא יבקע, הם יטבעו, והם יביאו את עצמם למצב כזה, אז הם יהיו ראויים לקריעת ים סוף, אין שום צורה שהים יבקע רק בצורה כזאת, הים לא יבקע אלא א"כ הם יאמינו ויכניסו את עצמם למצב שאם הוא לא יבקע, הם יטבעו, לכזאת רמת אמונה, אז הוא יבקע, וכך זה היה שכשנחשון קפץ, אז הים נבקע, אז יש הרבה פעמים שהים לא נבקע קודם, לפעמים הזיווגן של ישראל זה קריעת ים סוף, שרק כשאדם קופץ והוא חש את עצמו מתאבד ממש, אז הים יבקע, לפני זה הוא לא יבקע, רק אח"ז, זה 'באין כאחד', רק אחרי שזה יהיה, אז יהיה האור.

אפשר אולי להמשיל את זה לאיזשהו משל, שאני רגיל להמשיל את זה; יש דלתות זכוכית, בבתי חולים, או בכל מיני מקומות, בבנקים לפעמים יש, שיש איזשהו 'עינית', וכשעוברים הדלת נפתחת, בוא נגיד שיגידו לבן אדם שירוץ ריצה לדלתות האלה, הדלת סגורה, ואומרים לו שירוץ ריצה נוראה כזאת, שאם הדלת לא נפתחת, אז הפנים שלו מתרסקים מהמכה, כמו ציפור, שראיתי פעם ציפור שהיה זכוכית שקופה, והוא טס, ומת מזה, כזה סוג ריצה, שלא שייך לעצור אותה, ואומרים תשמע, העין שלו מכוונת גם לפי מהירות הריצה הזאת, שזה יפתח, בשניה שתגיע זה יפתח, ותרוץ כזאת ריצה, שאם זה לא נפתח, אתה מת, אתה פשוט מת, אתה פשוט דופק את עצמך ככה בקיר, בזכוכית כזאת משוריינת, שאתה תמות, ותרוץ כזאת ריצה, יש כאלה שאין להם צורה, וזה הבחינה של קשה זיווגן כקריעת ים סוף, וצריך את ה, ואין צורה אחרת.

יש עוד ענין ששייך קצת גם לענינים האלה, באמת הענין של נערווי'ן, שזה ג"כ ענין של, בדר"כ מי יותר, מי פחות, אבל יש מה לדבר על זה, דהיינו שבעצם זה עוד פעם מתחיל מתוך הרצון לשלמות, שהרצון לשלמות, יוצר הרבה פעמים, כל מיני הרגשות, או ספיקות, דברים שבן אדם מרגיש את עצמו שהוא לא עשה טוב, או לא עושה טוב, או לא מתנהג טוב, או לא מתפלל טוב, או לא מכווין טוב, וכו' וכו', וידוע שהדברים האלה ממש לוקחים לבן אדם את כל החיות שלו ממש, מה באמת הפיתרון לענין הזה, איך באמת בן אדם יפתור את הבעיה, אבל הוא פשוט, הוא בתוך צינוק, מה הוא יעשה?

אז האמת היא שהדבר הראשון מה שצריך בענין, שבאמת כל יהודי צריך לדעת מה באמת הקב"ה רוצה ממנו, הוא יש לו איזשהו נושא שהוא תמיד מוטרד בו, והוא רואה את עצמו חוזר או משהו וכו' מחמת שהוא חושש, מה באמת הדעת תורה בענין, מה באמת הקב"ה רוצה ממנו בענין, כי עד שבן אדם לא יהיה לו בהלכות דעות, מה שהוא צריך לעשות, אז ודאי אם הוא חושב שזה הנכון, וזה הצורה, אז ספיקא דאורייתא לחומרא, או לא משנה, או זה חוסר יראת שמים, זה קלות ראש לא לעשות את זה, אז כל עוד הוא חושב שזו הדרך הנכונה, מה שייך להגיד לו שלא יעשה כך?!

אז דבר ראשון צריך להגיע להכרה, מה האמת בענין, בכל נושא שאדם רואה שהנושא קשה עליו, הוא צריך לשבת או עם עצמו, או עם איזה בר סמכא, ולהגיע להכרה מה באמת ההשקפה הנכונה, מה הדעה הנכונה בענין.

דרך אגב יש ברמב"ן האחרון על נידה, (סוף הל' נידה) הוא מדבר שם על עניני חציצה, שחציצה בטבילה הרי זה דבר שמאוד מתאים שיהיה בזה הרבה נערווי'ן, אז הרמב"ן כותב כך: 'ודיני החציצה לא טוב היות האדם מחמיר יותר מידי ומחפש אחר הספיקות לפסול הטבילה בדבר קל, כי אם כן אין לדבר סוף, אלא אחר שסירקה וחפפה... תעשה הטבילה בפשיטות, ולא יכניס אדם ראשו בספיקות החמורות, שאין להם קץ וסוף, כי מי יוכל להבחין בין יותר לפחות', כך כתוב ברמב"ן, ז"א יש דעה נכונה בדברים האלה.

עכשיו, אם באמת אדם הגיע להכרה מה היא הדרך הנכונה בענין, אבל הוא עדין מרגיש אחרת, ההרגש אומר לו נגד מה שהוא מבין, הרי בעצם כל העבודת ה' של יהודי, זה בעצם איך אני אסתדר בסתירה בין מה שאני מבין למה שאני מרגיש, זה הסתירה בין השכל ללב, זה הרי כל יום שמענו מהמשגיחים, מה'וידעת היום' עד ה'השבות אל לבבך', את המרחק, וכל יום אנחנו שומעים את זה, שומעים ויודעים שזה בעצם כל עניני העבודה, אז הדבר הזה הוא לאו דוקא בעניני עבירות, שאדם יש לו איזה תאווה, או איזה מידה רעה, או איזה נקמה, כעס, גאוה, תאווה וכו', ודאי שגם בענין הזה, זה אנחנו כבר יודעים, זה כבר שמענו, אבל הענין הזה הוא בעצם גם כאן, זה בעצם אותו דבר, בן אדם בעצם כבר יודע מהי הדרך הנכונה, מה הדעת תורה הנכונה בענין הזה, ועדיין יש לו רגש נורא נגד זה, וחששות נגד זה.

אז פה באמת הצורה שמאוד מועילה, אדם אומר לעצמו, בעצם ההרגשה הזאת, היא אזעקת שווא, היא לא אזעקת אמת.

לפני כמה שבועות ראיתי מודעות בעיר, ניסוי צופרים, מה זה ניסוי צופרים? היה כתוב שביום פלוני, בשעה פלונית, ביום התשיעי, בחודש התשיעי, בשעה התשיעית, יהיה אזעקה, אבל האזעקה הזאת, נא לא להיכנס לפאניקה, זה אזעקה בשביל לנסות את הצופרים, אם הם תקינים או לא, במקרה של אזעקת אמת יהיה שתי אזעקות, טוב, צריך הרי על הצד שכן יהיה.

עכשיו, הדבר ברור, כל בן אדם שעבר פעם מלחמה, עם פחדים של מלחמה, שהוא ראה את ההרוגים או משהו, מי שעבר מלחמה כמו שצריך, לא רק להיות כאן, ופעם לרדת למקלט, אלא עבר מלחמה כמו שכתוב, עם אזעקות וכו', איך שהוא ישמע את האזעקה, גם אחרי שהוא קרא את המודעה, כל גופו ירעד וירתע, זה ידעתי גם ידעתי שזה כך, וזה דברים ידועים ופשוטים.

אבל מה הוא יגיד לעצמו, אני יודע אבל שזה אזעקת שווא, הפעם זה התרעת שווא, זה ניסוי צופרים, ז"א הוא בעצם מרגיש בהרגש, למרות שהוא יודע, הוא מרגיש את הזה, אבל הוא יודע לענות לעצמו, הוא יודע לענות לעצמו תשובה, ואז מה, אז מה נשאר אז? אז נשאר לו רק האי נעימות הטכנית של תחושת הרעדה הזאת, של הפחד הזה, אבל בעצם הפחד הזה אומר לו, שזה נורא ואיום, 'הנה אנוכי הולך למות', שהוא הולך למות, וזה הוא יודע שזה לא נכון, אז נשאר לו רק ההרגשה של הפחד, בלי מה שבעצם הפחד מגלה לו, ואז בעצם אדם אומר לעצמו, אז בעצם אין בזה שום בעיה.

זה כמו אדם שרואה סרט, הוא רואה  סרט על מלחמה, הוא קורא איזה ספר מתח על מלחמה, ונכנסים ממש להרפתקאה הזאת מה שיש בספר מתח או בסרט הזה, על מלחמה, ואנשים יש להם איזשהו עונג מיוחד, לחוש חוויה של פחד מוות, בסרט, ובספר, יש איזשהו סוג דבר כזה, ז"א להרגיש הרגשה של פחד, כשזה רק בספר, ורק בסרט, זה נחמד מאוד.

אז בעצם זה הענין כאן, אני יודע, נגיד שבקרי"ש כך, או בתפילה כך, או בבין אדם לחבירו, או בחששות גזל, או בנקיות הגוף, לא משנה, באיזה ענין שזה, אני יודע מה ההלכה דורשת כאן, מה הקב"ה רוצה ממני, אבל יש לי איזשהו רגש של פחד נוראי, שצריך לעשות זה, והרגש של הפחד הזה בעצם אומר לי לעשות דברים יותר ממה שאני עושה, או יותר מהרגילות, אז אני אומר לעצמי ההרגשה הזאת היא אזעקת שווא, היא ניסוי צופרים, זה סרט, זה לא דבר אמיתי, עכשיו, ואז בעצם לא איכפת לי ההרגשה הזאת, כי כל מה שאכפת לי ההרגשה, זה עד כמה שזה מתרשם לי שזה אמת, אבל עד כמה שזה בעצם לא אמת, אז אין לזה משמעות, אני לא מוטרד מהרגשה שאני יודע בשכל, שהיא לא הרגשה נכונה, ומי שחי כך, אז זה 'מעמיא עמיא ואזיל', בזמן לא כביר הוא יעלה לדרך המלך.

רק אם כל מה שהוא יגיד את זה לעצמו, זה להפסיק להרגיש, אז זאת אומרת שעוד פעם הוא כן מתייחס, אז זה לא יפסיק, ככה זה עובד, אם הוא חייב שזה כבר יפסיק, אז זה לא יפסיק, כי אז עוד פעם, הוא כל הזמן מתעסק, וזה ר' ישראל שהזכרנו פעם קודמת שמי שמתעסק בלסלק איזה מחשבות, או איזה צער, או איזשהו זה, אז זה יגדל בכפל כפליים, רק הפוך, זה לא איכפת לי, כי בעצם מה שאיכפת לי, זה לא עצם ההרגשה, כי מה איכפת לי הרגשה, כשאני יודע שזה רק סרט, זה לא איכפת לי, מה שאיכפת לי, כי זה כאילו מורה לי שזה האמת, ברגע שאני יודע שזה לא האמת, אז אין לי בעצם שום בעיה בזה, אז זה בעצם הצורה, כדי ליגמל מהמהלך הזה.