סקר בישיבה

באה לידי, אתמול הגיעה איזשהו שאלה, והשאלה הזאת תפסה את הראש ואת הלב, ואמרתי אולי אשתף כאן את העולם במחשבות ובהרגשות בנוגע לשאלה הזאת, ואקוה שבאמת הדברים מיושבים ונכונים. השואל שאל שאלה כזאת, שהוא שמע שעשו סקר באחת הישיבות החשובות והגדולות ביותר, ושאלו הרבה בחורים שאלה כזאת; אם הקב"ה נותן לך רשות והיתר שבוע אחד לחיות כגוי גמור, ובאותו שבוע אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, על העבירות שתעשה לא תענש, על מצוות שתעשה לא תקבל שכר, גם לא יהיה לזה שום השפעה על העתיד הרוחני שלך, כלום, השבוע הזה הוא מחוץ לפרוטוקול, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה! מה באמת תעשה במצב כזה? כך עשו סקר בישיבה חשובה ושאלו את השאלה הזאת. ותשעים אחוז מהבחורים ענו; שהם מעדיפים לחיות כמו גוי באותו שבוע, ורק עשר אחוז אמרו אחרת, שאל השואל, השואל הוא היה אברך, הוא שאל איך מתמודדים עם כזה מצב, ומה אני יכול לעשות כדי שהילדים שלי בבוא העת אם הם ישאלו כזאת שאלה הם יהיו מהעשר אחוז ולא מהתשעים אחוז? עד כאן נוסח השאלה.

באמת המציאות הזאת נשמעת מפחיד מאוד שזה המצב, אבל הבה נתבונן בנושא הזה מכמה היבטים, ואדרבה נראה מה באמת נכון וישר בשאלה הזאת! דבר ראשון יש כאן איזשהו הסתכלות בכלל לא נכונה, כאילו אנחנו סבורים שבחור צעיר כבר צריך להיות בדרגה של שלימות כזאת שגם בלי ציוי ה' ובלי שום עניין חיובים הוא מעצמו ירצה מעצמו לקיים תורה ומצוות, והאמת היא שזה בכלל לא המציאות של בחור, וגם אם הוא הגיע כבר לדרגה של 'משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס' (אבות א-ג), זה הכל כשיש ציוי מהרב, וגם בזה כשיש ציוי מהרב יש מיראה ויש מאהבה, אבל אם הרב לא דורש, למה שלא ילך בשרירות ליבו, אם הרב אומר אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אין לי שום ענין בדבר, למה שלא ילך לפי הרצונות שלו, לפי מה שבא לו ברצונות שלו, וכי בחור צעיר כבר אמור להגיע לדרגה של זיכוך החומר כ"כ עד שהחומר שבו נהפך לרוחני שגם בלי ציוי ה' נעשים כליותיו כשני מעיינות לקיים תורה ומצוות, ולקיים את התורה שעוד לא ניתנה בכלל כמו אברהם אבינו, מתי זה, מאיזה גיל בחור צריך להיות כמו אברהם אבינו שעד שלא ניתנה תורה מעצמו נעשים כליותיו כשני מעיינות והוא קיים גם הלכות עירובין, זה מה שאמור להיות בחור?!

מה באמת גורם לשיבוש הזה, שאותו אברך ששאל את זה היה כ"כ מזועזע שזה היה תוצאות הסקר, למה הוא היה כ"כ מזועזע? בוא נראה כמה נקודות; יש גמ' במנחות (צט,ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) - אדם רק קרא קריאת שמע שחרית קיים מצות תלמוד תורה. "ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" - למה אסור לאומרו בפני עם הארץ? ופירש"י "שלא יאמר בקרי"ש סגי ולא ירגיל בניו לתלמוד תורה", אסור לומר את זה בפני עם ארצים, הם ינצלו את המאמר הזה להסתפק במועט ולא ירגילו בניהם לת"ת. "רבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ", אומר רש"י למה מצוה לאומרו בפני ע"ה? 'דסבר משום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה, אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול מאוד, ומרגיל בניו לת"ת', כך כתוב בגמ'. יש כאן מחלוקת אמוראים איך ראוי ההנהגה לעם ארצים, מה ראוי להגיד לעם ארצים, האם להגיד לע"ה; אתה יודע! מי שקורא קרי"ש שחרית וערבית הוא קיים מצוות ת"ת, מה זה יגרום לע"ה, האם זה יגרום לע"ה להסתפק במועט, או שזה יגרום לע"ה אדרבה, אם בקרי"ש הוא כבר יוצא עאכו"כ אם יוסיף.

מתוך דברי הגמ', אם כתוב בגמ'  שגם ריו"ח שאומר לא להגיד את זה הוא אומר שאסור לאומרו לע"ה, משמע אבל איך דרך ת"ח, מה צריך להגיד לת"ח או למי שהוא במעלה של ת"ח, בזה פשיטא שצריך כן להגיד, כי ע"ה עלול לקחת את הרעיון הזה שקרי"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת, אבל אחד שהוא במהלך של ת"ח שכל שאיפות חייו הם סביב תורה ומצוות פשיטא כך משמע בגמ', שהוא יגיד לעצמו אם משום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול.

היום נוצר מהלך כזה בציבור שכביכול כולם חוששים שהם עם ארצים, וכדעת רבי יוחנן, שאם הם יעריכו דברים שהם לא מאוד מאוד גדולים זה יגרום להסתפק במועט, כך סוג האוירה הציבורית היום, ולכן נוצר איזשהו הסתכלות כללית בלב הציבור שנקודת זינוק והתחלה של מי שרוצה באמת לעלות ולהתעלות, זה מתחיל משלב מאוד גבוה, זאת אומרת אחד שהוא שומר סדרים והוא לומד ויודע ומבין ויר"ש ומתפלל זה כלום, זה עוד כלום, זה עוד לפני נקודת הזינוק, לפני עמדת הפתיחה, ורק אם הוא משהו מעל, גבוה מעל גבוה, על כל סוגיא יש לו קונטרס, או הוא אחד שממש אפשר לכוין שעון ממש על סדרי הלימודים שלו, גם אם הוא לא מצליח להוציא קונטרס על כל סוגיא אבל אם אפשר ממש לכוין שעון על הסדר יום שלו באופן מושלם כ"כ זה אולי גם יש איזשהו מעלה, אבל פחות מזה זה עוד לא התחלה, כך זה טעות שנשתרשה ונתאזרחה בלב רבים, ומתוך זה שדרגה גבוהה כ"כ היא עוד לפני נקודת ההתחלה לכך זה מזעזע את השומע שכך ענו 90% מהבחורים, והוא תמה; איך יכול להיות שבסקר רבים יגידו שבמצב שאין להם חיוב אז הם בוחרים לחיות כמו גוי, הרי כל בן ישיבה עוד לפני כל מעלה, ודאי הוא מעצמו נמשך רק לרוחניות, ואינו גוף ולא ישיגוהו עניני הגוף... זאת אומרת שלא יודעים את החלק הזה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' והחומר מושך לכיוונים אחרים, ואנחנו צריכים יראת העונש, וצריכים יראה, והרבה מוסר צריך, כמו שאנחנו שומעים כל הזמן כמה צריך ללמוד מוסר, כי באמת בלי זה זה לא עובד, ואנחנו חיים באיזשהו רמאות עצמית כאילו זה פשוט שהעסק אמור ליסוע מאליו.

ופה הדבר הזה הוא הרי לא שייך אפילו לא לגדר 'אינו מצווה ועושה', אינו מצווה ועושה אבל יש נחת רוח לקב"ה במה שהוא עושה, הקב"ה מרוצה מזה, דאדרבה הוא מתנדב לקב"ה, זה דבר שיש רצון ונחת ליוצרו בזה שהוא אינו מצווה ובכל זאת עושה, ובזה באמת ודאי שתשעים אחוז מבני הישיבות ודאי שיגידו שהם יעשו גם אינו מצווה ועושה, אבל כאן הרי הנושא היה על דבר שבאותו שבוע אין פרוטוקול, הקב"ה כאילו מתעלם מזה לגמרי, זה לא עושה לו כלום מה שתעשה, למה שבכזה מצב ההוא יחשוב שבעצם הוא לא אמור ללכת אחרי שרירות ליבו, מה יעצור אותו, ממה הוא קרוץ?! ממה אנחנו קרוצים?! אנחנו מלאכים?! אנחנו כבר אדם הראשון קודם החטא?! מה אנחנו?! ולהכיר את עצמנו זה אמור לעשות לנו איזשהו הרגשה לא טובה?! זה אמור לעשות לנו הרגשה טובה! ומזה אנחנו נדע להעריך כמה שוה הקרי"ש שחרית וערבית שלנו, וכמה שוה כל דקה תורה שלנו, וכמה שוה כל מצוה שאנחנו עושים, כי כל מה שאנחנו עושים הוא באמת נגד הטבע הפשוט של הצורה איך שהקב"ה ברא בנו, ואנחנו בונים בעצמנו מעלות עליונות כאלה שודאי שאנחנו במצב שאם אנחנו נדע שמשום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה כ"ש שאם עוסק כל היום שכרו גדול, זה באמת צורת ההסתכלות הנכונה שמתאימה לת"ח, ולא להזדעזע מזה שאנחנו שומעים וקולטים שאנחנו ס"ה קרוצי חומר, כאילו שחשבנו אחרת שאנחנו לא קרוצי חומר.

יש בנפש החיים בפרקים שלפני שער ד' הוא מדבר שם אריכות גדולה, ממש דברים חוצבים להבות אש! על האלה שמדברים שמי שלא לומד לשמה ויש לו עוד פניות שגורמות לו שהוא בעצם עובד את ה' מתוך כונות שהם שלא לשמה כמה שזה חיסרון, יש כאלה הוא אומר שמאד שוללים את מי שעובד את ה' שלא לשמה. והוא מאריך הרבה בסתירת דבריהם שזה לא נכון, שגם מי שעובד את ה' שלא לשמה בשביל כל מיני מטרות חיצוניות הוא ג"כ יצא ידי עיקר מעלת תורה ומצוות בכל עשה ולא תעשה ובלימוד התורה, הוא קיים את עיקר הדבר, ודאי שיש מעלות ודרגות הרבה יותר גבוהות, אבל את עיקר הדבר הוא קיים במעלה גדולה מאוד, הוא מאריך שם הרבה מאד, ובפר' ח' הוא כותב כך; שהאלה שחושבים שצריך שיהיה לשמה "לפעמים יוכל להיוולד מזה שאם יוכיחך אדם ויראה לך שאתה עובר על איזה דין, ישיאך ליבך לא לפרוש מזה כל זמן שיראת המוכיח עליך, באמרך שאין כאן יראת אלוקים רק יראת אדם ויראה חיצונית". אתם שומעים! ר' חיים וולוזינ'ר מספר שיש בנ"א שמתוך ההשקפה המעוותת הזאת הם הגיעו למצב כזה; שגם אם הוא נכשל, הוא עובר על דין, הוא עובר ממש על דין, ומוכיחים אותו, הוא אומר; תשמע! אם אני כעת אקיים את הדין אני לא אעשה את זה מחמת יראת שמים, אני אעשה את זה מחמת יראת המוכיח, יראת אדם, יראה חיצונית, זה לא שוה, זה לא נקרא שאני עובד את ה', לכך בינתיים אמשיך כך הלאה עד שתהיה לי יראת אלוקים וזה יגרום לי לא לעשות, זה הדוגמא הקיצונית שהוא טוען לאן אפשר להגיע מכזה סוג עיוות, שלחשוב שכאילו צורה של יהודי שהוא ראוי לאיזשהו הערכה והוקרה זה רק יהודי שהסיבות שהוא עושה את מה שהוא עושה זה רק מיראת אלוקים, אבל אם הוא עושה את זה מיראת המוכיח, יראת אדם, יראה חיצונית הוא לא שוה. והוא מיד אומר; אבל רבי יוחנן בן זכאי אחז לא כך, הוא אמר לתלמידיו "שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם" (ברכות כח,ב).

והוא אח"ז מוסיף ומי לנו גדול מרב עמרם חסידא (קידושין פא,א) שנזדמן לו דבר עבירה והוא פתר לעצמו דרך בושה כדי לא ליפול - הוא לא מצא לעצמו צורה איך לא ליפול רק בדרך בושה, בדרך בושה הוא פתר והיה בסדר, הוא קרא "נורא בי עמרם", והגיעו חביריו, ואמרו לו אתה עושה לנו בושות, ואמר: "מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי", ודרך בושה הוא נמנע מלחטוא, הוא לא מאריך כאן בנפש החיים אבל בגמרא שם כתוב שאח"ז כשיצא היצה"ר ממנו מרב עמרם הוא היה כמו עמודא דנורא, ורב עמרם אומר ליצה"ר 'חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך', עוד רב עמרם משתבח בזה שע"י בושה הוא הצליח לעצור את עצמו מחטא, כי המציאות של 'יצר לב האדם רע מנעוריו' יכול להביא סוג נסיונות גם לרב עמרם חסידא שאין לו שום יכולת לעמוד מול זה רק אם הוא יארגן לעצמו איזה בושה, ואם הוא עושה את זה אז זה בישרא שניצח נורא, כך כתוב בגמ'. כעת את הגמ' הזאת לפרש כך זה הנפש החיים מפרש כך, כי הוא מביא את הגמ' הזאת בתור סתירת אלה שחושבים שקיום תורה ומצוות חייב להיות רק מיראת אלוקים, ואם זה משלא לשמה אז הם אומרים "ישיאך ליבך שלא לפרוש מזה כל זמן שיראת המוכיח על פניך, באמרך שאין כאן יראת אלוקים רק יראת אדם ויראה חיצונית".

הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין בהקדמה לפרק חלק מפורסם מאוד, הרמב"ם מתאר איך מגדלים ילד ונער לתורה, הוא אומר ילד קטן נותנים לו קליות ואגוזים כדי שהוא ילמד, אומר הרמב"ם והרי כל אחד מבין שהילד הקטן לא מעניין אותו הלימוד, מעניין אותו הקליות ואגוזים, רק הלימוד זה הצורה, הלימוד הוא האמצעי כדי להגיע למטרה שזה הקליות ואגוזים, זה המצב של ילד קטן. וכשהוא יותר גדל אומר הרמב"ם הוא כבר קליות ואגוזים לא מספיק לו, הוא צריך איזה מיני בגדים ומנעלים, אבל עדיין מה המצב שלו, הוא רוצה והמטרה שלו זה הבגדים והמנעלים בשביל זה הוא מוכן לשלם ללמוד. אח"ז כשהוא יותר גדל הוא רוצה וכבר נותנים לו דינרין ומטבעות ואז הוא לומד. אח"ז הוא אומר הוא גדל עוד יותר, אומר הרמב"ם שהוא לומד כדי שיקראוני רבי ויכבדוהו, ואל תחשוב שלימוד מעניין אותו, רק מעניין אותו שיקראוני רבי והתורה היא האמצעי כדי להגיע ל"יקראוני רבי". וכך צורת הגדילה של ילד ונער עד שהוא יגיע לאיזשהו מעלה שהתורה תיהפך אצלו למטרה, והיא לא תהיה רק אמצעי כדי להשיג קליות ואגוזים או בגדים ומטבעות או יקראוני רבי. ואותם שואלים על תוצאות הסקר הנ"ל היו בטוחים שבחורים צעירים כבר אמורים לאחוז בדרגה שהם כבר לא צריכים את ה"יקראוני רבי", ולא צריכים כלום, וגם במצב שאפילו אין דרישה אלוקית הם כבר אמורים לקיים תורה ומצוות, זאת אומרת הרמב"ם בעצם מספר לנו כאן שאין צורה אחרת בכלל, אין צורה אחרת שזה יהיה, אי אפשר לדלג על השלבים האלה, מי שחושב שאפשר לדלג על השלבים האלה הוא מרמה את עצמו, או מרמה את הילד שלו, או לא יודע את מי הוא מרמה, זה רמאות, זה לא נכון, אין כזה דבר.

והדבר הזה אם מכירים אותו באמת הוא לא גורם ירידה, או גורם אוֹי וי באיזה מצב אנחנו! הפוך זה אמור לגרום; שלמרות שאנחנו בכזה מצב אעפ"כ אנחנו כ"כ מתקדמים וכ"כ עולים ומתעלים, מאיפה היתה נקודת ההתחלה שלנו? נקודת ההתחלה שלנו היתה מכזה מצב פחות, ואנחנו מעלים את עצמנו למחוזות גבוהים כאלה, זה דבר שמאתגר! זה דבר שנותן סיפוק! ולא לחשוב שרק על איזשהו מעלה מיוחדת מאוד מגיע לי מי שברך ע"ז, מגיע מי שברך על כל, על קרי"ש שחרית וערבית מי שברך גדול מגיע, שכר גדול מאוד מגיע לי, כך כתוב בגמ'.

יש עוד דבר שאנחנו צריכים לדעת, והוא את דברי החובת הלבבות בשער הבחינה, הוא מתאר שם כל מיני תכונות וטבעים שיש באדם ובעולם ובחי ובצומח, וכמה חסד ה' וכמה חכמה טמונה בכל המציאות מה שיש בעולם, הוא בוחן שם כל מיני דברים שיש בעולם לראות את המה רבו מעשיך ה' איזה דברים מופלאים שיש, בפר' ה' משער הבחינה הוא כותב שם כך, אני קורא כאן מהלב טוב כי זה יותר מובן הלשון, הוא כותב: "התבונן במידת הבושה שה' נתנה רק לאדם" - רגש של בושה יש רק לבנ"א, זה אין לבעלי חיים, רוב הרגשות והתכונות שיש לבנ"א יש גם לבע"ח, 'מותר האדם מן הבהמה אין', גם לבע"ח יש, את רוב התכונות והמידות שיש אצל בנ"א יש גם אצל בע"ח, אבל מידת הבושה יש רק לבנ"א, "כמה גדולה חשיבותה, ומה רבה העזרה והתועלת שהיא מביאה, כי הרי לולי הבושה מבני אדם לא היו מארחים אורח, לא היו מקיימים הבטחה, לא ממלאים בקשה, לא היו גומלים חסד, ולא היו נמנעים מאף פשע, ועד כדי כך גדול כח הבושה שהרבה ממצוות התורה מקיימים רק מחמת הבושה, כי לולי הבושה רוב בני אדם לא היו מכבדים אפילו את הוריהם, וכל שכן בני אדם אחרים, ולא היו מחזירים פיקדון, ולא היו נמנעים מעבירה" - כך מתאר החובה"ל את המצב של רוב בנ"א, רוב העם היהודי זה המצב שלו. ומה הוא בעצם בא להגיד במציאות הזאת, וכי שזה מציאות נוראה?! לא! אלא שזה מציאות שבאמת מאוד מתאימה לפי המציאות של האדם, לפי המציאות של האדם של 'יסודו מעפר', ו'יצר לב האדם רע מנעוריו', הוא חייב את המחייבים האלה, הוא חייב את המחייב של בושה, בלי זה היה מצב נוראי.

אח"ז הוא אומר שם; אבל אתה יודע שזה נגד הטבע, איך יכול להיות שאדם מתבייש מבנ"א ואין לו בושה מבוראו המסתכל עליו תמיד, הרי הוא יודע 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' (אבות ב-א), איך אין לו בושה מבוראו? אומר החובת הלבבות; שהפשט הוא שהקב"ה שלל בטבע את הבושה מהקב"ה, כי אם יהיה בושה מהקב"ה זה יקטין את הבחירה, זה כמעט יקח את הבחירה, בטבע היה צריך להיות בושה מהקב"ה, והקב"ה שלל את זה מאיתנו כדי שתהיה לנו בחירה. והוא כותב שיהודי שהולך לעבוד את ה' הוא בונה בעצמו בושה מהקב"ה, הוא מביא פסוקים ע"ז: "אֱלֹקַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹקַי פָּנַי אֵלֶיךָ" (עזרא ט, ו), 'בושו והכלמו בית ישראל מדרכיכם', הוא אומר; מי שיודע את גודל עבודת ה' המוטלת וכמה יש להתקדם ולא למעט בזה הוא לאט לאט בונה בעצמו בושה מהקב"ה. אבל אנחנו צריכים להכיר את עצמנו שאם פעם אנחנו מוצאים את עצמנו שבלי בושה אנחנו לא היינו מתנהגים טוב, אנחנו לא צריכים להזדעזע מזה, זה צורה של בנ"א, החובה"ל מספר לנו שזה צורה של בנ"א, אם אנחנו חיינו באיזשהו דמיונות או רמאויות עצמיות, זה לא סיבה שאנחנו ניפול ברוחינו מזה, ס"ה טוב שנכיר את עצמנו ונכיר את הצורה שהקב"ה ברא אותנו, ונדע שבהחלט יש לנו הרבה מה לעשות עם עצמנו, ובהחלט מוטל עלינו איזשהו תפקיד לבנות בושה מהקב"ה, ועד אז אנו מקיימים את רוב מצוות התורה מחמת בושה מבני אדם כש"כ החוה"ל.

ומעתה היש לתאר מה גודל מעלת אפילו ילד חרדי שהרבה ממצוות התורה הוא מקיים גם בלי בושה, גם בחדרי חדרים, אפשר לתאר איזה מעלה עליונה זה שכבר בו מגיל צעיר כ"כ, מגיל ילדות כזאת נבנה בו כבר מהלך כזה שגם בחדרי חדרים הוא יקיים הרבה ממצוות התורה, אפשר לראות לפעמים ילד בן 3-4 עם סוכריה ביד, מישהו נתן לו, והוא קורא במרפסת לאמא שלו; אמא אנחנו אוכלים את ההכשר הזה? הוא שואל אם אוכלים את ההכשר הזה, מי היה יודע אם הוא אוכל את זה או לא אוכל את זה, אף אחד לא היה יודע, והוא שואל, מעלה עליונה מאוד, ואל נא נסבור שלילד לא היה בחירה מחמת החינוך שחינכוהו דודאי היה לילד חשק ורצון לסוכריה, רק הוא בחר בטוב והתגבר על רצונו וכבש יצרו ונהג כפי החינוך שחונך ושאל את אמו. אם אנחנו לא נבין להעריך את עצמנו במעלות האלה אנחנו עושים לעצמנו חיים מאוד קשים, ראוי לנו להכיר את המעלות שלנו, להכיר את המציאות איך אנחנו נבראנו, ומהי נקודת ההתחלה האמיתית של עצמינו, לא מהי נקודת ההתחלה של עצמנו שנובעת מחמת התעמולה של אותם שחושבים שמבחינה פסיכולוגית תגרום לנו להתקדם [דהיינו לסבור שכאילו רק לאחר הגיענו למעלה מיוחדת מאוד הוא דנוכל להחשיב את עצמינו כמיוחדים ונעלים וכדהבאנו לעיל] ושזוהי נקודה לא נכונה, אלא איך שכתוב בגמ', הרי מהגמ' מתבאר שאם זה לא עם הארץ הרי ראוי לכו"ע כן להזכיר את גודלה וחשיבותה של כל מעלה קטנה, צריך להעריך את השכר גדול של קרי"ש שחרית וערבית, כי זה יגרום לו עוד יותר, כך זה בטבע הפשוט של מישהו שהוא במהלך של ת"ח, אנחנו הרי שייכים למהלך של ת"ח, לא למהלך של ע"ה, שהרי אנו מקדישים את כל חיינו לתורה ומצוות ובדילים מעניני הנאות עוה"ז.

בוא נראה עוד כמה היבטים ביחס לסקר הזה, ראוי לדעת ג"כ וטוב שנכיר את עצמנו! שלצעירים יש מאוד סקרנות כביכול להכיר; מה קורה מאחורי הגדר? מה קורה בעולם האחר? מה יש שם? יש הרבה פעמים לבחור הרגשה; פעם אחת אני רוצה להכיר עד כמה זה הבל הבלים הכל הבל מה שיש שם, יש סוג סקרנות כזאת להרבה צעירים. ובאמת שהמציאות הזאת של הסקרנות הזאת היא מציאות קיימת ג"כ באדם וזה גמ' מפורשת, יש גמ' בסוכה (נב,א) גמ' מפורסמת מאוד, כתוב בגמ': "לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה", כך כתוב בגמ'. הגמ' הזאת נשמעת איזה מדרש פליאה, לצדיקים היצה"ר זה הר גבוה ולרשעים זה חוט השערה, כך זה המצב? מה כתוב כאן? מבארים בזה וכמדו' שזה כתוב בבית הלוי כבר, מבארים בזה שהפשט הוא פשוט; הרי כשאדם יש לו איזשהו יצה"ר, שיש לו איזשהו רצון איזשהו התאוות איזשהו גירוי לאיזשהו משהו, זה נראה לו ממש שהוא הולך כעת להשיג, לא יודע איזשהו גן עדן התחתון הוא הולך כעת להשיג, וזה נראה לו שלוותר ע"ז זה הפסד נורא, הוא כולו כ"כ רוצה וכ"כ חושב מי יודע כמה  טוב יהיה לי לו אני אתן ליצה"ר את מה שהוא רוצה, כך ההרגשה של בנ"א, אבל הצדיק עוצר את עצמו הוא גיבור הוא מנצח את היצר שלו, והוא לא ממלא את תאוותו, ובדבר שזה לא בסדר הוא עוצר את עצמו, והנה אותו צדיק הוא הכיר את מידת היצה"ר בתור הר גבוה ונורא, איך הצלחתי לכבוש את ההר הגבוה הזה! כי בשעתו הנסיון היה נורא ואיום. והנה הרי רב עמרם חסידא הגיע למצב שהוא לא יכול לעצור את עצמו רק ע"י בושה, הוא לא הצליח לעצור את עצמו עם יראת שמים רק עם בושה מבנ"א, הוא קיים מה שרבי יוחנן בן זכאי אמר שיהיה 'מורא שמים כמורא בשר ודם' והוא לא הצליח בלי בושה, זה המצב של בן אדם, ולכך לצדיקים זה נדמה כהר גבוה. ומאידך גיסא הרשעים שלא עמדו מול היצר אלא נכנעו ונתנו ליצר את תאוותו, הם אומרים; מה כבר יש כאן, אחרי שהם עשו מה יצא לי מזה, הם מרגישים את כל הריקנות, את כל התוהו ובוהו ואת האפסות ואת החור ואת התהום הנוראי של המציאות של עבירה, על מה מכרתי את החיים שלי, איזה נזיד עדשים קיבלתי, חוט השערה, איך נכנעתי לדמיון הזה, זה הרי הכל היה דמיון, חשבתי מי יודע מה זה, איזה טוב יהיה לי, והנה לאחר מעשה ראיתי והבנתי שכלום אין כאן, מאומה לא ישא בעמלו, בשביל כזה חוט השערה הפלתי והפסדתי את כל החיים שלי!!! ולכך רשעים נדמה להם כחוט השערה, רשעים בוכים היאך לא יכלנו לכבוש את חוט השערה הזה, הוא כבר קלט שזה חוט השערה, הצדיק עוד לא הגיע אף פעם להרגיש שזה חוט השערה כי הוא אף פעם לא מילא את תאוות יצרו, עכ"פ מבואר כאן בגמ' שהמציאות של צדיק היא שהיצה"ר אצלו זה הר גבוה, ובזה יש שם את הסוג יצה"ר; מה יש שם בהר הזה? פעם אחת לראות את ההר הזה.

והנה אותם בחורים, דהיינו שהתשעים אחוז האלה שאמרו שהם רוצים שבוע, הנה הבה נתבונן אם היו מציעים להם; מה דעתך כל החיים לחיות כך או לחיות כמו יהודי? ברור שיותר מתשעים אחוז היו אומרים לא, מה פתאום בטח שאני רוצה לחיות כמו יהודי, אבל יש סוג יצה"ר של סקרנות כזאת להכיר, ראוי לדעת שזה קיים, ולדעת שאנחנו לא אמורים להרגיש רע בזה שיש לנו יצה"ר, אבל אנחנו צריכים ויש לנו את הכחות לכבוש את ההר הזה, זה הר גבוה מאוד אבל יש לנו את הכחות לכבוש, ויש לנו לבכות מרוב התרגשות איך הצלחנו לעמוד בזה, אבל בשם ה' נעשה ונצליח.

עוד יותר, יש עוד גמ', יש גמ' (חולין קט,ב) שהגמ' אומרת: "אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל מאי דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה" - מה שהתורה אסרה היא גם התירה. אסר לן דמא - שרא לן כבדא, נדה - דם טוהר, חֵלב בהמה - חֵלב חיה, חזיר - מוחא דשיבוטא - [דג ששמו שיבוטא, טעם מוחו כטעם חזיר, רש"י] וכו', אשת אח - יבמה, וכו'. והגמ' ממשיכה: "בעינא למיכל בשרא בחלבא" [כך אמרה ילתא הרבנית של רב נחמן]. "אמר להו רב נחמן לטבחי זויקו לה כחל" - [תנו לה כחל בשפוד - רש"י]. אתה רוצה דוקא לאכול דבר אחר, נסדר לך איזה שניצל סויה בטעם דבר אחר, תהיה רגוע, בסדר, תרגיש את הטעם, וראיתי מפרשים; מה הרעיון הזה כל מאי דאסר לן רחמנא שרי לן כותיה? אתה חושב מי יודע מה יש שם! איזה גן עדן יש בבשר וחלב! עוד לא זכית אף פעם לאכול בשר וחלב, נוּ בוא תאכל כחל, כחל זה דדי בהמה שספוג בזה חלב, תאכל כחל ותטעם טעם בשר וחלב ותהיה רגוע שאתה לא מפסיד שום דבר בזה שאתה לא אוכל בשר וחלב, כך כתוב בגמ'. הנה מבואר בזה שהקב"ה עוזר לנו, ושאנחנו צריכים את העזרה הזאת, והרבנית של רב נחמן צריכה זאת, ובעלה ר"נ מסייע בידה, לכך לא נחשוב שאם אנחנו צריכים כזאת עזרה זה אומר שאנחנו בבעיה, הקב"ה ידע את יצרנו זכור כי עפר אנחנו, והוא דאג לכך שכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כותיה, כדי שנוכל להירגע מול ההר הגבוה הזה, כדי לדעת שההר הגבוה הזה הוא בעצם חוט השערה וזה כולו דמיון, זה צורת הסתכלות אחת על הנושא הזה!

אבל באמת יש עוד התבוננות כמדו' יותר עמוקה בנושא הזה! בוא נראה; אחד שקיבל היתר ששבוע הוא יכול לחיות כמו גוי כפי שדיברנו, אין עונש על העבירות, אין שכר על המצוות, הקב"ה כביכול לא מתייחס לזה בכלל, אין שום עניין, הנה אם אחד כזה יתנהג כעת בשרירות ליבו גם בדברים שהם בגדר משפטים, למשל הוא יגנוב וירצח וכדו' זה ודאי מראה שהוא אדם רע, כי הרי את המשפטים הקב"ה הטביע בטבע הנפש, שנפש היפה, עדינות הנפש ואדם שהוא טוב הוא לא מתנהג בצורה רעה, זה דבר שזה בעצם קיים בעצם המציאות של אדם שהוא טוב והוא לא רע, ממילא אם אדם כשאין לו מוראה של מלכות הוא מסוגל להגיע לדברים פחותים שהם קשורים למידות מגונות מאוד ושהנפש היפה סולדת מזה, אחד כזה הוא באמת אדם פחות מאוד, הוא אכן יש לו מה לעשות עם עצמו והוא באמת בבעיה, אבל בוא ננסה לחשוב בדברים בחוקים במצוות השמעיות, למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! (ר"ה טז,א), אם רחמנא לא אמר תקעו, איזה ענין יש לתקוע, איזה ענין יש לא ללבוש שעטנז אי לאו דרחמנא אמר לא תלבש שעטנז, וכן ע"ז הדרך בכל עניני החוקים, אין באמת שום ענין לקיים איזשהו מצוה ממצוות התורה בדברים שהם לא קשורים למידות, שאותם הקב"ה גם הטביע אותם בטבע האנושי הטוב שלא להיות כחייתו יער אלא להיות בצלם אלוקים שזה מוטבע בעצם הטבע, אך כל דברים שהם בגדר חוקים בהם אין באמת שום מעלה וענין לעשות אותם מעבר לזה שזה רצונו יתברך, ואנחנו עבדי ה' ואנחנו מחוייבים לקיים את המצוות שלו, ופה יש אין סוף דרגות, יש מיראה ומאהבה ולשמה ושלא לשמה, אבל אין שום ענין באמת לעשות את זה אי לאו דרחמנא אמר - והרי במצב כזה כפי שדיברנו זה אפילו לא בגדר אינו מצווה ועושה, כי אין לקב"ה שום ענין, באמת שאין שום ענין, אין שום ענין בלי קשר לזה שנתבאר שהרצון נובע מתוך זה שנתבאר שהרצון נובע מתוך זה שאנחנו אדם יסודו מעפר ויש לנו יצה"ר, אלא בלא"ה אין שום ענין באמת לקיים החוקים אי לאו דנצטוינו עליהם.

ומאיפה מגיעה הטעות שגרמה לכזה זעזוע לשואל שאיך יכול להיות שזה באמת המצב? פה יש באמת טעות גדולה מאוד, עוד טעות מאוד מאוד גדולה, שראוי לנו באמת ליתן לב על זה; המציאות היא שלצערנו הדעה הרווחת בלב רבים מאוד מבני הישיבות שכאילו כל המציאות של תורה ומצוות והלכה, מהות הענין זה בעצם איך אני מעלה את עצמי איך אני מתעלה איך אני מתרומם איך אני מתקדם איך אני משתדרג איך אני מצליח, זה כאילו המהלך, ובעצם כאילו הקב"ה והתורה הם בעצם חיברו לנו איזשהו עיצות לחיים איך תצליח בחיים ותתקדם בחיים, יש היום כל מיני קורסים וכל מיני ספרים איך אתה תצליח בחיים איך תצליח בחברה, גם אתה יכול להצליח בחברה גם אתה יכול כך גם אתה יכול כך, איך להתקדם בחיים, זה הרי נושא מרכזי ומאוד חשוב, וגם הקב"ה ברוב טובו העניק לנו את התורה כדי שאנחנו נוכל להתקדם ולהצליח בחיים!!! ולכך פה זה ממש מזעזע, דוכי אם לא מחייבים אותך אתה לא רוצה להתקדם בחיים?! וכי אתה לא רוצה להצליח בחיים?! נשמע ממש מזעזע, האם אתה רוצה להתקדם ולהצליח בחיים רק בגלל שבלי זה תקבל מכות? הרי הנכון והבוגר הוא שאתה רוצה להתקדם ולהצליח בחיים כי אתה בוגר ואתה מבין שטוב לבן אדם להצליח ולהתקדם בחיים. אבל באמת שזה טעות גמורה! קיום תורה ומצוות אין ענינו התקדמות והתעלות והתרוממות, לא זה הנושא, קיום תורה ומצוות זה מחמת חובתינו לקיים ציווי ה', משום שאנחנו עבדי ה', אנחנו עובדים את הקב"ה, הוא המלך שלנו והוא האבא שלנו ודודי ורעייתי, יש לנו קשר עם הקב"ה, קשר מחייב, קשר של קורבה, וקשר של חובה, ומחמתו אנחנו עושים את ציויו, וזה נכון שכשאנחנו עושים את ציוי ה' אנחנו עולים ומתעלים עי"ז, ואנחנו מזדככים עי"ז, ואנחנו מתדבקים בו, והשלימות האמיתי הוא הדביקות בו יתברך, ואנחנו מתרוממים ומגיעים למעלות הכי עליונות, אבל אנחנו לא עסוקים בלעלות ולהתעלות, זה לא נכון, אנחנו עסוקים בציוי ה'. למעשה מה שקורה, שכשאנחנו עושים את ציוי ה', לימוד התורה, וקיום כל המצוות, ושו"ע ומשנ"ב וכו' וכו', אנחנו באמת גם עולים ומתעלים, אבל אנחנו לא עסוקים בלהתעלות, זה לא נכון, אנחנו עסוקים ברחמנא אמר, באנא עבדא דקודשא בריך הוא, בזה אנחנו עסוקים, ממילא אנחנו גם שמץ גונב לאוזנינו שכשאנחנו עושים את זה אנחנו עולים ומתעלים ומגיעים למעלות עליונות, אבל לא זה העסק שלנו - וממילא כשהקב"ה לא מבקש אין שום ענין בזה, כי אין בזה שום התעלות מצד עצמו מעבר לזה שהקב"ה מבקש את זה וזה עושה לו נחת רוח, גם בדבר שאין חיוב זה עושה לו נחת רוח, אבל בדבר שזה לא שייך, כשזה מחוץ למערכת והקב"ה בכלל לא מתייחס לזה, אם יקרה כזה דבר ששבוע הקב"ה משחרר את כל הנושא, אין באמת שום עניין בזה, כי כל ההתקדמות וההתעלות והשידרוגים זה הכל אם זה רצונו יתברך, כי אחרת איזה שידרוג יש בזה ואיזה התקדמות יש בזה, שום דבר לא!

ורק בדבר שאלה נוספת: מה יהיה אם ישאלו לבחור האם ירצה להיות פטור? האם יתחשק לו לקבל פטור? בזה התשובה היא: דככל שההורים שמחים בעצמם בתורה ובמצוות ומרגישים 'אשרינו מה טוב חלקינו' ו'ששם חלקינו מיושבי ביהמ"ד ולא מיושבי קרנות'. ולא בדרך הכרח וחיוב אלא בטבעיות, כהא דבית שכסף זה ערך עליון שם אין עסוקים בלחנך לזאת אלא הילדים נושמים כן בהאוירה. וכך הוא בכללות צורת חינוך לתויר"ש וחיבוב מצוות! ככל שההורים שמחים במצוות וכו', כך "ממילא" זה מקרין ומשפיע על הילדים. וכפי שאמר הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, שהסיבה שבאמריקה באותם שנים שהורים שמסרו נפש ואיבדו פרנסתם כדי לא לחלל שבת ח"ו, ובניהם פרקו עול תומ"צ רח"ל, זהו לפי שההורים שידרו 'אין ברירה, אנחנו יהודים ואסור לנו לחלל שבת!', ולזה אמר הבן בליבו מי אמר שאין ברירה?! אני אברור לעצמי לפרוק עול רח"ל, אבל לוּ האבא היה מקרין 'אשרינו שיש לנו שבת, ששווה לקיימה בכל מחיר!' אף הבן היה שומר שבת.

אולי רק הייתי מסיים בעוד איזשהו דבר, ג"כ הואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא; אתמול גם הזדמן איזשהו בחור בן עליה, ממש שקוע מאוד בלימוד ועולה ומתעלה, הוא שואל; איך מתעלים ביראת שמים? אמרתי לו; שהחזון איש אמר שבחור בשנות הבחרות יש לו עשה אחד ולא תעשה אחד, עשה אחד זה מצות תלמוד תורה, ולא תעשה זה לא לדבר לשון הרע, זה מציאות של בחור, כך החזון איש אמר. מה הכונה בחזון איש, אין הרי לחשוב שהחזון איש התכוין שיש איזשהו פרט מפרטי הלכה שבחור פטור מזה, לא צריך לשלול כזה צד, אבל החזון איש בא לומר שמה שאמור להיות לבחור בראש שלו זה לימוד התורה, והחלק ממה שהוא צריך כן לעשות עבודה עם עצמו לימנע זה מענין לשוה"ר, כי לשוה"ר זה דבר שכולל בתוכו הרבה רוע ומידות רעות מאוד שמזה צריך לימנע, כי מי שמתעסק בלגנות אחרים זה השחתת המידות הכי גדולה, ואיך הוא יוכל ללמוד אם הוא עסוק ברוע ובמידות רעות של לשוה"ר, לכן זה כן מוטל עליו.

אבל בכ"ז מה כן הוא יכול לעשות ליראת שמים? אז סיפרתי לו שני סיפורים, אולי פעם הזכרתי את זה, וכמדו' ששוה אולי אפילו לחזור על זה; הרב שך הגיע פעם לבריסקר רב, הרי כידוע הוא היה תלמיד שלו, והוא היה באיזה פעמים שהוא בא לבריסקר רב והבריסקר רב הביא לו איזה שטיקל תורה שלו שהבריסקר רב כתב, שהוא רצה שזה יעבור את הביקורת של ר' לייזר, הרב שך היה ביקורתי מאוד, הוא רצה לדעת מה דעתו, היה חשוב לבריסקר רב לדעת מה דעתו של הרב שך על השטיקל הזה, והרב שך לקח את זה לידיו והתחיל לעיין בזה, וכל אותה עת שהוא מעיין בזה הבריסקר רב מרוכז ומסתכל על הפנים שלו, רוצה לראות על תנועות הפנים; כן מרוצה לא מרוצה, מבין לא מבין, הוא מסתכל עליו, מה עבר אז בין הרב לתלמיד בכזה מצב? הרב שך מרגיש כמה חשוב לבריסקר רב, האם הוא מבין את דבריו, האם הוא מקבל את הדברים, אם זה מובן אם זה לא מובן, אם זה קשה, תירוץ, ראיות, הרי אי אפשר לתאר איזה קשר של רב ותלמיד שעושה כזה דבר, שהתלמיד רואה כמה חשוב לרב, לרב כ"כ גדול, כמה חשוב לו, כמה הוא מקבל או לא מקבל, או מבין או לא מבין את התורה שלו.

או בזיכרוני כשהרב שך היה מוסר שיעור כללי, מסתמא זה ידוע, לא היה שם הרצאה של משך זמן השיעור, אלא כל כמה דקות שהוא היה אומר משהו, היה נהיה סערה כזאת וקולות וברקים ואש מתלקחת שהיו מתווכחים ודנים בדבריו, כך היתה הצורה, אם היה שקט הוא היה אומר; מה, אני מדבר טורקית?! מה אתם שותקים?! כך היה הצורה של השיעור. הרבה פעמים בשעה שהיה כך את הסערה הרב שך היה עומד על הבימה והיה מסתכל, וראו שהוא מתמוגג מנחת, אי אפשר לתאר! הוא מסתכל ורואה שהבחורים כל אחד מסביר לשני את מה שהוא אומר, יש נחת לרב גדול מזה?!!!

אז אמרתי לאותו בחור רק דבר אחד, כשאתה יושב ולומד תדע לך; שהקב"ה כעת פונה מכל עסקיו והוא מסתכל עליך, והוא נהנה מכל רגע ומכל מילת לימוד שלך, והוא שומע איך אתה מבין את זה, ואם יש לך קושיא תירוץ, ואין לך מושג איזה עונג יש לקב"ה בזה שאתה יושב ולומד! אין לך מושג, בכל תיבה ותיבה, ואמרתי לו; ואל תחשוב שאני אומר לך משהו מעצמי, תראה בנפש החיים שכך הוא מתאר והוא מביא חזלי"ם וגמרות, וכך הוא מתאר שכך היא הצורה שיהודי לומד תורה, אמרתי לו; אתה רק תמשיך לימוד, אבל תדע שזה כך! יהיה לך גם יראת שמים ואהבת ה', ויהיה לך את כל המעלות העליונות.