עץ הדעת

יש איזשהו נושא שזה פרשה וסוגיא גדולה, ודנים בזה הרבה גם הראשונים וגם האחרונים וגם בעלי המחשבה והמוסר, הרבה מדברים מזה, ויש לזה השלכות לכל צורת החיים של יהודי ושל בן אדם, ונראה אולי לגעת בקצה הענין הזה ואולי יהי' בזה איזה תועלת.

ידוע שאדם הראשון הצטווה ציווי לא לאכול מעץ הדעת, היה לו "לאו" לא לאכול מעץ הדעת, מה היה שורש האיסור הזה לא לאכול מעץ הדעת, וכי הקב"ה לא רוצה שיהי' דעת?! וכי היהדות היא סתירה לדעת?! היו דתות, הנוצרים העלו על המוקד את כל החכמים, כי הדת שלהם לא מסתדרת עם חכמה, כידוע העלו על המוקד את כל חכמיהם, אבל היהדות היא הדת הכי חכמה, יש הרבה ראשונים שכותבים שאמונה צריך אפי' לחקור וחסר באמונה אם לא חוקרים, עכ"פ היהדות אין לה בעיה עם "דעת", א"כ מה זה שורש האיסור הזה של עץ הדעת? זה שאלה ראשונה.

ועוד, הרי כתוב שהם היו ערומים ולא יתבוששו, איך זה באמת יתכן על אדם הראשון וחוה, איך יכול להיות שאדם חכם ובר דעת לא מתבייש, הרי זה פרימטיביות שלא קיימת אצל בני תרבות, על אדם הראשון כתוב ש"שני עקיביו דומים לשני גלגלי חמה" (ב"ב נח,א), ו"צופה מסוף העולם ועד סופו" (חגיגה יב,א) ומלאכי השרת ביקשו לומר לפניו שירה, וכי הוא לא הבין מה שילד קטן מבין ש"צריך להתלבש", מה הפשט בזה?

יש על זה ברמב"ן על התורה בבראשית. ויש גם ב"נפש החיים" (ש"א פ"ו בהגה"ה) שם זה כתוב בהרחבה ונראה מה שכתוב, הוא כותב כך: "והענין כי קודם החטא, עם כי ודאי שהיה בעל בחירה גמור להטות עצמו לכל אשר יחפוץ להטיב או להיפך ח''ו, כי זה תכלית כוונת כלל הבריאה, וגם כי הרי אח''כ חטא" - זאת אומרת, גם קודם החטא אדם הראשון היה בעל בחירה, שהרי אם לא היה לו בחירה אז איפה יהי' לו שכר ועונש, וגם רואים שעובדה שהוא אכן באמת חטא, זאת אומרת שהי' לו בחירה לחטוא.

"אמנם לא שהיה ענין בחירתו מחמת שכחות הרע היו כלולים בתוכו, כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל, וכחות הרע היו עומדים לצד וענין בפ''ע חוץ ממנו" - אדם הראשון מצד עצמו, מצד טבעו ורצונותיו היה רק לדברים טובים קדושים ומזוככים, והיצר הרע היה מבחוץ, שזהו הנחש שהגיע מבחוץ לפתות, כמו שתיכף נראה.

"והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח''ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש. לכן כשרצה הס''א להחטיאו הוצרך הנחש לבא מבחוץ לפתות, לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו. ובחטאו שנמשך אחר פתוי הס''א, אז נתערבו הכחות הרע בתוכו ממש. וכן בהעולמות. וזהו עץ הדעת טו''ר, שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש, כי דעת פי' התחברות כידוע".

 הוא מסביר ואומר כך, אדם הראשון קודם החטא בעצם מצד עצמו לא היה לו באישיות שלו בתוך עצמו שום נטיה, או איזשהו כוחות או איזשהו רצון או איזשהו תשוקה או איזשהו מחשבה או איזשהו רגש לכיוון שלילי, רק כל מחשבותיו וריגשותיו ונטיותיו היו רק לדברים חיוביים. זאת אומרת כך, היה לאדם הראשון קודם החטא את אותם חושים בדיוק שיש לנו ולא שהוא היה קרוץ מחומר אחר, כל החושים והכוחות גוף ונפש הקיימים באדם מה שאנחנו מכירים היה גם בו, אבל לא היה לו נטיה לצד רע.

אולי נראה איזשהו דוגמא, שתמחיש לנו איך נראה אדם הראשון קודם החטא, אנחנו בנושא של חילול שבת להדליק אור בשבת, אין בזה בכלל נסיון, אם יהי' חתן בשבת "שבע ברכות", אחרי הקידוש כשהולכים ליטול ידיים נפל החשמל, אין גוי ואין צורה ע"פ הלכה של איזה היתר, ערבה כל שמחה, 'איש לאהלו ישראל', כולם הולכים, וכי כעת יש איזה נסיון של רגע להרים את הפקק?! פשוט שאין בכלל נסיון, לא צריך בכלל להסביר את זה. יתכן שיהי' שם איזשהו מכר, קורה לפעמים שיש איזה מכר או קרוב רחוק שהגיע ולבש איזה כיפת קרטון לכבוד האירוע והוא אומר "דרכי נועם", "שמחת חתן" וזה לא "עבודה קשה" היום, זה לא "מלאכה קשה", זה לא לשפשף אבנים שיצא אור, אבל זה נקרא נחש מבחוץ, בא יצר הרע לפתות מבחוץ. - זה היה המצב של אדם הראשון קודם החטא בכל דבר, שאין בכלל צד ונסיון, וזה לא שיש נסיון והוא מתמודד ועומד בנסיון.

אבל הנה אותו חתן הלך באותה שבת ובאה רוח והעיפה את כובעו, כובעו עשה כמה גילגולים שם והוא קצת הפך לבן, הוא כבר אדם הראשון אחר החטא עם אותו הכובע, זה אותו "לא תעשה כל מלאכה", הרי כל מלאכת שבת הם אותו "לאו", אבל כעת הוא יצליח להחזיק את עצמו לא לנקות את הכובע או כן לעשות משהו, לעשות פוווּ או לא לעשות פוווּ, באיזה צורה כן מותר, מה כן מותר ומה אסור, יש לו איזשהו התמודדות. זכתה מלאכת "מבעיר" או "בונה" למה שלא זכתה מלאכת "מלבן", כי במבעיר ובונה אנחנו "אדם הראשון קודם החטא", ובמלבן אנחנו "אדם הראשון אחר החטא". אבל זה היה המציאות של אדם הראשון קודם החטא, שאם כי היה לו את אותם חושים וטבעים הכל מה שאנחנו מכירים שקיים באדם, אבל איך שה"נפש החיים" כותב שם: "כי הוא היה אדם ישר לגמרי כלול רק מסדרי כחות הקדושה לבד, וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל".

מה קרה אחרי החטא? אחרי החטא היצה"ר נכנס פנימה, והיצה"ר נמצא בתוך האדם עצמו, כמו איך שהוא כותב: "לא כמו שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו". מאחרי החטא נהי' מצב אחר, הנטיה לצד השלילי אינה צריכה מישהו מבחוץ להגיד, אלא לאדם בתוך עצמו יש לו איזשהו הרגשה ורצון, הוא מרגיש לפעמים "בא לי" דברים שאסור, והוא מרגיש "אני" רוצה משהו, אבל "הוא" לא מרשה, הקב"ה לא מרשה, התורה לא מרשה, ההלכה לא מרשה, ופעמים שאנחנו מזהים את ה"אני" עם הרצונות השליליים, אבל מה לעשות "אסור", רחמנא אמר שאסור, "הוא" לא מרשה. לפני החטא אדם הראשון הרגיש "אני" לא רוצה, רק "הוא" מבקש ממני, הוא הנחש בא מבחוץ ומנסה להסית אותי, אבל אחרי החטא הרע התערבב כמו שהוא כותב "נתערבו כוחות הרע בתוכו ממש", אז השתנה המציאות, וההרגשה הרבה פעמים היא ש"אני רוצה" ו"הוא לא מרשה", במקום "אני לא רוצה" ו"הוא מבקש ומפתה", וכך התהפכו היוצרות, העירבוביה שנהיתה עשתה מהפכה של ממש.

ומה העבודה של האדם? העבודה של האדם זה לגרש את היצה"ר החוצה, ככל שאנחנו מצליחים לגרש את היצה"ר החוצה ולהגיע למצב כמו שאנחנו בחילול שבת של הדלקת אור, ככל שאנחנו נגרש את היצה"ר החוצה אנחנו מתקדמים ומחזירים את עצמנו למצב המתוקן של האדם, שכוחות נפשו וגופו וריגשותיו הם במקום הנכון בצד הקדושה, והיצה"ר יהי' מבחוץ. - זה כל המהלך של העבודה של כל החיים את מי אנחנו מזהים עם ה"אני" האמיתי של עצמנו, האם אנחנו מזהים עם ה"אני" האמיתי של עצמנו את התורה את ההלכה ואת הקב"ה, רק שלפעמים יכול להיות איזשהו כוח חיצוני שמנסה להגיד לנו משהו, או שאנחנו מזהים את עצמנו עם רצונות והרגשות שליליות, רק אנחנו עוצרים את עצמנו כי אסור, כי הוא לא מרשה, כי השו"ע לא מרשה, התורה לא מרשה, הקב"ה לא מרשה.

בזיכרוני ששמעתי בישיבה כשרבי חיים פרידלינדר דיבר על הנושא הזה, הוא הביא עוד דוגמא שממחישה מה זה אדם הראשון קודם החטא. הוא אמר; אנחנו יכולים לתאר לעצמנו שראש ישיבה באמצע שיעור וכדו' ירים פתאום שרוולים עד הכתפיים?! יסתכלו עליו כמו על אחד שמי יודע מה שקרה לו, אבל כל בוקר הוא עושה את זה, הוא עומד במזרח והולך להניח תפילין ומרים שרוול עד הכתפיים, ואף אחד לא מרגיש שיש כאן משהו קצת לא מתאים או משהו קצת לא צנוע, משהו קצת לא... שרוולים מעל המרפק של היד?! לא לעניין! לא מרגישים כך, זאת אומר שכשמניחים תפילין זה גם כן אנחנו בהרגשה של אדם הראשון קודם החטא, חשיפת הזרוע להנחת תפילין נרגשת בעינינו לאדם הראשון קודם החטא, זה לא מעורר, אין בזה איזה מילתא דתמיהה או משהו של היעדר צניעות, ואילו אותה פעולה עצמה לא בהקשר של הנחת תפילין נראית משונה ולא מתאימה לאדם חשוב לעשות את זה.

כן הוא הדבר באדם הראשון קודם החטא, כיון שהיצה"ר לא היה מבפנים לא היה שום צורך של איזשהו צניעות של לבוש, כי המצב של ללכת בלי בגדים לא יצר שום איזשהו הרגשה או איזשהו גירוי או איזשהו משהו שצריך לכסות את הערוה, כי לא היתה שום משיכה לאיזשהו משהו לא טוב, "וכל עניניו היו כולם ישרים קדושים ומזוככים טוב גמור בלי שום עירוב ונטי' לצד ההיפך כלל", ולכן באמת לא היה צורך להלביש בגדים, מה שלא היה צורך להלביש בגדים זה לא בגלל פחיתות אלא בגלל מעלה, כי לא היה שום נטיה לאיזשהו צד של יצה"ר שצריך לכסות את זה, כי לא היה לו שום נטיה.

ביום כיפור כשאנחנו רואים ילד קטן עם שקית ממתקים, האם אנחנו מתגרים רק שאנו עוצרים את עצמנו?! זה לא שיש גירוי לאכול רק לא אוכלים, אלא אף שרואים אוכל אבל זה לא קשור כי ביום כיפור לא אוכלים, כי ההרגשה של יום כיפור זה גם כן כאדם הראשון קודם החטא, זה כמו מלאכים, אין שייכות לאכילה ושתיה ביום הכיפורים, אף שקצת נחלשים מזה אבל אין שייכות לאכילה. לכן אדם הראשון קודם החטא לא היה צריך להתלבש, לא בגלל חיסרון דעת אלא בגלל ריבוי דעת.

מה היה "עץ הדעת"? הוא כותב שם ב"נפש החיים": "וזהו עץ הדעת טוב ורע, שנתחברו ונתערבו בתוכו ובהעולמות הטוב והרע יחד זה בתוך זה ממש, כי דעת פי' התחברות כידוע". הוא אומר כאן, שעץ הדעת זה לא במובן מה שאנחנו קוראים לו חכמה דעת ושכל, דעת זה מלשון חיבור, כמו "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" (בראשית ד, א), ע"י אכילת מהעץ הזה התחבר הרע בתוך הטוב והרע נכנס פנימה, הרע הוא לא בחוץ אלא נכנס פנימה. ברמב"ן כשהוא מבאר בבראשית כשהוא מדבר על הפרשה הזאת, הוא מבאר שם שדעת זה מלשון רצון, כמו דאמרי' בגמ' "לא אמרן אלא שדעתו לחזור אבל אין דעתו לחזור לא" (פסחים ו,א), ע"י החטא נהי' לו רצון לצד שלילי, קודם החטא לא הי' לו רצון לצד שלילי, וע"י החטא נהי' לו רצון לצד שלילי, והאמת ש"רצון" ו"חיבור" זה כמעט מילים נרדפות, כי אדם מחובר לרצונות שלו, כך שהרמב"ן וה"נפש החיים" אמרו דבר אחד, זה בעצם המהלך.

בעצם כל החושים שקיימים בנו אין בהם רע בעצם, אין חוש שיש בו רע בעצם, וגם כשאדם אוכל ויש לו הנאה מהאכילה הדבר הזה לא מגשם אותו והדבר הזה לא עושה אותו חומרי, כי הקב"ה ברא באדם חוש טעם "וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ" (איוב יב, יא), ואנחנו לא נתקללנו בקללת הנחש שכל אשר יאכל יחוש טעם עפר, רק הקב"ה ברא לאדם חוש טעם. וגם הקב"ה ברא לאדם חוש טעם יותר עדין ומרגיש מאשר בעלי חיים, הרי אוכל שנפסל מאכילת אדם עדיין ראוי לאכילת בהמה, ואין בדבר הזה שום רע, "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה), אין בדבר הזה שום רע.

רק הבעיה היא שאחרי החטא פעמים שאנחנו אוכלים בלי קשר לצורך האמיתי והנכון של הגוף, כי מאחר שאחרי החטא יש נטיה גם לדברים לא טובים אז יש לנו נטיה לתאוות, שאוכלים לא בגלל הצורך ולא כדי שיעור מה שעושה טוב באמת לאדם מבחינת הצורך שלו במזון, אלא יכול להיות מצב של רצון וחשק לאוכל שיגרום לנו שנאכל בלי קשר לצורך, אצל אדם הראשון קודם החטא לא היה מצב שאם יראה פתאום אוכל מגרה זה ייצור לו גירוי, אם זה כעת לא זמן סעודה והוא לא צריך כעת לאכול אז שום דבר, זה כעת לא זמן סעודה, זה כמו יום כיפור, זה המציאות של אדם הראשון קודם החטא, שרק כשמגיע זמן סעודה הוא 'אוכל לשובע נפשו' ואף ודאי בצורה נוחה וטעימה.

יש גמ' בברכות (סב,ב) "עד דכפנת אכול". ופירש רש"י "שאם תשהא תעבור ממך תאות המאכל ואין המאכל מועיל". דהיינו שטוב לאכול כשהוא רעב שאז הוא תאב למאכל והמאכל מתעכל טוב במעיו, אדם שלא אוכל עם תאבון זה לא בריא, ודוקא לאכול עם תאבון זה דבר בריא, כך שצריך לאכול כשהוא רעב שאז המאכל מתעכל במעיו וזה בסדר גמור, זהו כשהאכילה היא באמת בצורה הראויה והמאוזנת. אבל אחרי החטא נהי' לנו רצונות לא עניניים בלי קשר לצרכים, וכך זה גם בהרבה ענינים. זאת אומרת, שבחושים עצמם אין בהם שום רע או חיסרון בעצם, אין שום חוש שקיים באדם שיש בו איזשהו רע או חיסרון בעצם, ורק כשמשתמשים באותו חוש למטרות לא טובות זה הבעיה.

אחרי החטא הרצון לשלילי הוא קיים בתוך האדם עצמו, עד שפעמים הוא מרגיש שהוא רוצה רק אסור, ולא כמו קודם החטא שההרגשה היתה הפוכה, אני לא רוצה אני לא שייך לענין, עד כדי שהוא מתאר שהבחירה שהיתה לאדם קודם החטא זה כעין בחירה להזיק לעצמו, הרי אדם הוא בעל בחירה להזיק לעצמו אבל אין לו בכלל צד לזה, וכי אדם ילך להזיק לעצמו?! כמו שהוא כותב שם "והיה בעל בחירה ליכנס אל כחות הרע ח''ו כמו שהאדם הוא בעל בחירה ליכנס אל תוך האש", אבל זה נגד הרצון שלו.

מה גרם לאדם הראשון לחטוא? זה עוד סוגיא שלימה שצריך להבין לפי זה, איך באמת הוא חטא, הרי אדם שפוי לא קופץ לתוך האש ולא מזיק לעצמו, א"כ למה הוא כן חטא? איפה היתה הטעות שגרמה לחטא? זה עוד נושא ולא כרגע המקום והזמן לדבר על זה, מדברים על זה הרבה וזה גם נושא.

אבל עכ"פ זה המציאות של ההבדל בין קודם החטא לאחרי החטא, והתפקיד שלנו זה לגרש את היצה"ר החוצה! כשאנחנו מגרשים את היצה"ר החוצה ואנחנו מגיעים למצב של קודם החטא, זה כמו הסיפור של רבי משה פינשטיין, שפעם בדרך הילוכו מהביהכנ"ס היה שם מישהו מתפלל, אז הוא נעצר, שאלו אותו למה הוא נעצר? והשיב: יש כאן קיר, אי אפשר לעבור! זה הצורה של יהודי שכל דבר שהוא תורה והלכה זה קיר, זה לא קיים במציאות, אין מציאות כזאת.

ידוע, על הפסוק "לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים יב, יז) כתוב בתרגום "לית לך רשו" - "לית לך רשו" זה עושה "לא תוכל", הוא לא יכול, דהיינו, לא רק שלא מרשים לו אלא שהוא לא יכול ולא שייך לעניין, זה הצורה הנכונה של יהודי וזה התפקיד שלנו, שכל שלב ושלב וכל התקדמות היא בעצם יוצרת מצב שאנחנו מגרשים את היצה"ר החוצה ואנחנו מתקרבים למצב של קודם החטא.

ממילא כמובן שהכל מיושב, ש"עץ הדעת" זה לא היה עץ שמוליד חכמה אלא זה היה עץ שמוליד רצונות שליליים, ולכן באמת זה נאסר לאדם הראשון כי לא מהראוי שאדם יגביר בעצמו את הנסיון. ובעצם זה היה הרעיון של החטא, שאדם הראשון רצה להגביר בעצמו את הנסיון כדי שיהי' לו יותר שכר על הפרישה מהעבירה, אבל זה "התחכמות" כי הקב"ה לא רוצה שאדם יביא את עצמו לנסיון.

כעת אני נזכר שכך רבי חיים הביא, שזה מה שכתוב בגמ' (סנהדרין לח,ב) שאדם הראשון מושך בערלתו היה. מה זה "מושך בערלתו"? הוא אמר; הרי כתוב שמילה והסרת הערלה זה מוריד את התאווה, והוא רצה להיות "מושך בערלתו", דהיינו שיהי' יותר צד ורצון לצד הרע ואז הוא בכל זאת יתמודד ויתגבר וירבה את שכרו, אבל ה' לא ציוה, הקב"ה לא מרשה, הקב"ה לא רוצה שאדם יכניס את עצמו לנסיון, זה הי' שורש הטעות של אדם הראשון שגרם את החטא.

ועכ"פ גם מובן למה ודאי שהוא הי' בדרגת נביא ובדרגה כזאת רוחנית גבוהה, ואעפ"כ הלכו ערומים ולא יתבוששו, כי דוקא בגלל זה שלא הי' להם שום שייכות לנטיה לצד רע לכן לא הי' צורך בשום עניני צניעות, כי צניעות זה כדי למנוע מצב שלילי, אבל לא הי' בכלל שייכות לעניין שלילי, מה שלא שייך לא מדבר בכלל.

המציאות של אדם בחיים היא, הרבה פעמים אנחנו מרגישים שיש לנו מאבק פנימי, יש מאבק בין השכל לרצון, בשכל אדם מבין משהו, כי בשכל אנחנו מבינים מה אנחנו צריכים לעשות, אבל הרצונות לפעמים מושכים אותנו לכיון אחר, כשיש מחלוקת בין השכל לרצון, מה יותר נכון? כל אחד מבין שהשכל הוא הנכון! אבל אנחנו צריכים גם להגיע לדרגה שלא רק לדעת שהשכל הוא הנכון, אלא להרגיש ש"אני" זה המושכלות ומה שאני מבין בשכל מה צריך לעשות, ו"הוא" זה הרצון, הרצון הזה לא מבטא את ה"אני" האמיתי שלי, כשאדם ירגיש שרצונות לא טובים לא מבטאים את ה"אני" האמיתי שלו יהי' לו יותר קל להתמודד.

יצא להכיר איזשהו בחור בעל תשובה, שהוא סיפר שאבא שלו מת בן 34 מסוכר, והייתי תמה; בן 34 מת מסוכר?! הרי "סוכר" זה מחלה שאפשר לשרוד איתה שנים רבות, הכרנו אנשים שהי' להם אריכות ימים עם סוכר? הוא אמר לי, שאמא שלו סיפרה לו שאבא מאוד הי' אוהב גלידות ומשקאות ממותקים וקצפות, והוא הי' אומר; וכי לא מגיע לי לאכול כמו כולם?! ואכל עד... שמת!!! חשבתי בליבי; אני לא יודע אם אפי' בבית קברות של בעלי חיים צריך לקבור אותו, כי אפי' על בע"ח נאמר (ב"ק מז,ב) שאם אכל התריז ומת "היה לה שלא תאכל" וזה איהי דאזקה אנפשה, אבל הוא הי' גרוע מבעל חי, אדם שיש לו "רעל עכברים" נוזלי בטעם קולה והוא שותה כי הוא אוהב קולה!!! להבין לאן אדם יכול להגיע, למצב של מה, וכי לא מגיע לי?! אבל זה רעל, בשבילך זה רעל, אדם שהוא קצת בר דעת והוא חולה סוכר הוא לא מרגיש כל הזמן התמודדות.

אנחנו רואים אפי' יש אנשים טבעוניים שהם משום מה יש להם רעיון לא לאכול מהחי, יש גם גויים כאלה, הם בעלי תאוות גדולים, אבל מן החי כיון שיש להם איזה אידיאולוגיה לא לאכול מן החי, אף אם הוא יעבור ליד איזה חנות או מקום שמבשלים שם בשר ויש שם ריח גדול של אוכל מן החי זה לא מגרה אותו בכלל, כיון שהוא משום מה מאמין לא לאכול מן החי, כשהוא יראה כזה אוכל זה לא ידבר אליו בכלל, זאת אומרת שדבר שאדם יש לו ברירות ויש לו דעה בענין זה גורם לו שאין לו נסיון בזה בכלל, הוא לא מתמודד כל הזמן אם לאכול בשר או לא, כי הוא טבעוני! הוא אוכל רק מהצומח! אז במקום בשר הוא אוכל סויה או משהו אחר, אבל אין לו נסיון בכלל כי הוא מאמין שכך צריך להיות, כך בריא, כך נכון, או מאיזה רעיון שהוא.

אנחנו ברוך ה' יש לנו תורה, שזה ודאי הרבה יותר חזק וחשוב מאיזה רעיון להיות טבעוני, ואם טבעוניות גורמת לגוי שזה לא מדבר אליו בכלל, ק"ו שאנחנו יכולים להגיע לזה.

בחובת הלבבות שער "יחוד המעשה" (פ"ה) כותב: "הוא יצרך הנמסך בכחות נפשך והמעורב במזג רוחך, והמשתתף עמך בהנהגת חושיך הגופניים והרוחניים, המושל בסודות נפשך וצפון חובך, בעל עצתך בכל תנועותיך הנראות והנסתרות... לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך". הוא מתאר מה זה היצה"ר, היצה"ר זה איזשהו חפרפרת שחדרה פנימה, והוא נראה לך הכי אוהב שלך.

היה לפני למעלה מחמישים שנה, זה דברים מפורסמים, הי' איזה מרגל ישראלי שהוא הי' מרגל בסוריה, והוא הצליח להגיע להיות האיש מס' 2 בסוריה, הוא היה שלב אחד לפני להיות נשיא סוריה. בשנים ההם שהוא הי' שם בחלונות הגבוהים, לישראל לא הי' אויב שקראו לו סוריה, כי אם יש שתי מדינות שהם אויבות זו לזו ואחד מהם יודע את כל התחבולות מה שהאויב מתכנן, הרי הוא תמיד מסכל את עצתו וממילא הוא לא קיים בכלל. הכאב ראש היחיד שהי' באותה תקופה לישראל מסוריה זה הי' איך לתת להם כן לעשות משהו כדי שהם לא יגלו ולא  יבינו שאנחנו יודעים הכל, כי אם אנחנו יודעים הכל מראש איך הם לא יבינו.

ובאמת בסוף הם כן גילו, כעת כשנתגלה, מה אמור לחשוב כל אזרח סורי נאמן למולדת, מה פירוש, אדם שהוא השר שלנו באיזה דרגה שהוא הי' והוא איש האויב, הוא הרי הי' נראה כאוהב כאחד משלנו ובעצם הוא האויב הכי גדול!!! בשלמא אם בא אחד ואומר אני אויב שלך בוא ונילחם, בסדר בוא נצא דו קרב ונראה מי ינצח, אבל הוא בא אלי כאילו הוא האוהב הכי גדול, חדר פנימה לצד כמו שהחובה"ל כותב "לבש לך בגדי הידידות ועדה עדי האהבה לך, ונכנס בכלל נאמניך ואנשי עצתך וסגולת אוהביך", והוא בעצם האויב הכי גדול שלי, והוא עוד לא קולט שהוא אויב, זה הרי אמור להקפיץ אותנו נגדו עוד הרבה יותר.

לפחות אנחנו צריכים לדעת את זה ולהתבונן בזה ולהבין איזה סוג אויב זה, וכך הוא כותב ה"נפש החיים": "שהוא עתה שהיצר המפתה את האדם הוא בתוך האדם עצמו, ומתדמה להאדם שהוא עצמו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו", הוא "מתדמה", לאדם יש לו דמיון שהוא הרוצה ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו, זה הבעיה שהוא מצליח לרמות אותנו ולדמיין לנו כאילו הוא הרוצה ונמשך לעשות העון, ולא שאחר חוץ ממנו מפתהו.

יצא פעם לקרוא איזה מאמר באיזה ירחון, "מאמר מחקר", מידי פעם מביאים שם איזה מאמרי מחקר, והי' שם מאמר מחקר על דגים, תוכן המאמר הי' כך; דגים, לא כל מיני הדגים משייטים בים באותה קומה, יש בים גם כן תחתיים שניים ושלישים, יש דגים שמשייטים קרוב לפני המים, במים העליונים של המים, יש דגים קצת יותר בעומק, ויש קצת יותר בעומק, הכל לפי הצורה של הטבע שהקב"ה הטביע בטבע הדג מבחינת כמה חמצן נדרש לו ולחץ מים ולחץ אויר, כך הקב"ה הטביע בטבע הדגים שיש כמה קומות בעומק המים שהדגים רגילים לשייט בהם.

הם חקרו איזה מין דג מסוים, שהדג הזה טבעו להיות באיזשהו קומת מרתף בעמקי הים, אבל אי אלו יחידים מאותו מין דג היו למעלה, ונלאו החוקרים להבין מה ראה על כך ומה הגיע אליו, הרי הוא שייך למטה א"כ מה הוא עושה למעלה? חשבו בהתחלה; אולי יש איזשהו דגים מהמין הזה שנולדים עם איזשהו בעיות גנטיות שגורם להם לעלות למעלה, אבל הדבר שהפליא אותם שהם גילו שיש איזשהם יחידים מאותו מין דג שהיו משוכני מטה ובאיזשהו שלב בחיים פתאום עשו טיול למעלה, פתאום באמצע הזמן עשו טיול ל"צפון", עשו טיול למעלה, בזה הם כבר לא הבינו מה קורה כאן, מה הפשט?

עד שהם גילו דבר מאוד מעניין, יש בים גם בים יש כל מיני שרצים שנקראים "טפילים", והרי כידוע הדג במרוצת הדג כל הזמן הדג מכניס ומוציא מים, ופעמים שבאחד הבליעות שלו הוא בלע את אותו שרץ את אותו "טפיל", והשרץ הזה כשהוא נכנס לתוך מעי הדג הוא לא הי' נשאר שם במעי הדג שאז הי' נטחן עד אשר דק לעפר בעיכול, אלא הוא חותר חתירה והוא יוצא ממעי הדג ומטפס עד ראשו של הדג והוא מתביית במוחו של הדג ושם ביתו ומזונו, וכשהוא שם הוא מקליד לדג במוח והדג עולה למעלה, כך התברר.

איזה השלכות יש לזה? כידוע יש ציפור "שלך" ששולה דגים מן הים, הציפור הזה לא מגיע לדגים האלה כי הם בקומת מרתף, אבל אותם שעלו למעלה בעיקבות ה"טפיל" הם מהוים טרף קל למקורי הציפורים הארוכות. כשהציפור בולע את הדג עם הטפיל, הדג סיים את הקריירה שלו, אבל הטפיל עדיין יש לו תפקיד והוא מטפס למוח הציפור ומחולל גם שם שמות, ועל כך במאמר הבא, אבל לא זכיתי לאורו, אז 'שבקן איסתגר בקמייתא', אני נשארתי בזה.

אבל התבוננתי חשבתי שאני רוצה לעשות "ראיון" עיתונאי לדג, היום יש "מודע" לראיין, אני מראיין את הדג ושואל אותו: מה ראית על ככה ומה הגיע עליך שעלית למעלה, הלא אתה משוכני מטה א"כ למה עלית למעלה? הדג עונה: אני עולה למעלה כי אני מרגיש ש'בא לי' להיות כאילו למעלה אז עליתי למעלה, לא יודע למה אבל כך אני מרגיש שבא לי להיות למעלה. פניתי ואמרתי לו: אדוני הדג! לא בא לך להיות למעלה, אין לך מושג כמה לא לך בא להיות למעלה, רק אתה יודע למי בא להיות למעלה? ל"טפיל", הטפיל לא יכול להיות למטה, הוא לא יכול לשכון הרבה זמן למטה, והוא העלה אותך למעלה, והוא מרמה אותך, אתה לא יודע מה שהוא הולך לעשות לך, הוא גורם לך להרגיש שבא לך להיות למעלה, כי הוא אין לו הבדל אם להיות במוח שלך או במוח של הציפור, "מלאך המוות מה לי הכא ומה לי התם", לא משנה לו איפה תהי', אבל תדע לך שלא בא לך להיות למעלה, בא לטפיל והוא מצליח לרמות אותך שאתה מרגיש שבא לך. הוא שואל אותי: מה אני יכול לעשות אבל אני הרי מרגיש שבא לי? עניתי לו: א"כ איפה זאת עשה, אתה תישאר למטה למרות שאתה מרגיש שבא לך להיות למעלה, ותדע לך! אתה תישאר למטה, ותוך תקופה קצרה ה"טפיל" יגווע, הוא לא יכול להישאר ולשרוד למטה זמן רב, ואז אתה תפסיק להרגיש שבא לך להיות למעלה, אבל תתמודד, אל תיכנע ל"בא לי" הזה, אתה יודע הרי את מה שיהי', תיכף יבוא ציפור וזה יגמור אותך, ע"כ תישאר למטה, ואם תישאר למטה אחר איזה זמן הטפיל ימות בתוך המוח שלך והוא יפסיק להטריד אותך.

זה הצורה בעצם של התמודדות עם עניני יצר, להכיר למי בא, האם "בא לי" או "בא לטפיל", וכשבא לטפיל אם לא נאבה לו ולא נשמע לו לאט לאט הוא יפסיק להטריד אותנו כי נגרש אותו החוצה והוא יהי' בחוץ, וכשנגרש אותו החוצה אנחנו נרגיש ש"בא לנו" רק לעשות רצונו יתברך ולעשות נחת רוח לבורא יתברך שמו.