צורת הנהגת בן תורה

כמדומה שהדברים שנדבר היום, הם חשובים מאוד בכללות, וודאי שיהי' בו תועלת גם למצב שאנו שרויים בו היום, יש גמ' ביומא (עא,א), כתוב בגמ' כך, הגמ' מביאה פסוק: "אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא (משלי ח, ד), א"ר ברכיה אלו תלמידי חכמים, שדומים לנשים, ועושים גבורה כאנשים". ת"ח הם דומים לנשים, ועושים גבורה כאנשים, רש"י מסביר; מה הכוונה דומים לנשים? רש"י אומר: "ענוותנין ותשושי כוח". ת"ח דומים לנשים בזה שהם ענותנים ותשושי כוח, נשים תשושי כוח - זה ידוע, נשים יותר חלושות מגברים, ות"ח הם ג"כ תשושי כוח.

יש גמ' בר"ה טז' ונדרים מט': "כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי - מריעי זה ת"ח" שהם תשושי כוח. הרא"ש כותב שם בנדרים; שרבנן מרוב גירסתם חלשי. טוב, אנחנו יודעים שת"ח הם תשושי כוח, אבל החלק הראשון מה שכתוב שם בגמ'; דומים לנשים, רש"י אומר ענוותנין, ת"ח דומים לנשים בזה שהם ענותנים, לכאורה צ"ב, וכי יש איזשהו כלל שנשים הם מושלמות במידת הענווה, בנשים אין ענין מידות, אין בהם גאווה וכבוד, נשים הם מסודרות ממילא בענין ענווה, מה כתוב כאן שדומים לנשים, שענוותנים?

רק הביאור הוא פשוט, זה ברור שגם לנשים, בבית שלהם, ובהרגשות הלב שלהם, יש להם וודאי גם דרישות, והם רוצות את הכבוד, ואת המעמד שמגיע להם, אבל המציאות היא שכשנשים מתעסקות בחוץ, כשנשים יוצאות לעולם לחוץ, שם דרך וטבע הנשים זה לא להיות תקיפות ולעמוד על שלהם, ולנהל קרבות ומלחמות, אין דרכה של אישה לכבוש, ואילו איש, גבר, בטיבעו הוא לא כך, בטיבעו הוא תקיף, והוא תובע את הזכויות שלו, והוא לוחם על הזכויות שלו, בדר"כ א"א לנצל או להטריח גבר על דבר שהוא לא חייב, כי בטיבעו יש לו תקיפות לעמוד על הזכויות שלו, כמו שכתוב בגמ' (קידושין ב,ב): "דרכו של אישה לכבוש, ואין דרכה של אישה לכבוש" - אישה מעצם טיבעה, היא פחות נלחמת בחוץ על זכויותיה מאשר איש. ות"ח כתוב כאן בגמ' שת"ח הם דומים לנשים, דהיינו שבחלק הזה של להיות תקיף ולדרוש וללחום על הזכויות והמעמד שלו, אז ת"ח הם דומים לנשים. הדרכו של איש לכבוש ואין דרכה של אישה לכבוש, לא מדובר כאן לכבוש את מה שלא מגיע לו, דברים שאין לו זכויות בהם, אלא מדובר על לקחת בכוח את מה שכן מגיע לו, את מה ששלו ומגיע לו, רק לקחת את זה בכוח ובתקיפות, ובזה לקחת בכוח, זה דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אישה לכבוש גם את מה שמגיע לה, ות"ח בחלק הזה הם דומים לנשים, שהם ענוותנים, ואין דרכם לכבוש בכוח גם את מה שמגיע להם, על אותם ת"ח שהם דומים לנשים.

הגמ' ממשיכה; "ועושים גבורה כאנשים" - מה זה עושים גבורה כאנשים? וודאי שהכוונה על מלחמת היצר! ז"א שלמרות שאותם ת"ח בשאר ענייני העולם והחיים הם דומים לנשים, הם לא יוצאים לכבוש בכוח גם את הזכויות שלהם, גם את מה שמגיע להם, והם לא מתנהגים בתקיפות גם בדברים ששייכים להם, אבל במלחמה הגדולה, איך שהחובה"ל קורא לזה - "מלחמת היצר וחייליו", שם הם עושים גבורה כאנשים, שם הם "גיבור הכובש את יצרו".

ז"א כך, יש שני נושאים; יש נושא של ענייני עבודת ה', הענינים הרוחניים שהם קשורים לעבודת ה', שבדברים האלה הת"ח הם גיבורים גדולים, הם אפי' יותר גיבורים וחזקים משאר אינשי, מסתם בנ"א, ששאר אנשים הם לא תמיד שולטים על עצמם לנצח את היצר שלהם, אלא פעמים רבות הם נופלים בקרב, סתם בנ"א לא תמיד גיבורים, גם בדברים שהם מבינים שלא מן הראוי לעשות את זה, ובכ"ז לא תמיד בנ"א לוקחים מספיק פיקוד ושליטה חזקה על עצמם לנצח את היצר שלהם, לפעמים נופלים בקרב הזה, במלחמה הזאת, אבל הת"ח עושים גבורה כאנשים, הם חזקים מאוד במלחמת היצר, ומנצחים במלחמה הזאת, בעניינים רוחניים הם חזקים מאוד, הם עושים גבורה כאנשים, אבל בענייני העולם והארץ, בזה ת"ח דומים לנשים, שהם ענווים ותשושי כוח, ז"א כך, כל מקום שצריך כוח וחוזק להשיג את הזכויות שלו, בדברים שלא קשורים לעבודת המידות, בזה הת"ח ענוותנים ותשושי כוח.

כעת, למדנו בחזקת הבתים; "קריביה דר' אידי בר אבין, שכיב ושביק דיקלא, ר' אידי בר אבין אמר, אנא קריבנא טפי, ההוא גברא אמר אנא קריבנא טפי" אומר הרשב"ם: "ומתוך שלא נודע מי אלם יותר, החזיק אותו האיש בקרקע, לפי שהיה אלם יותר, ר' אידי נמצא מול איש מאנשי השוק, נוּ כל דאלים גבר, מי יותר אלים, החזיק אותו האיש בקרקע, היה אלם יותר, היה כל דאלים גבר, והיה אלם יותר, ההחזיק אותו האיש היה אלם יותר, זה לא רק לפי רשב"ם שכל דאלים זה סילוק, גם לפי הרא"ש שכל דאלים זה פסק, וכל הסברות של כל דאלים לא עבד שם, ר' אידי הוא דומה לנשים, ענוותנים ותשושי כוח, אז החזיק אותו אדם, שהיה אלם יותר, ור' אידי היה אמיתי, בסוף העסק הסתדר, בסוף נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולותיך, העסק בסוף הסתדר, אבל שיש מצב של ר' אידי מול איש מהשוק, אז החזיק אותו האיש בקרקע, שהיה אלם יותר, זה המצב של ת"ח שהם דומים לנשים.

אז מה כתוב כאן בגמ', לכאורה כתוב כאן בגמ' שבח וקילוס לת"ח, שלמרות שת"ח הם חלושים ותשושי כוח בענייני העולם, בכ"ז במלחמת היצר שם הם גיבורים גדולים, זה הפשטות, זה מה שהגמ' באה להגיד, למרות שהם חלשים בעניין אחד, בענין אחר הם גיבורים וחזקים גדולים.

אבל האמת היא, כשמתבוננים בגמ', נראה שכתוב כאן עניין הרבה יותר גדול, כוונת הגמ', מה שהגמ' אומרת שת"ח דומים לנשים בכל ענייני הארץ והעולם, זה לא חולשה של הת"ח, אלא זה בעצם עיקר הגבורה שלהם, זה לא צד חולשה של הת"ח, אלא זה חלק מתוקף הגדולה שלהם, ומאי הגבורה בזה? הרי בטבע הפשוט של האדם, הוא רוצה תמיד לנצח, ולעמוד על הזכויות שלו, הרי בחלק הזה, 'מותר האדם מן הבהמה אין', וכך טבע כל הבע"ח וגם האדם בכללם, ש"עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב), שהרי כשהוא נולד הוא עייר פרא, הטבע של כל חי, זה לקחת כוחות ולהשתלט, וגדול אוכל את הקטן, וגיבור טורף את החלש, כך הצורה של טבע הגוף, ואם אדם כשהוא נולד הוא "עייר פרא", עייר זה חמור קטן, אז כשאדם נולד הוא עייר פרא, מה קורה כשהוא קצת גודל? הוא נהיה חמור גדול! הוא נהיה חמור פרא גדול, כי זה "עיירים עשרה", עיירים זה בני החמורים, אז כשהוא נולד הוא עייר פרא, מה קורה כשהוא גדול, הוא נהייה פרא, לא של עייר, אלא פרא של חמור גדול, אלא א"כ הוא עובר איזשהו חינוך, והוא עושה משהו עם עצמו, או מחנכים אותו, מלמדים אותו, אבל בלי זה, זה הצורה הפשוטה.

ויש עוד אצל בנ"א משהו שונה מאשר אצל בע"ח, כי אצל בע"ח הכוח והשליטה שלהם מתבטה, במה מתבטה השליטה והכוחניות של בע"ח? שגדול אוכל את הקטן, וגיבור את הקטן! שזה הצורה אצל בע"ח, זה מתבטה בענייני אכילה, מה יש לבע"ח חוץ מעניין אכילה?! הכל מתבטא בענייני אכילה, אבל האדם יש לו עוד עניין שבזה הוא מנסה להשתלט, ולקחת בכוח; מעמד, כבוד, שליטה, נכסים, זה עוד חלק שהתווסף באדם, שבזה יש עוד רצונות וצרכים שלא קיימים אצל בע"ח, וגם בהם, בטבע הפשוט שלו, בטבע הפשוט של מותר האדם מן הבהמה, אז הוא הולך להשתלט, הוא מנסה להשתלט, זה האלם יותר, הוא מנסה להשתלט, וכל הזמן אדם כזה שהוא מותר האדם מן הבהמה, הוא לוחם על מעמדו וכבודו, ומנסה להשיג כבוד ושליטה, וגם ברמה של לקחת אפי' לפעמים דברים שלא מגיעים לו.

הת"ח הרי בעצם טיבעם הם קרוצים בדיוק מחומר של כל בנ"א, מעצם טיבעם הם גם נולדו עייר פרא, הם לא שונים משהו בעצם טיבעם משאר בנ"א, הם אותו דבר, ובכ"ז הם עשו משהו עם עצמם, הת"ח התקדמו, והם חיים היפך טיבעם, הרי לכבוש בכוח הזרוע, זה לא גבורה, כי זה הטבע מושך לזה, "גבורה" איך כתוב במשנה באבות (ד-א): "איזהו גיבור - הכובש את יצרו". לא כתוב איזהו צדיק הכובש את יצרו, זה וודאי גם צידקות, אבל בעיקר זה גבורה, למה זה גבורה, כי זה נגד הטבע, כי הרי טבע האדם שהוא ימשך כן אחרי יצרו, ולכבוש את יצרו זה גבורה כי זה נגד הטבע, אדם ששולט על טבעיו, ומושל בגוף וכל תולדותיו, והוא שולט על טבע הגוף שלו, לזה גיבור ייקרא, כי הוא נגד הטבע, אחד שהוא הולך עם כוח הזרוע, בהדרכת ובהוראת היצר, זה לא גיבור, זה הטבע הפשוט של בנ"א, זה לא גבורה, הת"ח, נמצא שמה שת"ח דומים לנשים, זה לא איזה צד חולשה שלהם, זה הצד הגבורה הגדולה שלהם, שהם דומין לנשים שענוותנים ותשושי כוח האלה, זה הגבורה הגדולה, של גיבור הכובש את יצרו, שהם לא 'בכוח יגבר איש', הם לא לוקחים לעצמם את עניין כוח הזרוע, גם לא כדי להשיג דברים ששייכים להם, צורת החיים של ת"ח, הם לא מנסים להשיג שליטה וכבוד ומעמד, הם חיים במצב של איזהו מכובד המכבד את הבריות, שזה הכבוד האמיתי, ולגבי עצמם הם נוהגים כמו שר' לויטס איש יבנה אמר, "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות ד-ד), עד כדי, שאפי' מלך ישראל שיש "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ" (דברים יז, טו) - "שתהא אימתו עליך" (כתובות יז,א), אבל כתוב בפסוק, "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (שם יז, כ). והרמב"ם בהלכות מלכים (ב-ו) מתאר איך נראה מלך ישראל, המלך - שום תשים עליך מלך, איך הוא נראה? אז הרמב"ם כותב: "ליבו בקירבו שפל וחלל, ולא ינהוג גסות לב בישראל יתר מדאי, שנאמר "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו" (דברים יז, כ), ויהא חונן ומרחם לקטנים וגדולים, ויצא ויבא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטנים, ומדבר רכות שנאמר "שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" (דברי הימים א' כח, ב), ומתנהג בענווה יתירה, ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקיצפם, כאשר ישא האומן את היונק. ושם בה' ו' "וכשנכנסים סנהדרין וחכמי ישראל, יעמוד לפניהם, ויושיבם בצידו, וכן היה אסא מלך יהודה עושה אפילו לת"ח, עומד מכיסאו ומנשקו, וקורא לו רבי ומורי". זה הצורה של מלך, וכל עניין כבוד מלכות, אומר הרמב"ם (שם) זה "בפרהסיה", יש הנהגה כדי שיהי' מעמד למלך, אז בפרהסיה, כשהוא בהופעות בפרהסיה, שם בפרהסיה בפני העם, "לא יעמוד מפני אדם, כדי שתהי' יראתו בלב הכל". בפרהסיה הוא צריך להתנהג בגינוני מלכות, אבל מהות המלך, הצורה הנכונה של מלך, זה הצורה איך שהרמב"ם מתאר את זה, זה אפי' מלך.

לא לסבור שהת"ח, אין להם שאיפות, אין להם אמביציות, הם כאלה חלשים כאלה, הם בינוניים בשאיפות שלהם ובמצב שלהם, הרי הת"ח הם עושים גבורה כאנשים, הם הרבה יותר מהמוסכמות הפשוטות, כי יש להם שאיפות גדולות מאוד, וכוח וגבורה הרבה יותר מסתם אנשים, הם עושים גבורה כאנשים, ולכן וודאי שהדומים לנשים זה חלק מהגדלות שלהם, זה חלק מהגבורה שלהם, וגם בזה הם מקיימים "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט), מה כתוב על הקב"ה? "הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, נכרים מקרקרים בהיכלו, והוא שותק" (יומא סט,ב). הקב"ה וודאי יש לו כוח, הוא תקיף ובעל יכולת ובעל הכוחות כולם, וכתוב בגמ' "הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, נכרים מקרקרים בהיכלו והוא שותק". והקב"ה כובש את הכוח שלו, כי ההנהגה כרגע שכך צריך להיות, שכך קבעה הנהגתו שכך צריך להיות, והן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו.

יש מדרש מופלא מאוד, כתוב על אבנר, אבנר היה שר צבא ישראל, יואב היכה אותו על החומש, כך כתוב בנביא שמואל, יואב היכה אותו, היכה אותו מכת מוות, והוא מת מזה, אבל לפני שהוא מת, כשהוא היה טריפה, כבר היה מגוייד, כתוב; "תפסו אבנר ליואב כפקעת", אבנר הצליח בשארית כוחותיו לתפוס את יואב כפקעת, והוא הלך להרוג אותו, הוא רצה להרוג אותו כדין גואל הדם, קרוב קרוב קודם, והקדימה הכי גדולה יש לנרצח עצמו, אם הנרצח עצמו יכול לגאול את דמו השפוך אז הוא הקודם, אמרו לו סנהדרין, הסנהדרין היו שם בשעת מעשה ואמרו לו סנהדרין; מה יהי' על ישראל שפלישתים עומדים עליהם, ומי ילחם מלחמתינו?! אבנר היה שר הצבא, יואב היה שר הצבא, יואב כעת הורג את אבנר, רמטכ"ל אחד הולך, אתה כעת תהרוג גם את יואב, גם הרמטכ"ל השני ילך, פלישתים עומדים עלינו, מי ילחם מלחמתינו?! כך אמרו הסנהדרין לאבנר, אמר להם אבנר; ומה אעשה שכיבה את נרי?! מה פירוש, הוא הורג אותי, אני גואל הדם, כיבה את נרי, אמרו לו; דון איתו לפני דיין אמת! תדון איתו לפני דיין אמת, עֲזָבוֹ - אבנר עזב את יואב, זה פירש למיתה, וזה פירש לחיים, והוא מת אבנר, ויואב נשאר חי, אומר המדרש "מכאן שבן תורה היה!" מה שאבנר עזב אותו בזמן שהיה לו זכות של גואל הדם גמור, מה אעשה שהרי כיבה את נרי, מכאן שבן תורה היה.

תארו לעצמכם, איזה תהילת עולם הוא היה יכול לקבל, אחרי שהוא כבר קיבל מכת מוות, היה כותרות גדולות בעיתונים, קיפל כפקעת את הרוצח והרג אותו, הוא היה יכול, אה איזה כבוד גדול, איזה כותרות הוא היה יכול לעשות לעצמו, אבל אבנר היה בן תורה, ות"ח דומים לנשים, ענווים ותשושי כוח, זה הגבורה, כי הלתפוס כפקעת ולהרוג אותו, זה לא גבורה, זה מתאים לעייר פרא שבאדם, זה הטבע הפשוט של האדם, אבל להתגבר על הטבע הזה, מה יהי' עם הפלישתים, מה יהי' עם המלחמה, דון עימו לפני דיין אמת, זה הגבורה האמיתית, גיבור הכובש את יצרו זה סוג גבורה ששייכת לבני תורה, לת"ח, סתם בנ"א אין להם את הגבורה הזאת, כי הם עוד לא יצאו ממותר האדם מן הבהמה, הם נשארו עדיין שם, הם עוד לא עלו ונתעלו מהמותר האדם מן הבהמה.

על דוד, כתוב בגמ' במו"ק (טז,ב) הוא עדינו העצני, יש פסוק, "הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי" (שמואל ב' כג, ח), זה כתוב על דוד המלך, כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ, כך כתוב בגמ'. אז היה בדוד המלך שתי חלקים, אבל איזה חלק מבטה יותר את המהות שלו? הוא היה עדינו, והוא היה העצני, בדרך כלל כשיש ה' השימוש, זה לא השם עצמו, לשם עצמו אין שם שימוש, "עדינו העצני" - שהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ. זה היה, כשהיה מלחמת חובה, או מלחמת רשות שע"פ אורים ותומים, שהיה צריך מלחמה, אז הוא היה העצני, אבל המהות שלו זה היה עדינו, מעדן עצמו כתולעת.

צריך לדעת שבושה ועדינות זה לא חולשה, בושה ועדינות זה מעלה עליונה, וזה גבורה, וזה צורה של ת"ח, בושה ועדינות ואי הפגנת כוח גופני זה לא סתירה גם לביטחון עצמי, כי ביטחון עצמי זה לא משהו בין אדם לאחרים, ביטחון עצמי אמיתי, מי שמבין מה זה ביטחון עצמי, יודע שביטחון עצמי זה בין אדם לעצמו, ז"א ההרגשה של האדם עם עצמו, איך הוא מרגיש עם עצמו, האם טוב לו עם עצמו, האם הוא שלם עם עצמו, איך הוא מרגיש עם עצמו, אם הוא צריך להוכיח איזשהו כוח ויכולת על אחרים - הוא כבר גילה בזה את החולשה שלו, למה הוא צריך להוכיח את עצמו מול אחרים, אם טוב לו עם עצמו הוא לא צריך איזשהו תוספת כוח או מעמד מאחרים, עצם זה שהוא נזקק לבריות והוא צריך מאחרים, צריך שליטה על אחרים, או ריבוי תשומת לב מאחרים, זה מראה על צד חולשה, אין לו כדי חיותו מעצמו, עד שהוא צריך לקחת מאחרים, או להשתרר, או לפסוע על ראשי עם קודש כדי להרגיש טוב, זה החולשה הכי גדולה, זה היעדר ביטחון עצמי הכי גדול, כי מי שמרגיש טוב לא חסר לו להוכיח את עצמו או להראות את עצמו מול אחרים, טוב לו עם עצמו, כוח זה לא חשיבות, כוח זה בע"ח, בושה לא רק שזה לא חולשה, אלא בושה זה הגבורה הכי גדולה, זה "מסימניה של אומה זו, רחמנים ביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט,א).

במשנה באבות (ד-א) על "איזהו גיבור הכובש את יצרו", המשנה אומרת, המשנה ממשיכה שנאמר: "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר" (משלי טז, לב). למה הוא יותר טוב, ולמה הוא יותר חזק מלוכד עיר? כי הרבה לוכדי ערים, והרבה כובשים שהם יודעים ללכוד ערים ושטחים, אבל איפה שמגיע שהם צריכים למשול ברוחו, שם נופלים בקרב, למשול, להיות גיבור המושל ביצרו, שם אין להם גבורה, ללכוד ערים הם יודעים, אבל למשול ברוחו או להיות ארך אפיים שם הם לא יודעים, אז טוב ארך אפיים מגיבור, המשנה מביאה את הפסוק הזה על איזהו גיבור הכובש את יצרו, היא מביאה שנאמר "טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר", כי מושל ברוחו וארך אפיים הוא יותר גיבור מהגיבור שלוכד ערים, כי רוב לוכדי ערים, כשצריך להיות ארך אפיים, כשצריך להיות במלחמה, במלחמה של מלחמת היצר, שם הם נופלים, כשצריך להיות מושל ברוחו, שם הם לא מצליחים להתאפק, אז איפה הגבורה שלהם?! אבל הכובש את יצרו, זה גבורה אמיתית, כי זה גבורה שהיא נגד הטבע, היא נגד הטבע החומרי של האדם, ובכ"ז הוא גיבור, זה ההסתכלות הפשוטה של תורה, על המושג של גבורה וכוח, איך שמתאים על פי תורה לנהוג ולהסתכל.