קינאה 2

בפעם הקודמת דיברנו על הנושא של קינאה, ודיברנו שבעצם קינאה יסודה באיזשהו דמיון שאדם רוצה איזה משהו או איזשהו דבר, והדמיון מרוב רצון כבר נראה שבעצם זה אמור ככה להיות, ואפי' כבר נראה שזה שייך אליו המעלה או הדבר ההוא, עד שבעצם הוא מרגיש כבר עשוק בזה שאין לו, דיברנו ששורש הקינאה זה בעצם מה שאני רוצה שלי, איזשהו קנין רצון, אם אני רוצה זה שייך לי. והבאנו את האבן עזרא ואת הספורנו, את התמצית איך שזה כתוב בספורנו, על לא תחמוד: "יהא בעיניך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע כלל". כל דבר שהדמיון בעצם לא מצייר לאדם את הדבר כבר השגה, אז שם לא שייך קינאה, קינאה קיים רק עד כמה שאדם מרגיש שכאילו זה צריך להיות שלו, וכיון שהוא מרגיש שכאילו זה צריך להיות שלו אז הוא מגיע לקינאה, זה דיברנו פעם קודמת.

היום בעזר ה' נשתדל להוסיף עוד איזה דברים בענין, ונראה בס"ד עד היכן הדברים מגיעים. יש עוד איזשהו תופעה שהיא מאוד קשורה לקינאה, וכל הזמן רואים שייכות בין אותה תופעה לבין מצב של קינאה, קינאה קיימת בדרך כלל אצל בנ"א שמרגישים שהם בעצם לא בסדר, יש להם איזשהו הרגשה שהם בעצם לא בסדר, שהם לא עושים מספיק והם בעצם נכשלים, והם בעצם לא ממצים את עצמם, מי שיש לו הרגשה שהוא לא בסדר, מה שנקרא היום ריגשות אשמה, כך קוראים לזה היום, זה גורם לו לקינאה, זה דבר שרואים בחוש.

אבל באמת שלא מליבי בדיתי את זה, אלא ר' יחזקאל כותב את זה באיזשהו מקום, יש איזה יהודי שמפיץ את זה כל הזמן, את העמוד הזה, והייתי רוצה לקרוא שם, מעניין שזה פשוט לא להאמין, היה אפשר לחשוב שכתב את זה איזה פסיכולוג מודרני, [רק אמרו לי פעם שר' יחזקאל, כל המהלך שלו היה, הוא אחז שבשמו"ס הוא צריך לדבר את הנושא איך עולים באמונה, ביראה, בתורה, בעבודה, הוא לא אחז שהשיחות בישיבה זה בעצם המקום והעת לדבר איך פותרים בעיות ומצוקות ריגשיות וכדו', לא זה תפקיד שלו בתור שיחות].

אבל רואים שתשמעו מה שהוא כותב, ז"א זה לא בשיחה אולי באיזה מכתב וכדו' הוא כותב כך: "עלינו להיות שמחים ומרוצים ממצבינו הרוחני, אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון ממה שהשיג. המרוצה והשמח בחלקו יכול להגיע לשלמות, ראשית העבודה המוטלת עלינו להיות שבע רצון במצבינו ובמעמדינו הרוחניים. השמחה והעונג מגבירים הרצון להוסיף ולעמול בתורה ולכן יזכה לברכות הקב"ה. כאשר אדם שבע רצון אין לו מקום למידות רעות, כל בעלי המידות יסודם ומקורם בחוסר שביעות רצון. הקינאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם, מפני שסבור כי אין לו כלום מתגברות המידות בו, כאשר מרגיש בקירבו חיסרון ואי שקט פנימי אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט ההתמרמרות הנמצאת בקירבו מנווט את מחשבותיו לשינאה וקינאה וכדו' ואף הקינאת סופרים השרוי בה נהפכת לקינאה עמוקה. כל המידות מקורם בריגשות אשמה ואי שביעות רצון, ואז דומה בעיניו שע"י השינאה והקינאה בזולתו ירגיע את נפשו המאוכזבת", זה קטע אחד  שהוא כותב כאן.

האמת היא שתמיד היה לי משהו שלא הבנתי כאן, טוב, ר' יחזקאל מספר כאן דבר שהוא מאוד מושכל ומובן, שמי שממורמר והוא מלא בריגשות אשמה, אז הוא מנסה להשקיט את המרירות הפנימית שלו בלהטיל דופי באחרים בלבקר את אחרים, בעצם זה נובע מההרגשה השלילית שהוא מרגיש את עצמו, זה כמים פנים אל פנים, איך שהוא מרגיש את עצמו כך הוא רואה באחרים. אבל כך הוא כותב "כל המידות מקורם בריגשות אשמה ואי שביעות רצון, ואז דומה בעיניו שע"י השינאה והקינאה בזולתו ירגיע את נפשו המאוכזבת". אז מה העצה שהוא מציע? להיות שמח! להיות שמח ומרוצה ממצבינו הרוחני, אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות לא להסתפק במה שהשיג, אבל הוא חייב להיות מרוצה ושבע רצון. "מי שמרוצה ושבע רצון יגיע לשלמות, ראשית העבודה המוטלת עלינו להיות שבע רצון, השמחה והעונג מגבירים רצון להוסיף ולהרבות בתורה וכו'". לא הבנתי, זה פטנט נפלא אם אני אהיה מרוצה ושמח זה יגרום לי להוסיף להרבות ולהתעלות, אבל מה אני אעשה לב יודע מרת נפשו, ואני מכיר בעצמי את כל החולשות שלי, ואת הביטולים שלי, ואת העוולות שלי, איך אני אהיה שמח? ר' יחזקאל טוען תהיה תמיד שמח, אם תהיה שמח, המידות רעות שלך לא יהיו בפעולה, יהיה לך יותר רצון והשתוקקות לעלות בתורה ובמידות ובהכל, נפלא מאוד, אבל איך אני אהיה שמח, זה ר' יחזקאל לא מספר לנו כאן איך בעצם נהיה שמחים. [אבל חשוב לדעת שיצא לי לקרוא ואולי אפי' לשמוע מכאלה שהכירו, שר' יחזקאל עצמו היה אדם שמח מאוד, והוא פעם אמר למישהו; שהוא לא מכיר בכלל מה זה עצבות, הוא בכלל לא מכיר את המושג של עצבות, הוא היה באמת תמיד שמח, הוא היה תמיד אומר, יש בעוד מקום שכתוב, שמוסר בעצם גורם תמיד לשמחה, אבל נעזוב את זה כרגע, לא זה הנושא]. אבל בכ"ז הייתי רוצה להבין איך בעצם אנחנו נהיה שמחים, כדי שזה יגרום לנו שהמידות המגונות שלנו לא יהיו בפעולה ולא נקנא ונרגיש טוב עם עצמינו?

אולי עוד רגע נמשיך עוד קצת, הוא כותב כאן עוד דבר, הוא טוען ר' יחזקאל שבפרשה הראשונה בתורה של קין והבל מפורש מה שהוא אומר, קין הביא קרבנות, שני האחים האלה הרמב"ן כותב, קין והבל הגיעו מעצמם להבין את סוד הקרבן, עוד לא ניתנה תורה והם הבינו מעצמם את סוד ומעלת הקרבן והם הביאו קרבנות, אז הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, אפי' קין היה ראשון, והבל הביא גם הוא, קין היה ראשון שהוא הביא קרבן והוא הביא שם פירות רקובים איך שכתוב שם, והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (בראשית ד, ד) "וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה" (שם ד, ה), "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (שם ד, ו). אומר ר' יחזקאל כך; קין חרה לו ולא היה שבע רצון ממצבו, ולכאורה הרי אי שביעת רצונו היתה מפאת דרישה לרוחניות וא"כ הרי זו מדריגה עליונה בהיותו דורש ומבקש להשיג מעלות, ומ"מ ראינו שהקב"ה תבעו על כך, הקב"ה לא אומר לקין: מה זה מה שאתה מביא לקב"ה פירות רקובים? הקב"ה אומר לו: למה חרה לך ולמה נפלו פניך, זה התביעה על קין. הוא אומר; ראינו שהקב"ה תובע אותו על שחרה לו ונפלו פניו, ומראה לו שמצב של נפילת הפנים איננה הדרך הנכונה, וזו היתה תחילת נפילתו של קין, וסופו הוכיח שנעשה רוצח אחיו שזה השיפלות הגדולה ביותר, מבואר לנו לוּ לא היה קין מתמרמר על מצבו ומקבל בשימחה, לא היה יורד ומגיע עד היותו רוצח, כי זאת למדנו; בכל מצב ומצב שנמצא האדם חייב לקבלו בשימחה וברצון, השלווה והשביעות רצון עצה ותקנה טובה לאדם, רק על ידה יוכל לזכות לזכות ולהצלחה.

אבל אני לא מבין, קין עשה כזה עוולה והקב"ה אומר לו למה חרה לך ולמה נפלו פניך, ובגלל שחרה לו ונפלו פניו לכן הוא נפל, וזה לא הדרך הנכונה, ולוּ הוא לא היה מתמרמר על מצבו והיה מקבל בשימחה הוא לא היה נופל, אבל איך הוא לא יתמרמר? ואיך הוא יקבל את זה בשמחה? את מה הוא יקבל בשימחה?! את העוולות שלו הוא צריך לקבל בשימחה?! איך עושים את זה לקבל את העוולות בשימחה?

הייתי רוצה להגיד כמה דברים, אקווה שהדברים יתקבלו על לב השומעים, ואם מישהו יש לו הירהור בדבר, אז אדרבה אולי לברר אצל גדולים, אבל כמדומני שזה נכון הדברים שאנחנו אומרים, בעצם זה יסוד מאוד גדול בכל האידישקייט שצריך לדעת, אם כי משום מה אני לא יודע למה לא מדברים על זה, וזה דבר יסודי ועיקרי מאוד, אבל צריך לדעת את זה. עד כמה שכל עבירה זה חמור מאוד, ואם תמצה עומק הדין מי יצדק לפניך בדין, ולב יודע מרת נפשו, כל אחד מכיר גם את החולשות שלו, אבל בוא נשאל שאלה, אם אנחנו נציע לאיזה רשע, אחד שהוא בגדר רשע, משפט גיהנום לרשעים יב' חודש, נציע לאיזה רשע הצעה; אתה יודע מה, האם אתה מוכן שבמקום שיהיה לך משפט שמים שזה עומק נורא של משפטי שמים, יהיה לך משפט ע"י בשר ודם שמשפט בשר ודם הרבה פחות ממשפט שמים, הרבה פחות חמור וקשה ממשפט שמים? האם משתלם לרשע הדבר הזה או לא? הרי אנחנו יודעים מה זה העונשי שמים שכל ייסורי העולם, שכל ייסורי איוב של כל הדורות כולם זה לא כמו רגע אחד של עונשי שמים, ואם נציע לרשע שמשתלם לו לעשות החלפה שבמקום שישפטו אותך בדיני שמים ישפטו אותך בדיני אדם, אז אם הוא אדם חכם הוא יגיד אני לא מסכים, אני רוצה משפטי שמים.

ולמה? כי עד כמה שמשפטי שמים הם חמורים עד מאוד, אבל אפי' רשעים שבגיהנום זה יב' חודש, ומה יהיה אחרי היב' חודש, אז כאילו רשע גמור שמשפטו משפט רשעים בגיהנום, שיש לו רק מצוה אחת, רק מצוה אחת הוא עשה וחוץ מזה הוא רשע, שווה לו לסבול את כל ייסורי גיהנום בשביל השכר הגדול שהוא יקבל על מצווה אחת שזה שכר לנצח נצחים שלא נגמר אף פעם, משפט רשעים בגיהנום יב' חודש, ואח"ז הוא מגיע לעולם השכר, כמו שהגאון אמר למומר ההוא עוד תקבל סטירה ע"ז שאתה לא נוטל מים אחרונים, אבל עד שאתה תגיע לשלב שהתביעה עליך שאתה תהיה כזה נקי, שהפגם שלך זה מים אחרונים, עוד תצטרך הרבה גיעול ומירוק עד שזה יהיה הבעיה שלך מים אחרונים, אבל זה עוד יגיע, ואז אתה בחזרה נפשך תהיה מלוטשת ומצוחצחת, ואז תגיע לשכר הגנוז שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער לשכר טוב.

נמצא שכל הנושא של בית שמאי ובית הלל, "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", זה לא קשור למסקנה הסופית, כי במסקנה הסופית כל מצוה היא פי חמש מאות מעבירה, הפורפורציה בין מצוה לעבירה זה מבהיל, כל מצוה ברמת הפורפורציה שלה היא פי חמש מאות מעבירה, כך כתוב שמרובה מידה טובה אחד מחמש מאות, והעונש של העבירה מוגבל, להגיע למצב של כרת של נפשו נכרתת, צריך לעבוד מאוד קשה להגיע לזה, אנחנו לא שייכים לדבר הזה, אז עם כי מצד אחד אנחנו צריכים להיות מאוד אחראים ולדעת חומר של כל דבר, ויש מחיר, שהמחירון של מידות שמים לא כמידת בשר ודם, שזה מחיר גבוה מאוד, אבל כנגד זה אי אפשר לתאר את ריבוי השכר ואת האור הגנוז מה שזוכים על כל מצוה ומצוה, ועל כל מילה ומילה של תורה, ועל כל תפילה, ועל כל איזשהו הנהגה טובה.

וגם ברור שהסיבה שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות זה לא סתם איזה לארג', קח פי חמש מאות, יש בזה מהלך, כי באמת מבחינת הטבע החומרי שלנו אנחנו יותר נוטים לעבירות, היצר לב האדם רע מנעוריו סוחב אותו לעבירות, וכדי לעשות מצוות זה בעצם נגד הטבע החומרי, ברוך ה' בני עליה אז הם כבר נתעלו וכבר אין להם בדרך כלל משיכה לעבירה, אבל זה עצמו דבר שהם בנו לעצמם נגד המציאות הטיבעית שבתחילת הווסדם, כי בהתחלה כולנו נוצרנו עם המציאות הטיבעית של "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא). של עיר פרא, נוצרנו במצב של ממש. חשבתי פעם למה "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב), למה עיר דוקא? מה זה עיר? עיר זה חמור קטן! פשוט כשהילד קטן הוא חמור קטן, מה הוא אמור להיות כשהוא יהיה גדול? שהוא לא יהיה כבר עיר, שהוא יהיה ממש חמור! רק ברוך ה', אנחנו ע"י תורה ומצוות אנחנו הופכים את עצמינו מעיר.

זה כתוב ברמח"ל בדרך ה' (א,ג) הוא כותב דבר נורא, הוא כותב שמציאות האדם זה לא זו בלבד שהאדם מורכב מחומר ורוח, מגוף ונשמה, והשאלה מי בראש? מי מוביל את מי? האם הסוס מוביל את הרוכב או רוכב מוביל את הסוס? זה לא רק כך, אלא הקב"ה הטביע בטבע החומר, שכשאדם הולך לפי המהלך של נשמה, לפי המהלך של שכל ונשמה, אז החומר עצמו מתקדש ומתעלה, וה"ה להיפך כשהוא הולך אחרי החומר אז הוא מטמא ומשפיל את עצם נשמתו עד שברמה של ההתדרדרות הכי חמורה הוא יכול להגיע עד כריתות, ז"א שזה לא רק שאלה מי בראש, אלא שאלה מה קורה עם כל כולו, יש כוח לנשמה להעלות את הגוף ויש כוח לגוף להשפיל את הנשמה, כך כתוב ברמח"ל בדרך ה' והדברים עתיקים וידועים.

עכ"פ כל מצווה זה בעצם נגד המצב הפשוט של טבע של בנ"א, רק אנחנו ברוך ה' נולדנו על ההר, אנחנו ברוך ה' גדלנו בבתים של תורה וירא"ש שהמון מהנסיונות אפי' לא התנסינו, כי החינוך שהתחנכנו העלתה אותנו לדרגה גבוהה מאוד, אבל עדיין זה רק בגלל ההשקעה של החינוך, של ההורים שלנו, ושל מה שאנחנו הרגלנו את עצמינו. יוצא לשמוע לפעמים מכאלה קצת רחוקים הם לא מאמינים ילד קטן קיבל סוכריה, הוא קורא: אמא אנחנו אוכלים את ההכשר הזה? אמר לי פעם אחד איך יכול להיות ילד קטן מחזיק סוכריה והוא לא יכניס אותה לפה?! אמא אנחנו אוכלים את ההכשר הזה? זה אפשר להאמין את הכוח של החינוך?! זה נגד הטבע הפשוט של החומר של בנ"א, עד כדי כך שבאמת גזרה חכמתו יתברך שמידה טובה מרובה ממידה פורענות אחד מחמש מאות, פי חמש מאות באמת מגיע שכר על כל מצוה מאשר על עבירה.

גם אדם שעשה עבירה הכי חמורה, הרי במשפט בשר ודם, עשית, א"א להחזיר את הגלגל אחורנית, ויש תשלום - העבירה הכי חמורה שאדם עושה הוא תמיד יכול לתקן את עצמו, והוא יכול לשוב לה', גם העוון הכי חמור של חילול ה', "וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה'  צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן" (ישעיהו כב, יד). אבל אם ימות אז הוא מזדכך והוא יקבל את עונשו, ואחרי זה הוא מקבל את הגמול הניצחי לאין קץ, זה לפחות מסתמא תחילת הפשט מה שר' יחזקאל מתכוון שיהודי שעובר עבירה צריך לשמוח, על מה הוא צריך לשמוח? ואם עברתי עבירה, אז אני גם מיד יכול לחזור בי, אני לא מיד יכול להיות מוכן לשלימות, הרי אין עבירה מכבה מצווה ואין מצווה מכבה עבירה.

יש גמ' בחגיגה (טו,ב) "כי נח נפשיה של אחר אמרו לא מידן לידיינה ולא לעלמא דאתי ליתי". כך אמרו במתיבתא דרקיעא, א"א לא לדון את אחר, ולא להביא אותו לעוה"ב. "לא מידן לידיינה משום דעסיק באורייתא, ולא לעלמא דאתי ליתא משום דחטא, אמר ר"מ מוטב דלידיינא וליתי לעלמא דאתי, מתי אמות ואעלה עשן מקברו". ר"מ היה תלמיד של אחר, והוא אמר זה לא משתלם לאחר המצב הזה שהוא תקוע ולא מידן לידינה ולא לעלמא דאתי ליתי, מוטב דמידן לידינה, טוב שיקבל את העונש שלו, ואח"ז ליתא לעלמא דאתי על התורה שהוא למד, מתי אמות ואעלה עשן מקברו, ר"מ השתוקק מתי אמות ויגמול טוב לרבו אחר שתוכו אכל וקליפתו זרק, ויגמול לו טוב ואעלה עשן מקברו. "כי נח נפשיה דר"מ סליק קוטרא מקבריה דאחר". אז כתוב כאן בגמ', שזה השתלם לאחר המציאות הזאת שיעלה עשן מקברו, שמידן לידינה כדי שליתי לעלמא דאתי, והוא היה מחלל שבת בפרהסיא, כתוב עליו דברים נוראים, אבל כל מה שהוא קיבל שעלה עשן מקברו היה שווה לו בשביל להגיע אחרי זה לשכר לעלמא דאתי.

זה לכל הפחות וודאי תחילת הפשט במה שר' יחזקאל אומר שבעצם בן אדם צריך תמיד להיות שמח, מי שחי נכון מי שמבין משהוא באידישקיט הוא יודע שביהדות אין מצב של אבדון, אין מצב של יהודי שהוא אבוד, כי בכל מצב של הנפילה הכי גדולה, הוא תמיד יכול לאפס את המונה השלילי ולהתחיל מחדש, ממילא אין מצב שיהודי אמור להיות לא שמח, אבל הוא צריך לקחת אחריות נוראה, כי אף אחד לא רוצה לקבל סטירות כואבות על העבירות שלו גם אם בסוף יהיה לו טוב, אבל צער על הסטירה שהוא יקבל עד שהוא יגיע למצב שיהיה לו טוב, זה לא מוריד שום דבר מהעומק והאחריות על כל דיקדוק, ועל כל הלכה, ועל כל עשה, ועל כל לא תעשה, אבל בס"ה אנחנו בריוח גדול ועצום.

עכ"פ כתוב כאן ומתבאר כאן שריגשות אשמה ר' יחזקאל כותב כאן שזה שורש של המידות רעות, כשאדם מרגיש את עצמו רע, ואשם, וכישלון, אז הוא מנסה להרגיע את נפשו המאוכזבת בקינאה ושינאה באחרים, ואנחנו רואים את זה כל הזמן, כל אחד יכול להרגיש את זה, הן על עצמו והן מה שמכירים באחרים, רק אלה שכל הזמן מרגישים את עצמם כישלון, ואשמים, ולא מוצלחים, אצלם הקינאה בוערת בצורה הכי חזקה, והם צריכים לדעת שהם בעצם חיים בטעות, ממש חיים בטעות, ההסתכלות שלהם על עצמם היא בטעות, וממילא היא גורמת להם את כל עניני הקינאה וכפי שביארנו.

אבל בוא ננסה רגע להתבונן איך אנחנו בעצם כן אמורים להתמודד, עוד איזשהו צורת הסתכלות איך אנחנו אמורים להתמודד עם המציאות הזאת שיש, כל אחד, לא כל אחד אבל הרבה רואים, או כל אחד במידה מסוימת רואה, רואים שיש כאלה שיש להם מעלות שאין להם, וזה קשה להם, איך בעצם מתמודדים בזה?

אפשר לומר כך, תראו, אם אנחנו בעצם הולכים בסוג הסתכלות של אני אבדוק את עצמי מול אחרים, אם אני אלך על כיוון שאני בודק את עצמי מול אחרים, כאילו שאני בעצם באיזשהו תחרות ונראה מי ישיג יותר, כל המציאות של תחרות שייכת רק בשניים שהם באמת שווים, במהותם הם שווים והשאלה מי רץ יותר מהר, אנחנו כולנו רצים והשאלה מי רץ יותר מהר, בעצם כולנו שווים השאלה כאן היא רק שאלה כמותית מי רץ יותר מהר, אבל בוא נשאל למשל שאלה, מה יותר חשוב מפתח או עט? מה יותר חשוב מחט או יהלום? אז אם אנחנו נלך בתור השווה כסף, בתור השוויות של זה, בתור השוויות אז בעצם כל חללי עלמא, כל העניני נכסים בין דניידי בין דלא ניידי, זה שם אחד, זה כסף, זה שוויות, כעת זה רק נושא כמותי, אז פשיטא שיהלום הרבה יותר ממחט, כי יהלום עולה יקר מאוד, ומחט זה מחטין וצינוריות פחות משווה פרוטה, אבל אם אנחנו נלך בתור השם כלי, בתור החשיבות של מחט בתור השם כלי, הרי חייט יתן יהלום כדי לקבל מחט, חייט שאין לו מחט יתן יהלום, לא יעזור לו היהלום שלו, הוא במחט אחת עושה כמה וכמה יהלומים במשך הזמן, בתור השם כלי בכלל אין שום יחס בין מחט ליהלום, כל כלי הוא חשוב לתשמישו.

זה בעצם שורש הענין שחליפין איתניהו בפחות משווה פרוטה בכלי, כי חליפין גם אם מטעם כסף זה לא בתור השוויות שצריך שם ממון של פרוטה, זה מצד השם כלי והשם כלי הוא חשוב גם אם הוא פחות משווה פרוטה, זה לא משנה אם הוא פרוטה או לא, הרי איך העולם היה נראה בלי מחט?! איך נתפור אפי' את עלה התאנה אם לא היה לנו מחט לתפור את זה, לכסות את עצמינו?! ועולם בלי מחט איך הוא יראה?! מחט הוא פחות משווה פרוטה, והעולם יחרב בלי מחט, אז אין בעצם, בתור השם כלי אין בכלל שום יחס בין כלי לכלי, שייך להגיד מה יותר ממה? אלא כל כלי חשוב לתשמישו.

מי שבעצם צורת ההסתכלות שלו על אחרים, זה בתור מדידה איפה אני ואיפה הם, אז הוא בעצם קודם דבר ראשון הוא שווה ומשווה קטן לגדול וכאילו כל ההבדל הוא רק כמותי, אנחנו בעצם אותו יחס, רק אחד יותר ואחד פחות, אז מי יותר, אבל כל ההסתכלות הזאת הסתכלות טעות, כי כל אדם הוא יצירה בפנ"ע, ויש בו משהו אישי יחודי יצירתי שאין שני לו, ולא יהיה שני לו מיום ברוא ה' אלוקים אדם על פני האדמה, אתם יכולים להאמין למציאות הזאת שבשנים האחרונות מנסים לעשות איזשהו צורה שלא יוכלו לזייף תעודות זהות, לעשות טביעת אצבעות, מישהו יכול להאמין שס"מ על ס"מ באצבע אין שני בנ"א בעולם אותו דבר, פיסת עור קטנה שמיום ברוא אלוקים אדם על פני האדמה, אין שני בנ"א שיש להם אותו טביעת אצבעות, וזה בירור מוחלט, הרי זה לפחות לאות ולסימן כמה כל אדם הוא בריה ויצירה בפנ"ע שאין שני לו.

זאת ועוד אחרת, שהמציאות היא וחשוב מאוד לדעת את זה, שגם אדם שגדל על ברכי קינאה ושינאה ומה יאמרו הבריות, לו יצויר והוא יתעסק, כל אחד לפי ענינו הת"ח בתלמודו, או האומן באומנותו, או אפי' אם יהיה גוי, לו יצויר והוא יתעסק במרכז החיים שלו בעסק שמתאים לו לפי אופיו ואישיותו באופן שהוא ממצא את הכוחות האמיתיים, את הכוחות גוף ונפש האמיתיים שלו, הוא לא יקנא, ולא מצד איזה עבודת המידות, אלא כי הוא מלא וגדוש מהסיפוק על מה שהוא ממלא את עצמו, עד כדי כך שזה גורם לו היסח דעת מלחשוב; אבל מה עם אחרים?! זה דבר בדוק ומנוסה שאדם שהוא ממצא את עצמו כפי המציאות שמתאימה לו, הוא לא מכניס את עצמו לאיזשהו מהלך שהוא מחוייב לאיזשהו סיגנון, ושהוא חייב כעת להתאים את עצמו לאיזשהו סיגנון מסויים, שזה הרי מה שאנחנו שומעים כל הזמן שכל אחד צריך ללמוד לפי טיבעו, וכן כל עניני העבודה.

ראיתי בשבט מוסר הוא מביא מהרי"ף/ שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ, הוא אומר זה לא רק בלימוד, אלא גם בכל עניני תורה ומצוות וכל עניני האדם זה כל אחד יש לו את הסיגנון ואת הצורה שמתאים לו, ורק אם הוא יעשה את זה אז הוא השלים את נפשו למה שהוא הגיע לעולם. והמציאות היא שכשאנחנו נפסיק לטשטש את הזהות האישית שלנו, כשאנחנו נפסיק למדוד את עצמינו בצורה כאילו אנחנו רק איזה שווה כסף, וכאילו אין לנו שם כלי, כשנפסיק לטשטש את המציאות שכל אחד הוא כלי לתשמישו, וכל אחד יש לו משהו אישי יחודי יצירתי שאין שני לו. זה יכול להיות שיהיה אחד שיהיה ידען יותר ממנו ות"ח יותר ממנו, זה לא קשור, אבל את הסיגנון שלו אין מושג של בכלל מאתיים מנה בבנ"א, אין כזה מושג שאם מישהו בעל כישרון פי שתיים ממני אז אני משהו מיותר כי בכלל מאתיים מנה, כי כל אדם יש לו איזשהו גוון וסיגנון, וגוון והבנה וכו' וכו' אישי יחודי שאין שני לו.

אני רואה, אני מגיד שיעור בישיב"ק, למדנו שבועות, על שבועות אין כל כך הרבה ספרים כמו על מסכתות אחרים, היה לי פעם איזה עסק עם בחור מישי"ק אחרת ששם גם למדו שבועות, שאלתי אותו אם הוא יכול להביא לי את המחברת שהוא כתב את השיעורים על שבועות שהוא למד, וראיתי שהיה הרבה הוספות בזה, אפי' שהר"מ שם הוא לא איזה מר בר רב אשי יחידאה, וגם אז ראיתי עד כמה כל אחד אין לך אדם שאין לו מקום, יש לו את הסיגנון שלו, וראיתי שגם דברים שלמדתי והבנתי, אבל היה לו איזה הבנה וגוון מענין שהיה מענין לראות איך שהוא אמר את זה, זה לא שכל אחד צריך ללקט מזָרים ולדעת את כל הדעות שבעולם, אבל עכ"פ ראיתי וזה נתן לי את ההתבוננות, איך שכל אחד יש לו את הצורה ואת הגישה שלו, בלי קשר למי גדול ממי, ובעצם הקב"ה ברא אותנו בצורה שכשאנחנו בעצם ממצים את היכולות והכישורים של עצמינו זה כ"כ ממלא את עצמינו עד שאנחנו לא צריכים אפי' עבודה מיוחדת על לא לקנאות, כי אנחנו שמחים במציאות של עצמינו.

ואם תאמר הרי למעשה אנחנו רואים שודאי שהקב"ה ברא רמות שונות של בנ"א, נכון, הקב"ה ברא את העולם לא רק שלאו כולהו בחדא מחתא מחתינהו, אלא כולהו לאו בחדא מחתא מחתינהו, אלא כל אחד הוא שונה מהשני, הקב"ה ברא את השוני ואת ההבדלי רמות, זה גם במלאכים, יש שרפים אופנים, כרובים, חיות הקודש, יש שם בגמ' מיכאל באחת גבריאל בשמונה, ומלאך המוות... כל אחד יש לו שם בכמה גיחות, אני לא יודע מה זה, אבל כל אחד שונה זה מזה, גם בבעלי חיים הקב"ה ברא כ"כ הרבה סוגים ורמות, גם בבנ"א יש כהנים לויים וישראלים, וגם בסוגי בנ"א, הצורה שהקב"ה ברא את העולם, זה שוני והבדלי רמות ומעמדות, זה צורת הבריאה. מה העומק שטמון בזה? מי שירצה ילמד, יש ע"ז בספרי מחשבה וקבלה, אבל זה צורת העולם הן רוחני והן גשמי בהבדלי רמות, יש הירכיות, כך הקב"ה ברא את העולם, אבל מה שהקב"ה ברא כך את העולם.

זה לא אומר שמי שהוא ברמה יותר נמוכה הוא אמור להרגיש מתוסכל, כי אם בעצם הוא יעשה את שלו לפי מה שהוא, הוא ירגיש עונג ושמחה ומלאות כזאת בנפש עד שאפי' לא יהיה לו פנאי או משהו שיסיח את דעתו ולהיות נכווה מחופתו של חבירו, כך זה מציאות טיבעית בנפש האדם שהקב"ה ברא את האדם כך.

זה נכון, ביחס למה שדיברנו נושא של ריגשות אשמה, הרי כולנו מכירים; מה פירוש, הרי מה זה אשמנו? וכל ענין תשובה, אשמנו, ואשמה הנפש ההיא, אבל האשמנו זה שאנחנו נכיר את חומר העוון, והאשמנו בעצם של תשובה זה לא סוג של אשמנו שבעצם גורם לבן אדם שיפלות נפש אלא זה גורם לבן אדם בעצם לרוממות נפש, כשאדם מתבונן מה קרה לי איך אני התנהגתי כך? אני הרי בן של הקב"ה, איך התחצפתי לקב"ה? איך בן מלך שכמותי התנהג כמו איכר בזוי וגס? זה לא מתאים, אני מרגיש אשמה בזה שלא התנהגתי בצורה שמתאימה לי, סוג הרגשה כזאת לא גורמת לנפש להיות מושפלת אלא גורמת לנפש הפוך לחזור לאיתנה הראשון לחזור לרוממותה, שהוא מרגיש אשמה בזה שהוא נתן לעצמו ליפול, וזה בעצם מקפיץ אותו חזרה לכיון מעלה, זה נותן לו זינוק לכיון מעלה. אבל יש סוג אשמה שגורם לשיפלות נפש; אני שפל, אני בזוי, אני רע, שזה סוג אשמה שלוקחת לו את שארית התיקווה והמרץ לעשות עם עצמו משהו, הוא כבר מרגיש את עצמו שהגברא שבו הוא גברא מאוס ודחוי ולא יכול להצליח, זה סוג אשמה שלא קיימת אצל מי שיודע מה הקב"ה רוצה מיהודי, ומה היא צורת יהודי.

וזה מה שר' יחזקאל כותב שאפי' במצב של חטא הוא צריך להיות שמח, עד שהוא כותב על קין במצב של חטא, כך הוא כותב, "לכאורה הרי אי שביעות רצונו היתה מחמת שאיפה לרוחניות, והרי זה מדריגה עליונה בהיותו שואף ומבקש להשיג מעלות, ומ"מ ראינו שהקב"ה תובע אותו ומורה לו שמצב זה של נפילת פנים איננו הדרך הנכונה, ולהיפך זו היתה תחילת נפילתו של קין, מבואר לנו לוּ לא היה קין מתמרמר על מצבו ומקבל בשמחה לא היה יורד עד להיותו רוצח". אז ר' יחזקאל שכח את השערי תשובה של יגון וכל העשרים עיקרי התשובה שכתוב שם, הרבה מרירות ויגון ואנחה של כל השערי תשובה שם? אבל פשוט מאוד; כל העיקרי התשובה של רבינו יונה, כל הסוגי היגון הזה זה סוג יגון שקיים ברגש שקיים בין בן לאביו, כשבן מוצא את עצמו שהוא התנהג לא יפה לאבא, יש לו אבא כ"כ אוהב ומסור והוא התחצף אליו, והוא מרד בו, או יש לו רב גדול שהוא בעצם מעריץ אותו ופחז עליו יצרו והוא התחצף אליו והוא מרגיש צער וחרטה והוא רוצה להתקרב אליו, ואז ככל שהוא יותר מרגיש יגון וצער ויותר מרירות זה גורם לו עוד יותר להתקרב, זה לא גורם לו ליפול, זה עשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה, ושוודאי ר' יחזקאל היה עסוק בזה הרבה, וזה לא סתירה לשמחה כי זה הולך הפוך, למה היגון הזה מוביל אותו? היגון הזה מוביל אותו למרירות ולשקיעות בעצבות ולדיכאון, היגון הזה מביא אותו לצאת מזה ולחזור, אלכה ואשובה אל אישי הראשון.

אבל כשהמציאות של ריגשות אשמה, זה כאילו שאני שם על עצמי חותמת שאני אדם שלילי, אני אדם לא טוב, זה בעצם מייאש; מה אפשר לעשות?! מה אפשר לדרוש ממני?! הגברא שבי הוא דחוי ומאוס, אז מה אפשר לדרוש?! וכך זה קורה מרשעים יצא רשע, מה אני יכול לצפות מעצמי, אם אני רואה את הגברא שבי כדחוי?! ואילו הענין של אשמנו שהוא נמצא במהלך של תשובה, זה סוג של אשמנו שאני הגברא המיוחד שבי טינפתי את עצמי, ואני צריך כעת ללכת לרחוץ את עצמי, לרחוץ את הליכלוך שלי כדי לחזור בחזרה להיות יהלום מבהיק ולהיות ראוי ליאור באור פני מלך חיים, לחזור לקב"ה, אז צורה כזאת של אשמה ומרירות, יש אשמה ומרירות שמעלים את הבנ"א ויש אשמה ומרירות שמפילים את הבנ"א, והאשמה ומרירות שמפילים את הבנ"א מהם מגיע שורש הקינאה, והשינאה, וכל המידות רעות מה שר' יחזקאל כותב.

בכלל צריך לדעת שכל מיני נטיות שליליות שקיימות בנו, אולי כבר הזכרנו את זה פעם, אנחנו לא הלכנו לשום בית מרקחת לקנות את החלקים הלא טובים שבאישיות שלנו, כבר היצרן שייצר אותנו הוא כתב בדף הוראות במרכיבים המרכיבים את "המכונה של החי הנקראת אדם", איך שהחזו"א כך באיזה מקום באמו"ב מכנה את האדם, אז היצרן בדף הוראות מספר ש"יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) משעה שננער ממעי אימו (רש"י ח,כא). מה שיש בנו משעה שננערנו ממעי אימנו, לא הלכנו לקנות אותו בשום בית מרקחת, כך נוצרנו, וע"ז תהילתנו שאנחנו לוקחים את המצב הזה ואנחנו מנסים לקדם את עצמינו.

ראיתי לאחרונה באיזה מקום שכתוב שם איזה רעיון שאולי זה נכון; התפקיד של הבנ"א זה לאו דוקא להגיע לתוצאות, התפקיד של הבנ"א זה אתה תצא למלחמה, אתה תעשה את מה שאתה יכול מבחינת ההתקדמות שלך, בכלל אין נושא של תוצאות, המבחן של האדם הוא לא במבחן התוצאה אלא הוא במבחן ההשקעה, אם אתה בעצם עושה את מה שאתה יכול לפי המציאות של הכוחות הטבעיים שלך אתה ביצעת את המלאכה, אין אפשרות לדלג על שלבים, ואין אפשרות לקפוץ מעבר ליכולות שלנו, וכל אדם לפי הקו ההתחלתי שלו משם הוא צריך ללכת ולהתקדם, מי שיחיה בכזה צורה הוא ירגיש שלוות נפש, והוא ירגיש שמחת נפש, והוא ירגיש טעם ושמחה בתורה, וביראה, ובתפילה, ובמידות, והוא לא יהיה עסוק בשינאה ובקינאה.