קינאה א'
החינוך במצוה
תט"ז שואל שאלה: "ואל תתמה לומר איך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות
אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה
בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד עליו"? כך שואל החינוך.
עונה החינוך: "זה
הדבר אינו כן! ולא יאמרו אותו זולתי הטפשים הרעים והחטאים בנפשותם, כי אמנם ביד
האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב
חפצו בכל הדברים כרצונו, ויהיה ליבו מסור בידו על כל אשר יחפוץ יטנו", כך
עונה החינוך.
לא הבנתי מה קורה
כאן, אינני מבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר, בשאלה הוא שואל שזה נגד המציאות,
התורה לא יכולה לחייב את זה, איך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לו לאדם לעמוד
עליו, איך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו, לא שייך, ואילו בתירוץ הוא מכתיר את השואל
את השאלה הזאת בשלושה תוארים לא הכי מחמיאים; טיפש, רע, וחוטא, וביד האדם לסדר את
זה; ליבו מסור בידו. מה זה? וכי זה ניתוח לב פתוח?! מה זה הדבר הזה? קראתי את
התשובה של החינוך המשכתי לקנאות אותו דבר, שום דבר לא זז, אמרתי אולי צריך לקרוא
עוד פעם בניגון עצוב ושפתיים דולקות, אולי זה יעזור, נשאר אותו דבר שום דבר לא זז,
מה הוא מתרץ כאן? מה התירוץ איך עושים את זה? 'ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו בכל
מה שירצה, ברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו וליבו מסור בידו על
כל אשר יחפוץ יטנו', לא מבין איך עושים את זה! וגם בכלל מה בעצם השתנה בכלל מהשאלה
לתשובה, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? ומה בכלל הכוונה של התשובה?
נדבר אולי באופן
כללי, ואח"ז נראה להבין מה מתכוין החינוך; כל אדם באשר הוא אדם יש לו הרגשות,
יש לכל אדם כל מיני הרגשות, יש הרגשות חיוביות ויש הרגשות שליליות, לפעמים בן אדם
מרוצה או מאוכזב, לפעמים הוא מקווה לפעמים הוא מיואש, לפעמים הוא מרגיש מצליח
לפעמים הוא מרגיש כישלון, לפעמים הוא שמח לפעמים הוא עצוב, כל מיני הרגשות. אם
נשאל שאלה: מה גורם לאדם להרגיש את ההרגשות שלו, כל מיני ההרגשות שאדם מרגיש, כל
מיני ההרגשות השונים זה מזה, מה גורם לאדם להרגיש את אשר הוא ירגיש? כמובן שהשאלה לא
איך זה עובד מהכיון הפיזי בגוף, במוח בלב או בכליות, לא זה השאלה מהכיוון הפיזי,
אבל מה גורם לבן אדם להרגיש הרגשות שונות ומשונות, פעמים הרגשות חיוביות ופעמים
הרגשות שליליות, מה גורם להרגיש את זה?
והנה רוב בנ"א
שישאלו אותם את השאלה הזאת, הם יגידו שהם לא מבינים את השאלה תלוי לפי המצב, לפי
המצב כך ההרגשה, תלוי אם יש "מצב" או אין "מצב", מה השאלה?!
כך רוב בנ"א סבורים. אבל האמת היא וכפי שאנחנו נבאר בס"ד שזה בכלל לא
כך, ההרגשות שלנו אינם נובעות ממצבי ואירועי החיים שאנחנו עוברים, ז"א לא
מצבי החיים או אירועי החיים או מקרי ומציאויות החיים הם שגורמים לנו להרגיש את
ההרגשות אשר אנו מרגישים, אלא ההרגשות שלנו נובעות מצורת החשיבה והפירוש שאנו
נותנים לאותם מצבים ואירועים שעוברים עלינו! אנחנו חושבים עליהם ומפרשים לעצמנו את
משמעותם, וכפי אשר אנו מפרשים לעצמנו את משמעות האירוע כך אנחנו מרגישים,
ואח"ז אנחנו פועלים לפי איך שאנחנו מרגישים.
ז"א כך כשקורה
איזשהו מציאות יבישה, איזשהו מציאות מציאותית, אירוע או מצב או מציאות, זה גורם לאדם
לחשוב ולפרש לעצמו את משמעות של אותה מציאות, ולפי מסקנת הפירוש אשר הוא חשב ופירש
לעצמו זה יגרום לו שהוא ירגיש מה שהוא מרגיש ואח"ז הוא יגיב כפי אשר הוא
יגיב.
אולי רק איזשהו
דוגמא לדבר! יש גמרא בקידושין (לא,א) "שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא
אומר... ואימא אומרת... בא לפני רבי יהושע... אמר ליה מבין ריסי עיניך ניכר שבן
אלמנה אתה". ומבאר רש"י איך היה ניכר שבן אלמנה הוא, שהוא ראה שנשרו
ריסי עיניו מן הבכי, הוא ראה על העינים שלו את היגון ואת הצער אז הוא הבין שהוא
יתום, כך רש"י מסביר. ואילו בתוס' ר"י הזקן שם כותב: "מתנועותיך
ועניניך ניכר שפיקח אתה, שבן אלמנה פיקח הוא מרוב שטורח בפרנסתו".
הנה לנו מציאות
מציאותית של נער יתום, ומה המציאות הזאת תגרום לו? יש יתמות נוסח רש"י, ויש
יתמות נוסח ר"י הזקן. ומה גורם שהיתמות תהי' נוסח רש"י או נוסח תוס'
ר"י הזקן? זה כבר קשור לא למציאות האמיתית, אלא זה קשור לצורת החשיבה והפירוש
שאדם מפרש לעצמו, אדם עובר מצב מאוד קשה, יש אשר יהי' שקוע במסכנות שלו וברחמים
עצמיים ואיזה אומלל ומסכן הוא, ויהיו ריסי עיניו נושרים מן הבכי, ויש אשר יגיד
לעצמו "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", "אם אין אני לי מי
לי", "אבי ואמי עזבוני וה' יאספני", ואני אוזר חיל והנה עוד הוא
מגיע לשיפשוף ולבגרות יותר מאשר מישהו שסמוך על שולחן הוריו, "מתנועותיך
ועניניך ניכר שפיקח אתה", הוא עוד הגיע לשיפשוף ובגרות יותר מאשר אחד רגיל.
זאת אומרת שאותה
מציאות מציאותית יכולה לגרום מצבים של הרגשות שונות זו מזו, ואם נאמר שהמציאות היא
זאת שקובעת את ההרגשות, איך זה יתכן ששנים יעברו את אותה מציאות ובכל זאת אין
שניהם מרגישים אותו דבר?! זה יהי' לאות שהרגשות שלנו הם לא כתוצאה מהמציאות היבשה,
אלא כתוצאה מצורת החשיבה והפירוש שאנחנו נותנים לאותה מציאות!
שמעתי פעם איזשהו
סימן על זה, כעין סימן; אפר"ת זה ר"ת - אירוע - פירוש - רגש -
תגובה. אדם עובר איזה אירוע אז הוא מפרש לעצמו את משמעות האירוע, ואז הוא מרגיש
כפי שהוא פירש, ואז הוא מגיב כפי שהוא הרגיש, כך הם סדר הדברים בעצם בנושא הזה.
לפי"ז אפשר
לבאר את שאלת ותשובת החינוך, החינוך בשאלה הבין כמו ההבנה השטחית והפשוטה של בני
אדם שהרגשות של בנ"א זה בעצם כתוצאה מהמציאות, כתוצאה מהמצב המציאותי, ולכך
אם המצב הוא שבבית חברי אוצר כל כלי חמדה ואני מכולם ריק וריקם, איך יהיה בידו של
אדם למנוע לבבו? המצב הזה מחייב את ההרגשה של קינאה, ואיך תבוא מניעה בתורה במה
שאי אפשר לאדם לעמוד בו? אם ישתנה המצב בסדר, ישתנה המצב ישתנה ההרגשה, אבל כל עוד
שהמצב הזה, המצב הזה מחייב את ההרגשה הזאת, מה פירוש, בבית חברי אוצר כל כלי חמדה
ואני ריק וריקם?! איך תבוא מניעה בתורה בדבר שאי אפשר לאדם לעמוד בו, וכי בידי למלאות
את ביתי באוצר כל כלי חמדה?! זה לא בידי, וכל עוד המצב הוא שאני ריק וריקם והוא
אוצר כל כלי חמדה, אז אני מקנא? זה שאלת החינוך.
עונה החינוך; זה לא
נכון! דע לך שהרגשות הם לא כתוצאה מהמצב המציאותי ומהמצב היבש של החיים שעובר על
האדם, אלא הרגשות הם כתוצאה מצורת החשיבה והפירוש שהאדם נותן למציאות של החיים. וממילא
ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ודעתו להרחיק ולקרב
בכל הדברים כרצונו, וליבו מסור בידו על כל אשר יחפוץ יטנו, ה"חינוך"
מגלה לנו שיש לנו יכולת להיות בעה"ב על ההרגשות, והאמת היא שכונת
ה"חינוך" שהבעה"ב שלנו זה לא על "ההרגשה" אלא על "סיבת
ההרגשה", וסיבת ההרגשה זה לא "המציאות היבשה" אלא "צורת
החשיבה", וממילא אנחנו כן בעלים.
מעניין שכשמדקדקים
בלשון "החינוך", שכשהוא כותב את לשון השאלה הוא כותב "ואל תתמה
לומר איך יהי' בידו של אדם", הוא בעצם כותב מה לא צריך להקשות, אל תחשוב כך,
כי מי שחושב כך הוא באמת "טיפש" - "רע" - ו"חוטא",
ומדוע הוא נקרא כך? כי מה לעשות ורוב מציאויות החיים לא מסורות בידינו! כמה נשאר
בידינו?! כמה "בידו" יש ביד האדם?! מי שקצת מתבונן יראה
שה"בידו" של האדם זה רק ה"בחירה"! הרי וכי מישהו יכול לסדר
לעצמו את החיים?! מי שקצת מכיר את מה שקורה בחיים יודע שאדם רק יכול לבחור בטוב
ולהתפלל ולקוות לישועה, ה"יכולות" של האדם מאוד מוגבלות,
ה"בידו" של האדם הוא מוגבל מאוד. ממילא מי שיכניס לעצמו לראש והמהלך שלו
יהי' שאני מרגיש לפי המציאות, ובאמת הוא לא יודע איך מתמודדים עם אותה מציאות, אלא
מה שקורה לו ממילא מתוך המציאות הקיימת והמחשבה וההרגשה האוטומטית שקורית לו זה מה
שפועל עליו, האדם הזה הוא באמת "טיפש" - הוא לא יודע ואין לו את החכמה
איך בעצם עוברים את החיים. והוא יגיע לידי "חטא" - כי המצבים בחיים הם
מצבים קשים. והוא יגיע גם להיות "רע" - כי בסופו של דבר יהי' לו הרבה
דברים שהוא ירגיש את עצמו עשוק ורצוץ, ומתוך היותו עשוק ורצוץ הוא יגיע לחטא
ולדברים רעים, כך המציאות, יהי' לו רע בלב ומתוך שיהי' לו רע בלב הוא יתנהג רע
לאחרים וכו' וכו'.
כמובן שהרעיון הזה
של ה"חינוך" שההרגשות זה לא כתוצאה מהמציאות של החיים אלא כתוצאה מצורת
החשיבה והפירוש יש מה להרחיב בזה, כי המציאות היא שכל אדם מכל מיני סיבות לא מרגיש
שיש איזשהו תחנה באמצע בין מה שקורה למה שהוא מרגיש. ומהי הסיבה לזה שהוא לא מרגיש
שיש תחנה באמצע? כי יש כל מיני לימודים והרגלים, כל מיני סיבות מסיבות שונות
ומשונות, שהוא כבר למד שבכזה מצב מרגישים כך, וזה כבר עובד אצלו באוטומטי - קורה
האירוע - והוא חושב - ומיד מרגיש, והחשיבה הכל עובד אצלו באוטומט. למשל: אם הוא
הורגל לחדלות אונים במצבים של קושי, מאיזשהו סיבה הוא הורגל לחשוב שכשהעסק לא
מרופד ואין שטיח אדום למרגלותיו שמובילו למחוז חפצו אז המצב הוא שהחיים קשים והולך
להיות רע, כך יש לו בתודעה שלו, זה אשר יגרום לו שכל מקרה שהוא יראה איזשהו קושי,
מיד הוא יתייאש ויאמר בשביל מה לעשות?! הרי 'סגר עליהם המדבר', 'נבוכים הם בארץ',
אין לו מה לעשות עם עצמו! והחשיבה האוטומטית מביאתו למסקנא של יאוש, וממילא כך
מרגיש, ולא חלי ולא מרגיש גברא שכ"כ הוא רגיל כבר לחשוב בצורה מיאשת עד
שמרגיש כאילו המצב עצמו גרם את ההרגשה, ואינו מרגיש שיש תחנה באמצע, והיא הפירוש
והחשיבה, מרוב שממילא הוא חושב ומסיק כך. ויש אשר הורגל לרוח עוז ותעצומות, והפוך
כשיש קושי הוא משקיע יותר ונחלץ מהקושי, כך שזה נכון שכל אחד בשלב שהוא כאילו רוצה
לעשות משהו עם עצמו הוא בתוך מציאות מסויימת, כי בכל מצב שאדם עובר בחיים יש לו
מכל מיני סיבות צורת חשיבה אוטומטית על אותו מצב וממילא הרגשה אוטומטית על אותו
מצב. אבל יש מה לעשות במצב! זאת אומרת שיש התבוננויות שכשהוא יתבונן בצורה ישרה על
משמעות הדברים זה יגרום לו ממילא לפרש לעצמו בצורה אחרת וממילא להרגיש אחרת.
ואין כונת הדברים
שבעצם אדם נהפך לאיזשהו מכונה וכאילו הרגשות שלו הוא מתחיל לחשבן מה להרגיש, כי כל
אדם יש לו את המציאות הטבעית שלו ואדם אמור להיות "טבעי", ואמנם אמת
נכון הדבר שאדם אמור להיות "טבעי", אבל אנחנו צריכים להכיר שגם הטבע
הפשוט שלנו יכול גם למשוך אותנו למחוזות לא רצויים, שהרי יש לנו ג"כ כוחות לא
רצויים שגם קיימים בנו, הרי "יצר לב האדם רע מנעוריו".
אנחנו נולדנו גם עם
כוחות טובים אבל גם עם כוחות לא טובים בעצם טבעינו, אין אדם שאין בו מידת הרחמים,
וגם אין אדם שאין בו לפעמים מידת אכזריות וכעס, זאת אומרת ששתי המידות קיימות, אין
שום מידה שהיא נוצרת יש מאין, וכשיש מצב שמנפיק איזשהו רגש או מידה זאת אומרת
שהמידה או הרגש הזה קיים באדם, רק כרגע זה הקוד שכשמקישים את הקוד הזה אז קופץ
הפיוז או הרגש או המידה שמישך שייך בנושא הזה אצל כל אחד, והרי בשביל זה אנחנו
באנו לעולם כדי שנתבונן באיזה דרך ללכת, יש כאלה שבחרו לעצמם דרך מאוד אנוכית
ואגואיסטיות ואיך להשתלט על אחרים, הם פיתחו לעצמם כל מיני "תאוריות"
למשל לדבר הזה בכל ההלוך ילך שלהם כי קיים באדם הכח הזה, אבל מי ש'נשאו ליבו לקרבה
אל המלאכה', והוא חי בדרך הנכונה על פי תורה, הרי הוא מתבונן שמן הראוי להיות טוב
לאחרים, להיטיב לאחרים ולעדן את יצרו ומידותיו, והוא מאמין ברעיון הזה ונשאו ליבו
לענין, זה גורם לו התבוננויות חדשות, שגם אם עד היום ההתבוננויות שלו היו לכיון
מסויים וממילא להרגיש כך וכך, כעת מתחדש לו התבוננויות אחרות, וזה אשר יגרום לו
שבכל מיני מצבים תחת אשר עד היום הוא הרגיש כך, מהיום הוא ירגיש אחרת כי הוא שינה
את ההתבוננות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו בכל דבר שאנחנו נלך עם איך שזה קורה
לבד, כי ה"קורה לבד" יכול להיות מחמת כל מיני שיבושים או מחמת איזשהו
ירוקת או בוסר או כל מיני חולשות שיש בנו, שאנחנו צריכים לסדר את עצמנו, יש לנו מה
להתחנך ומה להתלמד, זה בעצם הרעיון שכתוב כאן בחינוך.
[והנה רעיון זה
אינו בא נגד הרגש הטבעי של האדם, דאדרבה מהות צורת האדם היותו מרגיש, אך צריך
שיהיה לליבו "עוגן" - והוא השכל, שיתבונן האם הלב בראש והראש מיגרר גריר
אחר ליבו, או הראש והמוח בראש והלב נגרר אחר הראש, וכך הוא הנכון].
אמנם החינוך לא פירש
לנו כלל מהי צורת החשיבה שתגרום לנו לפעול נגד קינאה, הוא לא נחת כלל לענין הזה,
הוא רק אומר את העיקרון; דע לך הרגשות זה דבר שהוא בשליטה! איך עושים את זה? זה כל
נושא ונושא לפי ענינו. אבל הוא באמת לא נכנס לבאר ולפרט מהי צורת החשיבה והפירוש
שהיא בעצם מהוה משקל נגד קינאה, הוא רק גילה לנו את גוף המהלך ואת העיקרון
העקרוני.
בוא נראה קצת מה באמת
יש לומר, ויש בזה דברים מפורשים! יש "אבן עזרא" מאוד מפורסם על ענין
"לא תחמוד", על הלאו של "לֹא תַחְמֹד" (שמות כ, יג). האבן עזרא כותב כך:
"אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו כל מה
שהוא נחמד למראה עיניו"? כך שואל האבן עזרא. והוא עונה כך: "ועתה אתן לך
משל, דע שאיש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך, לא יחמוד אותה בליבו כי ידע
כי זה לא יתכן, כך כל משכיל צריך שידע כי אישה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו
ודעתו רק כאשר חלק לו ה' יתברך, ובעבור זה המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד, ואחר שידע
שאשת רעהו מנועה ממנו יותר נשגבה בעיניו מהשגב בת מלך בלב הכפרי, על כן ישמח בחלקו
ולא ישים לליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו", האב"ע עוד מאריך שם
אריכות גדולה, אבל זה תוכן וקוטב דבריו.
אבל אני לא מבין את
דבריו, הכפרי הגיע לרב "אבן עזרא" ואומר לו: כבוד הרב, אני מאוד חומד את
בת ראש הכפר, העינים שלי יוצאות ממש מחמדה וקינאה. פונה אליו הרב אבן עזרא ואומר
לו: תגיד לי בבקשה ידידי, האם את בת המלך אתה חומד? הוא אומר לו; לא! א"כ גם
אל תחמוד את בת ראש הכפר. חוזר הכפרי ואומר לרב: כבוד הרב אני לא מבין, אין לי
בעיה עם בת המלך, לא על זאת באתי לשאול, הבעיה שלי היא בת ראש הכפר, מה הרב ענה לי?
איך הרב פתר לי את הבעיה בזה שהרב מספר לי את מה שאני כבר יודע שאת בת המלך אני לא
חומד? מה כתוב כאן?
הפשט הוא כך; למה
בעצם את בת המלך אתה לא חומד? הרי מה יקרה אם המלך ישלח אליו שרים רבים ונכבדים
שהוא רוצה אותו לחתנו להיות הנסיך, וכי הכפרי הזה יסרב?! מה פתאום! אם יקרה כזה
דבר שהמלך יחשוק בו לחתנו הוא ודאי יסכים. אז למה הוא לא חומד את בת המלך? התשובה
היא: כי זה לא במציאות! זה לא מציאותי, מלך לא לוקח כפרי! וממילא דבר שאדם מבין
שזה לא במציאות אין לו לזה לא קינאה ולא חמדה. ז"א אפי' שהכפרי אם המלך יציע
לו להיות חתן המלך הוא ישמח מאוד, אבל אין לו איזה דמיון או צד שיקרה כזה דבר, וסוג
דבר שהוא כ"כ משולל מהמציאות כי אין דרך המלכים לקחת כפריים כחתנים, זה אשר
יגרום לכפרי שגם אם הוא רואה את בת המלך זה לא יוצר לו חמדה, כי דבר שהוא כ"כ
לא מציאותי שיקרה אין איזשהו דמיון שיגרום לו להרגיש שהוא רוצה את זה וכאילו
ע"ז אין לו בעיה בכלל.
זאת אומרת כך, ה"אבן
עזרא" כאן גילה לנו חידוש עצום! ואנחנו מיד נתבונן בזה! ה"אבן
עזרא" גילה לנו שאין קינאה בדבר שהוא לא במציאות, ז"א שמה שאדם ברור לו
שזה לא במציאות אז אין לו קינאה! ותיכף נרחיב בזה עוד,
אבל בת ראש הכפר זה
נראה לו שזה יכול להיות במציאות, ובזה התהליך שקורה לאדם הוא; שדבר שיכול להיות
במציאות, אז אולי נמשיך עוד צעד קדימה, והוא כבר מתחיל לדמיין לעצמו שאולי המציאות
הזאת תקרה, כי הוא מאוד היה רוצה את המציאות. ושלב הבא הוא, אולי זה בעצם גם אמור
לקרות ולא רק יכול לקרות, הרי זה יכול להיות במציאות וזה יכול לקרות א"כ בעצם
זה גם אמור לקרות כי זה יעשה לי מאוד טוב ואני מאוד רוצה, והוא כבר מגיע להרגשה
שבאמת זה אמור לקרות. ואם זה לא קורה, הוא כבר מרגיש שעושקים אותי, ומשהו לא בסדר
שזה לא קורה, העסק כאן לא מתנהל כמו שהוא אמור להתנהל. דהיינו, הדמיון כבר עוזר לו
לחשוב שזה באמת יכול להיות, וזה אמור להיות, ואולי באמת אם זה לא קורה זה לא בסדר,
כי בדמיון אצלו זה כבר שייך לו, זה לא סתם צריך להיות, זה כבר בעצם שייך לו, וזה
כמעט שהוא עשוק ורצוץ שזה נלקח לו את שלו, כך זה עובד.
שורש של קינאה זה
הולך כך; אתם ראיתם כשילד קטן רואה משהו, הוא לוקח את זה. אומרים לו; רגע רגע זה
לא שלך זה של יענקי או של שרל'ה. הוא אומר: אבל אני רוצה! אומרים לו: זה לא שלך! והוא
אומר: אבל אני רוצה! שמעתם מה חידש לנו האי ינוקא, הוא חידש לנו קנין חדש, יש
בתחילת שנים אוחזין; "מאי מצאתיה ראיתיה" - הבטה בהפקר, השאלה אם זה
קנין ראיה או מעשה כל דהוא, יש מושג של ראיה "הבטה בהפקר קני". הוא חידש
עוד קנין חדש - קנין של "רצון", שאם אני רוצה משהו זה שלי, "מאי
מצאתיה רציתיה"; לא "ראיתיה" אלא "רציתיה" - מה שאני
רוצה שלי! זה היסוד של קינאה. זה השטיקעל תורה של קינאה - "רצון", מה שאני
רוצה שייך לי! זה שורש קינאה.
והרי דיברנו שכל
הרגשה היא קשורה לאיזשהו חשיבה ופירוש, אז צורת החשיבה של ילד קטן זה שאם הוא רוצה
משהו אז זה באמת שייך לו, יש לו מהלך שלם שזה שלו. והרי זה דבר פשוט, שהרי ילד קטן
הוא "עַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב יא, יב) - נולד עייר פרא, ואיך
זה הולך אצל עייר פרא; הזאב רואה כיבשה הוא אוכל אותה, ואם היא מתחילה קצת לקרטע
אז הוא עושה נשיכה יותר חזקה, מה את מפריעה לי לאכול, אני באמצע האוכל! מה פירוש?!
הוא רוצה לאכול! מה שהוא רוצה זה שלו!!! זה בעצם העייר פרא אדם יולד, הילד הקטן זה
איזה גור קטן, וכך זה עובד "אני רוצה" - אם אני רוצה זה שלי! אתם שומעים
את התשובה אני רוצה, אז בעצם שורש קינאה מגיע מיסוד גדול; מה שאני רוצה שלי, זאת
אומרת, אנחנו כבר זכינו להבין ששורש קינאה מגיע מיסוד מאוד גדול - "מה שאני
רוצה שייך לי!" במהלך של עיר פרא, במהלך של חייתו יער, במהלך של גונג'ל - מה
שאני רוצה הוא שלי!
והנה מה קורה עם
הילד הזה? הילד הזה גדל, והנה "עיר" כידוע זה חמור קטן - סייח, וכשהוא
גדל ולא תיקן עצמו הנה עתה הוא חמור גדול... עכשיו מגיע השלב שהוא קולט שאם הוא
יתנהג לפי הרעיון הזה שמה שהוא רוצה זה שלו אז הוא ימצא את עצמו מנודה בחברה, יכול
להיות אפי' שהוא ימצא את עצמו בכלא, אם הוא ימשיך הלאה עם מהלך של מה שהוא רוצה זה
שלו, אז הוא מנוע בכל מיני רצונות מלממש אותם, כי יהי' לו בעיות מאוד חמורות אם
הוא יממש את כל הרצונות שלו. אבל הוא עדיין נשאר עם אותו יסוד מבחינתו - מה שהוא
רוצה הוא שלו! אז הוא בעצם חי בסדום ששמים אותי בכלא על זה שאני לא מקבל את שלי,
והרי דינא הוא ד"עביד איניש דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא", שהרי הוא
נשאר בעצם עם אותו יסוד שזה שלי, והנה הולכים לשים אותי בכלא ע"ז שאני מממש
את שלי - זה "רְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל), זה מרקיב לא רק
את העור, אלא עד העצמות זה מגיע, עור בשר ועצמות, זה מהות הקינאה.
עכשיו, מה באמת
צורת החשיבה הנכונה שהיא בעצם נגד קינאה? יסוד חדש; מה שלא שלי אני לא רוצה! לא
רוצה את שלא שלי, אני רוצה רק את שלי, לא מתאים לי את מה שלא שלי, אני רוצה רק את
שלי! את חלקי וגורלי ויכולתי רק את זה אני רוצה, אינני נותן עיני בשדות זרים
בדברים שהם לא שלי, רק דברים שהם שלי ארצה, דברים לא שלי אני לא רוצה.
אבל למה יש צדיק
ורע לו רשע וטוב לו, למה? יש כל מיני שאלות, וזו שאלה מאוד גדולה, כבר משה רבינו
שאל את זה, יש כל מיני שאלות אבל שאלה עוד לא יוצרת תשובה, אמנם צריך לדעת תשובה
ע"ז אבל שאלה לא תמיד יוצרת תשובה כשהתשובה לא נכונה. ורגילני לומר שהשאלה
למה יש צדיק ורע לו רשע וטוב לו, היא לא יותר קשה אם אני בצד שרע לי או אני בצד שטוב
לי, השאלה מענינת מאוד והיא לא נהית בשום דבר יותר קשה אם אני רע לי או טוב לי,
אותה קושיא קשה בין אם אני בצד שטוב לי כרגע או בצד שרע לי כרגע, יש כאלה שיותר
מוכשרים ופחות מוכשרים, יותר מצליחים ופחות מצליחים, אז זה שאלה וצריך לדעת, 'הוריני
נא את דרכיך', יש דברים שלא יראני האדם וחי, בחלק מהדברים יש תשובה או אין תשובה
אנחנו לא יודעים הכל.
אבל זה לא קשור
לחיים עצמם! אנחנו רואים שהצורה שהקב"ה ברא את העולם הוא לא ברא אותו בנוסח
אחיד, הוא לא ברא כמו 'משמר המלכה' באנגליה שיש שם כמה מאות דחלילים שוים במראה
ובקומה כמו שני השעירים, כל כך בריאת העולם, צורת בריאת העולם בכל החלקים, גם
בבעלי חיים יש - מביצי כינים ועד קרני ראמים, וכל הרבבות של מהזוחלי עפר ועד
הבהמות והחיות הגדולות והקטנות וכו' וכו'. גם במלאכים יש שם דירוגים, אחד באחת,
אחד בשנים, ואחד בשמונה, ויש עוד דירוגים, יש - שרפים - כרובים - אופנים - חיות
הקודש. גם בבני אדם יש - כהנים - לויים - וישראלים, יש יותר חכמים ויש פחות חכמים,
יש יותר גבוהים ופחות גבוהים, יש יותר מוכשרים ופחות מוכשרים, כך צורת הבריאה! מה
הסוד שעומד מאחורי זה שהקב"ה ברא את העולם בצורה כזאת? יש מה להשכיל וללמוד
מזה, ויש בזה בספרי מחשבה, יש את הרמח"ל שמדבר על זה שכל אחד יש לו איזה
תיקון משלו, אבל זה לא משנה, זה המציאות ואין לזה שום שייכות לעצם המציאות שלנו.
אנחנו צריכים לדעת יסוד גדול מאוד! לא מה שאני רוצה שלי, אלא מה שלא שלי אני לא
רוצה, אני רוצה רק את שלי.
כעת לדעת שזה מה
שאומר ה"אבן עזרא", תראה כמה קינאה היא נובעת מדמיון, כל קינאה נובעת
מדמיון, שכפי שאמרנו, דבר שיכול להגיע לידי דמיון שזה יהי' אצלו ושזה יהי' גם לו
הענין, כך זה מתחיל; אז אני בעצם רוצה כי זה יכול להיות, ואני לא רק רוצה אלא כבר הדמיון עובד שעות
נוספות וכאילו זה צריך להיות, וזה כבר לא רק צריך להיות אלא כאילו זה כבר שלי, אז
מה פתאום זה שם וזה לא אצלי, יש כאן טעות ומשהו משובש. ולכן על בת המלך הוא לא
צריך בכלל שום עבודה ולא ללמוד מוסר כדי לא לקנאות, כי בת המלך הוא מבין שזה לא
עובד, אבל בת ראש הכפר זה נראה לו בדמיון שזה כן יכול להיות.
אומר ה"אבן
עזרא" תדע לך שזה בעצם לא נכון: "כך כל משכיל צריך שידע שאשה וממון לא
ימצאהו אדם בעבור חכמתו או דעתו רק אם חלק לו ה', ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא
יחמוד, ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו יותר נשגבה בעיניו מהשגב בת מלך בלב הכפרי,
ע"כ ישמח בחלקו ולא ישים אל ליבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שה'
לא רצה לתתו לו ולא יוכל לקחתו בכוחו ובמחשבותיו ותחבולותיו, ע"כ יבטח בבוראו
שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו".
אני רוצה רגע משהו
אני מרשה לעצמי לספר משהו, יש לי אח שהוא חיבר ספר ביאורי סוגיות, יש ספר ביאורי
סוגיות שאח שלי חיבר את זה, יש אולי מדף שלם של ספרים, אני זוכר שהיה איזשהו שלב
בחיים שדיקדק לי איפה אני ואיפה הוא? ממש ת"ח מופלג מאוד, ואז חשבתי רגע, יש
עוד, יש גם הגאון בעל נתיב בינה, גם חיבר מדף שלם של ספרים, מה ההבדל בין הביאורי
סוגיות לנתיב בינה למה זה לא מפריע לי? ר' בונים שרייבר גם חיבר מדף שלם של ספרים,
אז כי הוא אח שלי, אז מה, יש איזה דין שאם שנים נולדו לאותם הורים אז חייב להיות
בחדא מחתא מחתינהו יש איזה הלכה, מה באמת ההבדל כלפי בין הנתיב בינה לביאורי
סוגיות, רק דמיון, זה אח שלי אז בעצם למה
שיהיה לו יותר ממני, מה הקשר, מה הקשר זה שהוא אח שלי, אז מה אז שלו שלי, אבל כך
זה, זה רק איזשהו דוגמא שממחישה שבעצם כל ענין קינאה זה איזשהו דמיון, ותמיד
הדמיון הזה עובד דוקא על משהו שהוא קרוב, משהו שהוא קרוב אז הדמיון עובד שעות
נוספות והוא כבר מרגיש שהוא בעצם מגיע לו וזה שלו, והרי הנה בהבטה הוא כבר קנה את
זה, ועכשיו הוא עשוק ורצוץ מזה שאין לו.
ובספורנו (שם) כותב
ככל הדברים האלו במשפט אחד: "יהא בעינך לנמנע גמור, כי הנמנע לא יחמדהו הטבע
כלל" - את כל הדברים האלה, ומה שיש עוד הרבה להאריך בדברים האלה אריכות גדולה
עד מאוד, הכל כלול במשפט היחיד הזה שכותב הספורנו.
אם יש לו שאלות;
אבל למה? אז צריך לחשוב, אבל הוא לא יכול להגיע לאיזה מסקנה מכוח השאלה, השאלה עוד
לא יוצרת מצב, אז בעצם כך, שורש הקינאה זה מה שאני רוצה שלי, והיפך הקינאה זה מה
שלא שלי אני לא רוצה.
וראוי לנו לא לרמות
את עצמינו, כאילו הקנאה היא רק בתורת "מראה מקום" שרוצה לזרז עצמו למעלה
שראה בחבירו ולא שמקנא בו ואינו מפרגן לו. אך העד לכך הוא, יבדוק נא בעצמו אם
נזדמן לו לקרוא מאמר הערכה על בן ישיבה עילוי עצום ומתמיד גדול ובעל מידות נפלא
ויראתו הטהורה הקודמת לחכמתו וכו' והוא קורא מאמר זיכרון להולכים, האם הוא מרגיש
אותה הרגשה שהוא מרגיש כשאחד כזה הוא בין החיים וחבר עמו לספסל אחד בלומדם
בהישיבה?! וכן בשאר עניני העולם, כשהוא רואה ברחוב רכב יקר למאוד חולף על פניו,
האם הוא מרגיש אותה הרגשה בעת שיראה בהחנייה בהבנין אשר גר ששכנו הקרוב אליו קנה
רכב כזה?! ואי כל הרגשתו היא בתורת "מראה מקום", מה לי חי מה לי מת, מה
לי שכנו הקרוב מה לי בראה ברחוב או בפרוספקט פרסומי לרכב מפואר.
לנו נדמה שכאילו
קינאה זה משהו טיבעי, דבר טיבעי, זה נורמלי, ולא לקנאות זה בעצם נגד הטבע זה נגד
המציאות, זה כאילו בעצם צריך ליצור איזשהו מציאות חדשה איזשהו עבודה, איזשהו עבודה
מיוחדת, אז האמת היא שמה שנכון נכון, שבעצם הרבה מידות קיימות בנו, יש מידות שהם
קיימות בנו בלי בעצם שאנחנו צריכים לעשות משהו כדי לגלות אותם, ז"א הם קיימות
בנו בממילא באוטומטי זה קיים אצלינו, זה נכון שהקינאה היא נמצאת באוטומט וההיפך
קינאה הוא מחייב התבוננות, ובעצם התבוננות ושינוי וההעמקה בעצם ברעיון של היפך
קינאה.
אבל המציאות הזאת
של לפרגן לשני ולשמוח בטובת השני זה גם קיים בנפש, זה לא שזה יש מאין זה קיים בנפש
אין שום דרישה בתורה שהיא לא קיימת בנו, אין דרישה בתורה שהיא לא קיימת בנו בעצם
המציאות הטיבעית שלנו, רק יש דברים בדיוק כמו יהלומים וזהב צריך לחפש במעמקי האדמה
אבל זה נמצא שם, זה לא שזה לא נמצא, החול נמצא למעלה, אבל החול קיים והזהב לא
קיים? הזהב גם קיים! רק שלהגיע לזהב צריך לקדוח ולחפור שם, אבל הוא קיים, בדיוק
כמו שיש צרור ועפר יש אבנים וצרורות יש גם
זהב ויהלומים וכסף ונחושת הכל נמצא שם, אז צריך לקדוח ולהגיע לזה, אבל זה נמצא,
אין שום דרישה של התורה שזה לא קיים בנו בעצם המציאות הטיבעית שלנו רק יש דברים שזה
נמצא מלמעלה ויש דברים שזה נמצא יותר בעומק, וצריך קצת להתבונן ולהשקיע ולהיות עם
סבלנות עד שמגיעים לזה, אבל "וראך ושמח בליבו" זה נמצא אצל כל אחד, כל
אחד יכול להגיע לזה בדרגה זו או אחרת, אבל ודאי שבחלק שלצאת מצרות עין ולא להיות
אכול כל הזמן, לא להיות כל הזמן נכווה מחופתו של חבירו, זה ודאי בידו של כל אחד.
נמצא יסוד
"לאו" דקנאה הוא, דאיני רוצה את לא שלי, וארצה רק את שלי, ובזה הוא סר
מרוע הקנאה. ויש מידה ומעלה גדולה מזו בבחינת "עשה טוב", והוא לפרגן
ולשמוח בטובת והצלחת חבירו כאשר הוא שמח בהצלחת עצמו, וכאשר הוא סבור שאין ראוי
לאחר להיות צר עין בהצלחתו עצמו כך ישמח ולא תרע עינו בהצלחת חבירו, וכדפירש כן
הרמב"ן עשה ד"ואהבת לרעך כמוך", שנצטוו בזה כל ישראל, ולא רק אהרן
הכהן שנאמר עליו "וראך ושמח בלבו" ושבשכר זה זכה לחושן המשפט על ליבו.
ואמנם עבודת חיים היא להגיע לדרגה זו, אך אין אנו בני חורין ליבטל ממנה, אלא ליקח
ע"ע ענין זה, ואורח חיים למעלה למשכיל.
הייתי רוצה אולי רק
לספר איזשהו מעשה שהיה, מעשה שפעם הגיע להתעסק עם כזה סיפור, היה איזה מעשה
באיזשהו ישיבה קטנה מאוד חשובה מהכי גדולות וחשובות, שיום אחד מתקשר הראש ישיבה של
אותה ישיב"ק, הוא מספר שיש בחור בישי"ק שבש"א וש"ב - עד קיץ
ש"ב, הוא היה מצויין מאוד ומופלג ומשקיע ומתמיד ועם הרבה חשק ומתקדם כל הזמן,
ובקיץ האחרון, הוא התקשר בסוף הקיץ, הוא הולך הלוך וחסור ומפסיק לתפקד, 'זה האיש
לא ידעתי מה היה לו!' כך אומר רה"י, והוא רצה לנסות למצוא את פיתרון לזה.
אותו בחור היתה לו
איזשהו מעלה, שהוא מאוד מדבר "דוגרי" ושם הכל על השולחן, הוא מגיע ומספר
ואומר כך; אני כשהתחלתי את הישיבה לקחתי על עצמי שאני חייב להיות מהרביעיה הפותחת,
ואני השקעתי בשביל זה למעלה משנה וחצי וראיתי שזה לא הולך, זהו אני גמרתי עם
הסיפור הזה, אין לי כוח וזהו אני שובת, אני בשביתה. שאלתי אותו; את השאלה שדיברנו
קודם, מה גורם לאדם להרגיש את אשר הוא ירגיש וכו' וכו', הוא מיד אומר שזה תלוי
במציאות! היה פשוט לו שזה תלוי במציאות. אמרתי לו שאני חושב לא כך! הוא אומר לי;
מה אתה פתאום?! זה קשור במציאות. אמרתי לו; בוא נשאיר כרגע את הויכוח בנושא זה
בצד, ובוא רגע ננסה לחשוב, אתה אומר שאתה רצית להיות מהרביעיה הפותחת, תגיד לי
ידידי! כמה בחורים יש בשיעור שלכם? הוא אומר לי; 48, כך היה בישיבה שהוא למד, תגיד
לי אתה ידידי איפה אתה מדרג את עצמך מבחינת כישרון יחסית לחברים שלך, לו על הכל יש
תשובות חותכות, והוא השיב; מס' 15. אמרתי לו; אני למדתי בחשבון שמ-4 עד 15 יש 11
איך בדיוק חשבת לסגור את הפער הזה?! הוא אומר לי; מה פירוש, עם התמדה, כך הוא שמע
מהמשגיח שמתמיד נפתח לו הראש. אמרתי לו; נכון, מי שמתמיד נפתח לו הראש, אבל מה
לעשות שגם הרביעיה הפותחת הם גם מתמידים, ואם "בוק" שנהיה מתמיד נפתח לו
הראש, מה קורה ל"עילוי" שנהיה מתמיד, הוא נהיה גאון הגאונים! וכי יש
איזה תיקרה שכביכול יורה ה"בוק" ל"עילוי" לא לעלות יותר,
לחכות לי, אני יפתח לי הראש ואני אגיע לדרגתך, האם כך זה עובד?! זה היה לו מאוד
קשה לעכל, כי היה נראה לו שיש כאילו איזה תקרה, רק ה"עילוי" מגיע לזה
מהר, וה"בוק" יתמיד חזק ואז יהי' מידת ההשתוות, כך היה המהלך שלו.
אח"ז אמרתי לי; בוא נראה, למעשה אתה נמצא בשיעור שלך בשליש העליון, אתה אומר
שאתה מס' 15 כך שלפי מה שאתה אומר יש שתי שליש פחות ממך, יש 48 ואתה מס' 15 נמצא שאתה
בשליש העליון שזהו מקום די נכבד, א"כ יש לי שאלה; כל השתי שליש האחרים הם
הולכים ממש כבושי פנים ונפולי פנים, וכי אין להם מה לעשות בעולם?! זאת ועוד אחרת,
אמרתי לו, תשמע! אם אתה נמצא ולומד בישיב"ק שהיא מהכי טובות בארץ, בעצם בכל
ישיב"ק בינונית באמת אתה מהרביעיה הפותחת, רק בישיב"ק שהיא מהכי טובות
בארץ אתה בשליש העליון, זה מקום די מכובד, ובאמת סביר להניח שאם תשקיע תגיע לרבע
העליון, אמנם לא לרביעיה הפותחת אבל לרבע העליון, ומה לך כי נזעקת?! כך דיברתי איתו
ס"ה פעם או פעמיים את הדברים וליבנו את זה ובאמת זה הסתדר לו.
ואמרתי לו לאותו
רה"י שזה בסדר, והוא באמת מאוד תמה; זה כבר בסדר?! הוא כמה חודשים בשביתה וזה
כבר בסדר?! אמרתי לו; שבמקרה הזה זה כן, הוא לא כזה מסובך, הוא בר דעת, רק שהיה לו
כזה מהלך ותובנות לא נכונות ששיבשו אותו, ועתה הוא שמע כיוון אחר והוא הולך להיות
בעל תשובה. ובאמת כך הווה הוא חזר לעצמו והכל היה בסדר, עולם כמנהגו נוהג, וחזר
להתמדתו והמשיך הלאה, ואחרי חודש חודשיים הוא סיפר לי; תשמע, זה עובד, הוא חזר
לעצמו כאילו לא היתה נפילה הזאת.
ובאמת מה השתנה,
וכי שיניתי לו את המציאות?! המציאות נשארה אותו דבר בדיוק, רק הוא הסכים ברוב טובו
לא להיות מהרביעיה הפותחת, קודם מה שהוא רצה חייב להיות, ועכשיו מה שלא שלו זה לא
חלקו להיות מהרביעיה הפותחת, שהרי וכי כל כל אחד בא לעולם כדי להיות מהרביעיה
הפותחת, הוא בא לעולם כדי להיות מהשליש העליון, ואולי הוא יגיע לרבע העליון, זה
בעצם המהלך כאן של הענין, חלק מהמהלך של הענין.
עכשיו, יש עוד דבר
שמאוד קשור לקינאה וכל הזמן רואים שיש שייכות בין הדבר הזה לקינאה, בדרך כלל קינאה
קיימת אצל מישהו שהוא מרגיש שהוא לא מספיק בסדר, יש לו כל הזמן הרגשה שהוא בעצם לא
בסדר, הוא היה צריך להיות אחרת הוא לא מרוצה מעצמו, הוא חושב שרמת הצידקות שלו לא
בסדר, הוא לא מספיק משקיע בלימוד, הוא לא מספיק טוב במידות, יש לו ריגשות אשמה.
הדבר הזה שיש קשר
בין ריגשות אשמה לקינאה זה לא המצאה שלי, יש, היה בשנים האחרונות, מישהו כל הזמן מצלם
ומשכפל את זה, איזה קטע של רבי יחזקאל ב"אור יחזקאל" שרבי יחזקאל כותב
את זה שם, ואפשר לחשוב שכתב את זה פסיכולוג מודרני, רבי יחזקאל כותב שם כך; שהדבר
הכי עיקרי, שבן אדם תמיד יהיה מרוצה ושמח מהמצב שלו, הוא אומר בכל מצב גם אם אדם
נכשל הוא צריך להיות שמח, תמיד הוא צריך להיות שמח, הוא לא מפרש שם בדיוק איך הוא
יהיה שמח, אבל הוא תמיד יהיה שמח, גם כשאדם נכשל הוא צריך להיות שמח, אם הוא ישמח
הוא יצליח, הוא אומר ברגע שאדם מאשים את עצמו אז מגיע קינאה שינאה ותחרות, וכל
המידות רעות מקורם בריגשות אשמה.
והוא כותב שם שדבר
זה ראינו מהפרשה הראשונה בתורה, הוא אומר "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת
צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד) וקין הביא שם
מפירות רקובים, "וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם) "וְאֶל קַיִן
וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה, וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד" (שם ד, ה), אז הקב"ה
נגלה לקין מה הוא אומר לו, מה הקב"ה אומר לקין? "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה
נָפְלוּ פָנֶיךָ" (שם ד, ו), זה מה שצריך להגיד לו?! תגיד לי אתה לא מתבייש זה מה שאתה מביא לי,
עגבניות רקובות זה מה שאתה מביא לקב"ה?! לא זה הוא אומר לו, למה חרה לך ולמה
נפלו פניך, הבעיה שלך כרגע זה מה שחרה לך ומה שנפלו פניך. אם קין היה מתמודד עם זה
הוא אומר הוא לא היה מגיע לרציחה, החרה לו ונפלו פניו זה הגיע למצב שהקינאה הגיעה
עד רציחה, כך ר' חצק'ל אומר, הוא אומר דבר זה מתחילתה של תורה למדנו, בכל מצב הוא
אומר אדם צריך להיות שמח ומרוצה.
איך באמת אני יהיה
שמח ומרוצה אם נכשלתי, הרי נכשלתי איך אני אהיה שמח ומרוצה? אנחנו פשוט חיים מאוד
ברמאות עצמית, אנחנו באמת חושבים שאנחנו לא אמורים להיכשל וכאילו אם קורה כישלון
זה מראה עד כמה אנחנו רעים, ואנחנו לא
קולטים עד כמה בעצם אנחנו מועדים לכישלונות, ז"א שבעצם יצירתינו אנחנו בעצם
מועדים לכישלונות, זה נכון שמוטל עלינו לעמוד על המשמר אנחנו צריכים לעשות עם
עצמינו ולא לתת, לא מזמן ראיתי מישהו שכתב איזה רעיון אולי זה דבר נכון, הוא אומר
רעיון כזה, הוא אומר הקב"ה לא דורש מאיתנו לנצח, הוא דורש מאיתנו להילחם
להתמודד לא להרים ידים, מי שמרגיש שיש לו איזה קושי צא למלחמה תעשה משהו, הדברים
לא נמדדים במבחן התוצאה, אם אתה עשית את מה שאתה יכול אתה מאה אחוז, לא נדרש יותר
מזה.
עכשיו, אין מצב,
בינינו לבין הקב"ה אין שום מצב שהוא אבוד, בעניני החיים יש כל מיני דברים
זהו, זה אל חזור! העסק אבוד! וכך הוא המצב בכל עניני העולם והחיים שיש מצבים בלתי
הפיכים. וגם בעניני עבירות על חוקי מלוכה או אפי' תורה בב"ד של מטה יש מצבים
בלתי הפיכים, שהרי כל שעבר עבירה שיש בה מלקות או מיתת ב"ד בעדים והתראה לא
תועיל לו כל תשובה שבעולם להימלט מעונשי ב"ד. וכבר נשאל הברכת שמואל; למה כל
עבירה אינה נחשבת ניתק לעשה דתשובה? ותירץ, דתשובה מתקן את האדם לא את גוף המעשה
וכו'. וכל זה ביחס למציאות האדם כאן בעוה"ז, אך ביחס להקב"ה אין הדבר
כן, אלא נפש החוטאת מה תהא עליה? והקב"ה השיב לא מיתה ולא ייסורים ולא קרבן,
אלא יעשה תשובה ויתכפר, וחזר הקשר והאהבה בינו לבין הקב"ה, והרי הקב"ה
הוא אבינו האב הרחמן שאוהבינו אהבה רבה חמלה גדולה ויתירה ד"בָּנִים אַתֶּם לַה'
אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) ו"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב), ואיך לא נהיה
מרוצים?! וכך הוא המצב בין אב ובנו, שהאהבה ביניהם יוצרת מציאות שאף כשעשה הבן
עוולה גדולה, אם רק מבקש סליחה כדבעי מתעוררת שוב אהבת אביו אליו לאין שיעור.
אין מושג כלפי
הקב"ה אבוד, כי בעצם אם יהודי רוצה ועושה את מה שמוטל עליו, הוא יגיע תמיד לשלימות,
כל מצב שהוא הגיע יש לו תמיד את הצורה איך להגיע חזרה לשלימות, גם דבר ש'חי ה' אם
יכופר העון הזה לכם עד תמתון', אז בסדר המיתה תכפר לי, תהא מיתתי כפרתי, אבל אין
מצב של אבדון, זה קשה מאוד להגיע למצב, א"א לתאר איזה רמה של רשעות צריך
להגיע כדי שתהא נשמתו נכרתת, אנחנו לא שייכים גם למאה קומות מעל, אנחנו לא שייכים,
זה לא פשוט לנסות להגיע למצב שאין סיכוי שאין תיקוה, אבל לכל הפחות דבר פשוט שבני
עליה מהסוג שנמצאים כאן, אז פשיטא שלא יבצר להם כל אשר שייך להם, פשיטא שבעצם את
כל מה שהם אמורים לעשות זה בפיך ובלבבך לעשותו.
והרעיון הזה לחיות
עם ריגשות אשמה, זה בעצם ברגע שאדם, כך רבי יחזקאל כותב כך, שברגע שאדם מאשים את
עצמו הוא מרגיש רע בעצמו, אז הוא לא מוצא לעצמו נוחם הרבה פעמים רק אם הוא יהיה לו
טענות על אחרים, ואחרים לקחו לו ואחרים עשקו אותו ואחרים על חשבונו, הכל מגיע כך
הוא כותב שם, שהוא מנסה להשקיט את סערת הנפש שלו ואת הרגשות השליליים שיש לו על
עצמו בזה שהוא יאשים אחרים.
ואנחנו רואים את זה
כל הזמן שמי שמבין ושזה באמת כך, שלא בודק את עצמו כל הזמן מול אחרים, הרי בעצם
אני בכלל לא אמור לבדוק את עצמי מול אחרים, בוא טיפה נתבונן, אם אני בעצם מודד את
עצמי מול השני, אז אני בעצם מגלה בזה שההבדל ביני לשני הוא רק איזשהו הבדל כמותי,
ואין בי איזשהו משהו יחודי או בו איזשהו משהו יחודי שבכלל לא שייך לדון מה יותר זה
מזה.
יש לי שאלה מה יותר
חשוב מפתח או עט? אז טוב, אז אם אנחנו נדון מצד שוה כסף ככסף אז כשאנחנו דנים על
המפתח הוא בכלל לא קשור למפתח והעט לא קשורה לעט, אלא כמה זה שווה, אז בתור כמה זה
שוה אין מושג לא של מפתח ולא של עט ולא של סטנדר ולא של ספסל ולא של כיסא ולא של
חולצה ולא של כלום, הנושא כמה זה שווה, אבל כשאני דן על השם כלי מה יותר חשוב מפתח
או עט שייך בכלל להגיד, יש איזה יחס בין מפתח לעט?! מפתח הוא חשוב לתשמישו לתשמיש
מפתח, ועט חשובה מאוד לתשמיש עט.
מה יותר חשוב יהלום
או מחט? מחטין יש גם בפחות משווה פרוטה, אבל חייט שלא יהיה לו מחט הוא יתן יהלום
כדי לקבל מחט כי בלי מחט הוא ימות מרעב. איך יראה העולם אם לא יהיה מחטים? אפי' לתפור
את עלי התאנה לא יהיה לנו איך לעשות. מחט בתור כלי תשמיש אין לו ערך, זה לא קשור
לזה שכמה כסף הוא שווה, החשיבות של כלי בתור כלי היא לא קשורה לערך הכספי, השימוש
כלי זה חשיבות שאין לה ערך ושיעור.
מושג של תחרות זה
בעצם יוצר מצב שאנחנו רק שווה כסף, יש משהו מאחד בינינו בעצם וזה רק ענין של נושא
כמותי, אבל באמת שנברא האדם יחידי, וכל אחד יש לו בעצם משהו יחודי אישי מקורי
יצירתי שאין שני לו, ואי' בגמ' "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם"
(סנהדרין לז,א), פירוש, דכל יהודי שהולך בדרכי ה' ומעמיד עצמו במהלך של תורה
ומצוות הנה כל בריאת העולם כדאית בשבילו והיה השי"ת בורא כל העולם בשבילו
לבד, דהיינו דהוא סיבה בפני עצמו שהקב"ה יברא עולם ומלואו למטרת יהודי זה וכל
שאר העולם הם אמצעי לאותו יהודי, דהיינו שהמבט הנכון כלפי אותו יהודי הוא שהוא
היחידי שבא להעולם כמטרה ושאר כל העולם וכל אנשי עולם כלפיו כולל משה ואהרן והאבות
והנביאים תנאים ואמוראים וכו' הם אמצעי למען אשר ילמד את את אשר יש לו ללמוד
ממציאות שאר אנשים ומהם יקח לעבוד את ה' לפי חכמתו ודעתו. ואמנם יהודי אחר שגם
משתדל בחובתו בעולמו אף הוא סיבה בפני עצמה לבריאת כל העולם וכל אשר ישנו תחת השמש
נבראו לצוות זה, וכן הוא הנכון כלפי כל יהודי שמקבל עליו עומ"ש, נוראות
למתבונן! והנה מאמר הכתוב "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) ואב אוהב כל בן
בפני עצמו לפי פרטות אישיותו, וכל בן הוא בן שלם, וכדברי הגר"ח דלכל בן יש
סיבה לירושה שלימה כי הוא בן שלם ואינו פחות בן בזה שיש לו אחים, אך מ"מ ליבא
דאינש אינש וגבול יש להכלת הלב, אך כלפי הקב"ה באמת הוא שכל אחד הוא בן יחיד
וחביב לקוב"ה וככל הנתבאר, ועוד יש להאריך בזה, נוראות למתבונן!
והיינו "כשם
שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", הרי זה בעצם כמו שבאמת כל בן אדם פרצוף
אחר כ"כ הרבה בנ"א יש בעולם, ולכולם יש מצח עינים ואף ופה ולחיים וסנטר
ואין שנים דומים, ובאמת מי שמכיר מה זה בן אדם, יודע שכמספר הבני אדם בעולם כך
מספר סוגי הבנ"א, כל אחד הוא סוג אחר, כולם בנ"א אבל בעצם כל אחד הוא
יצירה בפנ"ע, הוא משהו בפנ"ע יש לו את החלק שלו ואת השורש נשמה שלו,
משהו יחודי לו שאין דומה לו, אין מושג בבנ"א שנגיד יותר בעל כשרון ממני אז זה
בכלל מאתיים מנה, ואני כלפיו ממש בכלל מאתיים מנה אין כזה דבר, כזה דבר יש רק בנושא
של כמויות אבל בכל דבר שיש לו ערך עצמי, לא שייך בכלל כזה הסתכלות והדבר הזה הוא
דבר פשוט.
מדהים שאין טביעת
אצבעות שווה בין מיליארדי בנ"א, ס"מ על ס"מ בפיסת עור באצבע אין
שנים שוים! בכל העולם בכל הדורות מבריאת העולם אין צייר כאלוקינו [צריך לבדוק האם
זה בטבע כ"כ ריבוי צורות בטביעת אצבעות או שזה נס].
זה נכון
שהקב"ה באמת ברא סוגים מסוגים שונים, והפוך זה הגדלות של האדם שהקב"ה לא
ברא שניים שוים, אין שיכפול גנטי כי כל אחד הוא צלם אלוקים בפנ"ע, ובעצם כל
אדם הוא בעצם אדם הראשון הוא בעצם אדם יחידי בעולם, יש עוד יחידים, ובעצם המבט
האמיתי של האדם המבט האמיתי על פי תורה הוא ברוך שברא כל אלה לשמשיני, כל אחד הוא
מרכז העולם והוא בעצם בא לעולם להשלים איזשהו משהו אישי ייחודי שאין מי שיעשה את
זה, אם הוא לא יעשה את זה יש שם חור, יש שם בכתר של המלך איזה תושבת בלי אבן, יש
שם משהו שחסר בכל השלימות של האבן, אין מישהו שיכול להשלים את זה, אבל מאחר שכל
אחד בעצם שונה מהשני, אז בעצם יש תמיד את המצב של מכל מלמדי השכלתי, כי כל אחד
השלימות שלו היא קשורה גם לזה שיכיר עוד סיגנונות עוד דברים, דברים שאצלו הם פחות
חזקים ואצל אחרים יותר, ומיני ומינך יתקלס עילאה, וכל אחד יש לו משהו ללמוד ממה
שקורה מחוץ לו, בבחינת דון מינה ומינה ואוקי באתרא, הוא ילמד מזה איפה זה שייך
אליו או מה יש לו ללמוד מזה, ואז כל אחד נעזר בשני, אני לא בא לקחת מהשני או
להשתלט על השני אני יש לי את כל מה שאני צריך, את כל מה ששייך אלי יש לי, ויש לי
גם את כל אלה שסביבי עד כמה שהם יכולים לסייע לי בכל הצורה של ברוך שברא כל אלה
לשמשיני, זה בעצם ההסתכלות הישרה הנכונה והפשוטה, ושכל אחד בעצם הוא ראוי לזה אם
הוא ילך ע"ז.
אז לזכור; ריגשות
אשמה תמיד הם באים מאיזשהו משהו לא נכון, זה מגיע, הרי תמיד הוא בודק את עצמו לפי
אחרים, בזמן שאין כזאת בדיקה, הרי לא יתכן שמה שאני, איך יתכן שהערך שלי נקבע לפי
איך אני מול אלה שסביבי, הרי תמיד יהיה תלוי ליד מי אני נמצא; אם אני נמצא ליד מי
שפחות ממני אז אני גדול, אם אני נמצא ליד מי שגדול יותר ממני אז אני קטן, ומה אני?
איזה זיקית, תלוי ליד מי אני נמצא, 'למה זה תשאל לשמי והוא פלאי', אין לי שם אין
לי מהות, המהות שלי זה איך אני ביחס לאחרים, כך בנ"א משפיל את עצמו, כך צורת
ההסתכלות של בנ"א?!
מי שמבין קצת במהות
של חובתינו בעולמינו, יודע שאין בכלל מושג של להשיג משהו, אין בכלל מושג של כמות, כל
עניני כמויות, כל עניני עשה ולא תעשה בתורה החלק הכמותי שבזה, זה רק היכי תמצי כדי
להגיע לשלימות האמיתי, שהשלימות האמיתי כותב המסילת ישרים (פר' א') זה הדביקות בו
יתברך, והאמצעים המגיעים לשלימות הזאת כותב המסילת ישרים זה כל התרי"ג מצוות,
ותורה ותפילה, וכל הדברים מה? כדי להגיע לדביקות בו יתברך, זה השלימות האמיתי, והשלימות
הזאת היא לא קשורה לכמויות.
קשר שבין בן לאבא
זה לא נושא כמותי ולאבא יש מקום בלב לאהוב כל בן, הקשר בין בן לאבא כשהקשר הוא טוב
לא האבא בבעיה ולא הבן בבעיה, אז אב לבניו או קשר בין בן לאבא זה קשור אם הבן יותר
בעל כישרון או פחות בעל כישרון, יש יותר פינה חמה בלב לאבא ישר אם הבן שלו יותר
בעל כישרון או פחות בעל כישרון, יותר גבוה או פחות גבוה או משהו? בן, בין כך ובין
כך קרוים בנים, אם הבן הוא בן סורר ומורה אז זה יותר קושי וזה יותר בעיה, אבל בכלל
אבא מודד את בניו, יש כזה סוג הסתכלות לאבא למדוד את בניו? אין כזה סוג הסתכלות!
אולי רק נעיר לאיזה
גמ' מענינת, יש גמ' בתענית דף (כא,ב) כתוב כך: "אבא אומנא הוה אתי ליה שלמא
ממתיבתא דרקיעא כל יומא, ולאביי כל מעלי יומא דשבתא, הוה קא חלשה דעתיה דאביי משום
דאבא אומנא" אביי היה לו חלישות הדעת, אבא אומנא כל יום והוא רק פעם בשבוע
מקבל דרישת שלום ממתיבתא דרקיעא, "אמרו ליה לא מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא",
כך כתוב בגמ'.
רבותי, אני לא מבין
מה זה הרגיע את אביי, על דא קא בכינא שלא מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא, חלשה
דעתיה דאביי שאבא אומנא מקבל דרישת שלום מרקיעא כל יום והוא מקבל פעם בשבוע, אמרו
ליה לא מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא, אז במה תתישב דעתו של אביי בזה, זה בדיוק
הבעיה שלו? הפשט הוא; אביי לא היה לו בעיה למה הוא יותר ממני, זה הבעיה שלו? אביי
מפרגן לאבא אומנא שיהיה לו יותר לא זה הבעיה שלו, אביי חשב אם הוא מקבל כל יום
ואני פעם בשבוע כנראה אני לא מספיק, אולי זה תביעה עלי שאני לא עושה מספיק, אז ענו
לו; תירגע לית מצית למיעבד כעובדא דאבא אומנא, אביי היה אמורא והיה יותר חשוב מאבא
אומנא, אבל אבא אומנא יש שם הגמ' מסבירה שם למה הוא הגיע לזה, זה לא שייך אליך,
אביי אתה יכול להיות רגוע זה לא שייך אליך, אה, לא שייך אלי שיהיה לו חמש פעמים
ביום אין לי בעיה עם זה, לא היתה הבעיה של אביי קינאה, חלשה דעתיה של אביי אולי
אני לא בסדר, איך זה שאבא אומנא רופא, מקבל דרישת שלום כל יום ואני לא, כנראה שאני
לא בסדר צריך לעשות משהו, הוא ראה בזה איזה משהו התעוררות אולי זה התעוררות משמים
מעוררים אותו אולי אתה לא בסדר, תעשה משהו, לית את יכיל, אה, לית אני יכול אז הכל
בסדר.
שאלה:
ריגשות אשמה של בעל
תשובה זה לא ריגשות אשמה שמדכאים, יש ריגשות אשמה שמדכאים ויש ריגשות אשמה
שמרוממים, כי בעצם הריגשות אשמה של בעל תשובה אמורים להיות איך הבן מלך כמוני, איך
נסיך כמוני מתנהג כמו חובק אשפתות זה לא בסדר שאני כך מתנהג, אבל יש אשמה שאני
דפוק, הרי אני אשם אני רע, ויש אשמה, אוי וי איך עשיתי את הדבר? לא מתאים לי, והוא
ממש הוא יכה את עצמו, זה לא בסדר וזה יגרום לו להתרומם. והסוג של ריגשות אשמה
שאנחנו לוקים בהם, זה מדכא אותנו זה מטריד אותנו וזה מאבד לנו כל מוטיבציה, אין
לנו בכלל מוטיבציה ואנחנו מאבדים כל רצון, האשמנו בגדנו של הבעל תשובה, זה סוג
אשמנו, של מה קורה, איך קרה איתי כך, לא מתאים, צריך לסדר את הענינים, והאמת היא
שזה שתי סוגי הרגשות שונות ומגיעות ממקום אחר, זה משהו אחר לגמרי, יש אשמה של
השפלה עצמית, ויש אשמה של מה זה, זה לא שייך, אני לא קולט מה שקורה כאן, נרדמתי
בשמירה, אני כעת מתעורר ואני הולך לסדר את הענינים.
שאלה:
גם חרטה כי הרגשות
האלה של הצער גורמות לי לא לעשות את זה עוד פעם, ולהתנתק מזה, אז הקב"ה ברא
את הרגשות האלה אבל זה לא קשור ליאוש, צריך לדעת שהמצות תשובה, השלימות של התשובה
של עשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה, זה בעצם אמור לדכדך את הבן אדם לשבור אותו
ולהפיל אותו או להרים אותו? אני לא מבין, מצות תשובה כל העשרים עיקרי תשובה של
רבינו יונה, היעלה על הדעת, שהתורה תתן צורה איך ליפול עוד יותר?! רק למה היום
אומרים אל תחשוב אל תחשוב אל תעשה תשובה, כי בנ"א לא קולטים את זה, הם לא
קולטים את החלק הזה שכשאני מרגיש כך זה יגרום לי; איך לא שמתי לב מה קורה איתי, ה'
ירחם מה עשיתי, ואני הולך לסדר את הענינים ואני בוש ונכלם מההתנהגות שלי, אבל לא
בכיוון של זה, אני בוש ונכלם כי זה לא מתאים לי, פשוט לא שמתי לב, פשוט פשעתי
בשמירה, אני הולך כעת לשמור, ואני הולך כעת לסדר ולתקן, אבל לא בצורה; מכאן יש
ראיה כמה אני לא בסדר, כמה אני גרוע, כמה אין לי תקוה.
שאלה:
קינאת סופרים זה
כך, א' המהרש"א כותב בסוף לא יחפור על קינאת סופרים, הוא אומר שכתוב קינאת "סופרים"
לא קינאת תלמידי חכמים, ז"א סופרים זה פחות מתלמיד חכם, הוא אומר שת"ח לא
צריך להגיע לקינאה כדי ללמוד, אבל סופרים הם עוד לא ת"ח הם צריכים את ההמרצה
של קינאה, אבל בכל מקרה המושג של קינאת סופרים; שלפעמים כדי שאני ימצה את היכולות
שלי ואני למשל לא אהיה עצל אני צריך איזה כוח וכלי, ובמצב שאני רואה שמולי יש כאלה
שמשקיעים יותר זה גורם לי להתעורר מתרדמת העצלות שלי, ולהגיע למה? למה שאני! לא
הכונה להיות כמוהו, אבל לא תמיד הלשמה מעורר אותי, לא תמיד החלק שלי של 'זה חלקי
מכל עמלי' הוא מנוע מספיק כדי להמריץ אותי למה שצריך, ולפעמים צריך איזה עזרה
מסביב את הקינאת סופרים, אבל קינאת סופרים זה לא בתור מטרה, אלא אמצעי כדי שאני
אגיע לעצמי, דכנגד העצלות ברא גם הקב"ה טבע של תחרותיות לאזן בין עצלות
לחריצות.
שאלה:
כי באמת הקינאת
סופרים זה לא קינאה שמשתקת ולא קינאה שמגיעה ממקום רע, זה בעצם מעורר, זה מעורר
אותי במוחשי, כי לא תמיד כשאני קורא בספר את מה שצריך לעשות זה גורם לי לחוש את זה
ולעשות, כמו שאני רואה את מי שעושה את זה ורואה לאן הוא מגיע, זה לא באמת בתור
להשיג אותו, כמו החלשה דעתיה דאביי, מה קורה איתי.
שאלה: למה שלא יהיה
רגשי אשמה כשהוא רואה מישהו אחר?
אבל לא כולם יכולים
להיות אותו דבר, כל אחד יכול להיות מתמיד אותו דבר?! בכישרון זה פשוט שאין לי מה
לקנאות אם יש לי פחות כישרון, אין לי, זה מה יש, אעשה הפגנה למה ההוא יש לו יותר
כישרון ממני? טוב תעשה הפגנה, אתה קיבלת פחות כישרון, אז אתה אדם פחות מיוחד?! אתה
לא יכול להצליח?! כדי להיות מוצלח מה צריך להיות?!
בכלל יש כאן עוד
דבר, בכלל האם אנחנו אמורים להתעסק בלגדל את עצמינו? אבל זה צריך לדבר פעם אחרת.
שאלה:
זה בתור שאנחנו
נדע, אנחנו צריכים לדעת את המשקל, אנחנו יודעים מה זה אברהם מה זה יצחק מה זה יעקב
מה זה משה מה זה נוח, אנחנו צריכים לדעת, מה זה נוח אז חז"ל נתנו לנו את
הדברים שנבין מה זה נוח.
שאלה:
אם כתוב דבר שזה
תביעה עליו אז זה תביעה, מה פירוש? כתוב אם היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום,
ולמה באמת הוא לא היה בדורו של אברהם כי הוא לא יכל להיות הוא לא זכה להיות בדור
ההוא, הרי א"א להיות בדורו של אברהם ולהיות...
שאלה:
בוא נשאל שאלה;
שנים ששקדו על תלמודם בשלימות הכי גדולה, ואחד קיבל משרה ואחד לא קיבל משרה, וזה
שקיבל משרה הוא העמיד תלמידים לאלפים ולרבבות, והשני ישב ולמד עד סוף ימיו בשלימות
נפלאה, אבל המציאות היא שאת הללמד הוא לא עשה, עכשיו, יגיעו למעלה יהיה להם אותו
שכר או לא, אבל הוא עשה את כל מה שהוא עשה, והם שוים במראה ובקומה כמו שני השעירים
ממש? אבל הקב"ה זיכה אותו במה שאת חבירו הוא לא זיכה והזכות הזאת מגדילה
אותו, אדם עושה הוא יקבל מאה אחוז, אבל אם הקב"ה נתן לו כלי קיבול קטן, הוא
יקבל מאה אחוז ששייך לכלי קיבול קטן והוא לא ירצה בכלל מאה אחוז ששייך לכלי קיבול
גדול, הוא שלימות של מאה אחוז, אבל יש שלימות של לחמניית ביס, ויש שלימות של חלה
של טיש, ויש גם הרבה דרגות באמצע; יש בולקא, ויש חצי חלה, ויש כפול, יש כל מיני
דרגות, שלימות זה לא הכוונה שכולם שווים, אין כזה מושג שכולם שווים כל אחד הוא
שונה, אבל שלימות הכוונה אם אני עשיתי את כל מה שמוטל עלי, אז אני אדם השלם בכל
מיני שלמויות אבל הכל ביחס, הקב"ה ברא שרפים אופנים כרובים, הקב"ה לא
ברא משמר המלכה, כמה מאות רובוטים, לא זה הצורה.
שאלה:
אז יש מושג של
הנהגה שיש דין ויש רחמים, והנהגות של הקב"ה דין או רחמים או כל מיני דברים,
יש כל מיני חשבונות בדברים האלה שלפעמים, כמו מה זה עין הרע? אני לא יודע מה זה
עין הרע, אבל כתוב שעין הרע, זה גורם שזה מעורר דין על הבן אדם, זה לא שקורה לו
משהו שלא מגיע לו, אבל זה מעורר שישתנה ההנהגה כלפיו מרחמים לדין, אבל הוא לא יקבל
משהו שלא יגיע לו, רק זה מעורר דין, הרב דסלר מסביר שם למה זה מעורר דין, אז
ז"א שגם איך שאני, מה שאני כמו שאני, אפשר לראות אותי בכל מיני הבטים איך
היחס כלפי בדין ואיך ברחמים, ואיך בשיתף רחמים בדין בכל מיני, זה דברים מורכבים
מאוד, זה לא שחור לבן.
