"קָרָא עָלַי מוֹעֵד" - ת"ב
אנחנו נדבר היום על
מה שביקשתם שבוע שעבר, הדברים עוד לא לגמרי מאה אחוז מאורגנים, אני מקוה שהדברים יהיו
מובנים, שיהיה באים כאחד, שהפיניש יהיה באים כאחד, על עניין החורבן.
אבל לפני שנגיע לזה
אז ארצה לדבר איזשהו דרוש, שבעצם מאותו רעיון שנלך אח"ז בענין החורבן,
ולהתחיל עם אותו דרוש שיש בו בעצם את אותו רעיון, ואז נראה אח"ז איך מתחבר
הדברים.
יש משנה בסוף
סנהדרין (י-א) אלו שאין להם חלק לעוה"ב, כתוב שיש שלושה מלכים וארבעה הדיוטות
שאין להם חלק לעוה"ב, המלכים זה אחאב ירבעם ומנשה שאין להם חלק לעוה"ב
בגלל רשעותם, וההדיוטות זה בלעם דואג אחיתופל וגיחזי כך כתוב במשנה, בעצם בלעם הוא
היה גוי, בעצם כולם כאן הם יהודים ובלעם הוא היחידי שמוזכר כאן שהוא בעצם היה גוי
ואחרי מתן תורה, וגם מדברים עליו שאין לו חלק לעוה"ב, ז"א שגם גוי יש לו
שייכות לעוה"ב ושבלעם הפסיד את זה כך כתוב כאן.
עכ"פ אבל יש
קצת להתעורר; מה זכה בלעם שהוא זה שנמנה ברשימה הזאת יותר מאשר הרבה גויים שונאי
ישראל, היה נבוכדנצר, סנחריב, המן, לא יודע, היו כל מיני גויים שהרעו לעם ישראל
והם לא מוזכרים כאן?
הרמב"ם כותב
שם בפי' המשנה שהרשימה הזאת זה לא שיש ס"ה שלושה מלכים וארבע הדיוטות שאין
להם חלק לעוה"ב, אבל יש עוד, אלא אלו הידועים, יש עוד שהם פחות ידועים
ומפורסמים והם לא נימנו, אבל אלו הידועים והמפורסמים. אבל עדיין צריך להבין המן
נבוכדנצר וסנחריב פחות ידועים מאשר בלעם? כאילו במה הם פחות ידועים?
מה נגיד, שאולי אלה
פשיטא, שהם בכלל לא הכירו את ה', אבל בלעם הוא הרי היה יודע את ה' יודע דעת עליון,
ויודע את ריבונו ומכווין למרוד בו זה יותר חמור, אבל זה גם לא נכון, למה הם לא
הכירו, נבוכדנצר כתוב שם שהוא הכיר, הלך ארבע פסיעות לכבוד ה' ובזכות זה כתוב שהוא
זכה שם לשלוש דורות של מלוכה, וגם המן עשה כל מיני חשבונות שם מתי להרע לעם ישראל
לפי המזלות, כי הוא ידע שיש הקב"ה ואיך להתחכם שם, אז הם גם הכירו את ה'. למה,
מה המיוחד בבלעם שהוא נמנה כאן באלה שאין להם חלק לעוה"ב יותר מאשר כל מיני
גויים שונאי ישראל?
אז יכול להיות יש
כאן איזשהו רעיון לבאר כאן, שהרעיון מצד עצמו יש בו התעוררות גדולה מאוד בעצם
הרעיון, גם אם אני לא יודע בדיוק אם זה האמת לאמיתה בתור שלכן נמנה בלעם, אבל
הרעיון עצמו הוא רעיון אמיתי שיש מה ללמוד מהרעיון; בעצם היו לעם ישראל אויבים שהם
הלכו כאילו נגד הקב"ה ללכת להרע לעמו, כאילו יצאו כביכול מלחמה עם הקב"ה
להרע לעמו, זה היה צורה מסויימת של אויבים, גויים שהרעו לעם ישראל, בלעם הוא לא
עשה משהו נגד הקב"ה, הוא הלך לראות איך הוא יכול לגייס את הקב"ה עצמו
להרע לעם ישראל, הצורת העבודה של בלעם היתה; איך אני אגרום לקב"ה לכעוס על עם
ישראל, לא אני הולך מלחמה נגד הקב"ה ואני הולך להרע לעמו, אלא איך אני אצליח
בעצם כביכול לשכנע את הקב"ה עצמו להרע לעם ישראל.
עכשיו, בוא נראה
איך באמת היחס בין שתי סוגי הדברים האלה, לכאורה אנחנו היינו אומרים כך; מי שרוצה
להרע לעם ישראל הוא רע, בטח מי שרוצה לעשות רע לעם ישראל שהוא עמו של הקב"ה
אז הוא רע, מי שרוצה להחטיא אותם וע"י זה הקב"ה יעניש אותם, הרי זה בלעם
רצה שם בבעל פעור, תיכף נראה בכל השתלשלות הדברים, לכאורה מי שבא להחטיאם
והקב"ה יעניש אותם לכאורה הוא פחות רע, כאן הוא בא לעשות להם רע, כאן הוא
בעצם גרם להם להיות רעים ואז הקב"ה מעניש אותם, היה מקום לומר שהוא פחות רע.
אבל האמת היא שזה
רוע הרבה יותר גדול! בוא נראה איך זה באמת עובד בשאר צורות הדברים שאנחנו מכירים,
אדם בא ונותן לבן מכה לעיני אביו, הוא מאוד פגע באביו, אחד נותן לבן מכות מול אבא שלו
אז זה איכפת לאבא שלו מאוד, אבל אם בא מישהו והוא גורם לבן שיגיע לו מכה מאבא שלו,
בזה לאבא יש יותר צער, מה יש יותר צער לאבא, שמישהו בא ונותן סטירה לבן שלו כך
בפניו שלא בצדק, זה ודאי צער לאבא, או מישהו שגורם שיגיע לבן סטירה מהאבא עצמו,
שהוא גורם לבן להתנהג לא טוב ברמה שהאבא חייב לתת לו סטירה, זה הרי ודאי צער הרבה
יותר גדול לאבא אם אני גורם למצב שהאבא צריך לתת מכות לבן שלו כי הבן היה לא בסדר,
ואני הוא זה שגרמתי שהבן יתנהג לא בסדר והאבא יתן לו מכות, זה הרבה יותר צער לאבא
המכות שהוא כעת נותן לבן שלו מאשר האבא יראה שכעת סתם מישהו מכה את הבן שלו, כי כשמישהו
נטפל ונותן מכות לבן שלו אז הכי הרבה הבן שלו קיבל מכה, אבל כשמישהו גורם לקילקול
בקשר שבין האב לבנו ברמה שהאבא עצמו צריך לתת מכות, הוא בעצם הוא גורם לפגוע בקשר
שבין אב לבנו, זה הרבה יותר כואב לאבא שאני צריך לתת לבן שלי סטירה כי הבן מתנהג
לא טוב ואני צריך לתת לו סטירה. והרי למה האב נתן מכה לבנו? הנה זהו כי מצב הבן
גרוע עד שרק ע"י מכה אולי יתוקן הבן, נמצא שמצב הבן ללא המכה יותר גרוע מאשר
ע"י המכה, נמצא שכשאחד נותן מכה לבן הוא רק נתן מכה, אך כשהוא גרם שהאב יתן
מכה המשמעות היא שהוא עשה משהו יותר גרוע ממכה, שמחמת זה האב צריך ליתן מכה לבנו
להצילו.
עכשיו, בוא נראה
רגע לא באב ובנו אלא בשתי אוהבים, אם אחד נותן מכה לידיד שלי אחד שאני מאוד אוהב
אותו, אז זה מאוד איכפת לי שהוא נתן מכה לאהובי, אם הוא לא יתן לו מכה הוא רק יראה
לי את אהובי בקלונו באמת, הוא יראה לי את המצב שהאהוב שלי שאני כ"כ אוהב אותו,
באופן, בקלון כזה שאמור לפגום את האהבה בינינו אז זה עוד יותר מצער אותי, כי בעצם
הוא כעת יוצר מצב שתפגם באהבה בינינו.
זאת אומרת כך; אחד
שמכה את אהובי אז בטח איכפת לי שנתנו מכה לאהובי, אחד שמראה לי שאהובי הוא בקלונו
באופן שזה פוגם בקשר שבינינו אז פה זה עובד כך, אם המצב הוא שאחר מראה לי את אהובי
בקלונו וזה גורם לי ליפרד ממנו, אז גמרנו אני נפרד ממנו, אה הוא כזה גמרנו, אני לא
מוכן אותו גמרנו, נפסקה אהבתינו וגמרתי איתו, אז פה זה פחות פוגע בי מאשר אם הוא
סתם נותן מכה לאהובי, ז"א מה יותר קשה לאוהב, לראות מישהו אחר שנותן מכה
לאהובו או שמישהו יגלה לו את אהובו בקלונו, אז פה זה תלוי אם אחרי שהוא מראה לי את
אהובי בקלוני זה גורם לי ליפרד מאהובי, גמרנו לא אוהב אותו, אם הוא כזה לא צריך,
איך אומרים; יישר כוח שגילית לי את האמת שלא שווה שאני אוהב אותו, אז אמנם עלי
יהיה איכפת לי שאיבדתי אוהב, אבל טוב שהתגלה לי האמת שלא מתאים שאני אוהב אותו,
אבל פחות כואב לי שהמציאות שהוא גילה לי את האמת שאהובי לא שווה לי שאוהבנו מאשר
אם הוא נותן לו מכה סתם. ז"א אם יש לי אהוב שאני בעצם אם הוא לא בסדר אני
גמרתי איתו אז יותר כואב לי אם נותנים לו מכה מאשר אם מגלים לי את קלונו, שאני נפרד
ממנו שאמנם מגלים לי את קלונו שהוא כזה, אבל נפרדתי ממנו גמרנו זה מקח טעות, התברר
שהאהוב הזה לא שווה שאהבנו.
אבל מה קורה אם זה
מצב שאי אפשר ליפרד ממנו זה בן שלי, אז פה הרבה יותר כואב לי בצער שאם מגלים לי את
בני בקלונו כזה, במצב כזה שאני כאילו חייב לזרוק אותו, אבל זה בן שלי הוא ישאר
תמיד בן שלי אני לא יכול להתנתק ממנו, הרבה יותר פגיעה בי באבא, שאם נתנו מכה לבן
בפני אביו זה פחות פגיעה מאשר אם גרמו לבן להיות בקלונו שאביו צריך לגרשו ולהענישו,
כי האבא נשאר אבא, הוא לא יכול, הוא כואב על בנו שהוא צריך להרחיקו, אז זה הרבה
יותר פגיעה באבא.
ז"א למעשה
יוצא כך, שאנחנו באים בעצם לדון מה יותר פגיעה; לתת מכות לאהובי מולי או לגרום לי
שאני ארחיקו? מה יותר פוגע באוהב; אם נותנים מכות לאהובו בפניו, או אם גורמים לו
לראות את אהובו בקלונו באופן שהוא עצמו צריך לתת לו מכות? אז פה זה מיתלא תלי וקאי
אם האהוב נפשי זה אהוב על תנאי רק אם הוא בסדר, ואם הוא לא בסדר 'אמחנו מפני ולא
אוסיף לראותו עד עולם' אז פה יותר כואב לי אם נותנים לו מכה בעוד שאני אוהבו, כי
אני אוהב אותו ואתה נותן מכה לאהובי, אבל אם אתה גרמת לי שאני אתן לו מכה ואמחנו
ממני ז"א שהוא לא שווה את זה שאני יאהבנו אז פה זה פחות, כי בעצם זה גילוי
מילתא בעלמא שהתגלה האמת שהוא לא ראוי לי לאהוב אותו, אבל אם זה מצב שאין אפשרות
כזאת, שהקשר בינינו לא ינתק כי זה בן שלי, בן שלי הרבה יותר יצער אותי אם אני
יצטרך לתת לו מכות ולדחות אותו מאשר אם מישהו יתן מכות לפני לבן שלי, שאז זה מאוד
איכפת לי אבל יותר איכפת לי אם אני יצטרך לתת לו מכות ולדחות אותו ממני, כיון שהוא
נשאר בני בכל מצב.
עכשיו, בוא נראה מה
היה הצורה, איך בלעם עבד, בעצם כאילו מה היה התוכנית שלו באיזה צורה להרע לעם
ישראל, הוא הרי בהתחלה הוא רצה לקלל אותם, איך הוא רצה לקלל אותם, הרי בשביל לקלל
צריך שיהיה איזה בית אחיזה אי אפשר לקלל בלי שום אחיזה, הוא הלך שם כל רגע
למק"א, הוא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים לראות איזה נקודות ריעותא בעם ישראל,
לראות איזה נקודות תורפה בעם ישראל, ואז בעצם לגייס את הקב"ה שהוא עצמו יצטרך
לקלל אותם, כמו שכתוב בגמ' (ברכות ז,א) שיש איזה "עידנא דריתחא" ובלעם
רצה למצוא את הזמן, דאין לקללה מקום לחול אם לא שיש איזו ריעותא, ובזה הוא בא
לעורר קטיגוריא על עמ"י בחולשותיהם ולכוין השעה בעת ריתחא דהקב"ה,
דעי"ז שמעורר זאת בעת ריתחא יחול עליהם מידת הדין, כהא שבא קטיגור לגרום
לדיין להעניש, והקטיגור אינו נגד הדיין דהא אדרבה הדיין מעניש, וה"נ אמר
"כלם" כמבואר בברכות.
זה הולך כך הוא
מגלה את הנקודות תורפה של עם ישראל ואת הזמן ריתחא של הקב"ה, ואז הוא יחבר את
זה ביחד והקב"ה בעצם יכלה אותם. תוס' שם אומרים שהוא יכל להגיד מילה אחת
כשהכרבולת של התרנגולת נהיה זה, יגיד כָּלֵם, ז"א שבלעם לא הלך בצורה שהוא
נלחם עם הקב"ה בזה שהוא מרע לעמו, אלא הוא הולך לגרום לקב"ה עצמו כביכול
שאין לו ברירה אלא לקלל ולכלות את כלל ישראל.
ובאמת, מה היה באמת?
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל" (במדבר כג, ח) הקב"ה לא רוצה שיהיה
כזה מצב, הקב"ה הוא הרי אבא שלנו הוא לא רוצה שיהיה כזה מצב שנידחה מפניו, אז
כתוב בגמ' שם שהקב"ה לא רתח כל אותו זמן, כדי שלא יהיה מקום לקללה של בלעם
לחול.
עכשיו, הרעיון הזה
שהקב"ה לא רתח זה הרי ג"כ שייך רק בין שני אהובים שאין מצב שהם יפרדו,
אבא יודע שאם הוא ירתח הוא יצטרך לדחות את בנו, אז הוא לא ירתח כי הוא לא ירצה
לדחות את בנו, אבל אם יש לי אהוב על תנאי שהוא שווה להיות אהובי רק אם הוא בסדר, אז
יש לי ענין לא לרתוח?! אם באמת אני מידי פעם רותח ואז אני אראה שהוא לא זה, אני
אעיף אותו לא צריך אותו, אני לא אעשה תחבולות שלא לרתוח בשביל זה, כי כל הצד שהוא
אהובי זה על הצד שהוא שווה את זה, אם הוא לא שווה את זה שילך לכל הרוחות, אין לי
בעיה אם אני ארתח ואבין שלא שווה אבהתי אליו, שילך, אדחנו ממני, אבל אם זה אבא,
אבא לא רוצה ליפרד ממנו, אבא קשור לבן שלו, הרי 'בין כך ובין כך קרויים בנים' אז
האבא לא רותח כדי שלא יצטרך לדחות את בנו.
עכשיו, מעניין
שבפסוק "מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה" (במדבר כג,
ח) הפסוק שאח"ז הוא "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ"
(שם כג, ט) ורש"י מביא את החז"ל שזה אבות ואמהות, אז אם אנחנו קצת נדרוש
סמוכים אז הפסוק בא להגיד לנו; שגם אם אני יגיע למצב שלכלל ישראל לא יהיה זכות
קיום מצד עצמם, אבל אין אפשרות לעקור אותם, יש שם אבות ואמהות אז הקב"ה לא
יעזוב אותנו, אין מצב שהקב"ה יעזוב אותנו אנחנו כבר בניו עוד מאבות ואמהות,
ואנחנו כבר בני האבות שהם היו אהוביו והוא לא יטוש את זרעם אחריהם.
עכשיו, מה היה, יש
איזה דבר מעניין בשלב האחרון עם בלעם, שבו איך אומרים; בלק כבר התייאש סופית מזה
שבלעם יקלל, אז הוא אמר לו "וְעַתָּה בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ" (שם כד,
יא), אז העולם שואל; כל הזמן בלק הולך איתו ממקום למקום אחר, אולי תראנו משם, מה
היה באותו פעם שפה כבר בלק כבר התפוצץ, "בְּרַח לְךָ אֶל מְקוֹמֶךָ; מְנָעֲךָ
ה' מִכָּבוֹד" (שם כד, יא) מה גרם לו כאן להתייאש, טוב, תגידו שהסבלנות נגמרת
פעם, אבל האם היה שם איזשהו משהו מסויים שכבר בלק קלט שאין סיכוי?
אז באמת הפסוק
האחרון שבלעם אמר לפני שבלק אמר ברח אל מקומך, המשפט האחרון של בלעם היה "מְבָרְכֶיךָ
בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (שם כד, ט) כך בלעם אומר, אז בעצם כבר פיו ענה
בו שאין מצב לקלל את כלל ישראל, בלעם הגיע לתובנה הזאת שהקב"ה כ"כ חפץ
בהם שאם אקלל אני אהיה מקולל, נוּ אז הוא ילך לקלל את עצמו?! אז בלק הבין שאין
סיכוי כבר, אם הוא כבר אוחז בזה שהוא מבין שאין מצב, שהוא יהיה מקולל אם הוא יקלל,
אז גמרנו ברח לך אל מקומך, הוא כבר התייאש סופית מזה.
עכשיו, מה בעצם
קרה, אז כבר בלעם, מתוך כל הנסיונות האלה כבר נתברר לו שהוא לא יכול להביא מצב
שבעצם הקב"ה לא יחפוץ בהם, הוא מנסה לחפש שם את הנקודות תורפה וכאילו
הקב"ה לא רוצה להגיע למצב שהוא לא יחפוץ, הקב"ה לא זועם באותם ימים,
הקב"ה קשור איתנו, והוא אוהב אותנו והוא לא מוכן.
עכשיו בלעם הלך
לכיוון אחר, הוא קלט שלעורר מצב של דין, לעורר מצב של ריתחא אצל הקב"ה זה לא
יעבוד, עכשיו הוא הולך ע"י דין גמור לא ע"י קללות שזה רק לעורר את הצד
חובה, אלא הוא הוא הולך ע"י דין גמור שאז כבר אין ברירה, הוא חייב, הוא כאילו
יכפה את הקב"ה להרע, וכפי שאכן קרה כשהיה החטא של פעור שם אז היה מגיפה נוראה,
כתוב שם שמתו 24 אלף וכפי איך שמבואר שם ברש"י, ממש עוד עשרות אלפים נהרגו שם
ע"י דייני ישראל, מה היתה התחבולה של בלעם כעת? הוא הלך כעת להגיע למצב של
דין גמור, לא צריך איזשהו רוגז של הקב"ה כדי שיחול הדין הזה אלא זה באמת דין
גמור, כן הקב"ה כועס או לא כועס זה דין גמור.
עכשיו, עוד הפעם
כזה דבר, אם הקשר של הקב"ה זה קשר שיכול להתנתק אז ברגע שנהיה באמת דין גמור,
גמרנו לא צריך אותם, אז זה פחות פגיעה בקב"ה, אבל ברגע שהקשר בין כלל ישראל
לקב"ה זה קשר שלא יכול להתנתק אז זה עוד יותר פגיעה בקב"ה כשהוא הולך
לעשות דין גמור, וכשהוא הולך לעשות דין גמור אז הוא באמת גורם לאבא לדחות את בנו,
והאבא כביכול לא יכול להשאיר את הבן בבית, וכמה ליבו של האב בוכה עליו שאין לו
ברירה והוא חייב לזרוק את בנו מביתו.
עכשיו מובן למה כעת
בלעם הוא קיבל את הכתר הזה של אילו שאין להם חלק לעוה"ב יותר מהמן נבוכדנצאר
וסנחריב, אלה הלכו להילחם בעם ישראל, הם פחות פגעו בקב"ה ממה שבלעם פגע, כי
בלעם גרם לפגום בעצם הקשר שבינינו לקב"ה לא כמו כל אויבי ישראל שהם לא פגעו
בעצם הקשר, רק הפגיעה בקב"ה במה שהם עשו זה רק שהם נתנו לבניו מכה, אבל לא
באופן שהם פגעו בעצם הקשר שיש בין הקב"ה לכלל ישראל.
ואמנם במשך הדורות
היו רשעים שלחמו בקשר של עמ"י עם הקב"ה, כגון אנטיוכוס שביטל שבת חודש
ומילה, אך הוא לא מוזכר בתנ"ך והמשנה מדברת על אלו שהוזכרו בתנ"ך, ובזה
בלעם חמור מכולם! שהם שנאו את עמ"י, והוא בא לחבל בעצם הקשר ולסכסך בין
הקב"ה לעמ"י, כבא לסכסך בין בן לאביו או בין אשה לבעלה.
עכשיו, דבר מעניין
עצום ונורא! תראו הלאה, אח"ז כשהקב"ה הולך לעשות שם נקמה במדיין מיד
אחרי הסיפור של זמרי וכזבי שם בתחילת פרשת פנחס כתוב כך: "צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים
וְהִכִּיתֶם אוֹתָם; כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם" (במדבר כה, יז-יח) - הנה
מוזכר סיבת הצרור אותם וההכאה להם בגלל ש"צוררים הם לכם". ושוב אח"ז
בפר' מטות כתוב: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים
אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" (שם לא, ב). אח"ז כשמשה מעביר את הנבואה
לכלל ישראל כתוב כך: "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל
מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (שם לא, ג). אז עוד פעם, ה'
אומר למשה "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים",
ומשה אומר לישראל "הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן
לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן". הנה רואים כאן דבר מופלא! דלכאורה
הנקמה במדין היא "נקמת ה'" או "נקמת בני ישראל", והנה מבואר
כאן כמה אהבה יש בנין הקב"ה לעמ"י, שהקב"ה מדבר על "נקמת בני
ישראל", ובנ"י מדברים על "נקמת ה'", וזהו כדרך האוהבים שכל
אחד חושב על אהובו.
עכשיו בוא נראה מה
קורה כאן, בלעם גרם לישראל את החטא של פעור, וכשהקב"ה הולך לשם להעניש אותם
אז הקב"ה לוקח לשותפות את עם ישראל לנקום במדיין, מילא אומרים נתנו מכות לבן
שלי יקבלו פליק, אבל הקב"ה לא זה, הקב"ה קורא לבן הזה שסרח, ואנחנו
כ"כ נשארנו עם הקב"ה, שהקב"ה קורא לבנו שקיבל את המכה, שהיה לא
בסדר עד כדי כך שהוא קיבל את המכה, והקב"ה אומר לבנו לכלל ישראל מגיע למי
שעשה את זה מכות, הרי לכאורה הרי הבן היה לא בסדר, הבן היה פוחז והגיע לו בדין,
והיה מגיפה ונהרגו שם עשרות אלפים, וזה כ"כ לא פגע בעצם הקשר, עד כדי כך
שהקב"ה שהאבא והבן כביכול, בוא נתכנן ביחד לתת לזה שעשה את זה, לזה שבעצם
בישל את הדייסה הזאת, עד כדי כך בעצם אנחנו לא נדחינו מעם הקב"ה, ז"א
שהקב"ה משתף אותנו שחטאנו בנקמה בזה, למרות שאנחנו חטאנו, כאילו איך אומרים
חזרו והשלימו, האבא והבן חזרו והשלימו.
שאלה: אבל אלה
שהלכו היו הצדיקים?
זה היה מצב שהציבור
היה לא בסדר, זה לא היה מצב רק של היחידים.
עכשיו, בין שני
אוהבים כל אחד חושב על השני, אז הקב"ה חושב עלינו ואנחנו חושבים עליו, גם
אח"ז כשמשה קצף על פקודי החייל "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר
בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בַּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת
ה'" (במדבר לא, טז), עוד הפעם משה מזכיר את המעל בה' ואת המגיפה בעדת ה',
ז"א את החלק שבכבוד ה' בעניין. דהיינו שאף בענין המגיפה הוא מזכיר "עדת
ה'", דהיינו משום צער השכינה והעדר כבודו בזה שיש מגיפה בעמ"י.
עכשיו נראה איזשהו
נקודה ואנחנו תיכף מתחילים להגיע לאיכה, יש שם בירמיה בפר' י"ג דבר עצום
ונורא ממש בפסוקים עצמם, יש שם פר' שלם, פסוקים של נבואה של ירמיה, שהוא מזהיר את
כלל ישראל מה הולך לקרות, מה הולך לקרות אם הם לא זה, הרי כל הזמן ירמיה ניבא להם מה
הולך לקרות אם לא זה, ובסוף הם לא שמעו ובאמת קרה החורבן, אז כתוב שם "כֹּה אָמַר
ה' כָּכָה אַשְׁחִית אֶת גְּאוֹן יְהוּדָה" (ירמיהו יג, ט) "וְנִפַּצְתִּים
אִישׁ אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּו נְאֻם ה' לֹא אֶחְמוֹל וְלֹא אָחוּס
וְלֹא אֲרַחֵם מֵהַשְׁחִיתָם" (שם יג, יד); "יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל
הָרֵי נָשֶׁף וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת", (שם יג, טז) כתוב
שם פסוקים, פסוקים של מה שהולך לקרות, אחרי זה בסוף הפר' שם כתוב כך, "וְאִם לֹא
תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה וְדָמֹעַ תִּדְמַע
וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'" (שם יג, יז), שהקב"ה
אומר אם לא תשמעו זה, הנה יש עוד משהו שאולי זה יגרום לזה, שאם אתם לא תשמעו לכל
האיומים האלה תדעו לכם "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה"
חז"ל דורשים בזה; "מגאוותן של ישראל שניטלה מהם וניתנה לאומות
העולם" (חגיגה ה,ב). "וְדָמֹעַ תִּדְמַע; כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'".
ז"א בוא נראה
יש איזשהו מצב של איזשהו נער פוחז, שכמה שההורים שלו מזהירים אותו שלא להכניס את
עצמו לאיזשהו מצב של סכנה אבל הוא הכניס את עצמו לסכנה, והנה הוא הגיע לאיזשהו מצב
שכמעט המוות מול העיינים, והוא חושב אבל אמא תבכה אחרי אבל מה יהיה עם הצער של אבא
ואמא, ז"א שעל עצמו הוא כבר לא חושב, אבל הוא יעצור את עצמו ברגע האחרון
בשביל שאבא ואמא איך הם יבכו אם אני אמות.
ז"א שכתוב כאן
בנבואה שאפי' במצב שכלל ישראל כ"כ נפלו לדיוטה כ"כ תחתונה ש"שחורה
ולא מיין" שאפי' במצב שכל האיומים על הצרות והרציחות שיכולות להיות להם לא
יועילו, אבל הקב"ה אומר אבל אני אבכה, נתאר לעצמינו שאימא מזהירה את הבן שלה
ואומרת לו; אין לך מושג כמה אני אבכה אם אתה לא תיזהר ויקרה לך משהו, וזה גורם לו
למנוע את עצמו ממה שאמא שלו כל הזמן מזהירה אותו יותר ממה שהוא נזהר בשביל עצמו,
ז"א באיזה רמה של קשר יש בין כלל ישראל לקב"ה, שאם לא תשמעו, אז זה איך
אומרים, זה כבר סוף הדרך, שהקב"ה אומר ש"אִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים
תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" שאולי זה יגרום לכם לחזור, שתדעו כמה צער יש לשכינה
מהעניין.
עכשיו, בואו נעבור
לעניין של החורבן, ידוע שתשעה באב איקרי מועד, "קָרָא עָלַי מוֹעֵד" (איכה
א, טו), ולכן לא אומרים תחנון בת"ב, אז זה דבר שכולם מדברים ע"ז, מה זה
שת"ב איקרי מועד?
אז האמת היא שיש
כמה דברים מופלאים עד מאוד בכל המהלך של הקינות והאבילות בת"ב, הרי מה הדבר
שהכי מבטא את האבילות והקינות בת"ב, הרי זה מגילת איכה, זה ירמיהו הנביא חיבר
על החורבן ובעצם זה עיקר הקינות, יש עוד את הפיוטים, אבל הדבר שהכי מבטא את שורש
האבילות והקינות זה מגילת איכה, במגילת איכה רוב רובם של הפסוקים.
אם תבדקו בפסוקים
רוב הפסוקים שם מדברים על ההריגות והצרות שהיו לכלל ישראל, על האסון שקרה לבני
ישראל, על הרציחות ועל הרעב ועל כל הסבל שעם ישראל עבר, לכאורה הרי הם היו רשעים,
וכתוב (סנהדרין מו,א) שהרוגי בי"ד לא מתאבלים עליהם, כתוב שהקרובים באים
ושואלים בשלום הדיינים והעדים אין בליבינו עליכם דין אמת דנתם, וכתוב שם כמה טעמים
למה לא מתאבלים, אבל הם קיבלו בדין הגיע להם העונש אז מה יש לקונן עליהם, הם היו
רשעים חייבי מיתות, הרי מגילת איכה זה על מקדש ראשון שהם היו עובדי ע"ז גילוי
עריות ושפיכות דמים זה היה ממש הרוגי בי"ד?
עכשיו, יש, אני לא
יודע אם אתם אומרים את הקינה הזאת, יש שם קינה אני לא זוכר את הכל, כתוב שם קינה
של הקליר "בחורים טחון נשאו כי בבית זונה נמצאו" על כל דבר שם כתוב בזה,
יש שמה קינה (קינה א' - ליל ת"ב) שהיא מיוסדת על חז"ל שעל כל מיני
פסוקים באיכה ש"בחורים טחון נשאו כי בבית זונה נמצאו", זה כך כי כך, זה
כך כי כך, נוּ אז מה אתה מקונן, מה יש לקונן, בטח שבחורים טחון נשאו אם בבית זונה
נמצאו?!
אח"כ יש
בפסוקים שם: "דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא לַחֵץ" (איכה
ג, יב), מה פירוש מדברים כאן, הרי הם עשו עבירות אז מגיע להם עונש, מה זה הצורת
התבטאות הזאת?
יש גם מדרש שאומר: "לא
כאליהו שתבע עלבון האב ולא תבע עלבון הבנים, ולא כיונה שתבע עלבון הבנים ולא תבע
עלבון האב", יונה הרי הלך לעזור לכלל ישראל וכאילו שכח עלבון האב, "אלא
כירמיה שתבע עלבון הבנים והאב, שנאמר "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ אַתָּה לֹא
סָלָחְתָּ" (שם ג, מב). אז "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ" זה
כאילו עלבון האב שהוא אומר שפשענו לאבא, "אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ" זה
עלבון הבנים, אז זאת אומרת שכתוב כאן במדרש שזה לא שאנחנו מדקדקים כך, שמגילת איכה
זה בעצם תובע את עלבון האב ואת עלבון הבנים, מה איזה עלבון, הרי זה מה שמגיע להם?
הרי כתוב שם "כי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה" (ירמיהו ב,
כח), "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב
אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם" (ישעיהו א, כג) אז מה בעצם כתוב כאן?
אני אומר מה כתוב
כאן, מה שנגיד, הרי לכאורה ככל שהקושיות יהיו קשות אז אנחנו רואים שלמרות הכל היחס
כאן, כ"כ היחס נשאר שאנחנו מתאוננים כאן על טרגדיה, על מצב שכך אבא מתנהג לבן
שלו, שויציבני כמטרה לחץ, ושכאילו דרך קשתו כאויב, ואנחנו כאילו בוכים איך קרה כזה
דבר בין בנים לאבא שיהיה כזה מצב, אפי' שבעצם זה בדין והם היו רשעים והם קיבלו את
דינם, אבל הקשר בין הקב"ה לכלל ישראל כ"כ חזק כקשר שבין אב לבנו, שיש
צורה שבדרכי הנבואה ברוח הקודש לקונן ע"ז, איך זה שבין אב לבנים כזה מצב שכך
אבא נהיה כאויב, שבחורים טחון נשאו ודרך קשתו כאויב.
ז"א שת"ב
גילה לנו שלא נדחינו, למרות הכל אנחנו לא נדחינו שכאילו הקב"ה עזב אותנו,
שעדיין בנים עד שיש כאן צורת התייחסות בכל האירועים שקרו, בצורה איך שזה מתפרש
בפסוקים, שיש כאן איזשהו דבר לא מובן, איך קורה כזה דבר בקשר שבין הקב"ה לכלל
ישראל, כ"כ נשאר עדיין הקשר, אז זה פה חלק של מועד, החלק הזה שהת"ב מגלה
שגם במצב של כביכול סיכסוך בין הקב"ה לעם ישראל עדיין אנחנו נקראים בנים.
בוא נראה, יש שם
בפסוק כך, "גָּדַע בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ
מִפְּנֵי אוֹיֵב" (איכה ב, ג), מה לנו נראה יותר גרוע, שהקב"ה "גָּדַע
בָּחֳרִי אַף כֹּל קֶרֶן יִשְׂרָאֵל"
או שיש "הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ מִפְּנֵי אוֹיֵב" שבא אויב והוא
לא מגיב שהקב"ה לא מגיב, מה לכאורה יותר גרוע, לכאורה גדע בחרי אף יותר גרוע,
אבל בפסוק זה מתחיל עם זה ואח"ז עם זה?
ז"א כך כשהאבא
נותן מכה אז האבא נותן מכה, ועד כמה שזה כואב לבן, אבל למה האבא נותן מכה כי זה
אבא ואיכפת לו מהבן שלו, אבל בן שרואה שנותנים לו מכות והאבא מתעלם ולא שת ליבו,
אבא איפה אתה? אפי' מכות אתה לא נותן, אתה כאילו נותן לעסק זה, יש בזה משהו אפי'
יותר גרוע, יותר קשה לבן כשאבא מתעלם ממנו, באים להרביץ לו ואבא מתעלם, מאשר כשאבא
נותן לו מכה, כי כשאבא נותן לו מכה אז בסדר אבא מחנך אותי, הוא נותן לי מכה אבל
כשהאבא אדיש למה שקורה איתי יש בזה עניין יותר חמור, זה מהלך אחד מה זה התשעה באב.
אני רוצה להגיד עוד
משהו, יש הרבה מקומות בחז"ל שמבואר שם שכל העניין של ביהמ"ק,
הביהמ"ק זה כעין בית חתנות וידידות בין ישראל לקב"ה, הרי כתוב שכשישראל
עושים רצונו של מקום אז הכרובים מעורים זה בזה, כמו איש ואישתו גמ' ביומא דף
נ"ד, ששם כתוב ונראה שהכרובים מסמלים אחד את כלל ישראל ואחד את הקב"ה את
הקשר שיש בין עם ישראל לקב"ה.
ובגמ' במנחות (נג,א)
כתוב שם ש"יבוא ידיד בן ידיד ויבנה לידיד בחלקו של ידיד ויתכפרו בו
ידידים". והגמ' שם מסבירה שידיד זה שלמה, לידיד זה הקב"ה. הכל שם זה
סביב ידידות על בנין ביהמ"ק.
ידוע הרמב"ן
בתרומה (שמות כ"ה) הוא כותב: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר
סיני שוכן עליו בנסתר" הוא מדמה שם את המשכן ליום קבלת התורה, והרי יום קבלת
התורה זה כידוע "יום חתונתו ויום שמחת ליבו", זה הקשר בין הקב"ה
לכלל ישראל, שהמעמד הר סיני זה החתונה שכולם באים, אחרי זה המשכן זה כשהחתן וכלה
באים הביתה זה החדר יחוד, הבית זה המשכן וביהמ"ק.
עכשיו רק מילה אחת;
מה היה יותר בעיה לכלל ישראל? לכאורה כך; כלל ישראל היו לא בסדר והם נהרגים
והולכים לגלות והקב"ה מחריב את המקדש, זה מה שקרה, הרי היה כאן שתי דברים;
היה כאן מצב שכלל ישראל חטאו והגיע להם את העונש, של האלה אשר לחרב לחרב ואשר לרעב
לרעב ואשר לגלות לגלות, ואין, ארץ ישראל התרוקנה מהעם היהודי, אבל ביהמ"ק היה
יכול להישאר שלם, זה לא היה מוכרח שביהמ"ק יחרב, ואולי בינתיים יהיו איזה
גויים חסידי אומות העולם שהם יקריבו, הרי עכו"ם נודרים נדרים ונדבות כישראל,
אבל הקב"ה הלך והחריב את המקדש.
מה בעצם הקב"ה
ביטא לנו בזה שהוא החריב את המקדש? הוא בעצם ביטא לנו שחוץ ממכם אין לי מה לעשות
כאן, הביהמ"ק מבטא את הקשר של חתן וכלה, אם אין כלה אין חתן, היה איזה בחור,
שבחורים מחלקים סיגריות, היה איזה בחור שחילק חצי סיגריה, אמר; אני מצידי גמרתי,
היא לא, אבל אני מצידי גמרתי, כן, שידוך זה שתיים, בעצם בחורבן הקב"ה גילה
לנו חוץ ממכם אין לי מישהו אחר, שאני נשאר איתכם ובלעדיכם אין לי מישהו אחר.
ובאמת דבר מעניין
שעשרת השבטים שהם גלו עוד לפני החורבן, אז יש מאן דאמר שהם לא חוזרים הם נידחו
כבר, זה מחלוקת תנאים בסנהדרין (קי,ב). ז"א אם עם ישראל יוצא לגלות אז מי
יודע אם הם יחזרו, שאפשר להשאיר את ביהמ"ק גם בלעדיכם, ומי יודע מה יהיה,
ובאמת יש מ"ד שהשבטים שהלכו לא חוזרים רק יהודה ובנימין, אבל הקב"ה
כשהלך והחריב את המקדש, ומעבר לכל זה שהם נענשו ונידחו, מעבר לזה שהם נענשו ונידחו
מארץ ישראל, שהקב"ה הולך ומחריב את המקדש, בזה התגלה בעצם שבשעת סיכסוך אין
תחליף לכם, אין מקדש עד שיהיה מצב שאתם תחזרו ואז זה יבנה מחדש.
אז פה יש כל הימים
טובים זה הצורת ההתוועדות "אשר יוועד לך שמה", באים לבוא ולהתראות את
פני ה', ההתוועדות עם הקב"ה בעת הידידות, ות"ב זה המועד שבו הקב"ה
בעצם גילה לנו איך הוא מתנהג איתנו בעת סיכסוך, שבעת סיכסוך אין לנו תחליף, שהוא
הולך ומחריב את הבית חתנות הזה את הבית ידידות הזה, כי אין לנו תחליף כי לא יכול
להיות תחליף לעם ישראל, אז זה האיקרי מועד של תשעה באב.