שבועות - מתן תורה - פנים בפנים

הדברים אשר נדבר בעיקרם כתובים בחז"ל, אבל זה דברים גבוהים והלואי ולא ניכשל בהבנת הדברים. כתוב בפסוק "פָּנִים בְּפָנִים דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם" (דברים ה, ד). במסכת סופרים (פט"ז הל' ב-ג) וגם ב"ילקוט שמעוני" על הפסוק, מביא כך: "פנים בפנים כתוב פעמיים בלשון רבים, הא ארבעה אפין, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, פנים מסבירות להגדה". כתוב כאן שהקב"ה מתגלה לעם ישראל בארבע מיני פנים:

"פנים של אימה למקרא"- מקרא זה אימה, למה מקרא זה אימה? כי שלומדים מקרא לומדים מה שכתוב, מקבלים את הדברים, את ההוראות, את התורה, את קריאת התורה, כמו שכתוב, לדעת את הדברים בצורה ברורה ומוחלטת, זה הוראות של המלך. דהיינו, לא מדובר כאן באיזשהו אימה של פחד שהולך לקרות איזה משהו, רק האימה כאן הכונה היא לרצינות ולמעמד הרציני של שמיעת הוראות המלך. כתוב בחז"ל (זוהר - ויקהל ר"ו ע"א) שמפתיחת הארון להיות בשקט, "כולם באימה כמי שאין לו פה". "גשים מול ארון הקודש באימה", מה זה האימה הזאת? האימה הזאת זה רצינות, הולכים כרגע לשמוע תורת ה', חומש זה דבר רציני, ההוראות של המלך, ההוראות של התורה כמות שהם, זה פנים הראשונות, פנים של אימה למקרא.

"פנים שוחקות לתלמוד", דהיינו לימוד הגמרא, מה הכונה? רב שהולך ללמד גמרא הצורה הנכונה ללמד את זה לתלמידים זה בפנים שוחקות, בצורה נעימה ושמחה כדי שיבינו, בגמרא צריך להבין ולהשכיל ולקרב את הדברים אל הלב, וזה אם הרב בפנים שוחקות ונעים ושמח, אבל אם הרב מידי רציני 'לא הקפדן מלמד', זה לא פותח את הלב להבין ולהשכיל שזה יהיה מובן ויהיה דיון אמיתי, הרי בגמרא יש גם זכות ביטוי לתלמיד, לא הבנתי, להקשות קושיות, ולתרץ תירוצים, לא שייך שצורת לימוד גמרא תהי' בהכנעה וברצינות ובכבוד מלכות בלי צורה של שמחה ושותפות והסכמה של התלמיד, אי אפשר שלימוד גמרא יהיה כולו בהתבטלות, כי התלמיד צריך לבטא את עצמו, זה פנים שוחקות לתלמוד. וזה שונה ממקרא, מקרא זה דבר ה' כצורתו, צורת דבר ה' זה ברצינות והכנעה וכבוד מלכות, אבל גמרא זה פנים שוחקות.

"פנים בינוניות למשנה"- משנה זה משהו אמצעי בין מקרא לגמרא, אז זה פנים בינוניות למשנה.

"פנים מסבירות להגדה", מאי משמע? פנים מסבירות הכונה סבר פנים יפות, הפנים הם בסבר פנים יפות יותר מאשר פנים שוחקות, הגדה הצורה שלה זה דברי ריצוי ופיוס לקרב בין האומר לשומע, לקרב את הדברים לא רק הבנה והשכלה של תוכן הדברים, אלא לקרב בין האומר לשומע שיווצר קשר, כדי שיווצר קשר בינינו לקב"ה כשאנחנו לומדים מהקב"ה הגדה, כי כשהקב"ה מלמד אותנו הגדה הוא רוצה לרצות אותנו שיהיה קירבה בין ה' ובינינו, וכדי שיהיה את הקירבה הזאת הקב"ה בא אלינו בפנים מסבירות, בסבר פנים יפות, או גם דרשן כשהוא מדבר דברי הגדה, התכלית של לדרוש דברי הגדה זה לא רק שהשומע יבין את הדברים, אלא שהדברים יקרבו אותו לקשר ולרגש עם הקב"ה.

הנה עכ"פ למדנו מכאן שאצל הקב"ה בעצמו ביחס שלו אלינו יש כאן ד' מיני פנים, שהקב"ה "פנים בפנים דיבר אלינו ה'" ביחס שלו אלינו: "פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים שוחקות לתלמוד, ופנים מסבירות להגדה".

מצאנו עוד דוגמת הענין של כמה פנים של יחס הקב"ה אלינו, בפר' יתרו על הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כ, ב), שהיא הדיברה הראשונה בעשרת הדיברות, אומר רש"י שם: "לפי שנגלה בים כגבור מלחמה  ונגלה כאן כזקן מלא רחמים... הואיל ואני משתנה במראות, אל תאמרו שתי רשויות הן (מכילתא פ"ה), אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים". - דהיינו שהאנכי שאתם רואים עכשיו במתן תורה זקן מלא רחמים זה אותו ה' אלוקים הגיבור ואיש מלחמה שהיה בים, הנה גם כאן מצאנו שתי צורות איך הקב"ה מתגלה, יש התגלות של הקב"ה כגיבור ואיש מלחמה, ויש התגלות של כזקן מלא רחמים.

גם הגמ' בחגיגה (יד,א) מביאה סתירה בפסוקים במראות של הקב"ה, והגמ' עונה: "לא קשיא, כאן בישיבה כאן במלחמה, דאמר מר אין לך נאה בישיבה אלא זקן, ואין לך זקן במלחמה אלא בחור", אז בישיבה, כשהוא מלמד תורה הוא זקן מלא רחמים כמו במתן תורה, ובמלחמה זה בחור גיבור ואיש מלחמה.

מענין שגם בשיר הכבוד ב"אנעים זמירות" אנחנו אומרים: "המשילוך ברוב חזיונות"- זאת אומרת שממשילים את הקב"ה בכמה מיני צורות, "הנך אחד בכל דמיונות"- אבל אחרי כל הצורות שאנחנו מדמים לקב"ה הקב"ה הוא אחד, זה אותו אחד. ואנחנו ממשיכים: "ויחזו בך זקנה ובחרות"- יש חזיון של זקנה, זה הזקן מלא רחמים, ויש חזיון של בחרות, זה גיבור ואיש מלחמה. "ושער ראשך בשיבה ושחרות, זקנה זה שיבה ושחרות זה בחרות. ואחרי זה ממשיכים: "זיקנה ביום דין"- זיקנה זה בישיבה, כשלומדים דינים והלכות בישיבה הקב"ה הוא בזיקנה, כזקן מלא רחמים. "ובחרות ביום קרב, כאיש מלחמות ידיו לו רב"- ביום קרב ומלחמה הקב"ה בבחרות גיבור ואיש מלחמה.

יש להתבונן, מהו באמת הצורה של הקב"ה, הרי בישיבה הוא זקן מלא רחמים, ובאמת האם אנחנו יכולים להרגיש שהיחס של הקב"ה אלינו זה זקן מלא רחמים, הרי לפני רגע היינו בים סוף והיה שם בחור וגיבור ואיש מלחמה, א"כ איך היחס שלנו אליו בינינו לבינו, האם כגיבור ואיש מלחמה שיש פחד ומורא או כאל זקן מלא רחמים שזה יחס של אהבה?

עוד יש לדון, הרי בכל הענין של אהבת עם ישראל לקב"ה, ואהבת הקב"ה לעם ישראל, בספר "ראשית חכמה" בשער אהבת ה' הוא מחלק את זה לשתי מדורים, חלק אהבת עם ישראל לקב"ה, וחלק של אהבת ה' לעם ישראל, ואנחנו כבר יודעים ודיברנו על זה כמה פעמים, שהקשר ההדדי של אהבה שיש בין הקב"ה לעם ישראל, זה לא מושג ערטילאי וכביכול לסבר את האוזן, אלא זה קשר אמיתי שהקב"ה קבע הנהגה של קשר אמיתי, כמו בין דודי ורעייתי, בדימויים שהקב"ה דודי ואנחנו רעייתי, או בין אב לבנו, כרחם אב על בנים, או כמלך רחום לעבדיו ועמו. א"כ הבה נתבונן, איך באמת אנחנו נוכל להרגיש קשר ואהבה למלך גדול גיבור ונורא כל כך, הרי בפסוק "מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ" (ירמיהו י, ז), ואומרים בתפילה "הן בקדושיו לא יאמין, ותאלה ישים באילי תרשישיו, ואיך יצדקו קרוצי גושיו במשפט", דהיינו שכל כך גודל מלכותו ונוראותו ודינו, א"כ איך יצלח אהבה וקשר מרוב אימה ופחד, הרי אנחנו מכירים שקשה להתחבר לאדם מבוגר גדול ורציני וקשוח, כל שכן למלך רם ונישא גדול ונורא, ואיך תיכון אהבה מול מלך כה גדול רם ונישא גדול ונורא?

בוא נראה התבוננויות שיעזרו לנו לקרב את הדברים אל הלב וליישב, הנה אנחנו רואים שגם אדם מכובד מבוגר ותקיף, כשהוא נמצא עם הילדים שלו או עם הנכדים שלו פניו מלאים זיו ומפיקים נוגה ורחמים והם נהנים מקירבתו, למרות שמרוב גדלותו וחשיבותו ותוקפו אין לו שייכות וקשר קרוב עם כאלה שכמותם שהם לא ילדיו, הנה אנחנו רואים שגם הגדול והתקיף כשהוא עם אנשי ביתו ילדיו ונכדיו הוא באהבה ובקירבה והוא לא בצורה מאיימת ורחוקה, ואילו אחרים שהם בגיל או בדרגה של הילדים או הנכדים ואף גדולים מהם משוחחים איתו בכבוד ואימה ופחד.

או נראה עוד דוגמא, ילד שאבא שלו מפקד קשוח בצבא או במשטרה שכולם יראים ממנו, והנה הוא נהנה עם הילדים שלו, ועם הילדים שלו הוא בפנים מאירות כרחם אב על בנים, האבהות שלו ורחמי אב על בנים מוקרנים כלפי ילדיו באהבה בשמחה ובקשר נוח ונעים שבין אב לבנו, למרות שבעצמותו הוא גדול ונורא והכל יראים ממנו, ואמנם גם אותו ילד של שר הצבא הגדול כשהוא מספר לאחרים על אביו הוא מספר על כוחו וגבורתו ועל גודלו ותפארתו ועד כמה כולם מפחדים ממנו, אבל בקשר שבין האב לבנו אין הבדל בין קשר של שר הצבא עם בנו, או קשר של שר הבריאות עם בנו, או קשר של רופא רחמן עם בנו, כי האבא שבו ממלא אותו רחמים ואהבה ביחס לבנו.

והנה אותו אבא גדול גיבור ונורא שביחס לבנו הוא ברגש רחמים ואהבת אב לבנו, אבל הוא רוצה שבנו ככל שהוא גדל וכבר בר הכי להבין את רוב גדלו ותקפו, שידע הבן את תוקף חוזק גדולת אביו, ולמרות שגם כשהבן גדל עם בנו עצמו הוא ממשיך באהבה וברחמים, וזהו למרות שהבן כבר גדול ומכיר את מעלת ותוקף אביו, בכל זאת צורת הפגישה של האבא עם הבן זה לא כפגישה עם מפקד גדול וחזק אלא כבן המתחטא אצל אביו, רק בכל זאת האבא רוצה וחשוב לו שבניו ידעו ויכבדו את רוב גדלו ורוממותו.

כתוב בפסוק "אֵ-ל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהלים פט, ח). זה היחס של הקב"ה ביחס למלאכים, שהרי מדובר שם על המלאכים, אבל איתנו הקב"ה אב אוהב חומל וקרוב, רק שהוא כמובן רוצה שנדע לכבד אותו כרוב גדלותו ותוקפו מה שקיים מול המלאכים והשרפים.

בוא נראה עוד דוגמא, אלוף הפיקוד בא לבקר באיזה מחנה צבא, וכולם שם זוחלים ורועדים מאימתו וגבורתו, והמציאות היא שככל שהקצינים והמפקדים שם במחנה הם בעלי תפקידים יותר חשובים וגדולים הם יותר מפחדים, והפחות גדולים פחות מפחדים, כי אם יהיה לו טענות וביקורת ככל שהמפקדים יותר חשובים הטענה יותר חזקה, וכולם שם כשהוא מגיע מפחדים ולחוצים ומתארגנים לקראת בואו, ואותו אלוף פיקוד גדול וגיבור כשהוא עם הילדים שלו הוא באהבה, אבל הוא רוצה שהילדים שלו ידעו מיהו ומה כוחו. אמנם מילד קטן לא נדרש הרבה להכיר מידי את כח וגדלות אביו, די בכך שהוא יודע שאבא מגיע עד לגג של הארון הגבוה כל כך להוריד משם דברים שזה נראה לו כמעט בשמים לילד הקטן, ואבא שלי גם יודע להרוג ג'וקים הכי מפחידים וגדולים, זה המושגים של ילד קטן בכח של אבא שלו, וכשהילד גדל והוא כבר יותר בוגר האבא רוצה שהוא יכיר אותו יותר בתוקפו וחוזקו.

הבה נתבונן, ילד שיראה את אביו תמיד רק כזקן מלא רחמים, האם זה המצב המושלם, האם זה מצב שטוב ומושלם לנפש הילד? התשובה היא, שזה לא המצב המושלם ויהיה חסר לנפש הילד, כי הרי הילד יודע שיש גם דברים לא טובים, יש כלבים ויש גם גנבים, והוא רוצה להרגיש שאבא שלו הוא גיבור ויכול להציל אותו מכל הפגעים, וזה נותן לילד ביטחון לראות את אביו גם כגיבור ואיש מלחמה, זאת אומרת כך, טוב לנפש של ילד שיש לו מאבא שלו יחס של זקן מלא רחמים ואוהב אותו וחומל עליו, וטוב לו גם שהוא ירגיש שיש לו אבא שהוא גיבור ואיש מלחמה ויודע להציל אותו מכל מיני פגעים שיכולים לפגוע בו, ואת שניהם הוא צריך.

וכך גם הקב"ה לעם ישראל מראה את שני הפנים, את שני האופציות, הקב"ה נגלה אלינו כזקן מלא רחמים, הקב"ה אוהב וחומל עלינו כמו ילד עם אבא שלו, ומאידך גיסא, כשהמצרים רודפים אחריהם על הים עם ישראל צריך לראות את הקב"ה כגיבור בחור ואיש מלחמה להרגיע אותם שהם יכולים לבטוח בו, שהוא לא רק זקן מלא רחמים אלא גם גיבור ואיש מלחמה להושיעם מאויביהם ושונאיהם הקמים עליהם.

ממילא מתורצת השאלה השניה: איך אנחנו נתחבר באהבה למלך גיבור ונורא כל כך? התשובה: שהקב"ה מתקשר אלינו, וצורת הקשר והיחס שלו אלינו זה כאבא זקן מלא רחמים. וביחס לשאלה הראשונה: מה הקב"ה בעצמו, כך או כך? התשובה: הקב"ה קבע וחקק בצורת ההנהגה שלו שהוא כמו אבא, ובאבא יש את שתי הכוחות וזה משתנה לפי המצב ולפי הצורך, וגם הקב"ה משתנה לפי הצרכים של הבנים שלו, רוב הצרכים של בנים ביחס לאבא ושל עם ישראל ביחס לקב"ה זה שרוב הזמן הוא יהיה כזקן מלא רחמים, לכן כך הוא באמת היחס, ואילו במצב של מלחמה הוא כגיבור ואיש מלחמה. ושתי הצורות הם בשבילינו, בשביל עם ישראל, זאת אומרת כך, זה לא שיש איזשהו צורה מסוימת ויש איזשהו מסכה במצבים אחרים, אלא הקב"ה קבע הנהגה שביחס שלו לכלל ישראל יש את שתי הצורות, יש את הצורה הרגילה של זקן מלא רחמים, ויש את הצורה לצורך עם ישראל של גיבור ואיש מלחמה, וכפי שאמרנו זה לא סתירה ושתי הצורות האלו קיימים, כמו שזה קיים בין אב לבנו שהוא אוהב וחומל על בנו, ומצד שני גיבור ואיש מלחמה להצילו מפגעים או דברים מסוכנים.

הנה חוץ ממה שדיברנו שיש הבדל ביחס של אבא ובן שהוא זקן מלא רחמים, ואילו במלחמה בחוץ לצורך בנו הוא גיבור ואיש מלחמה, יש עוד הבדלים ופנים שונות בין ילד לאבא שלו גם בתוך הבית עצמו שיש כל מיני מצבים, למשל, כשאבא עושה קידוש זה לא זמן לשחק ולקפוץ על האבא, רק זה איזשהו אוירה רצינית, או כשאבא נפגש ומדבר עם איזשהו אדם שבא לביתו לדון איתו על איזשהו ענין חשוב, עכשיו זה לא זמן של משחק עם האבא, אבל גם בזמנים הרציניים הילד יודע שזה אבא שאוהב אותו וזה אבא שהוא מלא רחמים עליו, רק כעת יש אוירה רצינית, ונפש הבן צריכה את כל סוגי המצבים הקיימים בבית ובחוץ, ואמנם למרות שגם בתוך הבית עצמו יש זמנים של רצינות ומורא אבל לא זה היחס הכללי בכל הזמן, וילד שהרצינות של שעת קידוש למשל תגרום לו שהיחס בינו לאביו יהיה כך כל הזמן יחסר בקשר ובקירבה לאבא שלו.

וכך גם ביחס לקב"ה, אנחנו לא אמורים לקחת את היחס של ה'גיבור ואיש מלחמה' או את היחס למשל של ר"ה ויו"כ ימי הדין שזה יחס רציני מאוד לכל השנה, כי אם כן איך יהיה אהבה, ובודאי ביום-טוב שזה זמן של שמחה ואהבה, וכמו שכתוב בגמ' (פסחים סח,ב) ברב ששת דאמר חדאי נפשאי, ושהכל מודים בעצרת דבעינן לכם, וכך הקב"ה מראה לעם ישראל כל מיני פנים כאילו האופי שלו משתנה לפי הצרכים של עם ישראל, זה הארבע פנים שראינו במדרש שהתחלנו.

ומהו הפנים של רוב הזמן? הנה כפי שאנחנו רואים בחז"ל ה"פנים מסבירות לאגדה", שענינו ריצוי ופיוס מעבר להבנת הדברים וליצור כימיה וקשר רציני של אהבה בין הקב"ה לעם ישראל, זה הקשר העיקרי.

איפה רואים שזה הקשר והיחס העיקרי? כתוב ב"ספרי" (פר' עקב) על הפסוק "לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו" (דברים י, יב)- "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם למוד אגדה". הנה גילו לנו חז"ל שהצורה שאנחנו יכולים להכיר את הקב"ה, זה ע"י לימוד אגדה, זה מתאים למה שיש כאן במדרש "פנים מסבירות לאגדה", שהקב"ה מה שאנחנו מכירים אותו זה בסבר פנים של ריצוי וקירוב כדי להיות איתו בקשר, אגדה זה הצורה של היכרות עם הקב"ה, הנה מוכח מכאן שעיקר הצורה של להכיר את הקב"ה זה באהבה, לא ביראה, ולכן גם כך נוהג הקב"ה שכשהוא מלמד אותנו אגדה הוא עושה את זה בקירבה וריצוי כדי שנכיר אותו בפנים מסבירות, זאת אומרת שזה צורת הקשר העיקרי.

נראה משהו למעשה שאנחנו גם יכולים לעשות את זה, בחור כשהוא מתפלל לקב"ה על איזשהו סייעתא דשמיא שהוא מבקש מהקב"ה שיעזור לו באיזשהו ענין מהענינים שהוא כעת מתפלל והוא צריך ישועה בזה, איך הוא אמור לצייר לעצמו את הקב"ה כעת? הוא אמור לצייר לעצמו את הקב"ה כזקן מלא רחמים, וזה הנכון וזה ההנהגה הרגילה ביחס שבינו ובין יהודי לקב"ה, ההנהגה הרגילה שבין יהודי לקב"ה זה בהנהגה של אהבה של זקן מלא רחמים.

המושג הזה שאנחנו מציירים את הקב"ה בפנים מסויימות, בפנים כאלה ובדמויות מסויימות, זה דברים שחז"ל גם מדברים על זה במפורש, יש במדרש רבה (פי"ט או"ד): "אמר רבי יודן גדול כחן של נביאים שמדמין דמות גבורה של מעלה לצורת אדם, שנאמר "וָאֶשְׁמַע קוֹל אָדָם בֵּין אוּלָי" (דניאל ח, טז). ורבי יהודה ברבי סימון אמר מהכא "וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו מִלְמָעְלָה" (יחזקאל א, כו). זאת אומרת שחז"ל גילו לנו שזה צורה שמקרבת ומקשרת אותנו ע"י שנכיר את הצורה שהפסוקים וחז"ל מגלים לנו, וכך נדע איך אנחנו צריכים להרגיש ביחס לקב"ה.

הבה נשאל שאלה: כתוב במתן תורה "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב), ורש"י מביא, אנכי שהתגלה לכם כעת כזקן מלא רחמים אני אותו הקב"ה שהייתי גיבור ואיש מלחמה בים. לכאו' יש לשאול; בשעת מתן תורה וכי זה היה זקן מלא רחמים, הרי היה פחד נורא, כתוב שם שבשתי הדיברות הראשונות כשהם שמעו מפי ה' "אנכי" ו"לא יהיה לך", "וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק; וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹקִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, יד- טו). וכתוב במדרש רבה (שיר השירים פ"ו או"ג) "בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי פרחה נשמתן" היה שם מצב מפחיד נורא, איך זה מסתדר עם "זקן מלא רחמים"?

אבל הביאור הוא נפלא מאוד, קודם כל ודאי שהמעמד של מעמד הר סיני זה היה מעמד רציני מאוד, זה היה מעמד של התגלות של הקב"ה ושהוא מדבר איתם, הזכרנו "פנים של אימה למקרא", "גשים מול ארון הקודש באימה", יש איזשהו אוירה רצינית מיוחדת. אבל הבה נתבונן, שתי הדיברות הראשונות שהקב"ה דיבר איתם שפרחה נשמתן, מה הקב"ה מדבר איתם באותם שתי דיברות, איזה דברים, האם הוא מדבר איתם דברים מפחידים או דברים מקרבים? בוא נראה מה היו שתי הדיברות הראשונות, "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ... לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב), הקב"ה אומר להם אני האלוקים שלכם, אל תלכו למישהו אחר ואל תעזבו אותי, תהיו רק איתי, הקב"ה לא מרשה לנו אפי' לא בשיתוף, ואף שבן נח שיטת תוס' שלא מוזהר על שיתוף, אבל אתם עם ישראל תהיו איתי ולחלקי, זאת אומרת שגם החלק שהם פחדו בכל זאת בגילוי שכינה הגדול של מעמד הר סיני שפרחה נשמתן, אבל אותו גילוי עצמו ואותם דיברות עצמם תוכו רצוף אהבה וקשר שבין עם ישראל לקב"ה, אנכי ה' אלוקיך, הקב"ה מגלה לנו אני האלוקים שלכם ואל תלכו למישהו אחר, תהיו רק איתי.

והנה בוא נראה מה המדרש שם בשיר השירים שהזכרנו (פ"ו או"ג) ממשיך אחרי דבריו הנ"ל ש"בשעה ששמעו ישראל בסיני אנכי פרחה נשמתן", וזה היה מרוב האימה והמעמד הרציני, הוא ממשיך ומביא משל: "למלך שדבר כנגד בנו, ונתירא [-הבן נתיירא], ונשמטה נפשו ממנו, כיון שראה המלך כך שנשמטה נפשו, התחיל מגפף ומנשק אותו ומפתהו ואומר לו, מה לך, לא בני יחידי אתה, לא אני אביך. כך כשדבר הקדוש ברוך הוא "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב), מיד פרחה נשמתן, כיון שמתו התחילו המלאכים מגפפין ומנשקין אותם ואומרין להם מה לכם, אל תיראו, "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א), והקדוש ברוך הוא ממתיק בחכו הדבור ואומר להם לא בני אתם, אנכי ה' אלקיכם, עמי אתם, חביבין אתם לפני, והתחיל מפתה אותן עד שחזרה נשמתן", ע"כ. זאת אומרת, שאפילו החלק שפרחה נשמתן זה היה מתוך החלק של הקירוב.

אבל בוא ננסה להבין את ה"פרחה נשמתן" מה שהיה שם באופן שיותר יתיישב לנו על הלב, הרי מהות "שבועות" הוא, אחז"ל על הפסוק בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא), שזה מתן תורה, ומצאנו עוד "תואר כלה מאוד נתעלה בקבלת תורה", אנחנו הרי רואים שמעמד של חופה זה רציני מאוד, והכלה היא בהתרגשות של יראה בכל המעמד הזה של חופה והיא כמתעלפת, ובאמת ב"בן איש חי" דן איך חלים הקידושין, הרי הכלה היא כמתעלפת מרוב יראה בחופה, והוא אומר שרואים שגם במצב כזה זה נקרא שיש כאן דעת וכוונה לקידושין. אבל אולי הבה נתבונן, למה זה כך, הרי בחופה הולכים כעת לקירוב ולקשר שכולו אהבה וחיבה, מה זה הרצינות הזאת והיראה שיש ככה לכלה, הרי החתן והכלה הם בקירוב וידידות? וכן מצאנו כתוב על רבקה שכשהיא ראתה את יצחק "וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל" (בראשית כד, סד), מה באמת, וכי כך באמת היה המצב בין יצחק לרבקה שכל פעם היא הרגישה ליד יצחק כזה יראה של תיפול מעל הגמל, למה באמת חופה זה שיא יראה של כלה?

רק הפשט הוא כך, בשעת החופה הרי הולכים כעת לעשות נישואין, הולכים כעת להיות בקשר כל כך קרוב שכולו אהבה שבין כלה לבעל, והרי מוטל על הכלה לכבד את בעלה, וחלק מהכבוד מה שהיא צריכה לכבד את בעלה זה לדעת שהקירבה והקשר והאהבה שבינם זה שהבעל למרות חשיבותו וגדלותו הוא בא לכלתו באהבה וקירוב, וכדי שהיא לא תקל ראש מידי בענין, יסוד וצורת הענין בעת החופה צריך שיהיה יראה, כדי שמתחת לפני השטח היא תזכור שהקירבה וההשתוות של האהבה וחיבה שבין איש לאשתו זה ממעלת הבעל שבמקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו ושהוא אוהב ומקרב את אשתו, אבל לא בצורה שהיא מגיסה את ליבה בו.

וכך גם עם הקב"ה זה כך, כשאנחנו מכירים בהתחלה את גדלו תקפו וחשיבותו, כדי שבקשר הקרוב של האהבה שיש לנו איתו אנחנו נכיר ונודה לו על כך שהוא נוטה לנו חיבה כזקן מלא רחמים לאהוב אותנו, ואנחנו נרגיש את גודל טובו שהוא חונן אותנו באהבה, ולא נגיס ליבנו כאילו זה באמת ככה שהוא צריך את זה, על כן היה את הרצינות הזאת של מעמד הר סיני של פרחה נשמתן, ואז הקב"ה מגפפן ומנשקן, לא בני אתם, אנכי ה' אלוקיכם, עמי אתם, חביבים אתם לפני, אבל החביבות הזאת צריכה לבוא מתוך היראה, מתוך שאנחנו יודעים שהקב"ה חונן אותנו בזה שהוא מקרב אותנו, וזה לא שבאמת כאילו הוא צריך אותנו וכאילו הוא לא מסתדר בלעדינו.

הדברים האלה מפורשים ב"חובות הלבבות" בשער אהבת ה' (פ"א), הוא כותב כך: "וכאשר תבין גודל יכלתו [-כשהנשמה והנפש מבינה את גודל היכולות הגדולות של הקב"ה]. ועוצם גדולתו [-גדלותו העצומה]. תכרע ותשתחוה לו ביראה ופחד ואימה מעצמתו וגדולתו, ולא תסור מזה [-ולא תיפסק היראה]. עד אשר יבטיחנה הבורא יתעלה [-עד שהקב"ה מרגיע אותה]. וישקיט פחדה ומוראה [-והוא יפיג ממנה את הפחד והמורא שיש לה ממנו]. ואז תשוקה כוס האהבה באלקים [-אז היא תתמלא אהבה באלוקים]. ותתבודד בו ליחד לבבה לו ולאהבה אותו ולבטוח עליו ולכסוף לו, ולא יהיה לה עסק בלתי עסק עבודתו", עכ"ל. הנה גם כאן אנחנו רואים ביחס לקב"ה את שני החלקים, שהתחילה היא יראה ומתוך היראה הזאת מגיע לאהבה.

מענין מאוד שיש ב"אור החיים" הקדוש, הוא אומר דבר נפלא מאוד, כתוב בפסוק ביתרו לפני מעמד הר סיני כך: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ו). אומר רש"י: "לא פחות ולא יותר". ה"אור החיים" שואל, מה כתוב כאן לא פחות ולא יותר, וכי משה רבינו נחשד שהוא יוסיף דברים מדעתו, פשיטא שהוא לא יוסיף עליהם, ואם יש לחושדו חס ושלום, למה לא ציוה לו בשאר המצוות כך שלא פחות ולא יותר?

אומר ה"אור החיים" דברים נפלאים מאוד, הוא אומר כך, הרי בעבודת ה' יש יראה ויש אהבה, ויש בגמ' בסוטה (לא,א) "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפים דור, הכא [-באהבה] כתיב  "לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי" (שמות כ, ה), והתם [-ביראה] כתיב "וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָו לְאֶלֶף דּוֹר" (דברים ז, ט). אז זה פי שנים יש באהבה מביראה.

מסביר ה"אור החיים", יש באמת את שני הענינים, והוא מביא גם את הכתוב ב"ירושלמי": "עבוד מאהבה ועבוד מיראה, עבוד מאהבה שאין אוהב שונא ועבוד מיראה שאין ירא מבעט". והוא אומר כך, מצד אחד מעלת האהבה היא מעלה גדולה, כמו שכתוב בגמ' שהיא יותר מיראה היא פי שנים. ואגב, ה"אור החיים" שם בדברים (ז-ט) כותב: "ונראה כי לא כפל לבד יגיד אלפים, כי בודאי שעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, ולאלפים האמור באוהביו לשון רבים יכולנו לומר עד מאה אלף, וטעם שאמר סתם, כי אין שיעור שוה לאהבה, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, אלא קטן שבאוהבים כפלים כגדול שביראים". ומבואר בדבריו, שלא רק שהאהבה כפול השכר שלה מיראה, אלא בעושה מאהבה אין קץ לשכר מעשיו, וה'לאלפים' האמור באוהביו הוא לשון רבים ואפשר לפרשו עד מאה אלף, ולמה אמר סתם 'לאלפים' ולא פירש כמה אלפים? לפי שאין שיעור לאהבה, ויש בין אוהב לאוהב כפלי כפלים, יש כל מיני דרגות באהבה, וככל שדרגת האהבה יותר גדולה כך היא מכפילה ומשלשת ומרבעת את עצמה את שכר האהבה מול שכר היראה, רק אף הקטן שבאוהבים הוא כפלים מהגדול שביראים, כך אומר ה"אור החיים", וכשהגמ' אומרת כפול, היא באה להגיד שהאוהב הכי קטן הוא כפול מהירא הכי גדול, אבל אין סוף לאהבה עד פי עשרות ומאות אלפים, כך הוא אומר.

אבל מסביר ה"אור החיים" (דברים יט,ג) שבבחינת אהבה יש צד שלא מספיק רק אהבה, וז"ל: "והנה יש בבחינת האהבה צד גורם רעה, כי לא תספיק לבעליה להשמר בתמידות לבל עבור איזה פעם באקראי, כי יאמר שמצד קורבתו לבורא וחביבותו לא יקפיד עליו על זה, כמנהג וסדר הרגיל בין הנבראים... וזה היה סיבה גודל קריבתו לפני ה' נתקררה היראה, כי פשיטא שאדם אחר כשלא יהיה קרב כל כך תפול עליו אימתה ופחד, כי פשיטא שמול אחר שאינו קרוב כל כך תפול עליו אימתה ופחד... כי העושה מאהבה לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה כדרך האב עם בנו המגעגעו והמשעשעו כיון שאין עליו בחינת המורא, מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד כעבד מרבו... ודרך ב' הוא לדבר דברים קשים, כמלך שגוזר על עבדו בזריקת מרה ואימת מלכות, ויש בזה תכלית טוב שלא יזלזלו באחת מכל מצות התורה ואפילו באקראי ועראי, אלא שמגיעם מחצית שכר משכר המגיעם בעשותם מאהבה", עכ"ל.

מסביר ה"אור החיים" (שם פס' ו') שזה הפשט "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" - לא פחות ולא יותר. "וחש הבורא למשה שאחר שידבר דברי ה' להם יבא לבאר הדברים להוסיף זירוז מעצמו להכניס מוראו בלב ישראל, או להפליג באהבת הבורא, לזה אמר אליו אל תדבר עוד בדבר הזה זולת אלה הדברים, כי אם יאמר משה דברי יראה יבואו לעשות מצד היראה, וה' לא כן יעץ". ותשמעו מה שכותב ה"אור החיים" כאן דבר נפלא! "ולא הזכיר היראה אלא כמי שמוסיף תבלין בתבשיל להוסיף בו טעם ערב, וכמו שכתבתי שם שהוא לבל יזלזל אדם באיזה זמן באיזה פרט באומרו כי לא יקפיד האוהב, אבל כל עיקר העבודה צריכה באהבה, ונמצא דברי משה מפסיד חס ושלום הכוונה". עכ"ל. דהיינו, שאם משה יפליג ביראה הוא מפסיד הכונה, כי היחס בין יראה לאהבה זה עיקרו אמור להיות באהבה, והיראה זה רק כמי שמוסיף תבלין בתבשיל להוסיף בו טעם ערב.

ואח"ז הוא אומר, שלא פחות ולא יותר זה גם שלא ירבה, לזה אם יוסיף משה לדבר דברים רבים בין בבחינת היראה בין בבחינת האהבה הגם שיאמר בפירוש שהם דברי עצמו הרי הוא מפסיד כוונת הבורא בנסיונו, הגם שיקבלו יש מקום לומר כי רצויו של משה הוא הסובב. גם יש בזה פחיתות חיבת התורה ושבח בית אביה הא-ל הגדול, אשר על כן צוה ה' לבל יוסיף לדבר אפילו מפי עצמו דבר והבן", ע"כ. כלומר, כי כאילו לא מספיק הדברי אהבה שה' אמר, ולכן הקב"ה אמר לו לא פחות ולא יותר, אל תראה לחזק אותם לא יותר מאהבה ולא יותר מיראה יותר ממה שאמרתי, כי כשהקב"ה אמר זה השיעור המספיק שיהיה עיקרו אהבה ועם תבלין של יראה, ואל תוסיף ביראה כי זה יפגום באהבה, וגם אל תוסיף באהבה כי אז זה כאילו קיבלו את האהבה ממך ולא ממני הקב"ה.

יש איזה דבר מענין, מאמר חז"ל שיכול להיות קשור לענין, כתוב בגמ' סוטה (לה,א): "דרש רבא מפני מה נענש דוד? מפני שקרא לדברי תורה זמירות, שנאמר "זְמִרוֹת הָיוּ לִי חֻקֶּיךָ בְּבֵית מְגוּרָי" (תהלים קיט, נד), אמר לו הקב''ה ד''ת שכתוב בהן "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ" (משלי כג, ה), אתה קורא אותן זמירות, הריני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, דכתיב  "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ" (במדבר ז, ט) וגו', ואיהו אתייה בעגלתא", כך כתוב בגמ'.

הרב הוטנר עומד כאן, מה המידה כנגד מידה שבגלל שהוא אמר זמירות היו לי חוקיך, בסוף הוא נכשל כאן בענין של עבודת הקודש בכתף ישאו והוא שם את הארון בעגלה?

אומר הרב הוטנר שהפשט הוא כך, דוד המלך מרוב אהבה הוא הלך מידי לצד הקירוב והקלות יותר מהשיעור הנדרש, היה חסר קצת בכובד ראש ביחס לתורה, שבאמירת "זמירות היו לי חוקיך" היה כאן איזשהו קצת חוסר כובד ראש ביחס לתורה, לכן גם המידה כנגד מידה שהכישלון שלו יהיה בענין הזה של חוסר כבוד, שהרי כתוב "בכתף ישאו", שאת הארון ישאו בכתף, שזה מורא שכינה, מורא הקודש, כבוד ומורא ארון הברית, והוא שם את זה בעגלה שזה פחות כבוד, זה היה המידה כנגד מידה של הזמירות היו לי חוקיך.

עכ"פ נמצאנו למדים שביחס שבינינו לקב"ה, היחס העיקרי הוא של 'זקן מלא רחמים', וזה באמת הצורה של הקשר שמביאה אהבה, זה הפנים מסבירות להגדה, שבאגדה זה סבר פנים יפות, ו'רצונך להכיר מי שאמר והיה העולם למוד אגדה', זאת אומרת שזה היחס והצורה העיקרית של איך יהודי מרגיש את הקב"ה, זקן מלא רחמים, זקן בישיבה, שבישיבה לומדים תורה מהקב"ה זה זקן מלא רחמים, רק יש עוד פנים, יש גיבור ואיש מלחמה, ויש גם את הזמן של פתיחת הארון שאז הוא דומה כמי שאין לו פה, כמו שאמרנו שגם בבית עצמו בין האבא לילדים לא כל הזמן זה במשחק ושעשוע, יש גם זמנים רציניים, וכל זמן וזמן לפי עניינו, וגם כמובן שה'כרחם אב על בנים' זה כשאנחנו מתנהגים כמו בנים, אבל כשבן מתחצף לאבא שלו הוא כועס, וכעת הוא לא כזקן מלא רחמים אלא הוא כועס עליו והוא מעניש אותו.

הזכרנו פעם, כתוב בפסוק "ה' מָלָךְ תָּגֵל הָאָרֶץ" (תהלים צז, א), זאת אומרת שמלכות ה' בתוקפה תגל הארץ, מצד שני יש פסוק "ה' מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים" (תהלים צט, א), שכשהקב"ה מולך ירגזו עמים, הם מפחדים, אז מה קורה כשה' מלך, תגל הארץ או ירגזו עמים? התשובה היא כזאת, מי שהוא עם הקב"ה, מי שהוא קרוב לקב"ה והוא מקיים את המצוות שלו והוא ביחד עם הקב"ה, אז ה' מלך תגל הארץ, הוא מלא גילה כי הקב"ה הוא המלך שלו ואוהב אותו וחס עליו ומרחם עליו, ומי שהוא לא מתנהג כמו שצריך, הוא מתחצף לקב"ה, אז כשהקב"ה בתוקף גדלותו ירגזו עמים, הוא מפחד חיל ומורא מהדין על מה שהוא עובר עבירות והוא לא מתנהג כמו שנכון.

עכ"פ אנחנו יודעים ומבינים מכל הדברים האלה: שבועות- זה יום טוב וזמן של שמחה, זה יום חתונתו ויום שמחת ליבו, רק יש את הרצינות של החופה, והרצינות של החופה זה כדי שאנחנו נדע שהזקן מלא רחמים וכל האהבה מה שקיימת בינינו לקב"ה זה הכל כי הקב"ה מתחסד איתנו, דהיינו שאנחנו מכירים את החלק של היראה עד פרחה נשמתן ועם איזה מלך גיבור גדול ונורא יש לנו עסק, רק שהוא נוטה לנו חסד ושצורת היחס שלו אלינו זה יחס של זקן מלא רחמים, ומתוך גדלותו אתה מוצא ענותנותו, ואנחנו חשים את זה את הזקן מלא רחמים שמגיע מתוך גדלותו, זה הצורה הנכונה, ואז כשפרחה נשמתן, כשהם הכירו את תוקף גדלותו, הקב"ה מגפפן ומחבקן, לא בנים אתם, עמי אתם, חביבים אתם.

רק שאנחנו צריכים לזכור! שהחביבות הזאת זה לא שהקב"ה צריך אותנו מצד עצמו, אלא מתוך שהוא קבע הנהגה לשאת חסד איתנו שנישא חן וחסד לפניו לאהוב אותנו, וזה הצורה העיקרית של הזקן מלא רחמים. ולעומת זאת גם לכבודינו ובשבילנו כדי שנרגיש בטוחים יש לו את ה'גיבור ואיש מלחמה' להושיע אותנו מכל האויבים הקמים עלינו.