שכר מצוה מול עונש עבירה - וגדר חובתינו בעולם
אולי נשאל איזשהו
שאלה: אם יציעו לנו הצעה כדלהלן, כל אחד יש לו מצוות ויש גם עבירות, מסתמא כאן מדובר
ואנו עסוקים בציבור שרובו מצוות, רוב היום ורוב השעות שעֵרים עסוקים במצוות, אנחנו
לומדים כל הזמן.
[כמה מילים יש בדקה?
כמדו' שדיברנו כבר שהחפץ חיים אמר שבדקה יש 200 מילים. מה יהי' מי שחושב בלימוד
והוא לא אומר מילה, כמה מצוות יש לו בדקה? האם יש לו רק מצוה אחת?! זה לא, אין כאן
חילוק מילים, אין כאן מילים מחלקות, אבל זה דומה כמו מה שיש ביהלומים, יש רסיסי
יהלומים שיש להם מחיר, אבל יהלום שהוא שוקל כמו הרבה רסיסים ביחד המחיר שלו הוא לא
רק כמו סך הרסיסים, ככל שהיהלום יותר כבד המחיר שלו נהיה פי ארבע ופי שמונה ועשר
וכו' וכו', אחד שחושב בלימוד שעה זה יהלום ששוקל חצי קילו או קילו, לא יודע, אין
כזה יהלום בכלל בעולם, זה הרבה יותר מאשר כפי מספר המילים].
עכ"פ אם יציעו
לנו הצעה שנקזז את העבירות כנגד מצוות, ואז ישאר רק מצוות ולא יהי' שום עונש על
העבירות, מה אנחנו אומרים על כזאת הצעה, האם זו הצעה טובה? לכאורה הצעה מפתה ממש!
אין שום עונש, פשוט מקזזים מצוות כנגד העבירות ונשאר רק מצוות, ואין שום עונש, מה
אתם אומרים על ההצעה הזאת?
זה הצעה שבספר
"תומר דבורה" בפי' מידת 'יכבוש עונותינו' כותב כך: "אין הקב"ה
אומר עשה 40 מצוות ו-10 עבירות נשארו 30 מצוות וילכו 10 ב-10, חס ושלום!... וזה
חסד גדול שעושה הקב"ה עם הצדיקים שאינו מנכה [מן המצוות], מפני שהמצוות
חשובות מאוד ומתעלות עד לפניו יתברך, והאיך ינכה מהן בשביל העבירות?! כי שכר עבירה
הוא מחלק הגיהנום מהנבזה, והמצוות שכרן מהנכבד בזיו השכינה, והאיך ינכה אלו בצד
אלו, אלא הקב"ה גובה חוב העבירות ומשכיר שכר כל המצוות, והיינו "יִכְבֹּשׁ
עֲוֹנֹתֵינוּ" (מיכה ז, יט), שאין העונות
מתגברין לפניו כמצוות, אלא כובש אותם שלא יתעלו ולא יכנסו, עם היות שהוא משגיח על
דרכי איש הטוב והרע, עם כל זה הטוב אינו כובשו אלא פורח ועולה עד למאוד, ונכלל
מצוה במצוה ונבנה ממנו בנין ולבוש נכבד, ועוונות אין להם סגולה זו אלא כובש אותם
שלא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה", עכ"ל.
כתוב כאן
ב"תומר דבורה" שהמציאות של שכר מצוות זה דבר כזה גבוה, שלהחליף שכר
מצוות בעונש עבירות, העונש על עבירות זה הרבה יותר נמוך יחסית מהגובה והעומק של
שכר מצוות, מצוה זה "פורח ועולה עד למאוד ומתעלות עד לפניו יתברך, ונבנה ממנו
בנין ולבוש נכבד", מה שאנחנו מבינים בזה, אף שיש בזה מסתמא דברים עמוקים
מאוד, עבירות אין בהם את הסגולה הזאת, הם לא יצליחו הצלחה זו ולא יכנסו פנימה,
המצוות שכרן מהנכבד בזיו השכינה, ושכר העבירה הוא מחלק הגיהנום הנבזה, זה לא מתעלה
עד לפניו יתברך, אז זה לא שוה בשוה, ולפיכך הוא כותב ש"יכבוש עונותינו"
זה מחסד הבורא וחסד ה' שלא מתקזז עבירות במצוות, שא"כ היינו מפסידים הפסד
גדול, לכן זה לא משתלם לשלם על העבירות באיזה מצוה.
בוא נשאל שאלה: הוא
אומר הרי שהדוגמא שלו; עשה 40 מצוות ו-10 עבירות, לא אומרים 10 בעד 10 וישאר לו 30
מצוות, אבל אולי בעד ה-10 עבירות שיוותר על מצוה אחת, כלומר האם יש איזשהו שיעור
שכן משתלם, האם יש איזשהו מצוה שכן משתלם לשלם אותה בעד ריבוי עבירות? פשיטא שמה
שהוא אומר זה לאו דוקא 1 כנגד 1 אלא הוא הדין 10 כנגד 1, כי אחרת עדיין יש לנו
הצעה ועיסקה טובה שנשלם עבירות בעד מצוות.
אבל יש כאן משהו
שעדיין לא הבנתי, הוא כותב שבעצם השכר של המצוה הוא גבוה מאוד, השכר של המצוה הוא
משהו מאוד מאוד גבוה, ואילו העונש של העבירות זה משהו הרבה יותר נמוך מאשר השכר של
המצוה, לכאורה הדבר הזה זה הוא כבר מידה של "יכבוש עונותינו" בלי קשר
לקיזוזים של עבירה כנגד מצוה! כי הנה בן אדם עושה מעשה מצוה, ורחמנא ליצלן אדם
עושה מעשה עבירה, וביחסי שני המעשים האלה, זה בצד הטוב וזה בצד הרע הם שוים,
והקב"ה ברוב טובו את השכר על המעשה טוב זה שכר גבוה מאוד עד זיו השכינה,
ואילו העונש על העבירה לא מגיע ואין לו את הסגולה הזאת, הוא כובש אותם שלא יצליחו
הצלחה זו ולא יכנסו פנימה, לא יודע בדיוק מה זה אבל זה מה שכתוב כאן, אין להם את
ההצלחה הזאת של שכר מצוה שזה עולה עד השכינה וזה לא יכנס פנימה, אז יש כאן מידת
הרחמים בעצם זה שאין פורפורציה בין השכר מצוה לעונש עבירה, א"כ מה הוא בא כאן
להגיד בנושא של הקיזוזים עוד איזשהו ענין?
חייב להיות שבעצם
כתוב כאן שיש תרתי איתניהו ביה ויש כאן שני ענינים ב"יכבוש עונותינו",
יש חלק אחד שלמרות שבדרך כלל בטבעו של אדם, אדם שעושה לשני טוב הוא גומל אותו טוב,
ואם הוא עושה רע הוא מחזיר לו רע יחסית ומעניש אותו אם יש לו יכולת, כגון מלך בשר
ודם מעניש על דברים לא טובים לפחות באותה יחסיות שהוא מיטיב על דברים טובים, כך
ההנהגה הפשוטה. אבל אצל הקב"ה זה לא כך, "מידה טובה מרובה על מידת
פורענות אחד לחמש מאות" (רש"י שמות לד, ז), זה איזשהו טוּב, כאילו שמרוב
שהקב"ה מיטיב איתנו אז כשאנחנו עושים טוב הוא נותן לנו איזה שכר גדול מאוד
בהטבה גדולה עד מאוד, ואילו כשאנחנו מתנהגים לא טוב ומגיע לנו עונש העונש הוא הרבה
פחות ביחס לשכר על דבר טוב. ולא לחשוב שה"תומר דבורה" לא מתאר מה זה
עונש, הוא כותב כאן: "אפלו צדיק
גמור
ועשה עברה אחת דומה לפניו כאלו שרף את התורה עד שירצה חובו ואחר כך יקבל שכר כל
מצותיו", גם את המשפט הזה הוא כותב באותו קטע כשהוא מתאר מה זה עבירה, הוא
יודע ומדבר על חומר עבירה ועדיין הקב"ה כאילו לא מקפיד, מרוב אהבתו לעם ישראל
הקב"ה לא מקפיד על עבירה כמו שהוא מיטיב על מצוה, כאילו איזה אבא טוב שעל
דברים טובים הוא מתגמל בהרבה ריביות, ועל דברים רעים הוא עושה משהו לצאת ידי חובה
איזה עונש אבל לא בצורה חריפה - זה חלק אחד של "יכבוש עונותינו".
אבל עדיין כפי הנראה
כך צריך לומר, החלק הזה הוא כבר "יכבוש עונותינו" בלי קשר לקיזוזים,
החלק שלא עושים קיזוזים זה כבר יוצא בחשבון כך, אם השכר הוא כזה גדול והעונש הוא
כזה קטן אז ממילא כבר לא שוה לקזז, א"כ צריך להבין איזה הנהגה נוספת של
"יכבוש עונותינו" יש בזה?!
היה מעשה שהיתה
תקופה שהמצב הכלכלי בישיבות היה מאוד קשה והיה מצב של חרפת רעב, לא היה אוכל
בישיבות והיה מצב מאוד קשה, וה"חפץ חיים" התעסק הרבה ב"ועד
הישיבות", כי בתקופה של הח"ח ור' חיים עוזר "ועד הישיבות"
החזיק את הישיבות כיון שלישיבות לא היה ביסוס עצמאי, ור' שמואל גריינימן שהי' יד
ימינו של הח"ח אמר לו; יש לי הצעה! הרי "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם
הבא מכל חיי העולם הזה" (אבות ד-יז), אז אני אתרום שכר של איזשהו מצוה, שכר
של איזה הנחת תפילין אחת, והרי זה שוה מכל חיי העולם הזה, אז יהי' עשירות גדולה עי"ז
וכך נוכל להחזיק את הישיבות? כך הוא שאל את הח"ח, אולי נעשה כך ונוכל להחזיק
את הישיבות...
הח"ח אומר לו;
אני אגיד לך משל למה הדבר דומה, ילד בא למכולת כי הוא רעב ובא לקנות אוכל, והוא
מגיע למכולת עם מטבע זהב ששוה מליון, או שהוא בא לתת לו את הבית, כי הוא רעב ורוצה
לאכול, קח את הבית שלי ותן לי אוכל! אם החנווני הוא אדם הגון הוא יגיד לו; טיפש!
נכון שאתה רעב וצריך לראות איך פותרים לך את הבעיה, אבל לשלם בית או לשלם מליון על
לחמניה ושוקו??!!! חנווני הגון לא יסכים לכזאת עיסקה. והקב"ה הוא הרי הגון,
ואיך הוא יסכים לכזאת עיסקה שבעד מצוה תקבל כסף?! זה לא עיסקה, זה עיסקה כושלת, זה
עסק שהקב"ה לא יסכים לו, כי אין איזשהו יחסיות בכלל בין שכר מצוה לאיזשהו
משהו שהוא יכול להשתוות לו, כך הח"ח ענה לו.
אבל עדיין יש כאן
נושא, לכאורה המעשים הרעים עצמם תוקף הרוע שלהם מצד המעשה עצמו הוא כמו תוקף הטוב,
יש איזה הגבלה לכאורה בין תוקף הרוע של המעשים הרעים לבין תוקף הטוב של המעשים
הטובים, ובמציאות הרגילה אם מישהו מתנהג אלי גם הנהגות טובות וגם הנהגות רעות איזה
יחס אני אתן לו, דהיינו שחוץ מהענין של שכר ועונש אבל איזה יחס אני אתן לו, איך
אני אדרג אותו ביחס לקירבה ולקשר? מחשבנים את המעשים הטובים כנגד המעשים הרעים,
ואז לראות האם שווה לי לאהוב אותו ושווה להיות איתו בקשר, כך החשבון המתאים. אז
היה מתאים שגם בקשר שבינינו לקב"ה, גם אחרי שהמציאות היא שלשלם במקום עונשי
העבירות אפי' שכר של מצוה אחת על הרבה עבירות זה עיסקה כושלת, זה עיסקה
שהקב"ה לא רוצה להכשיל אותנו בכזה עיצה שאינה הוגנת כמו שכתוב כאן
ב"תומר דבורה", אבל עדיין היה צריך להיות שלמעשה יש מעשים לא טובים מול
מעשים טובים, שזה ייצור איזשהו מכנה משותף של איזשהו יחס וקשר וקירבה יהיה לנו עם
הקב"ה.
אבל כתוב כאן
ב"תומר דבורה" שחלק ממידת הרחמים של "יכבוש עונותינו"
שהקב"ה מתייחס למעשה עצמו כמו לשכר שלו, וכיון ששכר עבירות אין לו בכלל
שייכות לשכר מצוות, אז הקב"ה גם למעשה עצמו כבר מתייחס כמעשה כל שהוא, עד כדי
שזה לא יוצר איזשהו יחס כללי שמעשה עבירה כנגד מעשה מצוה, וממילא ה'נשיאות חן'
שלנו תהיה לפי היחסיות הזאת, אלא יש "יכבוש עונותינו", וגם את המעשים
עצמם הקב"ה לא נותן להם משמעות חזקה, וממילא המצוות הם יותר קובעים את היחס
ואת הקירבה שנקבל מהקב"ה, כך לכאורה הפשט ב"תומר דבורה".
אולי ע"פ
הדברים האלה נבין איזשהו מאמר שר' ירוחם ב"דעת תורה"
(במדבר פ' שלח עמ' קמ"ה) מביא כאן מהסבא מקלם, והוא אומר שם שזהו סוד גדול!
והוא מפחד להגיד זאת בפני רבים שלא תתהווה לכם איזה קלות מידיעה כזאת, אבל הוא בכל
זאת אומר את זה, הוא כותב כך: "אדמו"ר הסבא ז"ל מקלם אמר, כי לוּ
ידעו בני אדם אמיתת מתן שכרן של מצוות כמו שהוא, לא היו יראים בני אדם מפני עונש
החטא!" כך אמר הסבא מקלם. כמדו' שהמקור לזה זה כאן ב"תומר דבורה",
שהוא כותב שהרעיון הזה לקזז עבירות במקום מצוות ואז לא יהי' עונש בכלל זה עיסקה
כושלת, זה עיסקה כושלת שהקב"ה ברוב רחמיו לא מוכן לזה והוא לא מייחס את זה בכזה
צורה כי זה בלי פורפורציה בכלל, זה כמו לשלם מליון בשביל לחמניה!!! לשלם מטבע זהב
בשביל סוכריה!!! לא משלמים מטבע זהב על סוכריה.
אבל בכל זאת יש מה
להעמיק ולהתבונן במשפט הזה שהסבא מקלם אמר, זה פשוט שלוּ בני אדם היו רואים את
עונש החטא, לוּ בני אדם היו רואים מול העינים שלהם מה קורה למי שחוטא לא היה אדם
עובר שום עבירה, ולא היה עוזר לו גם אם יגידו לו את גודל השכר וגם אם הוא יראה את
גודל השכר, אם הוא יראה מול העינים שלו את גודל השכר ואת עונש החטא, זה יעשה לו
כזה יראת העונש שהוא לא יעבור שום עבירה, אדם כזה לא יעבור שום עבירה מאה אחוז,
ולא זה מה שהתכוין האלטער מקלם!
בוא נראה איזשהו
דוגמא ומשל; יגידו לאדם תשמע, בוא אנחנו מציעים לך הצעה כזאת, אתה תקפוץ לתוך
מדורה ותישאר שם 30 שניות בתוך המדורה הזאת, אח"ז אתה תהי' מאושפז בבית חולים
עם כויות בכל חלקי הגוף למשך חודשיים שלוש, אח"כ אתה תהי' בריא לחלוטין כאחד
האדם, ובתמורה להסכמה על הענין הזה אתה תקבל דירות לך ולבניך ולנכדיך ונינך,
וסידור פרנסה לכל החיים!!! האם יהי' בן אדם שיסכים לעשות את זה?! לא יהי' בן אדם
שיהי' מוכן לעשות את זה, למרות שאם יהי' אחד שיעשו לו את זה על כרחו וזה הפיצויים
שהוא קיבל, כולם יקנאו בו - "הלואי עלי!" אבל אעפ"כ מראש לא יהי'
אחד שמסוגל לעשות את זה, לא כל דבר שבחשבון זה משתלם וזה נכון באמת אדם מוכן
ומסוגל לסבול!
ממילא זה פשיטא
שלוּ היינו רואים את עונש החטא זה היה גורם לנו כזה יראת העונש שלא היינו עושים
שום עבירה, וגם אם היינו רואים את גודל השכר עם כל ה"תומר דבורה" זה
ברור שלא היינו עושים שום עבירה. רק שהבעיה שלנו היא כמו שהח"ח אמר; שהגיהנום
נמצא ב"ראשית חכמה" שיש שם מסכת גיהנם, ולעומת זאת העולם הזה נמצא
מול העינים, אבל אם העולם הזה היה ב"ראשית חכמה" והגיהנום
מול העינים הכל היה בסדר, כך הח"ח אמר.
אבל מה בא כאן הסבא
מקלם להגיד, הוא בא להגיד שבמציאות שיהודי לא נמצא לו מול העינים לא הגיהנום ולא
הגן עדן, זה נמצא בספרים הקדושים ובהתבוננויות אבל זה לא בחוש מול העינים שלו,
אומר הסבא מקלם שאם יהודי היה מתבונן במבט שלו מה זה גודל השכר מול עונש החטא זה
היה גורם לו שלא היה ירא מפני עונש החטא. ועיקר כונתו זה שהעיסקה הכוללת שלנו עם
הקב"ה, המצב של העסק, הגישעפעט שיש לנו עם הקב"ה מבחינת שכר ועונש מצוות
ועבירות, זה עסק כל כך טוב ומשתלם לנו וזה כ"כ טוב וכדאי לנו העיסקה הזאת, עד
שבמבט של העיסקה הכוללת זה היה מסלק אפי' את יראת החטא.
ולאפוקי מאלה
שסבורים ושהמבט שלהם על מציאות האדם בעולם הזה הוא; שסוף סוף הקב"ה יתפוס
אותם ויעניש להם על כל מה שהם היו לא בסדר, אוי אוי מה שצפוי להם, והם צריכים
להיתפס ולהיענש על כל רעתם, אבל הם לא יודעים שגם יתפסו אותם ויתנו להם שכר כזה
גדול על כל התורה ומצוות, ועוד שכר עצום ונורא על דברים שהם בכלל לא יודעים שזה
מצוות ושהם לא מרגישים אפי' איזה מעלות ומצוות יש להם, עד שבסך הכל מה שישלוט בשטח
זה כ"כ הרווח הגדול של שכר המצוות, עד שהעיסקה הכללית הזאת היא עיסקה
כ"כ משתלמת עד ש"אדמו"ר הסבא ז"ל מקלם אמר, ש"לוּ ידעו
בני אדם אמיתת מתן שכרן של מצוות כמו שהוא, לא היו יראים בני אדם עונש החטא!"
כי העסק הכולל זה עסק מרוויח מאוד מאוד, זה ענין אחד שאולי מתאים קצת להגיד את זה
בתוקף הזמן שאנחנו שרויים בו, שחשוב לדעת את המבט הנכון על פי תורה בענין שכר
ועונש.
בוא נראה עוד
איזשהו ענין שכמדו' יוכל לעזור לנו הרבה בענין תשובה שזה ענין שאנחנו עסוקים בו
בימים אלה, יש משהו שכמדו' שזה מדקדק להרבה, בכל הסליחות ובכל הפסוקים שמדברים על
חטאים ותשובה לא מדובר שם על תיקונים, אלא מדובר שם על בקשות סליחה, על בושות שיש
לנו מהחטאים, ועל התנצלויות, אבל לא מדובר שם על שום תיקונים, לא מדובר שם על משהו
שבן אדם מתקן את עצמו ומתקן את הפגמים שלו, כך בכל הסליחות של כל העדות ובכל
הנוסחאות, וגם בתהילים כשדוד המלך מדבר על חטאים, הכל מדבר רק על בקשות סליחה
והתנצלויות, ובושות וחרפות, ואיך העזנו וכדו', ע"ז מדובר, לא מדובר על איזשהו
דרכי תיקון, מה פשר הדבר?
בוא נראה כאן
איזשהו דבר שכמדו' שזה איזשהו נקודה מאוד חשובה ועיקרית בכל המציאות של יהודי
בעולם, עד שמרוב הפשטות של זה ההעלם כ"כ מצוי, ונראה עד כמה הדברים פשוטים
ממש! המבט וההסתכלות ששולטת פחות או יותר אצלנו היא, שאנחנו באנו לעולם ללמוד תורה
ולקיים מצוות. ואז מה יקרה? כשאנחנו נקיים את כל התורה כולה בכלליה פרטיה ודקדוקיה
וכל עניני תורה ומצוות, עי"ז אנחנו נהי' אנשים שלימים עם שלימות אחר שלימות,
נהי' בני עליה, נהי' אנשים גדולים, נהי' תלמידי חכמים, זה ההסתכלות והמבט הרגיל
שלנו, ו"תלמוד תורה כנגד כולם" שדרך תורה גדלים, והתכלית של כל המציאות
שלנו כאן בעולם הזה כך זה מצטייר להרבה, זה שאנחנו נרומם את עצמינו ונהי' אנשים
מרוממים ולא חומריים ומגושמים, נהי' בני עליה ותלמידי חכמים - בשביל זה אנחנו פה!
לפי המבט הזה יוצא ואולי סליחה על הביטוי, שהקב"ה הוא ס"ה איזשהו היכי
תימצי איך אנחנו נגדל, הוא יוזם התוכנית והוא נותן תגמול על זה, הוא נתן תגמול טוב
על הענין, וס"ה החלק של הקב"ה בעסק זה שהוא נתן לנו את התוכנית עבודה והתוכנית
חיים, ומי שיעשה את התוכנית הזאת הוא יהי' גדול ורוחני והוא יהי' ת"ח, והוא
יהי' הפלא ופלא! והוא יקבל על זה שכר טוב הקרן קיימת לו לעולם הבא ופירותיהן בעולם
הזה וכו' וכו', כך כמדו' שזה המבט וההסתכלות הרגילה.
אבל הדבר הזה זה
פשיטא ופשיטא שהוא טעות גמורה ממש, כי לפי המבט הזה איזה קשר ושייכות אמיתית יש
לנו לקב"ה, הרי ס"ה דרכו אנחנו יודעים באיזה צורה אנחנו מתעלים ובאיזה
צורה אנחנו נהי' גדולים ומרוממים, ואיך נגיע בסוף לשכר טוב הצפון לצדיקים. אבל מה
קורה בינינו לבינו?
בוא נשאל שאלה
שתמחיש לנו! אחד שהוא תלמיד של ראש ישיבה מאוד גדול, שאפשר לקבל ממנו דרך בלימוד בהבנה
ובעמקות ואפשר לקבל ממנו מהלך בתורה, הוא תלמיד שלו ששומע את השיעורים שלו ושואל
אותו שאלות ובקשר איתו, מה קורה בינו לרבו, האם רבו הוא ס"ה ההיכי תימצי איך
הוא יהי' בעל הבנה, איך הוא יהי' למדן וידע ללמוד, וכי זה מה שקורה שס"ה רבו
הוא איזשהו היכי תימצי איך הוא ת"ח ולמדן, או שיש לו קשר חי עם רבו? הוא
תלמיד! קשר של רב ותלמיד זה קשר חי, 'נפשו קשורה בנפשו', יש לו קשר עם רבו. האם
נאמר; מה פתאום קשר?! הרי זה ס"ה ההיכי תימצי איך אני ידע ללמוד. וכי זה כך?!
הרי כל אחד מבין שרבו שלימדו תורה זה קשר, יש לו קשר ריגשי חי ועמוק בינו לרבו
ובין רבו אליו, זה דבר פשוט.
כך גם כל המציאות
של לימוד התורה וקיום המצוות, כל העשין והלאוין וההלכה והשו"ע והמוסר והתפילה
והיראה והאהבה, הכל זה צורה איך יהודי יש לו קשר עם הקב"ה, וזה התכלית של
הכל! שליהודי יש קשר עם הקב"ה! וכמו שכותב ב"מסילת ישרים" (א'):
"כי השלימות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך". כל השלימויות שיהודי מגיע
ושבעיקר זה דרך ת"ת כנגד כולם, היינו שדרך תורה זה הצורה שהכי נהיה
"קודשא בריך הוא וישראל חד הוא", זה לא מליצה וזה לא "כביכול"
אלא זה משהו אמיתי ממש, זה משהו אמיתי חי ונושם, וכשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים את
הקב"ה והוא אוהב אותנו זה לא "כביכול".
אומרים תמיד
'כביכול הקב"ה אוהב אותנו', 'כביכול הקב"ה כועס כשאנחנו עושים עבירות',
מה זה "כביכול" זה סתם איזה לתפארת המליצה, הוא כועס או לא כועס כשאנחנו
עושים עבירות? "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו" (דברים לב, יט) "הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם" (שם לב, כא), אז אנחנו מכעיסים אותו או לא מכעיסים?! ומה זה 'כביכול
מכעיסים'? "אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה'" (מלאכי א, ב), אז הוא אוהב או זה רק 'כביכול הוא אוהב', מה זה,
האם זה מילים שאין להם כיסוי?!
הדבר ברור, שכל מה
שאנחנו יודעים מה זה "אהבה" בצד הטוב או "כעס" בצד הרע זה
ודאי נמצא, רק לתאר כביכול רגשות של הקב"ה באותו מטבעות לשון שאנחנו מכירים
זה משהו מידי קטן, זה משהו שלא מבטא את הדבר הזה, כי להגיד שהקב"ה אוהב אותנו
זה לא מבטא את זה, זה משהו הרבה יותר. אצלנו אנחנו מרגישים סוג קשר של אהבה במילה "אהבה",
במה שהמושגים שלנו להבין מה זה אהבה, אבל אצל הקב"ה אהבה, הרי הקב"ה הוא
'אין סוף', הוא לא מוגבל בשום הגבלות ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אז מה שהקב"ה
אוהב אותנו זה הרבה יותר, זה רק "כביכול" ביחס למה שבאמת, אבל ודאי
שהאמת היא שמה שאנחנו מכירים ב"אהבה" זה בכלל מאתיים מנה וזה קיים, זה
לא שקיים כאן משהו ערטילאי ואיזשהו מושג מופשט שאין בו משהו חי ונושם באמת, משהו
חי וקשר אמיתי עם הקב"ה, זה א' ב' של יהודי לדעת את זה, כי בלי זה אנחנו בכלל
לא קולטים בשביל מה אנחנו נמצאים כאן, ומה אנחנו עושים כאן בכלל בעולם.
כעת, כמובן שמה
גורם 'אהבה'? כשמאוד טוב לי עם מישהו אני מאוד אוהב אותו, כשמאוד טוב לי עם מישהו
ואני רואה שהוא אוהב אותי ומתגמל אותי והוא מעניק לי זה גורם לי שאני אוהב אותו,
אהבת ה' זה משהו מאוד טבעי שיהי', כי הקב"ה כ"כ אוהב אותנו שממילא זה
גורם לנו שאנחנו נאהב אותו.
הסטייפלער מביא
ב"ברכת פרץ"; למה אומרים ברכת "אהבת עולם" ו"אהבה רבה"
לפני קריאת שמע, מה הקשר בין "אהבה רבה" לקרי"ש? הוא מביא
שרעק"א אומר כך (הובא בחוט המשולש), יהודי קורא קרי"ש "וְאָהַבְתָּ
אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה) - עזה כמות אהבה, עד "בכל נפשך" - אפי'
נוטל את נפשך, מוכן למות מרוב אהבת ה', איך מגיעים לכזאת אהבה? אומר רעק"א,
בטבע האדם אם הוא יודע שמישהו אוהב אותו זה מביא שהוא אוהב את מי שאוהב אותו, כך
טבע האדם שכשהוא יודע שמישהו אוהב אותו זה גורם לו שהוא יאהב אותו. ובוא נוסיף,
ומי שיודע שמישהו גדול אוהב אותו, מי ששומע שראש הישיבה מאוד מאוד אוחז ממנו, ורה"י
אוחז שהוא ממש מבחירי הישיבה, כמה זה גורם לו בטבע הערצה ותוספת אהבה והערצה
לרה"י, זה דבר פשוט. אומר רעק"א, ולזה אנו אומרים "אהבה רבה"
ו"אהבת עולם", כמה הקב"ה אוהב אותנו ונתן לנו את התורה, וזיכה
אותנו בכל מה שיהודי יכול להגיע, וזה גורם שממילא אנחנו אוהבים אותו, כך אומר
רעק"א.
יש רק מקום להוסיף
עוד איזשהו קניעטש על דברי רעק"א, ומה זה הברכה הראשונה של "יוצר
אור", מה היא שייכת לקרי"ש? היא גם שייכת לקרי"ש, כי "יוצר
אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל", כל הבריאה המופלאה הזאת! והמלאכים
שרפים ואופנים באיזה שירה הם שרים לקב"ה, "עונים ואומרים ביראה קדושה
כולם כאחד", "ונותנים באהבה רשות זה לזה", איזה מלכות יש
לקב"ה!!! והוא עזב את הכל, ואת מי הוא אוהב? אותנו! ולנו הוא נתן את התורה!
כך כל הברכה הראשונה ממחישה איזה אהבה יש לקב"ה אלינו, שהדבר שהכי חשוב לו
והכי מעסיק אותו זה עם ישראל, ונתן לנו את התורה שדרכה אנחנו יכולים להתעלות
ולהתקשר איתו בקשר הכי גדול, ועוד יותר ממלאכים, וממילא מגיע שאם כזה אהבה הוא
אוהב אותנו ממילא אנחנו אוהבים אותו, כך אומר רעק"א.
בוא נראה
לפי"ז איך עובד תשובה, זה דבר כ"כ פשוט שאני לא מבין מה לא הבנו. יש
לכאורה איזשהו שאלה גדולה בכל ענין תשובה: הרי עיקר תשובה הם שלושה עיקרים בתשובה
שהם לעיכובא, חרטה, קבלה לעתיד, ווידוי, אמנם יש עשרים עיקרי תשובה ברבינו יונה
אבל הם לא לעיכובא, מה שמעכב את התשובה הם שלושה עיקרים שהם חרטה, קבלה לעתיד,
ווידוי. ונשאל; למה צריך את כל השלושה, למה לא מספיק "קבלה לעתיד", אם
אני אהי' ילד טוב, ובוא נגיד שהוא בדרגה של "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב
לזה החטא עוד", עזוב אותי עם העבר, אני פותח דף חדש בקבלה שלימה של
"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד", למה זה לא מספיק?
על זה כל אחד מבין
שהתשובה היא פשוטה, הרי מה שאתה מכאן ולהבא בסדר זה גם אם לא היית עושה עבירות,
איך זה יתקן את החטא, עשית חטא, אתה בעל חוב, נפש החוטאת מה תהא עליה? ימות, קרבן,
ייסורים, אבל צריך לפרוע איזה חוב, והקב"ה אומר יעשה תשובה, מכאן ולהבא מה
שאתה בסדר זה בלי קשר למה שהיה בעבר, איך יש פירעון, צריך משהו לפרוע על החטא.
ומהו הפירעון על
החטא? "החרטה!" כתוב ב"מסילת ישרים" (פ"ד) שהחרטה זה כמו
התרת נדרים, שעקירת הרצון כעקירת המעשה, התחדש כח עצום ונורא שע"י חרטה שנעקר
לו הרצון וברצון הזה הוא לא היה חוטא מראש, זה הופך את הטעות בעיקר המקח והנדר
ונעקר החטא, כח עצום ונורא שהקב"ה נתן, כך כתוב ב"מסילת ישרים"
שכמו שחרטה אצל חכם לחכם יש כח להתיר את הנדר ולהפקיע את הנדר מעיקרא למפרע, יש גם
כח בחרטה על חטא שכיון שברצון הזה לא היה עושה, ומצטער צער חזק על זה שהוא עשה, יש
לזה כח לעקור את החטא ולמחוק אותו כלא היה, הפלא ופלא!
אבל מה זה "וידוי",
ובשביל מה צריך "וידוי"? ברמב"ם כתוב שעיקר המצוה זה וידוי, למה
וידוי זה עיקר, הבנו כבר שלא מספיק קבלה אלא צריך גם חרטה אז חרטה זה כח שעוקר,
אבל מה זה וידוי, ובשביל מה צריך וידוי, אמנם זה גזירת הכתוב להתוודות ככתוב
בפסוק, אבל האם זה רק גזיה"כ או שיש גם איזה טעם בזה, והרמב"ם כותב שזה
עיקר התשובה!
אבל בוא נראה דבר
כ"כ פשוט, אתה חטאת ואתה מתחרט, אבל כפי שדיברנו יש לנו קשר עם הקב"ה,
אם חטא זה רק אני פגמתי את עצמי, אני קילקלתי את עצמי, אני השחתי את עצמי, אז אולי
כשאתחרט יעקר הקילקול והפגם שפגמתי בעצמי, אבל תשובה היא שאתה חטאת למישהו, אתה
חטאת לקב"ה, אתה צריך לרצות ולפייס אותו!
דוד המלך אחרי החטא
של בת שבע אשת אוריה (במזמור נ"א), הוא בוכה לקב"ה שיסלח לו, יש שם
פסוק: "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (שם נא, ו). אומר רש"י שם במקום: 'אף מה שהרעותי לאוריה
לא הרעותי אלא לך שהזהרת על הדבר', דה"מ אומר לקב"ה גם הבין אדם לחבירו
שעשיתי כאן לא הרעותי אלא לך שהזהרת על הדבר, הקב"ה הזהיר על הדבר "לך
לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי". אפי' שאנחנו יודעים שעניני בין אדם לחבירו
בזמן העשיה שלהם ההרגש צריך להיות מצד הרגש האנושי והטוב לב כי זה צורת המצוה, ויש
את ה'ירצה את חבירו', אבל בסופו של דבר גם בין אדם לחבירו בשורשו זה חטא למקום,
"לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי", אף מה שהרעותי לאוריה לך לבדך חטאתי,
כך דה"מ אומר לקב"ה. וחטאים שבין ל"חבירו" זה עד שירצה את "חבירו",
וחטאים שבין אדם ל"מקום" זה עד שירצה את ה"מקום"! צריך לרצות
את המקום ולבקש ממנו סליחה.
עכשיו בוא נראה כמה
דברים פשוטים, נביא דוגמא פשוטה; מרן ראש הישיבה רבינו הגדול הורה איזה הוראה
לציבור, כל הציבור שומע להוראה, למרן רה"י יש איזה תלמיד שהוא רב באיזה
ביהכנ"ס, וילדות היתה בו, וכשהוא דיבר עם קהל מרעיתו שם בביהכנ"ס על
הדבר הוא אמר, ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות' ודעתו שלאו דוקא ולא צריך להקפיד
על הענין הזה, והלך מישהו וסיפר את זה לרבו שכך תלמידו אמר בביהכנ"ס שלו,
וגונב לאוזני אותו תלמיד רב ביהכנ"ס שסיפרו את זה לרבו, והוא בא לרבו באיזה
בושת פנים וכלימה לבקש סליחה, והוא מנסה לרצות ולפייס ולהבטיח שהוא יותר לא יהי'
כזה חצוף, ואיזה חוצפה היה לו, אי אפשר לתאר. יש לי שאלה; האם הוא מנסה כעת לעסוק
משהו בתיקון עצמו? ואיזה רגש בוער לו לגבי מה שהוא צריך כעת לעשות? לרוץ ולבקש
סליחה ולבקש בבושת פנים! כך המציאות הכי טבעית. וכי הוא עוסק כעת ב"תיקון
עצמו" איך הוא יתקן את עצמו באמונת חכמים שיותר לא יקרה לו קילקול באמונת
חכמים?! ודאי הוא מרגיש שהוא חייב לעשות כעת ללכת לפייס ולרצות את רבו.
עאכו"כ כן הוא
הדבר, כש"מרן דבשמיא" הורה לנו הוראות, ואנחנו עברנו על ההוראות, אנחנו
צריכים לפייס ולרצות את מרן דבשמיא על זה שלא שמענו להוראות שלו, זה המהלך של
תשובה, וזה "וידוי" - שהוא בא ומיתנצל בבושת פנים.
ולכן כל הסליחות
וכל מה שיש בפסוקים, וגם דה"מ שם במזמור נ"א הוא לא מדבר בכלל בתיקון
עצמו, הוא מדבר "חָטָאתִי" (תהלים נא, ו) ו"הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי
אִמִּי" (שם נא, ז), והוא מתנצל, ו"הֶרֶב
כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי" (שם נא, ד), "לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן
חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי" (שם נא, יב), הוא מתעסק כל הזמן בתחינות ובקשות ובסליחה
ובבושות, כי זה הצורה של תשובה.
כל מי שמרגיש שהוא
חטא למישהו הוא בא לבקש ממנו סליחה, הוא לא מתעסק בתיקון העצמי שלו איך הוא יהי'
בסדר, כי הוא חטא למישהו. אם אחד חטא לחבירו, והוא מתעסק כעת ועושה עבודת מוסר
ועבודת מידות עם עצמו שמהיום לא יקרה לו כך לעולם, ומהיום הוא יעשה 'המלכת את
חבירך עליך בנחת' בשלימות הכי גדולה, הרי אם החבר שלו ישמע אותו מתעסק כך, יאמר חצוף
כזה, הוא לא מבקש ממני סליחה אלא הוא מתעסק בלתקן את עצמו, הוא חטא לי והוא פגע בי
אבל הוא מתעסק ב'תיקון עצמי' איך ה'בין אדם לחבירו' שלו וה'המלכת את חבירך' יהיה
בסדר, וכי זה מה שהוא צריך לעשות?! הוא צריך לבוא ולבקש סליחה!
כעת מה זה עושה
כשמבקשים סליחה? אי אפשר לתאר מה זה עושה! אין דבר שמתקן יותר מאשר כשמבקשים סליחה
באמת! היה מעשה שהכרתי איזשהו אברך שלצערינו הוא לא האדם הכי ישר, הוא דרייער כזה
ויודע לעשות כל מיני 'שטיקלאך', והוא בתוך הדברים היה גם רגיל לרמות ולעבוד על
אשתו, באיזשהו שלב היא קלטה את זה, והיא נכנסה למשבר כזה שבעלה עובד עליה ומרמה
אותה, אי אפשר לתאר לאיזה שברון לב היא נכנסה, ואז הוא קלט שכלתה אליו הרעה, והוא
בא בבושה גדולה להתנצל וביקש סליחה, כ"כ הרבה הבטחות וסליחות שהוא ביקש כדי
שיחזור לה האמון בו, שהרי איך אני אסמוך עליך כשהמינימום בקשר זה אמון?! אי אפשר
לסמוך עליך, אתה עובד עלי, במה אתה בעלי?! אין לי אמון בך! כמה סליחות והפצרות הוא
עשה, הוא אומר לי שמרוב הסליחות שביקשתי מאשתי - אליה אני ישר תמיד, אי אפשר לעשות
כזה צחוק מעצמי, נשארתי אותו רמאי לכולם אבל כלפיה אני כבר לא משקר אותה כלום,
כ"כ הרבה סליחות ביקשתי, כ"כ כרעתי על הברכיים והתחננתי על נפשי, אז לה
אני כבר בסדר גמור. זאת אומרת שכשאדם מרגיש שהוא חטא למישהו הוא מבקש סליחה,
וריבוי הסליחה וההתנצלויות והבושות שהוא מרגיש את בושת הפנים כמו שאומרים 'לך ה'
הצדקה ולנו בושת הפנים', ריבוי הסליחה זה כבר מתקן אותו ועושה לו את התיקון הכי גדול,
וזה באמת יגרום לו את התיקון הכי גדול!
לכן הפוך, עיקר
התשובה זה הוידוי! כי זה העיקר מה שהוא בא להתוודות, שבאמת הייתי לא בסדר וחטאתי
ופשעתי ואשמתי ובגדתי, וכמה לא בסדר הייתי! וזה הולך הפוך, שה"חרטה" וה"קבלה"
זה חלק מהריצוי והפיוס, כי ודאי מה פירוש, אתה בא לבקש סליחה ואתה לא מתחרט ומקבל
על עצמך יותר לא לעשות?! אבל העיקר זה ה"וידוי", כי עיקר תשובה כשאחד
חוטא לשני זה שהוא בא להתנצל ולבקש ממנו סליחה ולהתנצל על החטא הגדול שהוא עשה לו,
רק כמובן שזה לא ירצה אותו אם הוא לא יתחרט ויקבל על עצמו להבא לא לעשות את זה,
אבל כל עיקרה של תשובה זה ריצוי ופיוס.
ועכשיו כשאנחנו
פותחים את ה"מחזור" ופותחים את ה"סליחות" זה הכל מובן, זה לא
משהו מנותק, זה משהו שבדיוק מתאים!
רק עוד פעם, אנחנו
לא קולטים שחטאנו לקב"ה ושאנחנו מצערים את הקב"ה, אנחנו לא קולטים את זה
שהרי הכל "כביכול", מה זה קשור אליו?! רק אנחנו פגמנו את עצמנו אז צריך
לתקן את עצמנו. אבל א"כ למה זה לא כתוב ה'תיקון העצמי'? איפה כתוב ה'תיקון
העצמי'? התיקון העצמי הוא בזה שנבקש סליחה, נבקש סליחה בבושה ובריבוי הפצרות
ובקשות סליחה וזה התיקון הכי גדול.
נכון שמי שלא מרגיש
בכלל בושה ולא כלום אז מה הוא יעשה, שלפחות ינסה לתקן את עצמו כדי שזה לא יקרה לו,
זה הצורה שכן תופסת לו קצת את הלב לעשות משהו עם עצמו, הוא לא קולט שהוא חטא
למישהו, אז שלפחות את זה יעשה שיתקן את עצמו, כדי שבכל זאת זה יגרום לו שלא יחטא
ויעשה משהו עם עצמו.
אבל הבעיה שלנו
שאנחנו פשוט לא מרגישים את המציאות הכי פשוטה ושעליה סובב כל עניני תשובה - שעיקר
התשובה זה הוידוי! כי זה הצורה שקיימת ברגשות שלנו גם בלי ללמוד "שערי תשובה"
שאנחנו באמת מרגישים שחטאנו למישהו, וכך הוא המציאות שאנחנו חוטאים לקב"ה,
והקב"ה מחכה לתשובה שלנו, וכמו שכתוב ב"תנא דבי אליהו רבה"
(ל"א): "מעיד אני עלי שמים וארץ שיותר מאשר אב מצפה לבנו, ואשה מצפה
לבעלה, הקב"ה מצפה לתשובה בניו" - הקב"ה מצפה לתשובה שלנו!
אנחנו בודאי נעשה
את כל מה שאנחנו יכולים לחזור בתשובה שלימה, ונזכה לכל מה ש/