חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

תורה 1

הנה כתיב בקרא "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי" (תהלים קיט, צז), ופסוק זה הוא מרכז החיים של בן תורה וישיבה, והנה יש כאן איזו שאלה על פסוק זה, וייתכן שזו שאלה מרגיזה אך מה אעשה ותורה היא וללמוד אני צריך.

וכדי להגיע להשאלה צריך להציע תחילה את דברי הר"מ בח' פרקים (פר' ו') שדן מי יותר מעולה, האם מי שאין לו כלל חשק ורצון לדברים אסורים, והוא כוסף ומשתוקק רק לקיום העשין והל"ת, או אחד שבעצם הוא נמשך מצד עצמו לדברים לא טובים רק עוצר עצמו כי רחמנא אסר ואינו עובר אמימרא דרחמנא, דהיינו מי מעולה יותר המושל בנפשו או החסיד? והר"מ שם מסיק להכריע דיש הבדל בין מצוות שכליות דהיינו משפטים ששכל האדם מבין ולבו נוטה להעשה או להימנע מהל"ת, שבהם יותר מעולה הנמשך להמצוה ולא מי שצריך להכריח עצמו, כגון מעולה יותר הנוטה אל החסד ואל מניעת גניבה ורציחה השקר והאונאה, מאשר מי שצריך לכוף עצמו לזה, וזהו לפי שאדם טוב נמשך מרצונו אל הטובות אשר הוא מבין ומרגיש בליבו ואינו מתאוה לדברים הרעים, אך המצוות השמעיות דהיינו החוקים, כגון בב"ח שעטנז חלב ודם, בהם הרי אין השכל מבין טעם איסורו ובהם המושל בנפשו מעולה יותר שכובש עצמו מלעבור אמימרא דרחמנא וכובש עצמו לעשות המצוה.

והנה הגרי"ס ז"ל כתב דמש"כ הר"מ דבחוקים המעולה יותר הוא המושל בנפשו, הנה לא נתכוין הר"מ דהיום אחר שניתנה תורה יהי' המצב הנכון שיהודי רוצה ללבוש שעטנז רק הוא מתגבר ע"ז, לפי דודאי יהודי רוצה לקיים מצוות ה', רק דכוונת הר"מ היא דבחוקים אין איזשהו רצון והשתוקקות פרטית לחוק זה, לפי דהרי אין טעם לחוק ואיך ישתוקק לחוק הפרטי הזה?! רק יש רצון כללי לקיים כל מימרא דרחמנא, ובזה הרצון בכל החוקים שווה לפי שבהם יש רק רצון כללי לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, ואין אצלו הבדל ברצון בין שעטנז לחלב ודם ובב"ח, אלא רק רצון כללי לקיום המצוות, ולא סיבה פרטית לעשה או הלאו, ומשא"כ במשפטים במצוות השכליות, יש להטוב רצון וחשק פרטי לאותו עשה או ל"ת שבו הוא עסוק כי יש טעם באותה מצוה, והטוב נמשך בליבו מעצמו להטוב שבמצוה.

[למשל; מצות מזוזה, הנה לפי פשוטו ענין מזוזה הוא שיהודי מניח בפתח הבית ענין ייחוד ה' ואהבת ה', ובזה הוא מכריז אני יהודי ואני שייך לקהל עבדי ה', ואני תחת עומ"ש ואני אוהב את הקב"ה ואמסור נפש בשבילו, ויש הרגשה וטעם למצוה כמו המניח איזה מגנט על המקרר שרשום ע"ז איזה פתגם או רעיון חשוב לחיים, או מי שהוא פטריוט של איזה מפלגה וכדומה ותולה בביתו סטיקרים או דגלים של המפלגה].

דהיינו שבעצם הכרעת הר"מ לחלק בין משפטים לחוקים היא מוכרחת מסברא לכאורה, דבחוקים הרי אין שייך שיאהב את החוק, דהרי אינו יודע טעמו ואיך יאהבו?! דהרי חלב ושומן טעמם שווה ולמה ישנא את החלב?! דהרי אין איזה רגש לשנֹא "טעם" חלב, דא"כ אף שומן ייאסר, ואילו במצוות שכליות דהר"מ משבח את המשתוקק הנה זהו ודאי לפי שהוא נמשך לטעם המצוה [וכהנתבאר במזוזה דוכי הוא כוסף סתם להדביק קלף בפתח ביתו?! אלא ודאי דכוונת הר"מ דהוא משתוקק מחמת טעם המצוה].

[והנה נמצא להר"מ דמי שאין לו כיסופין וחשק להיטיב עם אחרים אך כוסף בכללות לקיים מימרא דרחמנא, בזה כבשאר חוקים הנה להר"מ הוא מן הנמוכים, דהא אין לו חשק ורצון למצוה הפרטית הזאת דחסד שזהו המעלה שעליה דיבר הר"מ; שהטוב והמעולה יותר חפץ וכוסף לטוב].

והנה עתה נשאל נא: האם מצות ת"ת היא חוק או משפט? דהנה מהא דכתיב בקרא "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ" (שם) ש"מ דיש טעם למצוה, דהא לחוקים אין שייך אהבה פרטית וכהנתבאר, ויש לשאול איזה טעם יש למצות ת"ת? דאין לומר דטעם מצות ת"ת הוא כדי לידע הדרך נלך בה והמעשה אשר נעשה, דהרי הדין הוא דנשים פטורות מת"ת ומ"מ חייבות ללמוד את כל הלכות המצוות אשר הן חייבות, אלמא מוכרח דהצורך והחיוב ללמוד את ההלכות כדי לידע האסור והמותר למעשה, הנה אפשר לא להיות חייב במצות ת"ת ומ"מ חייב ללמוד ההלכות למעשה, והרי ידוע ופשוט דמצות ת"ת היא שווה בין חלקי התורה שיש בהן הלכה למעשה ובין חלקי התורה שאין מהם הוראה והלכה למעשה, וא"כ איזה טעם יש למצות ת"ת?

ושמא נאמר שאנו אוהבים לקיים מצות ה' שציוה ללמוד תורה, אבל הרי בקרא כתיב מה אהבתי תורתיך, ולא כתיב מה אהבתי לקיים מצוות ה', דהרי כפי הנתבאר בחוקים אין השתוקקות ורצון פרטי להחוק הפרטי, אלא רצון כללי לקיום כל עניני עשין ולאווין אחרי שניתנה תורה נעשה ונשמע, אך הרי כבר נתבאר דרגש פרטי לחוק לא שייך כשאין ידוע הטעם שלו.

והנה בשלמא בעסקו בהלכות תפילה או הלכות כבוד שבת או הל' ק"ש י"ל דמאותם הלכות יש ללמוד כבוד ה' ויראתו והדר מלכותו, אך בפרטי מלאכות שבת או חו"מ או הלכות או"ה ביו"ד או הלכות גיטין וקידושין מה טעם יש במצוות לימודן, והרי במצוות ת"ת לא מצינו חשיבות יותר בחלקי התורה שיש בהם יותר דביקות מאשר בשאר חלקי התורה, וכבר ידועים דברי הנפה"ח לשלול ענין מצות ת"ת בתורת דביקות בקב"ה, דא"כ החשוב ביותר הוא להתעסק בתהילים וכדומה, אך איזה מעלה וענין יש בלימוד דיני נזיקין והל' מיגו וקינין ופתחי נידה, שמא תאמר דסו"ס ע"י לימוד והבנת התורה אנו מבינים את השי"ת, וכעין מש"כ בירושלמי (ר"ה ז,ב - מובא ברא"ש סוף ר"ה) ד"אומה זהו מכרת אופיה של אלוקיה". א"כ יתעסק בעניני הנהגת ה' ובמידותיו יתברך או בחכמת הבריאה לראות ולהכיר; מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, וכש"כ הר"מ דהתבוננות בחכמת הבריאה מביאה ליראה ואהבה, אך כ"ז הוא מענייני עבודת ה' ולא צורת מצות ת"ת, וא"כ עדיין אין אנו יודעים איזה טעם יש למצות ת"ת להוציאה מכלל החוקים כדי שיהי' שייך אהבתה באופן פרטי.

שמא נימא דהרי יש גישמאק בלימוד שלומדים ומבינים ואומרים סברות ומחדשים, וזה מתוק מדבש, סיפר לי חבר כשהייתי בישי"ק, שהי' גר ברמת גן ויש לו שכן ליטוואק זקן בן 90 אפיקורס, זקן אשמאי שלומד כל היום במתיקות מאהבת חכמתה, ואין לזה אפילו לא שייכות ל"לא זכה - סם המוות" או לטומאה, אלא זה בתורת אהבת חכמתה.

אך הנה ברוח חיים על אבות (ג-ט) וז"ל: "הנה בלימוד יש כמה פניות, לאהבת הממון והכבוד ילמדו ההמון, ובני עליה אשר כוונתם אך לשמה המה מועטים, ורוב העם ילמדו למצות הבורא ובצירוף פניה אחרת, ויש הלומד מאהבת חכמתה, כי גם כל המתפלספים יודו כי כל החכמות המה כמר מדלי נגד עמקות חכמת התלמוד". והנה אינו מציין את הלומדים מאהבת חכמתה כהמעולים ביותר, שהרי אינם בכלל "בני עליה אשר כוונתם אך לשמה והמה מועטים" שהרי הוא מתאר כמה סיגנונות של לומדים, ואינו שם את הלומדים מאהבת חכמתה במעלה העליונה.

והנה זה גם אמנם דבר מושכל שאהבת החכמה מראה שהוא אדם חכם ומבין החכמה עד כדי שנהנה מהחכמה, אך וכי זהו טעם מצות ת"ת שיהי' לו מתיקות מחכמת התורה?! וכי שייך לומר דעניין מצות ת"ת הוא שיהי' לו גישמאק בלימוד?! דאמנם זה ראיה על היותו חכם ומבין, אך לא ייתכן לומר דזוהי מהות המצוה; שתהנה מההבנה וההעמקה והחכמה שבתורה, ומה נימא שהמצוה היא להיות חכם כי הרי התורה מחכימת פתי, אך וכי שייך לומר דמהות מצות ת"ת היא להיות חכם, ומה יהי' אם אמצא צורה אחרת להיות חכם?!

ובדרום קוריאה חקרו והגיעו למסקנה שחכמת העם היהודי קשורה לחכמת התלמוד, ופתחו אצלם באוניברסיטאות מגמה ללימוד התלמוד כדי להחכים, אך כמובן דאין שייך לומר דשורש וטעם מצות ת"ת היא כדי להיות משופשף חכם ולמדן, דזה אמנם מעלה גדולה בשם ומהות ת"ח, אך לא לא ייתכן דזהו טעם מצות ת"ת כמשנ"ת, דא"כ אם נמצא צורה אחרת להחכים, מה לי דוקא בת"ת?!

אדם אוהב סעודות שבת ויו"ט וכוסף ומשתוקק לתבשילים הטעימים שלהם, וכי הוא בר מעלה?! הרי פשוט דרק כשהמצב שהוא כוסף לעונג שבת לפי שבו שבת א-ל מכל מלאכתו  - 'זכר למעשה בראשית', או ביו"ט לשמוח עם הקב"ה, ולוּ יצוייר סעודה כזו בחול, פחות ישמח ויתענג, הוא דיש לזה שייכות למצוה, ולא כשהוא שמח בשמחת הכרס, וה"נ מה הקשר בין אהבת החכמה שבתורה למצוה דת"ת?

איך כתוב תמיד בראשונים, אין מעלה בנפש לאדם שאוהב את הערב, יש מעלה בנפש לאדם שאוהב את הטוב, דבר שהוא ערב זה לא מעלה בנפש, אם אדם אוהב את זה, המתיקות של חכמת התורה, זה דבר טוב מאוד, זה מראה שהוא ברוך ה' חכם, ומבין, וודאי שמי שאין לו את זה, אז חסר לו במעלת החכמה, אבל החלק הזה כשהוא לבדו זה העוה"ז של תורה, לא זה סיבת המצוה, המה אהבתי תורתך, צריך להיות קשור לסיבת המצוה, לא לפירות הנושרים, שלמעשה כשאנחנו לומדים אנחנו מבינים, ומאוד נהנים, נהנים מהקושיות, מהתירוצים, מהמהלכים, שזה מתן שכרה בצידה, אבל לא שייך להגיד שזה טעם המצווה.

ועוד שאם האהבה היא ליופי החכמה ונאמר שהיא באמת עצם צורת המצוה, זה בעצם סיבת המצוה, אז למה באמת חז"ל אומרים: "האומר שמועה זו נאה, שמועה זו אינה נאה, יאבד הונה של תורה" (עירובין סד,א). למה הוא לא צודק, אם כל מה שגורם לי לאהוב את הלימוד זה בגלל שיש בזה הבנות וסברות מענינות, אז כן, שמועה זו נאה שמועה זו אינה נאה, דהא זה דבר נכון שיש דפים או סוגיות שיש בהם יותר הבנה ויש מקומות שאין מה להעמיק בהם, ולהנ"ל הרי באמת אלו עדיפים על אלו, ובאמת שמועה זו נאה יותר מזו, ולמה לא נאמר כך? ועוד שאם נגיד שאהבת תורה, מה אהבתי תורתך, זה קשור לחכמה שבדבר, ולהבנה שבדבר, ולזה שזה החכמה הכי עמוקה שקיימת שבאמת זה נכון, זה החכמה הכי עמוקה ומענינת, אבל זה שורש אהבת התורה, אז מה זה שייך למצווה, מה זה שייך להקב"ה, זה נכון, זה החכמה הכי מעניינת, אז מה?!

באמת, באור החיים בתחילת בחוקותי, הרי כתוב "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" (ויקרא כו, ג); שתהיו עמלים בתורה. אז הוא כותב כך, וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ" - שתהיו עמלים בתורה, אומר  האור החיים: 'וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לפי שיש בה מצוה ללמוד דברים שלמדם ב' וג' פעמים והם ידועים אצלו, כי חָפֵץ ה' בעסק התורה', חוקה חקק, ובאמת מעורר שיש במצות ת"ת איזה ענין של חוק, כי הרי לא נגרע מצות ת"ת מדבר שאחד כבר יודע את זה, ולמד את זה ב' וג' פעמים או יותר, יש לו אותו מצות ת"ת כמו ללמוד דבר חדש שהוא לא למד, אז הוא אומר: 'לצד זה קרא הכתוב לתורה חוקה', כך כתוב באור החיים. וצריך להבין, דאם זה חוק אז איך נאהב את זה?

אז האמת היא כך, הרי כידוע; "איסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוה"ק - תרומה קסא' ע"ב), התורה הקדושה היא דיבורו יתברך, ועל ידה וממנה נאצלו ונבראו העולמות כולם עליוני עליונים, ריבי ריבון בכל סדר מצבם ופרטי עניניהם וכל הנכלל בהם. וב... "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב) אנכ"י - ר"ת אני נפשי כתבית יהבית, שכביכול הקב"ה כתב את עצמו נפשו וחכמתו בתורה ונתנה לעם ישראל. והתורה בעצם היא כוללת את כל התוכניות והצורה איך הקב"ה מנהל את העולם, בעניני של בנ"א, בעניני חברה, ומדינה, וחו"מ, שזה כל הדברים האלה, זה ענינים שבין הבנ"א. וגם התורה כוללת את כל עניני המהלך שיש בין יהודי להקב"ה. נמצא שהתורה זה בעצם התוכנית האלוקית, שכוללת בתוכה את כל עניני קשרי המלוכה, ואת חוקי ומשפטי המלך, והרי הצורה הכי גבוהה שאנחנו יכולים להכיר ולהיות בקשר עם מי שאמר והיה העולם, זה דרך שאנחנו כביכול מתעסקים עמו בענייני תוכניותיו, והם הם מה שהקב"ה מגלה לנו את הדברים בתומ"צ שהוא נתן לנו, אז הלהתעסק עם המלך על התוכניות והחוקים שלו, זה דבר שיש לו ערך גדול מאוד, זה עסק אישי עם המלך על עניני תוכניות, הנהגת וסדר המלוכה, וכל הענינים הכוללים; הן הענינים שבינינו לקב"ה, והן הענינים שבינינו לבין עצמינו, לפי הצורה שהקב"ה חקק וקבע, וזה ודאי דבר שהשכל מחייב ליהנות בזה שהוא בקשר עם המלך ולעסוק בתוכניות תיקון המדינה ובחכמת מעשיו ביחד עמו, והרי התורה כוללת את כל הענינים, ואת כל הצורה איך שיתנהל העולם, ואיך שאמור להתנהל העולם, ואיך שהקב"ה מנהל אותו, בכל החלקים; הן בין אדם למקום, הן בין אדם לחבירו, ולהתעסק עם המלך על צורת ניהול מלכותו, זה המעשה שיכול להיות הכי קרוב אליו.

בנפש החיים בשער ד' (יד) הוא כותב כך, הוא כותב כך; הוא אומר שכמו שבמעמד הר סיני נתדבקו כביכול בדיבורו יתברך, כן גם עתה בכל עת ממש שאדם עוסק והוגה בתורה, יהיה דבוק על ידה בדיבורו יתברך ממש, ובכל תיבה שאדם עוסק בתורה, אותה תיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך כביכול, ונחשב כאילו עתה מקבלם מסיני מפיו יתברך שמו, [הוא אומר; כל מילה בתורה שיהודי לומד, הוא בעצם לומד כעת חברותא עם הקב"ה, וגם עתה בעת שאדם עוסק בה, כל תיבה, אותה תיבה ממש נחצבת אז להבת אש מפיו יתברך, ונחשב כאילו עתה מקבלם מסיני מפיו יתברך], ומסיים הנפה"ח; ולכן אמרו חז"ל כמה פעמים והיו הדברים שמחים כנתינן מסיני. יש הרבה פעמים בגמ' היו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, כי כשלמדו הרגישו מעמד הר סיני, כי הרי במעמד הר סיני, בעצם הקב"ה לימד את התורה לעמו ישראל, הוא נתן לנו את התורה ולימד אותנו, וגם היום זה כך.

ובשער ד' (ו), הוא כותב כך, כמעט אותו דבר רק בנוסח אחר: 'ולא עוד אלא דגם בעת שאדם עוסק בתורה למטה, כל תיבה שמוציא מפיו, הן הן הדברים יוצאים כביכול גם מפיו יתברך באותו העת ממש, כדאשכחן בפ"ק דגיטין (ו,ב) גבי פילגש בגיבעה, רבי אביתר אמר זבוב מצא לה רבי יונתן אמר נימא מצא לה, אשכחיה רבי אביתר לאליהו א"ל מאי עביד קודשא בריך הוא? א"ל עסיק בפילגש בגיבעה! ומאי קאמר? אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר, והיינו מפני שר' אביתר ור' יונתן עסקו ביניהם בפילגש בגיבעה, אז באותה עת גם הוא יתברך שנה דבריהם ממש'.

ללמוד חברותא עם הקב"ה על תכניותיו זה דבר שאנחנו אוהבים מאוד, שייך שלא נאהב כזה דבר?! אז יש כבר טעם גדול במצוות ת"ת, אז זה בעצם כבר לא כזה חוק, זה בעצם משפט, מי לא רוצה ללמוד חברותא עם גדול הדור?! וללמוד חברותא עם הריבוש"ע, שכל תיבה ותיבה באותו זמן ממש זה נחצב להבת אש מהפה של הקב"ה?!

אז בוא נשאל; ומה עם החלקים בתורה, שאין בהם שום ענין לא בענין של בין אדם למקום, ולא בענין של בין אדם לחבירו, "אַלּוּף תִּמְנָע" (בראשית לו, מ), אלופי עשיו שם, איזה ענין יש בזה?

והוא כותב בנפש החיים (שם ד-ו): "טוב לי תורת פיך, כל תיבה ממש מהתורה, הכל יצא, וגם עתה יוצא מפיו יתברך, וכל התורה קדושתה שווה בלי שום חילוק ושינוי, כי הכל דברי פיו יתברך ממש, ואם חיסר מס"ת אות אחת מפסוק אלוף תמנע, הוא נפסל כמו אם נחסר אות אחת מעשרת הדיברות, ומפסוק שמע ישראל". אין שום חילוק בקדושת התורה, ובערך מצות תורה, בין אלוף תמנע, ועשרת הדיברות, ושמע ישראל, הוא כותב שם בתחילת הפרק: "גם אם הוא עסוק בדברי אגדה, שאין בהם נפקותא לשום דין, הוא גם כן דבוק בדיבורו של הקב"ה, כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודיקדוקיה, ואפי' מה שתלמיד קטן שואל מרבו, הכל יצא מפיו יתברך למשה מסיני", וגם באותה שעה שכרגע הוא יושב ולומד, אז איך אנחנו מבינים, איזה ענין וטעם יש בחלקים בתורה שלכאורה זה דברים שאין בהם, שאנחנו לא מרגישים מה יש בזה?

אז יש דבר מענין מאוד, רק לתפארת המליצה צריך לדעת את זה, אלה שמתעסקים בכל מיני עניני חכמות, למשל הכימאים, שהם מתעסקים בעניני כימיה, היה פעם שאיזה חכם בחכמת הכימיה, עלה לו, הוא גילה איזשהו דבר, שכשמחממים מים הם נהפכים לאדים, וכשהמים נהפכים לאדים אז הנפח שלהם יותר גדול מאשר הם היו מים, כך הוא גילה, הוא גילה מציאות קיימת אבל הוא גילה את זה, והיה שמח על הגילוי הזה כעל כל הון, הוא גילה איזשהו חכמה שנמצאת בטבע, שכשמחממים מים לרמת חמימות מסויימת, הם נהפכים לאדים, ולאדים יש יותר נפח מאשר למים, ועדיין לא ידע כלום איזה תועלת יש בידיעת הענין, אבל בעצם ידיעת הענין הוא הרגיש והוא ידע שיש בזה איזשהו חכמה גדולה בענין, והיה שמח שימחה גדולה, אחרי איזה שנים עמד עוד חכם, וגילה עוד דבר שלאור זה שהמים נהפכים לאדים והנפח שלהם יותר גדול, אז אם מחממים מים לתוך שפופרת אטומה, ויש שם מכסה צפוף, שהוא בעומק השפופרת, אז כשהמים רותחים זה מעלה את המכסה, כי הם נהפכים לאדים והנפח שלהם יותר גדול, אז הם מרימים את המכסה, והיה שמח כעל כל הון על הגילוי הזה, עוד גילוי, שהאדים דוחפים, אחרי זה גילו עוד ענין שאפשר לעשות גם מהצד השני, וזה מוריד בחזרה ללמטה, אז כבר אפשר לעשות, להעלות למעלה ולהוריד למטה, ועד שבבן נין של החכמה הזאת, הם כבר הגיעו להמצאה של קיטור, שרוב המכונות היום עובדים על הדבר הזה, כל המכוניות, והרכבות, והמטוסים, עובדים על ענין קיטור שעולה ויורד, עם חמימות שמעלה את הנפח, וגורמת לסובב את הגלגל, אני לא יודע בדיוק איך זה עובד, אבל משהו בערך על הרעיון הזה;

אבל מה דבר אחד אנחנו רואים, שמישהו שהוא חכם, אז באיזה דבר שיש בו איזשהו שייכות לחכמה שהוא עסוק בה, גם אם הוא עדיין לא יודע שום דבר הראשון שרק גילה שאדים הנפח שלהם יותר ממים, הוא היה שמח ע"ז מאוד, למרות שהוא עדיין לא ידע, מה יהיה אפשר לעשות עם זה בעולם המעשה, עם הגילוי הזה.

אז כולנו יודעים שאין אות או תג בתורה שהיא לא כוללת סודות נפלאים, שאולי הלוואי ונזכה להגיע לדעת את זה, אבל עצם הידיעה שאין קוצו של יו"ד בתורה, שהיא לא כוללת דברים עמוקים ונפלאים מאוד, שלא יכילם הרעיון, הידיעה הזאת נותנת מתיקות בדיוק כמו שלהבדיל בחכמות חיצוניות, כל מי שיש לו שייכות לאיזה חכמה, הוא נהנה מכל איזה דבר ששייך רק לשייך אותו לחכמה, גם אם אין שום נפק"מ למעשה.

עכשיו כך, אם נשאל אבל שאלה, וכי התעסקות בתוכניות המלוכה, בתוכניות וחוקי המלוכה, זה מחייב ממש קשר גמור עם המלך, הרי פעמים שמלך שהוא בעל חכמה ובעל מקצוע יקח אומן בעל מלאכה, בשביל שיבצע את תוכניתו ולעשותה למעשה, והוא יושב עמו ומסביר לו את תכניותיו, אז לפי שעה הוא מתעסק איתו בתוכניות שלו, ההדרכה של הענין, אבל אין לו קשר איתו, ברגע שהוא סיים איתו את העסק הזה, אז אם הוא לא מעריך את הבן אדם הזה, אז אין לו עסק איתו, כי הוא התעסק איתו רק לפי שעה, לפי ענין הצורך שהיה צריך את העצה שלו בעניני ההנדסה או האדריכלות וכדו', אבל הרי בתורה אנחנו יודעים שהצורה הכי גדולה שיהודי יכול להיות בקשר עם הקב"ה, זה דרך תורה?

הרמח"ל בדרך ה' (ד-ב) הוא כותב שאין צורה שמעלה את הבן אדם בשפע שאין שום שפע כמוהו, בשום מצוה ובשום צורה הוא אומר יותר מתפילה ויותר מכל המצוות, דרך תורה הוא אומר קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, דרך תורה יש את הדביקות היותר גדולה שיכול להיות רק, בין יהודי לבין הקב"ה, כך הרמח"ל בדרך ה' מאריך בזה באריכות גדולה מאוד.

ולכאורה אם בעצם מהות מצות ת"ת זה מה שגורם בעצם את האהבת תורה, זה ענינו התעסקות בתוכניות וחוקי המלוכה, אז איך זה יצור בעצם כביכול קשר אישי ממש עם הקב"ה? אבל אנחנו רואים דבר מענין מאוד, שיש מציאות שבין חכמים יש מתיקות לדבר על דברי חכמה שלהם, והם שמחים כשידידיהם מבינים את חכמתם ומתעניינים בה, בלא שיש בזה צורך משהו למעשה, ועוד שזה מוסיף אהבה וידידות בעצם זה שהם מפטפטים ביניהם על דבר חכמה שמענינת את שניהם, וזה יוצר ביניהם אהבה וידידות נפלאה בזה שהם מתעסקים בחכמה שמענינת את שניהם, זה דבר ידוע ומפורסם.

ראיתי שהרב פינקוס מספר; שהיה איזה זוג שהתחתנו, טוב, הבעל הגיע הביתה והיה עסוק לו בענינים שלו, היה קורא, היה עסוק בענינים שלו, אז אישתו שואלת אותו; למה אתה לא מפטפט איתי? הוא אמר; אני התחייבתי שאר, כסות, ועונה, לזון - "ואזון יתיכי", לא התחייבתי לפטפט, לא כתוב בשום מקום שאני חייב לפטפט איתך, אז היא אמרה לו; לפטפט, בעל ואישה שמפטפטים, זה לא השיעבודים, זה הקשר עצמו, מה פירוש, יתכן קשר של אהבה וידידות, ולא מדברים ביחד?! זה לא החיובים והשיעבודים, זה עצם הקשר.

אז יש במציאות של תורה, ובאמת לכן זה גם לא קשור דוקא להלכה למעשה, אלא עצם ההתעסקות עם הקב"ה בחכמת התורה, שזה בעצם מה שאנחנו יכולים להשיג בחכמתו יתברך, זה עצמו עושה נחת וקשר ביני להקב"ה, מה שמעסיק יהודי את מה שבעצם מעסיק את הקב"ה, זה אי אפשר לתאר עד היכן הדברים מגיעים, אז גם כן נראה רק מהמציאות הקיימת בעולם.

המציאות היא, ויצא לברר את זה, ונמצא שאכן כך הדבר, יהיה איזה חזן גדול, שהוא מתחזן ושומעים אותו שמה ציבור שלם, ובולע בצימאון כל ניגון וחזנות שלו, נו, בטח שהוא נהנה מאוד מזה שנהנים מהחזנות שלו, אבל היה שם, בין קטע לקטע, שמישהו שם קצת פיטפט איתו, על החכמת החזנות מה שיש שם, אמר לו היה כאן ככה וככה, אחד שהוא מבין בחזנות, ואמר אותו חזן, מהכמה משפטים שדיברתי איתו, נהניתי יותר מכל התשומת לב, שכל הציבור נהנה, למה זה כך, למה הוא נהנה מזה יותר, כי כיון שזה עצם החכמה, של החזנות שלו, אז מישהו שהוא קולט את החכמה שלו, הוא קולט את החכמה של החזן, את חכמת הנעימה, והזימרה, והחזנות, הוא יותר נהנה לשמוע אותו, הוא יותר נהנה ומרגיש ידידות איתו, מאשר כל הציבור ששומע ונהנה מעצם החזנות.

או שר צבא הרשום בגבורה, עשה איזה מלחמה חזקה, והוא ניצח, ועשו לו אח"ז מסיבת ניצחון, ועושים לו שמה תרועות, מריעים לו, ושרים לכבודו ע"ז שהוא הנחיל את הניצחון הגדול למדינה שלו, ובין הנאומים שמה, מישהו פיטפט איתו, מישהו שמבין בכישרון מלחמה, והוא פיטפט איתו על התכסיסים שהוא עשה, הוא אמר שמזה הוא נהנה יותר מכל הצרמוניה שהיה כאן, למה?

כי כיון שהוא מבין בכישרון מלחמה, אז החכמה של ענין המלחמה, כשיש מישהו שמבין בזה ומתעסק איתו בענין, זה עושה לו עונג ונחת יותר מכל הרוח של מה שעושים לו, וזה גורם לו אהבה וידידות נפלאה, שאין משהו שנותן לו נחת יותר מזה.

אז אם יהודי יודע, כמה חביב לקב"ה התורה, ובעצם כל הבנה שאנחנו מבינים, או כל ידיעה שאנחנו יודעים בתורה, אנחנו בעצם מתעסקים בחכמתו יתברך, בצורה איך שהוא מגלה את עצמו אלינו, אנחנו פתאום יודעים מהחכמה הזאת, ומבינים בדבר הזה, כל אחד לפי שיעורו, אז אין דבר שיוצר קשר וידידות בין הקב"ה לעם ישראל, כמו ענין של תורה.

ומהו באמת שורש ההבדל בזה בין מצות ת"ת לשאר מצות? הנה זהו לפי דבקיום מצוות הוא עסוק במילוי פקודות המלך, אך בתורה הוא עסוק עם המלך עצמו בחכמתו ותוכניותיו בניהול עולמו.

ומענין מאוד, וגם כן הוא כותב את זה, ר' חיים וולוזינא'ר כותב את זה, ברוח חיים פ' ב' משנה ב' הוא כותב כך; "ידוע שמפאת התורה אנו מכונים בשם בנים, וה' יתברך מגלה סודו כאב לבנו, והמצוות המה כציווי אדון לעבדו, ולכן אנו מבקשים בתפילה, השיבנו אבינו לתורתך, ובעבודה אנו אומרים לשון מלך, וקרבנו מלכנו לעבודתך" - ר' חיים וולוזינא'ר אומר שבתורה הקשר של יהודי עם הקב"ה זה קשר של אבא ובן, זה כאבא שמגלה סודו לבנו אהובו, זה לא מדובר כאן בסתם אהבת אב לבנו, אלא באבא שמגלה סודות חכמתו לבנו אהובו, מרוב שהוא אוהב את בנו, אז הוא מגלה לבנו את סודו, מפאת התורה אנו מכונים בנים, וה' יתברך מגלה סודו, כאב לבנו אהובו, זה בעצם הסוד של קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא, שהתורה הרי זה חכמתו יתברך במה שאנחנו יכולים להשיג, והקב"ה משתף אותנו מרוב אהבתו אלינו, וזה מה שהוא אומר שכשיהודי יושב ולומד הוא לומד כעת עם הקב"ה כאב המגלה סודו לבנו אהובו, וזהו השיבנו אבינו לתורתך, ואילו כל עניני מצוות ושאר עניני עבודה, כמה שהם חשובים, אין בהם את אותו סוג דביקות של אב ובן, שם זה מהלך אחר, ובעבודה אנו אומרים לשון מלך, וקרבינו מלכינו לעבודתך, זה מהלך חשוב מאוד, של מלך ש'אם כבנים ואם כעבדים', ודאי שיש גם מהלך של עבדות, אבל ההבדל בין תורה למצוות, זה ההבדל בין מציאות של אב לבן, למציאות של מלך ועבדו.

קראתי פעם תיאור שמרן הגרי"ז זצ"ל הביא למרן הגראמש"ש זצ"ל שטיקל תורה שלו שיראנה, וכל עת שהיה הרב שך מעיין היה הבריסקער רב מרוכז בו ומבחין ביחסו להשטיקל, והיה ניכר שמחת הגרי"ז במה שהרב שך מבין ומקבל ומסכים לדבריו, היש לך קשר נעים וטוב מזה?! ולא לכל אחד היה הגרי"ז מביא תורתיו אלא להרב שך שהחשיבו ביותר, וזהו "כאב המגלה סודו לבנו אהובו", וכמה קשר אהבה וחיבה יש בזה בין התלמיד לרב ובין הרב לתלמיד, והנה טעם מתוק דקשר זה הוא חוק או משפט?!

והנה ידוע שלא לכל הרוצה נתן מרן הגרי"ז זצ"ל ללמוד בתורתו שהיתה גנוזה אצלו, וכמה שמחה ועונג היה למי שזכה להורמנא ללמוד בחידושיו. והנה התורה חמדה גנוזה אצל הקב"ה תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים" (משלי ח, ל), והקב"ה בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ומרשה לנו ללמוד במחברות שלו! ועוד חפץ בזה! ועוד מתענג בזה! ואפילו שונה עמנו ומלמדינו! והנה אין הכוונה דבכל שעה שלומדים ומעמיקים בסוגיה צריך לחשוב על כך, דא"כ לא יתרכז בהסוגיא אלא בההרגשים הנ"ל, אך הנה כשמרן הגאממ"ש זצ"ל עיין בשטיקל תורה של מרן הגרי"ז, וכי היה מתבונן שהוא לומד תורת הגרי"ז?! ודאי שלא, אלא היה מעמיק בהסוגיא ובהחידושים, רק דזה היה אצלו ברקע שהוא עתה הוגה בתורת רבו, ורבו מתענג מלימודו ושיחתו בתורתו. והנה הקב"ה לא די שמשתף אותנו בתורתו, אלא אפילו נותן לנו כֹח לקבוע בתורה ד"לא בשמים היא". ומפורסם שכשנודע לרבי ירוחם זצ"ל ממיר שהגר"ח שמואלביץ זצ"ל לא לומד מוסר, השיב שהוא אינו צריך למוסר, לפי דאף כשלומד קצוה"ח זה אצלו מוסר! והן הן הדברים כשלומד ומרגיש שהוא עסוק בתורת ה'. ואין ענין זה שייך לדביקות הקיימת בעת שהוגים בתהילים וכדומה, אלא דביקות בנותן התורה, כתלמידי אדם גדול מאוד בתורה השותים בצמא את דבריו שמידי לימודם בתורת רבם אף כשלומדים מן המודפסים כבר הם דבוקים ומתענגים מתורת רבם, כגון כל אשר לומד בחידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם הוא בהרגשה מסוימת השייכת ללימוד תורת הגר"ח, וק"ו בן בנו של ק"ו בלומדו תורת ה', ובלומדו תורת אביי ורבא, ורבינא ורב אשי, והרמב"ן והרשב"א, ורעק"א, והקצוה"ח, והנתיה"מ וכו', ובעל השמועה עומד לנגדם בהרגשתם והם בדביקות נפלאה ברבם, אך עיסקם ושקיעותם הוא בהסוגיא עצמה תוך כדי הרגשה שלומדים תורת רבם, והרי הם מתעדנים ומתקדשים בזה בקדושת התורה ובנותן התורה לאין שיעור וקץ ובעונג נשמתי גדול ורב.

וזכורני צורת שיעור כללי של מרן הגראממ"ש זצ"ל שאחרי שהיה מסיים איזה יסוד היה מפסיק והציבור היה כמרקחה בסערה וריתחא של תורה, והוא מביט ועוקב ונהנה, וכמה יש בזה קשר ואהבה בין רב לתלמיד ועונג לרב ועונג לתלמיד.

דבר מופלא מאוד אנחנו רואים במצות ת"ת, שאין יהודי שאין לו שייכות במשהו למצוות ת"ת, הרי כל יהודי חייב ומצווה במצוות ת"ת, והגית בו יומם ולילה, יש יהודים פשוטים שהם בדרגה שהם לא שייכים לקבל מהאבא את הסודות, דיש יהודי שהוא פשוט ואינו ברמה גבוהה והוא מתאים לו יותר לקיים ציווי התורה והמצוות כציווי אדון לעבדו, ואינו ברמה של ת"ח שכל עיסקו בתורה וברמת הבנה הראויה לזה, ולזה יש בכלל ישראל בעה"ב פשוטים יר"ש ומדקדים במצוות שאינם ראוים רק ללמוד כל היום והמה שייכים לעולם המעשה, והם קובעים עיתים לתורה כל אחד לפי דרגתו; יש בדרגת דף היומי, יש חברת משניות, יש חברת עין יעקב, יש חברת חוק לישראל, ויש חברת חיי אדם, דבאמת מצד ההגיון היה אפשר שפשוטי ישראל לא יהיו שייכים לתורה כלל, רק לעולם המעשה, אך אנו רואים לא כן, אלא כל אשר בשם ישראל יכונה חייב בת"ת, מעבר לידיעת ההלכה למעשה שזה אף בנשים הפטורות מת"ת, ונמצא דכל יהודי פשוט הוא חייב בת"ת יותר מנשים הכי חשובות דהם פטורות.

אתם יודעים; למה "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב, וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ" (משלי י, א)? הפשט הוא כך, למה הבן החכם משמח את האבא, והכסיל זה תוגה לאימא, האבא הוא מתעסק בדברים גבוהים, אז איפה הוא יש לו את הנחת הגדול, מהבן החכם, כי הבן הבינוני והכסיל, הם די שווים אצלו, כי גם לבינוני וגם לכסיל, הוא לא יכול לדבר את סודו, את הסוד הגדול שלו הוא יכול לגלות רק לחכם, האימא מתעסקת בדברים יותר פשוטים, אז אצלה החכם והבינוני שווים, אבל האח הכסיל, עם הכסיל גם לאימא אין מה לעשות, אז "בֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ".

אז לא כל יהודי הוא בבחינת "בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב", יש כאלה שהם לא בדרגה גבוהה, אבל אין יהודי שאין לו שייכות לתורה יותר מנשים, הרי נשים פטורות מת"ת, והם חייבות בכ"ז ללמוד את כל מה ששייך למעשה, וכל יהודי הפשוט שבפשוטים, הוא חייב בת"ת, וגם יהודי פשוט שהוא לא בדרגה של ללמוד כל היום, והוא שייך לחברת משניות, לחברת עין יעקב, לחוק לישראל, או כל אחד לפי ענינו, אבל יש לו ג"כ איזשהו שייכות לתורה, יותר מהנשים הכי חשובות, יש ליהודי הכי פשוט שייכות לתורה.

ובטעם הדבר, יתכן בפשטות לומר; כי מפני שמעלת התורה גדולה עד מאוד, ורום דרגות הרוחניות קשורות בה, ותחיית המתים תלויה בה, לכך אי אפשר שיהיה מישהו מבני ישראל שיהי' רחוק ממנה ויפסיד כל המעלות הרמות ויהי' נמוך מאוד, לכך הקב"ה מעניק איזשהו שייכות ודרגה בתורה, לכל דרגה של יהודי לפי עניינו, לא רק למי ששייך שיגלה לו את הסודות העמוקים, שזה מי שזוכה ושייך.

וביותר לפי שהרי "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד, א) וכל יהודי הוא בן אהוב להשי"ת, לכך ברא השי"ת את כל ישראל שיהיו בדרגא שיהיו שייכים קצת לכהפ"ח לאנשי סודו, והיינו שיהי' להם איזה חלק בתורה כל אחד לפי עניינו.

איך שהדרך ה' מתאר את מי שמשכיל ענייניו, ואת הגיון הלב, ובהשכלת החכמה, איך שהוא מתאר שם, את הדרגות בהבנה ובעמקות התורה, ובכל חלקי התורה וכו' שכמה אפשר לעלות עילוי אחר עילוי איך שהוא מתאר שם, כל אחד לפי הרמה שלו, הוא יכול להשיג בתורה, וכך הוא יותר להשיג בגילוי שאב מגלה סודו לבנו החכם ל"בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב", אבל כל בן באיזשהו דרגה, יש לו שייכות לזה, אז עכשיו אנחנו כבר מבינים, שבעצם ה'מה אהבתי תורתך', זה מכח שמצוות ת"ת באמת בעיקרה איננה חוק.

האור החיים אומר שהתורה רמזה את ה'תהיו עמלים בתורה' בענין חזרה, בלשון חוק הוא לא התכוון שתורה זה חוק כמו פרה אדומה, כי מצוה שהיא חוק, אז ענין החוק שלה, כתוב במקום של המצוה, זאת חוקת התורה שם, בפרה אדומה כתוב זאת חוקת התורה במקום של המצוה, ושום מקום שמוזכר מצות ת"ת, לא מוזכר ענין החוק, רק התורה רמזה לנו ב"בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ"; שתהיו עמלים בתורה, שיש בזה גם ענין, שגם אם הוא לא מרגיש כעת טעם אבל הוא חוזר, יש ענין של חזרה, גם אם הוא לא מרגיש את הטעם, ואז זה לפעמים בהרגשה חוקה חקקתי, אבל עיקר מצות ת"ת, היא משפט.

וטעם גדול יש לה, כי הרי בעצם כשאנחנו יושבים ולומדים, אז אנחנו בעצם מתעסקים בצורה הכי חזקה, בקשר הכי חזק שרק שייך עם הקב"ה, ואין צורה של מהלך שמדבקת אותנו, ומחברת אותנו לקב"ה, יותר מתורה.

ראיתי בהנהגת ר' זונדל סלנטר, שמביא שהוא שמע מר' חיים וולוזינע'ר, הוא אומר; שלפעמים יהודי יש לו איזשהו התעוררות לעשות איזשהו משהו מיוחד, יש לו איזה געגועים לעשות משהו מיוחד לקב"ה, והדבר הכי כדאי להנלבב הלזה הוא להוסיף משהו בעסק התורה, דהיינו להקדיש את התעוררותו לתוספת בלימוד, וידע נאמנה שבכלל מאתיים מנה, וזה כולל את הכל, וזה כולל כל מעלה ותופסת שיכל להשיג בדרך אחרת ויותר, כי אין שום צורה שמחברת בין יהודי לקב"ה ומשפיעה קדושה ומעלות רוחניות שיהודי יכול להשיג כמו דרך  עסק ולימוד תורה.

רק מי שירצה שיעיין שם בדרך ה' איך שהוא מתאר, אבל באיזה הכנה ובאיזה צורה צריך להיות הלימוד, מי שירצה יעיין שם ויראה עוד אריכות דברים בענין.

וז"ל הדרך ה' חלק א' (ד-ט) "ואמנם אמצעי אחד נתן לנו הא-ל ית"ש שמדריגתו למעלה מכל שאר האמצעים המקרבים האדם אליו והוא תלמוד תורה".

ושם בחלק ד' (ב') "בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות, שעניינה הוא היותר יקר ומעולה מכל מה שאפשר לימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך והוא התורה. שבסגולת הדברים ההם יהי' שמי שיהגה בהם בקדושה ובטהרה, יתעצם בו על ידם מעלה עליונה ושלמות גדול עד מאוד, וכן מי שישתדל בהבנתם יקנה כפי השתדלותו שלמות על שלמות, שכל ענין מהם שישכיל יוקבע ויתעצם בנשמתו מדריגה מן המדריגות היותר רמות שבמעלה והשלמות האמיתי".

בפסוק "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵ-ל" (במדבר כג, כג), ומפרש"י "עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חיבתן לעין כֹל שהן יושבין לפניו ולומדים תורה מפיו, ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל א-ל".   

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד