חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

תורה 2

דיברנו לפני תקופה ארוכה על גדר ושורש מצות תלמוד תורה, דיברנו אז ששורש מצות ת"ת הוא מגיע מזה שהתורה היא בעצם החכמה של הקב"ה. יש גמ' על הפסוק "אָנֹכִי ה' אֱלֹקֶיךָ" (שמות כ, ב): "אנכי נוטריקון אנא נפשי כתיבת יהבית" (שבת קה,א) - כביכול הקב"ה את כל החכמה שלו מה שכולל את כל הענינים מה שקיימים בעולם, וכל עניני חכמת הקב"ה מה 'שאיסתכל באורייתא וברא עלמא', ומה שכולל את כל הענינים הכי עמוקים והכי רמים ממה שאנחנו מסוגלים להכיר בקב"ה, זה בעצם נמצא בתורה והוא הנחיל לנו את זה. התורה "שהיתה גנוזה אצלו תתקע''ד דורות קודם שנברא העולם" (זבחים קטז,א), והוא נתן לנו את התורה.

המציאות היא שאבא שהמציא למשל איזשהו שיטה או חכמה משהו ייחודי, שיש לו שמחה גדולה מאוד להנחיל את החכמה והשיטה שלו לבן שלו, אם הבן ראוי להבין את החכמה ואת הסוד מה שהוא המציא זה דבר שזה שמחה ונחת גדולה מאוד לאבא לגלות את השיטה של החכמה שלו ולהעביר את זה לדור הבא, וכמובן שגם לבן זו שמחה גדולה כשהוא רואה שאבא שלו נותן בו אמון ומגלה לו את הסודות של החכמה שלו, זה בעצם הצורה של מצות ת"ת.

אולי עוד משהו שקצת ימחיש את זה, היה ידוע על "בריסק" שר' חיים והבריסקר רב לא הוציאו ספרים בחיים שלהם, הם כתבו אבל עד אחרי פטירתם לא הוציאו את החידושים שלהם, וכשהיה מישהו שהיה מקבל רשות להסתכל שר' חיים או הבריסקר רב הסכימו לאיזה תלמיד שיראה במחברת שלהם איזה שטיקל שלהם זה היה שמחה גדולה, זה היה איזה יומא טובא לרבנן למי שזכה שהבריסקר רב או ר' חיים ירשה לו לראות את החידושים שלו, זה היה צפון וחתום וכמוס באוצרותיהם שלא היו מראים את זה לאף אחד, ומי שכן זכה לראות את זה זה היה מראה חביבות גדולה והערכה גדולה שהיתה להם כלפיו שהסכימו להראות לו, ואיזה עונג ונחת היה לתלמיד שהיה לו את הרשות לעיין בתורה מה שהרב כתב, מה שהבריסקר רב כתב או מה שר' חיים כתב, זה היה עונג גדול מאוד שרק יחידים זכו לזה, זה משהו שממחיש קצת את צורת מצות ת"ת - וזה צורת מצות ת"ת!

הח"ח בחומת הדת/ הולך עוד צעד וכותב דברים נשגבים מאוד במה שקשור למצות לימוד ת"ת, ואנחנו נראה עוד כמה גמרות על הענין הזה, הוא מביא את הפסוק "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, יט) הוא שואל: "תיבת אם ילד אין לו ביאור"? מה זה "אם ילד", איך זה נכנס ברצף של הפסוק, לכאורה היה צריך להיות כתוב "הבן יקיר לי אפרים וילד שעשועים לי", מה זה "אם ילד שעשועים"? אז החפץ חיים כותב כך: "נסביר קצת בדרך דמיון, רב אחד מגדולי ישראל היה לו תלמיד טוב, ולמד עמו איזה שנים עד שעשאהו למופלג בתורה, אח"כ נסע מאיתו לעיר אחרת ולמד שם איזה שנים עד שנעשה בקי בש"ס כאחד הגדולים, ויהי אח"כ במשך איזה שנים פגעו זה בזה באיזה אכסניה, וישמח הרב ממנו מאוד, ויבקש מבעל הבית להביא לכבוד האורח יין טוב ושאר מיני מגדים. וישאלהו הבעל הבית: הלא הדרך שמי שהוא צעיר לימים מכבד להזקן, ופה הוא להיפך? ויענהו הרב: זה הצעיר הוא תלמידי ויסוד לימודו הוא ממני ואני עשיתיו לאיש, על כן שמחתי גדולה מאוד ואזכרנו כל ימי חיי". כך אמר הרב; אני בניתי אותו ואני העמדתי אותו את התלמיד הזה ויסוד לימודו ממני ואני עשיתיו לאיש, על כן שמחתי גדולה מאוד ואזכרנו כל ימי חיי.

והנמשל לזה אומר החפץ חיים: "והנה כן הדבר בענינינו בעת שאדם לומד התורה הקב"ה הוא רבו באמת שמסייעו להבין דברי התורה, ולזה אנחנו אומרים בברכת התורה 'המלמד תורה לעמו ישראל', 'מלמד' - שהוא כרגע מלמד אותו, וכתיב "אֲנִי ה' אֱלֹקֶיךָ מְלַמֶּדְךָ לְהוֹעִיל" (ישעיהו מח, יז), ולא כתיב 'לימדתיך' להועיל. ויותר מזה שהדיבורים גופא שהאדם מדבר בתורה הקב"ה גם הוא אומר את אותם דיבורים למעלה", והוא מביא את הגמרות שכתוב על זה. לפי"ז אומר הח"ח זה הפשט בפסוק "הבן יקיר לי אפרים" - הקב"ה אומר עם ישראל הם חביבים לפני, מתי הם חביבים לפני? מתי עם ישראל חשובים לי? "אם ילד שעשועים" - אם הם בני תורה והם עסוקים בתורה, וזהו על שם התורה שנקראת שעשועים כמו שכתוב "וָאֶהְיֶה שַׁעֲשׁוּעִים יוֹם יוֹם" (משלי ח, ל). ושמא תשאל; הלא כל המצוות גם כן חביבים בעיני ה' יתברך, ולמה דוקא כשהוא בן תורה? לזה משיב הפסוק "כי מידי דברי בו", דהיינו מאז שאדם למד בתורת ה' כביכול הוא יתברך למד איתו את זה המאמר גופא, והוא נעשה חביב אצלו מאוד כי הוא תלמידו, "זכור אזכרנו עוד על כן המו מעי לו רחם ארחמנו נאום ה'" - דהיינו שיזכרנו ברחמים לנצח בכל הדברים שיצטרך". הח"ח אומר שהפשט בפסוק הוא כך; "הבן יקיר לי אפרים" - עם ישראל חשובים לי. מתי הם חשובים לי? "אם ילד שעשועים" - אם הם עסוקים בתורה. ולמה? "כי מידי דברי בו" - כי הרי בשעה שהוא לומד הרי אני לימדתי אותו, הרי אני נתתי לו והייתי עסוק איתו בתורה שלו, אז זה כמו הרב שהעמיד תלמיד. אז "זכור אזכרנו עוד" - לכן אני זוכר אותו, כמו במשל שהרב זוכר את תלמידו כל ימיו. "על כן ארחמנו והמו מעי לו", כך אומר הח"ח. זאת אומרת שהח"ח כאן אומר שיש עוד חלק בתורה שזה קשר ממש עם הקב"ה, שכשיהודי יושב ולומד אז כביכול באותה שעה הקב"ה פותח את ליבו ומלמד אותו.

בספר תולדות של ר' ברוך בער מובא מכתב שהוא כתב לר' שלמה היימן, ר' שלמה היימן היה תלמיד של ר' ברוך בער והוא כותב לו כך: "טרם כל אודיע לרום גאונו ידיד נפשי אשר לפי ידיעתי אוכל לומר שרום גאונו הוא ממשמחי החיים שלי, כי אוכל לומר כמו שאמר גאון אחד על עצמו: 'שכדאי היה לידתו וחבלי לידת אמו עבור מה שחידש בתורה לתרץ בסוגיא אחת דברי הרי"ף' - כן אומר על עצמי כי כדאי היתה לידתי וחבלי לידת אמי עבור שזכיתי מה' יתברך להעמיד תלמיד כרום גאונו שיחיה, אשר הוא יושב בישיבה ומוסיף מרגליות בתורה וחשוקי חמד ודבריו מאירים ומבהיקים, מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ורום גאונו האם לא יבין אהבתי אליו?!" כך ר' ברוך בער כותב לו; אתה ממשמחי החיים שלי, כשאני נזכר בך שזכיתי להעמיד תלמיד כמוך אז זה משמח אותי. וממש הן הן הדברים מה שהח"ח אומר, שזה בעצם צורת מצות ת"ת, שזה בכזה צורה שיש לנו כ"כ קשר עם הקב"ה שהוא מלמד תורה לעם ישראל כרגע בעת שיהודי יושב ולומד, ויהודי שיושב ולומד הוא בעצם משמחי החיים של הקב"ה, וכמו אותו רב זקן שהעמיד תלמיד והוא עצמו עשה סעודה לכבוד תלמידו, וזה שמפרש הח"ח "אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו" - שכשהוא למד אני דיברתי איתו, הקב"ה דיבר איתו 'ואשים דברי בפיך', אז לכן אני זוכר אותו ואני אוהב אותו, והמו מעי לו רחם ארחמנו.

אבל בוא נראה שיש כאן עוד חלק מוקדם מאוד במציאות הזאת של תורה, הרי כולנו יודעים שיש ענין של 'לא בשמים היא' (ב"מ נט,ב), וכפי הכרעת חכמי ישראל כך נקבע הדין, לכאורה היה מקום לומר באיזשהו הבנה פשוטה, שהענין הזה של 'לא בשמים' הוא, שמה אפשר לעשות, הרי הקב"ה לא נמצא לגלות לנו והוא לא מגיע אלינו כל הזמן בגילויים משמים מה ההלכה, והרי צריך לפסוק פסק ולקבוע הלכה ודברים בתורה, אז אין ברירה ונאמר דין 'לא בשמים היא', כלומר מה שאתם מבינים זה מה שאתם יכולים לעשות, כי אנחנו הרי לא יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו מבינים.

דהיינו שהיה מקום להבין שזה כעין מה שלמשל יש הוראה בצבא תמיד שחיילים צריכים לשמוע למפקד, אם המפקד נותן הוראה אז החייל חייב לשמוע למפקד, ואם המפקד טועה אז הממונים עליו יכעסו עליו ויגערו בו ע"ז שהוא הורה כך לחיילים שלו, אבל  החייל עצמו הוא צריך לשמוע למפקד כי לא שייך שבצבא לא יהיה משמעת ולא יהיה מהלך, רק שאם המפקד טועה הוא כבר יקבל ביקורת על הטעויות שלו. או למשל בחיידר ילדים צריכים לשמוע למלמד, אם הילדים לא ישמעו למלמד זה לא יהיה בסדר ויטפלו בהם, אף שאם המלמד טועה אז המנהל יצעק עליו, זה המהלך שאנחנו מכירים, זאת אומרת שזה כעין איזשהו מצב שאי אפשר שהעסק לא יהיה מנוהל, אז החיילים צריכים לשמוע למפקד, והילדים צריכים לשמוע למלמד, אבל אם המפקד או המלמד עצמם הם יהיו לא בסדר אז הם באמת יקבלו ביקורת. אך האם באמת זה הפשט 'ולא בשמים היא' שאין ברירה, שמה אפשר לעשות, צריך לקבוע את ההלכה אז צריך לשאול את המורי הוראה ואת התלמידי חכמים לדעת, ואם הם טעו אז זה בעיה, אבל למעשה אין ברירה? אבל האמת היא שלא זה הפשט ונראה שזה גמרות מפורשות.

אבל בוא נראה אולי קצת כמו שגם כן הח"ח כותב בדרך דמיון, אז אולי ג"כ נראה באיזשהו צורה שתמחיש לנו את הענין, אנחנו רואים שהמציאות היא שאדם שיש לו איזשהו עסק או מפעל גדול ויש לו במפעל הזה כל מיני עובדים, ובין כל העובדים שיש לו יש גם בכירים מאוד שהם מנהלי מחלקות וכדו' במפעל הגדול שלו, והנה האבא מצפה שבנו יוכל להתפתח ולהיכנס לעסק להיות שם ג"כ חלק מהמערכת, שזה תקוה של כל אדם שיש לו איזה עסק או ראש ישיבה שיש לו ישיבה שהוא מצפה שיהיה לו בן או חתן שיוכל להיכנס לענינים ושיהיה יד ימינו במפעל הזה, כך המציאות. והנה כשהוא רואה באמת שבנו כבר מישך שייך קצת לענין הוא מכניס אותו לעסקים, האבא הוא הבעל הבית אבל הבן כבר בענינים שם, והאבא הבעה"ב מאציל עליו סמכויות. ואנחנו רואים דבר מענין מאוד! האבא שהוא בעצם הבוס של כל העסק הזה הוא לא נותן למנהלים שתחתיו שהם יחליטו החלטות בלעדיו, כשהוא אוחז שמנהלי המחלקות לא מספיק מבינים לעומק הענין הוא לא נותן להם להחליט החלטות לבד, הוא רוצה לפני שהם מחליטים דברים שיביאו אליו לשבט ביקורתו, כי הוא אוחז שהם לא קולטים את כל המכלול של עניני העסק ואת כל ההשלכות של כל מיני הכרעות ופעולות, לכן למרות שהוא הרי מינה אותם למנהלי מחלקות וכדו' ובכללות הם כן סוברים דברים נכונים, אבל כיון שיש כל מיני חשבונות יותר עמוקים בעניני העסק, והוא אוחז שהם לא מבינים עד העומק ואת כל ההיקף של הענין, אז הוא לא נותן להחלטות שלהם להתבצע בלי שזה יעבור תחת שבט ביקורתו, ופעמים רבות הוא משנה את ההחלטות שלהם. ואילו על בנו שהוא הכניס אותו לעסק הוא כ"כ שמח בזה שבנו בתוך העסק ושהוא התחיל להיות כאן מאן דאמר, ואותו הוא לא מבקר, הוא לא כל הזמן אומר; לפני שאתה עושה כאן משהו תבוא להגיד לי מה עשית! אלא הוא נותן לו את האפשרות שהחלטות שלו יקבעו בשטח בלי שהוא ישנה אותם, וזה בשונה ממה שהוא עושה למנהלים אחרים שנמצאים תחתיו, ולמרות שבאמת בנו לא יותר חכם מאותם מנהלים, אבל זה הבן שלו והוא רוצה שהבן שלו יהיה בעסק אז הוא נותן לו להחליט.

ופעמים שהמצב הוא שהבוס נוסע וממש עוזב את המפעל לאיזשהו תקופה, והוא מורה שם לכולם לכל הפועלים והמנהלים והפקידים שהבן מנהל את העסק, בזמן שאני לא אהיה הבן שלי מנהל את העסק ואליו תשמעון, הבן עוד לא כזה מיומן ומשופשף בעסק, והעובדים הבכירים שואלים את הבעל הבית; הרי הבן שלך לא תמיד נחית לעומקא דדינא ולפעמים הוא טועה? אומר להם הבעל הבית; אתם תשמעו לבן שלי גם כשהוא טועה! כשאני לא נמצא אתם תעשו מה שהוא אומר וגם כשהוא טועה, כשהוא בשטח אם הוא רואה את הבן טועה אז הוא משנה את ההחלטה שלו, אבל כשהוא לא בשטח הוא רוצה שבנו יחליט גם כשהוא טועה, כך הוא מורה להם והוא מקפיד אם יהיה אחרת, ואת המציאות הזאת הוא לא עושה בתור דיעבד אלא הוא מעוניין שכך זה יהיה, כי הוא רוצה שבנו יהיה בענינים ושבנו יקבע דברים.

כך המציאות גם בתורה, כשיהודי יושב ולומד והוא עולה ומחכים בתורה הקב"ה כל כך שמח בו שהנה הוא נכנס לענינים, והוא רוצה שהוא יורה וילמד את חוקי האלוקים ואת תורותיו, והוא נותן לו סמכות למרות שהוא עדיין לא יודע עד העומק הסופי בסוגיא, הוא עדיין לא מבין לעומקו של ענין כמו שגלוי לפניו יתברך, ובכ"ז הקב"ה רוצה שהוא יקבע ויורה דברים. והרי גם המציאות היא שלנו ביחס לתורה זה כעין שהבעה"ב לא נמצא ממש במפעל, שהרי כפי שאמרנו אין גילויים כל הזמן משמים כמו שמשה רבינו קיבל כל הזמן משמים גילויים, כל דבר "עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה'" (במדבר ט, ח), אבל אנחנו אין לנו את הזכות הזאת של "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'" אז הקב"ה מעוניין שאנחנו נקבע אפי' אם יש טעות, וכל עוד שלא נתברר הטעות אנחנו נקבע אפי' אם יש טעות.

ואנחנו רואים את הדבר הזה גם בעוד דברים, הרי כתוב בגמ' (יבמות יד,א) שבמקומו של רבי אליעזר עבדינן כר"א למרות שאין הלכה כר"א, אם זה רק לא נקבע בבית דין הגדול, למה, הרי רבים חולקים עליו והלכה כרבים? אבל אם לא נקבע ממש הלכה כרבים בצורה מוחלטת אז במקומו של ר"א עבדינן כר"א והקב"ה מרוצה מזה. לולי שכתוב כך היה שייך להגיד שלא, שכיון שיחיד ורבים הלכה כרבים אז גם במקומו של ר"א לא ינהגו כר"א, אבל זה לא כך, כי הקב"ה רוצה שעניני תורה יתנהלו כמו שאם יש תלמיד חכם שהגיע להוראה והוא יודע להורות שינהגו כמוהו אפי' שבעצם יש רבים לא כמוהו, אם רק לא נקבע הלכה ממש לא כמותו רצונו יתברך שיעשו כמו ר"א, וכאן הרי זה לא שאין ברירה אלא יש ברירה, שהרי יודעים שרבים חולקים על ר"א והיה יכול להיות שהדין יקבע אחרת, אבל לא, כתוב כאן לא כך אלא במקומו של ר"א עבדינן כר"א. וממה זה מגיע? זה מגיע מזה שכ"כ חביבים חכמי התורה אצל הקב"ה עד כדי שהוא רוצה והוא מעוניין להסמיך ולרומם אותם ולתת להם מעמד ושהם יקבעו דברים בתורה.

יצא לי פעם לראות איזשהו מאמר שבו ראיינו איזה בעל מנגן גדול ומפורסם מאוד, ואותו אחד יש לו כבר גם ילדים ונערים שהם למדו ממנו את תורת המוזיקה והם כבר גם כן משמשים בעניני הניגון והמוזיקה, ומראיינים אותו שם ומדברים איתו על המקצוע שלו ועל הניגון שלו וכו' וכו', והוא מדבר ומדבר. ובאיזשהו שלב הם שואלים אותו; איך הילדים שלך במוזיקה? והוא אומר; ברוך ה' הילדים שלי למדו ממני את צורת המוזיקה, והוא מתלהב מהילדים שלו ואומר; תדעו לכם שאני הרבה פעמים משתף אותם ביצירות ובעיבודים שלי, ולפעמים הם מתווכחים איתי איזה צורת עיבוד יותר מוצלחת, והם צודקים! ואני עושה מה שהם אמרו. אחרי זה המראיין פונה לילדים והוא שואל אותם; מה קורה עם תורת האב, ואיך היחסים? והם אומרים; הכל אבא לימד אותנו, אבל מה פתאום! הוא תמיד צודק! ודאי שאנחנו דנים איתו ויש לנו דיונים על עניני המוזיקה אבל אבא תמיד צודק. אח"ז הוא חוזר לאבא והאבא אומר; מה פתאום! לפעמים הם צודקים ואני מקבל את דעתם, והוא מתכבד מאוד בזה שהוא מספר שהילדים שלו שהם נערים הם מנצחים אותו לפעמים, כך הוא מספר - וזה בעצם הצורה איך שהקב"ה מאציל לנו סמכויות בתורה!

ובוא נראה איך שזה גמ' מפורשת, יש גמ' מפורסמת (ב"מ פו,א) בהשוכר את הפועלים, כתוב בגמ': "קא מיפלגי במתיבתא דרקיעא" - יש מחלוקת במתיבתא דרקיעא. "אם בהרת קודמת לשער לבן טמא, ואם שער לבן קודם לבהרת טהור, ספק" - אם יש ספק מה קדם. "הקב''ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, ואמרי מאן נוכח, נוכח רבה בר נחמני" - רש"י אומר שרבה בר נחמני זה רבה הידוע שהוא בר פלוגתא דר' יוסף. ומה פתאום יוכיח רבה בר נחמני? "דאמר רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים אני יחיד באהלות" - אז אם הוא אמר את זה אז זה ודאי כך, שכיון שהוא יחיד בנגעים ויחיד באהלות אז אמרו שהוא יכריע במחלוקת בין הקב"ה למתיבתא דרקיעא. והגמ' מביאה שם את כל הסיפור ושהוא הכריע טהור, רבה בר נחמני הכריע "טהור" כמו הקב"ה. כתוב כאן בגמ' שהקב"ה נותן בויכוח בינו לבין מתיבתא דרקיעא הוא רוצה לשמוע מה מכריעים למטה, והפלא הכי גדול! שלהלכה נפסק "טמא" לא כמו ההכרעה של רבה בר נחמני, להלכה נפסק טמא כי כיון שלפי הכללים צריך להיפסק טמא אז למרות שהקב"ה אמר טהור והוא אמר נוכח רבה בר נחמני אעפ"כ הלכה שטהור, וכל זה לרצונו יתברך! כזה סוג סמכות הקב"ה נותן ללומדי התורה שהם יכריעו לא כמוהו והוא מעוניין בזה והוא רוצה לשמוע את ההכרעה שלהם, ואפי' כשרבה בר נחמני הכריע לא כמו הקב"ה אבל כיון שלפי כללי הפסק בסוף יצא שצריך לפסוק טמא אז נפסק טמא.

יש עוד גמ' (חגיגה טו,ב) כתוב בגמ' כך: אשכחיה רבה בר שילא לאליהו, אמר ליה מאי קא עביד הקב"ה" - מה הקב"ה אומר. "אמר ליה קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן" - הקב"ה אומר תורה מפי חכמי ישראל. "ומפומיה דר"מ לא קאמר" - אבל תורה של ר"מ הקב"ה לא אומר. "אמר ליה אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר" - כיון שר"מ למד תורה מאחר אז הקב"ה לא אומר את התורה של ר"מ. "אמר ליה אמאי, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק?" - כך רבה בר שילא אומר לאליהו. "אמר ליה השתא קאמר מאיר בני אומר" - עכשיו בעקבות מה שאמרת הקב"ה כבר אומר גם בשם רבי מאיר. כתוב כאן דבר מבהיל! התורה שהקב"ה לומד למעלה זה התורה שחכמי ישראל לומדים למטה, והרי וכי הוא צריך את חכמי ישראל כדי לדעת את התורה?! אבל כ"כ חביב אצל הקב"ה התורה שלנו עד שכשהוא לומד היום תורה ומתעסק בחכמה שלו חביב עליו להתעסק בתורה בצורה שחכמי ישראל לומדים אותה, ואת זה רואים מהמסופר כאן בגמ', ששאל רבא ב"ש את אליהו: מאי קעביד קודשא בריך הוא? וענה לו: קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן. והנה מר"מ הקב"ה לא אמר תורה בשמו כיון שהוא תלמיד של אחר, אבל איך שרבה בר שילא אומר שר"מ תוכו אכל וקליפתו זרק מיד הקב"ה אומר גם דברי ר"מ, כיון שרבה בר שילא אמר וקבע שאין בעיה בר"מ אז הקב"ה אומר כבר גם בשם ר"מ, כך מבואר בגמ' מפורש! זאת אומרת שכ"כ מעמד וסמכות הקב"ה מעצים לחכמי התורה עד שהוא מתאים את עצמו לצורה איך שלומדים כאן.

יש משנה באבות (ו-ב): "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה", ו"אין כבוד אלא תורה" (שם ו-ג), בוא נראה עד היכן הדברים מגיעים! מה הכונה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"? בפשוטו הפירוש הוא שמי שעוסק בתורה התורה שומרת עליו מהיצר, שהתורה זה כמו שהמסילת ישרים אומר (מפסידי הזהירות - פרק ה') שאין צורה אחרת להינצל מהיצר אם לא בכח התורה, אז "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", שאז הוא יכול להגיע לחירות מהיצר.

אבל יש בזה עוד חלק יותר עמוק, ב"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", המבוגרים זוכרים את זה שכשהיינו בישיבה בבחרותינו המציאות היתה שהיה כאן שוקק חיים בגבעה, כל הזמן היו מגיעים כל מיני עסקנים לדבר עם הרב שך, היה כאן הרבה אקש'ן בגבעה, או לפעמים תיירים, אחד מאתרי התיירות שהיה שהיו באים מכל העולם ורוצים לראות את הרב שך, היו מגיעים לפעמים לישיבה והיו רואים את הרב שך, והיה נמצא בסדרים ובחורים היו מתווכחים ויש ריתחא דאורייתא גדולה מאוד, והיו מגיעים תיירים והיו רואים והיו אומרים; איפה הדרך ארץ?! מה זה שמתווכחים עם הרב שך?! בחורים כאלו צעירים מתווכחים עם רב כזה גדול?! איפה הדרך ארץ שלכם?! כך הם היו אומרים. ומה באמת? הרי הוא רצה שיתווכחו איתו, אם לא היו מתווכחים איתו היה לו חלישות הדעת, מה זה האם אתם לא מבינים! כך שותקים! הרי ראש ישיבה הכי גדול מחפש שתלמידיו יתווכחו איתו ואם יש להם קושיות שישאלו ולא יוותרו, זה הרי העונג הכי גדול לר"י שהתלמידים שלו מתווכחים ודנים איתו, ואף שאותם תלמידים כשהם באים לשוחח איתו באיזה ענינים אחרים הם באים בכל ההכנעה ובכל הדרך ארץ, אבל כשמגיע לימוד יש איזה השתוות, מתווכחים ולא מוותרים, ולא רק בהשתוות אלא אם חושבים אחרת אפי' צועקים אחרת.

היה מעשה עם יהודי בבני ברק שקראו לו ר' יעקב שכטר, הוא היה מהאנשים של החזו"א, הוא נכנס יום אחד לחזו"א והוא רואה שם בחור מדבר בלימוד עם החזו"א וצועק ומתווכח בצעקות רמות, אז הוא פונה לחזו"א ושאל; האם כך מדברים עם הרב'ה?! איך הרב'ה מסכים שכך?! איך הרבה מרשה כך לדבר איתו?! החזו"א אומר לו; זה בסדר גמור! הוא כמו בן שלי! אבא עם בן זה בסדר גמור. אז הוא אמר לחזו"א; אם הוא יכול להיות בן של הרב'ה, הוא יוכל להיות גם חתן שלי? החזו"א אומר לו כן! אז הוא לקח אותו לחתן לבתו, זה היה ר' יחזקאל ברטלר, וכך היה סיפור הדברים. כשמדברים בלימוד עם רב הכי גדול אז למרות שלתלמיד יש התבטלות מוחלטת ובכל נושא אחר כשיבוא לדבר עם רבו הוא ידבר בהכנעה הכי גדולה איך שמדברים עם גדול הדור, אבל בלימוד זה אפי' עם צעקות וויכוחים.

זאת אומרת שיש משהו בתורה שהקב"ה נותן כח מיוחד שהוא מוכן שנשתווה אליו ואפי' נתווכח איתו, וכמו שראינו בגמ' שאפי' להגיד לא כדעתו, ובזה יש איזשהו חירות שאין בשום דבר גם לא במצוות, שהרי ר' חיים וולאזינער מביא ברוח חיים,/ והוא אומר: "שמפאת התורה אנו קרויים בנים, ובמצוות אנו קרויים עבדים, כמו שאומרים השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך, כי בתורה אנו כבנים כאב המגלה סודו לבנו אהובו" - אז כל כך יש אהבה של אבא לבן עד כדי שהוא רוצה אפי' שהוא יתווכח איתו. וזה בדיוק כמו שראש הממשלה או המלך כשהוא בא להופעה בצבא והקהל מקבל את פני המלך אז הרמטכ"ל וכל המפקדים וכל החיילים כולם קדים ומשתחווים למלך, כך הצורה כשהמלך בא לבקר, אבל כשהרמטכ"ל יושב עם המלך בבתי גוואי אז שם הם דנים בתוכניות המלחמה ובתוכניות הצבא בהשתוות, שם הוא לא מבטל את עצמו כי המלך רוצה לשמוע מה דעתו בכל עניני תכסיסי המלחמה וכל עניני המלוכה, ופעמים שהוא אף מתווכח עם המלך, וזה לא סתירה! ודאי שהוא תחת המלך וכורע ומשתחווה ונכנע למלך, אבל כשהוא דן עם המלך בדברים שהמלך מאציל לו סמכויות אז המלך כל כך רצה לשמוע את דעתו, ועד שהוא דן איתו לא משתי צדדים אלא הוא מאותו צד איתו ועד כדי שהוא יכול אפי' להתווכח איתו.

זה הפשט "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"! הרי מצד אחד ידוע המסילת ישרים (נקיות - פרק יא') שהוא כותב: "הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם" - זאת אומרת שהדבר והמנוע הכי חזק שבאדם זה שיהיה לו מעמד וכבוד, כתוב כאן במס"י שזה המציאות של טבע האדם, טבע האדם שיש לו מנוע עצום וחזק שהוא הדבר שהכי דוחף את האדם לפעול וזה לבנות לעצמו כבוד ומעמד. והשאלה היא; איזה כבוד ומעמד נבנה, הרי אם נגיע לגאוה ולכבוד מדומה אז הוא נופל לבאר שחת מי שזה הצורה של המעמד והכבוד שינסה לבנות לעצמו, אבל אין אפשרות להימלט מזה כי "הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל החמדות והתשוקות שבעולם" - אין דבר שיותר מזה, ואדם לא יכול לחנוק את הטבע שלו וזה כך בטבע? אז באו חז"ל ואמרו לנו "אין כבוד אלא תורה", ו"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", יש מעמד עצום ורם ונישא שהקב"ה נותן מעמד וכבוד בתורה, שאנחנו יכולים לקבוע בתורה ואנחנו יכולים להתווכח, והדברים שאנחנו קובעים כך מסכים הקב"ה, כמו הצורה מה שאנחנו רואים גם בישיבה של מטה שראש ישיבה הכי גדול הוא נהנה מזה שתלמידיו מתווכחים איתו והוא רוצה את זה והוא שמח מזה, ואם יהיה דבר שהוא יראה שהם צודקים הוא יגיד שהם צודקים, וכמו שאותו בעל מנגן אמר שהבנים שלי לפעמים צודקים יותר ממני, והוא גם ישמח בזה, זה כבוד ומעמד עצום שיש אותו רק בתורה, כי במצוות אנחנו בבחינת עבדים, במצוות אנחנו ממלאים את הוראות ופקודות המלך, אבל בתורה יש לנו השתוות שהקב"ה רוצה לשמוע מה דעתינו.

הדברים האלה כתובים במפורש בדרך ה' (ד-ב), הוא כותב כך: "בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו ית' לצורך בריותיו יש השפעה אחת עליונה מכל ההשפעות שענינה הוא היותר יקר ומעולה שבכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות מעין המציאות האמיתי שלו ית' ויקר ומעלה מעין אמתת מעלתו ית', והוא הוא מה שמחלק האדון ית"ש מכבודו ויקרו אל ברואיו, ואמנם קשר הבורא ית' את השפעתו זאת בענין נברא ממנו ית' לתכלית זה והוא התורה" - דהיינו שבכח התורה הקב"ה מחלק מכבודו ויקרו אל ברואיו מעין המציאות האמיתית שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, וחקק הקב"ה ששפע זה ומעלה זו מתווסף אל האדם על ידי לימוד התורה. כתוב כאן ברמח"ל שהקב"ה חולק מכבודו ויקרו אל ברואיו, מה הכונה חולק מכבודו ויקרו אל ברואיו? שהוא מרומם ומנשא את ברואיו והוא נותן להם ומאציל להם מכבודו ויקרו אל ברואיו מעין המציאות האמיתית שלו יתברך, אדם יכול להגיע על ידי תורה לקבל שנאצל עליו שפע של יקר וכבוד מהקב"ה אליו מעין המציאות האמיתית שלו יתברך ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, ואת המעמד הזה מקבלים ע"י תורה.

זה הפשט "אין כבוד אלא תורה", וזה הפשט "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", למה "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"? כי הרי "הכבוד דוחק את האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם", והרי אנחנו לא נרשה לעצמנו לפנות לגאוה ולכבוד מדומה, אז מה יהיה, מאיפה יהיה לנו חירות ואת הכבוד והמעמד שהקב"ה הטביע את זה בטבע האדם וזה דוחק את האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם", והרי אדם שאין לו את המעמד שלו הוא כלוא והנפש שלו באיזשהו דיכוי, אדם שלא מקבל את המעמד שמגיע לו זה משפיל את הנפש שלו וזה חוסר חירות, כשלאדם אין את מה שהוא צריך בצורה שזה פוגע בעצם הנפש שלו אז הוא לא בן חורין אין לו את המציאות של עצמו ואת מה שמגיע לו, והנה הקב"ה מחלק מכבודו ויקרו אל ברואיו מעין המציאות האמיתית שלו יתברך, ויקר ומעלה מעין אמיתת מעלתו יתברך, אז יש לו חירות, הוא לא מדוכא והוא לא מושפל כי יש לו מעמד ויש לו חירות, וזה "אין כבוד אלא תורה" - שיש לו את המעמד. ובאמת התשוקה והחמדה שהקב"ה הטביע את זה בטבע זה כדי שאנחנו נבסס את המעמד שלנו בצורה הרוחנית של הענין דרך תורה, שאנחנו נעריך את התורה שלנו, ואנחנו נראה שהקב"ה שמח בתורה שלנו, ודרך התורה נאצל עלינו מהקב"ה שפע של יקר וכבוד וקדושה מעין אמיתת מעלתו יתברך.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד