תשובה

צריך להתבונן מה בעצם החיוב שלנו, מה זה הענין של תשובה, מה המשמעות של תשובה בשבילנו? האם זה קל או קשה? איך עושים את זה? מה הקב"ה רוצה מאיתנו, שמה, שנצטער, שנבכה, שנאשים את עצמינו, שנסבול, שנרגיש רע בפנים, שיהיה לנו פנים חמוצות, אולי נצטרך ליעוץ איך להירגע, מה בעצם רוצים מאיתנו, מה מוטל עלינו בענין?

אז קודם כל, כתוב בפסוק "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִיא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִיא; לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה; וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה; כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יא-יד), כך כתוב בפסוק. והרבה מהראשונים; הרמב"ן - הבעל הטורים - הספורנו - לומדים שהפסוק הזה מדבר על תשובה, שתשובה זה בעצם קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ידוע המעשה עם החפץ חיים שהוא ראה פעם בישיבה בראדין, הוא הרגיש שיש אוירה מאוד של מתח לפני ראש השנה, והוא דפק על הבימה והוא אמר; מה אתם דואגים?! תשובה זה דבר קל - חרטה וידוי וקבלה לעתיד! ומי לא מתחרט?! ומי לא מקבל על עצמו?! ומי לא מתודה?! תשובה זה דבר קל, למה אתם דואגים?! כך הוא אמר.

ידוע כולם מכירים את הירושלמי (מכות פרק ב' ו'): "שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו, א"ל חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו, א"ל הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה חוטא מהו עונשו, א"ל חטאים יביא אשם ויתכפר. שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו, אמר להן יעשה תשובה ויתכפר לו. הקב"ה אומר מספיק לי שתבקש סליחה, תבקש סליחה הכל בסדר, כך הקב"ה גילה, הקב"ה קבע שיהודי יתחרט ויקבל על עצמו ויתודה זהו זה, בזה הוא סידר את עצמו. המסילת ישרים (פר' ד') כותב; שענין תשובה הוא, שהכוח של החרטה בתשובה זה כמו חרטה בנדר שחכם עוקר את הנדר מעיקרו, שעקירת הרצון עוקרת את המעשה זה התחדש בדין תשובה, זה בהדיא כך המסילת ישרים מאריך שם, שהכח של תשובה שהוא בעצם עוקר את מה שהוא עשה.  

אבל לפני שאנחנו נראה מה זה תשובה, בוא ננסה אולי קצת להתבונן מהו באמת המצב האמיתי של עצמינו, כדי שנדע מה מוטל עלינו, ככל שאנחנו יותר נבין את המדריגה והמצב האמיתי שלנו אנחנו יותר נבין מה מוטל עלינו, ז"א כך הרי זה ברור שאדם הרי צריך להיות אמיתי עם עצמו ואמיתי זה לשני הכיוונים; הוא לא צריך להצדיק את עצמו במה שהוא לא צודק, והוא ודאי גם לא אמור להרשיע את עצמו במה שהוא לא במצב של רשע.

הבה נתבונן ונראה; הציבור שנמצא פה זה ציבור של בני עליה שכל מבטם ומגמתם וכל מטרתם היא אך ורק איך לעלות ולהתעלות בתורה בתפילה במידות בירא"ש והלכה, ברוך ה' זה הציבור שנמצא כאן, אלה שאין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכות בלבד, אין שום דבר שהוא תופס איזשהו ערך ומטרה חוץ מתורה ותפילה ועבודת השם, טעם החיים של הציבור כאן זה לא קולה, טעם החיים של הציבור כאן זה תורה ויראת שמים! זה המציאות, רק זה תופס את הערך והמטרה, זה נכון שמתוך המציאות של קרוצי חומר יש עוד איזשהו שאר ירקות שאנחנו גם צריכים להתעסק בהם, אבל הם לא תופסים ערך הם לא תופסים מטרה, הציבור שנמצא פה אין לו שום ערך ומטרה רק בעניני רוח, רק עניני הרוח תופסים ערך ומטרה, כל הענינים האחרים הם רק בתור אמצעי! אין דבר שנותן סיפוק חוץ מהרגשה של עליה של שטיגען ואין דבר שנותן הרגשה רעה כמו אם מרגישים שחסר בעליה. מי שהוא בכזו דרגה הוא בן עליה והוא האדם השלם, כי מה זה אדם השלם? אדם השלם זה מי שהוא נמצא במסלול הנכון, בדרך הנכונה, בבחירה הנכונה, והוא מקדיש את כל חייו לה' ולתורתו, זה צורה של אדם השלם!

מה בעצם גורם לשינויים אצלינו? בכ"ז אנחנו לא תמיד בדיוק אותו דבר, יש הרי הבדלים אנחנו מרגישים אצל עצמינו שלא תמיד אנחנו בדיוק אותו דבר וזה מתסכל אותנו, אבל אנחנו צריכים לדעת שאדם זה לא מכונה, האמת היא גם בכל מכונה בכל פס יצור יש פה ושם דפקטים, אין פס יצור שכולו מושלם, כך ידוע למי שקצת מכיר, כל פס יצור יש גם פגומים ומוכרים את זה יותר זול את מה שיוצא פגום, זה אפילו במכונות, וקל וחומר בן אדם שמעצם טיבעו הוא נתון לכל מיני תנודות של מצבי רוח שמשפיעים על ההתנהלות שלו וכדו' מכל מיני סיבות, הן מסיבות שקשורות אישי לכל אדם ולפי תכונות האופי שלו, הן מסיבות שקשורות למה שקורה מסביבו, וכל מיני דברים שהם גורמים שינויים בהרגשות שלנו, וממילא גם ביכולת ואיכות רמת התיפקוד בכל הענינים, זה דבר פשוט, כל מי שמכיר טיפה את המציאות של עצמו יראה שזה מצב מחוייב, אדם הוא לא מכונה, גם מכונה היא לא מכונה מושלמת, ואדם הוא ודאי לא מכונה והוא נתון לתנודות.

בעצם כל אחד הוא נמצא באיזשהו מדריגה מסויימת, שבתוך המדריגה הזאת יש ג"כ איזשהם גלים של כעין עולה ויורד אבל באמת זה לא ירידות אמיתיות, אלא שבתוך המציאות של המדריגה שלו לא תמיד הכביש הוא כביש הסרגל יש לפעמים עליות וירידות ופיתולים, זה ההויה והמציאות של כל אדם ואדם, כל אחד לפי ענינו איזשהו מציאות כללית שאם נסתכל על המציאות שלו ממעוף ציפור כאילו מלמעלה ונראה את הימים והשבועות והחודשים שלו, אנחנו רואים איזשהו מהלך מסוים, איזשהו מחזוריות מסוימת, שבעצם זה המדריגה שלו, המדריגה הזאת זה המצב האמיתי שלו.

אין אפשרות ללחוץ על איזשהו כפתור ולחיות לא לפי המדריגה של עצמו, אדם לא יכול לחיות לא לפי המדריגה של עצמו, וכל אחד המציאות של המדריגה שלו היא קשורה גם לאופי ולכישורים ולכישרונות שלו, וגם לחינוך, ולכל מיני סיבות שהם לא תלויות בו, נגיד למשל "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא) חז"ל/ דורשים משעה שננער ממעי אמו, זאת אומרת אנחנו מעת לידתנו נולדנו עם כל מיני חסרונות וחולשות, עוד לא נדבר על החלק של היצה"ר הרוחני, ידוע שרבי ישראל אומר שאנחנו לא צריכים להגיע ליצה"ר הרוחני כדי להיות לא בסדר, אלא בעצם טבעי הגוף שלנו יש לנו כל מיני מידות ותכונות לא טובות שמושכות אותנו לכיונים לא רצויים, בעצם המציאות של הטבעים של הנפש שלנו, אחד הוא כעסן תאותן גאותן, כל מיני נטיות טבעיות בעצם הנפש שלו כל אחד לפי מה שהוא, מי שנולד במזל מאדים הוא כזה, מי שכך הוא כך, יש כל מיני צירופים של סגנוני אופי מידות ורגשות איך שיש בראשונים שמתארים את זה, בכל דור מתארים את זה בשפה שלו את ההבדלים האישיותיים מעצם היצירה של האדם, המורכבות, הרכיבים שמרכיבים את האדם בכל היסודות שמרכיבים אותו, שכל אחד הוא יוצא מאיזשהו תירכובת מסויימת שהיא המציאות האישיותית ההתחלתית שלו, ומשם הוא צריך לראות איך לקדם את עצמו איך לתקן ואיך לקדם ואיך לעלות ולהתעלות, ואותם המציאויות וחולשות טבעיות שיש לכל אחד ואחד בעצם יסודו משעה שננער ממעי אמו, אינם אמורים לגרום לנו להרגיש רע בזה, אף אחד לא הלך לשום בית מרקחת לקנות את החולשות האלה, הם מעצם יסודו הם כך, ורק בשביל זה אנחנו באנו כאן לעולם 'לעבדה ולשמרה' לתקן ולקדם את עצמינו, אבל עצם החולשות הם קיימות בנו מעצם יסודינו, אנחנו לא אמורים להרגיש רע בעצם זה שיש לנו את החולשות האלה. 

ואמנם נכון שתמיד יש מה לעלות ולהתעלות ומה לשפר, אבל דבר אחד ברור שכל מי שנשא ליבו אותו בחכמה, וזה בעצם כל הציבור כאן שכל שיחם ושיגם זה איך לעלות ולהתעלות, הם לא באיזשהו מצב של פוסחין על שני הסעיפים שלא ברור להם מהי חובתם בעולמם או הם לא שמו את עצמם בדרך הנכונה, אלא שמו את עצמם בדרך הנכונה, מאסו בכל עניני העולם והקדישו את עצמם לגמרי לקב"ה לתורה ולעליה, זה ברור שאחד כזה הוא במצב של שלימות, רק שיש כמה דרגות של שלימות; יש שלימות מלחמנית ביס ועד חלה של טיש! יש כל מיני דרגות של שלימויות, גם בתוך שלימות יש דרגות, אבל לחמנית ביס זה דבר שלם, יש שלם דרגה של בולקעס, ויש חלה שנקראת חצי חלה, וחלה, וחלה וחצי, כפול, כפול שלוש, כפול ארבע, עד חלה של טיש כל מיני דרגות בתוך השלימויות, אבל זה מצב של שלימות.

ידוע המשל של רב סעדיה גאון, שמביא שהיה פעם שהמלך התחפש בבגדים אזרחיים והסתובב כך לראות מה קורה בארץ, הגיע לאיזשהו אכסניה בית מלון וכדו', ונתנו לו חדר באכסניה כדרך שנותנים לכל האורחים שמגיעים, אחרי זה נודע לבעל הבית מלון שהאורח פלוני זה היה המלך בכבודו ובעצמו, והוא לא נתן לו שום כבוד והערכה יותר מאשר לכל אחד שמגיע לבית מלון, והוא מרגיש ממש לא נעים, הוא מרגיש ממש הרגשה מאוד קשה, ובטבע הפשוט שהוא הולך לבקש מהמלך סליחה, והוא מרגיש מאוד לא נעים אפי' שהוא לא אשם במה שהיה, כי הרי הוא לא ידע שזה המלך וגם לא היתה לו סיבה לדעת שזה המלך, אבל למעשה המציאות שהוא התנהג למלך כמו שמתנהגים לאדם רגיל, זה גורם בטבע הפשוט של בן אדם שהוא מרגיש הרגשה קשה אחרי כזה דבר. אחד רץ בערב שבת בין השמשות רץ ברשות ומולו רץ ג"כ איזשהו ת"ח גדול מאוד והם התנגשו אחד בשני וההוא נפל, אי אפשר לתאר את מה שהוא מרגיש, כמה הוא מרגיש רע, אפילו שהוא רץ ברשות, היה מותר לו לרוץ וזה בסדר, אבל מה פירוש, אני פגעתי בכבוד של ת"ח, או לא כיבדתי את המלך כמו שראוי, אילו הייתי מכיר הייתי מכבד יותר. עצם ההרגשה הזאת היא כבר מביאה את כל העשרים עיקרי תשובה של רבינו יונה, וזה לא קשה בכלל, יש לו את כל הרגשות הקשות, בלי שהוא משהו רע, אבל למעשה הוא לא כיבד והתנהג למלך כמו שמתאים להתנהג וזה כבר עושה לו הרגשה קשה, ומרגיש הרגשה קשה שהוא יוכל להגיד את כל הוידוי אח"ז, אשמנו בגדנו פשענו, את כל הוידוי הוא יוכל להגיד כשהוא ירגיש כזאת הרגשה, אפי' שהוא לא אשם בכלל אבל כך הוא ירגיש.

וזה דבר שבאמת שייך גם אלינו, כל אחד כמה שהוא מכיר יש ודאי דרגות של הכרה והרגשה יותר, שככל שיש יותר הרגשה ממילא משתנה כל המציאות כל היחס וכל ההנהגה, ובחלק הזה זה באמת חלק שיש לנו מה להתעלות, שככל שאנחנו קולטים עד היכן הדברים מגיעים זה גורם לנו לרצות ולהצטער על זה שאנחנו עוד לא שייכים לזה, ולרצות להתקדם יותר ולהתכוון יותר ולהרגיש יותר, אבל אין הפשט שמונח כאן ושמדובר כאן באיזשהו דבר רע ואדם שהוא לא בסדר, רק בלי להיות לא בסדר עצם הדבר שלמעשה אנחנו עדיין לא מספיק במעלה העליונה של להכיר עד היכן הדברים מגיעים, זה עצמו גם סיבה להתעוררות ולראות איך אנחנו מתקדמים.  

הענין של תשובה - יש בחז"ל הרבה שהענין של תשובה, המהות של תשובה זה בכלל לא קשור דוקא לחטא, בוא נראה בעצם מה זה תשובה? יש גמ' (ב"ב יז,א): "ארבעה מתו בעטיו של נחש, בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד, וכילאב בן דוד". ארבעה מתו בעטיו של נחש, ז"א לא היה להם שום חטאים, הארבעה האלה הם היו גדולים מאוד כתוב בגמ' כל אחד את הגדלות שלו, אבל הארבעה האלה הם לא מנויים בין גדולי עולם, אנחנו יודעים יש אבות, יש משה ואהרון, יש שבעה אושפיזין, הארבעה שמתו בעטיו של נחש לא היה להם שום חטא, אלמלא שנקנסה מיתה לאדם הראשון לא היו מתים, משה רבינו לא מת בעטיו של נחש, הוא מת בגלל שהיה איזה תביעה עליו. אבל מי יותר גדול; משה רבינו או הארבעה שמתו בעטיו של נחש? פשיטא שמשה רבינו! משה רבינו הוא מבחר המין האנושי, הוא הרבה יותר גדול מהארבע האלה, הארבע האלה הם לא נקראים גדולי האומה, אז בוא נשאל עכשיו שאלה בכל זאת; הארבעה שמתו בעטיו של נחש היה להם מה להגיד "השיבינו אבינו לתורתך וקרבינו מלכינו לעבודתך והחזירינו בתשובה שלימה לפניך", איזה תשובה יש להם לעשות הרי הם לא עשו שום חטאים, הם מתו בעטיו של נחש? מה הם עשו בעשי"ת ר"ה יו"כ, לא היה להם ר"ה יו"כ?! לא היה להם מה לעשות הם לא עשו שום עבירה, אין להם מה לעשות תשובה? התשובה היא; תשובה במהותה לא קשור בכלל לחטאים, מהות תשובה זה לא חטאים, מהות תשובה זה להתקרב לקב"ה להרגיש יותר שייכות לקב"ה שממילא זה גורם התעלות באותם דברים עצמם שאנחנו כבר עושים, שאנחנו נעשה אותם יותר מתוך רצון יותר מתוך חשק, ובדבר הזה אין לזה סוף באמת כי הארבע האלה הם לא היו הכי גדולים, עובדה היו גדולים יותר מהם, גם אם באותם גדולים היתה איזשהו שריטה, יכול להיות בש"ס חתנים מעור שבאחד הכרכים יש איזשהו שריטה קטנה, ובש"ס כיס אין את השריטה הזאת, אבל הש"ס ההוא הרבה יותר חשוב, וכי בגלל שיש בו איזשהו שריטה באיזה צד של אחד הכרכים הרי הוא פחות חשוב מאשר הש"ס מהדורת כיס, ובלכתך של קרטון קטן, ודאי שהש"ס הגדול והמהודר הוא יותר מעולה למרות שיש בו איזשהו פגם דק מן הדק, כך שבעצם גם לארבעה האלה יש תמיד מה להתקרב, אין מצב שאין מה לעלות יותר, וזה ענין התשובה מהות התשובה זה להתקרב לשוב להתחבר שוב לקב"ה.

עוד זאת יש בענין התשובה, והוא שהקב"ה נתן כח שכשמתקרבים אליו ומתחרטים על מה שהתנהגו לא בסדר, הקב"ה גם מוחל ומוותר על החטאים, ונהפכו החטאים; תשובה מאהבה- זדונות כזכויות, תשובה מיראה- זדונות כשגגות, יש גם את החלק הזה, אבל מהות תשובה זה להתקרב לקב"ה.

עוד בענין תשובה, ראיתי מביאים "פסיקתא דרב כהנא", שם כתוב: "אמר להם הקב"ה לישראל הרי אתם מתביישין לעשות תשובה, הריני שב ראשון, שנאמר "כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי שָׁב" (ירמיהו ל, יח), מה הכוונה שהקב"ה עושה תשובה? מה, הקב"ה עושה תשובה מאיזשהו חטא, מה זה שהקב"ה עושה תשובה? התשובה; שהמהות של תשובה זה התקרבות בין ישראל לקב"ה, תשובה זה הרגשה יותר חזקה של קשר בין יהודי לקב"ה, ככל שיהודי חש יותר קרוב לקב"ה זה משנה ממילא את כל המהלך שלו, את כל ההלוך ילך שלו את כל צורת ההתנהגות שלו, מה עיקר ומה טפל משתנה אצלו, הכל משתנה, תשובה זה התקרבות לקב"ה.

הסבא מקלם אומר וזה באמת דבר נפלא מאוד, הוא שואל שאלה; במה התיחדו גדולי הדורות, במה החפץ חיים היה יותר גדול משאר גדולי דורו, מה היה המיוחד בח"ח? מה הוא היה יותר למדן? יותר בעל כישרון? במה הח"ח קיבל את השם ואת המעמד של הח"ח?

הסבא מקלם טוען שמה שמיחד את גדולי העם יותר מאשר שאר אפי' התלמידי חכמים זה בכוח הציור, זה ברגש, זה בהרגשה במציאות של ההרגשה שככל שאדם יותר גדול כל עניני ההרגשה שלו של הקירבת ה' של היראה והאהבה וכל המהלך שלו הוא מהלך שונה, וזה לא מתבטא דוקא ביותר עיון או בקיאות או איזשהו דברים מסוימים, כי יכול להיות שיהיו אפי' אחרים שאולי יהיו יותר לומדים ממנו אבל הוא במהלך אחר, הוא בקשר בינו לקב"ה ברגש שיש לו לקב"ה זה מהלך אחר.

בוא נגיד דוגמא, דוגמאות פשוטות שגם במושגים שלנו, הסיפור המפורסם של הח"ח ששם איזה עשיר מאמריקה הגיע אליו ושאל אותו איפה הרהיטים? הוא הגיע שם לאיזה חורבה, והוא שאל; כזה רבאי גדול מסתמא יש שם איזה ארמון, והוא רואה אין כלום, שאל את הח"ח; איפה הרהיטים של מר? והח"ח שואל אותו; ואיפה הרהיטים שלך? הוא אומר לו; כעת אני בדרך, אומר לו הח"ח; גם אני בדרך!

מה בעצם יש בסיפור הזה, מה, זה איזה ווערטיל? הח"ח לא מקריב משהו בשביל תורה הוא לא הולך באיזה מהלך חיי צער תחיה, הגביר הגדול כשהוא בדרך מקריב משהו?! בדרך אין הרגשה של צורך במשהו, בדרך בשביל הדרך זה בסדר, אם יהיה לו בבית את התנאים של הדרך הוא ירגיש רע מאוד אבל בשביל הדרך זה בסדר. הח"ח נמצא כאן למעלה מ-90 שנה בעולם והוא מרגיש בדרך, זה ההרגשה הטבעית שלו, האם אנחנו קולטים גדלות כזאת?! אדם חי את כל החיים כאן והוא מרגיש בדרך, אין לו שייכות בכלל לעניני העולם או לאיזשהם צרכים מצרכי העולם, מי שחי בהרגשה כזאת זה לא תוספת מעלה בעלמא אלא זה סוג אחר של בן אדם, זה מהלך אחר של בן אדם בכלל, הוא בדרך הוא אפי' לא עושה עבודה הוא פשוט בדרך וכך ההרגשה הפשוטה שלו, זה לא היה איזה פיקחות או איזה חריפות שהוא אמר את זה, הוא אמר את זה את המציאות של עצמו, זה מה שהוא הרגיש.

נזכרתי כרגע עוד מעשה מהח"ח, מי שקצת מתבונן אין מעשה מהח"ח שלא רואים כמה ברור הוא בדרכו, אשתו פעם אומרת ישראל מאיר למה השכן שהוא עם הארץ גמור יש לו אווזים ותרנגולים ועיזים פרות וירקות והכל, ואתה כזה ת"ח ואנחנו חיים בכזה עניות, החפץ חיים אומר לאשתו אני לא מבין אותך, אני כזה עשיר זכיתי לחבר חפץ חיים ומשנה ברורה הוא אין לו כלום, וכי רצונך שגם חתיכת עולם הזה לא יהיה לו?! הח"ח אומר, האם הקב"ה יעשה דין שלא דין, שלי יתן הכל ולו קצת אוכל לא יתן לו?! כך הוא הרגיש! הוא לא מתחיל לספר לה; כך היא דרכה של תורה, צריך להרגיש אשריך בעולם הזה, גם אם אתה מתייסר וגם אם אתה חי בדחקות. אלא הוא אומר לה; אני לא מבין אותך, אני עשיר גדול כזה זכות הרבצת תורה שיש לי, לו כלום אין, לפחות שיהיה לו קצת עיזים ותרנגולים, זה הרגשה של החפץ חיים, שהוא חי בעניות וכשהוא עובר ליד שכינו הבור ועם הארץ שיש לו עשירות הוא מרגיש בליבו נפלא שלכל הפחות עוה"ז יש לו לשכן.

זה מה שהסבא מקלם אומר שהצורה שהדבר שקובע ומייחד את הרמה האמיתית שקובע את הגדלות, זה כוח הציור! דהיינו ההרגשים איך בן אדם מרגיש זה באהבה ביראה בעניני חומר, אהבת תורה אהבת ה', בעניני מידות, מעביר על מידותיו, וזה לא קשור לאיזשהם דברים שאפשר למשש אותם, זה לאו דוקא קשור למעשים, אלא זה דברים שבעומק הרגשת הלב, ובדברים האלה אין סוף אין קץ ותכלית למעלות עליונות בדברים האלה, יש דברים שיכולים להיות קצת מוגדרים, אך לזה אין שום קץ ותכלית.

זה נותן לנו קצת כיון מה אנחנו יכולים, כמה יש לנו כל אחד מאיפה שהוא נמצא, ופה זה לא נושא דוקא בעוד איזה פעולות מסוימות, כי כמה אנחנו יכולים לפעול מבחינת פעולות?! הרי יש גבול מבחינת עשיה; שעות לימוד, זמני לימוד, הספקים, אנחנו מוגבלים, היממה היא רק 24 שעות ואנחנו צריכים גם לישון וגם לאכול וגם לנוח, אי אפשר, אנחנו לא יכולים, כמה אנחנו יכולים לסחוב על הגב הכפוף עוד לבנים עוד שקים?! יש גבול! אבל בחלק הזה של לעלות בכח הציור באהבת תורה אין גבול.

נגיד דוגמא דבר שיכול לשנות את כל המציאות של בחור; בחור שנשא ליבו בחכמה להבין שהתעסקות בנייעס אין לזה ערך, הרי לא יוצא מזה כלום, לא מתווסף לו מזה שום השכלה ושום חכמה, לא יהיה לו שום חור בהשכלה אם הוא לא ידע את כל הפרטי פרטים, ואם דוקא חשוב לו להכיר את הסיפור בהמשכים, אפשר לעשות תקציר באיזה רגעים, או פעם בשבוע הוא כבר יודע הכל, את כל מה שאחרים דנו וליבנו על זה זמנים טובא הוא יכול לדעת באיזה רגעים, רק לא הרגע ועכשיו, כמה ערך יש לזה אם הוא יקלוט שבעצם הוא לא צריך הקרבה בשביל להפסיק להתעניין בזה, והוא מבין את הרעיון הזה והוא יפרוש מזה, הרי זה משדרג את כל המציאות שלו, הראש שלו פחות עסוק בשטויות.

הרי ידוע הבית הלוי שאל פעם שאלה; אם רוב התושבים בעיירה הם חרדים לדבר ה', למה המציאות היא שראש העיר הוא משכיל, שכך היה המציאות, הרי רובם לא משתייכים למשכילים? אמר הבית הלוי; יש את הכך וכך אחוזים של משכילים שהם 100% משכילים, ויש בתוך הציבור שהם לא משכילים, אחד יש לו אבל 10% של השכלה, אחד 20% אחד 30%, אבל בס"ה אם ניקח את כל האחוזים ביחד יש כאן רוב משכילים, אז מובן למה ראש העיר הוא משכיל!!!

זכור לי שאחד המספידים שהספיד את הסטייפלר הוא אמר בהספד; מה זה דעת תורה? השאלה מה יש לבן אדם בראש שלו, ממה מורכב הראש שלו המחשבות שלו והדעות שלו, ככל שיש יותר אחוזים של תורה בראש וההתענינות שבראש, אז הדעה של הבן אדם הזה יותר דעת תורה. אחד יש לו בראש תורה אבל יש לו עוד דברים, והדעות של האדם הרי הם יוצאות מתוך המציאות המורכבת שלו, אם במציאות המורכבת שלו נגיד תורה תופסת אצלו כך וכך אחוזים של המציאות שלו, אבל עוד תופס אצלו עניני נייעס וענינים כאלה וענינים כאלה, א"כ כמה 'דעת תורה' יוצא? הרי זה טעם עצו ופריו שוים! כמה הדעה שלו היא דעה של תורה; לפי אחוזי תורה שיש בו, ככל שיש בו יותר אחוזי תורה.

ופה זה לא מדובר במספר השעות אלא מדובר באיכות ההתענינות, במה מעסיק אותו, מה תופס לו את הראש, ככל שיותר תופס לו את הראש תורה ויראת שמים הרי הדעה שלו היא יותר דעה של תורה, כי הדעה שלו יוצאת מראש של תורה, כך אמר אותו מספיד שזה מגדיר דעת תורה. וזה מה שאמר ה"בית הלוי" שלפעמים יש אחד שיש בו כמה אחוזים של תורה ויש בו כמה אחוזים של חוגיות וכדו', כל דור ודור לפי ענינו יש מה לקדם את עצמינו כמה המציאות האישיותית שלנו יהיה בלתי לה' לבדו, וכמה יש עוד אחוזים שעסוקים בדברים אחרים, ובדברים האלה כל שינוי בדבר הזה זה שינוי מהותי, זה לא פרט, זה מעלה את הבן אדם לקומה אחרת, עם טיפה התבוננות וקנית שטחי התענינות אפשר לעלות פשוט לקומה אחרת, הוא לא באותה קומה, הוא סוג אחר ממש.

המושג הזה של תשובה הוא מישך שיך גם לאחד שלא עשה שום חטא, כי אין קץ ושיעור כמו בעניני אהבה וידידות אנחנו מרגישים את זה שכאלו שיש להם חבר טוב בכל מיני רמות של חברות, ואפשר לחזק את הידידות ויש דברים שמחזקים את הידידות, וכשהידידות יותר עמוקה זה גורם בהרבה דברים שזה יוצר מצבים אחרים, ובידידות מושלמת יש גם פתיחות גדולה הוא פתוח לגמרי להגיד למישהו שהוא עמו בידידות שלימה להגיד לו גם את הרגשות הלב שלו, וגם דברים שהוא לא ידבר עם אף אחד הוא ידבר עם מישהו שהוא מאוד קרוב אליו והוא מרגיש ממש שנפשו קשורה בנפשו וכדו', ז"א שבמצב של קירבה וקשר חזק כל ההתנהלות מול מישהו שהוא קרוב אלי זה אחרת, או ה"ה במהלך של תלמיד ורב, הרי זה פשוט שככל שתלמיד יותר מעריץ ומעריך את הרב שלו אז הוא יותר מקבל ממנו הוא יותר מקבל השפעה ממנו, הוא יותר רציני לכבוד של הרב, הוא יותר רציני לקבל את התורה של הרב וכו' וכו', זה דברים ידועים אנחנו רואים את זה כל הזמן ולדברים האלה אין קץ ותכלית, נמצא שתשובה זה ענין של התקרבות, יותר התקרבות בין יהודי לקב"ה.

כתוב בחז"ל: (פסחים נד,א): "תשובה קדמה לעולם". ז"א תשובה עוד היתה עוד לפני שהיה בכלל חטאים כי תשובה זה המציאות הזאת שיש קשר בין יהודי לקב"ה, יש פסוק "מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי" (ירמיהו ב, ה), היפך של תשובה זה רחקו מעלי, ותשובה זה לשוב לקב"ה לשוב ולהתקרב לקב"ה זה בעצם תשובה.

עוד זאת יש בענין התשובה; שיש כוח, אחד מסעיפי התשובה זה יש כוח של מחילת חטאים, שכשאדם עושה תשובה לפי גדרי התשובה, יש תשובה מאהבה ותשובה מיראה ויש את כל גדרי התשובה אבל לא זה מהות התשובה, נראה ראיה פשוטה לזה; יש עשרת ימי תשובה, הרי העשרת ימי תשובה מתחיל בר"ה, ר"ה כתוב לא להזכיר חטאים, איפה התשובה של ר"ה הרי זה מעשרת ימי תשובה, איזה תשובה עושים בר"ה? מלכויות! ר"ה זה כולו מלכויות, לא להזכיר חטאים, את ה"אבינו מלכינו חטאנו לפניך" אומרים בלחש, מה התשובה של ר"ה הרי זה מעשרת ימי תשובה? מלכויות זה הרי התשובה הכי גדולה. מה זה מלכויות? מי שמרגיש שיש לו מלך; בואו ונחדש המלוכה הוא מקבל עול מלכותו, זה התשובה הכי גדולה כי תשובה זה התקרבות לקב"ה.

אני זוכר שר' דוד היה תמיד מביא, כתוב שם; רבי שמעון בן שטח קנה חמור מאיזשהו ישמעאלי, והוא מצא מרגלית עליו והוא החזיר לו את זה, אז הוא אמר: "ברוך אלוקי שמעון בן שטח", הוא שאל; מה הכוונה ברוך אלוקי שמעון בן שטח, שההוא טעיא הערבי ההוא אמר ברוך אלוקי שמעון בן שטח? הוא הרגיש כזה מעשה אצילי יכול לעשות רק מי שיש לו אלוקים, כשרואים כזה סוג התנהגות רואים שלאדם הזה יש לו אלוקים מי שאין לו אלוקים לא מתנהג כך, זה הכוונה ברוך אלוקי שמעון בן שטח. זה בעצם מלכויות! ככל שבהנהגה שלנו יהיה ניכר שאנחנו תחת עול מלכות שמים, ביראת שמים, בדיקדוק הלכה, בתורה, בתפילה, במידות, שיוכלו להגיד עלינו ברוך אלוקי שמעון בן שטח, זה תשובה! אנחנו קרובים לקב"ה, אנחנו מאנשי הקב"ה, אנחנו נשמעים למה שהקב"ה רוצה מאיתנו. רואים תמיד מי שהוא נתון להשפעה של מישהו אחר, רואים בהתנהלות שלו את ההשפעה של מורי דרכו, זה יכול להיות הן לטוב והן לרע, רואים השפעה של מורי הדרך על אלה שסרים למשמעתם, מלכויות זה שיהיה מצב שיוכלו להגיד ברוך אלוקי שמעון בן שטח, שניכר מכל ההלוך ילך מכל הצורה של ההתנהלות ברוך אלוקי שמעון בן שטח, יש הקב"ה, כשרואים את הבנ"א הזה רואים שיש הקב"ה, זה בעצם עיקר התשובה.

שאלנו אם תשובה זה דבר קשה או דבר קל, יש עוד שאלות שכמדומה מנקרות הרבה בלב רבים; אחד מהשאלות שמנקרות מה בעצם יוצא מכל הסיפור הזה של האלול ר"ה יו"כ ואח"ז זה עובר והבכור כבכורתו והצעיר כצעירותו, מה בעצם קורה כאן מה נשאר מהתשובה הזאת אח"ז?

בוא נראה אולי נראה משל פשוט, כולנו מכירים יש בעלי תשובה היום, יש דור של בע"ת, אלפים ורבבות שחוזרים לכור מחצבתם, יצא לי הרבה פעמים להיפגש עם בחורים שלומדים בישיבות של בע"ת שמוכרות לנו, קרית מלאכי, נתיבות עולם, וכדו', שאלתי אותם; כמה זמן ארך לך להיהפך לבן ישיבה, להיהפך ליהודי חרדי, הרי זה פשוט כל אחד מבין שבחור חילוני שחי בחיים החילוניים שלו, זה א"א לתאר, אנחנו לא קולטים בכלל את הסוג חיים שהם היו חיים, ואת המהפך שהם עושים עם עצמם, זה דבר פשוט שלוּ לא היה משתנה המהות שלו, או הוא היה חוזר להיות חילוני או הוא היה מגיע לבית משוגעים, זה פשוט, אדם לא יכול להפוך את החיים שלו בלי שיתהפך משהו באמת אצלו, הרי הסיבה שהוא כעת פורש ועוזב את כל צורת החיים שהוא חי עד היום, בלי שיהיה איזה שינוי פנימי אצלו הוא לא יחזיק מעמד זה ברור, כמה זמן הגעת עד שזה נהיה "אתה", שאתה לא עושה משהו שזה לא אתה, אלא אתה עושה משהו שזה אתה שזה המהות שלך? מתוך עשרות או יותר מרואיינים יצא בסטיסטיקה ביניהם שזה בין שלושה חודשים לשבעה חודשים שנהיים בני ישיבה לגמרי, ואולי בהרבה דברים יותר טובים מאיתנו.

בוא נשאל שאלה; איך הם עושים את זה, הרי אף אחד לא הכריח אותם, ואף אחד לא חייב אותם, ואין סוף מי שמכיר הם נהיים בע"ת כאילו בטעות ממש בלי כונה, לא שהיה להם איזה מצוקה או איזה קושי שזה גרם להם. היה לי פעם חברותא מחשובי האברכים בכולל בעל תשובה, הוא היה טייס קרבי, הוא סיפר לי פעם איך הוא חזר בתשובה, היה לו חבר שהיה בשלבי חזרה בתשובה, ובאיזשהו שלב מזמינים אותם להתארח בשבת בבית משפחה חרדית, והוא החבר שלו ביקש ממנו בוא איתי גם, לא נעים לי ללכת לבד, ומשם הוא חזר בתשובה מהשבת הזאת, הוא החליט שצריך לבדוק את זה, והוא נהיה בע"ת ואברך ת"ח ממש, אברך חשוב מאוד. ויש כאלה בלי סוף שבלי כונה הם נהיו בעלי תשובה, מה הסוד שלהם? ולמה אנחנו לא נהיים בעלי תשובה? למה הם יכולים להיות בעלי תשובה, המרחק שלהם, מה שיש הכברת דרך שהם עברו זה אין לתאר ואין לשער מול המציאות שלנו, מה שמוטל עלינו זה דרך הרבה יותר קצרה, למה הם עושים את זה ואצלינו זה כ"כ קשה?

התשובה היא: יש כמה דברים, דבר ראשון, הם פשוט קולטים שהם חיו עד היום בטעות, הם פשוט בהלם מהרעיון הזה שהם חיו בטעות. החבר הזה אמר לי; היה לי בגרות במשפטים והייתי טייס קרבי, אך בחיים לא התבוננתי!!! שום התבוננות, לא היה לי שום מציאות של התבוננות, עד שנהייתי בעל תשובה לא הכרתי מה זה לחשוב ולהתבונן, עם כל זה שהייתי כזה מוצלח שום התבוננות. פתאום הם קולטים שהם חיו בטעות, ופה יש עוד דבר אין להם תיסכולים ותיסבוכים שאני רע ואני כשלון, הם לא מרגישים רע הם לא מרגישים דפוקים, הפוך, ברוך ה' קלטתי אני משנה את הכיוון. יש איזשהו יצה"ר נוראי לדכא לבן אדם להשפיל אותו להרגיש רע, ואם הוא רע הוא אומר בלבו; מה אני יכול לעשות, אני רע וכך אני נראה, איך אני אשנה הרי אני רע?! להם אין את זה, כי גם באמת הם לא אשמים, וגם אצלנו בעצם החולשות שיש לנו זה גם כן לגיטימי, אף אחד לא מחפש להיות לא טוב, זאת אנחנו מסתבכים וממררים לעצמינו את החיים ומרגישים פסול גברא וזה מקשה להשתנות, אך הבע"ת לא מאשימים את עצמם על התקופה הקודמת, ולכך כשהם מכירים וקולטים את העסק הם שמים את עצמם במהלך הזה.

ובספר "בית אלוקים" להמבי"ט (שער התשובה פרק ב') הקשה: "דבקידושין (מט,ב) אמרינן מי שקידש אשה על מנת שהוא צדיק גמור צריכה גט ואפילו הוא רשע גמור שמא הרהר תשובה בלבו, וקשה הא עדיין לא השיב את הגזילה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את אשר צריך לפייס את חבירו? אלא חזינן מהכא שאם גמר בדעתו והסכים להחזיר הגזילה ולפייס את חבירו הרי הוא צדיק, דכל שגמר בלבו הגברא כבר צדיק, [וראיתי שדנים לומר דכבר יהיה כשר לעדות דשוב אינו רשע, ורחמנא אמר אל תשת רשע עד, והוא משהרהר תשובה הרי הוא צדיק], רק דעדיין כל עוד לא תיקן את החטא בפועל עדיין לא נמחק החטא ועלול לייסורין עד שלא ישלים תשובתו", עכ"ד. ועכ"פ נתבאר דאדם שהרהר בלבו להשים עצמו מאנשי הקב"ה לשמור מצוותיו תורתו וכו' הרי הגברא צדיק גמור אף אם עדיין לא השלים תיקון המעשים, ולכך לנו ודאי אין סיבה וטעם שנרגיש עצמינו כרשעים.

אבל פה יש עוד דבר מענין מאוד מה שיש אצלם, וזה יהי' תשובה מה אמור להישאר אצלנו מהאלול ר"ה יו"כ; יש משהו בבע"ת ולכל מי שעוסק בהחזרה בתשובה ידוע שיש מושג של טיפול המשך, גם כל הבעלי תשובה שאנחנו רואים אפשר לשאול את האירגונים שמתעסקים עם זה יש מושג של טיפול המשך, בעל תשובה שכן הגיע הלך לסמינר והגיע לזה והחליט שהוא עוזב את הדרך והוא נהיה בעל תשובה בלי טיפול המשך זה יתפוגג זה יגמר, אפי' שהוא החליט חזק והוא התחיל לשנות את הדרך, בלי טיפול המשך עד שהדברים יתקבעו באמת בנפש שלו זה לא ישאר מזה.

ידוע אחד שיש לו איזשהו מצוקה ריגשית, נערווין, או לא משנה כל איזשהו עניני מצוקות, והוא הולך למישהו והוא קולט במאה אחוז שהכל שטויות והבלים, והוא קולט את הדרך הנכונה איך צריך להתנהג ואיך צריך לקיים הלכה וכדו' או לא משנה בכל נושא שהוא, ועובדה עבר שבוע שבועיים הכל חלק, פתאום הוא מוצא את עצמו כמו לפני כמה שבועות, למה זה כך? כי כיון שהוא התרגל והושרש אצלו מהלך מסויים, לכך כל עוד הוא בהתלהבות של המהלך החדש של לקלוט את הטעות שלו הוא באמת פועל לפי המהלך החדש, אבל אט אט דועכת ההרגשה הזאת, והרי הוא חוזר למה שהוא היה ומראהו רע כאשר בתחילה. ולכך צריך טיפול המשך, ועניינו הוא, שמלוים אותם בתקופה הראשונה, זאת אומרת שכל פעם מסבירים עוד פעם, מעוררים שוב את אותם השגות, אין חידושים, בהמשך אין בו שום חידושים זה ס"ה חזרה, אבל זה דברים של שימת לב למה שהשגת בשבוע שהיית בסמינר, או למה ששמעת בפעם פעמיים הראשונות שבאת לייעוץ, צריך לרענן את זה, הריענון של זה יוצר מצב שהוא נשאר בדרך החדשה תקופה יותר ארוכה, והמציאות שעצם הדבר שהוא נשאר בדרך החדשה תקופה יותר ארוכה, הרי היא כבר נבלעת בדמו ובאבריו, והוא כבר נהיה כך, ושוב הוא לא צריך לא את הטיפול ולא את הייעוץ, ולא שום דבר, שכבר זה שמו וזה זיכרו.

אם אנחנו חושבים שאנחנו נעבור את ר"ה ויו"כ ואח"ז לא נעורר לעצמנו את ההשגות שהשגנו בהם, אין סיבה שזה ישאר זה לאט לאט יתפוגג, זה גם כן לא לבטלה, יש בזה משהו עצם העצירה הזאת ולחיות בתקופה כזאת בסוג אוירה אחרת, זה גם יוצר איזשהו מציאות, איך היינו נראים בלי זה, איך היינו נראים בלי תקופה כזאת, אם לא היה לנו כל שנה תקופה כזאת של התהלות כזאת. אבל מי שרוצה גם להרגיש יותר מזה ולראות את ההתקדמות, הוא צריך לעשות טיפול המשך עם עצמו, אם הוא לא יעשה לעצמו תיזכורות למה שבעצם זה יקבע בו, הרי השינויים עוד לא נשרשו בו, גם אחרי שהוא הגיע להכרה זה עוד לא נשרש בעצם טיבעו לעקור לגמרי את ההרגלים או את המדריגה הקודמת שלו.

עכ"פ נמצינו למדים שאם אנחנו נכיר את עצמנו ולא נאשים את עצמנו, אנחנו נראה את עצמנו רק בצורה שיש לנו עוד מה להתקדם, ובהחלט עצם ההרגשה הזאת שיש יותר גבוה ומנסים יותר כמו הדוגמאות שהבאנו קודם, בזה עצמו דיו כדי לעשות את כל עיקרי התשובה וכל האשמנו בגדנו, סיפר לי אחד שהוא פעם ליוה גדול הדור ממש לאיזשהו אירוע, והוא הלך שם במדריגות מדריגה אחת קדימה, וזה פשוט גרם שאותו גדול לא קלט שיש עוד מדריגות ונפל והשתטח, הוא מאוד נחרד, הוא לא היה אשם בכלום, ואותו רב קם לבד ואמר לו לא עשית שום דבר הכל בסדר תרגיש נוח, אבל הוא הרגיש רע מאוד אפילו שהוא לא אשם, בכזה סוג הרגשה נוכל להרגיש, בכזה סוג הרגשה שרק גורמת לנו להתקדם שזה לא הרגשה שמשפילה ומדכאת אותנו אלא הרגשה שאנחנו ראויים ושואפים ליותר, אם אנחנו נלך בדרך הזאת באמת אנחנו נגיע לתשובה, ונגיע לעלות ולהתעלות, והקב"ה יקבל את תשובתינו. 

והנה ברמב"ם כתוב שתשובה זה "יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד", לא כתוב יעיד עליו יודע עתידות אלא יודע תעלומות, ז"א שבעצם תשובה זה שיהיה לו החלטה חזקה שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד, זה תשובה שלימה ממש אף אם יחטא עוד, כי בתשובתו נמחק חטאו ומה שחטא אח"כ הוא ענין חדש - כ"כ המבי"ט בספרו "בית אלוקים" שער התשובה פרק ו'. אבל כפי שדיברנו, אנחנו יכולים להיות במצב; אפי' שנתרגש מאוד ונחליט החלטות והחלטות כנות שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד, לא יודע עתידות אלא יודע תעלומות שבעצם מצד הלכות תשובה זה תשובה שלימה, אבל אם אנחנו רוצים שיהיה לזה קיום אנחנו צריכים טיפול המשך לעקוב אחרי עצמינו ולראות איך אנחנו מתקדמים, זה לא שייך שכל ענין התשובה יהיה איזשהו משהו זמני ואח"ז שוכח מהכל ועלול להיות שלא יהיה לזה קיום, לכך צריך טיפול המשך, ז"א התשובה היא לשנות מצב ולהעמיד את עצמי במצב חדש, אבל הלעמוד במצב חדש בלי מעקב שהמצב הזה הוא באמת קיים זה העסק מתפוגג זה לא נשאר, למרות שזה לא מגרע את עצם התשובה את הבחינה של עצם התשובה של יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא.

עכשיו צריך לדעת עוד דבר, ורואים את זה, רואים בהלכה שגם מי שאוכל פת פלטר כל השנה שבעשרת ימי תשובה לא יאכל, וצריך להבין מה זה המשחק הזה, הרי הוא עצמו יודע שלמחרת יו"כ הוא אוכל זה? שמעתי שהח"ח היה הולך להיות ש"צ במעריב של מוצאי יו"כ והיו צריכים לרוץ אחריו להשיגו, כי הוא דאג לאלה שחלשים מהצום. אז מה קרה במעריב, מה השתנה הנעילה מהמעריב? ומה זה הלא לאכול פת פלטר בעשרת ימי תשובה ואח"ז הוא חוזר למצב הרגיל שלו?

אבל המציאות היא שאנחנו רואים שכולנו ככה, כשיש מצב נגיד כשמגיעים אורחים שמקשטים ועושים כל מיני סידורים ואירגונים שלא עושים בשגרה הרגילה, וזאת הן בקישוט השולחן והמאכלים והמפות, וכל המהלך עושים באיזשהו צורה יותר חגיגית. מה זה, וכי זה איזה משחק, הרי במצב רגיל אוכלים בצורה אחרת? התשובה: שזה מצב אחר, מגיעים אורחים זה מצב אחר.

בעצם הארבעים יום האלה כל המהלך של אלול ר"ה ויו"כ זה באמת מצב אחר, זה ימי אהבה וקירבה שלנו להקב"ה, וכך גם מהכיוון של הקב"ה, "אני לדודי ודודי לי", זה ימי רצון וימי אהבה וימי רחמים, זה מצב אחר זה מהות של ימים אחרים, כשאחד מגיע לארמון המלך הוא מתנהג במהלך אחר מאשר כשהמלך בארמון והוא במקום אחר, או כשהמלך מגיע גם לבקר בעיר מתכוננים רבות ומקשטים את העיר, וזה כי כעת המלך מגיע לעיר, המלך תמיד הוא מלך על העיר גם כשהוא לא שוכן כרגע בעיר, אבל בזמנים שהוא מגיע לבקר בעיר בפועל, הרי כל ההרגשה וכל המהלך הוא אחר.  וכן הוא בענינינו כל המערכת הזאת של אלול ר"ה יו"כ, זה באמת מצב אחר שהמצב הזה יוצר ממילא סוג התנהגות אחרת, סוג התנהגות ומהלך אחר לא בשקר אלא באמת, האוירה וכל ההתרוממות וההתעלות של הימים האלה זה לא מקרי, אלא לפי שמעת שבימים אלו נתרצה הקב"ה לעמ"י לאחר חטא העגל כבר הוטבע ונקבע כי הימים האלה והזמן הזה זה זמן מסוגל, זה זמן שזה באמת קיים המציאות הרוחנית הזאת של אני לדודי ודודי לי, זה מציאות בבריאה, זה מציאות בבריאה שיוצרת השפעה ויוצרת מצב של יותר קירבה, שהמלך יותר קרוב אלינו ואנחנו יותר קרובים אליו, וזה סוג מצב שלא קיים כל הזמן.

וכשנתבונן אנחנו רואים שכל המהלך של השנה יש בו זמנים מגוונים, יש את ששת ימי המעשה שזה השיגרה, יש שבת, ויש ימים טובים, ז"א צורת חיים מגוונת קיימת גם בטבע הרגיל של החיים בלי קשר לתורה ומצוות, המצב הזה שיש שיגרה ויש מצבים זמנים חגיגיים וכדו', וזה גם בצורה של תורה זה כך, הרי באמת יש שבת ויש יו"ט ויש הימים הרגילים.

עכשיו, נגיד למשל; אחד עושה כל יום חצי שעה התעמלות בשביל הבריאות, אז מה בדיוק אתה? מה קורה איתך? עושה חצי שעה, ומה עם שאר כל היום? התשובה: מי שעושה חצי שעה התעמלות כל יום, זה משפיע השפעה מסוימת על כל היום ודי בזה, זה בדיוק הצורה, חצי שעה התעמלות ביום משפיע על כל היום ובמשך הזמן יוצר מצב חדש.

המצב של שבת ויו"ט ור"ה יו"כ וסוכות ופסח ושבועות וימי בין המצרים, כל המערכת של השנה כל יו"ט ויו"ט לפי ענינו הוא שייך לאיזשהו מהלך פרטי ששייך למהות היו"ט הזה, ומכל המצב המערכתי הזה נוצר מצב שהמציאות של המדריגה שלנו היא כתוצאה מכל המכלול הלזה, שאלמלא שהיה את הפסח שבועות סוכות ר"ה יו"כ היינו נראים אחרת.

עכשיו אבל זה לא אומר שמי שבאמת רציני זה לא אומר שכל השנים זה יהיה אותו מצב, יכול להיות שיגיע מצב איך שר' ישראל אומר שכל השנה זה כמו אלול ואלול זה כמו יו"כ, זה יכול להיות שיגיע מצב אם הוא יגדל ויתעלה שיגיע מצב שכל השנה יהיה כמו אלול של שנים קודמות וכן הלאה, ז"א שהוא מתקדם והוא לא נשאר באותו מצב, אבל המצב הזה שיש ימים מיוחדים ויש ימי שיגרה זה כך צורת הבריאה כך הקב"ה ברא וזה מתאים לאדם, אי אפשר לעשות כל ימיהם חגים, לעשות רק ימים טובים זה נגד המציאות של הנפש, מצד שני מצב מתמשך של שיגרה דורש התרעננות והתחדשות, התחדשות שמקרינה על הימים הרגילים, זה בעצם המהלך של שבתות וימים טובים וכו' מול כל השנה.

האם תשובה זה דבר קל או קשה? הבאנו את הפסוק "כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל, יד), יצא להתעורר; אנחנו רואים היום יש דור שלם של בעלי תשובה, דור שלם של בעלי תשובה, בחורים צעירים שהיו חילונים גמורים והם בזמן קצר הם נהפכו ממש ליהודים משלנו שומרי תורה ומצוות ברמה שיש לנו מה ללמוד מהם, כמה זמן אורך להם המהפך הזה? יצא לי לשאול מידי פעם יוצא לפגוש בע"ת, ובסטסטיקה של הרבה ששאלתי  הם סיפרו שבין שלוש חודשים לשש חודשים הם נהפכים ל'ישיבה בחור' גמור ממש, ז"א זה דבר ברור שאם זה לא היה יוצר שינוי מהותי אצלם מצבם היה שהיו חוזרים לסורם או שהיו משתגעים מזה, הרי לא יתכן שהוא נשאר במהות שלו כמו קודם והוא כעת כופה את עצמו למהלך החדש, הרי אי אפשר לתאר איזה שינוי שהם עושים, ואיפה אנחנו? למה הם מצליחים לעשות את זה ולנו הרי יש דרך פחות ארוכה, אנחנו צריכים לעשות פחות שינוי ממה שהם צריכים לעשות כל אחד לפי ענינו, מה בעצם הסוד שלהם מול המציאות שלנו?

בעצם מה שקורה איתם, זה שהם מגיעים באמת להכרה והרגשה שהם חיו בטעות, ואין אצלם כלל בחינה של ריגשות אשמה, הם הרי באמת תינוקות שנשבו, זה לא נושא בכלל של אשמה אבל הם קולטים אני חייתי בטעות, חייתי בטעות והם מקבלים את הטעם, הרי ה"טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהלים לד, ט) זה גם מציאות, זה לא איזשהו דבר שהוא איזשהו עבודה, זה מציאות, טעמו וראו כי טוב ה', הרי כולנו מכירים כשנמצאים במצב רוחני טוב שזה מתאים המציאות של חיי תורה ויראה ועבודה, זה מתאים לנפש, זה לא שהולכים להלביש על הנפש משהו שלא מתאים לה, רק צריך לבנות את זה כי צריך להסיר את המחיצות, את המחיצין נעיצין וחציצין צריך להסיר בשביל זה, אבל כשזה מגיע לנפש זה מתאים ואדם חי מזה, יהודי חי מזה הוא חי חיים אמיתיים מזה, זה לא חיים מזוייפים, יש לו חיות מזה כי זה בטבע הנפש, כשהם קולטים את זה והם מעמידים את עצמם במהלך הזה כיון שהם רציניים כי זה נתפס להם טוב והם לא חיים עם סיבוכים מהעבר, הם לא עשו נכון עד היום אבל כעת הם מבינים וכעת הם עושים את זה, לכך אין להם את ההסתבכויות אין להם את הנחיתויות אין להם את הריגשות אשמה, אבל למעשה הם מצאו את הדרך הנכונה, והם עושים את זה וזה הולך להם באמת שבזמן קצר הם נהפכים לגמרי.

אצלינו הכל הולך גם הסתבכויות גם כל מיני רגשות שליליים שזה בכלל לא ענייני כי בכלל לא הנושא כאן אשמה, הלהתקדם ולשנות לא צריך להיות מתוך אשמה, לוּ יהיה מתו בעטיו של נחש יש לנו גם מה לעשות, וה"אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ) זה גם חלק מצורת הבריאה זה חלק מצורת הבריאה אשר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הגאון אומר פשט בזה, בפשוטו אנחנו חושבים שאין צדיק אשר אין לו עבירה, הגאון אומר אין צדיק אשר יעשה טוב, אין צדיק שיצליח לעשות איזשהו מעשה טוב ולא יהיה חסרון באותו מעשה טוב גופיה שהוא עושה. באותו מעשה טוב שהוא עושה אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא ולא יהיה בו איזשהו חיסרון, כי "חטא" זה מלשון חיסרון, כלשון הפסוק "וְהָיִיתִי אֲנִי וּבְנִי שְׁלֹמֹה חַטָּאִים" (מלכים א' א, כא), וכן "אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה" (בראשית לא, לט), כך הגאון אומר, כי מעת חטא עץ הדעת שנתערב רע בטוב אין מעשים שלמים.

המציאות של אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא רע זה מציאות בבריאה, כי חלק ממה שמעורר את הבן אדם, לא יודע סתרי תורה אבל החלק הזה הוא לא סתרי תורה, הקב"ה ברא את המציאות הזאת של אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם" (משלי כד, טז), "כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי" (מיכה ז, ח), אם לא היה נפילות לא היה התעוררויות, נמצא שהנפילות הם גם סיבה להתחדשות ולהתעוררות כי בלי נפילות אלמלא נפלתי לא קמתי (מדרש תהלים מזמור כ"ב), וזה חלק מהתוכנית של הקב"ה בצורת הבריאה שיהיה מציאות של אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא כדי שיהיה את ההתעוררויות של תשובה, התעוררות שיוצרת התחדשות שלא היתה קיימת בלי זה.

אבל זה לא צריך להיות בכיוון של יאוש וריגשות אשמה, זה פשוט טעות זה לא כך, כי המציאות של הסוג נפילות של בני עליה הם נפילות שכמעט לא היו יכולים לימנע לפי המציאות שלהם, וכשקורה נפילות גדולות זה קורה משום שהם הלחיצו את עצמם יותר מידי, שזה גורם באיזשהו שלב לאיזשהו כעין פריקת עול משום שדרש מעצמו דרישות שלא היו מתאימים למדריגה שלו, שמרוב שהוא הלחיץ את עצמו זה גורם לבסוף להתפוצץ ולהתפרק, ומאידך מי שבאמת במצב מאוזן ולא מלחיץ את עצמו מידי הרבה בדר"כ כמעט חוץ מאשר כעין אונס וכעין שוגג לא יהיה לו תקלות, כך אם תתבוננו תראו באמת שזה המציאות אצל בני עליה.

בזיכרוני שפעם אמר לי איזשהו אברך, הוא אומר לי; שהוא מרגיש את עצמו שהוא שייך לתוכחות של פרשת כי תבוא; "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח, מז), הוא אף פעם לא הרגיש שום שמחה בעניני עבודת ה' ותורה ויראת שמים, הוא אומר אתה רואה את המצב שלי, אני לא שייך אף פעם, לא זכור לי אף פעם שהיה לי איזשהו שימחה של מצוה, וזה לאות שאני שייך לכל המציאות של התוכחה, כך הוא אמר לי.

מה באמת היה? הרי התוכחה שם מדברת על אחד שהוא עוה"ז מענין אותו, הראש שלו בעניני עוה"ז והעניני עבודת ה' לא תופס אצלו מקום, שכל עניני העוה"ז נגיד איזה דוגמא; שהוא ילך ויקנה בכל דבר את הכי משוכלל, מגיע ד' מינים הוא הולך וקונה איזה סט מוכן של כל הארבע ביחד, יש"כ שמוכן לתת את זה, זה התחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשימחה ובטוב לבב מרוב כל, עניני שמים לא תופסים אצלו מקום, חפצי שמים לא תופס אצלו מקום, ואילו שאר עניני החיים הארציים תופסים אצלו ערך וחשיבות.

אותו אברך כל היום מרגיש את עצמו רע, אין לו שום שייכות לאיזשהו משהו חומרי, ולמרות כל מה שמשקיע בתומ"צ מרגיש את עצמו אשם מרגיש את עצמו לא בסדר, הוא לא עושה מספיק ממילא אין לו שמחה, אבל הוא לא שייך לפרשת התוכחה ד"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" וגו', לפי שההעדר שמחה שלו זה שייך למשהו אחר, הוא צריך איזשהו הדרכה איך להסתכל על עצמו בצורה יותר נכונה ולצאת מהעול הנוסף שיש לו שהוא מרגיש ממש שייך ל"תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".

יש איזושהי צורה של האשמה שהיא כן יכולה להיות, כשיש איזה דברים שבאמת נכון שהיינו לא בסדר, יש צורה אחת של אשמנו בגדנו של סוג הרגשה של אשמנו בגדנו שהיא הצורה הנכונה, מי שהאשמנו בגדנו שלו זה צורה איך מתאים לבן מלך כמוני, איך מתאים לנסיך כמוני שהוא יתנהג כמו פויער כמו איזה איכר או כמו איזה אחד חובק אשפתות?! סוג צעקה ומוסר שהוא יתן לעצמו, זה לא מתאים לי כך להתנהג, כזה סוג אשמנו בגדנו לא גורם לבן אדם ליפול עוד יותר ולהתייאש זה גורם לו הפוך, זה גורם לו התעוררות לחזור למצב האמיתי שלו לחזור למדריגה האמיתית שלו, זה לא מתאים שהוא יתנהג בכזה צורה, זה לא מתאים לי שיצא לי כזה דבר, ובזה ככל שהוא יתבונן עד כמה זה לא מתאים הוא מתבייש מעצמו יש לו צער על זה, סוג בושה וצער שגורם לו הפוך לחדש את המלוכה להתקדם, אבל סוג אשמה שאני אדם נחשל, אני דפוק, אני כשלון, זה סוג דברים שזה לא שייך לתשובה, זה לא גורם לבן אדם לשוב, זה גורם לו רק להתייאש עוד יותר ואז הוא נופל עוד יותר, כי הוא מרגיש שהגברא שבו פגום ומה לעשות הרי כיון שהוא לא טוב ממילא תולותיהן דהיינו מעשיו כיוצא בהן, אך זה אינו המבט הנכון עפ"י תורה לפי שכיון שהוא מבקש ה' הרי הגברא שבו כהוגן וכראוי ורק צריך לתקן בשטח ולהתקדם, הקב"ה יעזור שבאמת נשוב בתשובה שלימה.