עד דלא ידע
הנה נצטוינו ע''י חז''ל חייב איניש
לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי (מגילה ו:) ויש לעיין דהרי לא
מצינו עוד בשום מקום מצווה להשתכר עד כדי שיבוש השכל, ושלא תהא דעתו צלולה עליו.
ואיך תהיה מצווה שענינה איבוד הדעה הצלולה?: וכן מה שנהגו להתלוצץ בפורים יש לעיין
האם מנהג זה טעות הוא וצריך לעוקרו, או שמא אכן יש לזה סמך ומקור.
והנה מבואר בגמ' ''כל ליצנותא אסירא בר
מליצנותא דעבודת כוכבים דשריא'' (מגילה כ''ה:) והמקור לזה נתבאר שם בגמ' מן המקראות
(וע''ע סנהדרין ס''ג:), והנה יש לחקור בגדר הענין האם כי מצוות זלזול בע''ז דוחה
לאיסור ליצנות, דהא ילפינן מקרא לקרוא לע''ז בשם גנאי וכדו', או שמא יש בזה הבנה
אחרת, דאין כאן צורת ליצנות האסורה כלל.
והנה
מהות ליצנות גורם לאדם שלא ישיב אל לבו אפילו דברים המתקבלים על הדעת שמבינים
בהגיון פשוט, וזה משום שהליצנות גורמת ללב האדם להתנתק מהשפעת ורצינות הדברים. וכבר
כתב ע''כ במסילת ישרים (פרק מפסידי הזריזות) לפי שכמו
שכל מציאות הזהירות תלוי בשימת הלב על הדבר, כן כל עצמו של השחוק אינו אלא מסיר
הלב מן המחשבות הישרות והעיוניות, ונמצא שלא יבואו הרהורי היראה בלבו כלל. ותראה
קושי הלצון והשחתתו הרבה, כי כמו המגן המשוח בשמן אשר ישמיט ויפיל מעליו החצים
ומשליכם לארץ ולא יניח אותם שיגיעו אל גוף האדם, כן הלצון מפני התוכחה והמרדות, כי
בליצנות אחד ובשחוק קטן יפיל האדם מעליו ריבוי גדול מן ההתעוררות וההתפעלות מה
שהלב מתעורר ומתפעל בעצמו מדי ראותו או שומעו ענינים שיעירוהו אל החשבון והפשפוש
במעשים, ובכח הליצנות יפיל הכל לארץ ולא יעשה בו רושם כלל. ולא מפני חולשת הענינים
ולא מפני חסרון הבנת הלב, אלא מפני כח הלצון ההורס כל עניני המוסר והיראה. עכ''ד.
והמבואר בדבריו שבכח הליצנות להוריד ולהסיר רגש ערך דברים שבלא
ליצנות הוא מבין שראוי להתייחס לענין בחשיבות ובכובד ראש, אלא שהליצנות גורם
לקלילות הדעת, וזה מונע מלהרגיש עמקות ומשמעות הדברים.
והנה בענין ליצנותא בע''ז מצינו בנביא שהוא מתלוצץ בעובדי ע''ז
המאמינים ועובדים לפסיליהם עץ ואבן מעשה ידי אדם, ''והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחם
אף ישיק ואפה לחם אף יפעל אל וישתחו עשהו פסל ויסגד למו: חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע
אף יחם ויאמר האח חמותי ראיתי אור: ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו
ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה: (ישעיה מ'''ד ט''ו – י''ז) כלומר שהנביא
מתלוצץ על העובדי ע''ז שלא מבינים מה עושים, שהרי לוקחים עצים להבערה 'והנשאר
לפליטה' עושים מהם אלהות, ובזה מבואר ענין הליצנותא דע''ז שהיא מבטלת ערך הרגשת
חשיבות הע''ז, והוא חוזר להבנה ולהגיון הפשוט, שאין בע''ז ממשות ואין בהם שום כח
כלל. ואמנם עכשיו שאנשי כנה''ג כבר ביטלו יצרא דע''ז (עי' יומא ס''ט:) ואין אנו
מבינים ענינה, מ''מ הם סברו שכך וכך מטיבה וכך וכך מריעה. ובאמת יצרא דע''ז מהותו
לקחת שורש הרגשת אמונה בה' יתברך, ולהטותו לע''ז בהטעיית הלב, כלומר שיש טבע בנפש
האדם שמחפשת להיות תחת אדנות של אדון גדול, וטבע זה הטביעו הקב''ה בנפש האדם כדי
שישתוקק ויתאוה לידע את ה' ולעובדו, אך כבכל העניינים, האדם הוא בעל בחירה כיצד
להשתמש עם טבעיו ותכונותיו, ובעלי ע''ז עזבו את ה' יתברך מקור מים חיים, לחפור להם
בורות נשברים אשר לא יכילו המים. ועיקר שורש טבע ההכנעה בנפש, הוא שחפץ האדם
להכניע עצמו ולקבל מגדול ממנו, וטבע זה קיים בכל מהלך החיים, החל מילדות שמרגיש
בטוח תחת חסות הוריו ומוריו, ואצל מבוגרים שמחפשים דמות להעריצה, ולהתבטל לגדלותו
ולחכמתו ולשאול בעצתו, ולעשות ככל אשר יורה, ושורשו העליון הוא לחסות בצל אל עליון
קונה שמים וארץ ולעבדו לקיים מצוותיו וללמוד תורתו וכו'.
והנה שורש האמונה בה' יתברך הוא ידיעה פשוטה ומושכלת, בלא צורך בחכמה
גדולה, וכהמדרש שהביא בקובץ מאמרים להגרא''ב וסרמן הי''ד (ח''א מאמר על אמונה אות
ה') מעשה שבא מין אחד לרבי עקיבא אמר המין לרבי עקיבא מי ברא את העולם? אמר לו
ר''ע הקב''ה, אמר המין הראני דבר ברור, א''ל ר''ע מי ארג את בגדיך? אמר המין אורג.
א''ל ר''ע הראני דבר ברור, וכלשון הזה אמר ר''ע לתלמידיו כשם שהטלית מעידה על
האורג, והדלת מעידה על הנגר, והבית מעיד על הבנאי, כך העולם מעיד על הקב''ה שבראו.
עכ''ד המדרש.
ואמנם אחר שאנו יודעים בידיעה ובהבנה פשוטה שיש בורא לבריאה, ומגודל
מורכבות הבריאה, אנו מבינים גדלותו חכמתו ותפארתו שכוחו וגבורתו מלא עולם, שוב אנו
מקבלים עלינו כל אשר יצווה, ואנו סומכים על כל אשר הבטיחנו ואנו מאמינים בו אף
באשר לא נבין, כשם שאדם שמעריץ אדם גדול בתורה ובחכמה, סומך עליו אף באשר לא השיגה
הבנתו בעצמו, וזאת מחמת ההערכה וההתבטלות שהוא חש כלפי אותו גדול. וכתב באבי עזרי
(פ''ה מהל' תשובה ה''ה) ששאל למרן רי''ז הלוי על מצוות אמונה, מאז ומתמיד הייתי
מתפלא למה מכנים למצוה זו אמונה, הרי בפשוטו זו מהמושכלות הראשונות, איך אפשר
לעולם בלא מנהיג? ''ומבשרי אחזה אלוה'', והחכמה המופלאה שבכל יצור קטן, כ''ש החכמה
ביצירת האדם איך אפשר שכל זה יהיה בלי מנהיג? והרמב''ם בספר המצוות מצווה א' כתב
''הציווי אשר ציונו האמנת האלוקות'' למה נקרא זה אמונה. ''אני מאמין'' שייך רק
בדבר שא''א להבין ולדעת מצד עצמי, ובזה אכן שייך לשון אמונה. אך האמונה שיש בורא
לעולם זו ידיעה פשוטה ולמה נקרא לה בשם אמונה? ותירץ לו מרן רי''ז הלוי בשם אביו
מרן הגר''ח שאמר לו שודאי עד כמה ששכל האדם מגעת הוא מושכל ואין זה אמונה והיא
ידיעה, וחיוב האמונה מתחיל ממקום שכלה שכל האדם. עכ''ד הגר''ח. והסביר הגרי''ז
לעצמו הענין, ששכל האדם הלא מוגבל הוא בזמן ובמקום, ומה שהוא למעלה מהזמן והמקום
כבר אין לו מושג והבנה, שהרי אנו נבראנו במציאות טבעית, במוגבלות זמן ומקום, ואין
אנו מסוגלים לקלוט בשכלינו, מציאות של מעל המקום והזמן, שזה מציאות שהיא מעל הטבע,
וכמו שא''א להסביר לעיוור שלא ראה מאורות מימיו ענין הצבעים והגוונים. ועצמותו של
הקב''ה הוא למעלה מן הזמן והמקום שאין שם מקום לשכל האדם, ועל זה חלה חובת האמונה,
ובאמת עצם הידיעה שיש בורא עולם ומנהיג לבירה אינו מצד אמונה, אלא זו ידיעה ברורה
דא''א לבירה בלא בורא, ולאחר שידוע שיש בורא לעולם שהוא כל יכול היה הוה ויהיה,
הרי אני מבטל דעתי כלפיו, אף לאשר לא אבין, וכן בדרך העולם שרופא זוטר מבטל דעתו
לרופא יותר מומחה ממנו, ואינו חש בכך פחיתות כבוד, שהרי הוא יודע שפרופסור יותר
מבין ומתמחה בענין זה ממנו, וכן דרך בנ''א לבטל דעתם לאדם גדול וחכם שהם מעריצים
אותו, ואינם מרגישים פחיתות כבוד בכך שמתבטלים אליו, לדעת הגדול מהם, אלא אדרבה
מרגישים נח בכך, שהרי הוא מכיר ויודע על אותו אדם גדול יודע עד כמה עמקו מחשבותיו,
עד שמרצון כבר הוא מבטל דעתו כלפיו, וזה בעצם ''האמונה'' בהקב''ה לאחר ''הידיעה''
שיש בורא לעולם, ואין חכמה כחכמתו, משא''כ בדתות אחרות שאמונתם אינה מסתמכת על שום
ידיעה ברורה, אלא כל האמונה נתונה בתוך לוט וערפל.
וע''פ המתבאר לעיל שליצנות דוחה הרגש, יש לבאר דלזה בעצם נתכוונו
חז''ל, דליצנותא דע''ז שרי, שעי''ז ימוסס הרגש שיש להע''ז, ומשעה שמתפוגג הרגש
כלפי הע''ז, שוב ממילא הוא חוזר לשליטת השכל המבין את ידיעת ה', ומתוך ידיעת ה'
יבטח בו ויסמוך על דבריו ויקיים תורתו ומצוותיו.
והנה בגמ' (מגילה כ''ה:) ילפינן מקרא דליצנותא דע''ז
שריא מענין זה שהכמרים שמחים שהאלילים שלהם אי''צ לפנות לצרכיהם, ולכאורה היה אפשר
להביא מקור אחר מאליהו בהר הכרמל שנאמר: ''ויהתל בהם אליהו ויאמר קראו בקול גדול
כי אלהים הוא כי שיג וכי שיח לו'' (מלכים א' י''ח – כ''ז) דאף שם מבואר ענין
ליצנותא דע''ז, רק די''ל דאינו דומה כ''כ להמבואר בגמ' במגילה לפי ששם אליהו זלזל
והתלוצץ בהע''ז עצמה, שאין בה שום ממשות, אך אין הוכחה משם כלפי דברים שיש בהם
מעין פריקת עול וניבול פה, שאף זה הותר כל שמקשר דבריו לענין זלזול בע''ז, וע''ז
יליף שם בגמ' ממקראות דאף כה''ג שרי כיוון דעכ''פ הוא עסוק בביטול ע''ז, אין לחוש
שמא יבוא לידי פריקת עול. ושם בגמ' שרו למימר לגוי שקול ע''ז ואנח בשין תיו שלך
ופירש הב''י יו''ד (סימן קמ''ח ס''ק ב') וז''ל פירוש בתחת שלך עכ''ל.
ויעויין בשערי תשובה (שער ג' אות קע''ו) מי שלועג תמיד לדברים ולפעולות ואין דעתו להבזות בעליהן. אך
מרחיק הדברים שאין להרחיקם ומרחיק תועלת הפעולות שיש תקוה לתועלתם. ועל זה נאמר
(שם יג) בז לדבר יחבל לו. ואמרו אל תהי בז לכל אדם ואל תהי מפליג לכל דבר שאין לך
אדם שאין לו שעה ואין לך דבר שאין לו מקום. והלץ הזה הביאהו למדתו הרעה היותו חכם
בעיניו. ופעמים שהביאה מדה הזאת את האדם לידי מינות להלעיג על המצות. כענין שנאמר
- (תהלים קיט) זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא נטיתי. והחלק השלישי הזה היא הכת
שאינו מקבלת תוכחת. שנאמר (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך ונאמר (שם) יוסר לץ לוקה
לו קלון ונאמר (שם יט) לץ תכה ופתי יערים. והגורם אל הכת הזאת לבלתי שמוע מוסר.
מפני שהמדה המביאה אל הלץ הזה היא מדת היות האדם חכם בעיניו. עכ''ד.
ומבואר בדבריו דיש טבע באדם לזלזל בחפצים או
בענינים, ולאו דווקא במתלוצץ על בנ''א, ומ''מ יש בזה ג''כ גריעותא, ומהי הגריעותא
שבזה? הנה באור יחזקאל (מכתבים חלק א' עמ' קס''ט מכתב קע''ג) הביא מהחזו''א לדעת
כי יש באדם ''כח הדוחה'', ששרשו מפריקת עול, שאינו רוצה הגבלות, ורוצה להרגיש
משוחרר מכל עול והגבלה, ולכן דוחה מעליו ומזלזל בכל דבר אשר יגבילו, וביאר שם באור
יחזקאל, דמצד הכח הזה מחשיב רבינו יונה בכת לצים את הלועג תמיד לדברים ולפעולות
וכו', אך מהלך זה אינו נכון, שהרי הקב''ה ברא דבר עם כח מסויים, וכשמזלזלים בדבר
בערכו ובחשיבותו, זה עלול לגרום אף לפריקת עול ממצוות, ועוד דיש בזה עצמו פריקה
מהצורה שבראו השי''ת, שהרי חוקי הטבע בראם הקב''ה להגבילנו לפי הטבע, שכאן יש קיר,
וכאן יש ארון, וכאן יש כיור, ולזה נתכוון הבורא, וכשמזלזלים בחוקי הטבע (ש''טבע''
בגימטריא ''אל-הים), ה''ז מזלזל בהגבלות שברא הקב''ה, ומסופר שאחד ישב לפני מרן
החזו''א ועף המפה מעל השולחן, ואמר לו החזו''א להחזיר המפה מעל השולחן, שהרי הקב''ה
חקק בישרות טבע האדם שנכון הדבר שהמפה תהיה על השולחן, וזה בעצם רצונו שכך יהיה
בטבע, ולכן אמר לו החזו''א שיחזיר המפה למקומה כי כן ברא הקב''ה ברגש האנושי, ולזה
צריך חידוש דליצנותא דע''ז, שרי ואפילו באופן שהוא כעין זלזול ופריקת עול, ואין
לחוש שיבוא לידי זה, ולכן לא ילפינן לה מאליהו בהר הכרמל, אלא ילפינן ממקרים שמדבר
דברי זלזול וכעין ניבול פה ומקשרם להע''ז, דאף זה שרי, ולא יגרום לו פחיתות.
והנה אנשי כנה''ג ביטלו יצרא דע''ז, (שנתבאר ששרשו
רצון פנימי להיות תחת אדנות ולקבל עול אדון) ומשעה שנתבטל יצרא דע''ז, נתגבר יצר
הכפירה ששורשו היא רצון לעצמאות ולפריקת עול, וכל אשר לא ראיתי בעיני או לא הבנתי
לא קיים, וזהו שטות גמור, אך אף כח זה קיים בנפש, היפך כח ההכנעה וקבלת עול, שכך
חקק הבוית''ש בטבע הנפש שקיימים בה כוחות סותרים, כגון עניינינו ההכנעה – ועצמאות
וכן הוא בשאר תכונות כגון זריזות – ועצלות, ואמנם אף להתכונה השלילית שבכל מדה יש
לה מקום בעבודת ה', כגון עצלות, יש לה מקום בצורה חיובית כגון הא דאמר ר''א (סוכה
כז:) משבח אני את העצלנים שאין יוצאים מבתיהם ברגל, וכן ברא הקב''ה בנפש אהבה –
ושנאה, ולשנאה יש מקום חיובי בכגון מה שנא' ''אוהבי ה' שנאו רע'', רחמים –
ואכזריות והצד החיובי שבאכזריות הוא להעניש הרשעים החייבים מיתה, וכן על זה דרך
בכל התכונות שנבראו בנפש דלכל כח ומידה ותכונה יש מקום בצד חיובי, ועבודת האדם עם
מידותיו הוא ''לאזן'' ב' קצוות המידה על פי תורה ואכמ''ל.
והנה הכופר מדבר ''כמוחזק'', ואומר שיוכיחו לו שיש
אדון לבריאה ושיש שכר ועונש וכו', והוא רואה את עצמו כמוחזק, וסובר שעל המאמין שיש
בורא לעולם, להוכיח שהוא כן, ועד שלא יוכיח את האמונה, הרי הוא כעין מוציא מחזקת
הכפירה, ועל המאמין להביא ראיה, כיוון שכביכול האמונה היא נגד הפשטות. ועוד יגיד
הכופר שאף אם יתברר לו לבסוף אמיתות האמונה, אין בו עוול ורע, כי לא ידע, ואילו
היה יודע היה מאמין, אך המאמין אם טועה הוא, ה''ז לשוטה יחשב, ואמנם מבט טעות כזה
יתכן אולי, לו היה הויכוח קודם בריאת העולם, אך לאחר בריאת העולם, שא''א לעולם בלא
בורא, ומציאות העולם צועק שיש בורא לעולם הגדול והיפה הזה, דהרי כל בר דעת שיראה
שלחן שפרוסה עליו מפה, ושמונחות ע''ג צלחות וכוסות, ויגיד לו מישהו שהכל סודר ע''י
מערבולת אויר, או איזה פיצוץ שסידר כזאת ה''ז יחשב כשוטה גמור מכל הבחינות, והרי
המורכבות והחכמה המופלאה שבכל העולם היא פי כמה וכמה פעמים משלחן ערוך ומסודר,
ואמרו החוקרים שהמורכבות הקיימת בתא בשר חי זעיר, היא יותר מורכבת ממטוס גדול, וכל
זה חוץ מחוש וכח הראיה והשמיעה והדיבור והעיכול וכו' וכו', והכופרים בהבליהם
אומרים שהיה מפץ גדול ועי''ז נברא העולם..., ומי עשה את הפיצוץ הלזה? ואיך באופן
טבעי קרה כזאת לא ידעו לפרש..., ואיך מפיצוץ שענינו פירוק וחרבן נוצרו הרכבי דברים?
ואין לזה תחילת הבנה והגיון, רק שמרוב יצר הכפירה להיות חפשי ומשוחרר מכל עול, הם
נהיים ''מאמינים'' הכי גדולים בהבלי הבלים, ורק המאמין באלוקים חיים יודע ומבין
שבאמת אין הסבר טבעי לחידת הבריאה, אלא רק אלוקים חיים שאינו גוף ואין לו דמות
הגוף, ולא ישיגוהו משיגי הגוף כלל, הוא ברא אלה, וזה מושכל מחוייב וידיעה פשוטה,
ואחרי שיודע כן שוב סומך על כל אשר יאמר, ויקיים כל אשר יצווהו. ומעשה באחד שעסק
בקירוב רחוקים ואמר לו אחד שהפסיק להאמין בגלל שהיה לו שאלות על האמונה..., וענה
לו אותו אחד, שאף הוא היה כופר, והפסיק להאמין בכפירה כיוון שהיו לו שאלות על
הכפירה..., והרי המציאות היא שעל הכפירה יש כ''כ הרבה שאלות השוללות כל צד הגיון והבנה
כהכפירה, ואיך זה לא גורם לאדם לפרוש מן הכפירה, אלא דכ''כ גדול יצר הכפירה, שענינו
הגאווה שאני ואפסי עוד ולא אכנע תחת עול עד שכדי להצדיקו, הוא מוכן להאמין בדברים
משונים שאין בהם תחילת הבנה וביסוס, והעיקר להצדיק כפירתו, דהרי כל עיקרו של הכופר
הוא למצוא פתרון טבעי לחידת הבריאה. שהרי אם יש בורא עולם הרי ודאי יש לבורא סיבה
ומטרה למה ברא את העולם, וברואיו מחוייבים כלפיו לעשות ככל אשר יצווה, והכופר מחמת
יצר הכפירה אינו מוכן לקבל על עצמו את עול האמונה, ומרמה את עצמו למצוא פתרון טבעי
לחידת הבריאה המשולל מכל שכל והגיון.
והנה נמצא לפי''ז שכל ענין הכפירה באמת אינו משכל
ומהגיון, אלא ''אמונה'' בכפירה, וזה בלב וברגש, ולא בשכל והבנה, והם ישקרו כאילו
זה שכל, ולכך אף לזה דהיינו ליצר הכפירה התרופה היא ליצנות מהכפירה שזה מקהה ונוגד
את אמונת הכפירה.
והנה אף המאמין בבורא ית''ש אך לא מאמין בהשגחה,
וחושב שסיבות טבעיות גורמות לעניני העולם, וסובר שבכח יגבר איש, וכל דאלים גבר
ושכך היא צורת העולם, והנה אף זה הוא נגד ההגיון דוכי יתכן שמלך אדיר ונורא יברא
עולם שלם ויפקירו לטרף שיני אנשים אלימים? וכי הורים עושים כן שביתם יתנהל במצב של
כל דאלים גבר והילד החלש יסבול מאלימות החזק ממנו? ואיך יתכן שהבורא ית''ש יתן
שיקרה כזאת? רק שכיוון שמול עיני האדם הוא רואה סיבות טבעיות והלב נמשך אחר עיניו
וקשה ללב לפרוש מאשר בעיניו נראה לו הסיבות הטבעיות, אף שהשכל אומר שלא הזניח
הבורא את הארץ, ואף לזה התרופה היא ליצנות, וזהו ענין ליצנות בפורים, שע''י זלזול
וליצנות יכפור בטבע ויחזור להאמין בהשגחה, וע''י הליצנות מתנתק מחושי העוה''ז
ולחזור לשכל, וכמו שהכרנו נובהרדיקס שהיו מתלוצצים מעניני העולם, וזה חיזק להם את
האמונה, דדבר שאדם מבין רק שההרגשה משבשת את הבנתו בזה ליצנות דוחה רגש זה וחוזר להאמת
ואינו שוגה בהבלי הזמן.
והיה כאן בב''ב יהודי צדיק ויר''ש ובעל חסד גדול
רצ''כ זצ''ל שהיה נובהרדיקר והיה רגיל לשמח הרבה בחתונות שהיה משתתף בהם, ובחתונתי
באמצע שבע ברכות דבהמ''ז, צעק בקול גדול בין הברכות ''איך בין מוותר'', דהיינו
שהוא מוותר על לקבל ברכה..., ועשה שמחה גדולה בזה, ומה היה ענינו בזה? הנה אנשים
מרגישים כבוד רב באם מכבדים אותם בברכה, אף שבאמת אין בזה תוספת מעמד ומעלה אמיתית
כלל, דוכי בזה שכיבדוהו הוא נעשה חשוב יותר? וכך באמת האדם מבין בדעתו ובשכלו, אך
ההרגשות והחושים דהנהגת העולם מטים ומטעים את האדם מדרך השכל, וכשהוא מתלוצץ מכבוד
זה מוריד בעיניו ובעיני שומעיו את רצינות ומעלת כביכול דהכבוד והגדולה ומתקרבים
יותר לענוה. ואגב סיפר לי ידיד שבעת חתונתו, הגיע מרן הגר''ש רוזובסקי זצ''ל באמצע
החופה, ולא הרגישו המחותנים שבא, ולא כיבדוהו בכלום, ואחר החופה משראוהו והבינו
שהוא היה בחופה, ולא נתכבד, ניגש אליו אחד המחותנים להתנצל ולבקש מחילה, וענהו
הגרש''ר זצ''ל במתק שפתיו בזה''ל ''על בקשת המחילה אתה צריך אכן לבקש ממני מחילה,
אך לא על אשר לא כיבדתני בברכה''... [והיינו על שאתה סבור שנפגעתי וצריך לחלותיני
על כך, אתה אכן צריך לבקש מחילה!]
והנה כבר ביארו דחידוש דפורים הוא דהטבע והמקרה
מכוונים ע''י הקב''ה, שהרי כל ענין המגילה שהיה תשע שנים וכל ההשתלשלויות היו
לכאורה ענינים טבעיים ובאמת הכל היה מגזרת עליון ובהשגחה ובמטרה עליונה, להורותינו
שהטבע עצמו תלוי במצב הרוחני של עם ישראל, ושהגזירה אמת והחריצות שקר, וזה מסיר
המניעות מעבודת ה' שהם מחמת כל מיני דאגות ועניני עוה''ז שכולם דמיון, ובזה שונה
פורים משאר המועדים שענינם היה דרך ניסים גלויים.
ובמכתב מאליהו (חלק א' עמוד 76) מביא בשם הסבא
מקלם דהנה מגילת אסתר היא רשימת מעשים של תשע שנים ולא היינו מבחינים שהכל ענין
אחד ורק מרדכי בצירוף רוה''ק במגרגתו ידע שהכל השתלשלות ותלוי זב''ז שמתחילה אסר
להם ללכת למשתה של אחשורוש ולא הקשיבו והיו טוענים נגדו דהמצב מחייב מפני שלום
מלכות שכל העמים מגיעים לחגיגות שמחת המלכות ועמ''י לא יגיע והלכו ולא אירע מאומה
וסברו שהרבנים לא מבינים...! ואחר ט' שנים כשנתגדל המן וכל עבדי המלך כורעים
ומשתחווים להמן ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה ומבואר בסנהדרין (סא:) דלא היה בזה
איסור אלא משום מראית העין וצעקו ישראל שמרדכי מסכנם בחסידותו וכמפורש במדרש שאמרו
לו ישראל תהא יודע שאתה מפילינו בחרב של אותו רשע ואכן קרה אשר פחדו ונגזרה גזירה
להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים ומה דיברו בעיתונות ובנייעס מה גרם לגזירה?
פשיטה שהקנאות של מרדכי, אך האמת שהגורם היה מה שנהנו לפני 9 שנים מסעודתו של אותו
רשע, אך הם סברו שבחוש רואים שמרדכי גרם להצרה הגדולה, ואח''כ כששמעו למרדכי
בתענית וצום וחזרו בתשובה, נעשה הנס וניצולו, וכך דרך הרחוקים מהאמת להראות כביכול
בחוש שהצדיקים אובדים בצדקתם אך סוף האמת להתגלות.
ובספר בית הלוי עה''ת פרשת מקץ – ''ויהי מקץ
שנתיים ימים ופרעה חולם'' וגו', איתא במדרש ''הדא הוא דכתיב (איוב כ''ח ג') ''קץ
שם לחושך'', קץ שם ליוסף כמה יהיה בבית האסורים כיוון שהגיע הקץ ופרעה חולם''.
ביאור דברי המדרש דבכל דבר שבעולם יש סיבה ומסובב, וכגון אדם שקנה סחורה אחת
והרוויח סך גדול בזה, ולפי שכל האנושי קניית הסחורה היא הסיבה שממנה נסתבב שהרוויח
סך ממון, אבל באמת הוא טעות, דלא הסיבה הזו הריווח, רק מן השמים נגזר עליו
שירוויח, ועל כן נסתבב שיקנה סחורה זו, ונמצא הריווח הוא הסיבה שנגזר עליו
להרוויח, וקניית הסחורה הוא המסובב כדי שעל ידה תהיה התכלית הנרצית, וכן כאן אשר
לפי השכל היה דהחלום של פרעה הוא הסיבה שיצאה ממנו זה המסובב, שיצא יוסף מבית
האסורים, אך באמת אינו כן, אלא להיפך דעיקר הדבר היה שהגיע הזמן ליוסף שיצא מבית
האסורים, וזה הסיבה שמחמתה נסתבב שחלם פרעה חלום, דהיינו ששחרורו של יוסף הוא
הסיבה וחלום פרעה היה המסובב, וזהו שנאמר: ''ויהי מקץ שנתיים ימים'' – שנשלם זמן
של יוסף בשביו – ''ופרעה חולם'' – דזה אשר סיבב שחלם פרעה, וזהו שמביא המדרש הפסוק
''קץ שם לחושך'' וכיוון שהגיע הקץ מיד ''ופרעה חולם'', ועניין זה הוא קוטב הלימוד
מפורים, שכל עניני טבע והנהגת העולם אינם סיבה אלא מסובב מהמצב הרוחני של היחיד או
הציבור, וכל עניני הטבע הם צורה לגילוי רצונו של מקום בהנהגת הבריאה, וכמו שהאריך
בזה הרמב''ן בסוף פרשת בא.
וזהו גם ענין דחייב איניש לבסומי בפוריא דאנו
רואים שאדם מבושם מתנתק מהרגשות וחושי העוה''ז, ואנו רואים שבעלי אמונה שיכורים
מתחזק אצלם האמונה יותר מבמצב רגיל, וזהו לפי שהם מבינים ומרגישים אמונה, רק דקשה
להם דברים הנראים כמכחישים, דהיינו ששכלם מסכים לרגש האמונה, אך מוטרד מרגש
המציאות החיים הנרגש לו טבע, וסיבות הגורמות להמסובב, וכאילו לא ה' פעל כל זאת,
ובשעה שמשתכר זה מקהה לו את הרגש המנגד להשכל דהאמונה, ומתחבר יותר להאמונה, ולא
ששכרות מחזקת את השכל, אלא שמסלקת קצת את החושים, וממילא מגיע להאיזון כפי הבנתו,
ולכך גם שיכור פחות מפחד כי פחד הוא מרגש טעות המתמוסס מתוך השכרות, עד שנוהג כפי
ההבנה שאין לפחד כלל, שהרי הכל בגזירתו ואין מי אשר יוכל להזיק לו, ואפשר דלזה
רמזו חז''ל במה שאמרו ''נכנס יין יצא סוד'' דהא באמת הוא כעין סוד שהרי בגלוי נראה
הטבע, אך ''נכנס יין יצא סוד'' שע''י היין יוצא הסוד האמיתי שכל עניני הטבע משחק,
והקב''ה הוא מסבב הסיבות. וגם בנושא בושה ומופנמות אנו רואים שמעת שנתבשם ביינו
הנה הוא יוצא מהסתגרותו ומופנמותו ומשוחח בבטחון ומחצין את עצמו, וזהו לפי שהיין
מסלק את רגש הסגירות והבושה והוא מתנהג כהבנת השכל לשוחח עם בנ''א בפחיתות ובשמחה
ובטוב לבב.
ובזה אפשר להבין ענין ''דחייב אינש לבסומי בפוריא עד
דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי'' ששניהם באמת הם עניני עבודת ה', ברדיפת ההמן
שהוא כח הרע ולשנוא את עמלק ואת נושאי דגל הרשע והרע אותם שאינם תינוקות שנשבו,
וברוך מרדכי מסמל את העשה טוב לאהוב את הטוב ולדבוק בו.
והנה החושים מרגישים שבזמן שנעסוק בארור המן זה
מוריד קצת, וכעין הריגת עיר הנדחת שנדמית כאכזריות, אך באמת שנאת הרע היא שנאה
טובה, שהרי רע צריך לשנוא, רק דהחושים לא כ''כ מרגישים את הרע שברע, עד שזה נדמה
לו כעין אכזריות, כיון שהחושים לא מרגישים את עוצם הרע שברע, ואת ההבדל התהומי בין
האדם הרע לאדם הטוב, וקשה לאדם להרגיש באנשי עיר הנדחת שהם כנחשים ועקרבים...,
ולזה מועלת השכרות לבטל החושים, ולא יהא אצלו הבדל בין ההתעסקות בברוך מרדכי
להתעסקות בארור המן, דהיינו דארור המן אינו סתירה לברוך מרדכי, ואין התעסקות ברור
המן גורמת ירידה, ולא יהיה הפרש במדריגתו המרוממת, בין כשמתעסק באהבת הטוב, או
כשמתעסק בשנאת הרע, ששניהם ענינים גדולים בעבודת ה', ואי''ז מוריד מהרצינות ומגלה
על פריקת עול, ולכן צריך להשתכר עד דלא ידע, שאז לא יהיה אצלו הבדל בהתעסקות בארור
המן וברוך מרדכי.
ויעוי' בבית הלוי פרשת ויגש וז''ל: אמנם רואים
אנחנו בחוש אשר כל אפיקורסי הזמן, הכפירה והכחשת האמונה לא בא להם מחמת רוע מזגם,
שקשה להם להאמין דבר שאינם משיגים בשכלם, רק אדרבה כל המינות שלהם, בא להם ע''י
האמונה שראה באיזה ספר דבר דברי מינות, הגם שהכותב היה בור ריק גם משכל האנושי,
והוא מאמין לכל דבריו, וסומך עליו כסומא בארובה, לכפור בתורה הק', ונמצא הכפירה
באה להם ע''י אמונתם, וכפתי מאמין לכל דבריו הכוזבים, [עד כי בטח נוכל לומר על
משכילי זמננו, כי הם ''אבערגלויבער''] וזהו שהתאונן הנביא, וחוקיו לא שמרו, דלא
רצו להאמין בחוקים, ויתעום כזביהם, דלהכזב ששמע משקרן אחד האמין בהם לתעות מהתורה
הק'. עכ''ד. וכך הם מאמינים בהבל כפירתם בלא שום שכל והגיון. ומבואר כדברינו לעיל.
ובספר עובדות והנהגות לבית בריסק חלק ג' עמ' ר''ח –
בליל יום כיפור בשנת תשנ''ח, בשיחה שנשא הגאון רבי שמחה שפס זצ''ל לאחר ''כל
נדרי'', סיפר מעשה שאירע עם ''הבריסקער רב'' זצ''ל בהיותו בעיר בריסק, ואשר הוא
היה נוכח בשעת מעשה. כידוע היה נוהג מרן הגרי''ז זצ''ל ללכת לטייל לצורכי בריאותו,
והרבה פעמים הייתי מתלווה אליו. פעם אחת הלכנו לטייל בעיר בריסק בשעת לילה, ולפתע
ראינו ממרחק אורות גדולים בשלל צבעים, מעל שלט ברחוב, היה זה חזיון לא מצוי.. כאשר
התקרבנו ראינו, כי המדובר בשלט מעל מקום חדש שנפתח, של ''מגיד עתידות'', היינו
שמומחה [כביכול] מסתכל על כף היד, תמורת תשלום הגון, וע''י כך הוא רואה את העתיד
לקרות עם כל אחד ואחד. שאל אותי מרן הגרי''ז זצ''ל ''נו ר' שמחה מה אתה אומר על
זה''?... ועניתי כי זה ברור שהאנשים שיבקרו וישתמשו במקום אינם מהחרדים לדבר ה',
ומן הסתם יהודים פורקי עול, והגויים, הם אשר מגיעים ומאמינים בזה... ותוך כדי כך
הבעתי את פליאתי, שאותם אנשים אשר אינם מאמינים רח''ל בברא עולם, ובבריאת העולם,
ובשכר ועונש, וכו', הם אותם אנשים אשר מאמינים בדברים מעין אלו... אמר לי מרן
הגרי''ז זצ''ל כדלהלן: הנה הקב''ה ברא ויצר בכל אדם ואדם את הכח של ''אמונה'',
וכמו שטבע בבריאה בכוחות הנפש של כל אחד ואחד, את הכוחות של ''גבורה'' ''חכמה'',
וכו', כך טבע הקב''ה בכח כל אדם ואדם את ענין ''האמונה'', והנה הכח הזה של
''אמונה'' הוא כח שרוצה ומבקש מאת האדם שישתמשו בו... ועל כן, אם האדם זוכה, והוא
משתמש בכח של אמונה לדברים שצריך, היינו אמונה שלמה ותמימה בבורא עולם, ובכל מה
שכתוב בתורה וכו', הרי שאז זכה האדם וכח האמונה שבו מנוצל ובא לידי ביטוי כפי
שצריך. אולם אותם שלא זכו, ואינם מנצלים את ''כח האמונה'' רח''ל כפי שצריך, הרי
הכח הזה מבקש שישתמשו בו.. ואז משתמשים הם בו לדברי הבל ורעות רוח, אשר כל בר דעת
מבין ויודע כי אין בהם מאומה. והוא בבחינת ''צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם'',
שהצדיקים משתמשים בכח האמונה כפי שצריך לאמונה בהקב''ה, ואילו הרשעים משתמשים בכח
האמונה לדברי הבל ורעות רוח. סיים מרן הגרי''ז זצ''ל את דבריו ואמר, שאין פלא
שבימים אלו יש חסרון כ''כ גדול באמונה הפשוטה והצרופה, כיוון שאנשים מאמינים ברוב
טפשותם במה שאסור להאמין...
והנה הרמ''א (או''ח סימן תרצ''ה סעיף א' ומקורו
מהרמב''ם) שישתה יותר מלימודו וישן ומתוך שישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי,
אשר דצריך להבין מהו המשמעות בצירוף זה לשתות יין יותר מלימודו ולהרדם, והנראה
לבאר כמשנ''ת דענין הפורים בא ללמדנו שאין הטבע סיבת הדברים הקורים בעולם, אלא הכל
בגזרת עליון ומשתלשל גזירתו ית' ורצונו בכיסוי עניני הטבע ומנהגו של עולם, ואמנם
בידיעה הננו יודעים שאכן כן הוא שגבוה מעל גבוה שומר, וה' לי לא אירא רע, אך
החושים הנרגשים לעיני בשר מטעים וגורמים להאדם עול ודאגה מפורעניות המתרגשות ובאות
לעולם, ובזה כשהוא באמצע היום שותה יותר מלימודו, עד שתנומה תעופנו, הנה הוא מראה
בזה היותו מושגח ומנוהל, וכאילו כל מלאכתו עשויה, ואינו צריך להגן על עצמו, כי הוא
מוגן ע''י השי''ת שומר ישראל, והוא משים עצמו כעין מאי דאיתא במדרש רבה [פתיחה
לאיכה אות ל'] חזקיה אמר אני אישן על מטתי וה' ילחם לנו, ובזה כשהוא שותה יותר מלימודו
ותרדמה נופלת עליו, והוא רפוי ורגוע כגמול עלי אמו, כשינת התינוק בזרועות אמו שהוא
רפוי לגמרי ואינו דרוך ומרוכז כלום, וזאת בשונה מהדאגנים שאף בשנתם אין ארשת פניהם
נינוחה ורגועה לגמרי, הנה הוא משייך עצמו לענין הפורים, שאין הטבע מטרידו מתוך
שיודע שהטבע הוא תוצאה ולא סיבה, וכעין מה שמסופר על מרן הגרי''ז זצ''ל שבתחילת
השואה בהיותו בורשא הנצורה והמופגזת שאלפים ורבבות נהרגו, והוא היה הולך לישון
רגוע לגמרי, בעת שכולם היו בבחינת ''מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה'', ושאלוהו איך
הוא רגוע? וענה דמאחר שאין מוטל ושייך שום ענין השתדלות במצב זה, שוב הוא מקיים
בעצמו ''ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי'' וגו' ''אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי ה'
יסמכני'', ו''יפול מצדך מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש'', ולפי''ז ענין עד דלא
ידע בין ארור המן לברוך מרדכי אין בזה משמעות מיוחדת שהרי בישן אינו יודע כלום,
ואין מתבונן ומכיר כלום אלא הא גופא הענין שמסיר עצמו מן הדעת לגמרי והולך לישון
מתוך יינו ומביא עצמו למצב שאינו יודע בין ימינו לשמאלו, והוא שלו ורגוע – וזהו ענין
פורים שמאמין היותו מושגח לגמרי, וא''צ שום עזרה כדי להנצל, ויש בזה ענין גדול
מאוד כהמבואר לעיל, דהרי כל המגילה אין בה ניסים, והכל טבע ושהטבע תלוי במצב
הרוחני של עמ''י, ושהגזירה אמת והחריצות שקר, וזה מסיר המניעות מעבודת ה' שהם מחמת
כל מיני דאגות ועניני עולם הזה.