מורינו הגרי"י הוניגסברג שליט"א מדרגתו ומדרגתינו
אחר האסף
רבינו הגדול זצ"ל, יש כמה דברים שראינו אצלו, ודברים שהוא עליהם בצוואה שמטרידים
קצת את הציבור, וכמדומה שראוי לדבר ע"ז, ונראה איזה תועלת נוכל להוציא מזה,
היה אצלו
איזה תופעה מופלאה מאוד, לכאו' תרתי דסתרי, מצד אחד הוא היה מאוד פרוש וסגפן גדול,
ואינו דורש לעצמו כלל ענינים גשמיים, ומאידך גיסא הוא הבין מאוד לרוח הצעירים
ורצונותיהם וצורכיהם, ולא ביקר אותם כלל, הוא עצמו היה ר"מ בישיב"ק רוב
השנים שלו, והיה אומר שמהשמים זיכוהו ללמד נערים צעירים שהם יותר מקבלים מרבותיהם,
התלמידים שלו מכל השנים מספרים את הצורה שהקרין כלפיהם, הנהגה של הארת פנים ושמחה,
והצורה של העדר ביקורת שהיתה אצלו, מסופר שפ"א בחור נעל מבפנים את
החד"ש, וכבר הרב שטינמן הגיע, ואמרו לו, ולא האמין להם מדבר, עד שפתח, הרב
שטינמן נכנס כשפניו כבושות בקרקע, וחצי בעצימת עיניים כדי לא לראות את אותו בחור,
עד שהחד"ש התמלא בבחורים ונהיה תערובת של "תרומה וחולין מעורבין זה
בזה" ואז פתח את העינים, ומסר שיעור רגיל, כאילו כלום לא קרה, כמובן שזה היה
החינוך הכי טוב לאותו בחור, שלא יחזור ע"ז, שבאמת רבו אפי' מכבד אותו, לא
רוצה לראות אותו בקלונו. וגם אמת יש בדבר, שהרי הבחור בעצמו אם הי' יודע
שרה"י ממתין כבר הי' פותח את הדלת, רק שסבר שחבריו אומרים לו כן כדי שיפתח,
ונמצא שבאמת אינו חצוף רק שובבות נעורים רגילה.
בכזה סוג
של סבלנות, אהבה ושמחה, ככה הוא היה תמיד, הבין לרוח הדור ולרוח הצעירים בעוד שהוא
עצמו היה כ"כ מרומם ופרוש, מאיפה מגיע התרתי דסתרי הזה?
ובאמת שיש
ע"ז "אור ישראל" בסימן ל', והגרי"ס זצ"ל מדבר ע"ז
דברים מפורשים: "כלל גדול במידות, רב מידות הטובות המה רק במה שנוגע לאדם
עצמו, אכן במה שנוגע אל חברו החוב הוא להשתמש בכל עוז בהפוכה, כמו, לברוח מן הכבוד
היא מידה יקרה, כמאמר רז"ל: "תאווות הכבוד תוציא את האדם מן
העולם", אכן, במה שנוגע לחברו, אמרו רז"ל: "איזהו מכובד, המכבד את
הבריות",[מעניין מאוד שהגרי"ס כשכותב על פרישות הוא כותב ששיך
"לבני עליה"] הפרישות אשר היא מעלה נשגבה לבני עליה, היא רק בבחינת האדם
לעצמו, אבל במה שנוגע לתועלת והנאת חברו, החוב פרוסה, להשתמש הפך הפרישות, לצאת
בשווקים וברחובות קריה לחפש ולמלאות טובת חברו".
הנה לנו
שהגרי"ס זצ"ל אומר שפרישות שאדם בן עליה נוהג, זה רק בינו לבין עצמו,
ולא כלפי חברו, וממשיך "וכן כיוצא בכל המידות, בפרט בענווה הגדולה מכל
המידות, החוב הוא להשתמש בה עד קצה האחרון, כמאמרם ז"ל: "לא מיניה ולא
מקצתיה", וכאשר ביאר הרמב"ם המשנה "מאוד מאוד הוי שפל רוח",
אבל חלילה וחלילה להשתמש במידה זו אל חברו להפחית ממעלתו"
הגרי"ס
זצ"ל כותב שיש מהלך בתיקון המידות, כגון בנוגע לכבוד, שהוא עצמו אמור לברוח
מן הכבוד, ומצד שני לכבד אחרים, ובעניני פרישות מעוה"ז, שגם אם הוא שייך
לדרגא של "בן עליה", כמו שר' ישראל כותב שזה לא שייך לכל אדם "מעלה
נשגבה לבני עליה", אבל זה רק האדם לעצמו, ואלו לחברו צריך לצאת בשווקים וברחובות
למלא טובתו, וגם בענווה, הוא צריך להיות עניו ושפל רוח, אך חלילה להוריד ממעלת
חברו,
קודם
נשאל, איך זה מסתדר בכוחות הנפש, איך אדם מסוגל להתנהג באותו נושא, בצורה כ"כ
הפוכה?
אך אם
נתבונן, נראה שבטבע הפשוט, כולנו ככה, השאלה רק האם אנחנו משתמשים במציאות הזאת
לטוב, או ח"ו לא לטוב, כתיב "כל דרך איש ישר בעיניו", זאת אומרת
שטבע דרך האדם, מי שלא נחיתי, ואין לו
שפלות נפש,הרי הוא מגדיל את מעלותיו בצורה נפרזה וגדולה, ואילו את החולשות שלו הוא
מגמד ומקטין, ואלו ביחס לאחר, טבע אדם שעדיין לא תיקן את מידותיו, את מעלות האחר
הוא מקטין ואת חסרונות האחר הוא מגדיל. ויוצא לו איזה מהלך שהוא ביחס לחבריו יוצא
טוב, מגדיל את מעלותיו ומקטין את חסרונותיו, ואת חסרונות האחר מגדיל, ומעלותיו של
האחר מקטין, וככה הוא מרגיש טוב עם עצמו, לפי דעתו הנפסדה.
ואותם
בנ"א שאצלם זה ככה, לא שואלים את עצמם למה זה ככה, כי זה פשוט.
ובאמת איך
זה?
כי רגש
מגיע מאיזה דמיון, והרצון משפיע על הכל, וכשרצון האדם לדברים מסוימים כך יטה את
הדימיון והרגש שיסדר את רצונותיו, ומאחר שרצונו להרגיש טוב ועליון על כל הארץ,
ידמה בעצמו ורגשותיו, להגיע לכזה מצב, שאת עצמו ירומם בליבו, ואילו את חברו ישפיל,
ואף אם בהנהגה החיצונית בשטח הוא לא ינהג ככה, מחמת עניני ידידות וחברה, אבל בלבו הוא
מרגיש ככה.
ואומר
הגרי"ס זצ"ל, אדם שמחפש להגיע לשלימות, תשתמש עם אותו כח אבל בכיון
הטוב, מעצמך תדרוש, זה תפקידך, ואלו לשני תפרגן ותתן, שגם זה תפקידך,
החזו"א
כותב ע"ז ב'אמונה ובטחון' פ"א (אות יא') "כי תפנוקי הנפש מפנקים את
בעליהן לשמש למען הטוב המלא בשני הפכים בעניין אחד, להיות דורש מעצמו על כל חיסרון
בסגולת המידות, ומאידך לזכות את חברו, אף שכעבות העגלה חטאיו," זאת אומרת שיש
בדמיון כח, וכמו שאומר הגרי"ס זצ"ל באגרת המוסר": "האדם חופשי
בדמיונו, ואסור במושכלו", דמיון יש לו כח להכל, וכשאדם חי לפי המושכלות,
ומשתמש עפי"ז בדמיון, יצא לו מהתובנות שלו, מעצמו לדרוש ולתקן, ולחברו- לפרגן
ולהעריך. ובזה הוא משתמש נכון ב"תפנוקי הנפש המפנקים את בעליהם לשמש למען
הטוב המלא בב' הפכים בעניין א'", א"כ
הכל תלוי ברצון האדם, מה יסתדר לו.
אמנם יש
לשאול שאלה, דאה"נ דבשביל תיקון המידות של האדם ראוי שינהג לברוח מהכבוד
ולדבוק בענוה, וכשהוא בן עליה- לנהוג בפרישות, ומאידך בשביל השני יוצא ברחובות
קריה לחפש הנאות וטובת חברו, וכן לכבד את חברו ביותרת הכבוד, אך לכאו' בזה הוא
מכשיל את חברו בגאוה ותאוה, ועובר
ב"לפני עיור", וכי לתיקון מידותיו מותר לו להכשיל חברו?
ושמעתי,
שאחד המשגיחים הגדולים מהדור הקודם אמר שטיקל תורה כזה, הזכות של השני לקבל מחברו
הרגשה טוב ופרגונים זה כעין זכות ממון, זה כמו שאדם חייב לחברו חוב, אדם שחייב
לחברו חוב, וכי הוא צריך לחשב חשבונות מה חברו יעשה עם הכסף שיפרע, וכי כשחושש
שכשיפרע את החוב למלוה הוא יקנה איזה מאכלים ויהפך לנבל ברשות התורה? וכי זה פוטרו
מלפרוע חובו? אלא ודאי אתה חייב, תשלם! וכך הוא ג"כ ההנהגה של מידות בין אדם
לחבירו, שכ"א זכותו לקבל מחברו כבוד יחס ופרגון, וצריך לצאת לזה לשווקים
ולרחובות קריה, ולא משנה מה הוא יעשה עם זה, זה זכותו וזה חובתך.
אבל
כמדומה שאפשר להסביר יותר פשוט, דהמציאות שכשאדם מטוב ליבו מפרגן לשני ונותן לשני,
זה לא גורם לשני להשתמש בזה למידות רעות, אלא הפוך, זה מציף ומעלה לשני גם את המידות הטובות שלו, ככה זה דרך בני
אדם, בני אדם שחיים באהבה, אחוה ושלום ורעות, חברה מתוקנה, שכל אחד הוא לא אנוכי,
ומעצמו יש לו דרישות לתקן חולשותיו, ואילו לשני הוא מפרגן, זה גורם שכולם מתעלים
בזה, לא רק הנותן אלא גם המקבל, וממילא אין בזה "לפני עיור", אלא אדרבה כשנותן
לאדם את רצונותיו מגביר בו את כח הטוב.
אנחנו
באמת צריכים להתבונן, מה אנו אמורים ללמוד מהנהגה שאנחנו רואים אצל אדם גדול,
סגפנות ופרישות, הרי ה'יערות דבש' אומר, שכשאדם גדול נפטר כל המעלות שלו מרחפות באויר, ואפשר להגיע לדרגות גבוהות, לזכות
ולקנות את מעלותיו, כשמכין עצמו בלבו לזה, כמו שמצינו בגמ' "מי שהיה באשכבתיה
דרבי מזומן לחיי העולם הבא", כי זה זמן מסוגל לרכוש, זמן מיוחד לסייעתא
דישמיא לקבל מעלות מאדם גדול ולמלאות את החלל. וא"כ אולי גם אנחנו צריכים
להיות סגפנים ופרושים כמו ששמענו וראינו אצלו?
בא ננסה
ונתבונן בעיקר הדבר האם סגפנות זה מעלה, הנה אחרי שמתבוננים מגיעים למסקנא
שסגפנות, זה חולי, ונגד הטבע של האדם, כי טבע הנפש, טבע האדם, לחפש עונג והנאה, כך
כתוב ב"מסילת ישרים" ש"האדם לא נברא אלא להתענג ולהנות", זה
טבע הנפש, והחזו"א באמונה ובטחון (פ"ד אי"ד) כותב שטבע הנפש לחפש
עונג, הנאה, כבוד, ואושר, ומוסיף ש"מי אשר ינסה לדכא את הנטיה הזאת, יידע שזה
לא בניה בנפש האדם, אלא סתירת הויתו".
מה הדבר
שעל ידו יגיע העונג ההנאה לאדם? יש בנ"א שיחפשו עושר ונכסים, יש שיחפשו
שליטה, יש בנ"א שיחפשו כבוד, כבוד שווה להם, ויש בנ"א שיחפשו למלאות
תאוות והנאות חומריות, הצד השווה שבכולם שטבע הנפש שבאדם היא להתענג ולהנות,
וכ"א לפי דרכו טבעו ורצונותיו מחפש את הדרך היאך להגיע לעונג והנאה. היהדות
מציעה לאדם הנאה מסוג אחרת "להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", אדם יכול
להתרומם ולהגיע לדרגא שיתענג על ה' ע"י הסבה מקצועית של כוחות הנפש, ואין
כבוד אלא תורה- וגם בזה יש להתבונן ואכמ"ל. עכ"פ, משנה לא זזה ממקומה
שצורת האדם זה לחפש עונג, הנאה אושר וכבוד, עד שהחזו"א אומר שכל דיכוי הדברים
הנ"ל זהו סתירת הוויתו של האדם.
ממילא,
אדם שמנסה להתעסק בסיגופים ופרישות מהעוה"ז, מה קורה איתו? הרי הוא מדכא את
עיקר הוויתו, וכן הוא מפורש בכוזרי(מאמר ג') מאריך דהפורש ומסגף עצמו מגיע לידי
חולי הנפש והגוף כי זה נגד טבע הנפש, ורק אצל הקרובים לנבואה או חכמים ופילוסופים
גדולים עד מאוד לא יחלו עי"ז, עי"ש שהאריך בזה ויבואר בס"ד בהמשך.
ראיתי
בהספד של הג"ר אשר וויס שליט"א שאמר כך "הכרתי עוד צדיקים מסתגפים
ופרושים, אך בד"כ הסיגוף מלווה בעיצבון וקוצר רוח, לא כן אצל רה"י
זצ"ל, מצד אחד הסתגף ופרש מכל תענוגי העולם, ומאידך, מלא היה אהבה וחמלה עם
אורך רוח לכל אחד ואחד, ותמיד היה שרוי בשמחה גדולה, נהרה היתה שפוכה על פניו, חיוכו
הנלבב ממלא אור ואורה" כלומר, כל שטח שהוא החסיר מעצמו כביכול, בפרישותו
מהעוה"ז, היה מתמלא ב"להתענג על ד' ולהנות מזיו שכינתו" ולכן היותו
פרוש מעניני עוה"ז לא גרם לו לעיצבון ולקוצר רוח כמו שבדרך כלל נמצא אצל
פרושים וסגפנים שעסוקים בד"כ בסתירת הויתם.
ולכן,
יידע האדם את עצמו היכן הוא אוחז מבחינת עונג והנאה, ועד כמה שיש לו תענוג בהנאות
רוחניות, כנגד זה אפשר למעט בהנאות העולם הרגילים, אך אם ישאיר שם איזה חלל שעוד
לא הגיע לדרגא שיתמלא בעונג רוחני, על פרישותו ייאמר "נזיר נקרא 'חוטא',
שציער עצמו מן היין", הוא מדכא וסותר הויתו, וסופו- שבעצם זה וזה לא עלתה
בידו, כי כיון שהוא בעיצבון וקוצר רוח נמצא, שדרגתו בעבודת ה' אינה נובעת מטבע
הנפש, שהרי טבע הנפש להנות ולהתענג, והוא מחסר מעצמו הנאות בצורה של כפיה ודיכוי,
והרי הקב"ה לא ברא אותנו שנתנהג בכפיה עצמית אלא שלאט לאט נעשה הסבה מקצועית
לנטיה לעונג והנאה חומרית, ולהגיע לדרגה שעם אותם כוחות נשתמש לעניני קדושה, להתענג
על ד' ולהנות מזיו שכינתו, ועד כמה שלא הגענו נרשה לעצמינו להשתמש בהנאות העולם
הרגילות. "מעט מעט אגרשנו מן הארץ" את הארציות- לאט לאט, ואם זה יהיה
מהר "תהיה הארץ שממה ותרבה עליך חיית השדה" האדם ישאר גמד קטן עם הנהגות
גדולות, ולפעמים פחות מזה.
והנה ראו
אצלו זצ"ל שכוחות נפשו היו ערים חיים ופועלים, ולא דיכא את כוחות נפשו אלא
הקדישם לשמים, ומעשה פ"א אמר לאחי נכדו ר' גדליהו שליט"א אינך יודע איזה
בעל תאוה אנוכי... ושאלו הרי כשממתיקים את השתיה שנותנים לסבא אינו שותה, ואומר מה
אתם נותנים לי תאות עוה"ז, ואיך סבא אומר ע"ע שהוא בעל תאוה, וענהו וכי
סבור אתה שהנני בעל תאוות אכילה ושתיה? הנני בעל תאוה לחדש חידושים בתורה ששוה
להדפיסם להועיל להלומדים, הנה כי כן שכח התאוה הי' חי אצלו אך הסיטו מעניני החומר
לענין רוחני, לחדש חידו"ת. עוד מעשה שהי' לפני איזה עשרות שנים שהרגיש לא טוב
בער"פ ולפי ענין החולי אמר לו הרופא [שהיה חרדי] שאסור לו לאכול מצה מחשש
פיקו"נ וסבר וקיבל שלא לאכול, ולבסוף אכל והרגיש לא טוב ובחסדי שמים נתאושש
מזה, ושאלו הרופא הלא הסכימה דעתו שלא יאכל ואיך עבר על הסכמתו והשיב אכן אמת נכון
שהסכמתי שלא לאכול מחמת חשש פיקו"נ אך כשראיתי המצה תקפני בולמוס לקיים מצוות
אכילת מצה ואכלתי... הנה לנו שיש עוברה שהריחה ביוה"כ מאכל והבולמוס למאכל
מביאה לפיקו"נ ומותרת ואכול, ויש שאצלו יש בולמוס למצוה המשכיחו את
פיקו"נ...
יש בשטח
איזה מציאות, ואנחנו חיים במציאות הזאת וכדאי לדעת מזה,
הדבר
שבעצם הכי חשוב, שנותן לנו את הכח לעלות בתורה, יר"ש ומידות, זה שיהיה מנוחת
הנפש, שלא יהיה קוצר רוח ועיצבון נפש, ר' יונה אומר ב"שערי תשובה" שבלי
מנוחת הנפש זה מפריע לעבודת ה', וז"ל (שער ב' אות ט')"כי קוצר הנפש מונע
ממלאכת שמים"
מה גורם
לקוצר רוח?
אחד הדברים
שגורמים לזה, אם אנחנו מעמידים את המציאות היומית שלנו בצורה של צפיפות/עומס ,
מטלה רודפת מטלה, בלי "וריוח תשימו בין עדר לעדר", ברמה של
"והנוגשים אצים בעם לאמור כלו מעשיכם", וההרגשה במצב זה היא שהיממה קטנה
מידי, היא היתה צריכה להיות עשרים ושש שעות. לא משנה שאז יצטרכו עשרים ושמונה...
מי שמרגיש
כך, שיידע שהבעיה זה העומס שהוא לוקח על עצמו, זה "יתר על משאו", והוא
בתהליך שיבוא ח"ו לידי "רובץ
תחת משאו", ויצטרכו פריקה וטעינה..., אדם בתחילה בוחר מרצונו החופשי ריבוי
מטלות בצפיפות, ולבסוף נוצר אצלו איזה "סטרס", משהו פנימי של "השקט
לא יוכל", האצה פנימית בקדחת של עשייה, ולא יכול לדומם את המנועים, וזה גורם
קוצר רוח וחוסר מנוחת הנפש, ופעמים אף בשכבו על מיטתו אין לעפעפיו תנומה, לפי
שאינו רפוי, שהרי שינה אחד משישים של מיתה, והוא חי וחצי... והמתמיד בדרך זו פעמים
רבות מגיע לבסוף לאפיסת כוחות, ולנערוון וכפיתיות, או לחולי מעיים ושאר מרעין
בישין ה"י, מי שמרגיש שהוא עדיין בעל בחירה בעניין, שיראה איך להפחית מהעומס
ולתת רוח בין פרשה לפרשה, מרן הגרי"ג שליט"א מזכיר תדיר את החינוך שאומר
שכדי שהנפש תהיה על מתכונתה הראוי להיותה מוכנה לכל מעלה נדרש לאדם אכילה, שתיה,
שינה, מנוחה, ושמחה. ושואל- היינו 'מנוחה' היינו "שינה"? ומכאן רואים
שאע"פ ששינה יש כאן, מנוחה אין כאן וצריך זמן מסוים מלבד שינה בשביל מנוחת
הנפש.
וא"א
לתאר כמה בני עליה יקרים מגיעים למצב של "נבלי חרש", מושבתים לגמרי, וגם
מי שלא מגיע להתמוטטות, עדיין יש כל מיני דרגות של קושי שזה לא אמור להיות,
בשו"ע
(או"ח סי' שא) כתוב שבחורים המתענגים בקפיצתם ומרוצתם מותרים לרוץ בשבת
לכתחילה! מפני שעונג הוא להם, בחור ששפת הגוף שלו משדר כמו אדם בן שישים, חמישים,
צריך לדעת איך להפחית מהעומס ולחיות בצורה בריאה, וכמה מצער הדבר שהרבה בני עליה
לפי שפת הגוף שלהם נראים כזקנים...
בספר
'מאיר עיני ישראל'(ח"ו עמ' 14) מובא מכתב של הגרמ"מ זקס חתנו של
הח"ח ובו מס' סעיפים היאך אמורה להיות ההנהגה וסדר היום של בן ישיבה כדי
להיות ת"ח וגדול בתורה, ובסעיף הראשון "כל בן תורה חייב לישן כשמונה
שעות כמבואר ברמב"ם", וככה החזו"א היה מורה, ולא מזמן היה
"פרסום ראשון" ב"קובץ גליונות" (פר' נח תשעח) שאבא של בחור
אחד הגיע למרן הגר"ח קניבסקי שליט"א וסיפר שמתווכח עם הבן שלו יום יום שילך
לישן, והבן אומר לו: "אבא, אתה חושב שגדול הדור- רבי חיים קניבסקי
שליט"א הלך לישן בשעה כזאת?" ענה לו רבי חיים הלכתי לישן כל יום באחת
עשרה, וקמתי לשחרית, החזו"א אמר לי לישן שמונה שעות, וכך נהגתי, ופעמים
שהייתי באמצע עניין והיה קשה לי להפסיק מ"מ אח"כ ביום המחרת כשהרגשתי
אפי' קצת חולשה או עייפות הלכתי לישן אף כמה שעות בלא לדקדק באיזה זמן ביום מדובר.
ומעשה
שהחזו"א הורה לבחור ישיבה לישן ח' שעות, ושאלו הא א' מקניני התורה הוא
"מיעוט שינה" והשיבו החזו"א שח' שעות זה מיעוט שינה. ובאמת שסמך לדבריו מהרמב"ם בהל' דעות (ד'
ה"ד)"היום והלילה כד' שעות די לו לאדם לישן שלישן שהוא ח' שעות"
משמע דח' שעות הוא מיעוט שינה דהיינו שהר"מ בא לאפוקי דא"צ יותר מח',
ודו"ק.
אגב, מרן רה"י
שליט"א סיפר לי שעד גיל תשע עשרה שהיה ברמת השרון לפני שהלך לישיבת לומז'ה
ישן כל לילה שמונה-תשע שעות, וביום למד רצוף, והוא כבר ידע ש"ס, עוד סיפר, כתוב במודעה על סדרי ישיבת פונביז' ש'סדר
שלישי' נגמר בעשר, וזה היה עפ"י הוראת מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטיין
זצ"ל, וכך היה הרגילות בישיבת פונוביז' שבשעה 10 הבימ"ד מתחיל להתרוקן
גלים גלים, וישנו ח' שעות או יותר, ובצהרים לא הוצרכו לישן.
ת"ח
אחד סיפר לי שהיה אצל מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל והורה לו "תישן
שמונה שעות וכך תגדל תלמיד חכם!" ומה שמפורסם בשם מרן הסטעיפלר זצ"ל
ללמוד יב' שעות ולישן ח' שעות וב' שעות לתפילה וב' שעות לצרכי הגוף, סיפר לי אחי
נכד מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמרן שליט"א אמר לו שאביו לא אמר כן
לכלל הבחורים אלא כ"א לפי כוחו, עוד סיפר לי אחי הנ"ל שכן מורים הגר"ח שליט"א והגראי"ל
זצ"ל לכל בחור הבא לשואלם כמה צריך לישן לישן 8 שעות.
ושמעתי
ממרן הגרי"ג שליט"א שכל בחור צריך לעשות הליכה חצי שעה, הח"ח
במכתבים הנ"ל כותב: "לטייל בשדות ובכרמים שנצטווינו ע"ז- 'ונשמרתם
מאוד לנפשותיכם'". יש שמועס ידוע מהח"ח שאמר לבני הישיבה בראדין, ומתחיל
שם "אל תרבו ללמוד יותר מדאי! ההתמדה שלכם זה עצת היצר! לפנות ערב לצאת לטייל,
וכשאפשר יש לרחוץ בנהר" והוא מספר על עצמו "אני בימי נעורי הרבתי ללמוד,
גזרו עלי הרופאים לא ללמוד שתי שנים", ומצטטים שם "נו, מי גרם לי ללמוד?
היצר הרע! ואני לא ידעתי" עוד הוסיף הח"ח "לפי מה שאתם מתנהגים
נראה שאתם סבורים שצריך ללמוד רק בשנות הבחרות בישיבה, שהרי לא ישאר לכם כוחות לשנים
שאחרי הישיבה, אבל יהודי צריך ללמוד תורה כל החיים, ואל תפסידו לכם את
החיים".
ובענין הליכה ראוי לידע שבחור לחוץ צריך לעשות
הליכה מואצת לשחרור אנרגיות ולחצים, ובחור שאינו לחוץ יכול לעשות ההליכה כדרך
טיול, עוד הורה מרן הגרי"ג שליט"א שלא לשמוע מוזיקה בעת ההליכה לפי
ש"מוזיקה" זה עונג אך לא "מנוחה".
באותו שטח
שהיום ביהכנ"ס "חמדת צבי" היה פעם בריכה, מרן הגרי"ג
שליט"א אמר לי שהוא זוכר שהג"ר יששכר מאיר זצ"ל והג"ר בן ציון במברגר זצ"ל היו שוחים
"כמו ספורטאים" הוא אמר, כי כבר בגרמניה הם ידעו לשחות, ואנחנו היינו גם
כן בבריכה, וכן מרן רה"י הגרש"ר זצ"ל ומרן גאב"ד דפונביז'
זצ"ל ,גם הגאון ר' אייזיק שר זצ"ל בנה בריכה בישיבת סלבודקא בב"ב.
היום לצערינו בחורים מתאמצים בלימוד ובעבודת ה'
לא כפי טבעם ויותר מכוחותיהם ואינם שמים על לב לאמוד כוחותיהם, וגם לרבות שבחורים
מחמת רוב חשקם ומרצם, אינם נאמנים באומד הדעת כמה התמדתם מכוחות עצמם, וכמה מהמרצה
וממאגרי חירום ורזרבה הקיימת באדם ומיועדת למצבי חירום, דהיינו למקרים דאתיין
לפרקים שמזדמן להאדם איזה ענין הטורדו ממלאכת שמים או שנפל עליו בפתע פתאום איזה
ענין שמוכרח לעשותו, ולהתנהל בעיקר רגילותו בתורה בכה"ג הוא ע"י שמשתמש
בכוחות למצבי חירום הממריצים ומאפשרים להספיק המהלך הרגיל וגם לרבות הענין שניתוסף
עתה, אך אין להנהיג כן בקביעות לתפקד ע"י המרצה יותר מכוחותיו הטבעיים, כי
בזה לבסוף יצא שכרו בהפסדו שמתמוטט וכו' וחבל על הרבה בחורים בני עלייה גדולים
ששכחו את הטרמוסטט המודד את כח המנוע
בחנות חומרי בנין...
ישנם כאלה
שכבר שמעו שהתורה ועבודת ה' צריך להיות בשמחה ובמנוחת הנפש, והרי הם דורשים
ומלחיצים עצמם להיות בשמחה ובמנוחת הנפש... כאילו יש דין "הנהגה" לשמחה
ומנוחת הנפש, וענין זה מוסיף עוד מתח על שאר עניני ההלחצות שהם מלחיצים עצמם ולא
זו הדרך ולא זו העיר, אלא צריך ללמוד וכו' כפי כוחותיו הטבעיים באופן ש'תורת ה'
תמימה "משיבת נפש"' ולא "מלחיצת נפש" ו 'פיקודי ה' ישרים
"משמחי לב"' ולא "מצערי לב".
בא נראה
עוד קטע מהצוואה "מקומי בבית החיים בין אנשים פשוטים, אבקש לא להזכירני בשם
צדיק או יר"ש שלא אתבזה ע"י זה בעולם האמת", ועצה טובה לא לקרוא על
שמו, מה הפשט בזה?
והנה הוא
עצמו מסביר כוונתו, בהסכמה לספר "מנחת אריאל" הוא כותב: "אף על פי
שאינני יודע כלום", ושאלו אחי מה? הרב "לא יודע כלום"? ראה את כל
"האיילת השחר" על הש"ס, על התורה, "ימלא פי תהלתך", וענה
ביחס למה שאפשר לדעת אני באמת לא יודע כלום. והיינו, כמו שהיה מעשה עם ה"בעל
התניא" שביקש בפורים מהמוכיח שיגיד לו תוכחה, ואמר לו, מה ההבדל ביני לבין
הרב? מה שאני יודע גם הרב יודע, מה שהרב לא יודע גם אני לא יודע, רק מה יש דברים
שהרב יודע ואני לא יודע, ומה זה נחשב לעומת מה ששנינו לא יודעים. וה'בעל התניא'
שהיה גאון עצום ומפולג, זלגו עיניו דמעות מאמיתות העניין,
אדם גדול
יש לו מבט נכון, מי אני ביחס להגר"ח מבריסק חיים, והוא ביחס לאחרונים, והם
ביחס לראשונים, והם ביחס לגאונים, והסבוראים, והאמוראים, התנאים, והנביאים, הרי
אין דמיון בכלל, לא שהוא מבטל את עצמו, אלא מרגיש נכון, שהרי אין סוף למה ששיך
להגיע, הוא לא מאשים את עצמו, אבל הוא עניו, כי הוא הכיר את ר' שמחה זעליג,
הבריסקער רב, החזון איש, וכי זה שהוא חי בדור שאחרים לפניו כאזובי הקיר הוא ירגיש עצמו גדול?! הלא הוא חי לפי אמיתות התורה ארוכה
מיני ארץ עמוקה ורחבה מיני ים, ולכך הוא משיא עצה טובה שלא לקרוא על שמו, דהרי
רצון האב לקרוא לבנו ע"ש אדם גדול וא"כ יקראנו בשם ישראל מאיר, אברהם
ישעיהו, יצחק זאב, יעקב ישראל, אלעזר מנחם מן, שהוא ידע שהיו גדולים ממנו,.
ומצד שני,
הוא מכיר את מקומו, הוא מבין, ויודע מה לעשות, אחי סיפר לי שכמה פעמים רבינו
התלונן בפניו על אנשים שמאריכים לפניו בהסבר הספק ובצדדים, בעת שהוא כבר מבין את
זה בהתחלה.
ועפי"ז
אפשר להבין "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"- והגמ'
אומרת אפילו מגורף ביבין, וטעון הבנה איך שייך דרגה נוראה כזאת בענוה וכי משה
רבינו לא מכיר בדרגתו? וכי משה רבינו לא
ידע שהוא מבחר המין האנושי ושלא קם נביא עוד בישראל כמשה וכו'? אלא אדרבה דוקא
מתוך גדלותו הכיר ביותר כמה כל גדלותו הוא מתוך סיעתא דישמיא מאיתו ית"ש שהוא
הנותן לך כח לעשות חיל והוא מבין זאת יותר משאר אינשי דוקא מתוך שהוא קיבל דרגות
ושפע רוחני יותר ויותר מאחרים והוא מרגיש יותר כמה קיבל מאוצר מתנת חינם, והוא
מבין יותר שאין לו במה להתגאות.
ובעזר ה'
נתקדם לאט לאט בעליה בתורה ויר"ש וכל מידה נכונה אריח ע"ג לבנה מדריגה
אחר מדריגה כי אז נצליח את דרכינו ואז נשכיל במסילה העולה בית א-ל בס"ד.
