דברים אחדים

בעז"ה ובסיעתא דשמיא זיכני הקב"ה לעלות חיבור זה על גבי הכתב.  חיבור המבוסס על דברים שנאמרו בוועד ממו"ר הגרי"י הוניגסברג שליט"א, שהעיר את עיניינו בוועדים הנפלאים והבהירים, שנאמרו בישיבה הקדושה "ישיבת פוניבז' הוועדים נאמרו בהכונתו של מורינו ורבינו ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטין שליט"א. שמוסר את נפשו ונותן את כל לבו למען הישיה"ק ולמען התלמידים בפרט, ודאג לקיים את הוועדים האלו למען תלמידי הישיבה, להנחותם הדרך, ולהאיר להם בחיי הבחרות, בפרק "האיש מקדש" וגם לאברכים.

 

הדברים נכתבו ע"פ הבנת הכותב ולא כפי שנאמרו,  ובתקוה שהדברים יביאו תועלת בחיזוק הבטחון בה' יתברך,  ובפרט בחייו של ה"בן תורה" שמבוסס על אמונה ובטחון בה' יתברך, כמו שכתוב בגמ' במכות "בא חבקוק והעמידן על אחת שנא' וצדיק באמונתו יחיה"  ובזמננו בפרט, שכלפי חוץ נראה שאין שום הסבר הגיוני לצורת החיים הזו, ורבו הספקות והתמיהות בעניין, אך כדי להרגיש בטוח בצורת חיים הזו, יש בנותן טעם, להבין על מה זה עומד ובעצם להבין מה זה בטחון, להבין את העוצמה שעומד מאחורי הבטחון, כמו שכתוב "מגדל עז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב.

 

 

 

 

בטחון פרק א'

הקדמה (מעשה)

יש מעשה מפורסם על ר' ישראל סלנטר שדרש פעם בבית הכנסת על מעלת הביטחון, ובין הדברים אמר שמי שמאמין באמונה שלמה שהכל מאיתו יתברך, הקב"ה ייתן לו כל מה שיבקש. והיה שם טייח אחד שניגש אחרי הדרשה לר' ישראל ושאלו: רבה אם אני מאמין באמונה שלמה שבסוף החודש הקב"ה יתן לי אלף רובל יהיה לי אלף רובל? ענה לו ר' ישראל שכן, אמר הטייח לעצמו א"כ למה לי לעבוד קשה, הלך הטייח לבהמ"ד ישב שם כל היום ואמר תהילים ומשניות. יום אחד באמצע החודש הגיע אליו ר' ישראל ושאלו: האם תיהיה מוכן שאשלם לך עכשיו חמש מאות רובל ובתמורה תתחייב לתת לי את האלף רובל שהקב"ה ישלח לך בסוף החודש, חשב הטייח לעצמו שודאי "עדיף ציפור אחד ביד משני ציפורים על העץ" ומיד הסכים, אמר לו ר' ישראל הנשמע כדבר הזה שאדם מוכן להפסיד חמש מאות רובל על שבועיים?! (ריבית של שבועיים זה לא חמישים אחוז.) אם היית מאמין באמת שתקבל אלף רובל לא הייתה מוכן להאמירו לחמש מאות תמורת המתנה של שבועיים, זה לא נקרא להאמין, מוטב תחזור לעבודתך.

השאלות

זה מעשה מוכר, אך זה מעורר אותנו לשאול את עצמנו, וכי אנו כן היינו מאמינים ולא היינו מוכרים את האמונה? וא"כ היכן אנו נמצאים במבחן הבטחון? האם לנו יש שייכות לבטחון? האם מידת הבטחון שייכת רק לגדולי ישראל, לאנשים גדולים, צדיקים גדולים, או האם ביטחון שייך לכל יהודי? ובכלל מה נקרא בעל בטחון?! לצום בה"ב, לטבול ש"י טבילות? איפה בדיוק עומד בטחון ביחס למה ששייך לבן תורה?.

ננסה לבאר ולענות על השאלות. אך ראשית כל צריך להבין מה זה בכלל בטחון, האם בטחון זה מצוה? מצוה קיומית? או אולי רק איזשהו סגולה, סגולה להצלחה, ובאמת אין בזה איזשהו מצוה?  ובכלל צריך להבין, (אם זה מצוה) הרי בדרך כלל שכר המצוה הוא תוצאה של המצוה, הוא לא עצם המצוה. אבל כאן העניין הוא לכאורה שאם אני רוצה להצליח, אני יבטח בה'?

עוד צריך לדעת, האם לבעלי הביטחון באמת יותר טוב בחיים, או שזה רק איזשהו גלולאה שמשכך דאגות, עד שקורה הצרה? ואולי בטחון שייך רק בעת צרה, בעיה, וכל העניין של בטחון זה שאם יש בעיה צריך בטחון לעבור אותה? ומה עם אחד שהחיים זורמים לו בנחת, אולי אצלו באמת לא שייך העניין של בטחון? הרי אנחנו יודעים על הרבה צדיקים גדולים, שהיו עניים ובעלי ייסורים והיה להם צרות. וא"כ היכן בכלל הבטחון קיים בעולם המעשה?

ענין הבטחון- הלכה ומעשה

והנה החזו"א בספרו אמונה ובטחון(פרק ב,) כותב:

"טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג בטחון. שם בטחון המשמש למדה מהוללה ועיקרית בפי חסידים, נסתובבה במושג חובה להאמין, בכל מקרה שפוגש האדם והעמידתו לקראת עתיד בלתי מוכרע, ושני דרכים בעתיד, אחת טובה ולא שניה- כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על היפוך הטוב הוא מחוסר הביטחון".. ואין הוראה זו בבטחון נכונה שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה' וגמולותיו יתברך."

החזו"א אומר שזה טעות לחשוב שכשאדם נמצא מול עתיד לא ידוע והוא לא בטוח שיהיה טוב אז הוא נקרא מחוסר בטחון, היות וכל עוד אין לאדם נבואה מנין לו לדעת שיהיה טוב ולהאמין שיהיה טוב לא נקרא בטחון.

וממשיך החזו"א ומבאר:

"אבל ענין הבטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכל בהכרזה מאתו יתברך,"

אלא שאם בטחון זה אמונה שהכל מאיתו יתברך, צריך להבין מה ההבדל בין אמונה לבטחון,  

ומוסיף החזו"א לבאר (אות ב,)

"אמונה והבטחון אחת היא רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והבטחון המבט של המאמין על עצמו, האמונה בבחינת ההלכה, והבטחון בבחינת המעשה" עכ"ד.

ועלינו להבין מה כונת החזו"א שהאמונה בבחינת הלכה והבטחון בבחינת המעשה.

בחינת ההלכה-אמונה

יש שירצו לבאר שכונת החזו"א למה שידוע שיש אמונה שנמצאת רק בלב, ויש אמונה בחוש, שאפילו שאדם הוא מאמין בכל לבו אבל כשזה מגיע למעשה, הוא לא עומד בניסיון וזה הבטחון.

אמנם אם כן, זה לא בהכרח קשור לבטחון. אלא להתנהגות האדם בהתאם להכרתו. והרי רואים את זה בכל העניינים. אם זה במידות או שאר עניני העבודה ולא דוקא ביהדות. למשל יש אדם שמחשיב איזה ענין והוא יודע ומכיר בערך הענין אך כשמגיע למעשה הוא לא נוהג כפי מה שהוא מחשיב ומעריך (למשל יש אגודת הירוקים אנשים שמאד מודאגים מכריתת עצים לצרכי בניה והעלמת השטחים הירוקים, אך אם יציעו להם לבנות את ביתם על שטח ירוק בחינם, מסתבר שהם לא יסרבו.). וא"כ יתכן ג"כ אדם שמאמין בהקב"ה בכל לבו ובשכלו, אבל באופן מעשי הוא לא בדיוק פועל כפי שהוא מאמין. כי כדי שאדם ינהג ע"פ הכרתו, צריך שירגיש שזה מחייב אותו. אך ללא קשר דוקא לאמונה בהקב"ה.  ולכן פעמים רבות אדם מרגיש שיש מרחק מסוים ואולי אפילו מרחק גדול בין מה שהוא מאמין בלבו לבין איך שהוא מתנהג למעשה.

ועוד יותר. הרי אפשר לראות אנשים ברחוב שאינם שומרים תורה ומצוות רח"ל. אבל שומעים אותם אומרים אני מאמין בלב (אפשר לראות אותם לפעמים אפילו שמים כיפה על הראש ומתפללים) האנשים האלה אמנם לא אפיקורסים- כי הם מאמינים. יתרה מכך, הם אפילו מאמינים שיש תורה. אך הם לא מרגישים מחויבות לנהוג כפי שהם מאמינים. אנשים אלו, אינם מבינים שהאמונה עצמה מחיבת התנהגות מעשית התואמת לאמונתם, כלומר קיום תורה ומצוות.

(וכאשר החזו"א כותב על האמונה שהיא בבחינת "ההלכה" כלול באמונה גם קיום רצון ה' יתברך שזהו התורה והמצוות, כי אנו מאמינים שיש בורא לעולם, והוא בראנו והוא ציוה לנבראים כיצד היא הדרך אשר ילכו בה ולכלל ישראל יש הוראות מיוחדות כי "בנים אתם לה' אלוקיכם", וככל שהאמונה והקשר עם הבורא עולם, חזקה ועמוקה יותר, ממילא יש לזה השפעה חזקה יותר על הנהגת חיינו לעשות את רצונו יתברך.

אך כל זה הוא מה שקורה החזו"א המבט הכללי של בעליה בבחינת "ההלכה" שהוא החלק של מחויבותנו והנהגתנו כלפי הקב"ה, והיא נובעת מהאמונה בה' ובאמונה שהקב"ה נתן לנו את התורה .

בחינת המעשה-בטחון

אמנם מה שכותב החזו"א שבטחון הוא בחינת "המעשה" היינו למאורעות הבאים עלינו איך אנו מקבלים את הנהגת הקב"ה אתנו, ובחלק הזה גם אדם שיודע ומאמין בבורא עולם ומקיים ציוויו עדיין לא מחייב שהוא בוטח בצורת החיים שלו, והוא לא מרגיש שהקב"ה מנהיג את העולם, ולא הסיבות והמקרים הטבעיים.

וזה כונת החזו"א שהביטחון בחינת המעשה, והיינו להכיר בזה שהקב"ה לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, והוא המבט של המאמין על עצמו "מי מנהל לי את החיים".

ביטחון מפיג את הפחד

והיכן מתבטא בטחון באופן מעשי? כותב החזו"א:

"וכאשר האדם נפגש במקרה, ושורש אמונתו מפיגה את פחדו ושאין לפניו נטייה לרעה יותר מנטיה לטובה, וענין זה יקראו מידת הביטחון"

זאת אומרת שהבוטח מסתכל על כל מצב, כמצב שקול שאין מושג של רוב אחוזים או רוב סיכויים, אדם שיש לו ביטחון יודע שהעולם מתנהל ע"י הקב"ה ולא ע"פ הסתטיסטיקה.

אמנם עדין צריך להבין, איך ידיעה זו אמורה להפיג את הפחד?  שאמנם  אין רוב אחוזים שיקרה משהו לא טוב, אבל עדין יש ספק השקול, למשל אם הרופאים אומרים לבן אדם שרוב הסיכויים שהוא לא יצא (ח"ו) מהמחלה והוא בעל ביטחון ויודע שאין דבר כזה רוב אלא שזה שקול אצלו ורק חמישים אחוז שהוא לא יצא מהמחלה, לכן הוא יהיה רגוע?! ואם מתחילה הוא עומד בפני מצב שקול האם במצב כזה אין מקום לביטחון?!.

ממשיך החזו"א ומבאר:

"וממדת הביטחון להעמיד עצמו על נקודת האמונה, אף בהעלותו על מחשבתו צד היסורים, ושיהי' לבו ער כי לא המקרה פגעתו, שאין מקרה בעולם כלל רק הכל מאיתו יתברך, וכמו שאמרו הרוגי לוד לוליינוס ופפוס (תענית יח,ב,) ואנו נתחייבנו... ואם אין אתה הורגינו הרבה הורגים, יש לו למקום, והרבה דובים וכו' וכל זה ממידת הביטחון."

לכאורה מתבאר מדברי החזו"א שנכון שיכול להיות שיהיה לא טוב, אך צריך להתחזק ולהאמין שגם זה מאיתו יתברך ולא המקרה פגעתו.                                             

אמנם השאלה בעינה עומדת סוף סוף אף אחד לא רוצה להתייסר, ואיך בטחון כזה תפיג את הפחד מהייסורים.

ברוך הגבר אשר יבטח בה'

ואולי צ"ל שביטחון זה דרגה של קבלת ייסורים מאהבה, מתוך אמונה "שכל דעביד רחמנא לטב עביד" כרופא המכאיב לחולה כדי לרפאותו, וכאב המייסר את בנו להעמידו על דרך טובה.

אך אם נכונים הדברים א"כ למה החזו"א אומר לראות את המצב כשקול, אדרבה אם רוב הצדדים הם לא לטוב אז יש ניסיון יותר גדול להאמין ש"כל דעביד רחמנא לטב עביד".

ובאמת בפסוקים שמדברים על ביטחון מבואר שבטחון זה לא רק קבלת ייסורים באהבה אלא הרבה מעבר לזה. בנביא [ירמיהו יז,] כתוב: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ: וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא (ירא) יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי"  ובתהלים [לב,י,] כתוב "וְהַבּוֹטֵחַ בה' חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ" הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: לְהַצִּיל מִמָּוֶת נַפְשָׁם וּלְחַיּוֹתָם בָּרָעָב.[לג,יח,יט,]  מבואר שאדם שיש לו בטחון הוא מבוטח בעצם.

והרבינו יונה בשערי תשובה [ג, לב,] מבאר על הפסוק:

" כי תצא למלחמה וגו' וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם (דברים כ,) הוזהרנו בזה שאם יראה האדם כי צרה קרובה תהיה ישועת ה' בלבבו. ויבטח עליה. כענין שנאמר (תהלים פה,) אך קרוב ליראיו ישעו וכן כתוב (ישעיה נא) מי את ותיראי מאנוש ימות:"

והמצודות דוד מבאר על הפסוק במשלי (יח,י,):

" מִגְדַּל עֹז שֵׁם ה' בּוֹ יָרוּץ צַדִּיק וְנִשְׂגָּב " משען שם ה' הוא כמגדל חזק ועוד יותר כי המתחזק במגדל הנה יושב בו כלוא ולא יפנה ללכת אנה ואנה אבל במשען שם ה' ירוץ הצדיק בכל מקום שירצה ומתחזק שם.

והחובת הלבבות ג"כ מאריך במעלת הביטחון, בשער הביטחון בפתיחה, וכותב שבעל הביטחון דומה במנוחת נפשו... לבעל האלכימיה והוא היודע להפך הכסף לזהב והנחשת והבדיל לכסף, ולא עוד אלא שיש לו יתרון עליו בעשרה דברים, שבעל הבטחון פרנסתו מובטח לו בכל מקום, ובכל הסיבות מסיבות העולם, שהבוטח בה' מובטח לו שלא יוזק... הבוטח בה' לא מפחד מאף אדם שיקח לו את פרנסתו,  אינו מפחד שיגנבו לו, או שהמלך יטול ממנו את רכושו וכו' ע"ש.

היוצא מדבריהם הוא, שבמעלת הבטחון יש הרבה מעבר לקבלת יסורים מאהבה. (ברבינו יונה שאומר שנצתווינו לבטוח על ישועת ה'. המצודות דוד שאומר שהצדיק מתחזק על משען ה'. והחובה"ל שאומר שלבעל הבטחון מובטח שלא יוזק.)

לבעל הבטחון יש סיעתא דשמיא

ואמנם מבחינת הסטטיסטיקה אצל בני אדם שיש להם ביטחון, לרוב המקרים שנתקלו בבעיות, באו על מקומם והסתדרו בסוף, והמקרים שלא הסתדרו הם אחוזים מועטים. לעומת זאת דוקא אצל אלה שאינם בעלי ביטחון המצב נראה יותר כשקול שאין יותר אחוזים לטוב מלמוטב, אלא פעמים לכאן ופעמים לכאן כל מקרה לפי ענינו.

ובאמת אם נדייק בלשון החזו"א נראה, שלא כתוב שכאשר האדם נפגש במקרה הרי המקרה שקול אצלו, אלא לשון החזו"א הוא "שאין לפניו נטיה לרעה יותר מנטיה לטובה" והיינו שהמקרה לא מושפע משום גורם, לטוב או למוטב. אך בסופו של דבר, ודאי שלבעלי ביטחון יש סיעתא דשמיא מיוחדת, והקב"ה עושה חפצם על הצד היותר טוב.

 

השכר של בעל הביטחון

בחידושי מרן רי"ז הלוי על התורה מבאר ביאור נפלא על הפסוק קוה אל ה' חזק ויאמץ ליבך וקוה אל ה' (תהילים כד,) וז"ד: נראה להסביר כונת הפסוק כי הכתוב אומר שהתשלום הגדול שיזכה לזה בעל הבטחון הוא שהקב"ה יחזק ויאמץ לבבו ויהיה בטחונו עוד יותר גדול ויותר חזק.

ומבאר הגרי"ז בדרך משל לשני אחים האחד עשיר והאחד עני והאח העשיר היה טוב לב והיה מפרנס את אחיו העני ביד רחבה עד שלא היה ניכר בהנהגתו, שום הבדל לאחיו העשיר. פ"א אמר העשיר לאחיו העני: הן אמת שלא חסר לך מאומה, אך זה בעצמו הוא לא טוב שכל מצבך תלוי בי, וכל מחסורך יהיה נשען על טוב לבי. אלא הציעך שהקציב למענך סכום כסף גדול שבו תעשה ממנו עסק עצמאי ותמצא את פרנסתך ברוח מבלי להיות תלוי בי. והנה זה ודאי שמצב זה הוא יותר בטוח וכדאי בשבילו, שעד היום היה צריך כל פעם לסיבה מחודשת לטוב ליבו של אחיו, והרי אינו יכול לדעת אולי מחר ישנה דעתו וכבר לא יהיה לו רצון לתת ואילו עכשיו אינו תלוי ברצון של אחר.

והנמשל הוא שהנה הכתוב מעיד שעל ידי מדת הבטחון אפשר להשיג כל דבר, כענין שנאמר " והתענג על־יהוה ויתן לך משׁאלת לבך"(תהלים לז, ד,) והיינו שאם יהיה בטחונך בה' כ"כ חזק עד שתתענג ע"י זה, אז ה' יתן לך משאלות לבך. ו"להתענג" אומר הגרי"ז (בסטנסיל), זה כמו אחד שהרויח מעיסקה שאפילו שהוא כבר מאושר מעצם הידיעה שהרויח אבל זה לא דומה לאושר שיש לו כשהוא מקבל את הכסף בפועל. כך גם "והתענג" כאילו יש לו הכל בפועל. וכן הכתובים מעידים: (שם)  "גּ֣וֹל עַל ה' דַּרְכֶּ֑ךָ וּבְטַ֥ח עָ֝לָ֗יו וְה֣וּא יַעֲשֶֽׂה, וְהוֹצִ֣יא כָא֣וֹר צִדְקֶ֑ךָּ֝ ומִשְׁפָּטֶ֗ךָ כַּֽצָּהֳרָֽיִם" ואומר הרי"ז שהמציאות של הביטחון הוא, שלפי ערך שלמות הבטחון שיש לאדם, כך ישלם לו ה' יתברך באותה מדה וישיג כל משאלות לבו בהרחבה,

נמצא שהמצב הכי טוב שיכול להיות לאדם בעולם, זה להתענג על ה' ולהשליך על ה' יהבו יותר מכל מצב אחר של עשירות וכדו', ודוד המלך אומר בתהלים (קלא, ב,)"כְּ֭גָמֻל עֲלֵ֣י אִמּ֑וֹ כַּגָּמֻ֖ל עָלַ֣י נַפְשִֽׁי" לשון המצו"ד "כתינוק הנגמל משדי אמו שכל בטחונו על אמו כן כל בטחוני בה'"

וא"כ כשהקב"ה בא לתת שכר לבעל הביטחון הייתכן שייתן לו שכר פחות ממה שהוא עושה והרי אם יתן לו עשירות במידה שכביכול לא יצטרך לביטחון, הרי זה לא שייך, כמו שהובא לעיל מהחובת הלבבות שמידת הביטחון יתרה בערכה מכל מה שיש ושייך שיהיה בעוה"ז, ויותר מבעל האלכימיה (אדם שיודע להפוך מתכות לזהב וכסף) שלכל דבר יש הגבלה או פחד מבני אדם מהשלטון, גנבים, ליסטים, משא"כ בעל הביטחון שאין לו הגבלה ופחד כלל. וא"כ התשלום הגדול ביותר שאפשר לתת על בטחון הוא שהקב"ה יחזק ויאמץ לבבו ויזכה לעוד יותר בטחון, ויתענג עוד יותר וזה שנא' "קַוֵּ֗ה אֶל ה' חֲ֭זַק וְיַאֲמֵ֣ץ לִבֶּ֑ךָ וְ֝קַוֵּ֗ה אֶל ה'."

 

תתענג על ה'

ובאמת השכל אומר לנהוג כך. כי הרי אם אדם יחשוב א: שהקב"ה אוהב אותו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו ב: שלהקב"ה יש את היכולות להטיב עמו יותר ממה שהוא יכול להטיב אם עצמו ג: שהקב"ה גם רוצה להטיב עמו, וכי אדם ששכל בקדקודו לא יתענג ע"ז?! במעשה אם אותו אח עני שהיה סמוך על שלחן אחיו היה לו הכל, ובכל אופן היה מודאג שמא אחיו ישנה את דעתו ויפסיק לכלכלו, אך אדם שסומך על שלחן אביו שבשמים אם יש הבטחה "שיתן לך משאלות לבך" וכי תדאג שמא ח"ו... הרי אני ה' לא שיניתי. וק"ו מבשר ודם, שבן הסמוך על שלחן אביו אינו פוחד ואינו מודאג אולי אביו ישנה דעתו.

והדוגמא לאיזה דרגות אפשר להגיע להיות סמוך על שלחן הקב"ה, מובא בגמרא בתענית(כה,א)

מעשה בר' חנינא בן  דוסא "חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא אמר לה בתי למאי עציבת אמרה ליה כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן והדלקתי ממנו אור לשבת אמר לה בתי מאי איכפת לך מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק תנא היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה".

וביאר הגר"ח מוולוז'ין, שר' חנינא לא אמר פה איזה לחש או עשה פה מופת, אלא שאצל ר' חנינא ההתפעלות משמן שדולק היה לא פחות מחומץ שדולק, כי הטבע זה הנהגת הקב"ה בדיוק כמו הנס, רק כיון שהקב"ה מנהיג כך כל הזמן, זה יוצר אשליה כאילו יש איזה מציאות שע"י שמן דולק אש.  והסיבה שהקב"ה מנהיג כך הוא כדי שיהיה לאדם בחירה לחשוב שיש טבע והתפקיד שלו הוא לגלות שאין טבע והכל בגזירת עליון. ומימילא ר' חנינא שהיה בדרגה כזו שהכיר בהכרה "שאין הבדל בין טבע לנס וכל הבריאה נבראה בשביל האדם השלם אז מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחמץ וידלק. ואמנם שזו דרגות גבוהה, אך אין גבול לדרגות.

 

מי שאמר לעולמו די

ומובא במדרש (מובא ברש"י פר' בראשית מג,יד,) שכשהקב"ה ברא את העולם היו העולמות מתרחבים עד שגער בהם הקב"ה ואמר די, וזהו שנאמר מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, וביאור דברי המדרש כתוב בספרים שעולם הוא מלשון העלם שכשהקב"ה ברא את העולם הקב"ה כביכול העלים את עצמו מהבריאה ונתן לאדם את התפקיד לגלותו, ובזה נבחן האדם בהשתוקקות וברצון לגלות את בעל הבירה, וככל שההסתר יותר גדול כך שכרו של האדם בגילוי הקב"ה יותר גדול, "והעולמות היו מתרחבים" היינו שההעלם נהיה יותר גדול כדי לתת יותר שכר, והקב"ה גער בהם שלא יהיה יותר מדי העלם שאז יהיה קשה מדי לגלותו.

אדם שנמצא בצרה, ואינו יודע מאין יבא עזרו הוא בעצם נמצא בהעלם. וזה לטובתו, כדי שגם מתוך המצב הזה יכיר את בוראו אך אדם לא תמיד מכיר בזה וקשה לו להתמודד אם מצבו וזה שאומרים "מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו (שזה מצב של עלם) די" אלא שנכיר את בוראינו במצב של גילוי ושלא נצטרך לגלותו מתוך העלם.

בטחון-להכיר את בעל הבירה

נמצא א"כ שבטחון אינו ענין של קבלת יסורים באהבה, אלא פשוט לגלות ולהכיר את בעל הבירה, ושהוא מנהל את בירתו, אם זה כאשר בזמן שפע שהכל טוב ולא חסר כלום, להכיר מי נתן לי את כל זה, וגם כאשר לא הכל הולך בדיוק כמו שציפינו ויש הסתר אז התפקיד לגלות שגם במצב הזה נמצא הקב"ה ורק בידו להוציאנו מצרה לרווחה, (וכשאנו בוטחים בהקב"ה זה עצמו סיבה שהקב"ה יוציאנו מצרה כמו שהזכרנו לעיל בביאור הפסוק "והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך").

ויש מעשה שסיפר ר' וולף רוזנגרטן שהרב מבריסק היה מתאכסן אצלו כשהיה נוסע לשוויץ, סיפר לו הרב מבריסק שבזמן השואה כשברח מהעיר בריסק מפחד הגרמנים ויחד אם הרב התלכדו קבוצה מבני העיר, באמצע הדרך הרב נעצר לתפילת מנחה אנשים בקבוצה אמרו לרב זה פיקוח נפש לעצור הנאצים מסתובבים בכל מקום, אמר להם הרב הרי בעצם אנו כלל לא יודעים שלהיכן שנגיע אין נאצים, הדבר שבטוח הוא שבבריסק מסוכן אך מבחינת הסכנה מהנאצים אין אנו יודעים שכאן יש יותר סכנה מכל מקום אחר שנגיע אליו. והיו מספר אנשים שלא קיבלו את דבריו והמשיכו בדרכם, והרב מבריסק נעמד להתפלל שוכח מכל הנעשה סביבו, לאחר התפילה המשיכו בדרכם וכעבור כברת דרך התגלה לפניהם מחזה מזעזע, כל חבריהם לקבוצה שהמשיכו בדרכם טבוחים למות התברר שבדיוק כשעזבו עברה במקום פלוגה של חיילים נאצים וחיסלה את כולם ועד שהרב גמר את תפילתו כבר הספיקו לעזוב את המקום.

ועוד מעשה שהיה אם הרב מבריסק כשהיה בגטו ורשא בזמן המרד, הנאצים ימ"ש הטילו אש וגפרית, כל ערב הם מחקו עשרות בתים על יושביהם עד שורשא נכנעה, אנשים הסתובבו כמו בעלי חיים במלכודת, היה פחד מות ממשי, אנשים היו כל הזמן בבגדיהם אולי הנאצים יקחו אותם עוד רגע, היחיד שהיה רגוע היה הרב בריסק אנשים שאלו אותו "הרבה לא יודע מה קורה"?! אמר להם אני יודע ודוקא לכן אני רגוע, והסביר, שהדאגה היחידה שצריכה להיות לבן אדם זה שאולי לא עשה מספיק השתדלות  ואנו הרי במצב שאין מה לעשות, מלאך המות מה לי הכא מה לי התם, א"כ אנו תלויים כל כולנו בהקב"ה ממילא אין כאן שום חובת השתלות א"כ על מה נדאג, והרב מבריסק המשיך הכל כרגיל כאילו אין שום מלחמה.

וכך נהג הרב מבריסק בחיי היום יום, כשהיה מגייס כספים לכולל, לא היה דואג רק לאותו חודש ולא היה לוקח כספים בשביל חודשים אחרים, ופעם הגיע אליו גביר בר"ח אם סכום כסף גדול לכולל, והרב מבריסק לא הסכים לקחת, באמרו אני כבר חילקתי החודש את המלגה, ובשביל החודש הבא אני לא לוקח, ואף פעם לא היה כסף עד ממש לפני ר"ח, ובר"ח תמיד חילק את המלגה, זה המשמעות של סמוך על שלחן גבוה, וזה הביאור של מידת הבטחון.

וזה מעשים שבכל יום אברכים מחתנים ילדים וההוצאות הם יותר מכל המשכורות של האשה והמלגות של הכולל יחד,  וברוך ה' הם מסתדרים ומחתנים את הילדים, אנשים מבחוץ לא מבינים איך לילדים של אברכים יש דירות, שאצלם אפילו ששני ההורים עובדים לא מעלים בדעתם את האפשרות לתת, מאיפה יש לנו כסף לתת דירות הם אומרים, וכאן רואים אברך כולל, חיתן שנים עשר ילדים בלעה"ר ולכולם יש דירות, כי אם אדם סומך עצמו על הקב"ה, אצל הקב"ה אין הגבלות, אין מצוקת דיור, יש שפע.

ובאמת אין שום הסבר הגיוני לצורת החיים הזו, אך מצד שני אין פה סיפורי ניסים מעל הטבע, אלא בתוך מהלכי הטבע הקב"ה דואג לסמוכים על שולחנו.

ופעם נכנס יהודי ת"ח למרן הרב שטינמן שליט"א ושאל אותו איך אברכים מכניסים את עצמם לצורת חיים כזו שאין לה שום הסבר טבעי, הרי אין סומכים על הנס, ענה לו מרן הגראי"ל שליט"א שהיות שכך חינכו אותנו גדולי הדור (החזו"א אמר שאחרי השואה שנחרב עולם התורה צריך שכולם ילמדו כדי למלאות את החלל.) שזה צורך הדור, אז כל מי שמטפיל עצמו לחינוך הזה ולא עושה חשבונות, הקב"ה נוהג עמו באותו מטבע.

ואדרבה! פעם ראש ישיבת מיר ר' אליעזר יהודה זצ"ל קיבל סכום כסף מגביר כדי שיתן תוספת לאברכים וכנראה לא היה מספיק לכולם, אז הוא נתן רק לאברכים שנשותיהם עובדות, באמרו שאברך שאשתו לא עובדת מקבל ישר מהקב"ה בלי מתוכים הם לא צריכים אותי, הם חיים מעל הטבע, אך מי שאשתו עובדת שהוא חי באיזה שהוא מהלך טבעי אז אולי חסר במהלך הטבעי.

(ראיתי ג"כ באיזה עלון מעשה, שאברך הגיע למרן ר' אהרן לייב שטיינמן שליט"א ושאלו אם מותר לו להתחייב לנישואי ביתו יותר מכפי יכלתו והרב השיב בחיוב, אך כששכנו של האברך שהיה עובד לפרנסתו שאל אם מותר לו  להתחייב יותר מיכולתו ענה הרב שלא, ושאל האיש את הרב למה לשכני האברך פלוני הרב אמר שכן, ענה לו הרב שהוא מאוכלי המן, ע"כ, באוכלי המן כתוב המעט לא החסיר, "השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך" זה ביטחון.)

 

בטחון בה' בדרך הטבע

אמנם באמת צריך לדעת למעשה, כשאדם נמצא בצרה או סתם בעיה ורוב הסיבות אומרות שלא יהיה טוב, מה הבטחון אומר לו, לצפות שיהיה נס?! (ואם הוא לא בדרגה של ר' חנינא שמי שאמר לשמן וידלק יאמר לחומץ וידלק) הרי זה דרגה מאד גבוהה, ואיך בכל זאת צריך האדם לנהוג?.

אלא שהחזו"א [שם] ממשיך ואומר:

                 "אין מעצור לה' מלהושיעו ולהכין מסובבים שיסובבו את כל המסובבים",

וביאור דבריו הוא שאמנם לצפות לנס זה דרגה מאד גבוהה, אך גם בתוך מהלכי הטבע הקב"ה לבדו עשה עושה ויעשה ואין שום מעצור לה' מלהושיעו בדרך הטבע בצורה המופלאה ביותר, והיא הנקראת השגחה, ורואים את זה בחוש בהתבוננות במהלך החיים כמה פעמים אדם חשב שיקרה כך ולבסוף הדברים השתנו לא כמו שהיה בטוח שיקרה, וכמה פעמים אדם ע"י תפילות יצא מן המצר ולאו דוקא בדרך נס, אלא הקב"ה שינה את הדברים בתוך הטבע.

למשל היה סיפור בשואה אם קבוצת נוברדוקר'ס שמתוך בטחון בה' חצו את הגבול מתוך סכנת נפשות ממשי במצב של התאבדות, אלא שהקב"ה זימן למקום קבוצת פרטיזנים שהסיחו את דעתם של הגרמנים וכך בחסות הקרב שהיה בין הפרטזנים לגרמנים התלמידים נמלטו. וכי היה כאן נס מעל הטבע?! זה היה בצורה טבעית לחלוטין "רגלי חסידיו ישמור" הקב"ה מסדר הכל בדרך הטבע מעל כל הציפיות והאחוזים.

אם אדם מאמין שהקב"ה אדון הכל והוא לבדו עשה עושה ויעשה לכל המעשים, אז אצל בעל הבית אין אחוזים, מה יהיה, הכל אפשרי מעבר לכל ציפיות אנוש.

ורואים ג"כ במעשה של בתיה בת פרעה שגידלה את משה רבינו בבית פרעה הפך השכל ממש אבל באופן טבעי לחלוטין (ואמנם שאחרי שרצתה לקחת את התבה נעשה נס ונתארכה ידה אך עצם השתלשלות הענינים היה כביכול בדרך מקרה,)

ויש פסוק בקהלת (ט,א) " לֹא֩ לַקַּלִּ֨ים הַמֵּר֜וֹץ וְלֹ֧א לַגִּבּוֹרִ֣ים הַמִּלְחָמָ֗ה וְ֠גַם לֹ֣א לַחֲכָמִ֥ים לֶ֙חֶם֙ וגו', ותמוה, וכי בדרך הטבע שהטביע הקב"ה בבריאה לא לחכמים לחם?! ולא הגיבורים מנצחים במלחמה?!

אלא שאם נתבונן למשל במעשה אם לבן ויעקב, לאחר שיעקב בורח ולבן רודף אחריו הקב"ה מתגלה ללבן ואומר לו "הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ פֶּן־תְּדַבֵּ֥ר עִֽם־יַעֲקֹ֖ב מִטּ֥וֹב עַד־רָֽע" אך כשלבן מגיע ליעקב הוא אומר לו "יֶשׁ־לְאֵ֣ל יָדִ֔י לַעֲשׂ֥וֹת עִמָּכֶ֖ם רָ֑ע וֵֽאלֹקֵ֨י אֲבִיכֶ֜ם אֶ֣מֶשׁ אָמַ֧ר אֵלַ֣י לֵאמֹ֗ר הִשָּׁ֧מֶר לְךָ֛ וגו' " כביכול יש לו אפשרות לעשות כרצונו אך יש איזה בעיה צדדית שהקב"ה אמר אז הוא לא עושה אמנם יעקב יודע שאם הקב"ה אומר לו השמר לך אז אין מה לפחד ממנו הוא לא יכול לעשות כלום, וכי לבן הוא לא הגיבור?! על זה נאמר "ולא לגיבורים המלחמה".

אצל דוד המלך ג"כ כשיצא להלחם עם גלית, גלית אומר לדוד "הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי־אַתָּ֥ה בָֽא־אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת" ודוד עונה לו "אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ ה' צְבָא֔וֹת אֱלֹקי מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ" [שמואל א',י"ז,מ"ג], מהצד זה היה נראה חסר סיכוי לחלוטין, גלית עם מגן וצינה שריון חרב וחנית, ודוד עם תרמיל קטן מקל וכמה אבנים, גלית לא צריך לעשות הרבה רק להרים רגל על דוד... ולבסוף האבן בדיוק פגעה במצח וגלית נפל. לא היה כאן שום נס מחוץ לדרך הטבע, הכל היה כביכול טבעי לחלוטין, בעיתונות היו יכולים לכתוב על מקרה חריג תקלה בלתי צפויה והפקת לקחים וכדו', כפרי דמיונם הפורה של הכתבים. אך היות וגם הטבע זה "חיים ברצונו" אז הקב"ה מחליט שהאבן תפגע בדיוק איפה שצריך שהיא תיפגע כדי שגלית הענק יפול לידיים של דוד כפרי בשל.

וכן על הפסוק "לֹ֤א בִגְבוּרַ֣ת הַסּ֣וּס יֶחְפָּ֑ץ לֹֽא־בְשׁוֹקֵ֖י הָאִ֣ישׁ יִרְצֶֽה"  נשאלת השאלה וכי יעלה על הדעת שהקב"ה חפץ בגבורת הסוס או בשוקי האיש?!

אלא ע"כ כונת הפסוק שהיכן שיש שני צדדים, אם זה מלחמה או לאו דוקא מלחמה ממש ולצד אחד יש את גבורת הסוס או בעל שוקיים, הסקרים אומרים שכנראה הצד הזה הוא המנצח. וזה בא הפסוק ואומר: לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש... אלא רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו איפה שיש ביטחון בה', אז אין משמעות לגבורת סוס ושום כח אחר, ואיך זה יקרה, זה כבר לא משנה וזה יכול להיות באופן טבעי לגמרי, (יש אמרה: שהקב"ה לא צריך לעשות נס כדי להושיע.)

ולמשל שנים משחקים שחמט, ואחד הוא גאון שיודע את כל המהלכים כדי לנצח וכמה מהלכים לפני שהוא עומד לנצח אומר לו השני כבר ניצחת אין לי סיכוי, ואומר לו הגאון בא נתחלף אני יהיה בצד שלך המפסיד לכאורה, וכך עשו, ואע"פ כן הצליח הגאון להפוך את הקערה על פיה וניצח את הצד של השני שאמר שאין לו סיכוי.

הוא לא עשה כאן שום נס, הוא פשוט גאון שיודע את כל המהלכים איך לנצח, ולהבדיל הקב"ה שיודע הכל ועשה ועושה ויעשה הכל, כ"ש וכ"ש שיודע לכוון את המהלכים כדי שזה יצליח וזה לא.

בטחון הגבלת ההשתדלות

אמנם יש עוד נקודה שטעונה ביאור, האם מצוות הבטחון זה מצוה שהיא חובת הלבבות, ענין של השקפה והרגשת הלב, וא"כ כל אחד כפי דרגתו וענינו במידת הבטחון, או שמא יש גם איזה מצוה מעשית בחובת האיברים שהבטחון מחייב לנהוג כך?.

והנה בראשונים שמדברים על מידת הבטחון מבואר, שמצות הבטחון מגבילה את ההשתדלות הנדרשת מהאדם. והיינו שאדם שיש לו בטחון ההשתדלות שלו היא מינימלית. (ועיין במסילת ישרים (סוף החסידות) שכתב " כיון שעשה אדם קצת מלאכה משם והלאה אין לו אלא לבטוח בקונו" ע"ש) וזה צריך ביאור. שהרי סוף סוף האדם התקלל בקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם" שאדם צריך להתיגע בשביל להתפרנס והיכן כתוב שהקללה לא חלה על בעלי בטחון?!

אלא שכאן באמת מתחלק האמונה והבטחון, שמצד האמונה לחוד באמת היה יכול להיות שאדם יצטרך לעשות השתדלויות לדאוג לעצמו לפרנסתו, לסדר את עצמו לחיים, לחתן את הילדים, ולעוד כל מיני דברים עתידיים, כיון שאדם מאמין יודע שיש קללה בזעת אפיך תאכל לחם, ומקבל על עצמו את הדין באהבה.

משא"כ בא מדת הבטחון ואומר, שאמנם מוטל על האדם להשתדל כדי להשיג פרנסה, אבל בסופו של יום הקב"ה מחליט אם יהיה לך פרנסה או לא, והוא מחליט גם כמה תקבל, ולכן טעות לחשוב שאם אני יעבוד יותר או פחות בזה תלוי כמה אני מקבל וכ"ש אין טעם לדאוג מה יהיה מחר כיון שזה לא תלוי בך.

 וזה לשון המסילת ישרים (שם):

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז''ל במאמריהם (ביצה ט''ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו', וכן אמרו (יומא ל''ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.

ונבאר בדרך משל: למפעל ענק של טקסטיל, אם אלפי עובדים ואנשי תחזוקה, אם יבא איזה עובד ויתחיל לדאוג לענייני המפעל, מה יהיה אם הפס יצור לא יצא טוב, או שלא יהיה קונים וכדו' הרי זה ממש מגוכח, במקרה הטוב הוא יקבל נזיפה. מי אתה שאתה דואג! יש כאן בעה"ב, המפעל קיים כבר שנים ואתה בסה"כ עובד זוטר, הכל בשליטה, תעשה אתה את עבודתך כמו שצריך ותיתן לבוס לנהל את המפעל אם הניסיון והידע שלו.

וזה ענין הבטחון. תבטח בהקב"ה שמנהל את העולם, והקב"ה לבדו קובע אם וכמה כל אחד יקבל. ואמנם הקב"ה אומר "בזאת אפך תאכל לחם", אבל לא ביקשו ממך להיות בוס ולדאוג מה יהיה וכדו', אלא מה שמוטל עליך לעשות עכשיו תעשה, יש כאן מנהל, (ואפילו אם באמת לא הסתדר, זה לא העסק שלך וזה לא בשליטתך אתה עשית את ההשתדלות שלך,) תבטח בהקב"ה שיודע מה שאתה לא יודע.

והנה החובת הלבבות (שער הבטחון) מביא מעשה באחד מן הפרושים שהלך למדינת הים להביא טרף לבני ביתו, ופגע בעובד כוכבים אחד שהיה בדרכו לע"ז, ואמר לו כמה עיוורון ומיעוט הבנה יש בע"ז, ושאלו העכו"ם את מי אתה עובד? ענה לו הפרוש את היכול המכלכל, האחד והמטריף שאין כמהו. אמר לו העכו"ם א"כ וכי לא יכול לפרנס אותך במקומך שאתה מגיע עד כאן?! ואותו פרוש חזר למקומו. מבואר במעשה הזה שהגם שצריך לעשות השתדלות אבל יש גבולות כמה צריך האדם להשתדל והחסיד הבין שעד כדי כך לא היה צריך. וגם כאן צריך לדעת למה זה מחוץ לגדר ההשתדלות, וא"כ מהו גדר ההשתדלות ?!

השתדלות עד כמה?

אלא שצ"ל שהגבול בין השתדלות הנצרכת לריבוי ההשתדלות הוא: שאדם צריך להרגיש, שהגם שהוא עמל כדי להביא פרנסה לביתו, אך "לא בעמלו תלויה פרנסתו, אלא בגזרת אין עוד מלבדו" והעמל היא רק פריעת חוב בעלמא (כמבואר במס"י). וכשאדם עמל יותר מדי, זה בגלל שיש לו הרגשה שפרנסתו תלויה בעבודתו, "בכוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", משא"כ אדם שמכיר בזה שהוא עושה רק השתדלות אינו דואג לטרוח יותר מדי אלא עושה את המינימום הנצרך כפי יכלתו, ואת פרנסתו תולה בהקב"ה ולא בעבודתו. והרי זה דומה לפקיד שמקבל שכרו לפי שעות העבודה, פקיד כזה בד"כ לא יטרח יותר מידי אלא עושה רק מה שצריך לעשות, ביודעו שגם אם יטרח יותר, יקבל את אותו השכר, כך גם בענין ההשתדלות, אם אדם יאמין שכמה שנגזר לו מהשמים כך יקבל ולא משנה כמה יעבוד, מימילא הוא לא יטרח יותר מדי, אלא כמה שצריך ותו לו.

 

בחובה"ל מבואר כמה הגדרות בביאור ההגבלות של חובת ההשתדלות וז"ל: [שם פ"ג]

"נבאר עתה כי אין כל אדם חיב לחזר על כל סיבה מסיבות הטרף כי הסיבות רבות... ומי שהוא חזק בגופו וחלש בהכרתו ראוי לו מהן מה שיש בו מן היגיעה כפי שיכול לסבול. ומי שהוא חלש בגופו והכרתו חזקה אל יבקש מסיבות הטרף מה שמיגע גופו אך יטה אל מה שיהיה קל על גופו ויוכל להתמיד עליו.

ומבואר שחובת ההשתדלות היא אך ורק כפי כוחו ויכולותיו של האדם.

וממשיך החובה"ל:

"ומי שמוצא במדותיו וטבעו כסף אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבל את טרחה יחזר עליה וישים אותה סבה להבאת מזונו ויסבל מתקה ומרירותה ואל יקוץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים, אך יבטח באלהים שיספיק לו טרפו כל ימי חייו".

והיינו שאם לפעמים הוא לא מרוויח מעבודתו שיש איזה תקופת שפל. שלא ילך לחפש עבודה אחרת אלא יבטח בה', וזה גם מגבלה בחובת ההשתלות, לא לרוץ מעבודה אחת, לעבודה שאולי נראית יותר משתלמת, אלא יבחר את מה שמתאים לו ויתמיד בה, כיון שההשתדלות היא רק גזירה ("בזעת אפך...") שנגזר עליו משמים, והקב"ה לא גוזר על אדם דבר שהוא לא יכול לעמוד בו, ולכן בבחירת סוג ההשתדלות על אדם להתאים את ההשתדלות ליכולותיו, וגם אם לפעמים לא הולך כ"כ, אין זה בגלל שהעבודה לא תועלתית אלא גזרת הבורא שעכשיו ירויח פחות. ואין נפק"מ אם זה במקום הזה או במקום אחר.

וכל זה מהטעם שביארנו שאע"פ שאדם נתקלל שישיג פרנסתו בעמל, מ"מ הוא רק בתוך הגדר של פועל אצל בעה"ב שעושה עבודתו ותו לא, אבל הדאגה לפרנסה ישאיר לבעה"ב למי שמנהל את העולם והוא זה שדואג למה יהיה!   וזה מה שאומר החובה"ל בהמשך:

"ואל יחשב כי טרפו מעמד על סבה ידועה, ושאם תמנע הסבה ההיא ממנו, לא יבא בסבה אחרת, אבל יבטח על האלהים בטרפו וידע כי הסבות כלן אצל הבורא שוות יטריפהו במה שירצה מהן, ובעת שירצה מאיזה ענין שירצה."עכ"ל.

וכן כותב החובה"ל שאדם המאמין גם לא יחניף לאדם אחר בידעו שרק הבורא יתברך בידו הכל והוא זן לכל. כי וודאי שזה לא בגדר ההשתדלות לקוות לאדם אחר מלבד מאיתו יתברך.

 

בטחון-השלמות האמיתית

אמנם באמת יש דרגה יותר גבוהה במדת הבטחון והוא מה שאומר הגאון במשלי [כב,ט,]

ש"עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו ביטחונם בה' יתברך כמו שנאמר "וְיָשִׂ֥ימוּ בֵֽאלֹהִ֗ים כִּ֫סְלָ֥ם וגם כן לספר אח"כ לבניהם כמו שנא'  "לְמַעַן יֵדְעוּ דּוֹר אַחֲרוֹן בָּנִים יִוָּלֵדוּ יָקֻמוּ וִיסַפְּרוּ לִבְנֵיהֶם" והוא לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם והוא כלל כל המצוות כמו שנא' וְלֹ֣א יִ֭שְׁכְּחוּ מַֽעַלְלֵי־אֵ֑ל וּמִצְוֹתָ֥יו יִנְצֹֽרוּ ".               

וצריך להבין מה הקשר בין נתינת התורה, לבין מדת הבטחון דוקא? אלא שמובא בדברי אליהו:

שאלו את רבינו כיצד יהיה הבטחון בה', וענה רבינו הגר"א, שכבר פירש לנו דוד המלך בתהילים "אִם לֹא שִׁוִּיתִי וְדוֹמַמְתִּי נַפְשִׁי כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמֻל עָלַי נַפְשִׁי" (תהילים קלא,ב,) פי' כמו שהגמול (התינוק) היונק משדי אמו כאשר ינק די שבעו, אינו דואג ושם על ליבו אם יהיה לו מה לינק אחר שעה שעתיים כאשר ירעב, כגמול הזה עלי נפשי, שאין דואג כלל על המחר, וזה שאמר דוד המלך: "מַבְטִיחִי עַל שְׁדֵי אִמִּי"(שם כב,י,)ע"כ.

ולביאור הדברים נקדים את מה שכתוב בגמ' בסנהדרין (נט:) שאדם הראשון קודם החטא, היו המלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין. ולאחר החטא נאמר "בזעת אפיך תאכל לחם". ומדוע דוקא העונש הזה? כיון שחטא אדם הראשון היה, שהוא כביכול התערב במהלך שהקב"ה שם אותו, והוא הכניס את עצמו לנסיונות שלא נצתווה כדי להגדיל את שכרו, כאילו כביכול הקב"ה שם אותו בעולם בצורה שאינה מושלמת דיו כדי שהוא ישלים אותו, וההשלכות של החטא היה שנגזר עליו "בזעת אפיך תאכל לחם" רצית לנהל את העניינים הרי שלך לפניך, והמטרה היא, שכך יראה האדם שהוא לא מסתדר לבד, והקב"ה הוא זה שמסדר את העניינים, וידע שהוא הנותן לך כוח לעשות חיל.

א"כ בעצם מתחילה האדם הראשון היה כגמול עלי אמו ממש מלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין הוא לא היה צריך לדאוג לכלום, ואחר החטא השתנה שבפועל הוא מזיע בשביל לצולות ולסנן, אך למעשה הכל נשאר בגזרת עליון ומה שיהיה בסוף לא תלוי בו כלל.

ותכלית הקללה של בזעת אפך תאכל לחם, הוא כדי שיכיר מעצמו בזה שאין לו שום יכולות מלבד מאתו יתברך, (וזה דומה לאבא שרוצה לעשות משהו לילדו הקטן והילד בוכה שהוא רוצה לבד, ואז האבא נותן לו לנסות והוא רואה שהוא לא יכול ואומר "אבא תעזור לי" ) וכשהאדם יגיע למצב של הכרה גמורה ברבונו של עולם שהכל מאתו יתברך הרי שבזה השיג את המטרה.

וזה למעשה מדת הבטחון שזה לא רק כללים איך לנהוג וכמה השתדלויות לעשות אלא שאדם ירגיש "כגמול עלי אמו" כמו שהתינוק רגוע וטוב לו כי הוא קשור לאמו כי הוא יודע שאמו אוהבת אותו ורוצה בטובתו, והיא דואגת לו לכל צרכיו, כך גם האדם ידע שהקב"ה אוהב אותו, ודואג לו ורוצה אך ורק בטובתו, וגם אין לו שום מגבלה לתת לו הכל. וזה הקשר החזק, קשר של ביטחון בה' יתברך.

והנה הרמח"ל במסילת ישרים כותב:

"השלמות האמיתי הוא רק הדביקות בו יתברך והוא מה שדוד המלך אומר ואני קרבת אלקים לי טוב. (תהילים עג, כח,) ואומר )שם, כז,)"אחת שאלתי מאת ה'... שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנעם ה'"... וכותב הרמח"ל: אמנם לשיזכה אדם לטובה הזאת, ראוי שיעמל ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה. והינו שישתדל לדבק בו יתברך בכוח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצוות".

 ומבואר בדבריו שהדביקות בהקב"ה הוא ע"י התורה והמצוות ולפי זה מובן מה שהגאון אומר שעיקר נתינת התורה הוא כדי שישימו ביטחונם בה', ועיקר הכל הוא הבטחון השלם והוא כלל כל המצוות, כיון שהבטחון בה' זה הדביקות בה' "כגמול עלי אמו", והתורה והמצוות הם הדרך להגיע לדבקות בו יתברך, וזה השלימות האמיתי.

בטחון-מוכח במציאות

והנה אם נתבונן ג"כ במציאות, בחיי היום יום, שצצים בעיות ועולים לאדם דאגות, בדרך כלל מתברר שהדאגות היו לשוא, והכל בסוף בא על מקומו בשלום,  ויש איזה פסיכולוג שכתב, שהוא מציע לבן אדם לקחת יומן ולכתוב את כל מה שמטריד אותו, ואת כל דאגותיו, אחרי שלשה חדשים שיפתח את היומן, הוא יצטרך להחזיק את הבטן מרוב צחוק וגיחוך על מה שהטריד אותו, כך זה בדרך העולם, (חוץ מעצם הסיעתא דשמיא שיש לבעל הבטחון, שהוזכר לעיל) ההבדל הוא עד שהכל מסתדר, האם אתה מודאג? או אם יש לך בטחון אז אתה רגוע. 

ובאמת הקב"ה לא מנהיג את העולם במצב שהכל מסודר מראש, אך זה לא סיבה שבן אדם ידאג, ומשל למה הדבר דומה: ראובן הוא טיפוס מאוד מסודר ומאורגן, ובשעטו"מ כשראובן חיתן את בתו, הוא הזמין אולם וקטרינג תיזמורת וכמובן צלם, בצהרי ערב החתונה הוא כבר הגיע לאולם, והנה חשכו עיניו האולם ריק השולחנות מקופלים הכיסאות מסודרות בערמה, אין איש באולם, ואין זכר לחתונה שעומדת להתקיים הערב. מיד הוא מתקשר לבעל האולם, ומתחיל לצעוק עליו, "איפה החתונה שהזמנתי למה שום דבר לא מסודר?" עונה לו בעל האולם: "אל תדאג הזמנת חתונה להערב, יהיה חתונה! מה אתה לחוץ?" אומר לו ראובן: "אבל אני עכשיו באולם ולא רואה שום זכר לחתונה", שואל אותו בעל האולם: מה השעה עכשיו? עונה לו: ראובן שתים, שואל אותו בעל האולם: ומתי החתונה עונה לו ראובן: רבע לשבע בדיוק, אז אומר לו בעל האולם: לך הביתה ותחזור לכאן ברבע לשבע בדיוק ותראה שבעז"ה יש חתונה". זה אולי נשמע מצחיק, אך האם אנו לא מתנהגים כך בזה שאנחנו דואגים כל הזמן מה יהיה מחר, בעוד שמי שמסדר את מה שיהיה מחר זה לא אנחנו אלא הקב"ה שלבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים.

לסיכום: יוצא א"כ שביטחון שייך לכל אחד ואחד, ולאו דוקא בעת צרה, אלא אדרבה דוקא בחיי היום יום שאדם ידע שהכל מאיתו יתברך, והוא לבדו עשה עושה ויעשה ואנחנו לא עושים כלום, אלא רק משתדלים לעשות את תפקידנו ולא לדאוג מה יהיה, וכשאדם מרגיל את עצמו לחשוב כך, ממילא גם ח"ו בעת צרה הוא לא דואג, אלא שם בטחונו בבורא עולם ומקוה לישועתו. 

ואמנם יש דרגה יותר גבוהה, להיות סמוך על שלחן גבוה, שולחנו של הקב"ה "כגמול עלי אמו" נטול דאגות. אחד שחי כך הוא רגוע ובטוח כי על שלחן כזה לא חסר כלום.

וג"כ את הענין שאצל בעל בטחון, רואים בחוש שהקב"ה עושה חפציו ולאו דוקא בדרך נס אלא בדרכים טבעיים לחלוטין, העניינים מסתדרים ומעשיים שבכל יום.

 

לסיום: נביא כמה דוגמאות למעשה, אם זה בישיבה או בכולל, קורה שיש לבחור או אברך התלבטות בין שני חברותות אם אחד שאין לו כזה שם, הוא לא כל כך בחברה, אבל למעשה הלימוד איתו יהיה יותר טוב, ויש את הבחור פלוני שאמנם אולי השטיגען איתו לא יהיה מי יודע מה, אבל יש לו שם טוב והוא מקובל בחברה, ואם ילמד איתו יסתכלו עליו וזה יתן לו שם טוב, (הרי כתוב טוב שם טוב משמן טוב ) וזה יגרום שבעתיד יהיה לו חברותות טובות. והנה גם בהשתדלות ברוחניות יש כללים, השיקולים צריכים להיות מה טוב לעכשיו כיצד אני ילמד יותר טוב עכשיו.

וכן אם לבחור יש צורת לימוד שמתאימה לו וכך הוא נהנה ללמוד אך הוא חושש שאם ילמד כך מה יאמרו עליו החברים (אינו מספיק למדן וכדו') לא יהיה לו חברותות צריך לדעת שאין זה מחובת ההשתדלות לחשבן מה יהיו התוצאות של דבר שהדעת אומרת שזה מה שצריך לעשות כעת. אלא ילמד בצורה שהוא יודע שכך יוכל ללמוד יותר טוב.

ולמשל בחור מרגיש שלפי המצב שלו כעת (בהתיעצות עם רבניו) יהיה לו טוב ללכת לחיזוק לישיבה מסוימת אך הוא מחשבן שאם הוא ילך מה יאמרו עליו אולי זה יזיק לו בשידוכים כל החשבונות האלה הם הפך הבטחון. כיון שאם זה מה שטוב ונכון בשבילך לעשות אז זה חובת ההשתדלות, וכל ההשלכות מסביב תשאיר לרבונו של עולם, כי רק הוא יודע מה יהיה [ומעשה שהיה בישיבה מפורסמת היה בחור מהבחורים היותר מעורים בחברה. ובאיזה שהוא שלב הבחור החליט שקשה לו להתקדם בחברה בה הוא נמצא, ולאחר התיעצות החליט ללכת לחיזוק בישיבה לא כ"כ מוכרת. אחרי שנה הבחור חזר לישיבה ולא היה שייך להתעלם מהשינוי שחל בבחור, הרצינות, ההתמדה, החברים בישיבה בתחילה חשבו שהכל הצגה אך עם הזמן החלו לעכל את השינוי, ולא עבר זמן והבחור התארס אם שידוך מצוין וחשוב. [ודוקא הצעד הזה של הבחור שעזב את חברה ואת המעמד שהיה לו בישיבה כדי לעשות את הדבר הטוב והנכון בלי לחשבן את כל ה"מה יאמרו" מסביב, תפס אותם לעשות את השידוך].

וכך זה גם בעניני השידוכים, האם השיקולים הם שיקולים אמיתיים מה שבאמת טוב לחתן ולכלה, או שיקולים צדדים של מה יאמרו או מה יהיה אם... וכדו'.

הגאון אומר על הפסוק "צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר" (משלי יג, כה,) שהסיבה היא כיון שהצדיק אוכל כמה שהוא צריך בשביל לשבוע ולא מחשבן מה יהיה מחר. "מי שדאג לי להיום דואג לי גם למחר". אך הרשע כל הזמן דואג מה יהיה מחר אז הוא משאיר למחר, ומחר משאיר ליום אחריו נמצא שהרשע תמיד רעב וזה שנאמר ובטן רשעים תחסר  עכ"ד. וזה לאו דוקא באוכל, אלא בכל ענין אדם שאין לו ביטחון אף פעם לא בטוח במה שעשה, תמיד יש לו ספקות ודאגות.

הקב"ה יעזור שנזכה להתענג על ה' ,והקב"ה יאמץ את לבבנו ונקוה רק לה' יתברך.