יום עיון - יום בחצירך
כ"ו תשרי תשע"ח שהתקיים בישיבת אש התורה - הרובע היהודי ע"י איגוד בני הישיבות רמת שלמה – גבעת שאול בענין ההתייחסות הנכונה להנאות עוה"ז בהשתתפות הרב ישראל הוניגסברג שליט"א והרב אליהו דיסקין שליט"א
הנושא המדובר הוא כיצד היא ההתייחסות הנכונה לענייני הנאות
עוה"ז, חיובי או שלילי, ומה המידה הנכונה. פעילות גופנית כגון שחיה וכדומה
האם ראוי ונכון, טיולים קצרים או יציאות שונות שבחורים עושים באמצע זמן האם זה
נכון.
הרב ישראל הוניגסברג
קודם כל בעיקר הענין האם יש בהנאות עוה"ז איזה חסרון ופגם, בודאי
יש בזה, והמקור הוא מהפסוק קדושים תהיו וכמש"כ הרמב"ן שם קדש עצמך במותר
לך, וכ"כ המסילת ישרים בפרק על פרישות. והטעם לכך במסילת ישרים כתב שני
טעמים, א' שריבוי ההנאות המותרות עלול להביא את האדם לידי הנאות האסורות. ב'
המציאות היא שכשאדם מרבה בהנאות העולם מגיע לידי פריקת עול וגאוה כמ"ש בפסוק
פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך, וזו מציאות
מוכחת. ג' עוד טעם רואים בדברי חז"ל [עד שאדם מתפלל שיכנסו ד"ת לתוך
מעיו יתפלל על אכילה ושתיה שלא יכנסו] שמי שמתעסק הרבה בענייני עוה"ז הוא
מאבד את העדינות והרגישות לקדושה, שא"א לשכון יחדיו בנפש האדם גם הנאות
עוה"ז וגם אהבת עוה"ב ורוחניות.
נרחיב קצת את הדברים, יש תכונה מיוחדת באדם, בשונה משאר בעלי החיים,
שהוא כ"כ גמיש ומושפע ונבנה ע"י כל מה שעושה ומדבר ושומע מכל מה
שמסביבו, ודברים אלו משפיעים עליו באופן כזה לכאן ולכאן עד כדי שאדם שעושה כך וכך
נהפך במהותו להיות כזה וכזה ומי שעושה אחרת נהפך במהותו להיות משהו אחר לגמרי, וזה
שלא כמו בעלי החיים שאע"פ שניתנים לאילוף, אם נקח שני בע"ח שווים ונאלף
אותם להתנהג בצורה מסויימת כל אחד באופן שונה עדיין יהיו במהותם שווים ורק ההרגלים
השתנו, אבל אצל אדם מכל מה שהוא שומע מדבר מרגיש ורואה ועושה, זה פועל בנפשו וקובע
את הצורה המהותית שלו.
הקב"ה ברא את האדם בצורה כזאת שקיימים בו כל מיני סוגים של טבעים
טובים ורעים, ובכל אדם ואדם יש בתכונות נפשו מעט מכל מידה, ויש ריבוי של עשרות
מידות ותכונות, ולכל אדם יש תרכובת אחרת של המידות והתכונות בעצם טבעו, וגם אדם
נפעל כפי מעשיו ומקרי החיים שעובר עליו, עד כדי שכל אדם הוא בריה בפני עצמה וכאילו
מין אחר, והרי אפי' בטביעת אצבע אין שני בני אדם שויים בכל העולם כל שכן בתכונות
הנפש.
תפקיד האדם לכוון ולתקן את מידותיו ע"י שמשתמש בכוחות שלו לדברים
חיוביים, והמציאות היא שכמו שאדם מעמיד את עצמו בזה הוא יוצר ומשרטט ובונה את
האישיות שלו עצמו, וזה עיקר תפקיד האדם בעולם, זה כלל עבודת האדם בעולם, באופן שבו
יעמיד את עצמו בחיים כך נבנית האישיות שלו וזו צורתו ומהותו הפנימית.
יש לאדם גוף ונשמה, רבינו יונה קורא לגוף וכל תולדותיו בע"ח
שאינם מדברים, ובנפה"ח כתוב בשם הזוהר עה"פ נעשה אדם בלשון רבים,
שהקב"ה קיבץ את כל הכוחות הקיימים בעולם ויצר מהם אדם, שהאדם הוא עולם קטן
הכולל בתוכו כל הטבעים הטובים והרעים ומכיל בתוכו גם את התכונות הרעות של
בע"ח הטורפים, ולכן תובעים מהאדם הוי עז כנמר וכו' כי יש בכל אדם את התכונות
האלו, ומכל תכונה יכול אדם להשתמש לטוב או לרע, ואדם צריך לתקן ולבנות את עצמו ולא
לתת לטבעיו לשלוט בו בצורה חפשית אלא לכוון אותם לאופן המתאים.
עיקר הדבר הזה שאדם צריך לשלוט על עצמו ולא לתת לעצמו לחיות כמו בעל
חי עם כל המידות הרעות שלו, זה דבר מוסכם על כל חכמי האומות, למשל, בכל המדינות
בעולם יש איסור לסחור בסמים, מפני שצריכת סמים מאבדת את הדעת של האדם וכל אדם בר
דעת מבין שזה הרס לעולם ולכן נלחמים בזה בכל כוחם, א"כ עיקר הענין שאדם צריך
לשלוט על עצמו הוא דבר פשוט לכל בר דעת גם בלי תורה.
א"כ נבין שבריבוי הנאות אדם בונה בנפשו את הנטיה לרצות ליהנות,
ובכך מחזק את כוחות גופו הנהנים ולא את כוחות שכלו, ונעשה בזה יותר קרוב לבהמה
מאשר לאדם, וזה היפך תכלית האדם.
אדם חכם מבין מה מקדם את האדם בחיים, ושכל החלקים שהם גם צורך של בעלי
החיים אין ענין לאדם לפתח ולשכלל אותם, גם חכמי אומות העולם מבינים שהמציאות של
אני וחמורי נאכל מאבוס אחד הוא גנאי לאדם, והחכמים הגדולים שבהם היו מסתירים את
עניני הגוף שלהם, גם בלי תורה ובלי מצוה ויראת שמים, כל שכן אנחנו שחיים באמונה
ורוצים להשיג בחיים מטרות נעלות יותר ודאי שאין לנו צורך להגדיל ולהוסיף בעניינים
אלו.
יש עוד נקודה חשובה בענין זה, המציאות היא שריבוי של הנאות העולם יוצר
לאדם מגבלות בחיים, כשאדם מתרגל לרמה מסויימת של הנאות אינו יכול להסתפק בפחות.
למשל, אני מקנא בבדואי שכשהוא עייף הוא נשכב על קרטון על החול וישן שינה נעימה
ושלוה, ואילו אנחנו צריכים מיטה ומזרון ומיזוג ושקט ורק אז אנחנו נהנים כראוי
מהשינה, בעוד הבדואי ישן את אותה שינה וחווה את אותה חויה של השינה שלנו, ונמצא
שכל הנאה יוצרת מגבלה, שבתחילה החוויה של ההנאה היא מיוחדת ומהנה אבל עם הזמן
וההרגל בה היא הופכת לצורך ובלעדיה אי אפשר, ונמצא שהאדם הפשוט נהנה מאותם דברים
פשוטים שיש לו כמו האדם המפונק שנהנה מהדברים המיוחדים שיש לו, זה מסר חשוב מאוד
שנמצא שאדם כובל את עצמו בזה שהוא מפתח עוד הנאות.
לפעמים ריבוי ההנאה הוא מיותר ואינו נותן רווח אמיתי לאדם הנהנה. יש
ספר שיצא לפני כעשרים שנה נגד עישון שעל ידו נגמלו המוני אנשים מעישון, סיפר לי
בחור שנגמל מעישון ע"י הספר שכתוב שם לגבי סיגריה, שהפעולה של הסיגריה היא
מפלצת שנבנית ע"י העישון בתוך האדם והיא יוצרת רעבון לסיגריה הבאה, כלומר
לפני הסיגריה היה האדם שבע והסיגריה אמנם נותנת הנאה וסיפוק זמני אבל יוצרת את
הרעבון לעוד אחת, נמצא שהמעשן, לאחר הסיגריה נמצא באותו מצב כמו אדם שלא עישן את
הסיגריה כלל, וא"כ כל העישון זו אשליה, שהרי לפני העישון לא היה לו תשוקה וגם
אחרי העישון אין לו שובע אלא העישון יוצר תשוקה, למה הדבר דומה לאדם שבע שרואה
אנשים אוכלים והוא אינו רעב כלל וכי מתחשק לו להיות רעב כדי לאכול, הרי אין לו
צורך כעת ולמה ירצה להיות רעב, ואע"פ שהרעבים נהנים, מי שאינו רעב אינו זקוק
להנאה זו. נתאר לעצמינו אם היו כדורים שיוצרים תיאבון באופן כזה שנותנים לו אפשרות
ליהנות מעוד כמה ארוחות ביום שבמקום שלוש ארוחות ביום יוכל לאכול בתיאבון חמש
ארוחות האם מישהו ירצה לקחתם, ודאי שלא, רק מי שאצלו ההנאה היא תכלית לעצמה יעשה
כן כמו אדם שמקיא את מה שאכל כדי לאכול עוד, אדם בר דעת אינו חי כך, כל שכן בן
תורה שרוצה לחיות חיי דעת. נכון שמי שנהנה מאוכל והופך את האוכל לחוויה בפני עצמה
באמת יעשה כן, אך אנחנו מדברים על אדם נורמלי שרוצה לחיות כאדם ולא כבהמה, ואדרבה
אדם כזה יעדיף לקחת כדורים לשבוע, כדי שיספיק לו ארוחה אחת ביום.
א"כ הדבר ברור שריבוי הנאות באופן שאינו נצרך לאדם הוא מיותר
שלילי וגורם לכמה וכמה נזקים בנפש האדם, אמנם באותה מידה שאדם נצרך להנאה בוודאי
שהדבר חיובי וחשוב. ועתה נדון על נושא זה של הנאות וצרכים כפי שמתאים למציאות
החיים בתוך הישיבות.
המושג ישיבה הוא רק 'תורה', זו התבנית של ישיבה, בתוך ישיבה יש כמה
דרגות של התמדה ומשתנה מישיבה לישיבה ומבחור לבחור אבל זו התבנית יש רק 'תורה'
וקצת מוסר ותו לא, הצורה הזו עוזרת לבחור לחיות רק בתורה דבר זה חשוב מאוד ונצרך
לבניה האישית שלו, בפרט בימי הבחרות שהם הבסיס לכל החיים, המציאות מוכיחה שאם בחור
חי כך את ימי הבחרות שלו זה נשאר לו לכל החיים, [גם מי שיוצא אח"כ לעסקנות
וכדומה אינו נפרד מהתורה].
אמנם יש לצורה זו של ישיבה גם השלכות אחרות, יש בחורים שבאמת עוסקים
רק בתורה ותו לא וכמו שהישיבה מחנכת, ומתוך בחורים אלו לפעמים יש כאלו שהמהלך הזה
מביא אותם לפגיעה מסויימת במידת הצרכים של הגוף והנפש שלהם וניכר עליהם חוסר שמחה
ואיזה שהיא אפרוריות במהלך החיים שלהם, עד כדי שלפעמים נדמה כאילו כך זו צורת הבן
תורה המתמיד והבן עליה שהוא אינו שמח, וזה ודאי אינו נכון. הסיבה שבחורים אלו
נראים כך מפני שלקחו ברצינות את המסר הזה שישיבה היא רק תורה, ומחמת כן הם נמנעים
מצרכים מסויימים של הנפש שלהם ודבר זה מונע מהם את שמחת החיים, ובודאי שלא זו
כוונת הישיבה. מבין הבחורים האחרים שאינם כמו הנ"ל אלא עושים דברים נוספים
מחוץ לתורה, גם יש שני סוגים, יש כאלו שעושים מפני שמרגישים בעצמם שהם צריכים, אבל
הם מרגישים לא טוב עם עצמם כיון שחושבים שזה נגד רצון הישיבה, ויש כאלו אחרים
שמרגישים טוב עם עצמם וחושבים שהישיבה טועה בזה שאינה מאפשרת לעשות עוד דברים ולכן
הם כועסים על הישיבה, ובאמת שכל אלו טועים, שמה שצורת הישיבה היא רק תורה זה מפני
שמבנה זה חשוב כדי לבנות את הבחור שיהיה כולו תורה כנגד חיי עוה"ז, אבל
הישיבה אינה מתכחשת לצרכים של כל אחד ואחד לפי עניינו, ויש צרכים שונים שקשורים
לגוף ולנפש וצריך לראות שלא לוותר עליהם מפני שאי סיפוק הצרכים יוצר פגם וחסרון
בנפש. רבותינו מייסדי הישיבות ראו לנכון ליצור בית מדרש ומקום שכולו תורה מפני
שהשנים הללו שבחור נבנה נשאר לו לכל החיים, הבנין הזה חשוב מאוד כדי לחיות נכון את
שנות הבחרות כשאין לו שום עול להשקיע את עצמו בתורה כראוי, זו הצורה להנחיל לבחור
את הבנין הראוי לו כבן תורה לכל החיים, זו היא המהות של ישיבה, אבל כל אחד לפי
עניינו צריך לראות לספק לעצמו צרכים אלו שהנפש צריכה [והישיבה לא מתכחשת לזה].
למשל לגבי שחיה בבריכה, יש איזו מוסכמה שבריכה הוא דבר פסול [כפי
שראיתי בדפי השאלות שבחורים הגישו לי], אני לא יודע מנין לקחו הנחה זו, הרי הרב
מפוניב'ז כשבנה את ישיבת פוניבז' הייתה שם בריכה והוא עצמו היה שוחה בה, וגם הגאון
ר' שמואל רוזובסקי היה שוחה בה, ושמעתי מר' גרשון אדלשטיין שסיפר שהוא גם היה שוחה
שם וכן שאר חבריו מרנן ראשי הישיבות, והגאון ר' יששכר מאיר ורבי בן ציון במברגר
היו שוחים במקצועיות כי ידעו זאת עוד מגרמניה, וגם רבי אייזיק שר כשבנה את ישיבת
סלבודקא בבני ברק עשה שם בריכה.
החפץ חיים אמר בשיחה בישיבתו: אל תרבו ללמוד יותר מידי, צריך לשמור את
הגוף שלא ייחלש, צריך לטייל בשעות ערב, וכשאפשר כדאי לרחוץ בנהר כדי לחזק את הגוף
שאם ייחלש א"א ללמוד כראוי, ומבשרי אחזה שבנעורי הרביתי ללמוד ונחלשו עיני,
וציווי עלי הרופאים שלא לעיין בספר שתי שנים, האם ההתמדה היתירה אינה יצר הרע,
והרי הוא עתיד ליתן את הדין על מה שפגע בגופו ואינו יכול ללמוד כראוי בהתמדה מחמת
חולשת גופו – חוברת שערי ציון י' יב' קונטרס שערי צדק עמ' מה [שי"ל בירושלים
שנה אחר פטירתו של הח"ח].
וכן יש בספר מאיר עיני ישראל ח"ו עמוד 14 מכתב מחתנו של
הח"ח רבי מנדל זקס שכותב ששאלו את החפץ חיים, מה אמור להיות סדר יום של בחור
ישיבה כדי לגדול בתורה, וענה על כך: כל בן תורה צריך לישון 8 שעות, להתפלל שלוש
תפילות ביום בנחת ובכוונת הלב כמבואר בהל' תפילה, צריך לאכול שלוש פעמים ביום ולא
למהר באכילתו אלא לאכול בנחת, צריך לטייל מעט ולשוח בשדה לצורך הנפש, להתעסק כל
יום מעט בענייני חסד בנוגע אדם לחבירו, ללמוד תורה ונ"ך, לקבוע לימוד במוסר,
ושאל הבחור א"כ מתי נלמד ש"ס ופוסקים שזה עיקר מגמתינו בישיבה, וענה לו:
בשאר הזמן, וזה די להספיק להיות ת"ח גדול ע"כ.
בחורים שאלו שאלה בכתב, מה יעשה בחור שמטייל הרבה וזה לא עוזר לו האם
הטיול אמור לעזור. שאלה זו אינה מובנת, אם הטיול לא עוזר הרי זה מפני שיש לו איזה
בעיה והפרעה וצריך לטפל בה ולכן הטיול לא מספק, הטיול אמור להספיק לצורך אוורור של
צרכי הנפש הרגילים, כנראה שלבחור זה יש בעיה נוספת.
עוד שאלו, לבחור יש מחשבות אילו היה לי כסף הייתי קונה דירה גדולה עם
ג'קוזי אבל זה רק תאורטית כי אין לי כסף, תשובה: מדברי השואל נראה שאין לו תאות
עוה"ז בצורה שלילית, שאינו מדמיין הנאות גדולות מופלגות מכוניות ויוקרה אלא
רק קצת יותר רחבות ממה שיש לו, וקצת הנאה של רחיצה כדי להשתחרר, א"כ אין בזה
דבר שלילי.
הכוזרי במאמר ג' מדבר דברים חשובים בנושא זה וכדאי ללמוד דבריו בעיון.
הוא כותב שם שהקב"ה ברא באדם הרבה כוחות נפש וכל אחד מהם צריך להגיע לידי
סיפוקו, ואם לא יעשה כן יגיע לחוסר איזון בנפש, ואנשים יחשבו שהוא מסתפק וצנוע
ובאמת הוא אדם פגום, אחד מהדברים שכתוב שם [לפי הפירוש של הרב גניזי] הוא שמיעת
חדשות, כלומר יש צורך באדם לשמוע חדשות, הרב שך אמר בישיבה שיחה שלימה אחרי מבצע
אנטבה המפורסם, והרי דיבר לפני בני עליה מיוחדים וכנראה היה פשוט לו שיודעים מה
היה במבצע ולא בא לספר מה היה שם אלא לומר דעת תורה על הענין כלומר שהבין שגם
בחורים בני עליה מתעניינים בחדשות סוערות כאלו, מפני שזה צורך של הנפש לדעת חדשות.
כמו כן ר' חצקל דיבר בשיחה על רעידת אדמה שהייתה בעולם באיזה מקום, מפני שחדשות
כלליות אדם יודע, אולי יש אנשים שאותם זה לא מעניין אבל מי שיש לו צורך בכך אין
בזה חסרון וזה חלק מצרכי הנפש, [פוליטיקה זה ענין אחר, אבל דברים ומאורעות בעולם
זה צורך של רוב האנשים בעולם].
החזו"א באמונה ובטחון פ"ד אות י"ד, אמנם... המכונה של
זה החי הנקראת אדם יש בה אהבת עצמו ונטיה לכבוד ועונג, אין שלילת המעלות האלה בנין
בנפש האדם אלא סתירת הוייתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד... תאהב
כבוד אבל תבין מהו הכבוד האמיתי, אין כבוד אלא תורה ואין עונג אלא שבירת המידות,
כלומר אם אדם לא אוהב את עצמו הוא בעל מום, ומי שאינו אוהב כבוד חסר לו, ומי שלא
הגיע לדרגה זו שהכבוד אצלו הוא רק בתורה הרי שבודאי צריך להשלים בינתיים את החסר
צריך את הכבוד דרך דברים אחרים בענייני העולם והחיים. הכוזרי שם כותב שמי שלא הגיע
למדריגת הפילוסופים שחיים מידיעת החכמה, צריך להשביע את נפשו בדברים אחרים שיש
בחיים, ומי שלא עושה זאת חסר לו דברים הנצרכים לשמחת חיים שלו.
שמעתי מזקני ת"ח שלמדו בישיבות לפני עשרות שנים שלא היה מושג
בישיבות שמחויבים ללמוד בין הסדרים רק בסדר עצמו, זו הייתה האווירה שהעמידו ראשי
הישיבות והמשגיחים, והיה אוירה של שמחת חיים ועליזות, והכל היה מלא חיות.
בשו"ע סי' ש"א כתוב שבחורים המתענגים במרוצתם וקפיצתם מותרים לרוץ בשבת
אפילו לכתחילה מפני שעונג הוא להם, מסתמא השו"ע שכתב בחורים המתענגים בקפיצתם
דיבר גם על הבני עליה, ולא כפי שנראה היום על כמה מבני עליה המתמידים בלימודם שלפי
מצבם הגופני הם נראים כאילו הם בני 50 או 60.
מתוך שאלות אלו ששאלו נראה שחסר בהבנת הענין מה הצורך של בחור. יש
מצבים שבהם בחור מתאמץ יותר על המידה ולכן נחלש גופו וצריך אוורור, אין זה אלא
חולשת הגוף, חולשה יתירה שתקפה אותם מפני שלמדו יותר מהראוי להם לפי כוחותיהם, יש
כאלו שחושבים שזה משבר וצריך פסיכולוג, זה אינו נכון כלל צריך רק לנוח מעט יותר
ולעסוק קצת בענייני הגוף והכל יסתדר.
בהיותי בחור היו מספרים וכך שמעתי ממקור מוסמך, על בחור שבא לסטעייפלר
שקשה לו ללמוד והוא עייף, ואמר לו הסטעייפלר שילך למושב קוממיות ויעבוד קצת בשדה
עד שתתחזק ויחזור ללמוד. בקרייינא דאיגרתא ח"א סי' רצ"ד יש איגרת להרב
מנלדסון מקוממיות, שהוא שולח לו אברך ת"ח מתמיד שסובל מנדודי שינה והוא מבקש
שיעסיק אותו בעבודה גופנית לכל הפחות שש שעות ביום למשך חודשיים ואז יתרפא וישוב
לאיתנו ויוכל לישון כראוי, זה היה בשנת תשכ"ה, כך הבינו פעם הסטייעפלר
והחזו"א והחפץ חיים, אבל היום חושבים שצריך ייעוץ והדרכה מיוחדת אצל פסיכולוג
והוא מאפיין את הבעיה כחרדה לימודית ונותן לו טיפול לחזק, ואחרי זמן חוזרת שוב
הבעיה וצריך טיפול מיוחד, ואז חושבים שאולי איבד מחשקת התורה ואינו מעריך תורה
כראוי ואינו לומד תורה לשמה, כל זה אינו נכון כלל, סך הכל יש כאן עייפות גופנית
ונפשית שאימץ את כוחותיו מעל הראוי.
החזו"א בקובץ אגרות כותב 'בקיץ זה נחלשתי מחולשת העצבים והפסקתי
מלימודי ועד עתה לא שבתי לבריאות איתנה'. וכן כותב בנו של החפץ חיים על אביו שנחלה
בעצבי מוחו ולא יכל ללמוד ולאחר זמן גם לא הצליח להתפלל ונמשך הדבר תקופה ארוכה עד
שהצליח לחזור לבריאותו, מה כוונתם שנחלשו בעצבי מוחו או חולשת עצבים האם היו
צריכים פסיכולוג, האם זה משבר, לא! כוונתם היא שאמצו את עצמם יותר מידי ומחמת זה
נפגע הכוח בגוף שאחראי על תיפקוד זה, וכדי להחזיר כח זה היה צריך מנוחה ארוכה, אצל
החזו"א חולשה זו לקחה כמה שנים ולא היה יכול ללמוד רק נביא וקצת חומש עם
רש"י כך ביררתי ושמעתי מר' מאיר גריינמן.
א"כ נמצא שאמנם ישיבה היא רק תורה כך נבנה בחור מאותה אוירה חזקה
שמשדרת רק תורה, אבל אי אפשר להתכחש לצרכים הגופניים והנפשיים של כל בחור ובחור,
וכל אחד צריך למדוד את עצמו מה הוא צריך ולהיות רגיש לספק לעצמו את צרכיו.
הרב אליהו דיסקין
אחרי דברי הרב הוניגסברג אין לי כל כך מה להוסיף, הענין הוא שמצד אחד
צריך ליהנות ומצד שני צריך לדעת כמה. כתוב ויהי בנסוע הארון ויש שם נון הפוכה שזה
הפסק בין פורענות לפורעות, הפורענות שאחרי היא המתאוננים, והפורענות שלפני היא
ויסעו מהר ה' - כתינוק הבורח מבית הספר מהר סיני, והענין הוא שילד בחיידר מרגיש
בעצמו כבול בסדרי הלימוד של החיידר, ואינו מבין למה לא נותנים שעה הפסקה לשחק ורבע
שעה שיעור במקום המצב הקיים שהוא להיפך, וגם בבית אינו מבין למה ההורים לא נותנים
לו לשחק בלילה ולישון מאוחר, אבל כשהוא גדל ומתבגר מבין. בעבודת ה' תתכן תחושה ויש
כאלו שחיים עם תחושה כזאת, שהם סובלים כדי שיהיה להם עוה"ב, בסוף יהיה להם
רווח - עוה"ב אבל כעת הם סובלים, חסר להם בתחושה שבאמת הכל לטובתם, בנושא של
הנאות עוה"ז צריך לדעת שכל מה שמותר ואסור הכל לטובתו של האדם שהקב"ה
רוצה שיהיה לו טוב גם בעוה"ז, אין זה דבר שכופים על האדם לרעתו - הכל לטובתו.
הרב הזכיר קודם את דברי החזו"א שאדם אוהב את עצמו רק צריך לכוון
את אהבת עצמו לדברים הנכונים, יש איזו תפיסה שטחית שאומרת היא שרשע אוהב את עצמו
ודואג להנות את עצמו וצדיק אינו דואג לעצמו כלל, זה ודאי אינו נכון, ראיתי את
גדולי ישראל בחייהם [את העוה"ב שלהם לא ראיתי] היו להם חיים מאושרים ממש רק
שמצאו את האושר שלהם בדברים רוחניים שבאמת היו גורמים להם הנאה אמיתית אבל חייהם
היו שמחים ומאושרים. אדם צריך לחזק את אהבת עצמו רק לנווט אותה לדברים הנכונים, ת"ח
גדול שקוע ברוחניות ונהנה מהנאות רוחניות, אדם פשוט נהנה מהנאות גשמיות.
סיפר לי ר' בן ציון קוק, שלדודו ר' אברהם יצחק קוק ר"י מאור
התלמוד היה בחור בישיבה שהתחיל לעשות סיגופים, לקח אותו לסטייעפלר והוא אמר לו
שאסור לבחור לעשות סיגופים, והתיר לו רק את התענית של הראב"ד לעצור באמצע
הנאת המאכל שהוא נהנה ממנו מאד, והבחור לא קיבל, ולקחו אח"כ להרב שך וסיפר לו
מה אמר הסטייעפלר, והרב שך אמר לו זה מה שאמר לך ר' יעקב, ואני אומר לך אפי' לא את
התענית של הראב"ד אלא תלקק את הצלחת עד הטיפה האחרונה, כלומר שאדם לא ילחם
נגד הצרכים שלו בגיל הבחרות מפני שהמאבק שמשקיע בזה הוא על חשבון דברים אחרים,
[הבחור לא שמע בקולו והמשיך בסיגופים, ולא עלתה בידו].
שואלים אותי אם ראוי ללכת לטיולים, אני אומר תלכו אבל אל תעשו מזה
עסק, ולא קנאת סופרים, וזה לא ייהפך להיות תרבות בפני עצמה היכן כבר הייתי והיכן
לא וצריך לספר לכל החברים וכו', זה כבר שלילי כי אז הדבר הופך להיות דבר בפני עצמו
ומוריד את ההנאות של הרוחניות. כמו כן צריך לדעת שהטיול זה לא דפי גמ' שצריך לעשות
הספקים, חושבים שאם לא הלכתי כך וכך ק"מ לא עשיתי את חובת הטיול שלי, זה ודאי
אינו כך, המטרה בטיול היא ליהנות כראוי כדי לספק את צרכי הנפש וזה אפשר גם בפחות
ק"מ העיקר שנהנים מתאווררים וממשיכים הלאה, לא לעשות מהטיול תרבות בפני עצמה.
כמו כן לאכול 'צולנט' בליל שישי, לא להפוך זאת לערך בפני עצמו, אם זה צורך אפשר
לאכול אבל שלא ייהפך לאיזה מדד חברתי ודבר בפני עצמו שמי שלא עשה הוא לא בעניינים,
כי בצורה הזאת זה מגרע בערך והנאות הלימוד.
שאלות שנשאלו מפי הבחורים ונענו ע"י
הרבנים
שאלה: כמדומה שהיום הרבה פעמים בחור מרגיש צורך לטייל מפני שאין לו מספיק
ערך ללימוד ולא מפני שהתעייף כמו המציאות שהרב הציג מהסיפורים של פעם, לגבי בחור
כזה מה יעשה האם ישמור על המסגרת של הישיבה ויעצור את עצמו או ילך לטיול.
תשובה מהרב הוניגסברג: כוונת השואל שהיום כן יש משברים אמיתיים
שנובעים מכך שלבחור אין מספיק הנאה ושמחה מהלימוד עצמו ולא מפני שהתאמץ יותר מידי,
התשובה על כך, שכפי הנראה החיסרון הוא בכך שבחור לא מספיק מתחבר ללומדות העמוקה של
הישיבה שהיום היא מאוד מפותחת הרבה יותר ממה היה פעם, ושורש הבעיה שלו היא לא שאין
לו ערך ללימוד אלא מתוך שהוא לומד בצורה שלא מתאימה לו הוא מאבד את הטעם ואינו
מרגיש סיפוק ומרגיש שאין לו ערך ללימוד, בחור שמרגיש כך, צריך להבהיר לעצמו שגם אם
הוא לומד הרבה פחות עמוק, עדיין הוא למדן ויהיה בעז"ה ת"ח גדול, וצריך
לדעת שכפי המציאות שהייתה פעם לפני 40 שנה אפי' כאן בא"י היו לומדים הרבה
פחות עמוק מהיום ויצאו ת"ח גדולים. אספר לדוגמא, כי בשנים הראשונות של פוניבז'
היו לומדים סדר הכנה שעתים וחצי ורבי שמואל רוזובסקי זצ"ל היה מוסר שיעור
בשעה 11:30 שעתיים ביום והיו מספיקים 3 דפים לשבוע, ובשיעור שר' שמואל ובסדר הכנה
למדו למעלה מעמוד ליום בגמ' עם מהרש"א בלבד ולא הספיקו אפילו לפתוח
שטמ"ק, מחלוקת של הרשב"א עם התוס' זה כבר היה משהו מיוחד ואם גם ביאר
במה הם חולקים בלומדות זה היה כבר ממש שיעור כללי, ומזה צמחו ת"ח הכי גדולים
שיש לנו היום מראשי הישיבות, א"כ בחור לא צריך להרגיש לא טוב עם עצמו בזה
שאינו שייך ללומדות העמוקה, אלא ינסה בכל מיני אופנים למצוא צורת לימוד שיש לו בה
סיפוק ולא יחשוב שהבעיה היא בו אלא יש בעיה היום בכל הצורה של הלימוד ומי שאינו
מוצא טעם בלימוד כפי שהוא היום יחפש את הדרך שהייתה רגילה לכולם בדור הקודם ואז
ימצא הרבה סיפוק, ולא יסתכל אל אחרים רק על עצמו ויהיה מאושר.
הרחבה בענין זה והוספות חשובות מהרב - בסוף החוברת
שאלה: יש ישיבות שאוסרות יציאות לטיולים ועיתונים ושחיה וכל מיני דברים
שבחורים מרגישים שיש להם צורך, האם זה לא נכון.
תשובה מהרב הוניגסברג: אם המצב הזה קיים, הוא נובע מכך שהישיבה
רואה את התועלת של כלל הישיבה בצורה כזאת שיהיה רק תורה מפני שיש בה בני עליה שלהם
זה מותאם ואינה יכולה להרשות לבחור באופן פרטי שהוא פחות בן עליה לעשות את מה שהוא
צריך לפי מצבו, א"כ הישיבה מעדיפה את תועלת כלל הישיבה על פני הפרט, וכבר אמר
החזו"א שראש ישיבה אמיתי הוא זה שהתועלת של הבחור יותר חשובה בעיניו מהתועלת
של הישיבה. וצריך לדעת שמי שמרגיש בעצמו שהוא בינוני ואין לו מספיק טעם בלימוד,
יחפש לעצמו לימודים יותר קלים בהם ימצא טעם ויצליח, ולא יחשוב שאם אינו בשיא הדרגה
של הלימוד אינו יכול להיות בן תורה מושלם, בוודאי הוא יכול להיות בן עליה אמיתי
לפי מצבו ועניינו ויגיע לשלימות בעבודת ה' שלו, עי' מסילת ישרים בסוף הספר שאיש
שמפני צורכו הוא בעל מלאכה פשוטה יכול להיות חסיד מושלם כמו איש אשר לא יפסוק מפיו
הלימוד, עכ"ל.
שאלה: יש היום כל מיני דברים שנכנסו כמו 'טשולנט' בליל שישי או מה קורה
כשהישיבה נותנת באדי וכדו' האם בחור צריך להקפיד להתנזר מזה.
תשובה מהרב דיסקין: מה שנותנים בישיבה בחור לא צריך להתנזר, אין זה המקום הנכון לעבוד על
התאווה, מי שרוצה לעבוד על תאות האכילה יכול לא להרבות יותר מידי לאכול אוכל כבד
בארוחת צהרים מפני שזה יכול להרוס את סדר ב' מחמת כבידות הגוף אבל לא מעבר לזה.
אמנם מה שכדאי להתרחק זה מדברים שמחוץ לישיבה, שהולכים למקום אחר לאיזה מסעדה
וכדומה, והאוכל נהיה כמין חוויה בפני עצמה, זה כבר שלילי.
שאלה: הרב אמר שהבדואי דומה לנו באיכות החוויה של השינה, מי אמר אולי באמת
חסר לו את המינימום של עוה"ז, והוא כבר בפחיתות נפש מסויימת, וכמו שכתב
הרמב"ם בשמונה פרקים שאדם שמצער עצמו מידי אינו מן הישוב, וחז"ל אמרו
דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם, א"כ אולי אנחנו בהרגלי חיינו עושים כראוי והוא
פחות מהראוי.
תשובה מהרב הוניגסברג: זה אינו נכון, כי מי שחי בתקופה ובמצב
שהיו רגילים בכך היה זה דבר רגיל ונורמלי והיה כאחד מן היישוב, אין כוחות נפש
שמכתיבים לאדם ליהנות דווקא ממזרון מיוחד ובית מרוצף בשיש אלא שזה הרגל החיים שלנו
וכבר נהפך להיות צורך אצלנו אבל אינו נצרך בעצם לכוחות הנפש, לא חסר לאדם כלום
בצורת חיים כזאת למי שהורגל בה ואינו חושק למשהו אחר.
שאלה [המייצגת שואלים רבים]: איך נדע
כמה אנחנו צריכים, כיצד נדע על כל הנאה שמזדמנת האם היא נצרכת או שמגיעה רק מחמת
חשק ותאווה מיותרת.
תשובה מהרב הוניגסברג: אדם צריך שיהיה לו אמון בעצמו, ולא ירגיש
בעצמו שהוא בחזקת רשע ולכל דבר צריך אישור מיוחד שאינו נובע ממניע שלילי, מי שחי
בחשדנות יתירה כלפי עצמו נתפס לכפייתיות ונערווין. נכון שכל אדם עולה ממדרגה
למדרגה - מחיל אל חיל, אבל אין זה דבר שנעשה בבין רגע שבכל רגע יחשוב שכבר נמצא שם
ונדרש ממנו יותר, העליה היא יותר איטית ומה שמרגיש כעת בעצמו שנחשב לו צורך מן
הסתם זו באמת דרגתו וצריך להיות קשוב לצרכיו, ולא לחשוב שמחובתו להתאמץ כעת להתגבר
כי בזה ישיג מיד דרגה יותר גבוהה כי הדברים נעשים רק ע"י עמל ממושך ולא בכל
רגע. כשהייתי בישיבה היינו שומעים שיחות מרבי חיים פרידלנדר על כל מיני נושאים
והיה רגיל לומר על כל מיני דברים שהם עבודת חיים ולא הבנו למה מציג את זה כל כך
קשה הרי זה נראה ממש קל, אמנם כשהתבגרנו ראינו שצדק, אין קפיצה ממדרגה למדרגה אלא
העליה היא איטית ודורשת הדרגתיות, לכן אדם צריך לחיות את עצמו בצורה טבעית ולהקשיב
לצרכים של עצמו ולא לחשוב שאם ימנע מעצמו דבר הנאה בזה כבר יקנה מיד מדריגה נוספת
עליונה, [כמובן שכל זה רק בדברים שאין בהם שאלות הלכתיות וכל הנושא הוא ליהנות
יותר או פחות]. באופן כללי אדם צריך לסמוך על עצמו ולהאמין בעצמו, וכמו שיש לאדם
דעה בנושא והוא מתווכח עליה כי מאמין בעצמו שהוא חכם ויודע, גם בזה יסמוך על עצמו
ועל הרגשותיו, זה חלק מהצלם אלוקים של להבין ולהשכיל, מי שמחשבן בעצמו יותר מידי
מגיע בסוף לכפייתיות ונזקק לטיפול.
שאלה: עושים 'זיץ' בליל שבת באמצע הזמן, יש שרואים בזה דבר חיובי להשתחרר
קצת לשיר וכדומה ויש מתייחסים לזה שלילי.
תשובה מהרב דיסקין: דבר זה קצת תלוי באיזה ישיבות מדובר, אם זה
נעשה עם רב שיושבים ושרים ויש גם דברי
תורה זה דבר חיובי שאפשר להתנהג בו למי שיש לו צורך.
שאלה: מה קורה כשהצורך ליהנות וכו' הוא על חשבון הלימוד, כגון באמצע הסדר יש
איזה חדשות מרעישות וכולם מדברים, האם צריך להתגבר על עצמו ולהמשיך ללמוד, או לספק
את הצורך הנפשי לשמוע חצי שעה את מה שנעשה ואז להמשיך ללמוד.
תשובה מהרב הוניגסברג: דבר זה אינו צורך נפשי מצד עצמו, שהרי אם
לא היה עכשיו חדשות לא היה חסר לו כלום, אלא שיש בזה דרגות שונות של התמדה לכל
בחור ובחור, יש בחור שכל עלה נידף מזיז אותו מהלימוד שלו, ויש יותר חזק שעומד ברוח
מצויה, ויש מי שעומד גם ברוח שאינה מצויה. לגבי השיעור של חיוב ת"ת ואיסור
ביטול תורה הדבר תלוי בכל אדם ואדם, וכבר כותב האור שמח בהל' תלמוד תורה שמה
שהכרחי לאדם לפי הרגלו אינו ביטול תורה, א"כ אין בזה שיעור ברור ותלוי בכל
אדם, אבל מי שעומד בחוזק ומתאמץ ללמוד כפי דרגת ההתמדה שלו, לא יינזק מזה, ואינו
צריך לחשוב שלא סיפק לעצמו את הצרכים הנפשיים, ואינו דומה לטיול וכדומה שדברנו
קודם שזה צורך כללי בנפש שצריך למצוא לו את הזמן המתאים.
המשך השאלה: אמנם במצב כזה נדמה לבחור שאם לא יתעניין בחדשות הוא מתנתק מהחברה,
א"כ יש לו צורך נפשי מצד החברה.
תשובה: לגבי חברה יש צורך להאריך בזה, וכאן נבוא בקצרה, הדבר ברור ותסכימו
איתי בזה, שכל אחד יש לו את צורת ההתנהלות שלו ואם זה נובע מהדרגה שלו ומערכים
אמיתיים ונכונים שהציב לעצמו [ולא מחוסר טקט שזה ודאי פגם], בודאי שמעמדו החברתי
לא יפגע מזה כלל וכלל, בחור צריך להיות חזק בעצמו ובדרגתו וללכת עם זה בצורה נכונה
ולא לפזול כל הזמן מה יגידו עליו, א"כ במצב הנ"ל אם יתאמץ להמשיך ללמוד
מפני שזו דרגתו ודאי אין כאן חסרון ופגם חברתי, אלא צריך רק לבדוק את עצמו אם באמת
מה שעושה כעת מתאים לו לפי דרגתו, ואז גם אם לא עושה כמו כולם אם זה העוצמה
האמיתית שלו בסופו של דבר מעמדו לא יפגע. באופן כללי בטחון עצמי אמיתי זה לא לדבר
בפני קהל גדול, אלא לעשות את מה שבאמת הוא אוחז שצריך לעשות לפי אמונתו והערכים
שלו.
הוספה חשובה מהרב הוניגסברג
בענין הרגשת סיפוק עצמי של בחור בישיבה
מקובל היום בפי הבחורים כי לימוד שטחי ומהיר אינו נותן סיפוק, ורק
לומדות והבנה נותנים גישמאק, ולכן חייבים ללמוד עם הבנה ועמקות מפני שבלי זה לא
ייהנו מהלימוד. טענה זו כל כך הושרשה אצל בחורים עד כדי שמזלזלים ולא רואים טעם
בלימוד הבקיאות ורכישת ידע, ושמים את עיקר הערכתם ושאיפתם ללומדות והבנה ליצירת
חידושי תורה וחבורות וממעטים להעריך את הידע והבקיאות, הנחה זו מלבד שאינה נכונה
לגמרי גם גורמת בעקיפין לתופעות שליליות לחלק מהבחורים.
ברצוני להקדים, כי כיום מצוי שבחורים מתלוננים שאין להם טעם בלימוד
ושמשעמם להם בישיבה, ויש כאלו ששואלים למה צריך בכלל ללמוד, שאלות אלו לא מגיעות
מבחורים שהידרדרו ח"ו או שהם חלשים ביראת שמים, אלא גם מכאלו שנמצאים בתוך
הישיבה ולומדים אבל מרגישים שחסר להם, הם מבינים שההרגשה צריכה להיות הרבה יותר
טובה ממה שהם מרגישים ואינם מבינים למה זה חסר. שאלות כאלו לא שאלו פעם, וצריך לתת
את הדעת למה, מה השתנה שרק היום עולות שאלות מסוג זה.
התשובה לכך היא שצורת הלימוד וההספק בלימוד העיון בישיבות השתנה מאוד
ממה שהיה פעם, בעוד שפעם היו מספיקים בלימוד 2-3 דפים בשבוע בעיון [מלבד לימוד
הבקיאות שבו היו גומרים את המסכת], והיו יודעים היטב את הגפ"ת, וגם למדו קצת
מהראשונים והאחרונים החשובים בהבנה וקצת לומדות, בצורת לימוד זו לכל בחור היה
סיפוק גדול ממה שלומד, והיה מרגיש שיוצא ביד עם דפים שלמים פרקים שלמים ומסכתות
שהוא חוזר עליהם ויודע אותם, ומצד הבניה בלימוד המציאות מוכיחה שעם הזמן בצורה
הזאת היו נהיים למדנים טובים, ומגדולי ראשי הישיבות בדורנו למדו בצורה כזאת
בבחרותם, הרי לנו שצורת לימוד זאת מצמיחה למדנים.
אמנם כיום לימוד העיון מאוד איטי, מעיינים הרבה בדקדוק דק דק בלומדות,
ולא מספיקים הרבה, וגם באותה סוגיא שלומדים לפעמים לא יודעים היטב את הגפ"ת
שלה היטב שהרי הלומדות הוא העיקר, ובשיעורים אין כל כך דגש על זה. מצב זה גורם
שאמנם מצד אחד בחור מתפתח מאוד בלומדות ומה שפעם ידעו להבין ולומר רק ת"ח גדולים
היום כבר שומעים מבחורים צעירים, אבל צורת לימוד זאת אינה מספקת את הנפש של כלל
הבחורים.
כלל גדול בכוחות הנפש של האדם, שהרגשת הסיפוק שלו היא ממה שעושה ויוצר
ומצליח במה שחושב שנחשב להצלחה כל אחד לפי כוחותיו ואופיו וההסתכלות שלו על החיים,
ואם אדם אינו עושה ומצליח אין לו סיפוק והדבר גורם לו להרגשה ירודה ומפריעה לו
להתקדם בכל ענייני החיים שלו, כך הם הדברים אפי' בגשמיות וכל שכן ברוחניות שזה
עיקר האדם, בחור מגיע לישיבה עם מרץ ורצון להצליח ויודע ומכיר שההצלחה היא בלימוד,
וכשמגיעים הדברים בפועל יש בחורים שנוצר להם קושי מחמת צורת הלימוד כמו שאסביר.
מטבע הדבר הוא שיש בבחורים רמות שונות וסוגים שונים, יש בחורים
שנולדים עם נטייה ללומדות והבנה והם מעמיקים בטבעם ודרך זו של לימוד בעיון עמוק
ובאיטיות קונה אותם ומתחברים אליה כראוי ונהנים וממילא יש להם סיפוק, אמנם יש
בחורים שמטבעם אינם כאלו בעלי הבנה ומעמיקים ואמנם אם יתפתחו כראוי לפי שכלם ומזגם
יהיו ת"ח גדולים, אבל צורה זאת של הלימוד בעיון בישיבות אינו מספק את נפשם,
חלק מתוכם אע"פ שמתחילה אין טבעם נמשך לזה עם הזמן הם מקבלים טעם בזה ונעשים
מעמיקים ובעלי הבנה ונהנים אבל חלק אינם נעשים כאלו גם לאחר זמן, וכתוצאה מכך הם
מתייבשים ואינם מוצאים טעם בלימוד. הם עצמם לא יודעים ולא מבינים למה, אבל זו
התשובה, מפני שנפש האדם בריאה כשהיא פועלת ועושה ואם אינה כך היא מתייבשת ומתנוונת
בחלקה או ברובה והדבר נותן את אותותיו בכל שטחי החיים.
בחור שלומד ויודע מה שלומד יש לו סיפוק טבעי אבל אם אינו מתחבר לצורת
לימוד הזאת כראוי אין לו סיפוק והוא מרגיש משעמם וריק, יתכן בחור שמגיע לחדרו
בלילה אחרי יום לימוד בישיבה ואינו מרגיש שעשה משהו היום, ונפשו מחפשת עוד איזה
דבר להרגיש שעשה, ומחמת צורך זה וחוסר הכוונה נכונה מה הוא מחפש באמת הוא מוצא את
עצמו עושה דברים שליליים כאלו ואחרים, דברים שאינם מתאימים לרמת היראת שמים שלו,
אם היה לו סיפוק טבעי מההספקים של הלימוד שלו באותו יום זה לא היה קורה, [יתכן
שחלק גדול מהבחורים שמידרדרים ממש רח"ל, נובע מכך שבתחילת דרכם היה חסר להם
סיפוק מהלימוד מחמת חוסר הספק ואי התחברות ללימוד העיוני].
ראשי הישיבות והרמי"ם כיום מצדיקים את צורת הלימוד הזאת האיטית
בטענה כי רק כך בחורים נהנים, ומצליחים לשכנע גם את הבחורים בטענה זו, אמנם דבריהם
נכונים רק חלקית, כלומר בזמן השיעור בוודאי שהלומדות יותר מושכת מחשבון של פשט
בסוגיא, אבל בסופו של דבר בחור לא מחזיק ביד ידיעות וסוגיות בצורה כזאת שתתן לו את
הסיפוק שהוא עושה, והנפש נשארת חסרה, ובפרט מי שהוא קצת פחות מהעילוי של הישיבה
ואינו יכול להתהדר באמירת או כתיבת חבורות מפוארות וכדומה, וכשעובר יום ועוד יום
הוא מתייבש ומשם הוא גם עלול להידרדר ח"ו.
אם נרצה לקחת דוגמא כמה חשוב לאדם עשיה כדי להרגיש סיפוק נוכל לראות
בחור רגיל ופשוט שחי את חייו באפרוריות מה, שהחליט לעשות הליכה לצורך דיאטה, ועושה
כן בעיקביות כל יום, נוכל לראות עליו שיפור בכל תחומי החיים שלו, יש לו סיפוק מזה
שעושה דבר חיובי וערכי ולא סתם ליהנות מהחיים. עשיה חיובית בחיים נותן לאדם הרגשה
טבעית של סיפוק וכשהנפש באה על סיפוקה היא שמחה ועושה עוד. בחור שחסר לו את הרגשת
הסיפוק של העשיה בלימוד חסר לו בנפשו לא את הרוחניות ואהבת התורה, אלא את הדבר
הטבעי בנפש שמקדם את האדם.
א"כ צריך כל בחור לחפש לעצמו את החיבור שלו ללימוד, ואם לא נהנה
מהעיון יחפש סוגי לימוד אחרים, אם ישקיע יותר בבקיאות של המסכת של הישיבה, או
במסכתות אחרות, או שילמד הלכה, או דף היומי או משניות בחלק מהיום, או כל דבר שיחבר
אותו להנאה וסיפוק ממה שלומד, ואז יצליח ויהיה ת"ח גדול. נכון שברוב הישיבות
החברה או הישיבה לא מעודדות דבר כזה, אבל בחור שיודע שבנפשו הדבר, ימצא את הדרך
לעשות כן, ע"י התייעצות עם אחד מרבני הישיבה או רב מחוץ לישיבה, ובזה יציל
נפשו מהתייבשות ומסכנות רוחניות.
יש בחור שאינו מתחבר ללימוד בכלל אפי' לא ללימוד של הבקיאות וכו', זה
דבר יותר נדיר אבל קיים במקצת, בחור כזה צריך לחפש לו סיפוק בעשיה של דברים אחרים
מחוץ ללימוד, אם יצליח למצוא דברים חיוביים בעולם יינצל מחיפוש שווא אחרי דברים
שליליים ח"ו. יש בחורים שאוהבים הוואי חברותי, אם עושים זאת עם בחורים
חיוביים בתוך הישיבה זה דבר טוב בשבילם ויתן להם סיפוק של עשיה חיובית, ובצורה זו
שימצא סיפוק יוכל גם ללמוד חלק מהיום לפי ערכו ויוכל הוא להיות בחור טוב וירא שמים
ובן תורה אמיתי כל החיים, [ולא כפי הסטיגמה שיש היום שמי שלא לומד הולך ומידרדר].
יש עוד תופעה שחשוב לדבר עליה - בחורים מבוגרים, כידוע בחור מבוגר
עפ"ר מתייבש, אם בחור מבוגר לומד במרץ כמו בחור צעיר זה נחשב שבח גדול עבורו,
וכולם מסכימים להנחה זו, צריך להבין מה מביא בחור להתייבש, והרי הדבר קיים גם
בבחורים שלומדים טוב ובהתמדה כשהם מגיעים לגיל 22 הם מתייבשים קצת, למה זה קורה.
התשובה היא שנפש האדם זקוקה לעשיה כדי להרגיש סיפוק כמו שהסברנו
באריכות, וחוסר עשיה גורם להתייבשות וניוון, וכמו שהוא בגוף האדם כל אבר שלא פועל
הרבה זמן הוא מתנוון כך הוא גם בנפש. בגיל כזה של בחורים הנפש של האדם מתרחב
וגדילה יותר ויכולה להכיל יותר ולעשות יותר, וכמו שרואים במציאות החיים שאברכים
רציניים שמתחתנים בגיל כזה מחזיקים גם את העול של החיים ונשארים שקועים בלימוד,
וזה מפני שהנפש מתרחבת, לכן אם בחור בגיל הזה לא מגדיל את העשיה שלו נמצא שהנפש לא
פועלת עם כל כוחותיה והיא מתנוונת.
בחור כזה לא חייב להתחתן כדי לעשות יותר, אלא יכול הוא גם להרבות
בעשיה בתוך הישיבה, יקבע לעצמו סדרי לימוד נוספים במסכתות אחרות אם מתאים לכך, או
יעסוק יותר בהלכה או במחשבה בתחומים שלא עסק בהם עדיין, או שילמד עם צעירים וירחיב
את הקשרים החברתיים שלו ע"י נתינה,
ואז ישאר רענן בכל כוחותיו ויוסיף עוד ועוד. כמו כן בחור שעובר לישיבה אחרת
עושה כראוי את מה שנפשו צריכה, שמרחיב את המעגל החברתי והלימודי שלו, להכיר מעגל
חברתי אחר ולשמוע סגנון אחר של שיעורים, דבר זה משאיר את הבחור במלוא כוחותיו [היום
יש מסגרות כאלו למבוגרים לחצי יום, או בשילוב עם כולל, גם זה מועיל מאוד].
