אבילות החורבן 2
שאלו עוד איזשהו
שאלה שזה נושא שיש הרבה מה להרחיב ונראה כמה נספיק, שאלו כך: איך נעורר בעצמינו
הרגשים של חיסרון ביהמ"ק שלא ישתכח מהדורות הבאים צורת האבילות על החורבן,
ואיך מנחילים את זה לילדים באופן טבעי ובצורה בריאה ולא בצורה שהם לא מתחברים למה
שמנסים להעביר להם, או שפעמים זה גורם להם לקחת את זה עצוב ללא התועלת המכוונת?
ננסה אולי קצת להתבונן במציאות של החורבן מאיזשהו
זוית שהיא באמת קשורה וזה דבר שילדים מאוד יכולים להבין את זה, ואולי גם אנחנו
ניבנה מזה, נראה איזשהו פן מסויים מאוד שהוא מישך שייך לאבילות החורבן.
דבר ראשון אנחנו צריכים להבין, אי אפשר להתחיל
להתעסק מיד באבילות וצער כי יש איזה דין להצטער, כי איך אני בדיוק יגרום לעצמי
להצטער, אמנם יש הלכה להצטער ואני מנסה להצטער אבל זה כמעט סוג הרגשה של דיכאון,
זה לא דבר שמרגישים מה בדיוק אני עושה, או כשאני מכריח את עצמי משהו להצטער זה לא
נתפס בנפש, וגם לפעמים לא מרגישים מה יוצא מזה, רק התחלנו עם החורבן וגמרנו עם
החורבן, לכל הפחות אלול ר"ה עשי"ת יו"כ עשינו משהו, הגענו למוצאי
יו"כ 'לך אכול בשמחה לחמך כי כבר רצה אלוקים את מעשיך', אבל מה יצא לנו מכל
האבילות על החורבן, אז הצלחנו להכריח את עצמינו קצת להצטער אבל התחלנו בצער
ונשארנו בצער, מה המשמעות של זה באמת?
אנחנו צריכים לדעת, יש לנו לפעמים בעיה טכנית
פשוטה בענין, אנחנו לא הולכים נכון בסדר של הדברים, כי להתעסק ישר בדבר המרכזי
והוא האבל על החורבן זה טעות, אנחנו צריכים לדעת כמה שלבים קודם: דבר ראשון, לדעת
האם באמת החורבן היה דבר נורא או לא, ולפני זה לא שייך שנצליח להתאבל גם אם מאוד
נתאמץ. דבר שני, אבל גם להתחיל עם התבוננות על החורבן עצמו זה לא נכון, כי לא שייך
להרגיש ולהכיר את הפסד החורבן אם לא יודעים מה היה המצב בהיות המקדש בנוי על
היכלו, מה היה המצב המציאותי והריגשי של כלל ישראל בהיות המקדש וההיכל על מכונו
ומה חסרנו.
כתוב בפסוק "וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְשִׁי נָשִׁיתִי
טוֹבָה" (איכה ג, יז). הגמ' בנדרים (נ,ב)
אומרת: "אבותינו אמרו נשינו טובה, אנו אפילו בעינינו לא ראינו". אנחנו
לא ראינו ולא הכרנו מה היה ומה אנחנו חסרים כדי שנבין על מה אנחנו מתאבלים. נגיד
איזה דוגמא פשוטה לדבר, יש שכונה ואנשים עוברים דירות, והגיעה איזה משפחה חדשה
לגור בשכונה, אחרי זמן מה מאז שהם הגיעו לשכונה ותעבור הרינה בשכונה שזוג פלוני שכבר
נשואים עשרים שנה התגרשו, התושבים החדשים שמעו שהזוג התגרש, בסדר לא נורא, חבל
וזהו, אבל הותיקים שהכירו אותם כל השנים, עוד זוכרים את חתונתם, ועוד זוכרים איזה
בית נבנה שם לתפארה, וחיו את שנות השבע של הזוג הזה, ויש שם משפחה וילדים, ופתאום
שומעים שהזוג הזה התגרש, איזה צער נורא, פשוט כי הם עוד הכירו את הימים הטובים, את
המגיד מראשית אחרית, הם עוד הכירו את הראשית ואת המצב הטוב שהיה, אבל מי שהגיע
למצב של החורבן לא בדיוק מרגיש מה קרה כאן.
בוא נראה איזשהו סוגי התבוננויות שיכולים לתת לנו
מבט, וזה דבר שגם מאוד יעזור לנו מה אנחנו יכולים להנחיל לילדים בענין.
מה היה המצב של כלל ישראל בהיות המקדש על מכונו?
כבר התורה אומרת לנו שכשתבואו לארץ ישראל תגיעו "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר
ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ
שָּׁמָּה" (דברים יב, ה), כשביהמ"ק היה
קיים כל העם היהודי ג' רגלים היו מגיעים לביהמ"ק. דוגמא לדבר, אצל חסידים
נהוג שמגיעים כולם בר"ה ויו"כ לרבה, כך שכל עשרים שנה צריך לבנות
ביהמ"ד חדש כיון שהגידול הטבעי של החסידות הוא פי ארבע, שהרי משפחה חרדית
ממוצעת זה שמונה ילדים אז זה פי ארבע כל עשרים שנה, כך זה בכל חוג שנשארים באותו
מקום וצריכים להגיע באיזה זמן מסויים כולם, נמצא שכל עשרים שנה צריך להרחיב את
הביהמ"ד כי זה פשוט כולם נקבצו באו לך, כך בטבע הפשוט, ושם זה רק הגברים
מגיעים, 'לכו נא הגברים' לבד נשים וטף. אבל בהיות המקדש על מכונו כל העם היהודי
מגיע שלוש פעמים בשנה לירושלים, לא הכירו מושג פסח בבית, פסח היה בביהמ"ק, כל
הארץ מלאה בשיירות וכל העם היהודי מגיע לירושלים ולביהמ"ק.
ירושלים וביהמ"ק זה היה מרכז החיים, כל החיים
התנהלו סביב זה, כל מצב טוב מגיע לביהמ"ק, יהודי צריך להקריב קרבן "וְהָיָה
הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ
אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם...; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם
אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם...; כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד
שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ" (דברים יב, יא-יד),
כל איזשהו צורך של קרבן עולים לירושלים,
זה היה מרכז החיים של העם היהודי.
כעת, כשמגיעים לירושלים רואים דברים נפלאים,
חז"ל דאגו שיהי' "מצב" בירושלים, במשנה ב"מעשר שני"
(ה-ב) כתוב: "כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום אחד לכל צד". אומרת
הגמ' בר"ה (לא,א) "כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות"- להרחיב את הלב,
לראות ריבוי עצום של פירות מרהיבים. בוא נתאר לעצמינו, מגיעים שני ת"ח ועולים
לרגל לירושלים, נכנסים ורואים משטחים מרהיבים וססגוניים של פירות בגוונים שונים,
אחד אומר לחבירו; תראה איזה עוצמה ויופי של פירות! השני אומר לו; תגיד מה קורה
איתך, זה מה שבאנו לראות?! באנו לראות עבודת הקרבנות, כהנים בעבודתם, לויים
בדוכנם, והשראת השכינה של ביהמ"ק, ואתה מדבר איתי על פירות?! מי משניהם צודק?
זה שמתפעל מהפירות צודק, עובדה שיש תקנת המשנה לעשות את זה, ההתפעלות הזאת
מהססגוניות מרהיבת העין של הפירות האלה זה חלק מהכבוד שמים, כבוד בית ה' שהכל יהי'
בצורה מרהיבה שגורמת התפעלות הנפש, כל זה חלק מההוד והדר שאמור להיות
בביהמ"ק.
המשנה בסוטה (ט-יב) אומרת: "מיום שחרב
ביהמ"ק ניטל טעם הפירות". לכאו' לא מובן, חורבן הבית זה הרי הפסד רוחני
ולא גשמי, א"כ מה מדברים על ניטל טעם הפירות, מה הקשר? וגם אם זה קשור לחורבן
אבל מה הענין להדגיש שניטל טעם הפירות? התשובה היא: גם הדברים הגשמיים הטובים
מגיעים מהקירבה לקב"ה, וכשנהי' ריחוק הפסיק הטובה הזאת, ומה שכשהורחקנו
מהקב"ה זה נעלם זה עצמו כבוד שמים שאנחנו מרגישים שבהעדר קירבה לקב"ה
אין לנו אפי' טובה גשמית. וגם בזה, שנים יושבים ואוכלים פירות אחרי החורבן, אחד
אומר לחבירו; אתה שם לב שהפירות לא עסיסיים כמו שהיה בזמן הבית וזה פחות טעים,
ואילו השני אומר לו; מה אתה עושה עסק, מה הנפק"מ אם זה יותר טעים או פחות
טעים, מי משניהם יותר צודק? אם המשנה כותבת את זה "מיום שחרב הבית ניטל טעם
הפירות" זאת אומרת שצריך להרגיש שהריחוק מהקב"ה הפסיד את טעם הפירות,
החיסרון טעם הזה הוא בגלל שנעדר דבר טוב שהיה כשחרב הבית, ואת זה באו חז"ל
להדגיש, שכשהוא מרגיש את זה ומצטער על זה יש בזה כבוד שמים בלהרגיש את זה שמאז
שהתרחקנו מהקב"ה גם אין לנו טעם בפירות.
כתוב בפסוקים של "מלכים" ו"דברי
הימים", שהמגביות לבנין ביהמ"ק התחילו עוד בימי שאול ואבנר, שנים רבות
לפני שנבנה ביהמ"ק העם היה עסוק במגביות, ואפי' שביהמ"ק לא היה בשני
שאול ולא כל העשרות שנים שדוד מלך אלא רק בזמן שלמה המלך, אבל עשרות שנים קודם
אספו לבנין ביהמ"ק.
כתוב בפסוקים עצמם שבנין ביהמ"ק היה בנין רם
ונישא, בנין בגובה מאה אמות, שזה בערך 17 קומות במושגים שלנו, אבל זה לא היה 17
קומות אלא זה היה קומה אחת שמהריצפה עד התיקרה הגובה הוא כמו בנין של 17 קומות,
היכל הישיבה כאן זה גובה של 3 קומות מהריצפה עד התיקרה, אתם יכולים לתאר היכל
שמהריצפה עד התיקרה 17 קומות!!! ומה הענין שיהי' כזה בנין עצום ועוצמתי? כתוב בפסוקים:
"וְהַבַּיִת לִבְנוֹת לה' לְהַגְדִּיל לְמַעְלָה לְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת לְכָל הָאֲרָצוֹתֹ;
...לִבְנוֹת בַּיִת לַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א' כב,
ה-ו) מבואר כאן שכל היופי והפאר וההדר של בית
ה' זה ענין גדול וריבוי כבוד שמים. אנחנו היום מרוב הגזירות והשמדות והגלויות
פיתחנו לעצמינו שלא משנה החיצוניות אלא העיקר הפנימיות, כך ההרגשה הפנימית שלא
משנה הבנינים אלא העיקר הנשמה של הענין, זה ודאי נכון, אין לנו היום אפשרות, זה
חלק מהגלות שלנו, אבל בביהמ"ק היה ענין בזה כמו שכתוב בפסוק דלעיל, והענין
הוא לפי שהיופי וההדר של בית ה' הוא ריבוי כבוד שמים שיהי' גאוה וגדולה לחי עולמים
אף בהאי עלמא.
כתוב: "הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים [ובתרגום שם
דהוו רגילין למיכל תפנוקין] נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת" (איכה ד, ה), והיינו דכשביהמ"ק היה קיים היו אוכלים
למעדנים, והכֹל היה מכֹח קירבה לה' ומכֹח חיבתו לעמו ישראל כשהולכים בדרכי ה'
בשמירת התורה. וכן נאמר: "כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ
נַחֲלֵי מָיִם... אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם...
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר
נָתַן לָךְ... וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ; וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן
וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה... וְזָכַרְתָּ אֶת ה'
אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, ז-יח). הנה כתוב כאן דהצורה בהיות ישראל על אדמתם בארץ
ישראל שומרים מצוות ה' ללכת בדרכיו וליראה אותו, שמכֹח זה הם מלאים ברכת ה'
ועשירות וחיי מעדנים.
המשנה ב"מדות" (ב-ג):"כל הפתחים
והשערים שהיו שם, גבהן עשרים אמה, ורחבן עשר אמות". אתם יודעים מה זה גובה
עשרים אמות, בשיעור הקטן של רבי חיים נאה שער בגובה עשרים אמות זה 10 מטר שזה גובה
של למעלה מ-3 קומות, האם ראיתם פעם שער שהשער עצמו הוא בגובה של 3 קומות, ורוחבו
עשר אמות דהיינו קומה וחצי.
כתוב עוד על השערים האלה במשנה במסכת
"תמיד" (ג-ח): "מיריחו
היו שומעין קול שער הגדול שנפתח"- עד יריחו עשרות קילומטר שמעו את החריקות
כשנפתח השער של ביהמ"ק, איזה מצב זה היה! המשנה אומרת שם עוד: "מיריחו
היו מריחים ריח פטום הקטרת. אמר רבי אליעזר בן דגלאי, עזים היו לבית אבא בהר מכוור,
והיו מתעטשות מריח פטום הקטרת". ולכאו' יש להבין, מה המשנה כותבת את זה בכלל,
מה זה מעניין אותנו עד איפה שמעו את החריקות של השערים, ושהעיזים משתעלות מהפיטום
הקטורת? רק כל המציאות של ביהמ"ק זה השרה על כל הארץ אוירה של מצב וריבוי
כבוד שמים, וכל העוצמה הפאר וההדר הזה זה היה הריבוי כבוד שמים.
כתוב עוד במשנה (מידות ד, א) על ביהמ"ק:
"שכל הבית טוח בזהב", כולו מבפנים היה מטוייח זהב. ושם (ב, ג): "כל
השערים שהיו שם נשתנו להיות של זהב, חוץ משער ניקנור מפני שנעשה בהן נס".
והחצר של ביהמ"ק היתה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה, רחבה ענקית, זה מרהיב
עין, בנין שסביבו חצר ענקית.
איך היה נראה שמחת בית השואבה? כתוב בגמ': "ולא
היה חצר בירושלים
שאינה מאירה מאור בית השואבה" (סוכה נא,א). "אשה היתה בוררת חטים לאור
של בית השואבה" (שם נג,א). המנורות שם היו גבוהים חמישים אמה, שבשיעור הקטן
זה 25 מטר, ולחזו"א זה 30 מטר, 10 מטר זה גובה של בנין בן 3 קומות, והעמודים
האלה של המנורה היו בגובה של 25 או 30 מטר, וזה עשה כזה אור שכל ירושלים היתה
מאירה מזה, וכי אפשר לתאר איזה מצב זה היה?!
בפסוקים ב"מלכים" כתוב: "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל
רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א' ד, כ) "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת...
וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ
מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (שם ה, א-ה). שלמה המלך מלך על כל העולם כולו, הוא היה מעצמה
כמו אמריקה ורוסיה ביחד, שלמה המלך מלך על כולם יחד בכיפה, זה לא היה מצד כוחו של
שלמה המלך, אלא זה הוא המצב הטבעי והאידיאלי של עם ישראל בהיותם עם ה' הולכים
בדרכיו טרם שחטאו, ובהמשך שם "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם
כָּאֲבָנִים" (שם א' י, כז).
בשירת הים אמרנו: "תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר
נַחֲלָתְךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ ה' מִקְּדָשׁ ה' כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ" (שמות טו, יז). מה מוזכר מקדש ה' בשירת הים? כי כל המהלך היה,
שבני ישראל יוצאים ממצרים בשביל לקבל את התורה, כמו שכתוב במשנה בתענית (ד-ח) "צְאֶנָה
וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ
בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג, יא), יום חתונתו זה מתן תורה, ושמחת לבו זה בנין
ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו. כל המהלך היה, אתם יוצאים ממצרים, יש את החתונה
שזה מעמד הר סיני, אבל כשמתחתנים צריך גם מקום דירה והמקום דירה זה ביהמ"ק,
הדודי ורעייתי צריכים בית והבית הוא ביהמ"ק.
ההוד וההדר והפאר שהיה בימי שלמה, שבירושלים הכסף
והזהב כחול אשר על שפת הים לרוב, זה היה המצב שבלי החטאים כך זה היה צריך להיות
ולהמשיך ככה, וזה הצורה שצריך להיות, שעם ישראל יהי' רם ונישא על כל העמים,
והביהמ"ק זה "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", זה היה מצב עצום
ונורא!
יש בפסוקים בחנוכת הבית של ביהמ"ק ששלמה המלך
מתאר שם באריכות גדולה את המציאות והענין שהיה ביהמ"ק: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב
אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ, הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ
אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי; וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל
תְּחִנָּתוֹ ה' אֱלֹקָי לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר עַבְדְּךָ
מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם; לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה
וָיוֹם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה
אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה; וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ
וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע
אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ. ובאיזה פרטים: "בְּהִנָּגֵף
עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אוֹיֵב אֲשֶׁר יֶחֶטְאוּ לָךְ וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ וְהוֹדוּ
אֶת שְׁמֶךָ וְהִתְפַּלְלוּ וְהִתְחַנְּנוּ אֵלֶיךָ בַּבַּיִת הַזֶּה; בְּהֵעָצֵר שָׁמַיִם
וְלֹא יִהְיֶה מָטָר כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְהוֹדוּ
אֶת שְׁמֶךָ וּמֵחַטָּאתָם יְשׁוּבוּן כִּי תַעֲנֵם; וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם
וְסָלַחְתָּ לְחַטַּאת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַהֲשֵׁבֹתָם אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ
לַאֲבוֹתָם; רָעָב כִּי יִהְיֶה בָאָרֶץ דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה שִׁדָּפוֹן יֵרָקוֹן אַרְבֶּה
חָסִיל כִּי יִהְיֶה כִּי יָצַר לוֹ אֹיְבוֹ בְּאֶרֶץ שְׁעָרָיו כָּל נֶגַע כָּל מַחֲלָה;
כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר תִהְיֶה לְכָל הָאָדָם לְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל
אֲשֶׁר יֵדְעוּן אִישׁ נֶגַע לְבָבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה;
וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְעָשִׂיתָ וְנָתַתָּ
לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ...; וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר
לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ; כִּי יִשְׁמְעוּן
אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל
אֶל הַבַּיִת הַזֶּה; אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל
אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ
לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת
הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי" (מלכים א' ח, כז-מג), זה היה המצב של ביהמ"ק,
וזה היה כך בכל העולם, כתוב "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי
אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם" (איכה ד, יב), מה זה לא האמינו, מה הקשר שם האיים הרחוקים שיהיו
קשורים לירושלים, שהאמינו או לא האמינו, מאיפה הם ידעו, וכי היה אז תקשורת וכדו'?!
אבל ביהמ"ק וירושלים זה היה מפורסם בכל העולם כולו, והמעמד של כלל ישראל היה
בכל העולם כולו שהרגישו כל הזמן שהיהודים זה העם אשר בו בחר ה', ואפי' נכרי הגיע.
אח"ז כתוב ששלמה המלך ממשיך: "כִּי יֵצֵא
עַמְּךָ לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבוֹ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵם וְהִתְפַּלְלוּ אֶל
ה' דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בָּהּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִתִי לִשְׁמֶךָ;
וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם;
כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם
לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה;
וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ
אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר
בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ; וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן
שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם" (מלכים א' ח, מד-מט).
וזהו כמו שאנחנו יודעים שהמתפלל צריך
שיכוון את ליבו דרך בית קדש הקדשים, וזה לא איזשהו דין כונה אלא דהריצוי הוא שם,
וכל התפילות מתקבלות רק דרך ביהמ"ק, וכשאין ביהמ"ק חסרנו כל זאת.
אחרי זה הוא מסיים: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן
מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר, לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל
דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ; יְהִי ה' אֱלֹקֵינוּ עִמָּנוּ
כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל יַעַזְבֵנוּ וְאַל יִטְּשֵׁנוּ" (מלכים א' ח, נו-נז). והיכן דיבר ה' כן? היינו בפסוק: "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר
עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת" (דברים כו, יט), זה היה המצב של כלל ישראל.
אי אפשר בכלל לתאר את החיבור מה שהיה! ביהמ"ק
היה מרכז החיים של כלל ישראל, וזה נעלם ונמחק, וכי אפשר לתאר מה שהחורבן עשה?!
אנחנו חושבים תמיד האם אנחנו בדרגה של להצטער על
העדר השראת השכינה, לפעמים אנחנו חושבים אולי גם אם היינו בזמן שביהמ"ק היה
קיים מי יודע, שהרי אדם לא יכול להתאבל יותר מהדרגה שלו, אבל ההווי והמהלך של עם
ישראל שמתאבלים על ביהמ"ק, שכשביהמ"ק נחרב גם יהודים פשוטים והמון העם
התאבלו, וזה היה סוג אבל כמו שיתאבלו חסידי בעלזא אם יפול טיל ח"ו על מרכז
רוחני בעלזא בקרית בעלזא בירושלים, שהם יצטרכו כולם טיפול פסיכיאטרי ופסיכולוגי
להתאושש מההלם הזה. אבל האם בסוג אבלות כזאת יוצאים ידי אבלות על החורבן? ודאי
שכן.
ועוד יותר, בזמן החורבן מי התאבל יותר, הצדיקים או
המון העם? דבר מבהיל, יש גמ' ב"ב (ס,ב): "ת"ר כשחרב הבית בשניה רבו
פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין, נטפל להן ר' יהושע אמר להן בני מפני
מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין, אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי
מזבח ועכשיו בטל, נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח ועכשיו בטל, אמר להם א''כ לחם לא
נאכל שכבר בטלו מנחות, אפשר בפירות, פירות לא נאכל שכבר בטלו בכורים, אפשר בפירות
אחרים, מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים, שתקו, אמר להן בני בואו ואומר לכם, שלא
להתאבל כל עיקר אי אפשר שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר שאין גוזרין
גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה דכתיב בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים
וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים הַגּוֹי כֻּלּוֹ (מלאכי ג, ט), אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר
בו דבר מועט, וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה, אמר רב חסדא כנגד הפתח, עושה אדם כל
צרכי סעודה ומשייר דבר מועט וכו'". והגמ' ממשיכה "וכל המתאבל על ירושלים
זוכה ורואה בשמחתה", עכ"ל הגמ'. האנשים האלה היו אנשים פשוטים, זה לא
תנאים, התנאים נשאר להם תורה, כיון שהם חיו תורה כ"כ חזק אז השיור של התורה
נתן להם עוז רוח ותעצומות להתאושש גם מהחורבן כי נשאר להם את הקב"ה עם התורה,
אבל המון העם הרגישו והפסיקו לאכול בשר, ההלם מה שזה עשה אי אפשר לתאר בכלל.
רק עוד פרט אחד שצריך לדעת ובזה נסיים, מה כל
הענין הגדול של אבילות החורבן? כי באמת מה הענין להתאבל על מת, כדי להראות כבוד
מתו, כך הוא גם כאן, כי כשביהמ"ק היה קיים היה לנו קשר עם הקב"ה, מרכז
החיים שלנו היה עם הקב"ה, היה אהבה וידידות, מה ידידות משכנותיך, יש הרבה מה
להאריך בזה במה שהיה בביהמ"ק, וכמו שכתוב (יומא נד,א) שכשעולים לרגל מגלים
להם פרוכת ובדי ארון נראים כדדי אשה ורואים הכרובים מעורים זה בזה, ובת קול אומרת
ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה, אי אפשר לתאר איזה אהבה. אבל כשחטאנו
הקב"ה זרק אותנו, זה כמו רבה שזורק את הילד מהכיתה והילד צוהל ומשתולל בחוץ,
במצב כזה אין סיכוי שיחזיר אותו, מה פירוש, זרקתי אותך ואתה עוד צוהל ושמח,
האבילות היא על המצב החסר אבל אנחנו עדיין באותו חיסרון, אנחנו זרוקים ודחויים.
אחרי חטא העגל כתוב בפסוק: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל
מֹשֶׁה לֵךְ עֲלֵה מִזֶּה אַתָּה וְהָעָם אֲשֶׁר הֶעֱלִיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל הָאָרֶץ
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה; וְשָׁלַחְתִּי לְפָנֶיךָ מַלְאָךְ וְגֵרַשְׁתִּי אֶת
הַכְּנַעֲנִי הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי; אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ כִּי לֹא אֶעֱלֶה בְּקִרְבְּךָ
כִּי עַם קְשֵׁה עֹרֶף אַתָּה פֶּן אֲכֶלְךָ בַּדָּרֶךְ; וַיִּשְׁמַע הָעָם אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה וַיִּתְאַבָּלוּ
וְלֹא שָׁתוּ אִישׁ עֶדְיוֹ עָלָיו" (שמות לג, א-ד). אומר רש"י, על מה הם התאבלו? "שאין
השכינה שורה ומהלכת עמהם". זו היתה האבילות, אנחנו זרוקים ודחויים היום,
האבילות הוא על מה שהפסדנו, הריחוק וההפסד, וזה כבוד שמים עצום לחוש את הריחוק
וההפסד, אם לא מרגישים זה זילזול, הרבה זרק אותך מהבית או אבא זרק אותך מהבית ולא
איכפת לך?! רק אנחנו צריכים לזכור שאנחנו כבר גדלנו במצב הזה שלא היכרנו ואפי'
בעינינו לא ראינו.
עכ"פ החלק הזה של להסביר לילדים ולתאר להם את
מציאות והווי החיים מה שהיה בביהמ"ק, ואת הקירבה והתפילות מה שהיה בחגים. משל
לדבר, זוג צעיר שעוד לא רגילים לעשות סדר לבד, ובא טיל והרס את הבית של ההורים עם
ההורים, הם בהלם ממש; איך הם יעשו "סדר"?! מה בדיוק נעשה?! אנה נפנה
ואיך נבוא?! זה הלם מעבר ליתמות. עוד משל, היה סבא חביב וחשוב שהיה מרכז המשפחה,
אליו באים בחגים להגיד גוט יום טוב, כל שמחה שהוא מגיע מיד כולם סביבו, ועכשיו
פתאום הוא נפטר, הצער הוא לא רק שאין כעת את התורה והמצוות שלו, אלא מרגישים שהורם
הנזר והוסרה העטרה כי הוא היה הכח המאחד של כל המשפחה. כל מיני סוגי משלים כאלה
ממחישים מה היה ביהמ"ק לעם ישראל, זה דברים שבמושגים של ילדים, וזה יעזור לנו
להיבנות גם אנחנו מהם, ונזכה לבנין ביהמ"ק.
