אימת הדין לילדים ולמבוגרים

יש לדון, מה מוטל עלינו ההורים ביחס לילדים, איך נספר נסביר ונקרין להם את המציאות של "אימת הדין" של ראש השנה, באיזה צורה אמור להיות החינוך וההתנהלות שלנו כלפיהם בענין הזה של אימת הדין של ר"ה, האם כשהם למשל עליזים מידי ומשתוללים בר"ה לשדר להם פרצוף של אימה ופחד מיום הדין כדי לשתק ולהשתיק אותם, האם צורת היחס שלנו לילדים היא להקרין להם את האימת הדין של ר"ה ויו"כ שאנחנו שרויים בה?

עוד נשאל: האם טוב הוא שהילדים ירגישו את אותם הרגשות שאנחנו מרגישים בעצמנו כל אחד כפי דרגתו באימת הדין, האם הם אמורים לחוש את המקום בו אנחנו אוחזים בענין של אימת הדין?

ראוי לדעת! אימת הדין של ילדים שונה ממבוגרים, כמו שכל אחד מבין שכשאבא כועס על ילד קטן שלו זה בצורה אחרת מאשר הוא כועס על ילד גדול, כי על ילד קטן לפי קטנות רכות שניו ועדינות הנפש שלו גם כשכועסים עליו כועסים וצועקים עליו בצורה אחרת מאשר כועסים וצועקים על ילד גדול, כך גם ענין אימת הדין של מבוגרים וילדים זה לא באותו דרגה.

הסיבה לשוני בין מבוגרים לילדים בענין "אימת הדין", זה לא רק בגלל שהקטן לא בר דעת, והוא עוד לא בר חיובא, ולא בר עונשין, אלא גם כאשר לדוגמא מזהירים את הקטן קודם מעשה שלא יעשה דברים שאנחנו לא מרשים לו, שבזה רמת האזהרה אינה קשורה לאשמה ולעונש, צורת האזהרה שמזהירים קטן זה בצורה יותר רכה ונוחה מאשר כשמזהירים יותר גדול, נפש של קטן היא רכה ואינה יכולה לשאת צורה של אימה חמורה.

ואין הפשט שאנחנו מדברים עם קטנים יידישקייט לא נכונה, יהדות לא בצורה מדוייקת, אלא הכונה שלפי השגה של קטנים מבחינת הרגשות שלהם, גם בדברים שהדברים עצמם הם גבוהים והם גדולים ורמים ונישאים, הצורה הנכונה כלפיהם היא הצורה הרכה שמתאימה לקטנים, ובאמת שהיחס של הקב"ה אף עם מבוגרים עם כל אדם ואדם ועם כל גיל וגיל הוא לפי הצורה שמתאימה לנפשו, ולכך פשיטא שאף כלפי קטנים צורת היחס היא כפי אשר מתאים לנפשם, עד כדי שלוּ יצוייר שקטן גם בקטנותו היה בר חיובא אבל באופיו ובריגשותיו הוא היה קטן, צורת ההנהגה כלפיו היתה בצורה שמתאימה לנפש ולרגש של קטן, כי הקב"ה מתנהג איתנו לפי טבעינו, כי הוא ידע יצרינו, והקב"ה יודע את נפש האדם אשר הוא עצמו בראו. והנה גם נשים גדולות ברות חיובא כתוב בפסוק "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות יט, ג), וברש"י שם מביא "מכילתא": "לבית יעקב- אלו הנשים, תאמר להם בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל- עונשין ודקדוקין פירש לזכרים, דברים הקשין כגידין". והנה חילוק זה הוא למרות שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה, ונשים מקבלות עונשי בית דין של מלקות וד' מיתות בי"ד בדיוק כמו אנשים, ואעפ"כ הצורה בה אנו מעבירים להם את עניני התורה זה בצורה של אמירה רכה, כי נפש הנשים לא מתאים להם לפי טבעם ורגישות הנפש שלהם שידברו איתם דברים קשים כגידים אלא רק אמירה רכה, וכן לנפש של קטנים כשמזהירים אותם על מעשה לא מתאים אימת דין גדולה, כי לפי טבעם מתאים איזה דרגות של רצינות וקשיחות פחותות מהמתאים בזה אצל גברים, ואילו יותר מזה משבש אותם ומזיק לנפש שלהם.

ועל כן הדרך הראויה לנו בחינוך הקטנים והילדים ל"אימת הדין", באיזה צורה אנחנו אמורים לגלות להם ולהסביר להם ולהקרין להם את "אימת הדין"? אינו ברמה ובצורה שאנחנו מרגישים בעצמנו, אלא בצורה שמתאימה לפי נפש הילד, ולא בצורה שתגרום לו להקפיא את עצמו, שיהי' כאילו קפוא, הקב"ה לא רוצה שעבדיו יהיו באימת הדין שמקפיאה אותם.

היה מעשה שיהודי אחד הגיע עם ילדיו לחזו"א, והילדים היו מאחורי האבא והיו נראים מפוחדים. החזו"א שואל את האבא שלהם; למה הילדים שלך מפוחדים? האבא עונה; אני אמרתי להם והזהרתי אותם להיות בשקט! [כנראה שהוא אמר להם שאנחנו באים לרב מאוד גדול וצריך להזהר, וכנראה הוא איים עליהם איומים גדולים למי שישתולל שם], הוא התחיל לדבר עם החזו"א, פתאום החזו"א אומר לו; הילדים שלך מפוחדים, אני לא יכול לדבר איתך כך, תכניס את הילדים שלך לסלון, שיהפכו את הכיסאות ויחזרו לעליזות הילדות שלהם ואז נמשיך לשוחח, כך אמר לו החזו"א. החזו"א הרגיש שהילדים האלה היו עם איזשהו משהו של קיפאון, האבא הקפיא אותם ממש, זה לא מצא חן בעיניו, אמנם בשאר מקרים שילדים באו יחד עם אבותיהם ובאוירה רצינית לחזו"א לא הפריע לחזו"א, והחזו"א לא היה אומר לאביהם תגיד לילדים להפוך את הכיסאות, כי מתאים שילד יהיה רציני כשהוא בא לרב, אבל כאן החזו"א ראה שהם מפוחדים ובקיפאון כזה, על מצב כזה החזו"א דרש מהאבא להגיד להם שיכנסו לסלון ויעשו שם בלגן ויהפכו את הכיסאות ויחזרו למצבם הטבעי. וכך גם בקשר לאימת הדין של קטנים, שצריך לדבר איתם על מצב רציני והרגשה רצינית בצורה שמתאימה לנפש של קטנים, אבל לא אותו סוג אימה של מבוגרים.

ננסה לראות איך אמורה להיות "אימת הדין" שלנו המבוגרים, ה"טור" בסוף סי' תקפ"א מביא על ערב ר"ה: "ורוחצין ומסתפרין ע"פ המדרש א"ר סימון כתיב "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹקִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז) ר' חנינא ור' יהושע אומרין איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה, פי', מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם אדם שיש לו דין, לובש שחורים, ומתעטף שחורים, ומגדל זקנו, ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן, לובשים לבנים, ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה, ולהרבות מנות בר"ה, ומכאן תשובה למתענין בראש השנה", ע"כ לשון הטור.

המשנ"ב שם בסוף (סעי' ד' ס"ק כ"ה) כותב: "מכבסין ומסתפרין בערב ראש השנה. להראות שאנו בטוחין בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטנו".

יש להתבונן כמה התבוננויות במה שכתוב כאן ב"טור", דבר ראשון, מה הענין של הטור או של המדרש לספר את זה למי שלא יודע, אולי עדיף שלא ידע, וכך יהי' באימה יותר חזקה ויתפלל יותר חזק, ואדרבה גם יעשה תשובה יותר חזקה, כי אם הוא יהי' באימה יותר חזקה ממילא תשובתו תהי' חזקה וגדולה? מה נאמר, שיש איזשהו ענין שהוא ידע כדי שלא יצטער כ"כ כי זה דרגת פחד שלא נדרשת, ולכן ראוי שידע כדי שלא יהי' לו צער ופחד מידי גדול. אבל עכ"פ יש לדון מה יהי', יבוא אחד ויגיד, אני מרגיש שדוקא אימת הדין של לובש שחורים ומתעטף שחורים, כזה אימת הדין זה מה שעושה לי חיזוק, ככל שאני מרגיש יותר מאויים אני מתפלל יותר טוב ועושה הרבה יותר בתשובה, אבל הטור בא ומונע אותו, תלבש לבנים, ותשלח מנות, ותרבה מנות, שותים ושמחים, הרי הוא מרגיש שאימת הדין עדיפה לו יותר, והטור מורה לו לא כך, מדוע? עוד יש לדקדק, מהי כונת המשנ"ב שהוא אומר "להראות שאנו בטוחין", למה להראות, למי אנחנו באים להכריז ולהראות?

רואים מכאן יסוד גדול ועצום, שזה יתן לנו אולי תמונה ומבט איך הוא באמת היחס בין עם ישראל לקב"ה, נראה קודם מה רואים כאן, ונראה אם נזכה בס"ד להבין את שורש הענין, רואים כאן שאם יש לנו שתי אפשרויות, אפשרות אחת- להרגיש כמו אבל, הלובש שחורים ומסכן מאימת הדין ואינו יודע איך יצא דינו, וזה עשוי לגרום לתשובה גדולה יותר ולחיזוק יתר, זה אפשרות אחת. אפשרות שניה- לידע אופיה של אלוקיה ומנהגיו ודיניו, ללבוש לבנים ואוכלין ושותין ושמחים, ושמא אולי זה אפי' יגרום שהאימה תהי' פחות, זה לעומת זה מה עדיף? עדיף הנוסח השני! ראוי שיהי' הנוסח השני למרות שעלול להיות לזה מחיר שהתשובה תהי' פחות חזקה מכח שיש לו פחות אימה.

בשורש הענין יש כאן ענין גדול מאוד, כי במצב של אבל ועצבות ולבישת שחורים מפחד משפט ה', כמו איך שבני אדם מרגישים כשעומדים למשפט בשר ודם, זה נזק יותר גדול מכל ריוח שיכול לצאת מזה, זאת אומרת אם נהיה מצב שיהודי מגיע לפני הקב"ה במצב ובהרגשה אוי לי אני אבוד בזה שנפלתי בידים שלך, זה נזק יותר גדול מהתועלות שיכולות לצמוח מזה.

דוגמא לדבר, אבא מזהיר את הילד שלו בכל מיני ענינים שהוא יעניש אותו אם הוא ימרה את פיו, אבל אבא לא מאיים על הילד שלו למשל בסוג איום כמו שיש שכן סר וזעף וקפדן שכל הילדים בבנין רועדים ממנו, כי אם ילד עושה משהו לא לפי מה שהוא דורש הוא מחטיף לו כהוגן והילדים רועדים ממנו, והאבא יודע שאם הוא יתנהג עם ילדיו כמו אותו שכן הוא יצליח להעמיד בשטח התנהגות יותר טובה של הילדים עם פחות מקרים של חריגות, והנה האבא לא עושה את זה והוא לא מתנהג כמו אותו שכן, ומדוע, הרי זה יחסוך לו וימנע מקרים שהילדים ימרו את פיו? אבל האבא מרגיש שאם היחס ביני לילדים יהי' כמו שהם מרגישים ביחס לשכן העצבני הזה, הנזק יהי' יותר גדול מאשר הנזק שיהי' איזה מקרים שהם ימרו את פי כשאני אתנהג אליהם ביחס של אבא לבן ולא ביחס של כזה שכן כעוס ומאיים. וכך ביחס לקב"ה, יותר גרוע הוא אם המצב יהי' בכעין אבילות שזהו סוג איום כזה של כעין לובש שחורים ומתעטף שחורים, כי כשיהודי יהיה בכזה סוג הרגשה הנזק יהי' יותר גדול ואין הצר שוה בנזק המלך גם אם זה יגרום לו איזשהו זהירות יתר ותשובה יותר גדולה.

נראה עוד דוגמא, פעמים יש איזה משפחה עם ילדים בשכונה, שיש להם איזה אבא חמור סבר וקפדן שכשהוא מגיע לשטח הילדים שלו רועדים ומפחדים ממנו, והמשפחה הזאת היא לקלון ולשנינה בעיני שאר ילדי השכונה, הם מדברים ביניהם איזה אבא רע יש למשפחה ההיא ולילדים ההם, והמציאות הזאת היא זילזול במשפחה וזילזול באבא שלהם. והנה אם המציאות שלנו מכח אימת הדין תהי' בלבושי שחורים כאבלים זה זילזול בכבוד שמים וזילזול בכבוד ישראל, הרי עם ישראל הם בני א-ל חי, "אתה בחרתנו מכל העמים", "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש", "בנים אתם לה' אלוקיכם", והנה הרי בר"ה זה הזמן שאנחנו נפגשים עם הקב"ה, כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון, ומה יגידו העמים, כך נראים העם שה' בחר בהם ביום המפגש שלהם עם אלוקיהם ושהוא דן אותם שהם לבושים שחורים ואבלים ומסכנים, כך נראים בני א-ל חי?! וזהו היחס ביניהם לאלוקים שלהם?! זה זילזול בכבוד שמים ובכבוד ישראל, וצורה כזאת היא לא היחס הנכון בין עם ישראל לקב"ה. אלא איך הוא כן היחס הנכון והאמיתי? כמו שכתוב במדרש "אומה זו מכרת אופיה של אלוקיה ומנהגיו ודיניו", וצורת היחס שלו באמת לבניו אהוביו זה הצורה של היחס ש"לובשים לבנים, ומתעטפים לבנים, ומגלחין זקנם, ומחתכין צפרניהם, ואוכלין ושותין ושמחים בר"ה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגין לספר ולכבס בער"ה, ולהרבות מנות בר"ה, ומכאן תשובה למתענין בראש השנה" כלשון הטור, דהיינו שיש אימת הדין, אבל האימת הדין היא סוג אימה שמתאימה ליחס בין אב רחום ומלך רחום, שגם בעת שהוא שופט את עמו ואת בניו מתוך שהם מכירים את אופיו של אלוקיהם הם לא במצב של אבילות של לבישת שחורין, הם באימת הדין והם ברצינות אבל לא בצורה של מסכנות ושל צער.

ומעניין מאוד שה"טור" מביא מהמדרש את הפסוק שממנו הוא לקח את זה "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹקֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז), והפסוק שלפני פסוק זה אומר "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ו), כשההמשך של פסוק זה הוא "כי מי גוי גדול" וגו', והיינו שהפסוק מתאר כאן את המבט של האומות אל עם ישראל ביחס לקשר שבינם לבין הקב"ה ולתורה שנתן לנו ושעם ישראל זוכה לקירבה מיוחדת אצל הקב"ה, ואם יהי' מצב של לבישת שחורים בעיני אומות העולם זה מצב של זילזול בכבוד שמים ובכל הקשר שבינינו לקב"ה.

וזה מה שאומר המשנ"ב "מכבסין ומסתפרין בער"ה להראות שאנו בטוחין בחסדו יתברך שיוציא לצדק משפטינו", להראות את היחס שלנו לקב"ה בפרהסיא לעיני כל העמים, שאנחנו יודעים אופיה של אלוקינו, ואנחנו יודעים שיש דין ויש לנו אימת הדין, אבל לא אימה ברמה של מאויימים ואבילות של לבישת שחורין, זה נקודת מבט אחת שלמדנו כאן מחז"ל וה"טור".

אבל יש לעיין שפעמים אנחנו רואים בנביא אזהרות איומות חמורות ובצורה של כעין "אויב" ממש, כמו "הָיָה ה' כְּאוֹיֵב" (איכה ב, ה), וכן בלשון של נקמה כגון "הַעַל אֵלֶּה לֹא אֶפְקָד בָּם נְאֻם ה' אִם בְּגוֹי אֲשֶׁר כָּזֶה לֹא תִתְנַקֵּם נַפְשִׁי" (ירמיהו ט, ח), יש אזהרות נוראיות? אבל התשובה היא פשוטה, כל המקומות האלה מדברים על כאלה שמורדים בקב"ה ופורשים מלהיות עם ה' ומללכת בדרכיו ולשמור את חוקיו ומשפטיו, אבל מי שהוא בא מעם ה' ומקבל את הקב"ה עליו למלך ומקיים תורתו ומצוותיו, והוא בא לעשות תשובה והוא רוצה להתחרט, לו וכלפיו אין יחס של אויב של נקמות, ועל כן לא נכון מצד האדם מצב של לבישת שחורים.

דוגמא לדבר, בן מרדן שעוזב בית אביו ומתריס נגד אביו והולך לגור בבית של מישהו אחר, ומשליך משם אבנים על בית אביו, בן כזה אנו מבינים שהוא הוציא עצמו מן הכלל והיחס אליו יכול להיות כמו לאויב, אבל ילד שרוצה את קירבת אביו ורוצה לחזור לאבא שלו ורוצה לעשות תשובה, היחס אליו הוא כמו שכתוב בטור "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלוקיה", עד כדי שזה יהיה חילול כבוד שמים אם זה יהיה אחרת.

ועדיין נשאל: איך נוכל לשמוח, איך נשכח הכל, הרי סך הכל יש גם עונשין וייסורין, ואנחנו רואים שיש גם עונשין וייסורין, שהרי לא תמיד התשובה שלנו היתה שלימה וגרמה שנהי' נקיים לגמרי למנוע ממנו עונשין וייסורין? בענין הזה יש שני ביאורים, ביאור אחד; לא נאריך בזה כעת אבל ראוי לדעת את זה, שיהודי שעובר עבירה החטא ממית, החטא חרץ את גורלו, "ראש השנה" זה הזמן של ה"הנחות", מצב שהמלך עושה הנחות למי שמתקרב אליו ביחס לצורת המשפט על החטאים ש"חטאים תרדוף רעה" שזה עצם החטא, ור"ה זה זמן שככל שאנחנו מתקרבים למלך זה זמן שהמלך פונה אלינו ביותר רחמים מאשר היה ראוי לפי החטא, נמצא שהקושי והעונשים זה עצם החטאים, ואילו ר"ה אחרי האלול של "אני לדודי ודודי לי", שנהי' קירבה בין עם ישראל לקב"ה, הר"ה הוא בעצם מהלך של הנחות, שדרך ר"ה ש"אמרו לפני מלכויות" וכל המהלך של ר"ה זה גורם למעט ולהמתיק את הדין ממה שהיה ראוי להיות, זה זמן של הנחות והמתקת הדינים.

דוגמא לדבר; אחד שקונה כל החודש בכרטיס אשראי, מגיע עשרים לחודש; אוי ווי הנה מגיע יום הדין! ובאמת האם כעת הוא יום הדין?! יום הדין הוא כשקנית, עכשיו זה רק סיכום של מה שקנית, כל רגע שקנית כל פעם שקנית זה היה יום הדין, אין שום יוה"ד בעשרים לחודש, אלא יום זה הוא רק הפירוט של החיובים שחייבת את עצמך כל החודש. ואף ר"ה כך הוא, שהוא רק פירוט של החיובים שהתחייבת כל השנה, אולם ר"ה יש בו משהו יותר טוב מהעשרים לחודש הזה, כי בר"ה אחרי הארבעים יום של המהלך של אלול ש"אני לדודי ודודי לי", והקירבה לקב"ה, וההמלכה של הקב"ה בר"ה, ותקיעת השופר, יש הנחות, קיצוצים בחיובים, ומחיקת חובות, וכו' וכו', זה נקודה אחת שקשורה לר"ה שהיא ודאי נכונה.

אבל יש גם עוד נקודה שאברכים תלמידי חכמים יודעים את זה, יהודי שחוטא והוא מקבל עונש על חטאו, הוא מרגיש שהעונש זה איזשהו פירעון חוב על העבירה שלו, ויש כאן בחינה של דרגה של קבלת ייסורים באהבה מתוך שהוא מצדיק את הדין והוא יודע שכיון שהוא התנהג לא בסדר מגיע לו את זה, אם הוא לא הצליח בתשובה לסדר את הענינים זה מגיע לו על זה שהוא המרה את פי המלך, והרי הוא מקבל ברצון את הדין.

ב"מנוחה וקדושה" מתלמיד של רבי חיים ולאוזינר (שער התורה - שני - כ"ג) הוא מביא: "ואמרו איזהו עשיר השמח בחלקו וכו', ושמעתי בשם הגר"א שכן גם במילי דשמיא צריך להיות שמח בחלקו, ולא להתחכם נגד בוראו, כי אם לרצות בדינו כל אשר יגזור עליו, הן חס ושלום עוני או ייסורים או גיהנום". כתוב כאן בגאון יסוד עצום, שיש דרגה שיהודי מגיע שהוא שמח בחלקו בייסורים ובגיהנום שהוא מקבל. מה הפשט בזה? כי יהודי שהוא באמת מתקרב לקב"ה צורת העונש שלו זה עונש של פירעון חוב שהוא מרגיש שהוא צריך לפרוע את זה ולכך הוא מקבל באהבה, וזה לא בצורה של עונש אלא בצורה שזה מזכך אותו ומקרב אותו.

ב"בית אלוקים" להמבי"ט (שער התשובה פרק ב') הוא שואל שאלה: כתוב שרשע גמור שקידש אשה ע"מ שאני צדיק גמור הרי היא ספק מקודשת שמא הירהר תשובה בלבו. ולכאו' אינו מובן איך כשהירהר תשובה הוא כבר נעשה צדיק, הרי צריך גם שיעשה חרטה, וידוי, וקבלה לעתיד, ומה בדבר העושק והגזילות שעדיין לא השיבם, מה הפשט בזה? אומר המבי"ט; כשהירהר תשובה ה"גברא" כבר צדיק, כי הירהור תשובה הפשט הוא שהוא כבר מפסיק להיות מאלה שמורדים ופורשים מדרך ה', וכשהירהר תשובה הוא כבר שייך לקב"ה, ולכן נחשב כבר הגברא צדיק. [ובחלקת מחוקק (אהע"ז סימן ל"ח ס"ק מ"ד) פשיטא ליה דמשהסכים בדעתו להחזיר הגזילה יהיה כשר לעדות אף שעדיין לא השיב את הגזילה, שהתורה אמרה "אל תשת רשע עד" והוא כבר אינו רשע אלא צדיק שהרי הוא הירהר תשובה והוא צדיק, והבית שמואל שם (ס"ק נ"ה) מביא מהרי"ו מחלוקת בזה אם מהני הרהור תשובה בגזלן קודם שהחזיר הגזילה], אבל הוא אומר שאם הוא לא יעשה תשובה שלימה הוא עדיין יצטרך לפרוע את החוב של העבירה שלו, הרי 'נפש החוטאת מה תהא עליה', מיתה, ייסורים, קרבן, רק הקב"ה אמר 'יעשה תשובה ויתכפר לו', אבל אם הוא לא יעשה תשובה שלמה, הוא יצטרך לשלם מחיר אחר, אבל משהירהר תשובה הגברא כבר צדיק, כי הוא כבר יצא מכלל הפושעים והמורדים והוא שייך לקב"ה, אבל עדיין לא נתקן העבירה, ואם הוא לא יעשה תשובה הוא ישלם מחיר יותר חמור מהתשובה, וזהו אף שהגברא כבר צדיק, רק התשלום על העבירה זה פירעון חוב.

גם במנחת חינוך (מצוה שס"ד אות א') ביאר דהא דרשע גמור שקידש ע"מ שהוא צדיק מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו היינו לפי "דבאמת צדיק ורשע אינו תלוי בכפרה כלל דהא יש עבירות חמורות דאין מתכפר בתשוה ומ"מ כיון שמתחרט ושב הוי צדיק, והכא נמי נהי דאין לו כפרה בתשובה בלב מ"מ הוי צדיק כיון שמתחרט לפני קונו ית' ואינו תלוי בכפרה כלל, כן נראה פשוט", עכ"ל.

אמנם יש להתבונן, הגאון אומר "להיות שמח בחלקו גם במילי דשמיא, לרצות את דינו כל אשר יגזור עליו, הן ח"ו עוני או ייסורים או גיהנום". לכאו' זה לא מובן, הרי כל עצמם של ייסורים וגיהנום זה כדי שיפחד מזה, א"כ איך ישמח בזה, וכי הקב"ה מזהיר ומאיים עלינו, ואנחנו אומרים שאנחנו מקבלים את זה באהבה ובשמחה, מה כתוב כאן בגאון? אבל הפשט הוא כך, מי שעושה עבירה בזילזול ובמרידה בכבוד שמים מגיע לו באמת שצורת הגיהנום שלו תהיה גיהנום קשה שלא שייך לקבל את זה, זה תוכן אחר של גיהנום, אבל אם הוא עושה תשובה, גם אם בסוף הוא יקבל גיהנום כי התשובה שלו לא הספיקה, וגם אם יהיה מצב שהגיהנום שלו הוא/, אבל זה תוכן אחר ומשמעות אחרת של גיהנום, שזה כעין פירעון חוב שיש לו בזה הרגשה של קבלת ייסורים מאהבה ופירעון חוב.

נראה כמה דוגמאות לדבר, פעמים שהמלכות גוזרת על אדם עונש להיות בכלא, אבל גם בכלא הוא מקבל אוכל, ונותנים לו קצת להסתובב במסדרון של הכלא, אולם זה עונש חמור להיות בכלא. והנה יש אשר המלכות שולחת מרגל לאיזשהו משימה חשובה בארץ אויב, ואותו מרגל צריך לחיות שם באיזשהו מחילות כדי להשיג איזה סוד שקשור למדינה ששולחת אותו, ובקושי יש לו אוכל, והוא לא יכול לא לרחוץ ולא לכבס, ובתנאי חיים יותר קשים מאשר אותו אחד שבכלא, אבל הוא לא מרגיש בכלל עונש בזה אפי' שהתנאים שלו הם קשים מאוד יותר מאשר חבושי בית האסורים, כי המשמעות השונה והתוכן השונה של אותו מצב משנה את כל מהות הדבר. וכן הוא בגיהנום, שגיהנום של מזלזלים ומורדים זה גיהנום ועונש גרוע כאשר הסברנו, אבל גיהנום של אחד ששב בתשובה ועדיין עוד צריך לקבל ייסורים זה כעין מטלה או פירעון חוב והוא שמח בחלקו.

ונראה עוד דוגמא, אחד שנפל עליו באזור גיל 45-50 חובות של מאות אלפים והוא צריך כל הזמן לגלגל כספים בקושי גדול בגמחי"ם וכדו', ונגיד שזה אירע לו בגלל "אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ; נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ" (משלי ו, א-ב), ונפל באיזה ערבות של מאות אלפים שמוטל עליו כעת לשלם את זה, הוא מרגיש עונש וייסורים במה שהוא צריך לשלם את זה. והנה אותה מציאות בדיוק כשהוא מגלגל כאלה סכומים בשביל לחתן ילדים, אפי' שהמציאות בשטח היא בדיוק אותו דבר, אבל שינוי התוכן זה משנה את מהות והרגשת הענין מהקצה אל הקצה, הוא לא מרגיש עונש ורע בזה אלא הוא מרגיש שזה בסדר ושזה טוב אפי' עד כדי שמחה.

או למשל, אשה לפני לידה והיא יודעת על הצער לידה, אבל בדרך כלל אם הכל בריא ותקין אצלה היא לא מרגישה אבילות אפי' שהיא יודעת את החבלי לידה הצפויים לה, ואילו אותו דבר בדיוק בכזה סוג של צער הגוף וכאבים לוּ הם יהיו לא בדרך לידה ההרגשה שלה תהי' הרבה יותר קשה, זאת אומרת שיכול להיות שני מקרים שהם אותו מציאות ממש אבל תוכן ומהות אחרת לגמרי. וכך הוא במצב של עונש והתקרבות לקב"ה באופן שהתשובה לא ניקתה עד הסוף ועדיין צריך שיהי' עוד איזשהו עונש כעין פירעון חוב, ששייך בזה "להיות שמח בחלקו, ולא להתחכם נגד בוראו, לרצות את דינו כל אשר יגזור עליו", זה מה שכתוב כאן בגאון.

נתבונן אולי עוד בענין של אימת הדין, מהו שורש הענין של אימת הדין, אולי נגיד שאין בזה דין וענין רק זה פשוט מציאות קיימת, מי שרק חי את המציאות והוא לא בתרדמת אלא הוא עירני, ממילא מתוך המציאות ש"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו" הוא באימה, אולי רק זה המציאות ממילא של אימת הדין, או שמא יש בזה כן ענין, שמתוך אימת הדין הוא ישוב יותר בתשובה, "שפרו מעשיכם וברית אל תופר", ועי"ז הוא יותר יזכה במשפט, וזה הענין של אימת הדין? ומעתה נדון מה תהי' ההוראה לאחד שהוא משום מה לא הגיע באופן טבעי לאימת הדין, וגם המציאות שלו שזה לא גורם לו יותר לשוב בתשובה ומעשים טובים בגלל אימת הדין, האם יש איזשהו ענין שיהי' לו אימת הדין? לכאו' לפי הצדדים שדיברנו אולי באמת לא, אבל כפי הנראה ענין אימת הדין הוא מצוה ויש דין להיות באימת הדין, כי מכבוד מלכות ה' הוא שכשמעיינים במצבו של מי שהמרה את פי המלך, או כשהמלך מעיין במצבו של העם האם הם עשו מצוותיו באמונה ומעיין בהנהגתם, מי שלא ירא הוא חצוף ומרדן, זה חיוב מינימלי של כבוד עבד לרבו, וזהו צורת היחס הנכונה בין עבד לרבו בעת שרבו מעיין בדינו.

הרמב"ם בפירוש המשנה (ר"ה ד, ד) מבאר את הגמ' שם: "לא היו קוראין הלל לא בראש השנה ולא ביום הכיפורים, לפי שהם ימי עבודה והכנעה ופחד ומורא מהשם, ויראה ממנו, ומברח ומנוס אליו, ותשובה ותחנונים, ובקשת כפרה וסליחה, ובכל אלו הענינים אינו הגון השחוק והשמחה". במצב שהמלך מעיין בדין עבדו, לוּ העבד יהי' בקור רוח ובאדישות זה חוצפה כלפי שמיא, הרי לוּ הוא לא מרגיש כלום משמע מזה שהוא סובר שהכל בסדר איתו ושהוא ממש אדם השלם ולכך אין לו עוד שום מה לפחוד, שהרי לוּ הוא היה מכיר את המציאות, שהוא לא תמיד התנהג כהוגן, והוא לא תמיד התמודד נכון איך שהוא צריך להתמודד, הרי היה לו אימת הדין, נמצא שחלק מהכבוד מלכות זה ה"אימת הדין" שהיא מעין איזשהו וידוי של הכרה באשמה, ולא שייך שהמרה פי אדונו ולא יכיר באשמה ברמה שהוא מבין שזה עסק רציני שמעיינים בדינו. והרי בכל חטא פעמים שיש בחטא איזשהו כל עניני "אשמנו" "בגדנו" "מרדנו", כולל בו משהו שיש באיזשהו רמה מסויימת של מרידה ובגידה ואשמה בחטא מעבר לחטא עצמו, איזשהו משהו של אשמה ובגידה וכו' וכו' במציאות שגרמה לחטא, ואיך לא ירגיש צער ואימה כשמעיינים בדינו, נמצא שענין אימת הדין הוא חלק מהצורה של כבוד המלך שכשהוא מעיין בדינו של עבדו, עבדו ירא ממנו.

רק כפי שאמרנו זה אדרבה, מתוך שאנחנו מבינים שאימת הדין בעיקרה עניינה כבוד מלכות, שזה חוצפה אם הוא לא ירא, וכמו כשידוע שבבתי משפט אם רואים שהנאשמים אדישים מחמירים בעונשם, ואילו אם הנאשמים הם יותר בהכנעה זה עצמו מיקל קצת את העונש, האימת הדין הוא חלק מהכבוד מלכות, ומתוך זה בין נבין שהכבוד מלכות מונע את הקצה ההפוך מזה דהיינו להיות בצער ובאבל, שאצל מלך רחום ואוהב אין כבוד מלכות שיהי' לובש שחורים ומתעטף שחורים, אלא הכבוד מלכות שהאימת הדין יהי' בצירוף הנוסח שכתוב בטור "מתוך שאומה זו מכרת אופיה של אלוקיה".

עוד דוגמא לדבר, ראיתי שיש מבארים את המסופר בגמ' (חגיגה טו,א) על "אחר", ששמע בת קול "שובו בנים שובבים חוץ מאחר", ושואלים: מה התביעה עליו אחרי ששמע כך? ומבארים, שהתביעה עליו היתה, אבל אתה נהגת לא בסדר, החצפת ומרדת מול הקב"ה, וכי ענין התשובה ובקשת הסליחה קשור אם התשובה תתקבל או לא, ואם התשובה לא תתקבל וכי אתה לא צריך לעשות תשובה?! וכי התשובה היא רק כדי להרוויח מזה?! התשובה היא על מציאות שאתה התנהגת לא טוב, מי שהחציף ופגע במלכו ברבו ובאביו הוא אמור לבקש סליחה ותשובה ותחנונים גם אם התשובה לא תתקבל, יש במינימום של רגש של עבד כלפי אדונו, תלמיד כלפי רבו, בן כלפי אביו וכדו',  שהוא יבקש ברחמים תשובה גם אם זה לא יתקבל, זה היה התביעה עליו, למה הוא לא שב בתשובה אפי' שהיא לא תתקבל, וכי זה לא איכפת לך לבקש סליחה על איך שהתנהגת, זאת אומרת שיש בענין תשובה ואימת הדין כבוד מלכות בעצם הענין בלי קשר לתועליות האישיות שיצאו מזה.

הבה נתבונן, באופן וסוג יראה ואימה שיש בראש השנה, לנו לכאו' נראה שזה הדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה, כל אחד אומר בליבו הלואי והייתי כך כל השנה, אבל מה לעשות ואני לא מצליח כל השנה וחבל על זה. ויש לדון: האם המבט הזה הוא נכון שלוּ יכלנו להיות בדרגת יראה כזאת כל השנה זה היה ממש הישג?

תשובה: זה לא נכון לחשוב כך, צורת היחס וההרגשה של יהודי אל הקב"ה כל השנה היא לא כמו ר"ה, ר"ה זה כעין יום של אסיפת הורים, או יום של חלוקת התעודות, שהיחס של הילדים למלמד הוא באיזה אימה ורצינות, אבל לא נכון שיחס כזה יהי' בין רב לתלמידיו כל השנה. הרי בגמ' (ר"ה ל"ב - ערכין י') כתוב: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב''ה, רבש''ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר''ה וביום הכפורים? אמר להם, אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?!" אבל הרי ב"ימים טובים" כן אומרים שירה, זאת אומרת שר"ה ויוה"כ זה באמת יחס של אוירה רצינית ואימת הדין ויראה, אבל בשאר ימים טובים כן אומרים הלל, הרי שאין בהם את האימה והיראה של ר"ה, וצורת ההנהגה בשאר השנה, שהיא עיקר צורת ההנהגה בין עם ישראל לקב"ה, היא לא בצורה של יראה כזאת.

ב"דרך השם" (ח"ב ח') הוא כותב כך: "כי הנה המצב הטוב של העוה"ז באמת הוא, שיהיו בני האדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם, ויהיה האמת גלוי וברור, ויהיה הרשע נרדף ונכנע והתרמית מושלך, ולא תמצא עבודה בעולם בלתי אליו ית', וכל המדות הטובות תמצאנה ותגברנה, ותרחקנה המדות הרעות ותמאסנה". ומה יהיה בכזה מצב? "וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט, ולא ימצאו יסורים ומכאובים ונזקים, ויהיה האדון ב"ה משרה כבודו בגילוי בעולמו, ושמח על מעשיו, ומעשיו שמחים ועלזים לפניו", עכ"ל. דהיינו שהצורה הנכונה של יהודי כשהוא הולך בדרך ה' שיש מצב שהקב"ה משרה את כבודו בגילוי בעולמו, שהוא מעניק שפע והוא שמח במעשיו ומעשיו שמחים ועליזים לפניו, זאת אומרת שהיחס וההרגשה אצל הקב"ה זה כמו מלך שמצליח לנהל כלכלה מאוד טובה והאזרחים מרוצים מהנהגת המלך, והמלך שמח בהם והם שמחים בו, זה הצורה הנכונה בין עם ישראל לקב"ה.

יש פסוק שמתאר את זמן שלמה המלך, "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א' ד, כ), "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (מלכים א' ה, ה), זה לא היה איזשהו הלכה בימי שלמה, אלא זה המצב האידיאלי של כלל ישראל, וכך אמור להיות תמיד, כמבואר שם פרק ח' פסוק נו "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (מלכים א' ח, נו), וברש"י ומצודות שם: והיכן דיבר? הנה זה הוא מה שאמר "וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים יב, י), רק מפני חטאינו הדברים משתנים.

הרמח"ל שם כותב אחרי זה: "וההפך לכל זה, בהיות בני האדם שטופים אחרי התאוה, ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה, ולא פונים לעבודה כי אם מעט או כלום, והאמת [מושלחת] ארצה, והרשע גובר, ומצליח התרמית, והטעות רבה, ועבודות נכריות בעולם, והמדות הטובות נעדרות, והמדות רעות נמצאות מאד. וכנגד זה ההשקט חסר ואין שלוה, והיסורין והנזקים רבים, והאדון ב"ה מסתיר כבודו מעולמו, והעולם הולך כאלו נעזב למקרה ומשולח לטבע, ואין הקב"ה שמח על מעשיו, ואין בני האדם שמחים לפניו ולא מכירים ויודעים מה היא שמחת הבריות לפני בוראם", עכ"ל.

נמצא שהמהלך הטוב והנכון הוא שהוא שמח בהם והם שמחים ועליזים בו, זה המצב האידיאלי של צורת היחס בין עם ישראל לקב"ה, רק יש מצבים מיוחדים שבהם יש יותר רצינות. דוגמא לדבר, כשאבא עושה קידוש בבית יש מסביב אוירה רצינית, וכי תמיד צריך שתהי' אוירה רצינית כמו בזמן שהוא עושה את הקידוש, כך הקשר בין עם ישראל לקב"ה זה איך שכתוב כאן בדרך ה', רק שבזמן של אסיפת הורים או חלוקת תעודות זה מהלך אחר, אבל זה לא מהלך שמתאים לכל השנה, [וע"ע בזה במאמר פנים בפנים].

אולי רק נסיים באיזשהו ענין חשוב שזה קצת גם מעניני דיומא, אנחנו שרויים לצערינו בצער ובאבל על המשגיח שנפטר, ראינו אצלו איזשהו תופעה מאוד מעניינת, יש הרבה מה לדבר על גדלותו בתורה והיותו ת"ח מובהק, ושצורת הכרתו בבחורים היתה ע"י שמדבר עמם בלימוד, וזה קבע אי הם שייכים לבועדים פרטיים, ומאות מאות בני עלייה גדולים בחורים ואברכים דבקו בו וממנו ומחמתו עלו ונתעלו והיו עמו בקשר כל השנים ושאלו לעצתו בכל אשר יפנו. אבל נדבר על נקודה אחת שקשורה לענין! מצד אחד ראינו אצלו רצינות ודרגות גבוהות באמונה ובעבודת ה' מיוחדת, מצד שני הוא היה יהודי עליז ושמח ואפי' עם הומור וברמת עליזות שפעמים צעירים בני י"ח או כ' ימנעו את עצמם מכזה עליזות בחושבם שזה לא מתאים לעובד ה', מה קורה כאן?

הרב וולבה כותב שרבי ירוחם היה אדם מאוד שמח. וכך גם רבי יחזקאל יש כמה מקורות מכאלה שהכירוהו שהוא אמר שהוא לא מבין מה זה עצבות, והסגנון הרציני והתובעני שלו היה כלפי כאלה שלא מכירים חובתם ועבודתם להבוית"ש מחמת האגו שלהם, ואילו כלפי כל מיני אנשים פשוטים שעושים כיכולתם ודרגתם בעבודת ה', הוא אחז שאין תביעות עליהם ודיבר איתם בפנים שוחקות ומאירות.

סיפר לי יהודי בעל בית, שהקים את הביהכנ"ס של המשהדים, שכשהיה מדבר עם רבי יחזקאל הוא היה מנשק אותו, והיה לו חיבה גדולה אליו, הוא אחז שהוא ירא שמים כפי מה שהוא והיה מאיר לו פנים, והתביעות החזקות בשיחות שלו היו כלפי כאלה שיש להם איזשהו גאוה ולא מכניסים את עצמם מספיק לעול מלכות שמים, אך כלפי מי שלא היה לו תביעות היה מאיר פנים וכולו שמחה. גם ידוע שיום אחד כשהוא אמר בברכות השחר "שלא עשני גוי" הוא התחיל לרקוד, ורבי דוד עמד והסתכל איך שרבי יחזקאל רוקד באמצע הישיבה. גם אנו רגילים לשמוע כל הזמן ממרן רה"י שליט"א על חשיבות לימוד המוסר ושזה משמח ומחיה נפשות.

 והנה הצעירים הבחורים אומרים שמוסר מדכא כי הוא מגלה להם כל הזמן את בעיותיהם מגרעותיהם ועבירותיהם, וצריך להצטער על כך, ואיך לא יצטערו ועוד ישמחו בזה, אתמהה? והזקנים אומרים שמוסר משמח שהרי עוזר לנו לתקן את עצמינו ולהתעלות, לעדן את מידותינו לפרוש מן החומריות להתחזק ביר"ש וכו', והצעירים אומרים שהזקנים לא עונים לנו על השאלה, והקושי שיש לנו במוסר שהוא מראה ומוכיח לנו שוב ושוב עד כמה אנו לא בסדר ויש יום נקם וישלם, ואיך לא נתעצב כשהמוסר טופח לנו בפנים את חולשותינו ואת היותינו לא בסדר.

ומהו סוד הענין ומהו פשר הדבר? האמת היא שלזקנים כ"כ פשוט שהאדם כל ימי חלדו יש לו מה לתקן ויש לו חסרונות, כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), ופירש"י שם משננער ממעי אמו ניתן בו יצה"ר.

ובמבי"ט בספרו "בית אלקים" (שער התשובה פרק ב'): "שהאדם כמעט מוכרח לחטֹא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא מצד היותו מצד גופו מחומר עכור, א"כ הכרח הוא שתקבל תשובת השב מחטאו, כיון שאתה סובל כל העולם, ואם לא כך בריאת עולם היא לבטלה, כי א"א מבלי שיחטאו האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא יתברך אינו חפץ בהשחתת עולם ולכך ראוי שימחול", עכ"ל.

ושם (פרק ט"ו): "התשובה מועיל לעולם, אבל מר"ה ליום הכיפורים מועילה יותר ומקובלת, גם כי לא תהי' כ"כ תשובה גמורה וכו', וראוי לתת טעם בזה וכו', ולזה אומר כי נתיחדו אלו הימים שתהיה התשובה מקובלת יותר בהם להיותם בזמן בריאת העולם, כי בזמן בריאת העולם רצה הא-ל יתברך והסכים לקבל תשובת השב בתשובה, להיות בריאתו עפר מן האדמה ויצר לב האדם רע מנעוריו, וא"א לו מבלי שיחטא, ואם לא היה מקבל התשובה היתה בריאת העולם לריק, שאי אפשר שלא תהיה רבה רעת האדם בארץ, וישחית הא-ל את העולם. וזה שאמרו [פסחים נד.] ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם התשובה, כי קודם שנברא העולם הסכים לקבל תשובת השב מחטאו, שאל"כ לא היה בורא עולם שלא היה יכול לעמוד, ולכך בזמן שנברא העולם זוכר הא-ל ית' שעל מנת כך בראו שיקבל התשובה. וגם כשעומד בכסא דין בפלס ומאזני משפט ביום שנברא העולם במזל מאזנים, וגוזר על כל באי העולם מה שראוי לבֹא עליהם בדין ומשפט, עם כל זה בזכרו תנאי שהתנה עם מעשה בראשית בקבלת התשובה כנזכר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים לקבל תשובתם שלא להעניש אותם כפי חטאתם וכו'. וגם ביום הדין שהוא יושב על כסא דין אינו מפשפש וחוקר על העוונות כל כך כמו שמפשפש וחוקר על הטובות שעושה האדם כדי לתת לו שכר הרבה על עשיית המצוות וכו', וכשרוצה הא-ל לעשות משפט בחוטאים הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כל כך אלא בחטא דרך כלל ולא בפרטי הדברים שבשעת עשיית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור, ובענין שכר המצוות אינו כן, אלא שחוקר על הדברים הפרטיים שבענין המצוות שעליהן תגדל השכר להרבות שכר הצדיקים", עכ"ל.

ושם (פרק א'): "והנה בני נֹח כי אזהרותיהם מועטות שהם ז' מצוות בני נח, נענשו על הקלה שבהם עונש מיתה, וכאמרם ז"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, מפני שיכולין להמלט שלא לעבור על אזהרות מועטות, אבל ישראל שיש להם שס"ה מצוות ל"ת והנמשך מהם, לא יוכלו להיות נשמרים מבלי שיעברו על קצתם, ולכן הקדים להם הא-ל יתברך רפואה למכתם והיא התשובה, ומזה הצד תשובת ישראל היא קרובה להתקבל וכו', עכ"ל.

ואמנם ודאי דצריך תשובה על כל נדנוד חטא, והרי בכל יום אנו מבקשים ג"פ סלח לנו אבינו כי חטאנו, אך הזקנים אינם רואים את אותם חסרונות ככשלון החיים, ואף שאין זה אונס ממש מ"מ אין זה גורם להם לעצבות, כי הם יודעים שהאדם כל ימי חלדו יש לו מה לתקן ויש לו חסרונות, וכיון שבחרו בדרך טובה ועוסקים ומחפשים איך להתקדם לכך אינם צריכים להרגיש עצמם שחייהם בהפסד, ואדרבה ע"י לימוד המוסר הם מתחזקים ויודעים שהרבה דברים זה עבודת חיים להגיע לשלימות ולא בזמן מועט מגיעים לזה. ואין זה פוסל את האדם, כהא דכל אחד דאף בני זוג שחיים באהבה ואחוה ושלום ורעות לא יימלט מקרים שיש איזה פגיעה ומתח ומבקשים סליחה ומתפייסים ואינם רואים את חייהם ככשלון, אף דכשקורה מקרה יש מן הצורך לבקש סליחה כדי להתפייס. וכן ילד קטן לא יימלט שפעמים יתנהג לא כהוגן ויבקש סליחה ויתרצה בזה, ואין ההורים או המורים רואים את מצב הילד ככשלון בחינוכו בזה שקורה פה ושם איזה מקרים שנתנהג לא טוב. גם יודעים הזקנים את דברי השע"ת (שער שני אות י') "דמי אשר קיבל במחשבתו ויגמר בלבבו להיות עושה ככל אשר ירוהו תופסי התורה וכו' אשריו שיצדק נפשו בשעה קלה. והם גם יודעים, שכיון שהם בחרו בדרך החיים והטוב כבר הם רצויים לפניו ית' ומיקל בתשובתם.

ואילו הצעירים, פשוט שהם צריכים להיות כל הזמן במצב טוב וכל שמוצאים עצמם באיזה ענין שהם לא טובים זה בעיניהם עוון ועבירה ומוכיח על כשלונם ונפילתם, והם מרגישים שהם אוספים לעצמם חטאים ועוונות כל החיים, ולכך הם עצובים, והמוסר מדכא אותם יותר להרגיש עצמם בעיקרם במצב לא טוב, ומרגישים עצמם הולכים כסומא בארובה עד עת האספם אל עולמם, והאמת תטפח על פניהם ויבואו על עונשם.

והאמת כהזקנים! שענינים אלו הם עבודת חיים, ואינו רע בזה אף שנכשל פה ושם, כל שהוא בחר בטוב והוא בדרך עלייה ועוסק בלעלות בתוי"ש, אף אי קורה מקרה שנכשל בעבירה ממש, ולזקנים סוד זה פשוט, ולצעירים פשוט ההיפך.

עוד זאת סבורים הצעירים ששמחה ועליזות חיים מוריד מרצינות הנדרשת ליראת שמים, וגם נחשב שנהנה מידי מעוה"ז, ופעמים מרגישים כעין פריקת עול כשאינם ברצינות אלא בשמחה. וכל זה אינו נכון! כי להיות ביראת שמים ובשמחה ועליזות אין זה סתירה, נתבאר במק"א שיר"ש אינה בתורת היכ"ת לא לעבור עבירות, אלא היא צורת קשר והופעה של יראה מול אדונו, שכך הוא בטבע תלמיד לעמוד ביראה לפני רבו ומופיע לפניו בצורה שנרגש היותו תחת עול רבו ושאינו שווה לו אלא תחתיו, והוא תאב בטבעו להתנהג מול רבו בהופעה שכזו ומרגיש טוב ושמח בזה, וזהו צורת כבוד שמים שישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, ויחשקו ויתאוו ליראה ממנו ולאהבה אותו, ואך אצל מלאכים חיל ורעדה יאחזון מאימת מלכותו ית', לפי שאצל מלאכים אין זה גורם להם שיתוק והעדר חיות ובזה זהו כבודו ית' שירעדו מרוממות מלכותו, אך אצל ברואי מטה לחיות בחיל ורעדה עושק את הנפש ואת שמחת החיים ואין זה כבוד שמים שכך תהי' הצורה של ברואיו אליו.

וב"דרך ה'" (ח"ב פרק שמיני): " כי הנה המצב הטוב של העוה"ז באמת הוא שיהיו בני האדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם ויהיה האמת גלוי וברור וכו', ולא תמצא עבודה בעולם בלתי אליו ית' וכל המדות הטובות תמצאנה ותגברנה ותרחקנה המדות הרעות ותמאסנה. וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט וכו', ויהיה האדון ב"ה משרה כבודו בגילוי בעולמו ושמח על מעשיו ומעשיו שמחים ועלזים לפניו. וההפך לכל זה בהיות בני האדם שטופים אחרי התאוה ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה ולא פונים לעבודה כי אם מעט או כלום וכו', והמדות הטובות נעדרות והמדות רעות נמצאות מאד. וכנגד זה ההשקט חסר ואין שלוה וכו', והאדון ב"ה מסתיר כבודו מעולמו וכו', ואין הקב"ה שמח על מעשיו, ואין בני האדם שמחים לפניו, ולא מכירים ויודעים מה היא שמחת הבריות לפני בוראם", עכ"ל.

הנה מבואר להדיא שצורת הקשר וההרגשה שבין הקב"ה לעמ"י בעוה"ז כשהולכים בדרך ה', והבני עלייה ודאי שייכים להנהגה זו, היא בשמחה ובטוב לבב ובשמחה הדדית, כמלך ועם כשהמלך רחום ומטיב לעמו ושמח בהם ובשמחתם, והם שמחים ועלזים בו ובשמחתו. וכפי אשר היה בימי שלמה המלך שכתוב בפסוק "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א' ד, כ) וממשיך הכתוב "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת" וגו' (שם א' ה, א) "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (שם א' ה, ה) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א' י, כז). והנה צורה זו אינה שייכת בייחוד לשלמה המלך, אלא זהו המצב הטבעי והרגיל של עם ישראל בהיותם עם ה' הולכים בדרכיו טרם שחטאו, כמבואר שם "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (מלכים א' ח, נו), וברש"י ומצודות שם: והיכן דיבר? הנה זהו מה שאמר "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים יב, י), וזהו כבוד ה' שיהיו עמו בהשקט ובטח ושמחה ועליזות בו בתורתו וביראתו, ואף עניני עוה"ז בשלוה והשקט ובשפע של טובה וברכה, וזוהי צורת עובד ה' שירגיש כן, והמוסר עוזר לו לגלות את אשר צריך לתקן בלא שירגיש את עצמו רע וכשלון, כי לא בזה חפץ ה' וככל האמור בזה.