אני לדודי ודודי לי במשל ובנמשל

טרם שנתחיל את הנושא עליו אנחנו הולכים לדבר, הייתי רק רוצה איזשהו הבהרה על מה שכמה שאלו על דברים שאמרתי פעם קודמת.

דיברנו פעם קודמת שלא מן הראוי לכפות על הילדים ללמוד בבין הזמנים, זה כנגד טבעם, וזה לא גורם להם אהבת תורה. שאלנו: הרי בחיידר ג"כ בעצם כופים את הילד ללמוד? ודיברנו, שלחיידר הוא הולך כי בלאו הכי הוא הולך למסגרת, ואחרי שהוא נמצא במסגרת הוא לומד, וזה לא גורם לו בסוף שום קושי כמו שכשאין מסגרת וכופים אותו ללמוד. והיו שהבינו מתוך הדברים שכאילו אנחנו לא אמורים לדבר עם הילד על המעלה ועל הזכות ועל החביבות שהוא הולך לחיידר ללמוד תורה, כי כאילו הוא הולך לחיידר רק בתור המסגרת, והלימוד הוא דרך אגב.

אבל באמת שלא זה היה כוונת הדברים, כוונת הדברים היתה רק וכמדו' שכך המציאות באופן טבעי; שלא שייך שאצל ילד כל ההרגשה כשהוא הולך לחיידר זה רק כדי ללמוד תורה, שהרי גם האחיות שלו הולכות לבית יעקב והם לא לומדות תורה! וממילא יש בעצם שני דינים בזה שילד הולך לחיידר, יש מושג של מסגרת, שכל ילד וילדה בעולם הולכים לבתי ספר ולבתי אולפנא בלי קשר לאיזה חומר לומדים שם, כך שלא נכון באמת להקרין לילד שכל ההליכה לחיידר היא רק בשביל הלימוד, אלא ההליכה לחיידר היא חלק מהמהלך של ילד שילד הולך לחיידר כמו שהאחיות שלו הולכות לבית יעקב, אבל ודאי מדברים על זה ומזכירים את החביבות ואת מעלת הבנים שהם זוכים ללימוד תורה, ובודאי שראוי לדבר על הערך והחשיבות שהבנים בחיידר לומדים תורה. רק עיקר הדברים היה, להבדיל שלמעשה ממילא הילד יצטייר אצלו שהולכים לחיידר כי הולכים לחיידר, זה חוק ולא יעבור, הולכים לחיידר כמו שהילדות הולכות לבית יעקב, זה נהיה אצלו בממילא באוירה הכללית שהולכים לחיידר, אמנם ודאי שגם מדברים על החלק הזה שבחיידר לומדים תורה, ומדברים על זה על חביבות התורה וערך התורה, אבל עצם הדבר שבנפש הילד קיים המציאות של מסגרת בתור מסגרת, זה גורם שמה שהוא לומד בחיידר מתיישב לו על הלב, כי בלאו הכי הוא במסגרת.

וזה רק נאמר שביחס לבין הזמנים ששם אין מסגרת אם כופים אותו הוא מרגיש כפיה וריחוק בזה שכופים אותו ללמוד, ובחיידר כיון שכבר נשרש אצלו שזה מסגרת זה יותר מתקבל לו על הלב, אבל לא שצריך כל היום לחזור לילד; אתה הולך לחיידר בלאו הכי! זה ממילא כך, כי באמת מוקרן גם החלק שהוא לא גרע מהילדות שהולכות לבית ספר, כך זה כל הילדים בכל העולם, גם גויים הולכים לבית הספר, בודאי שמדברים שעוד זאת יש את החלק העיקרי שבנים הולכים ללמוד תורה, נמצא שודאי שהדיבור על ערך התורה שלומדים בחיידר הוא במקומו קיים, זה רק היה בתור הסבר על ההבדל בין הלימוד בחיידר לבין לכפות אותו בבין הזמנים, עד כאן זה רק הבהרה על מה שדיברנו פעם קודמת.

נדבר היום על איזשהו נושא שהנושא הזה בא לידי ביטוי גם במציאות החיים הפשוטה בעולם, והנושא הזה הוא גם בינינו לבין הקב"ה. הרי כל מגילת "שיר השירים" והרבה פסוקי הנביאים מתארים את הקשר בין הקב"ה לעם ישראל כקשר בין דודי ורעייתו, קשר של בעל ואשה, וכתוב בספרים הקדושים, הסטייפלר מביא את זה גם ב"חיי עולם" (ח"ב פ"ד) בשם הרמב"ן, ובשל"ה מאריך בזה הרבה מאוד, והרמח"ל מדבר בזה הרבה, והמהר"ל מדבר בזה הרבה, וכולם מדברים שכל סוגי המידות והרגשות והתכונות שקיימים כאן בעולם, הן בקשר שבין אב לבניו, ובקשר שבין איש לאשתו, ובקשר שבין מלך לעם, כל סוגי ההרגשים וכל המידות והתכונות שקיימים כאן בעולם, הם רק לשון מושאל על מה שיש באמת בין עם ישראל לקב"ה, שהקב"ה ברא מהלך שהמהלך הזה הוא מהלך של קשר אמיתי עם כל ההרגשים ברמה הכי גבוהה, עד שההרגשים שקיימים באהבת איש לאשתו בהאי עלמא, ובאהבת אב לבניו, וכל עניני ההרגשים שקיימים בהאי עלמא, הם רק משל מבחינת האמת שלהם באיזה דרגה של הרגשים יש בין עם ישראל לקב"ה.

הסטייפלר מביא שם מהמובא ב"חוט המשולש"/ בשם רעק"א, ששואל; איך אפשר בכל קרי"ש "ואהבת" עד "בכל נפשך", איך אפשר לצוות על אהבה, הרי זה דבר המסור ללב? אומר רעק"א, שבטבע בן אדם שכשהוא יודע שמישהו מאוד אוהב אותו זה גורם לו לאהוב את מי שאוהב אותו, וקודם קרי"ש אומרים את ברכת "אהבה רבה" ו"אהבת עולם" בוקר וערב, שהברכה הזאת מבטאת ומספרת לנו את האהבה הגדולה שהקב"ה אוהב אותנו, וזה גורם לנו אהבה מתוך שאנחנו שומעים ומרגישים עד כמה הקב"ה אוהב אותנו, והסטייפלר כותב שם, והרי אהבתו אלינו היא לאין קץ ותכלית שבכלל אי אפשר לתאר את זה איזה דרגת אהבה יש לקב"ה אלינו, זה גורם ממילא שאח"ז אנחנו נגיע לקרי"ש ונגיע לאהבה, וזהו מתוך שאנחנו יודעים עד כמה הקב"ה שמלכותו בכל משלה פנה אלינו, ונתן לנו את התורה, ובחר בנו מכל העמים, ואוהב אותנו, שזה מה שאנחנו אומרים ב"אהבה רבה", שנתן לנו את התורה שהיא כלי חמדתו, זה גורם לנו ממילא שכשאנחנו מגיעים לקרי"ש אנחנו מגיעים לאהבה.

נראה בדברים שנדבר איזה דברים מקבילים בין מה שקורה בקשר שבין איש לאשתו בהאי עלמא לבין הקשר שבינינו לקב"ה. סיפר איזשהו אברך צעיר, שתקופה קצרה אחרי החתונה שלו פגש אותו חבר, אברך יותר מבוגר שכבר היה נשוי כמה שנים, אברך בר דעת שהיה כבר בתוך החיים עם נסיון מהחיים, והוא שואל את חבירו הצעיר; איך ה"שלום בית" שלכם? ענה לו הצעיר; ברוך השם! הפלא ופלא! דבש וחלב תחת לשונינו, חזר המבוגר ושאל אותו; האם כבר רבתם? ענה לו הצעיר; חס ושלום, וכי רבנו?! חזר המבוגר החכם וענה לו; אם כך שאתה אומר שלא רבתם, סתם דיברת מה שאמרת, אין לכם שלום בית. הזדעזע הצעיר! הוא היה כמה שבועות אחרי החתונה, וכי כך יאמר לו חבירו האברך המבוגר והחכם שהוא כבר איזה שנים במערכת הנישואין, שאם אנחנו לא רבים סימן שאין לנו שלום בית?! והוא שאל אותו; פרש שיחתך, למה ירמזון מילך?

ענה לו האברך המבוגר; אתחיל לך באיזשהו סיפור, הגיעה שאלה לבית הוראה, אשה שאלה שאלה, שהיא נדרה נדר שהיא לא תתווכח עם בעלה, והיא שמעה שנדרי מצוה אי אפשר להתיר אותם, והיא שאלה אם יש איזה דרך להתיר את הנדר הזה? ענה לה הרב הנשאל; שאם לדון כאן מצד הלכות נדרים, שמא הנדר בכלל לא חל, זה נדר לבטל את המצוה, כי משמעות לא להתווכח זה העדר שלום בית, ובעצם הנדר הזה זה נדר לבטל את המצוה, זה יוצר העדר שלום בית, והיא היתה נדהמת מהתשובה, והיא ביקשה; ילמדנו הרב מאי משמע? ענה לה הרב; אם את חיה לבד עם אדם בבית, ואת לא יכולה להביע לו את הרצונות שלך, ואת כל הזמן בולעת את הקשיים, את בולעת צפרדעים כל הזמן וחושקת שפתיים, אין סיכוי בכזה צורה שיהי' לכם חיים ביחד ושהחיים שלכם יהיו חיים משותפים, כי חיים בצוותא מחייבים שכל אחד מביע את עמדתו לשני, כי הרי המציאות היא שכשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונים, ולכל אחד מבני הזוג יש עמדה מחשבה והרגשה ורצונות שונים, ואם לא יביעו כל אחד לשני את דעתו נמצא שהם חיים חיים נפרדים, פרודים אחד ליד השני, אין איחוד וכימיה ביניהם, וזה גורם שנוצרים כעסים ומרירויות שאחריתם מי ישורנו, ועוד שבצורת חיים כזאת אין קשר ואין כימיה, כי הרי הקב"ה ברא את האיש ואת האשה בטבעים ובאופי ששונים זה מזה, שהטבעים והאופי השונה זה מזה מחייבים חיכוך ואיזשהו התנגדות שיפריע לכל אחד מה שקורה אצל השני, והקב"ה ברא את זה בכזה צורה כדי להגיע לאיזון, שדרך זה בחיים המשותפים הם יגיעו לאיזון.

נראה דרך משל, משל פשוט, בנושא שהוא לאו דוקא קשור לאיש ואשה, אבל נגיד דרך משל, אם האשה מאוד מסודרת ונקיה, והבעל מפוזר ומוזנח, והמצב הוא שזה יוצר חיכוך, היא דורשת סדר ונקיון, והוא טוען שיש כאן איזה גוזמא בסדר ובנקיון, והנה הרי הם חיים ביחד והם צריכים ללמוד להסתדר, כך שמתוך החיכוך הם מתאזנים, וזה גורם גם לבעל קצת להיכנס לאיזשהו מהלך של סדר ונקיון שיש לזה השפעה על כללות האישיות שלו, וזה גורם גם לה להתאזן ולא להיות חולת סדר ונקיון, אבל האיזון הזה יכול לקרות רק אם הם מביעים כל אחד לשני את עמדתו לשני, ובטבע הדברים כיון שטבעיהם שונים זה חייב ליצור איזשהו ויכוח ועמדות שונות וזה יכול להגיע גם למריבות, והם יצטרכו למצוא את האיזון ואת ההתגמשות כדי שתישא אותם הארץ לשבת יחדיו ותתעורר האהבה ביניהם, כי בעצם כל חיכוך וכל ויכוח חושף עוד רגשות ותובנות רגשיות בין בני הזוג, רגשות שהם לא הכירו אותם קודם, כל אחד מבני הזוג מתוך המצב של הויכוח פתאום קולט מה קורה איתו ומה הוא מרגיש, ומתוך הויכוח או הריב נחשפים לכל אחד הרגשות שלו וכוחות הנפש שלו, ואיך הרגשות האלה פועלים ביחס ובקשר ביני לבין הצד השני שבזוגיות, וכל אחד מבני הזוג יש לו מה לקנות בנפשו באותו ענין ונושא עליו נסוב הויכוח והמריבה, נמצא שע"י הויכוח או הריב נחשף לכל אחד מבני הזוג המציאות הריגשית והנפשית שלהם, שמתוך זה הם הולכים להתפייס ולמצוא את הגשר והחיבור, וכל אחד בא לקראת השני, זה יוצר עוד נקודת חיבור ביניהם מתוך ההשלמה והפיוס שהם מתפייסים, וזה הסיבה שרואים באמת שאחרי ריב נוצר איזה חיזוק גדול באהבה, כי הריב גילה לכל אחד מה קורה בריגשותיו ובנפשו ביחס לנושא בינו לבין הזוג השני, ומתוך שהם מוצאים את הצורה איך הם כן יכולים לחיות ביחד נוצרת כאן עוד נקודת חיבור שלא היתה קיימת קודם, וזה מרבה אהבה ואחוה ושלום ורעות.

מובא בגמ' (ב"מ פד,א) שרבי יוחנן בן זכאי חיפש חברותא שיבוא עם תיובתות, הוא חיפש "היאך את בר לקישא"? שידע להקשות קושיות, הוא לא היה מרוצה מרבי אלעזר בן פדת, והוא אמר לו: "אטו לא ידענא דשפיר קאמינא"?! הוא רוצה לראות איפה הצדדים שיש מקום לביקורת, מקום לחשיבה אחרת ממה שהוא חושב, כי האדם מצד עצמו כמה שהוא יהי' שלם וכמה שהוא יהי' גדול הוא לא יכול להגיע לכל הצדדים וכל הצידי צדדים מה שיהי' לו אם הוא יתחכך עם עוד בן אדם, עם עוד חשיבה, עם עוד אישיות, עם עוד בן אדם שיש לו דעות שונות, והבנה שונה, והרגשות שונות, וזה המציאות של נישואים.

בפרשת בן סורר ומורר כתוב "אֵינֶנּוּ שֹׁמֵעַ בְּקֹלֵנוּ" (דברים כא, כ), והגמ' אומרת, ורש"י מביא את זה על הפסוק שאין בן סורר רק אם קול אביו ואמו שוים, יש בזה כמה רעיונות מה הענין בזה שקול אביו ואמו שוים, אבל לדרכינו אפשר לומר כך, אם שני ההורים שוים לגמרי והם דומים זה לזה, יחסם יהיו שוים כשני השעירים ממש, זה גורם שאין השלמה ביניהם, אין משהו שמשלים, הילד רואה בבית הכל נוסח אחיד, והרי אין אדם שאין לו חולשות, לכל אחד יש גם מעלות וגם חולשות, וכך מתקבע אצל הילד החולשות של שני הצדדים, שהרי הם שוים, הם שוים גם במעלותיהם וגם בחולשותיהם, החולשות מתקבעות אצל הילד גם מהאבא וגם מאמא, שהרי הם שוים, אפי' ילד חד הורי, שה' ירחם ההורים גרושים והוא חי רק עם הורה אחד, אבל הוא יודע שבמציאות יש עוד הורה, וכך הוא יכול לחשוב שלא כל מה שהוא רואה בבית זה מחייב שזה בדיוק הנכון, כי יש כאן רק אבא לבד או רק אמא לבד, אבל אם יש אבא ואמא שבהכל הם בדיוק שוים אין לו מה שיתן לו התבוננות אולי יש כאן משהו לא נכון, את כל החולשות והחסרונות של ההורים הוא מקבל בצורה כפולה ומחוזקת מתוך האיחוד שבין שניהם, והחסרונות שלהם גם מתחזקים אצלו, לא רק המעלות שלהם אלא גם החסרונות של ההורים מתחזקים אצלו כנכונים וצודקים, וזה גורם שאין לו תקנה אם אחד כזה נהי' בן סורר, מתוך המציאות הזאת אין לו תקנה, כי נשרש אצלו החולשות של ההורים בצורה שלא היה לו צד לחשוב שיש עוד אפשרות, כך אפשר לומר על דרך דרוש.

זאת אומרת שהעמדות השונות הם גורמות לשלמות של הבית שכל אחד נבנה מהמציאות השונה של השני, וזה המציאות של נישואים, לכן צדק אותו אחד שאמר, שאם לא היה ביניכם חיכוכים זאת אומרת שאתם לא גלויי לב, אין גילוי לב ביניכם, אתם לא מגלים את ליבכם והרגשתכם אחד לשני, אתם עוצרים את עצמכם בתוך עצמכם, וכך אין השלמה, אתם לא מחוברים.

כמובן שאין כונת הדברים לעודד מריבות, אבל המציאות של ויכוחים ומריבות הם מחויבות מתוך המציאות של 'כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות', ובפרט המציאות של שינוי שהקב"ה הטביע את ההבדלים בין טבע האיש לטבע האשה.

שמעתי פעם מת"ח גדול שהוא גם חכם גדול, שהוא אמר; מה זה זוג שיש שם 'שלום בית'? לא זוג שאין שם מריבות, אלא זוג שאחרי המריבות יודעים להגיע לפחות לאותה דרגת אהבה ואחוה ושלום ורעות שהיתה ערב המריבה, אם הם יודעים אחרי זה להגיע אחרי המריבה לאהבה ואחוה ושלום ורעות, המציאות מה שיש גם מריבות זה לא פוגם בשלום בית.

בוא נראה כמה חולשות שקיימות וגורמות שהמריבות יצאו מכלל התועלת הרצויה בהם וייצרו יותר בעיות מאשר תועלת, אנחנו בהרגשה שלנו נראה, שאם נגיד קרתה מריבה ואחד מבני הזוג היה אשם במריבה, הוא פגע בבן הזוג השני למשל, לכאו' מה כעת הבעיה, עיקר הבעיה שבעיקבות שהצד הפוגע פגע בצד השני, הצד השני נפגע ונוצר ריחוק, כך הגישה הפשוטה שזה הבעיה כרגע, אבל ראוי לדעת, ואם מתבוננים רואים עד כמה זה נכון, שהרבה פעמים קורה כאן עוד משהו שלא שמים לב לזה, שהפוגע נותן בהרגשת הלב של עצמו טיעון לעצמו, אם אני כך פגעתי בצד השני סימן שהמצב לא טוב, שהמצב רחוק, הוא מרגיש מתוך מה שהוא עשה שהמצב כאן בעייתי והמצב רחוק, והפוגע נותן ציון שלילי למצב של הקשר ביניהם מתוך שהוא מעצים את הריחוק שקרה בעיקבות זה שהוא פגע, אם אני כך פגעתי זאת אומרת שהמצב רחוק ולא טוב, וזה עצמו גורם הפרייה והעצמה של הריב, אולם החלק הזה הוא טעות, כי נכון שאתה פגעת וצריך לפייס ולרצות צריך לראות איך מתמודדים עם זה ואיך מונעים את זה מכאן ולהבא, אבל אל תיתן ציון גרוע כל כך בעיקבות זה שזה קרה, אל תתן ציון גרוע למציאות של הקשר בעיקבות זה שקרה הפגיעה, ודאי צריך לפייס ולרצות וכו' וכו', אבל מה שאתה הפוגע הולך ונותן ציון גרוע לקשר בעיקבות הפגיעה זה מגדיל את הקושי ומקבע את הריחוק יותר מהפורפוציה הנכונה, זה נקודה אחת שקורית כשיש ריב. ומחמת כך מה קורה? מתוך זה שהוא מרגיש שאם קרה ריב אנחנו רחוקים אחד מהשני, זה גורם לו להתרחק, כי מה לעשות, זה עובדה, המצב בינינו לא טוב, וההתרחקות הזאת יוצרת עוד ריב ועוד ריחוק, והכל מתוך זה שהפוגע מקטלג את עצמו וקובע לעצמו שהמצב הוא מצב קשה.

ראוי לדעת, שריב זה גם איזשהו קשר, זה נכון שזה קשר לא טוב אבל זה קשר, לפחות יש איזשהו קשר של ריב, אבל אם יש איזה התכנסות שמתכנסים בני הזוג כל אחד לאיזה קונכיה שלו זה לא מצב טוב, עדיף שידברו ויתווכחו ויריבו, שיהי' את הקשר ויראו איך להפוך את הקשר שבמקום שהקשר הזה יגרום "מים/, שיגרום הקשר "מים חיים אל כלי".

יש עוד בעיה במצב של מריבות, שחושבים שצורת התיקון היא כל הזמן להתעסק בניתוחים שלמים על המריבות, על הסיפור של המריבה, להתחיל כעת לנתח ולחקור ולחפור על הסיפור של המריבה, אבל האמת שלא זו הדרך ולא זו העיר, כי אם מתמקדים במריבה זה לא מתקן את המצב, זה רק גורם שכל ההתמקדות וכאילו כל מה שיש בינינו זה המריבה, ודאי שאם היה פגיעה צריך לראות איך להתפייס כדת וכדין ולרצות וכו', וראוי גם להתבונן מה גורם את החיכוך, אבל עיקר ההתעסקות מה שיוצרת שלום בית זה להתעסק בחלקים שבהם אנחנו כן מוצאים שפה משותפת, להעמיק את הקשר בחלקים שאנחנו כן מרגישים טוב אחד עם השני, וככל שאנחנו נעמיק את הקשר בחלקים שבהם אנחנו כן מרגישים טוב אחד עם השני, זה יגרום בממילא שיתגמד ולא יתפוס כל כך מקום הדברים שבהם לא מצאנו ועוד לא הגענו לעמק השוה, לא מן הראוי לחכמים לקחת איזה פרטים שבהם לא מסתדרים ומתוך זה להשליך כאילו כל הקשר הוא בעייתי, בזמן שמן הראוי לנסות לחשוב ביחד מהם הצדדים שבהם טוב לנו ביחד ושבהם אנחנו מרגישים טוב אחד עם השני, ולהעמיק ולהרחיב שם, ומתוך זה זה מקהה את הרושם ואת העומק של הבעיה.

עוד סוג בעיה קיימת במריבות, שהרבה פעמים כשקורית מריבה לוקחים את זה באופן אישי, בתור ציון אישיותי שלילי, דהיינו שהפוגע מרגיש על עצמו ציון אישיותי שלילי, וגם הצד הנפגע מרגיש על הפוגע ציון אישיותי שלילי, ומתוך המריבה שנותנים ציון אשיותי שלילי זה גורם קושי הרבה יותר גדול במריבה, וזה בזמן שהדבר הזה הוא לא נכון, כי גם אדם שקרה לו כישלון וקרה לו פוקה ומכשול הוא לא אדם שלילי והוא לא אדם רע, כי גם לאדם טוב מטבע הדברים עלול לקרות מקרים שהוא יתנהג לא בסדר, ולא כל התנהגות לא בסדר, וגם התנהגות שהיא באמת לא בסדר וצריך לתקן את עצמו, זה עוד לא פוסל את הבן אדם, והרעיון הזה שבעיקבות ריב יש הרגשה של פסילת האישיות זה לא מבט נכון, וזה מבט שמקשה מאוד על הקשר ועל איחוי הקרעים - זה דברים שקיימים בהאי עלמא בין הדוד לרעיה כאן בעולם!

בוא נראה מה קורה בינינו לבין הקב"ה, בין דודי לרעייתי, בינינו לבין הקב"ה, אנחנו רואים שקורה אותו מציאות בדיוק, יש מריבות, יש כל הזמן מריבות, עד ששלמה המלך אומר "אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ), אין מציאות שלא קורה חטאים. "ארבעה מתו בעטיו של נחש, ואלו הן: בנימין בן יעקב, ועמרם אבי משה, וישי אבי דוד, וכלאב בן דוד" (שבת נה, ב), לכאו' מה כתוב כאן, וכי העולם הוא כישלון, הקב"ה ברא עולם כדי שיקיימו תורה ומצוות, ומתוך כל העולם כולו רק ארבעה מתו בעטיו של נחש ולא עשו שום חטאים, והארבעה האלה הם חשובים מאוד אבל הם לא אבות האומה, זה לא אבות, זה לא משה ואהרון, זה לא האושפיזין, אמנם כתוב "עמרם גדול הדור היה" (סוטה יב,א), "ישי אבי דוד שיצא באוכלוסא ונכנס באוכלוסא"  (ברכות נח,א), "כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה" (ברכות ד,א), הם היו ודאי גדולים אבל הם לא היו הכי חשובים, וגם בנימין לא היה הכי חשוב, א"כ מה הפשט במצב הזה שיש בין עם ישראל לקב"ה ריב עד כדי שרק ארבעה מתו בעטיו של נחש, מה הפשט בזה, וכי הקב"ה לא יכל לברוא את העולם בצורה שהצדיקים לא יחטאו?! והנה שלמה המלך אומר "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"?

נראה רגע איזה דברים שכתובים במבי"ט בספרו "בית אלוקים" (שער התשובה פט"ו), הוא כותב כך: "תשובה מועילה לעולם, אבל בר"ה ויום כיפור תשובה מועילה ומקובלת יותר גם אם היא לא תשובה גמורה, כמו שאמרו חז"ל: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ" (ישעיהו נה, ו)... אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליוה"כ" (ר"ה יח,א), ראוי לתת טעם לזה, לכאו' היה צריך להיות הפוך, הרי בימים ההם יש דין, לפקוד על כל העולם כפרי מעלליהם ומחשבותיהם אם לטוב אם לרע, ומשפט צדק לא יהא נאות לקבל תשובה באותם ימים שהם ימי דין ומשפט, כי כשהמלך יושב על כסא דין אינו מוחל על פשע, עד שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים", אז מה הפשט שהימים האלה הם ימים שהתשובה יותר קלה, והתשובה יותר מקובלת גם אם היא לא תשובה גמורה?

ממשיך המבי"ט שם ומשיב: "ולזה אני אומר, שהתייחדו אלו הימים שתהא התשובה מקובלת יותר בהם, להיותם בזמן בריאת העולם, כי בזמן בריאת העולם רצה הא-ל יתברך והסכים לקבל תשובת השב בתשובה, לאשר בריאתו עפר מן האדמה, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואי אפשר לו מבלי שיחטא, ואם לא היה מקבל התשובה היתה בריאת העולם לריק, שאי אפשר שלא תהי' רעת האדם בארץ, וישחית הא-ל את העולם. וזה שאמרו: "שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואלו הן... ותשובה" (פסחים נד,א), כי קודם שנברא העולם הסכים לקבל תשובת השב מחטאו, שאל"כ לא היה בורא העולם, שלא היה יכול לעמוד, ולכך בזמן שנברא העולם זוכר הא-ל יתברך שעל מנת כן בראו שיקבל התשובה, וגם כשעומד בכסא דין בפלס ובמאזני משפט ביום שנברא העולם במזל מאזניים וגוזר על כל באי עולם אשר ראוי לבוא אליהם בדין ומשפט, עם כל זה בזוכרו תנאי שהתנה עם מעשי בראשית בקבלת התשובה כנזכר עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים לקבל תשובתם שלא להעניש אותם כפי חטאתם", כך כותב המבי"ט.

 בוא נראה אולי איזשהו משל שיכול להסביר לנו את זה! מורה עשה מבחן לכיתה, וכל הכיתה נכשלה כישלון גדול במבחן, מורה חכם יודע שהבעיה כאן היתה באיכות המבחן, הוא עשה כאן מבחן מעבר לרמה של התלמידים, אם המצב הוא שכולם נכשלו כישלון חרוץ כנראה הבעיה שלא הי' פורפורציה בין הרמה של התלמידים לבין המבחן. מה קורה במורה שעושה מבחן וכולם מקבלים 'מאה'? לכאו' הפלא ופלא! אבל האמת היא, שאם כולם מקבלים מאה זה מראה שאין מספיק התקדמות, זה מראה שאין בעיה להשיג את הציון המרבי, זה מראה שהלימוד הוא לא בצורה מאתגרת והוא לא בצורה שקשה להשיג את התוצאה, עובדה שכל התלמידים מקבלים מאה, כנראה הלימוד שם הוא לא בצורה שצריך להשקיע כדי להצליח.

הנמשל, הקב"ה ברא אותנו עם מציאות סותרת של גוף ונשמה, כמו בין איש לאשה, זה מציאות סותרת שלכל אחד טבע אחר, גם הקב"ה ברא אותנו במיניה וביה שלנו במאבק של גוף ונשמה ביחד, בעצם מאבק  בין העפר מן האדמה לבין הקב"ה, וזה מאבק לא פשוט שלא שייך כמעט לנצח בזה, וזה שלא שייך לנצח זה רק מראה את גודל ההתקדמות, עד כמה אנחנו לוקחים חומר עכור וגוש עפר, ולאיזה דרגה אנחנו מגיעים, אם במבחן הזה רק ארבעה הגיעו לזה, ועוד הם לא גדולי האומה, הם לא הגדולים הכי גדולים באומה, והגדולים הכי גדולים באומה היה להם חטאים, זה רק מראה עד כמה אפשר להתקדם, עד כמה ההתקדמות לא מגיעה מאליה, זה מראה עד כמה החיכוך הוא חזק, והחיכוך החזק הוא זה שיוצר את ההתקדמות.

והנה גם בינינו לבין הקב"ה, המציאות הזאת של חטא היא זאת שיוצרת בסוף את הקירוב, יש שני מאמרי חז"ל שגם עליהם יש כמה וכמה רעיונות אבל נראה לפי דרכינו, יש גמ': "מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד,ב), ויש גמ' ביומא (פו,ב) שתשובה מאהבה זדונות נעשים כזכויות, תשובה מיראה זדונות נעשים כשגגות. מה הביאור בזה, מה החילוק בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה? ומדוע במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד?

בעל תשובה כשהוא היה רשע ובעל עבירה הוא השתמש עם כל כוחות הנפש שלו לעבירות שלו, ולהתעסק עם כל הכוחות והכישרונות לעבירה לזה לא צריך עבודה כי טבע הגוף מושך לזה, דהיינו הבעל תשובה כשהוא היה רשע התפתחו אצלו הכוחות שלו, כיון שהוא לא היה צריך מוסר כדי לחפש את הקינאה תאוה וכבוד שלו, נמצא שהכחות שלו מאוד בריאים ומפותחים, וכשהוא כעת עושה תשובה המנועים שלו כעת חזקים ומפותחים, וכמו שמצאנו שאמר רבי יוחנן לריש לקיש "חילך לאורייתא", שריש לקיש היה ריש בריוני והוא אמר לו "חילך לאורייתא", הוא לקח את הכוחות האלו, הרי הם מוקדשים לשמים, הוא הביא כאן כוחות מפותחים, המנועים של היצר טוב לא כאלה מפותחים כמו המנועים של היצר הרע, והבעל תשובה כשהוא חוזר הוא מגיע עם כוחות מהירים, הכוחות נפש שלו הם מהירים ומפותחים מאוד, ובזה שהוא משעבד אותם לעול מלכות שמים ועול תורה ומצוות, הוא בדרגה יותר גדולה מאשר הצדיק שהמנועים שלו הם רק בדרגה של יצר טוב, שהם לא עובדים כמו המנועים של יצה"ר, הלוואי שיעבדו במשהו דומה לזה, הרי לכן אמרו "בשני יצריך", שצריך את ה"שלא לשמה" כי השלא לשמה עובד יותר טוב, אחרי זה אפשר להגיע ללשמה, זה הפירוש ל"במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורין אינם יכולים לעמוד".

ולכן גם בתשובה מאהבה זדונות נעשות לו כזכויות, כי בתשובה מאהבה הוא הולך כעת ולוקח את כל הכוחות המפותחים שלו, הרי כעת יש לו אהבה, ואם זה מאהבה זאת אומרת שהוא רוצה כעת קשר עם הקב"ה, והוא לוקח את כל הכוחות האלה, את כל הרגשות שהתפתחו לו, את כל כוחות הנפש שהוא כבר פיתח אותם והוציא אותם מהכח אל הפועל, את הכל הוא נותן כעת לקב"ה, אז נמצא שבעצם העבירות שלו הם אלה שיצרו את ה'הכנה דרבה' שכשהוא כעת חוזר בתשובה וב"תשובה מאהבה" הוא לוקח את כל הכוחות האלה ומקדש אותם לשמים.

וכמו הנזיר ההוא של שמעון הצדיק (נדרים ט,ב), שאמר "העבודה שאקדישך לשמים", ששאלו שמעון הצדיק, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? והוא אמר; ראיתי בבואה שלי ופחז עלי יצרי, ואמרתי העבודה שאגלחך לשמים, וכתוב בגמ' ששמעון הצדיק לא אכל שום אשם נזיר חוץ מזה. מה היה המעלה הגדולה בנזיר ההוא? רבי אייזיק שר אומר, שהנזיר הזה לא הלך סתם לקח כעת את השער שלו ומגלח את זה, הוא הולך כעת לטפח שער נזיר, "גדל פרע שער ראשו", ואז "אגלחך לשמים", הוא לא הולך כעת לדכא את עצמו, אלא הלך כעת ולקח את הגילוי של השער של "קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו", ואחרי זה הגילוח יהי' גילוח חיובי, גילוח של "אגלחך לשמים", זה מה ששמעון בן שטח אמר, כזה אשם נזיר הוא אוכל.

לעומת זאת ב"תשובה מיראה" הוא לא מחפש קשר, הוא לא מחפש כלום, הוא לא מחפש לשעבד את הכוחות שלו לקב"ה, הוא רק רוצה להיזהר מעונש, הוא לא רוצה לקבל עונש, אז ב"תשובה מיראה" הזדונות לא כזכויות אלא רק כשגגות, כי הוא לא משתמש בכח שהביא את הזדון כעת לצד הקדושה.

איפה הבעיות שלנו ב"רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח" (מיכה ו, ב), איפה בויכוחים ובמריבות שיש בינינו לקב"ה נמצאת הבעיה שלנו? את אותו סוג בעיות מה שיש כאן בהאי עלמא יש גם בינינו לבין הקב"ה, א' יהודי חוטא, זהו, כבר גומר עם עצמו, אני רחוק, אני לא בסדר, הוא כבר מקבע את עצמו, אני לא בסדר, אני רחוק מהקב"ה, חטאתי! והרעיון הזה שהוא כבר רחוק מהקב"ה זה גורם לו ליפול עוד יותר, אני כבר רחוק, מה כבר אפשר לדרוש?! זה מה שאני, אני רחוק, המצב רחוק, המצב לא טוב, ואז הוא נופל עוד יותר, זה בעיה אחת שקיימת.

בעיה נוספת שקיימת, קורה לו איזה חטא, הוא כבר קובע לעצמו ציון אישיותי, אני אדם רע, אני אדם רשע, אני לא בסדר, הוא עושה לעצמו 'פסול גברא' בזה שקרה לו חטא.

עוד בעיה קיימת, קורה לו חטא, במה הוא עסוק כל הזמן? רק בלריב עם עצמו על החטאים שלו, במקום להתעסק בחלק החיובי איפה יש חיבור בינו לקב"ה. אמנם ודאי צריך תשובה, חרטה, וידוי, וקבלה, ודאי צריך את כל חלקי התשובה על החטאים, אבל תתעסק בעיקר איפה נקודות החיבור שלך לקב"ה, איפה אתה מרגיש את נקודות החיבור, ותשקיע בהם, ומתוך זה ממילא יעלמו החטאים, מתוך שאתה משקיע בחלק החיובי, זאת אומרת שאותם בעיות עצמם שקורות כאן בהאי עלמא זה בדיוק אותו סוג בעיות שקורות בינינו לבין הקב"ה.

 מישהו פעם אומר לי, כן, תפילה זה עומד לפני המלך, איזה עומד לפני המלך, התפילות הגרועות שלנו, איזה עומד לפני המלך? שאלתי אותו, יש לי שאלה אליך; אתה ראית פעם אחת שיהודי קל שבקלים יגש למישהו באמצע שמונה עשרה ויבקש ממנו סיגריה?! אתה ראית פעם כזה דבר?! קל שבקלים לא עושה את זה! אין תקשורת באמצע שמונה עשרה, למה זה כך? כי עומדים לפני המלך, תראה את המצב של כלל ישראל, שאפי' קלי קלים באמצע שמונה עשרה לא מתַּקשרים, א"כ למה אתה אומר שאין עומד לפני המלך, אמנם יש דרגות וכו' וכו'. אמר לי אותו אחד, שמאז התפילות שלו השתנו, כי פתאום הוא רואה שיש לו שייכות לעומד לפני המלך.

 חלק גדול מהבעיות שלנו זה שאנחנו מקטלגים את עצמנו כשקורה לנו איזשהו תקלה או מכשול, שודאי צריך לרצות, "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים", "סלח לנו אבינו כי חטאנו, מחל לנו מלכנו כי פשענו", ודאי שצריך את כל גדרי התשובה, אבל אנחנו מתעסקים בג' בעיות, א' אנחנו חושבים שהמרחק גדול, ב' אנחנו נותנים לעצמנו ציון אישיותי, ג' אנחנו כל הזמן מתעסקים בבעיות, מנסים כל הזמן להתעסק בבעיות, במקום להתעסק בחלקים החיוביים, בחלקים שבהם יש חיבור, שמתוך זה אם נתעסק בזה, ממילא נתעלה ונתרומם ויהי' פחות חטאים.

מעניין מאוד שכמדו' הדברים הללו ממש מפורשים ברבינו יונה, שנים רבות לא הבנתי את זה ושאלתי וחקרתי ואין פותר אותם, והשנה ברוך השם היתה סייעתא דשמיא להבין מה כתוב כאן, רבינו יונה ב"יסוד התשובה"/ כותב שמי שחטא ועוה ופשע ורוצה לחזור, הוא מציע לו שיטה, שישכח מהכל, אין לא זכות ולא חובה, יפתח דף חדש ויתחיל מחדש, ורק אחרי זה בהמשך הוא כותב איזה תיקוני תשובה הוא יעשה, אפילו עד כדי תעניות, והוא כותב למה כך הוא צריך לעשות, כי אם הוא לא יעשה כך אז הוא מרגיש בושתי וגם נכלמתי מרוב חטאים, איך ארמוס חצריו, וכי אני יכול לקיים מצוות אחרי כל מה שאני חטאתי, לכן טוב לו להיות כמשליך מעליו כובד העוונות ולעשות לעצמו לב חדש, ללכת על נייר חלק, ולפתוח דף חדש, ולהתחיל מחדש, וכה יעשה ביום טהרתו, יאמר: אנא ה' חטאתי עויתי פשעתי.

לא הבנתי חצי מילה ממה שקורה כאן, קודם לא הבנתי איך הוא יצליח לעשות לעצמו לב חדש, הרי לב יודע מרת נפשו, על איזה כפתור הוא ילחץ, הרי המצפון מייסר אותו על כל העבירות שלו, א"כ איך הוא יעשה את הלב החדש? וגם שהלב החדש מסתבר שבאותו יום הוא כבר מדבר עוד פעם "חטאתי עויתי פשעתי", מה כתוב כאן ברבינו יונה?

רק הפשט הוא פשוט, והדבר הזה כתוב גם ב"אור זרוע", זה נמצא ב"מנחת חינוך" (שס"ד) ולמטה בהערות מביאים לשון של ה"אור זרוע", וזה נמצא גם במבי"ט ב"בית אלוקים" (שער התשובה), ה"אור זרוע" וה"מנחת חינוך" והמבי"ט שואלים שאלה; כתוב בגמ' בקידושין שאפי' רשע גמור שקידש אשה על מנת שאני צדיק מקודשת שמא הרהר תשובה, ויש להבין וכי בהרהר תשובה לבד הוא כבר צדיק? וביותר שהלשון ב"אור זרוע" וגם במבי"ט "צדיק גמור", בגמ' כתוב רשע גמור שקידש אשה על מנת שאני "צדיק", והם מעתיקים "צדיק גמור", וקשה איך בהרהר תשובה הוא כבר צדיק גמור, ואם כל הבית שלו מלא עם כל הגזילות שלו איזה צדיק גמור הוא בהרהר תשובה, וב"מנחת חינוך" שואל; הרי הוא עוד צריך לעשות את כל חלקי התשובה, ואיזה צדיק גמור הוא?

אומרים שלושת רבותינו הנ"ל, וה"אור זרוע" כותב; אחד חייבי עשה, אחד חייבי לאוין, אחד חייבי סקילה, שריפה, הרג, וחנק, מיד שהרהר תשובה הרי הוא צדיק גמור, בהרהור תשובה הגברא הוא צדיק גמור, ועכשיו אם הוא השלים תשובתו עד הסוף 'ושב ורפא לו', ואם לא, הוא צריך לשלם את החוב, עבירה זה חוב, ה"נפש החוטאת מה תהא עליה"? זה אמר מיתה, זה אמר ייסורים, זה אמר קרבן, הקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר, כדי למחוק את העבירה, כדי לפרוע את החוב של העבירה צריך תשובה גמורה, אבל ה"גברא" הוא צדיק גמור ברגע שהרהר תשובה, כשהרהר תשובה הגברא הוא צדיק גמור.

זה הפשט ברבינו יונה, יהודי עובר עבירה והוא בא לעשות תשובה, הוא אומר לעצמו; איך ארמוס חצריו, איך אשמור חוקיו, בושתי וגם נכלמתי! לא, תעשה לך לב חדש, אתה הרי רוצה לעשות תשובה, אתה צדיק גמור. זה גמ' מפורשת, זה לא "מוסר", זה לא איזה עידוד לחלכאים ונדכאים, זה גמ', מוציאים את אותה ארוסה לסקילה ואם היא נשואה לחנק על הצדיק גמור הזה, זה לא איזה עידוד, זה הלכה פסוקה, כשאתה רוצה לעשות תשובה אתה צדיק גמור, רק עכשיו יש לך חוב, הנושה לא דורש ממך כעת לעשות את הכל, את זה תעשה לאט לאט, תעשה בשלבים, אבל אתה כעת צדיק גמור.

נגיד את זה בעוד ביטוי, בכל עבירה הרי יש שני חלקים, אדם עושה עבירה ובכך הוא רע, הוא החטיא לקב"ה, הוא רע. ויש עוד חלק, העבירה עצמה שהוא צריך לתקן את החטא. ברגע שהוא הרהר תשובה האדם בסדר, האדם כבר מסודר, אמנם כעת רובץ עליו חוב, אבל ע"י ההרהור תשובה זה כבר לא חוב גזילה, זה חוב ממון, זה כבר נהי' הקפת החנות שזה סוג חוב אחר, יש לו חוב להשלים את התשובה.

סיפר לי פעם איזה בעל תשובה אחד, בן עליה גדול שהוא היה כבר כמה שנים בעל תשובה, אחרי כמה שנים שהוא היה בעל תשובה היה לו איזה משפט שנמשך, שהי' לו עינוי דין, איזה משפט על עבירה על החוק שהוא עשה, שהיא עבירה גם על חוקי התורה, אבל גם עבירה על חוקי המדינה, אחרי כמה שנים שהוא היה בעל תשובה הוא קיבל פתאום שנת מאסר על איזה עבירה שהוא עשה בתור חילוני, הוא אמר לי שהוא לא מרגיש היום שייכות לזה בכלל, אמנם היה לו מאוד לא נעים לשבת בכלא שנה, אבל הוא מרגיש כעת שהוא פורע איזה חוב, הוא לא מרגיש איזה משהו רע, הוא כבר בן אדם חדש, הוא כבר קטן שנולד, 'גר שנתגייר כקטן שנולד', הוא כבר אדם חדש, זה לא האדם ההוא, רק יש לי איזה חוב.

זה מה שאומר רבינו יונה, ובזה מובן שגם ממילא אין לו כבר בעיה להגיד חטאתי עויתי פשעתי, הוא לא מרגיש את עצמו רע, הוא לא מרגיש איך ארמוס חצריו, הוא כבר צדיק גמור, רק הוא יודע שיש לו איזה חוב, ולזה רבינו יונה שם מסדר את הסדר, שלושה וידויים, ויעשה כך וכך, ובאיזשהו שלב הוא אומר לענות את עצמו, שזה בתור פרעון חוב אבל המלוה האריך את זמן הפירעון.

עכ"פ אם אנחנו נשכיל באמת את החלק הזה לראות את עצמנו בפורפוציות בין במשל ובין בנמשל, כך יהי' שלום בית טוב גם בהאי עלמא וגם בינינו לבין הקב"ה, ונזכה כולנו להיכתב בספרן של צדיקים גמורים.