גיל וצורת חינוך לתורה ויראת שמים, ומבטינו על יחסינו אנו ביראת שמים

ב"כתר ראש" של רבי חיים וולאוזינ'ר באות ס"ה כתוב שם איזשהם דברים מופלאים עד מאוד, וננסה להבין את זה ולראות מה יש לנו ללמוד מזה למעשה, רבי חיים וולואזינ'ר כותב כך: "הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה, דהיינו, שבני עניים מקבלים פעולה בישיבה יותר מבני עשירים, מפני שאבותיהם לא הרבו עליהם בהוצאות שכר לימוד, ונשאר אצלם הכל בכח, ובישיבה מוציאים מכח אל הפועל, לא כן בני עשירים שכבר הוציאו עליהם למלמדים מופלגים וכו', כל מה שהיה בכוחם הוציאו אל הפועל, ומזה תקיש לשאר אופנים", עכ"ל.

ננסה להבין את דבריו בשתי אפשרויות, רק אולי נתחיל בהתחלה באיזשהו משל מענין אחר בחיים, ענין פשוט בעניני החיים, שאמנם זה ענין חולין אבל גם בו יש איזשהו תועלת, ונראה מתוך זה להבין אחרי זה את הנמשל למה שרבי חיים וולואזינ'ר כותב. ידוע שיש איזשהו מחלה שנקראת "אנורקסיה", שזה איזשהו הרעבה עצמית, שנער או נערה לא אוכלים ברצון עד שהם יכולים להגיע לפעמים למצב של פיקוח נפש שצריכים לתת להם באינפוזיה ובעירוי וכדו', זה דבר ידוע, ויש איזשהם מקרים ידועים ומפורסמים שיש את הדבר הזה. יש כל מיני סיבות פסיכולוגיות שגורמות לסוג מחלה הזאת: פעמים זה נובע מאיזשהו ריגשות אשמה של הילד שנכנס לו שלא מגיע לו לאכול. פעמים זה מגיע מאיזשהו רצון לא להשמין ושמתוך זה הוא נכנס כבר לאיזשהו מהלך שלא לאכול עד שקיבתו מצטמקת וכו'. ופעמים שזה מגיע מאיזשהו "ריאקציה", כך שמעתי מחכמי הרופאים, איזשהו ריאקציה של אמא מסורה מאוד שמלעיטה את ילדיה באוכל, והילד אוכל בכפיה ובהכרחה של אמא שלו ולא מרצון עצמו, ואף שהמציאות הזאת היתה בקטנותו ועברו איזה שנים שהוא כבר ברשות עצמו, בכל זאת הרבה פעמים זה גורם לאורך זמן שלאחר איזה שנים מתעוררת הריאקציה עד כדי שהילד לא רוצה לאכול.

בחלק הזה של "ריאקציה" שנגרמת לילד עד כדי שלא ירצה לאכול, יש גם בזה עצמו שני סוגים: יש מקרים שבהם הריאקציה היא בתור מרדנות להרגיז את האמא, כי האמא כפתה עליו אז יש לו כעת ענין לנקום באמו על זה שהיא כפתה עליו לאכול, וכשהסיבה שגורמת לו את הריאקציה זה מהאמא, כשזה יהי' לא בפניה אכול יאכל, ואך בפניה ישביענה מרורות ולא ירצה לאכול. אבל פעמים שילד שהכריחו אותו לאכול, הריאקציה היא גם כשהוא לא ליד אמא שלו, כי נוצר לו ריאקציה מהאוכל עצמו, נוצר לו כבר שנאה והתנגדות לאוכל עצמו מרוב שהלעיטו אותו, זה דברים מוכרים וידועים.

אבל יש סוג מצב יותר מזה, יש לפעמים מצב בו צורת האכלה לילד לא היתה בכפיה באופן שיגרום לו ריאקציה, אבל היה כל הזמן מבצעים על האוכל, ושיכנועים, למשל היה מבצע; אם תאכל כך וכך פרוסות תקבל חמצוץ, וכל הזמן היה התעסקויות והשתדלויות מיוחדות ע"י עשיית מאכלים מיוחדים ומבצעים על עניני אכילה, דהיינו לאו דוקא בצורה של כפיה אלא אפי' ע"י כל מיני שכנועים מבצעים נוחים ונעימים, וקרה מהדבר הזה דוקא בעיה חמורה לילד, כי בטבע הילד שיש לו טבע אינסטנקטיבי לאכול, תינוק רק נולד הוא מתחיל למצוץ משדי אמו, וכשהאמא מתעסקת מידי הרבה בלשכנע את הילד ובמבצעים על אכילה זה גורם שלא מתפתח אצלו הצורה הטבעית והרצון הטבעי לאכול.

זאת אומרת שבאופן עקרוני לא צריך להתעסק עם חינוך לילד לאכול, כי זה דבר טבעי, אמנם צריך רק לא לחלק ממתקים בזמן הארוחות, או פעמים שחסר לילד איזשהו ויטמינים מסויימים ששייכים לתאבון, שבכזה מקרה צריך להתעסק באיזשהו ריפוי להשלים לו את אותם ויטמינים כדי שהתאבון יחזור לו באופן טבעי, אבל אין צורך להתעסק עם הילד בחינוך לאכילה, כי תאבון זה דבר טבעי, אבל המציאות היא שגם באופן שלילד לא היה שום ריאקציה מהצורה שאמו האכילה אותו, כי היא הצליחה לעשות לו את זה בכל מיני מבצעים שלא יצרו לו איזשהו עוינות והתנגדות, אבל למעשה זה גרם שצורת האכילה שלו היתה כל הזמן על פי דעת אחרים ולא מדעת עצמו, וזה גרם שלא התפתח אצלו הצורה הטבעית של אכילה. אנחנו רגילים לאכול, אנחנו לא יודעים עד כמה כל מיני דברים מתפתחים בעניני אכילה באופן טבעי, לנו נראה הדבר פשוט שכשיש תאבון אוכלים, אבל המציאות היא שבאמת הרעב והתאבון הטבעי הוא בונה באדם מהלך, למשל שבזמני ארוחות הוא יאכל גם אם כרגע הוא לא כ"כ רעב ביודעו שבזמנים אחרים לא יהי' לו את האוכל, וגם זה גורם שבדרגת רעבון מסויימת גם אם זה לא רעבון חזק עד דרגה של קושי מאוד כבר גם אנחנו אוכלים, וגם התרגלנו לאכול לאו דוקא את הכי טעים, וכך כל מיני מיומנויות והרגלי אכילה, כי בנוי אצלנו באופן טבעי לאכול. אבל ילד שהאכילו אותו כל הזמן ע"י גדול עומד על גביו ודעת אחרים, אפי' אם זה לא היה בצורה שזה גרם לו שנאה למי שמאכיל אותו או לאוכל, אבל אם כל הזמן ישבו עליו ודאגו שהוא יאכל, זה גורם שלא התפתח אצלו הצורה הטבעית של כל עניני הרגלי אכילה והמודעויות לענין והסדרים והצורות הטבעיות שמתפתחים אצל כל אדם בצורך האכילה שלו בצורה מאוזנת, וזה גורם לו לא לאכול בשעה שאדם רגיל לאכול, ופעמים כבר יעבור אצלו ההרגשה הטבעית של הרצון לאכול, כשהוא כבר קצת משהו לא ירגיש טוב, כמו שאנחנו מכירים בצום שיש איזה שלב שלא מרגישים בדיוק רצון לאכול, רק מרגישים קצת לא טוב, ואצלו זה לא בדיוק יתקשר לאכילה, וכל מיני בעיות בעניני אכילה שנוצרו אצלו לא מתוך איזשהו בעיה פסיכולוגית בצורה שהאכילו אותו, אלא מתוך העדר, שלמעשה לא נתנו לצורה הטבעית להתפתח מעצמה.

וגם כזאת מציאות יכולה לגרום בסופו של דבר לילד "אנורקסיה" שהוא יגיע למצב שהוא לא יאכל עד שהוא יצטרך לפעמים להתאשפז, וזה סיפורים שלמים איך מחזירים אותו או איך מלמדים אותו את המציאות של אכילה, זאת אומרת שיש מצב שאם דברים נעשו שלא בצורה הטבעית הם גורמים שלא תתפתח הצורה הטבעית הרגילה בלי קשר לאיזשהו מצוקות או התנגדויות טבעיות, עד כדי שזה גורם בעיות חמורות.

אולי רק בדרך אגב במאמר מוסגר, הצעה להורים של ילדים שלא רוצים לאכול! הורים הרבה פעמים נוח להם, בואו קודם נאכיל את הילדים, כעין שטיפת כלים, שחייבים להאכיל אותם, ואחרי זה הם אוכלים. אולי הורים שרואים שקשה להם מידי עם האכלה לילדים, שלא ידברו איתם ולא יתעסקו איתם במלחמות אין סופיות, רק פשוט שההורים אפי' לא ידברו איתם על האוכל, אלא יאכלו ההורים בעצמם ויקחו לצלחת קצת יותר ממה שהם צריכים לעצמם, הילדים רואים את האבא או את האמא אוכלים לשובע נפשם, זה מעורר להם ממילא את הרצון, ופתאום יבקשו אבא תן לי קצת, אמא תני לי קצת ממה שיש שם, וההורה ברוב טובו יתנדב לתת לו קצת מהצלחת שלו, ומה שקורה זה, שהילדים לא מפסיקים לבקש תן לי עוד קצת, כך המציאות. הנהגה כזאת הרבה פעמים תוך תקופה קצרה פותרת את הבעיות עם הילדים שיש להם בעיות שצריך כל הזמן להתווכח איתם לאכול, כי אמנם ילדים אכלנים באופן מושלם לפעמים יותר נוח להורים קודם לגמור איתם ואחרי זה ההורים יושבים לאכול, אבל ילדים שיש איתם בעיות באוכל, עצה יעוצה לעשות כך, שלא לדבר איתם בכלל על אוכל, ורק לשים בצלחת קצת יותר ולאכול, ויראו איך שהילדים מתאספים סביבם ומתחילים לבקש נדבה.

שאלה:/

זה רק צריך פשוט שזה לא יהי' בבית, הדברים הלא בריאים שום דבר, בכלל לא להתווכח איתם, רק פשוט שזה לא יהי' בבית, להיות קצת עקבי ושזה לא יהי' בבית. היה לנו פעם שאחד מהילדים היה רגיל מילדותו לשתות כל הזמן חלב, הוא היה פותח את המקרר לוקח את השקית חלב מוזג לו כוס ושותה, ולא אכל שום דבר, שאלתי את ד"ר פלוז'ניק מה עושים, הוא אומר לי; תשמע, חלב זה גם שתיה וגם אכילה, הוא באמת לא צריך שום דבר יותר, איעצך ויהי אלוקים עמך, יהי' אשר יהי', אל תקנה חלב כעת לשבועיים. היה שמחה וששון ובכיות, אבל פשוט באיזשהו שלב הילד התחיל לאכול ותוך שבוע עד עשרה ימים הגיע להרגלי אכילה רגילים וזהו זה נגמר, ואז היה אפשר להחזיר את החלב וזה נשאר בצורה מאוזנת, צריך להיות קצת עקבי ולא לפחד, לא יקרה לילד שום דבר.

שאלה:/

שלא יהי' בבית ביגלאך, והוא יאכל, הבעיה היא שההורים כל הזמן מקדימים את המאוחר ומנציחים את המצבים הלא טובים.

עכ"פ נמצאנו למדים שכשיש דברים שאמורים להיות באופן טבעי אצל הילד, כשאנחנו מרוב טוב ואחריות מעניקים את זה לילד בצורה שבעצם במוצר המוגמר זה גורם אצל הילד שלא יתפתח אצלו הצורה הטבעית, זה גורם אחרי זה שגם בגיל יותר מאוחר אין לו את הטבעיות של הענין.

הכרתי איזשהו סיפור עם איזשהו נער צעיר עילוי אמיתי, שבטבעו לפי הכישרונות שלו הוא היה כולו חכמה, ואהבת החכמה הטבעית שלו לרובי כישרונותיו היתה אמורה לגרום לו בממילא להגיע לדרגה של אהבת תורה גדולה ולצאת תלמיד חכם גדול, אבל הוא גדל בבית של הורים שההורים התעסקו איתו הרבה עם; תלמד! ותחדש! ותכתוב חבורות! ואבא שלו עשה לו כל הזמן תוכניות לימוד עם תשלום על הלימוד, ואמנם הכל היה בתשלום, זה לא היה בכפיה, אבל כל הזמן האבא ישב עליו ואירגן איתו כל מיני מבצעים על הלימוד. זה היה לא יאומן כי יסופר! שקצת בגיל יותר גדול הוא לא רצה להתעסק כלום בלימוד, רק הוא חיפש כל הזמן להתעסק באיזה דברים של לתקן דברים ובענינים טכניים, התעסקויות טכניות שמתאימות לאחד שהוא לא בעל מוח, אחד שאין לו בכלל מוח והוא מחפש רק איזשהו עשיה טכנית, והוא באיבחונים שעשו לו הוא היה כולו חכמה, ופשוט הרגו לו את הרצון הטבעי לאהבת חכמה, ואף הוא עצמו הרגיש בדבר הזה שאין לו טעם בחכמה, והוא הרגיש שזה לא הטבע הרגיל שלו, אבל הוא כאילו נאבד לו הטבע הטבעי הפשוט שלו של אהבת חכמה.

ה"בני עשירים" שעליהם רבי חיים וולאוזינ'ר מדבר, מתוך שההורים שלהם הוציאו על מלמדים מופלגים, כל מה שהיה בכוחם הוציאו אל הפועל, זאת אומרת, מדובר כאן בנערים שבטבע היו בעלי חכמה, וזה היה צריך להתפתח אצלם באופן טבעי, אבל מתוך שהוציאו עליהם ריבוי מלמדים, הוציאו מהכח אל הפעל לא בצורה הטבעית, וזה מחק להם את הרצון והשאיפות הטבעיות, וזה גרם להם שלמרות שזה לא היה בלחץ שם, דהיינו גם באופן שזה לא יהי' בלחץ אלא במצבים ובתשלומים באופן שהילד מוכן, אבל ריבוי בצורה שזה לא משאיר לילד משהו שזה יהי' אצלו באופן טבעי זה גומר לו את הרצון.

אנחנו צריכים לדעת מבחינת למעשה בנושא הזה! ההוראה המעשית הראשונה בעקבות הדברים האלה, זה לא להיות לחוצים כל הזמן איך הילד יהי' למדן ותלמיד חכם, ילד הוא עוד לא בר חיובא, לא לחשוב שככל שאנחנו נכניס לילד בגיל קטן לומדע'ס והבנה וריבוי לימוד זה יגרום לו יותר ללמוד ולהבין כשהוא יהי' גדול, אלא זה גורם שכל מה שהיה בכוחם הוציאו אל הפועל, ואילו בני עניים שאבותיהם לא הרבו עליהם בשכר לימוד נשאר אצלם הכל בכֹח ובישיבה מוציאים מהכח לא הפועל.

ילד שמידי מרגילים אותו ללמוד מעבר למציאות הטבעית שלו הוא נשאר גם תינוק, כי הוא לא התעסק מספיק בלהוציא את המרץ ובמשחקי ילדות שלו, וכבר אמר אחד הגדולים בדורות קודמים, שילד שלא משחק כפי צורך טבעו כשהוא קטן הוא נשאר תינוק והוא ימשיך לרצות לשחק גם כשיהי' גדול, הוא נשאר תינוק כי לא הבשיל אצלו היציאה מילדות לבגרות, ולכן ריבוי מבצעים וישיבות מתמידים זה מאבד לו את הרצון ללמוד מצד עצמו, זה כבר הוציא מהכח אל הפועל את כל הצורה מה שאמורה היתה להיות בשלבים טבעיים ובשלב אחרי שלב, וזה עוצר לו את הגידול הטבעי שלו, הבעיה הזאת קיימת וראוי לדעת, זה אולי היפך ממה שאפשר לחשוב.

הבעיה הזאת שעליה רבי חיים וולאוזינ'ר מדבר, היא יותר קיימת בילד שהוא בשורשו כבר אוהב ללמוד, יש לו כבר איזשהו בשלות לאהוב ללמוד, ויש לו כבר את תאות החכמה, אצל אותו אחד אם עושים איתו מידי הרבה דברים זה נהרס הכי הרבה, כי הוא כבר מישך שייך לרצון הטבעי, והרצון הטבעי נהרס כי עוצרים את זה בריבוי המבצעים וריבוי ההוצאות למלמדים, שזה כבר הוציא מהכח אל הפועל את כל הרצון הטבעי שלו.

הצורה הנכונה איך כן לפתח לילד אהבת חכמה ואהבת תורה, זה כשבכללות האוירה בבית היא לא רק "שטחיות", אלא האבא מדבר עם הילד, וזה לא תמיד דוקא בתורה, אלא הוא מדבר בדברי חכמה. למשל, יוצאים מים מהברז, מאיפה הם יוצאים? מסובבים ברז ויוצא מים?! והוא מסביר לו את הענין, או שהוא שואל אותו פעם; למה במאוורר רואים עיגול שלם, הרי יש בין כנף לכנף הבדל? וכך הוא זורק עניני חכמה. או גם כשהוא כבר מגיע כן לעניני הלכה, ילד שואל; מה מברכים על זה, והאבא אומר; אם יעשו את זה בצורה מרוסקת יהי' כך וכו', והאבא מתחיל קצת להרחיב את הדברים בצורה של פטפטת, זה גורם לילד להתרגל לחשוב בצורה טבעית, כי זה לא בצורה שעוסקים כעת בחינוך, אלא בצורה טבעית האבא זורק ומפתח ענינים הן עניני חולין הן עניני תורה והלכה, שזה גורם לילד להיות מתבונן וחושב וחוקר. או כשמגיע ר"ה, מה פתאום יומיים, הרי אנחנו אף פעם לא עושים יום טוב יומיים ומדוע כאן יומיים? והוא מסביר לילד למה יומיים. תקיעות, למה לפני שמו"ע? אחרי שמו"ע? מעומד מיושב? בדרך סיפור וכדו', זה מחבב לילד הלכה, וזה גורם לו להתבונן ולחשוב והדברים מתפתחים באופן טבעי.

אמנם ילד שאצלו הוא עוד לא אוחז ואין לו שייכות לאהבת חכמה או לרצון טבעי ללמוד, אצלו כשיעשו לו דברים שיחייבו אותו ללמוד הבעיה יכולה להיות יותר אם זה יהי' בצורה שתגרום לו "ריאקציה", כי עוד אין מה להרוס אצלו את הרצון הטבעי כיון שהוא עוד לא בר הכי, כך שיוצא כאן דבר מוזר, שככל שלילד יש רצון טבעי כבר ללמוד, ומתעסקים איתו בכל מיני עניני מבצעים וריבוי ענינים להוציא מהכח אל הפועל אפי' שלא בכפיה, זה עוצר אצלו את הרצון הטבעי וזה יכול לגרום לו לאבד את זה, ופעמים זה ללא תקנה, והוא צריך הרבה טירחה אחרי זה לראות איך להחזיר לו בחזרה את הרצון הטבעי, ואילו ילד שאין לו בכלל את הרצון הטבעי אז אין כאן בכלל את מה להרוג בינתיים, כי הוא עוד לא "בר-הכי" והוא לא "בתורת", שם הבעיה תהי' יותר חמורה אם זה יהי' בצורה של "ריאקציה", כי רק בצורה כזאת יוכלו לקלקל לו לעתיד, זה רעיון אחד שאפשר לבאר בדברי רבי חיים וולואזינ'ר.

עוד נרחיב את הדברים בענין, אבל הייתי רוצה קודם עוד הרחבה בענין בכללות, ואחרי זה נראה עוד לרדת יותר לפרטים. בוא נראה בענין הזה עוד מהלך ונראה איזה גמ' מופלאה בב"ב (כא,א), שצריך להבין מה כתוב כאן, הגמ' מביאה את התקנה של רבי יהושע בן גמלא עם התלמודי תורה, "ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל", יש כאן אריכות בגמ' וזה מה שקשור לענינינו, כתוב שהיה שלב ש"התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט''ז כבן י''ז". אבל מה היתה הבעיה? "ומי שהיה רבו כועס עליו מבעיט בו ויצא, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". אח"ז הגמ' אומרת: "עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא". ננסה להתבונן, למה השלב ההוא של התקנה שהיה מכניסים אותם כבן ט"ז כבן י"ז, למה לא קודם, הרי הוא כבר גדול, בגיל בר מצוה הוא כבר גדול והוא בר חיובא, הוא כבר חייב במצוות, למה שהוא יחכה עם הלימוד עד גיל ט"ז י"ז, ולמה היו צריכים עוד תקנה מאוחרת ללמד תורה כבר מגיל צעיר יותר?

רק הפשט הוא כך! בטבע אהבת החכמה, לאהוב את החכמה בצורה חזקה ומפותחת, זה מגיע בגיל ט"ז י"ז, והיה הרצון וכך נהגו ללמוד איתו מהגיל הזה כדי שאהבת החכמה תתפתח במועדה ובזמנה והיא תצא מהכח אל הפועל בצורה חזקה, כיון שלעומת זאת כשמתחילים ללמד מגיל קטן שבו עוד לא קיים לילד מספיק אהבת חכמה, עלול להיות שיתרגל ללמוד בלא אהבת חכמה, וכך יהי' אף משיגיע אחרי זה הגיל שבטבע הוא אוהב כבר חכמה, כי הוא כבר התרגל ללמוד את החכמה ואת התורה בלי לאהוב אותה. זאת אומרת כרגע אנחנו הולכים מכיון אחר, קודם דיברנו שמצב שמידי מלמדים ילד בגיל צעיר זה מאבד לו את הרצון הטבעי, אבל כרגע אנחנו הולכים עם מהלך אחר, שעצם הדבר שהוא התרגל ללמוד הרבה לא בצורה של ההרגש של אהבת חכמה, זה כבר נתפס לו בתפיסה כזאת שלימוד התורה זה שלומדים אבל לא בצורה של מספיק אהבה, והרבה פעמים זה יכול לגרום שהוא יתרגל בכזה צורה וזה ישאר כך לעולם ועד. אבל ראו אחרי זה שזה גרם שאם מתחילים איתו כבן ט"ז י"ז באופן שזה לא נתפס לו, "מי שהיה רבו כועס עליו היה מבעיט בו ויוצא", אז קבעו שכדאי כן להתחיל בגיל קטן שבו יש יותר קבלת מרות ויכולת להפנים מרות, ואמנם אף יש בזה את הצד הפסד שמחמת כן בהתחלה היו מכניסים רק כבן ט"ז י"ז, אבל כדי למנוע את החשש מבעט שוה להפסיד את האיכות הזאת כדי שהוא יתרגל ולא יבעט ויצא.

אנחנו רואים את התופעה הזאת בהמון דברים, למשל, יש הרבה דברים שנשארים גם בגיל מבוגר בתפיסה הילדותית, וכיון שבתפיסה ילדותית הנושא עדיין לא יכל להיות מובן בצורה המפותחת כמו חשיבות הנושא עצמו, ואעפ"כ הכניסו את זה כבר לילד, זה נשאר לו בתפיסה הילדותית, למשל, זה דבר שרואים את זה בחוש, ילדים ונערים צעירים שמכניסים להם סברות ומושגים למדניים לפני הגיל שהם מבינים את זה כראוי, פעמים שבאותם נושאים זה יהי' בחינה של "שבשתא כיון דעל על", ואף כאשר יגדל והוא יהי' בגיל שכבר היה מתאים לו להבין את הנושא הזה בעומק ההבנה הוא ישאר באיזשהו הבנה כהה כבעת ילדותו, ולא ישתרש אצלו טוב ההבנה של הנושא הזה כאשר היתה משתרשת ההבנה הזאת לוּ הוא לא היה שומע אותה בהיות ההבנה שלו עדיין במצב בוסר, כי כשההבנה עדיין במצב בוסר ומכניסים מושגים מעבר לרמה שלו זה גורם הרבה פעמים שזה נשאר בכזה צורה, ובאותם נושאים שניסו להכניס לו את ההבנה בזמן שההבנה שלו לא היתה מספיק מבושלת זה נשאר תמיד בתפיסה הילדותית.

הדבר הזה גם יכול להיות לפעמים כשמכניסים לילדים כל מיני רעיונות בעניני עבודת ה' מעל הדרגה שלהם, ופעמים רואים שגם כשהם מגיעים לגיל שהיה מתאים שסוגי ההרגשים האלו יהיו אצלם במיטבם אין להם את ההרגשים האלה, אלא הם ממשיכים אולי להתנהג בצורה שאמרו להם בלי הצורה המעולה של זה, למשל אם הכניסו להם עניני בין אדם לחבירו בצורה שהיא מעבר למושגים של ילד, פעמים שרואים אצלם שהם ימשיכו להתנהג בצורה לא מספיק מתחשבת בשני גם כשהם גדלו בגלל שהכניסו להם את הדברים מעבר להשגה שלהם, ואז כשהם הגיעו לגיל שהם היו אמורים להגיע לזה כבר לבד הם לא הגיעו לזה, ואילו אצל אחרים שלא דיברו איתם על מדריגות כאלה גבוהות בגיל קטן, כשהם הגיעו לגיל שהם היו אמורים לקלוט את זה הם קולטים את זה בצורה טובה והם מפנימים את הרעיונות האלה והם מתנהגים למעשה, לעומת אלה שהכניסו להם את זה בילדות שזה לא נכנס להם באופן מופנם, והם לא מפנימים את הרעיונות שהם שמעו בילדות במצב שהם בבחינת בוסר לגבי לקלוט את מהות הענין, וגם בגדלות כשהם שומעים את זה זה לא נכנס, וזה מצד שהנושאים נבנו אצלם לא בצורה של הרגש של הענין. אז יש כאן עוד איזשהו כיון להבין את דברי רבי חיים וולואזינ'ר, שאם מכניסים לילד מעבר למושגים הקיימים אצלו כרגע, גם כן בלי קשר ל"ריאקציה", זה גורם שהדברים נשארים באותה תפיסה ילדותית, וזה פחות מתפתח מאשר לוּ זה היה נשאר במצב של פרווה והיו מתחילים את זה בגיל שהוא יותר בשל לענין.

בוא נשאל כעת שאלה, הרי למעשה כתוב בגמ' שבסוף תיקנו שמכניסים אותם כבן שש כבן שבע, וע"ז אומרת הגמ' "עד שית לא תקביל, מכאן ואילך קביל ואספי ליה כתורא!" ומפרש רש"י: "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנים עליו עול על צוארו", עכ"ל. איך מסתדר הגמ' הזאת עם מה שרבי חיים וולואזינ'ר אומר, שהוא אומר שלא להוציא הכל מהכח אל הפועל, עד כדי שהוא אומר בלשונו שהבני עניים בישיבה מקבלים פעולה יותר גדולה מתוך שלא השקיעו אצלם ריבוי מלמדים, מאשר בני העשירים שכבר הכל יצא מהכח אל הפועל?

אבל הפשט הוא פשוט, נקבע ויש מסורת בכלל ישראל של הצורה הרגילה והשיגרתית של השעות הלימוד של תלמודי תורה וכדו' לפי איך שהנהיגו גדולי הדורות, כעת גם בזמנים הרגילים שהילד נמצא בבית אולפנא והוא אמור ללמוד, כי תינוקות וילדים ונערים בטבעם זה לשחק ולהשתולל ולא לחפש ללמוד, שהרי וכי ילד מחפש ללמוד?! מה פתאום שהוא יחפש ללמוד?! מה אמור להיות בשעות של התלמוד תורה? היה אמור להיות בשעות האלה, שאולי כשהילד כבר יגמר לו כל עניני המשחקים והוא כבר ירגיש משועמם, אולי רק אז רבו ילמד איתו? אבל לא, קביל ואספי ליה כתורא, אז יש את שיעור ההפסקות הרגילים, וכשנגמר ההפסקה שמתאימה לטבע הרגיל של הילד, לדרוש ממנו לחזור לכיתה ולשבת ללמוד. זאת אומרת, שיש כאן משהו של בעל כרחו בכל המציאות הזאת של להכניס ילד ללמוד, הרי אפי' בגן כמה קשה לילד ההתחלה של להתחיל להיות בגן, וכל שלב כמו כיתה א' וכדו' יש כאן איזשהו קושי לילד, הוא בטבעו רוצה להשתולל ולשחק ולא לשבת ללמוד. אז כתוב לא! "אספי ליה כתורא", וכמו שמפרש רש"י "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנים עליו עול על צוארו", זאת אומרת שלמרות שרצון הילד גם כשהוא כבר נמצא בבית אולפנא אינו דוקא ללמוד, דהיינו אפי' לא בצורה של מידי הרבה שכבר שוכרים עוד הרבה מלמדים לבין הסדרים, וישיבת מתמידים וכדו', אלא בזמן נטו הרגיל איך שהנהיגו את זמני הלימוד, גם בזמן הזה כל המהלך של תלמוד תורה הוא מהלך של 'אספי ליה כתורא', כי הרי הילד מצד עצמו אם הוא לא היה צריך להיכנס לכיתה כמה הוא היה בא מרצונו ללמוד, זה חלק אחד של "אספי ליה כתורא".

רבינו גרשום מפרש "אספי ליה כתורא"- "כלומר תן עליו עול של תורא כמו לשור זה שאובסין אותו על כרחו ומכניסין בו המאכל כדי שיהיה שמן, כך הכנס בו תורה". כמדו' שההבדל בין רש"י לרבינו גרשום הוא, שרש"י מדבר על החלק הזה, האם בזמני הת"ת אנחנו ניתן לו להשתובב ולשחק עד שהוא מעצמו יכנס לכיתה? לא! יש שיעור הפסקות רגיל ואחרי זה הילד חייב להיכנס לכיתה, זה הדימוי כשור שנותנים עליו עול על צוארו בעל כרחו, הוא חייב כעת להיכנס לכיתה והוא מתרגל למהלך הזה. ואילו רבינו גרשום מדבר אחרי שהוא כבר בכיתה בלימוד בכיתה, האם הלימוד יהי' כל הזמן ע"פ ההתענינות שלו ולפי מאה אחוז רצון שלו, ואם יש איזה נושא שלא כ"כ מעניין אותו מיד נדלג עליו ונחפש רק צורה הכי מענינת? לא! המהלך של תורה שלומדים ולומדים כסדר, ופעמים לא כל חלק וחלק בצורת הלימוד בדיוק כעת מעניין וממש מושך את הילד, אבל אובסין אותו, יש מהלך של הכיתה שלומדים, והוא צריך כעת ללמוד בין אם כעת יש לו גישמאק גדול בנושא ובסוגיא הנוכחית, ובין אם יש לו כעת פחות גישמאק הוא מתאים את עצמו למהלך של התלמוד תורה, זה החלק של 'אובסין אותו בעל כרחו'. אבל עכ"פ כל ענין זה של 'אספי ליה כתורא' שמבואר ברבי חיים וולואזינ'ר זה על המהלך הרגיל באמת איך שתיקנו כבר שלא יהי' מבעט והולך שיכניסו אותו כבן שש כבן שבע. אבל האם באמת על זה להוסיף עוד ריבוי ענינים? ע"ז בא רבי חיים וולאוזינ'ר ואומר לא להוסיף ריבוי ענינים, כי זה לא ריוח אלא מפסידים מזה.

עד כה היו הדברים בצורה של חינוך לתורה, שבאמת מעבר לצורה הרגילה והשיגרתית המקובלת בחיידרים הרגילים לא צריך לשקוד ולהוסיף עוד דברים, כי השקידה וההוספה עוד דברים הרבה פעמים היא גם עושקת מהילד את הילדות שלו ואת הצורך להוציא אנרגיות ולהשתולל, ופעמים הוא נשאר בגלל זה תינוק ולא מבשיל בו הבגרות שלו, וצריך שישאר ב"בכח", וכשיגיע לישיבה יצא מן ה"כח אל הפעל". אבל יש עוד חלק של חינוך, שפה צריך לראות שזה עובד בדיוק הפוך, דהיינו בענין חינוך ל"תורה" זה הרעיונות מה שדיברנו, וכפי שדיברנו מה שכן יכול להועיל בחלק של אהבת תורה, שזה החלק של לדבר ולפתח בצורה טבעית, לא בצורה שזה נרגש לילד שמחפשים לחנך אותו, אלא ממילא להתעסק איתו בכל מיני ענינים שגורמים לחשוב, הן בעניני חולין, ובודאי בעניני הלכה ותורה, ולא רק להגיד מה עושים כאן ומה עושים כאן, אלא לפתח את הדברים בצורה מעניינת ומושכת את הלב שגורמת לילד התבוננויות וזה מפתח לו את החשיבה.

עכשיו נדבר איך אמור להיות ענין "יראת שמים" לילדים! שמא אולי נחשוב מתוך הדברים האלה שלא צריך להתעסק בלהכניס יראת שמים בגיל ילדות וינקות כדי שישאר ב"בכח" בשנות הבגרות כפי דברי הגר"ח מוולאוזין? צריך לדעת שבעניני יראת שמים זה בדיוק הפוך, עיקר החינוך ליראת שמים הוא בגיל ילדות וינקות, וזה הצורה בלכתחילה שבלכתחילה, ולא רק מצד חשש שמא הוא יבעט שיש בגמ' אלא שזהו הגיל המקורי.

ופה ראוי לדעת ולהכיר את המציאות הטבעית של הילדים! בטבע הקטנים שהנפש שלהם בנוי לקבלת מרות ועול אדנות, והזמן שהכי ראוי לבנות את זה בנפשם זה בגיל קטן, כי נפש של קטן בעומק ובשורש נפשו הוא מתאוה להיות תחת בעלות ואדנות של בוס ואדון שמצוה עליו, ולא להיות חופשי ועושה מה שהוא רוצה, כך הטבע של ילד קטן. וכבר הזכרנו פעם שבבתים שאין שם סמכות הורית, יותר מתפתח אצל הילדים חרדות והם לא מספיק בנויים לחיים בכלל. והחינוך לקבלת עול ומרות מתחיל מגיל שילד קטן מבין מה זה "לא", הרי גם לענין "בל תאכילו" אם תשאל ילד קטן מה זה "לא", יש כבר "בל תאכילו", ילד מהגיל שהוא מבין מה זה "לא" הוא כבר צריך סמכות וצורה של אדנות ההורים עליו. וברעיון הסמכות ההורית היא אמורה להיות אצל הילד מגיל קטן מאוד שהוא כבר מבין מה זה "לא" עד גיל ה"טיפש עשרה", וכל ילד וילד לפי ענינו מתי שמגיע אצלו הגיל הזה.

אמנם יש שינוי מתקופה לתקופה, למשל הורה שיפעיל סמכות ואחריות על ילד בגיל 8 כמו על ילד בגיל 4, הוא מנציח אותו שהוא ישאר תינוק בגיל 8 כמו תינוק בן 4. זאת אומרת כך, המהלך של החינוך הוא שהאדנות של ההורים, דבר ראשון היא בונה בילד את המהלך של קבלת מרות שמקבל מרות ועול אדון מי שעליו, וזה הבסיס שיבנה בו את היראת שמים מה שנפשו מתרגלת לקבלת מרות, אבל אמנם ענין החינוך הוא איך להביא את הילד לעצמאות, ולכן בכל גיל וגיל צורת סמכות ההורים והפעלת המרות היא לגרום לילד להגיע לעצמאות מה ששייכת בכל גיל וגיל לפי ענינו, וכל ענינים שאמורים כבר להיבנות אצל הילד אנו ההורים אמורים לסגת מהענין, וזהו לא מצד שאנחנו כבר לא הורים וסמכות על הילד, אלא מצד שזה כבר קיים אצל הילד באופן עצמאי, ולא להשאיר אותו במצב שצריכים להפעיל אותו על דברים שכבר אמורים להיות בנויים, ואנחנו תיכף נראה.

אבל קודם בוא נראה מה קורה בנפש של הילד! ילד ככל שהוא קטן נפשו מתאוה להיות תחת אדנות, ועוד דבר יש בטבע נפש הילד, שיש לו רצון וחשק לעשות נחת לאדון שלו, לאבא שלו, לאמא שלו, למלמד שלו, ולא רק מתוך הכרח, זאת אומרת לא רק שנפש הילד בנויה לקבל מרות, אלא יש לו רצון לשמח את האדון שלו, דהיינו בעצם את ההורים שלו. נראה דוגמא! ילד או ילדה שסידרו את הבית, אח"ז האמא אומרת; כמה שימחת אותי שסידרת את הבית! ואפי' אם היא רק מראה סימני שמחה ונחת, זה גורם לילד רצון להמשיך יותר ויותר לעשות נחת רוח לאביו ולאמו, כי מכיון שהם בוסים עליו יש לו רצון להפיק את רצונם. פעמים אמא אומרת לילד; בוא נסדר את הבית וכשאבא יבוא לבית הוא יראה את הבית מסודר, וזה גורם לילד שמחה וחשק לעשות את זה ולעזור, ולפעמים הילד כבר הלך לישון טרם בוא אביו, ואח"ז הוא שואל את האמא; האבא שמח כשהוא בא הביתה וראה שסידרתי את הבית? והיא אומרת לו; בטח איך האבא שמח! מה זה הדבר הזה? כי יש בטבע הילד לשמוח להפיק את רצון ההורים שהם האדונים שלו.

כך גם הצורה של חינוך למצוות, אמא אומרת לילד; בוא נקיים מצוות, והקב"ה שמח בברכת המזון ובברכות שלך, והקב"ה שמח בתפילות שלך בחינת 'הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים', כל אמא כשרה ויראת שמים מסבירה את זה לילד בטבעיות, בוא נעשה מצוות ונשמח את הקב"ה! ואין לתמוה על הביטוי "לשמח את הקב"ה!" כי יש את זה גם בחז"ל ש"קוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא", וגם בפסוקים "יְהִי כְבוֹד ה' לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה' בְּמַעֲשָׂיו" (תהלים קד, לא), שהמצוות והתורה שאנחנו עושים זה עושה נחת רוח ושמחה לפניו יתברך. וזה דבר שמאוד מכניס יראת שמים לילד, דהיינו לא לדבר עם הילד רק מה עושים למעשה, אלא לתת לילד זיקה בין הדברים שאנחנו מלמדים אותו לעשות למעשה בעניני מצוות לבין זה שזה נחת רוח לקב"ה, שיש לנו עסק עם מישהו שציוה אותנו לעשות את זה.

לצערינו הרבה פעמים הילד מתרגל לכל עניני הלכה ודקדוק הלכה, ושוכח שיש כאן עסק עם מישהו שבשבילו אנחנו עושים את זה ומחמת ציוויו, ובשביל לעשות נחת רוח לאדון העולם זה הסיבה שאנחנו עושים את זה, ושוכחים לדבר את זה עם הילד, וגם אם נכנס לו הרגל של דקדוק הלכה אבל זה לא נכנס לו עם שייכות וקשר עם הקב"ה. לכן צריך כל הזמן וכל פעם שמדברים על עניני מצוות והלכות, או הולכים למצות, או ד' מינים, או שמתעסקים בבניית סוכה, לומר שאנחנו בונים סוכה לשם מצות השם, השם ציוה אותנו לשבת בסוכה ואנחנו בונים סוכה ואנחנו עושים את זה לעשות נחת רוח לקב"ה, להזכיר כל הזמן את הקב"ה, לא רק את פרטי המצוות וההלכות, אלא לדבר כל הזמן על כל מצוה בכללות שבמצוה הזאת אנחנו עושים נחת רוח לקב"ה וממלאים את הציווי שלו. נגיד בונים סוכה, והילדים משתתפים, ומתחיל שם איזה מריבות עם הילדים, כל אחד רוצה, זה רוצה לדפוק פטיש וכו', והאבא אומר; בצורה שאתם עושים וכי אתם חושבים שייטב בעיני ה'?! וכי זה צורה שתעשה נחת רוח לקב"ה כשאנחנו עושים את המצוה תוך כדי מריבה?! לא כך עושים את המצוה! מצוה עושים בצורה שעושה נחת רוח לקב"ה! אי אפשר לתאר כמה יראת שמים זה בונה לילד.

אבל כשמדברים כל פעם רק על גוף ההלכה, יכנס בעיני הילד שהעיקר הוא קיום המצוה, את דין המצוה עשיתי ואני יצאתי ולא משנה מה היה בינתיים, ומזה יכול להיות נושא אח"ז באיזה זמן, שהוא יהי' באיזה חבורה של מצות, והוא רוצה תנור ראשון, והוא יכול לעשות איזה תחבולות לקבל כמה קילו יותר מתנור ראשון בצורה לא לגמרי הוגנת כי הוא רוצה את החיבוב מצוה של תנור ראשון, והוא יעשה כך כי לא נכנס לו השייכות בין המצוות לקב"ה, והיה מתבונן; מי אמר ששוה כאן ההידור של תנור ראשון על סמך שעשית כאן איזשהו קצת פולישטיק להשיג כאן עוד איזשהו שתי קילו לתנור ראשון?! אם היית חושב על החלק הזה שאנחנו עושים את המצוה לא כדי לגמור רק את ענין המצוה הפרטית אלא לעשות נחת רוח לקב"ה, ונחת רוח לקב"ה זה גם צריך להיות בצורה שלא תהי' על חשבון בין אדם לחבירו.

הייתי פעם בשמחה של שבע ברכות שאחד מזקני ישראל מגדולי הדור היה שם, ובעל השמחה היה איזה בעל הבית שאצלו זה היה זכות גדולה שאדם גדול מגיע, והוא ביקש ממנו שיאכל, כדי לזכות למלא גרונם של תלמידי חכמים, וההוא ודאי לא רגיל לאכול שלא אצלו בבית, אבל הוא ראה את רצון בעל הבית, והוא אכל הכל חוץ מבשר, (הוא עישר באיזשהו צורה, אולי נותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר), ואפי' שלא היה לו תאבון, כי היה לו את המשקל להבין את הבין אדם לחבירו, כך בעיני ראיתי, כי משקל של יהודי ירא שמים שבדקדוקי הלכה יש גם בין אדם לחבירו, כי יש לזה שייכות לקב"ה.

כשצורת החינוך היא רק פרטי המצוות עצמם, זה גורם שהרבה פעמים שוכחים דברים אחרים כי לא מרגישים את הקשר עם הקב"ה בזה, למשל כשמנקים את הבית לשבת וכדו', יש צורה שמדברים; אנחנו נעשה כדי שיהי' לנו נוח ונעים ונקי לשבת! ויש צורה שמדברים; אנחנו עושים לכבוד שבת! בצורה שאנחנו מתעסקים במצוות, לא סתם שיהי' לנו מאכלים ערבים בשבת, אנחנו מכינים מאכלים לכבוד שבת לעונג שבת ולמצות שבת, כשמדברים את זה בצורה טבעית זה מכניס לילד יראת שמים. או כשהולכים עם הילד לשוק ארבעת המינים, והאבא מחפש לולב, ותוך כדי הדברים הוא מדבר עם הילד בחביבות מצוה, יש כאלה הורים שכשהם יקחו את הילד לד' מינים והם בוחרים איזה ד' מינים, זה כעין כמו ששלחו אותו לקנות איטריות לקוגל ומסבירים לו איזה סוג איטריות צריכים לקנות, אז גם כאן אומרים לו איזה סוג לולב אנחנו צריכים, זה לא צורה לחינוך לאהבת מצוות, אבל אם מדברים כל הזמן ברגש ובחביבות מצוות לקב"ה, שלא ענין שלי שאני צריך כרגע שיהי' לי ד' מינים, אלא בצורה שאנחנו עוסקים בצרכי שמים ובדבר נאצל וקדוש, זה מכניס לילד חביבות מצוה ויראת שמים. דהיינו לא להתעסק בעניני מצוות בצורה טכנית, אלא בצורה של שמחה והקרנה שאנחנו מתעסקים במצוות, שהילד ירגיש שזה דבר שיש לו ערך ומעלה בענין, זה גורם לילד אהבת תורה ואהבת מצוות. או למשל, אם האבא מסביר שם לילד; אתה מבין כבר בלולב! איזה ת"ח, אתה יודע כבר לראות ולהבין באתרוגים! והאבא מתרגש מזה, זה צריך להיות טבעי, בכאלה סוג דברים מראים לילד את החשיבות ואת החביבות של מצוות. אמנם הדברים האלה לא צריכים להיות בצורה שתטריד את הילד לא לפי גילו, כי אם מתחילים להטריד את הילד בצורה שהיא לא כפי גילו אנחנו נכנסים כבר לבעיה של רבי חיים וולאוזינ'ר, אבל כשזה עשוי בחביבות ולפי צורה שמעניינת את הילד זה בונה לו חיבוב מצוה ויראת שמים ואהבת הלכה. עוד דוגמא; אוכלים קומפוט-רסק פירות ומברכים על פרי שלם, למה לא מברכים על זה בורא פרי העץ? השתנה הצורה, זה לא הצורה של הפרי, כך מפטפטים את ענין ההלכה, וזה גורם לילד חביבות מצוה ויראת שמים.

בוא נראה אולי רק עוד איזשהו שלב ממש בקצרה עד כמה הדברים האלה שייכים גם לנו המבוגרים, יש כאן מענין לענין באותו ענין איך אנחנו צריכים להיות, ראוי לדעת שאנחנו ההורים והמבוגרים היחס בינינו לקב"ה ביראת שמים זה כיחס של ילד קטן כלפי אביו, ולא כיחס של מבוגר כלפי אביו אלא כקטן הסמוך על שולחן אביו, דהיינו שצורת יראת השמים שלנו היא כדרגת נער צעיר וקטן שהוא לא עצמאי ואין לו עוד כח עצמי אלא על שולחן אביו הוא סמוך.

וכך אנחנו אומרים ב"מזמור לדוד ה' אורי וישעי", "ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד" (תהלים כז, א), זאת אומרת מה גורם לי לא לפחד, זה שהקב"ה הוא מעוזי ומבטחי, בלי זה אני מפחד, באיזה גיל ברגש של ילד או נער או בחור או מבוגר יש הרגשה שבלי אבא אני מפחד, זה עוד בגיל ילדות שאין לילד ביטחון ועצמאות להחזיק את עצמו, ורק בהיותו תחת כנפי אביו זה גורם לו לא לפחוד, זאת אומרת שההרגש והיחס של יהודי גם כשהוא מבוגר כלפי הקב"ה זה כהרגשת קטן כלפי אביו, והרגש הזה שייך ל"יראת שמים", והרגש הזה שייך גם ל"בטחון" כמו הצורה איך שילד בוטח באביו, והרגש הזה שייך גם ביחס ל"אהבה" שאהבת קטן לאביו היא יותר בגעגועים שקשה לו להתנתק מאביו, וכך היא הצורה שלנו המבוגרים כלפי הקב"ה.

והנה המזמור הנ"ל ממשיך: "כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי; וְעַתָּה יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי" (תהלים כז, ה-ו), בוא נראה את המציאות בחיים, נגיד ילד קטן כשיש שם איזה פרחחים שבבניקים בשכונה שאורבים לו ומבקשים רעתו הוא פוחד מהם, אבל כשהוא הולך עם אבא שלו ונותן יד לאבא הוא מרגיש מוגן והולך בראש זקוף מולם, ואולי הוא אף יוציא להם לשון, כי כעת הוא הולך עם אבא, זה הרגשה של יהודי ביחס לכל עניני החיים והמאורעות שלהם, שהוא חש את עצמו חוסה תחת כנפי השכינה כיחס של ילד בכנפי אביו, זה הצורה שלנו המבוגרים כלפי הקב"ה. יש ביטוי ש"בכל אדם מבוגר מסתתר איזה ילד קטן", זה באמת בטבע קיים, כי ההרגשים שלנו ביחס לקב"ה זה כמו קטנים.

אבל עדיין יש עוד איזשהו תוספת, אנחנו כבר יודעים שהקשר שלנו המבוגרים עם הקב"ה זה "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ" (תהלים קלא, ב) כמו שדוד המלך אומר, זה ממש כקטן, וכקטנים הצריכים לאמם, אבל ראוי לנו לדעת שזה לא סוף הענין ממש שאנחנו כקטנים ממש, כי קטן ממש כגמול עלי אמו הוא בעיקר מקבל מאמו, והוא לא נותן לה כלום, אבל הצורה איך שהקב"ה נתן וקבע בנו, זה שאנחנו גם כביכול נותנים ומשרתים את הקב"ה, והמלכות שלו ניתנת עלינו, אנחנו לא רק כקטנים שרק מקבלים, אלא כילדים קצת יותר גדולים שיש להם תפקידים והם מכבדים ומשרתים ונותנים להורים.

בוא נראה קצת את המציאות, כתוב בגמ' בברכות (ג,א) "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם", זה החלק שאנחנו הפסדנו, את היותינו סמוכים על שולחן הקב"ה שאנחנו מקבלים ממנו, אבל כתוב שם גם "מה לו לאב שהגלה את בניו", מה הפירוש בזה? כי הצורה של הקשר שלנו עם הקב"ה היא, שאנחנו מכבדים ומשרתים אותו בתפילות בקרבנות במצוות ובתורה, הקרבנות היו לחמי אישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדי, וע"ז הגמ' אומרת "מה לאב שהגלה את בניו", הצער של האבא הוא שהוא הפסיד כביכול בזה שהבנים כעת לא אצלו, וכך הדרך בבנים צעירים הסמוכים על שולחן אביהם, שהם גם ניזונים ממנו אבל יש להם עוד תפקיד שהם משרתים אותו, וזה גם קיים אצל בנים קטנים, לא מבוגרים גדולים מידי וגם לא בחורים שהם מידי עצמאים וכבר לא סמוכים על שולחן אביהם, אלא הצורה שלנו ביחס לקב"ה זה חלק אחד שאנחנו סמוכים על שולחנו, והיום זה בתפילות במצוות ובתורה, שאנחנו ממליכים את הקב"ה, ואנחנו לומדים את התורה שלו, ואנחנו מקיימים את המצוות שלו, ובזה אנחנו גם מקבלים מהקב"ה וגם נותנים לו, זה הצורה של יהודי, וזה קיים גם בטבע של מבוגר להרגיש כך מול הקב"ה.

החלק ב"יראת שמים" שהוא כן שייך לדברי רבי חיים וולואוזינ'ר, זה שלא לדבר עם ילד קטן על עניני יראת שמים מהלכים של רבי ירוחם של הרב דסלר או של רבי יחזקאל בעניני יראת שמים, זה לא בהשגה שלו וזה יעוות לו את היראת שמים, זה יגרום לו שלא יצא מהכח אל הפועל אם יכניסו לו מהלכים גדולים, או לדבר עם ילד בגיל צעיר על "גילוי יחודו", כי לא נתפס לו בגיל צעיר מה זה גילוי יחודו.

רק איך צריך לדבר על ירא"ש עם ילד קטן או עם נער צעיר? להגיד בצורה פשוטה, את החלק שכשיהודי עושה מצוות הוא עושה נחת רוח לקב"ה, ואילו יהודי שלא עושה מצוות הוא מחלל את שם השם, הוא לא עושה את מה שהקב"ה רוצה, אבל לא להכניס מושגים גבוהים או לדבר איזה מהלכים במחשבה או במוסר ששייך רק למבוגרים, כי כשמכניסים לילדים או נערים צעירים מושגים גבוהים במוסר או בקודים גבוהים זה עוד פעם גורם לו את הבעיה מה שדיברנו שקורה ב"תורה".

זאת אומרת כך, עיקר יראת שמים זה דוקא בגיל ילדות, אבל בצורה פשוטה שילד מבין את זה, וגם אנחנו כלפי הקב"ה אנחנו כקטנים הסמוכים על שולחן אביהם, וכקטנים שאביהם גם צריך להם בזה שהם עוזרים ומשרתים לו, ויש להם תפקידים רבים בבית, זה הצורה של יהודי.

אולי רק עוד דבר אחד ממש במשפט אחד, דבר מופלא ומענין מאוד, רואים את זה בשטח, הרי לצערינו יש לפעמים בחורים שמתמוטטים, למדו מידי חזק, וקורה להם איך שיקראו לזה, משברים או התמוטטות, ושלא מסוגלים ללמוד, והוא כל הזמן מוטרד; אבל רגע אני לא מסוגל אפי' להתפלל, ומה פירוש שאני לא מתפלל? אבל רואים דבר מאוד מעניין! אלה שגדלו בבית שנכנס שמה יראת שמים בורידים מגיל קטן בצורה החביבה איך שהסברנו, כשמסבירים לו נחה דעתו, ואם אומרים לו; אבל בוא תראה, תעשה איזה משהו כך וכך שאתה כן מסוגל, איזה דברים קטנים, הוא עושה את זה בשמחה ובטוב לבב, והוא מרגיש שבזה הוא עושה לקב"ה את מה שהוא חייב כרגע. ואילו כאלה שזה לא נכנס להם מגיל ילדות, נכנס להם רק המושג של שטיגניסטיות, אז אם כרגע זה לא מסתדר לו הוא כבר לא בשטייגן, ואלה במצב כזה הם מתערטלים לגמרי מכל זיק של קדושה, כי לא נכנס להם מספיק החלק של יראת שמים וחיבוב מצוות, זה רק עוד דוגמא שמראה עד כמה זה חשוב המצב הזה שבגיל ילדות להכניס את היראת שמים וחיבוב מצוות בצורה איך שדיברנו, שזה יועיל לו שגם כי יזקין לא יסור ממנה, ודרך זה הוא יגדל בתורה ויראת שמים ויהי' הרבה נחת.