והגדת לבנך וצורת עזרה מהילדים לפסח

אנחנו כרגע בערב פסח, יש מקום לעורר איזשהו נושא שיש בו ענין גדול, הורים שרוצים שהבית שלהם יהי' מעבר למערכת תיפעול ותיפקוד רגיל שכולל: קימה, שינה, ארוחות, סדר, נקיון, הזמן שיותר ראוי להשקיע בזה הוא בבין הזמנים, כי בתוך הזמן עצמו בכללות המצב הוא שמתעסקים יותר בתיפעול ותיפקוד מערכת יעילה, סרט נע כעין בית חרושת, הנוגשים אצים בעם כלו מעשיכם, וכשהילדים מושכים למשחקים וחוויות אנחנו ההורים מושכים אותם ליעילות ותיפקוד, אבל אם אנחנו רוצים שהילד יקבל מהבית משהו יותר מזה, משהו יותר מאשר מערכת מסודרת ויעילה וכל הענינים הטכניים הנצרכים לו, צריך בשביל זה לעשות משהו יותר מהרגיל, כדי שהבית יהווה משהו מעבר לרגילות בית רגיל של תיפעול ותיפקוד צריך להשקיע משהו מחוץ לרגילות הרגילה.

והנה המציאות היא, כידוע שהיום במפעלים ובבתי חרושת יודעים המנהלים שיש איזשהו דבר שהוא מייעל את העובדים, ולכן הם רגילים לעשות פעילויות של גיבוש לעובדים, ההנהלה לוקחת את עובדי המפעל והבית חרושת לסוף שבוע של קיבוץ כל העובדים יחדיו במלון פלוני וכו'. ומדוע הם משקיעים בזה כל כך כספים והתארגנות? כי הם מבינים שכשהמפעל והבית חרושת מתפקד בצורה טכנית בלבד, זה עושה רק את הבסיס, ותמיד יש מעבר לבסיס, ובשביל להגיע אל מעבר לבסיס, כדי שהיעילות והמוטיבציה של העובדים יהי' מעבר לרגיל ולמחוייב, צריך לעשות משהו שיגרום לעובדים להיות מחוברים ולחוש את המפעל והבית חרושת שבו הם עובדים בצורה חוויתית, וזה מוסיף להם רצון ומוטיבציה, וכל תוספת רצון ומטיבציה מכפילה ומשלשת ומרבעת את עצמה בתפוקה של העובדים ובהצלחה של המפעל, והנה כך הוא המציאות במקום עבודה במפעל ובבית חרושת, כל שכן שבבית עם המשפחה והילדים יש מה להוסיף מעבר לזה שהבית יתנהל למישרין ובמהלך של סדר יום ובמערכת נאותה.

אם אנחנו רוצים שכשהילדים כבר יהיו בגיל נערות הם ישאלו את האבא מה דעתך על כך מיני ענינים, ושלא יהי' המצב שהאבא יצטרך לרדוף אחרי הילד לנסות להורות לו, אלא הילד מעצמו יתעניין בדעות ובמהלכים של האב, בשביל להגיע לכזה מצב צריך שהבית לא יהווה רק איזשהו היכי תמצי להפעלה ולסידורים הטכניים של החיים: אכילה, שתיה, רחיצה, שינה, קימה, הליכה ללימודים, אלא צריך שהבית יהווה מקום שגדילים וחיים בו, שיש בו חוויות, ויש בו עולם פנימי שיוצר חיבור לרגש.

בית שיש בו רגש וחוויות יש מזה כמה וכמה תועליות: א', זה מונע קשיים רגשיים וחרדות ודיכאונות וכו' לילדים, פעמים בגיל ילדות ופעמים בגיל נערות, וזה תרופת מנע שעוזרת למנוע כל מיני קשיים רגשיים. ב', כשיש בבית רגש וחוויות זה מקנה לילדים דרגה ביידישקייט שהיא לא מוכרחת מהמהלך של החברה של הילד בשכונה ובבית הכנסת, זה מקנה לילד דרגת יידישקייט יותר גבוהה. ג', גם בדברים של יידישקייט שאין בזה דרגה יותר גבוהה, אבל יש בזה סיגנון מסויים של המהלך של האבא או מהלך של הבית, כשהבית הוא עם רגש או חוויה זה מקנה לילד את הסיגנון מהלך של הבית או של האבא, זה יכול לבוא בסיגנון לבוש, או בהופעה, או בכל מיני דברים שגם אם אינם עיקריים כל כך אבל זה אשר יקנה את זה לילד.

למשל, נראה איזה דוגמא מהענין, כל בוגרי בית הכנסת "לדרמן", גם אם כבר שנים רבות עזבו את הבית וגרים במקומות רחוקים מביהכנ"ס, מדברים על "לדרמן" בערגה ובגעגועים, ורבים מאלה אשר היו ילדי "לדרמן" לפני עשרות שנים הם חיים כך עד היום, למרות שהם כבר שנים רבות בריחוק מקום משם, הם חיים חזק את ההשקפה הלדרמנית, את המהלך שהיה בביהכנ"ס "לדרמן", מי שיצא לו לראות את התמונות של כל גדולי הדור שהיו באיזור של רשב"ם ולדרמן איך שבשריפת חמץ כל הילדים עמדו צפופים ומצטלמים איתם שם, והיה איזשהו חוויה שאין בשום מקום בעולם, אתם ראיתם איזשהו ראש ישיבה או רב גדול שעשרות ילדים יהיו צפופים אליו בכזה חיבה בעת שריפת חמץ?! כך היה אצל הסטייפלר, ורבי גדליה נדל, ורבי יהודה שפירא, ויבדל"ח רבי חיים, כך המציאות שהיתה שם. לעומת זאת רואים אצל אלה שמתפללים בבתי כנסת שיש שם ריבוי מנינים, שלא נשאר להם שום חוויות מהבית כנסת, כי אין להם הווי, "לדרמן" היה מלא עם הווי, רק אזכר בשאגות בלימוד, בוויכוחים שהיה בין רבי יחזקאל ברטלר שיהי' בריא ורבי יעקב פוזן עוד לפני שהם היו מחותנים, שהם הרעידו את כל רשב"ם בשנים ההם, גם שמחת תורה בלדרמן הכל היה עולם שלם של חוויות, שזה חיבר את אלה שגדלו שם ביידישקייט של "לדרמן" לכל החיים, כי כשילד חי בילדות ובנערות במקום שהיידישקייט היא חווייתית, יש חוויות של עניני יידישקייט, זה נשאר לו לכל החיים. כמו"כ רואים הרבה פעמים שבוגרי הישיבות כל ישיבה לפי ענינה מדברים בערגה ובגעגועים על החוויות שהיה להם בישיבה, כי הם יצרו להם חיבור למהלך שקיבלו בישיבה.

הורה שהוא בונה על כיוון שהוא לא חושש שלילדיו יהיו קשרים רגשיים והוא בטוח בזה, הוא לא צריך את הדברים האלו! או הורה שמסכים שהילדים שלו יגדלו כפי המצוי אצל כולם ושלא יהי' לילדים שלו חותם ייחודי מהבית, ומבחינתו אם הילדים שלו יהיו כעין החברים מהשכונה והביהכנ"ס זה מספיק לו, הוא לא צריך את הדברים האלו! וכן שחשוב לו מאוד ללכת ללמוד ולצמצם את העזרה והסיוע להכנות לפסח בצורה הכי יעילה וענינית, אין דברינו מכוונים אליו! אבל מי שכן רוצה ואיוותה נפשו להשקיע שלילדים שלו יהי' טעם ורגש וחביבות מצוה, כדאי לו שהוא יהי' יותר זמן בבית בערבי פסחים, והוא ישתתף עם הילדים יחד בעזרה לפסח, אבל שצורת השיתוף עם הילדים תהי' לא רק בצורה יעילה ובאופן שהצורה הטכנית של העזרה תהי' מאוד יעילה, אלא הוא יתן לילדים מרווח בצורה שיעבדו מרצונם, אפי' באופן שזה מאריך את הזמן, כי יכלו לסדר את הענינים בצורה יותר קומפקטית וקצרה, הוא נותן להם להאריך את הזמן גם אם זה יוצר איזשהו יותר בלגן, כגון ריבוי מים, או כשמרוקנים ארונות והילדים שם נוברים ומוצאים שם כל מיני שמונצע'ס שמתחילים קצת לעניין אותם, לא להתעסק כל הזמן בלזרז אותם, לא לראות את זה כפשע אם הם קצת מעיינים שם בשמונצעלא'ך שהם כעת מוצאים, והאב יהי' עומד על גביהם לצמצם את הנזקים של צורת העזרה שלהם, אבל שהם יצאו מהעניין בחוויה. וכן כשיגיע טקס החבאת הפירורים בבדיקת חמץ, שלא ימהר אותם מתוך הענינייות של ענין הבדיקה, אלא יתן להם לעשות את זה בעוד עשר דקות, ותהי' להם שם החוויה של חיבוב מצוה, לתת להם את ה"אקשן" הזה מתוך חביבות וחוויה. וכשהוא הולך לשריפת חמץ ולילדים יש חוויה לזרוק קרטונים לשריפה, שיתן להם לעשות כן, ושלא יגיד להם מה זה קשור לדין שריפת חמץ, או בזמנִי שהילדים היו מתחבאים שם להטמין שם נפט, אוי אתה מקלקל לי את החמץ, זה כבר לא יהי' 'שריפה', זה כבר חמץ שנתבטל, החביבות והחוויה של הילדים בחביבות מצוה חשובה, וכשהוא הכניס את הכוס נפט ונהי' אש יותר גדולה, זה יותר יכניס לו את החיבוב מצוה לכל החיים מאשר המנהג הזה של החשש על השריפה. ואם המציאות היא שלפעמים זה מצוי שהנשים והאמהות מתוחות בערבי פסחים ואין ליבם פנוי כרגע להתנהג בצורה של איזשהו חוויה כמו של איזה כיף או משחק, ובעיקר הבעיה קורית כשהאבא אומר לאשתו תני לילדים לעשות כרצונם והוא הולך מהבית ללמוד, אבל אם הוא לוקח אחריות והוא נמצא שם ודואג שהם ישמעו לרצונות של אשתו ולא יהי' לה נזק היא תסכים לזה.

ומהי המעלה הטובה והחביבה בסוג ענינים כאלה? רציתי לספר, בזכרוני שבכל/ היה הראש ישיבה רבי גרשון מוסר חבורה כל ערב לקבוצות מהקיבוץ, בחנוכה אחרי כל יום מהחבורה הוא היה אומר, נו 'להודות ולהלל', והיתה נפתחת הדלת, ומכניסים לחדר מגשים עמוסים בכמויות עצומות של לטקעס כל בחור לא פחות מארבע חמש לטקעס, היו שם כארבעים בחורים, שזה כמעט מאות לטקעס, בצורה שהיה שם היה גם ספק, כי הקמח היה לא בשיעור שאפשר לברך, והיה גם ספק אדמה ספק שהכל, כי הקרטופעל של הלטקעס היה טחון לגמרי, לכן בצורה שהיתה שם היה איזשהו משהו למזונות, היה חתיכות בננות לאדמה, והיה כוסות תה לשהכל, כך היה, במשך השנים שהרבנית יותר/ אז היה סופגניות טריות למזונות, ומתוך זה היה שייך למעט בכמות הלטקעס ובטירחת טיגון הלטקעס, והיו שנים הרבה שביקשו ממנו לדבר והוא לא רצה לדבר,/

נראה להתבונן במצות "והגדת לבנך", זה ברור, כך ראיתי בהגדה של רבי חיים וזה פשוט, שבאמירת ההגדה כמות שהיא יוצאים בשלימות את השיעור של "והגדת לבנך", הידיעות של והגדת לבנך שיעורם מושלם בעצם אמירת ההגדה, והרי העשה של והגדת לבנך ענינו כולל שני ענינים גדולים מאוד שהם יסוד כל התורה כולה, והגדת לבנך זה כולל שורש האמונה, דבר ראשון יציאת מצרים זה שורש האמונה, הדיברה הראשונה שבעשרת הדיברות, 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים'. עוד זאת יש ב"והגדת לבנך" בענין של יציאת מצרים, שזה שורש לחיוב וקיום כל המצוות כולם, כתוב בפסוק: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים ה, יד). אומר שם רש"י: "על מנת כן הוציאך שתהיה לו לעבד ותשמור מצוותיו". והרמב"ן שם מביא מהרמב"ם ב"מורה": "יזכור חסדו הגדול שעשה עמנו שאנחנו עבדיו אשר קנה אותנו לעבדים". נמצא שהעשה של "והגדת לבנך" וכל ענין סיפור יציאת מצרים הוא כל שורש היהדות ושורש האמונה ושורש חיובינו לקיום תורה ומצוות. והנה המציאות היא, פעמים למרות שהאבא דיבר רבות לבנו והגיד לו רבות בענין 'והגדת לבנך' את כל סיפור יציאת מצרים בהרחבה, פעמים רבות לא נכנסים מספיק הדברים לליבו, הוא אמנם יודע את כל הענינים אבל ללב זה לא נכנס, והאבא סבור, מה אעשה כדי שיכנס בלב בני עוד מענין סיפור יציאת מצרים יסוד האמונה ושורש חיוב וקיום המצוה, והוא סובר אולי אני ארבה בהגדה וארבה בסיפורים ובזה יכנס עוד, אבל בריבוי פעמים לא יועיל ריבוי הגדה כדי שיכנס לו יותר ללב, כי מבחינת החומר של ההגדה והשמיעה מה שהילד הוגד לו ושמע כבר הוגד לו ושמע די צרכו, רק הבעיה היא שהמסרים של אבא שלו לא מגיעים לתוככי ליבו, הם לא חודרים למקום בלב שמפעיל את האדם, הם לא מגיעים לעומק הלב שמשם זה יגרום לו איך להתנהג לאור המסרים האלה, וזה לא מצד שאין לילד לב מרגיש ושומע, אלא מצד שדברי אביו לא חודרים לליבו, ונמצא שההגדה של האבא לבן ה"והגדת לבנך" לא פעל את פעולתו, הילד יודע את הסיפורים אבל זה לא ריגש אותו וממילא זה לא גורם לו לפעול לאור זה, ומה הבעיה, למה זה לא גורם לו לפעול לאור זה? יש שמה נתק, יש נתק בחיבור בין הבן לאבא שהנתק הזה גורם שזה לא חודר ללב שלו, כעין מכשיר חשמלי שמקולקל, פעמים שהתקלקל המנוע, פעמים שהתקלקל חלק, אבל פעמים הכל נמצא אבל יש שם נתק בחיבורים או בחוטים, יש שם משהו לא מחובר, והמכשיר לא יתפקד כל עוד לא יחברו, ואנחנו בכזה מצב הצורה היחידה שהמסרים של האבא יקלטו ויכנסו בלב ויגרמו לו חיבור בלב ורצון לחיות לאור ה"והגדת לבנך" שהאבא עשה זה אם יהי' חיבור בין הבן לאבא.

ומהו אשר יגרום חיבור בין הבן לאבא? ככל שהילד מרגיש שבליבו אהבה וחיבור לאביו זה אשר יגרום לו לקבל ממנו את הדרך ואת האמונה וההשקפה שלו, נמצא שככל שהאבא יתנהג עם בנו בצורה שמוסיפה חיבור בינו לבנו, זה אשר יגרום לו בצורה הכי איכותית שהבן יקבל ויתחבר למהלך של אבא שלו. ומהו אשר גורם לחיבור בין הבן לאבא? זה כשצורת הקשר ביניהם הוא באהבה וחוויה בין האבא לילדים, הצורה שהאבא מתנהג עם הילדים שלו זה לא רק בצורה של קשר טכני, אלא בצורה של קשר אהבה וחוויה, נמצא שע"י חיזוק הקשר וכשהמהלך של ההכנות לפסח והחיבוב מצוה הוא בצורה נעימה ושמחה וחווייתית, זה מחזק את הקשר בין האבא לבן, וזה חיזוק גדול ל"והגדת", וזה גורם להשיג את כל מטרת ה"והגדת". אמנם החלק הזה זה עצם הגדר ההלכתי של ה"והגדת", אבל זה עסק עם נשמת המצוה שהיא שורש כל המצוות ושורש האמונה, וכשהוא מתנהל עם הילד שלו בצורה הזאת הוא הולך ומקיים את כל מצוות התורה ואת כל שורש האמונה, כי זה אשר מחבר את הילד ל'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך', אז הוא הולך ומקיים עם בנו את כל התורה כולה.

ראוי לדעת שמצוות "והגדת לבנך" שהתורה הטילה את זה על האבא דוקא היא לא רק מצד שהאבא הוא האחראי על הילד, הוא הילד שלו והוא אבא שלו אז הוא אחראי עליו, זה לא רק בגלל זה, זה גם לא רק בגלל שהילד תחת ידו של האבא לעסוק ולפעול בענין, אלא יש עוד סיבה שלישית מדוע מצות "והגדת" נמצאת ומוטלת על האבא. ראוי לדעת! שיש תכונה בטבע הנפש של הילד לספוג מאביו את דרכו ואומנותו, יש לילד בנפשו טבע ואופי להאמין לדרכו ולאמונות של האבא על כל אשר הם מחייבות. ועוד יש בטבע הילד בנפשו להגשים את המטרות והאידיאלים של האבא, יש לילד חשק ורצון להגשים את הדברים שהאבא חושק ורוצה בדברים שמגיעים מאמונה ועקרונות, יש לבן חשק ורצון להיות ממשיך של האבא, ובתור ילד קטן האבא מכניס לו את זה, ואם הקשר ביניהם הוא קשר של אהבה זה נכנס, אם אין נתק בחיבור זה נכנס, ובאמת כשהילד קטן האבא מכניס, והמציאות היא שאחרי זה ככל שהוא גודל ובוגר ונהיה בוגר ממש, בגיל מבוגר יותר יש לו איזשהו רצון שמימי להמשיך את המהלך של אבא שלו, זה כבר בגיל ממש מבוגר שהוא רוצה להרגיש שהוא ממשיך את המהלך של היידישקייט והאמונה והדיקדוק הלכה וכדו' של אבא שלו.

המציאות הזאת שבן יש לו איזשהו השתוקקות וגעגועים להמשיך את הדרך של אבא שלו, רואים את זה גם אצל גויי הארצות ואצל חילוניים, שלבנים יש ענין גדול להמשיך את מפעל החיים של אבא שלהם, אם אבא הקים איזה מפעל או בית חרושת, יש מהלך אצל ילדים שיש להם איזה ענין, הם אומרים את זה כאילו שיש איזה אידיאל ושליחות, שאצלם מפעל או בית חרושת זה איזה עיקרון ואיזשהו שליחות, הם צריכים לתת לזה איזה תוכן, איזה שליחות שיהי' כך וכך, ויש להם רצון לקומם ולהמשיך את מפעל החיים של אבא שלהם, וגם הרחוקים מתורה ומצוות עורכים כל הזמן דבר שנקרא משאות שורשים, אנשים הולכים לאירופה לחפש קברי אבות, לשפץ את המצבה, לראות את העיר שגרו בה, מחפשים שורשים, מה גורם לזה? כי בטבע נפש הבן שיש לו רצון להתחבר למהלך של אבא שלו, אבל הטבע הזה להתחבר למהלך של אבא שלו, זה כאשר הוא מרגיש קשר של חביבות ואהבה בינו לאבא שלו, וכדי שהוא ירגיש את הקשר הזה צריך שצורת ההתנהלות של אביו איתו לא תהי' רק בצורה שמארגנת ומסדרת את צרכיו, אלא בצורה שיש שם חוויה ורגש.

הפסוק אומר "וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה', וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ, וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד" (דברי הימים א' כח, ט). מדוע הפסוק אומר דע את אלוקי אביך, מה ההדגשה "אלוקי אביך", לכאו' היה לו לומר 'דע את האלוקים', 'דע את אלוקי ישראל', 'דע את אלוקי השמים והארץ'? רק הביאור הוא, כי יש באדם כח בנפש של חיבור חזק לאלוקי אביו, לכך אומר "דע את אלוקי אביך". ואם פעמים שאנחנו רואים שזה לא כך, זה מראה על בעיה של נתק בקשר, כי יש נתק בקשר וזה גורם שזה לא כך, והנתק בקשר גורם שהקשר בין האבא לבן הוא קשר טכני.

עוד מצינו, כשלבן ויעקב מנסחים את ההסכם ביניהם, לבן אומר "אֱלֹקֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי אֲבִיהֶם" (בראשית לא, נג), דהיינו ש"אלוקי אברהם" זה קודש, "אלוהי נחור" זה חול- "ישפטו בינינו", "אלוהי אביהם" זה גם חול. מה זה אלוהי אביהם? מובא שם ב"ספורנו" שאביהם זה האבא של נחור- תרח, שהוא האבא של אברהם וגם של נחור, [ומסתמא לכן רש"י אומר שאלוהי אביהם זה חול, כי אם הכוונה ב"אלוהי אביהם" שזה אלוהי אברהם ואלוהי נחור לא יוכלו לשבת יחדיו, וגם אם כן לא היה כתוב אביהם אלא היה כתוב אבותינו], אבל עכ"פ הוא מזכיר כאן את אלוקי האבות, הוא לא מזכיר סתם אלוקים אלא אלוקי האבות, ילד הולך אחרי האבות שלו.

עוד מצינו כתוב: "אֱלֹקִים בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ, אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, פֹּעַל פָּעַלְתָּ בִימֵיהֶם בִּימֵי קֶדֶם; אַתָּה יָדְךָ גּוֹיִם הוֹרַשְׁתָּ וגו'" (תהלים מד, ב-ג). ויש לשאול, הרי הא דאבותינו סיפרו לנו זה כתוב הכל מפורש בתורה, למה זה מוזכר לנו בשם האבות, "אבותינו סיפרו לנו"? אלא הסיבה היא, כי יותר תופס את נפש האדם מה שזה מגיע מהאבות, והרי כל התורה כולה מבוססת על אמונת אבות, שאבות מוסרים את התורה מדור לדור לבניהם, וכל התורה כולה מבוססת על 'אבות אינם מנחילים שקר לבניהם', וזה אשר מחבר את הילד לתורה ומצוות.

עוד מצינו, ביעקב אבינו לפני מותו כשהוא מברך את הנכדים שלו: "הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו, אַבְרָהָם וְיִצְחָק, הָאֱלֹקִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (בראשית מח, טו). הוא גם מזכיר "האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו", הוא מחובר לאלוקים כי אבותי התהלכו לפני.

גם ב"שירת הים" נאמר "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ אֱלֹקֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ" (שמות טו, ב). שב'אלוקי אבי וארוממנהו' משמע לשון יותר, דהיינו ש'זה אלי ואנוהו' הפירוש לתת לו 'נוי', ואילו 'אלוקי אבי וארוממנהו' זה לרומם רוממות מיוחדת שיש בה יותר, וזהו מתוך שזה אלוקי אבי.

גם מצינו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ, וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת, וְאַיֵּה כָל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר, הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ ה' וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ ה' וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן" (שופטים ו, יג). אומר רש"י "אשר ספרו לנו אבותינו"- פסח היה, אמר לו: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (תהלים קיד, א). גדעון היה/, האבא שלו יואש לא היה מצדיקי הדור ממש, כשלא היה לו/, היה לו שם מזבח לבעל, מצבה, וגדעון עסק בזה, לא יודע בדיוק מה הוא היה היואש הזה, אבל הוא כן עשה מצבה, וגדעון כשהוא מדבר הוא אומר "אבותינו סיפרו לנו", וכשהוא מספר על יציאת מצרים הוא אומר הקרני אבא אמש, ולכאו' מה השייכות לאבא, שיגיד קראנו אמש את ההגדה, מה הוא מקשר את זה לאבא? התשובה היא, יש בנפש האדם טבע חזק להאמין באמונת אבותיו, כשלאבא יש אמונה אמיתית יש לבן מציאה חזקה להאמין בזה, ולחיות ע"פ זה.

בוא נראה אולי עוד איזשהו דוגמאות בשטח שיועילו, ויהי' תועלת בצורה שנדבר, הן בעצם הדברים והן מבחינת הרעיון מה שדיברנו כאן, ילדים קטנים ממש צורת העזרה שלהם בבית זה אדעתא דאב ואם, כמו שכתוב בגמ' עבד קטן ובהמה שקורא לה והיא באה, זה 'אדעתא דמרא עביד', זה ילד קטן ממש, אבל ילדים גדולים הם כבר לא אוהבים לעבוד אדעתא דמרא, הם גם לא אוהבים לעבוד כפועל, להם נוח לעבוד בקבלנות, ילדים גדולים לא נוח להם סוג מהלך של אתה תהי' לידי כל הזמן ואני אוכל להגיד לך מה לעשות, תהי' לידי כל הזמן כדי שאני אוכל לבקש את עזרתך, זה גורם לילד להרגיש שאין לו את עצמו, כאילו הוא אפס. אלא מהי הדרך לשתף את הילד בעזרה? להגיד לו למשל, אתה תעשה את החדר, יהי' לך בחירה מתי, תעשה בקבלנות, ולהשאיר לו איזה בחירה, כמובן בצורה שלא יפליג מידי, אבל שיהי' לו איזה בחירה מתי נוח לו, ולא שיעבוד של כל רגע ורגע, זאת אומרת שצורת השיתוף של הנער והילד שהוא קצת יותר גדול בעזרה לפסח, שהיא לא תהי' בצורה שהגברא משועבד כעבד, אלא יש עליו חוב עניין מסויים, אבל הגברא עצמו בן חורין.

כמו שמצאנו בהל' שבת שכשנותנים עבודה לגוי בקבלנות והגוי עשה את זה בשבת, (צריך לדעת את כל הפרטי דינים), אבל בקבלנות זה אדעתא דנפשיה ואין בזה איסור מלאכת שבת גם אם הוא עשה את זה בשבת. או גם מצאנו כעי"ז, בתליוהו ויהיב שלא חל המתנה, שבשדה זו זה לא חל, אבל בשדה סתם זה כן מועיל, כי זה נחשב שהוא עשה מדעתו כיון שהיתה לו בחירה איזה שדה לתת.

אולי נגיד עוד איזשהו הגדרה לענין, ילד קטן צורת העזרה שלו זה כעין שליחות במעשה, כידא אריכתא של אביו, זאת אומרת זה לא ליטול אחריות אישית שלו אלא כידא אריכתא של אביו, הוא לא ברשות אחרת אלא אדעתא דאביו, אבל ילד גדול עושה סוג שליחות של מסירת כח כמו בחלות, בזה הוא מרגיש את עצמו מכובד.

כשנתבונן עוד בהבדל, ילד גדול ונער הוא אוהב להרגיש שהוא נותן, זאת אומרת שהוא בעל כח, הוא בעל כח לתת ולעזור לאביו ולאמו, שההורים שלו לא מסתדרים בלעדיו והוא זה שנותן להם ועוזר להם. נראה לבאר את הדברים, יש הורים כאלה שמבחינתם המבט, שההורים אומרים, אנחנו מסודרים לפסח, אנחנו עצמנו וע"י הילדים מארגנים את הפסח, יש לנו ילדים, הם חייבים לעבוד, זה מובן מאליו, ממילא אנחנו מסודרים, וזה גורם להורים האלה, שאם הילדים לא בדיוק עושים לפי ההוראות שלהם שהם צועקים עליהם; אתם הורסים את הפסח! אתם לא ממלאים את חובתכם! זה מבט מסויים. יש כאלה שיש להם מבט וצורה אחרת, מבחינתם הבן לא כזה חייב, פעמים יש בזה גם משהו מן האמת שהוא לא כזה חייב, כגון שהוא כבר גדול והוא לא בבית אלא בפנימיה וכדו', ויש כאלה שזה לא בדיוק האמת, והוא כן נמצא בבית תמיד אולם ההקרנה שההורים מקרינים שהוא לא כזה חייב, אבל מבקשים מהבן מהנער והבחור שיתרום מחוזקו וחוסנו ויכולותיו למען אמו, שהיא עמוסה ומסכנה והיא לא יודעת איך היא תיכנס לפסח, ושואלים אותו: האם אתה רוצה אולי לעזור קצת? והוא עונה כן, הצורה שהוא אמר את הכן הוסיפה על כוחו, כשכך צורת הפניה אליו וכך הוא עונה, וכך משיבים לו, זה כבר גורם לו להרבה רצון, ואז שואלים אותו איזה זמן הכי נוח לך, וקובעים לו זמן לסדר את הבית, וכך הוא מרגיש טוב, וכשהוא מתחיל לעשות ועוברים שם שואלים; איך אתה עושה כל כך טוב?! איך אתה סוחב כ"כ כבד?! איך אתה מגיע כ"כ גבוה?! האמא אומרת לו; אתה עושה יותר טוב ממני! ואם לאמא אין מצב רוח להגיד את כל הדברים האלה, שהאבא יגיד אותם. ואם עוברים אחרי שעה שהוא עוסק בעזרה, יאמרו לו כמה הספקת, כזה קצב?! וזה גורם לו חשק להספיק הרבה. אחרי זה כשהוא השלים את העבודה מודים לו; אתה הושעת אותי! אתה הורדת לי את המטלות שהיו עלי! הורדת לי את הארון ספרים מהראש! זה גורם לו לרצות ולשאוב סיפוק מזה שאני יכול לעשות, כך המציאות.

סיפר בחור אחד שהיה לו אח גדול שהיה מאוד יעיל בעזרה בבית, והוא האח הבן זקונים היותר צעיר היה כזה 'בטלן' ולא היה עוזר כלום, האח הגדול שהיה יעיל בעזרה בבית התחתן ואיננו בבית, והגיע ערב פסח אחרי שהבן הזה התחתן, עכשיו האח היה בן זקונים ומפונק כזה ולא רוצה לעזור, והאמא היתה מיואשת מראש מה בכלל יש לצפות ממנו, והיא חשה את עצמה בודדה, היא לא תצליח להוציא ממנו גם אם תתאמץ הרבה, הוא לא יצליח להגיע לרבע ממה שאחיו הגדול עזר, והיא היתה מיואשת מעיקרא. והוא סיפר; ראיתי את היאוש בעינים של אמא שלי וריחמתי עליה, אבל היא לא ביקשה כי היא היתה מיואשת, וזה גרם לו שהוא עשה לבד את כל הבית, כי הוא הרגיש את עצמו "נותן", הוא לא הרגיש את עצמו "עבד", אלא "נותן", אמא שלו כ"כ היתה מיואשת וע"כ הוא הרגיש את עצמו "נותן" וזה נתן לו מרץ לעשות, והיא על כל שלב ושלב שהוא עשה, על כל נשימה ונשימה, על כל עשיה ועשיה, היתה מודה לו, כי היא הרגישה שהיא קיבלה מאוצר מתנת חינם, והיתה מתפעלת מכל דבר שהוא עשה, וזה חיזק אותו עוד יותר, והוא הרגיש "נותן", והיא הרגישה "מקבל", והיה לו כזה שמחה ונחת עד שמרוב שמחה וחדוה של נתינה הוא גמר את העבודה בבית, והיתה לו כזה הרגשה טובה מזה שהוא הושיע את אמו בעבודה לפסח, שהלך בעצמו וסידר פסח גם אצל הסבתא! כך סיפר לי בעל המעשה.

מה קורה כשהמהלך בבית הוא מהלך של השתלטות על הילדים? בבתים כאלה האוירה שהכל חייב להיות בסדר, מאה אחוז עבודה ועזרה, וכל הזמן מטיפים וצעקות וכעסים וטענות ומרירויות, והילדים מרגישים וכי אני עבד?! מגיעים לליל הסדר במירמור, ההורים על הילדים, והילדים על ההורים, ובמישקעים וכעסים, ואילו באופן השני נכנסים לסדר עם הרבה צלשי"ם והרבה פירגונים, כי מי שלא עשה הוא כביכול לא היה חייב, ומי שעשה הרי זה משובח, הרב הנדיב, כמה זה נעים להיכנס לסדר בהרגשה מפרגנת, ובהרגשה שמחה.

יש כאלה שלא מבינים; למה צריך קליות ואגוזים שהתינוקות לא ישנו, וכי אי אפשר לסדר לילה אחד שהילדים יהיו ערים?! שבליל הסדר תהיה ער?! אבל הענין של קליות ואגוזים זה כדי שיהי' במצב של שמחה ולא יהי' בפקודות והוראות, שיהי' ער מתוך הרגשה נעימה של חביבות של אהבת בן לאביו, ולא ע"י הוראות. כשזאת היא הצורה זה מקרין יותר חיבור בין הבן לאבא, שכל המסרים והמהלך של האבא נכנסים ואין נתק בחיבור.

הסטייפלר בליל הסדר היה קורא את ההגדה כסדר בלי להוסיף משפט אחד מעבר לנוסח ההגדה, באורחות רבינו מובא שהוא היה אומר שכתוב/ משמע שמזדרזים להגיע לסעודה, עוד שמעתי (לא ראיתי רק שמעתי), שהיה אומר; ההגדה ניתקנה על הסדר עם הברכות בסוף ההגדה, לכן זה חייב להיות כמו הסדר שחז"ל תיקנו ולא להוסיף עוד דברים. כך גם נהג הרב אלישיב, שהוא היה קורא את כל ההגדה על הסדר. וכך גם נוהג יבדל"ח רבי חיים, שהוא אומר את כל ההגדה כסדר בלי להוסיף מילה אחת, והוא אומר; ההגדה זה מה שתיקנו חכמים בשביל מצות "והגדת לבנך", לכך ודאי שההגדה היא כוללת את קיום "והגדת לבנך".

המציאות שבהרבה בתים סעודת ליל הסדר זה נראה כמו סעודה מפסקת, ולמה? כי בסעודה מפסקת מזדרזים להספיק לאכול, כי עוד מעט יהי' צום ואסור לאכול, וגם בליל הסדר צריך להזדרז לאכול, כי עוד מעט 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן' ואסור לאכול. יש מקפידים יותר שסעודת ליל הסדר זה כסעודה מפסקת של ערב תשעה באב, כי הם לא מספיקים אפי' שתי תבשילים כי הם בקושי גומרים את הכזיתים. נשאלת השאלה: וכי זהו דרך חירות?! חג הפסח הוא חג החירות, וכי כך הוא הצורה של סעודת יו"ט דרך חירות?! יש אומרים שיש בזה משהו על דרך הסוד, מענין "ואכלתם אותו בחיפזון".

אבל ראוי להם לדעת שלעשות היום 'ואכלתם אותו בחיפזון' זה קילקול, ובוא נראה למה קילקול? כתוב במשנה אחד מהחילוקים של פסח מצרים מפסח דורות זה ה'חיפזון'. נשאלת השאלה: מה באמת גרם לחילוק הזה בין פסח מצרים לפסח דורות, בפסח מצרים כתוב בפסוק "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן וגו'" (שמות יב, יא), ומשמע גם שזה היה בעמידה, כי לפני אכילה/, מה זה החילוק הקיצוני הזה שפסח מצרים הוא בכזה צורה ואילו פסח דורות זה בהסיבה ודרך חירות, מה הפשט? הפשט הוא פשוט, באמת גם פסח מצרים זה דרך חירות וגם פסח דהאידנא הוא דרך חירות, רק צורת החירות דפסח מצרים מאחר שהם עדיין היו עבדים זה להראות את הארעיות של העבדות ושהם בדרך לצאת מהבית עבדים, הרי מצרים היתה סגורה ומסוגרת, לא היה עבד שברח ממנה, ואנחנו כעת מתכוננים לצאת, לכך הדרך חירות של פסח מצרים זה היה ע"י שזה יאכל באמת בצורה של חיפזון והכנה לדרך, אבל בזמנינו בפסח דורות שאנחנו כבר במצב של בני חורין ואנחנו כבר לא עבדים, לכך צורת הדרך חירות זה הפוך, דהיינו להראות את הקביעות, בהסיבה, ולא ממהרים לשום מקום, אף אחד לא רודף אחרינו, לכן מי שעושה היום כצורת חיפזון דפסח מצרים זה דרך עבדות, זאת אומרת שמה שהיום לא עושים בחיפזון זה לא רק שאין חיוב בפסח דורות לעשות את זה, אלא שזה מיגרע גרע, שכשאוכלים היום בחיפזון זה היפך חירות.

עכ"פ שכל המהלך של בין הזמנים וההכנה לפסח יהי' בצורה חווייתית כפי שאמרנו שזה יצור קשר בין הבן לאבא ועי"ז הבן יתחזק ללכת בדרכי אביו, ויש בזה עסק במצוה כמה זמן שזה לוקח הדבר הזה, זה הולך ומקיים את כל התורה כולה, כי זה יוצר חיבור בין הבן לאבא, וכך הדברים של האבא נקלטים יותר.

וגם הבנו שהצורה של העסקת והפעלת הילדים בעזרה לפסח היא, שככל שזה יהי' בשיתוף פעולה ובצורה שתגרום להם חוויה, זה יהי' יותר בשמחה ובטוב לבב, וזה יהי' יותר בצורה חווייתית, ואח"כ נכנסים לפסח בצורה יותר שמחה ורגועה, הן ההורים והן הילדים, ובצורה הזאת זה הולך לקיים מצות והגדת, וכבר בהכנות לפסח זה הולך לקיים מצות והגדת, ובצורה הזאת יהי' אוירה שמחה ונעימה בליל הסדר, ובעזר ה' נאכל מן הזבחים ומן הפסחים.