חינוך - הנהגת קשר אב לילדיו, וצורת חינוך קטנים לאבילות החורבן

מגיע בין הזמנים, אברך חושב; איך אני אנצל את התקופה הזאת של ביה"ז שהשבועות האלו לא ילכו לאיבוד, ומנסים כל אחד לפי ענינו לתכנן איזשהו תוכניות איך לנצל את התקופה הזאת של ביה"ז מבחינה רוחנית ומבחינת החובות של בין אדם למקום איך שהביה"ז לא יתבזבז מבין האצבעות.

אבל ראוי לאברך, לאבא, לבעל, לדעת שמלבד החובות שלו שבין אדם למקום שגם בבין הזמנים ודאי שיש אותם, עוד יש לדעת ש"בין הזמנים" זה זמן שיש יותר אפשרות להיות עם המשפחה ולהיות עם הילדים בקשר קרוב ובהווי משפחתי, ואילו בתוך ה"זמן" המציאות היא שהנוגשים אצים בעם כלו מעשיכם, אין זמן, דבר רודף דבר, פעמים שכל השבוע עובר רק בעשיה הטכנית הנדרשת, אין זמן להרגיש ולחוות חוויות משפחתיות זולת אולי בסעודת שבת.

גם אם אנחנו רואים שברוך ה' העסק מתפקד ומתקתק כמו שעון הפלא ופלא, אבל אנחנו צריכים לדעת שלכל הפחות עדיין יש איזשהו חשש סכנה מה יקרה עם הילד כשהוא יהי' גדול. לצערינו יש לכה"פ איזשהו מיעוט המצוי של ילדים שבגדלותם בועטים במוסר אב ובתורת אם למרות שהם גדלו במשפחות של תלמידי חכמים, וצריך לדעת מה גרם לזה, ומה החלק שאנחנו יכולים לעשות בלמעשה למנוע מלבד תפילה, ומה אנחנו צריכים לעשות למעשה?

הרבה פעמים המצבים האלה קורים מאחר שהילדים האלה לא חשו חיבור בלב ובחשק להווי ולמסרים של הבית, אמנם הילד שמע מהאבא הוראות רוחניות אבל הוא לא הטמיע אותם והם לא נספגו בליבו ובריגשותיו הערכים, כי לא נוצר קשר של אהבה בינו לבין אביו, הוא רק שומע מאביו הערות ופקודות ואיך לתפקד, ואמנם בקטנותו זה עובד בהיותו תחת עול אביו אבל כשהוא יגדיל המצב הוא מסוכן, כי מאחר שבילדותו לא היה לו רצון לזה רק זה היה עליו חובה כיון שיד אביו תקיפה עליו, אבל הוא לא הרגיש מספיק שהוא אהוב לאבא שלו ושאבא שלו אוהב אותו, ממילא הוא לא הרגיש חשק במה שהוא עושה, ילד כזה יש לכל הפחות איזה חשש שמשיגדיל, 'והיה כאשר תריד ופרקת עולו' והוא יבעט ח"ו בחינוך שהוא קיבל, כי הילד מרגיש הרבה פעמים; האבא הוא הנציג של התובע! הוא הנציג של הקב"ה לתבוע ממנו תורה ומצוות, ואנחנו צריכים לדעת שבטבע יש מה שהאדם רוצה, ויש מה שהאדם חייב, לילד יש רצונות, ואנחנו תובעים מהילד למלא ולתפקד את החיובים שלו לתורה ומצוות ולכל ענייני חינוך, אבל אנחנו צריכים לדעת מה גורם לילד לאהוב, ילד אוהב את מי שרוצה את הרצונות שלו, לא את מי שעסוק בגביית חובות, ולא את מי שעסוק בלדרוש ממנו רצונות של מישהו אחר.

גם אבא שנותן לילד ממתק כדי שהילד ילמד שזה ודאי נכון הדבר לשחד את הילד במגדנות וממתקים כמו שהרמב"ם כותב בפי' המשנה לסנהדרין, אבל הרבה פעמים עדיין הילד מרגיש שהאבא לא מתעסק ברצונות שלו, אבא מתעסק רק באיזה צורה הוא יצליח להוציא ממנו את הרצון של האבא שהוא ילמד, אבל האבא לא מתעסק ברצון של הילד עצמו. ובמה יוודע איפה לילד שהאבא אוהב אותו ורוצה את רצונותיו? זה קורה רק כשלאבא יש קשר גם עם העוה"ז של הילד ועם המשחקים של הילד, האבא לא רק שיסכים ולא ימחה במשחקיו של הילד אלא האבא ישמח איתו במשחקיו, וכשהילד מרגיש שהאבא שמח בעוה"ז שלו זה אשר גורם לילד להרגיש אהוב ושיאהב את אביו, וזה אשר גורם שממילא הדרישות הרוחניות של האבא יותר מתקבלות על ליבו כי הוא מרגיש שאבא אוהב אותו, ובין הזמנים זה זמן שאבא יותר יכול לעשות את זה להשתתף עם הילד ברצונות שלו.

בא אבא ושואל: מה רוצים ממני, האם אני לא אוהב את הילד שלי?! וכי יש איזשהו צד ריעותא במה שאני אוהב את הילד שלי?! הרי כמה אני משקיע ודואג לכל צרכיו? התשובה לזה: בעולם המושגים של ילד הוא מרגיש אהוב ונאהב למי שדואג שיהי' לו טוב ונעים, לא למי שדואג לצרכים שלו, לדאוג לו לכל צרכיו הגשמיים והרוחניים זה עדיין לא מתפרש לילד בהרגשתו כאהבה, דאגה זה לא אהבה, אהבה הילד מרגיש רק כשהוא מרגיש שאבא אוהב את הרצונות שלו, וכשאבא שותף איתו ברצונות שלו.

המשנה בסנהדרין (כג,א) מתחילה: "דיני ממונות בשלשה, זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, דברי רבי מאיר". והגמ' אומרת שם: "מאי שנא דעבדי הכי"- למה לעשות בכזה צורה? "אמרי במערבא משמיה דר' זירא, מתוך שזה בורר לו דיין אחד, וזה בורר לו דיין אחד, ושניהן בוררין להן עוד אחד, יצא הדין לאמיתו". ומפרש רש"י שם: "דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך", עכ"ל רש"י. זאת אומרת מבואר כאן בגמ' שאדם מרגיש שאם יש לי עסק עם מישהו שאני יודע שהוא אדם שלי שאני בעצמי לוקח אותו והוא נציג שלי והוא חפץ בטובתי, זה גורם שאני בסוף יקבל ממנו גם אם הוא יחייב אותי, שהרי כך כתוב כאן "דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך", ומאחר שהוא רואה אותו כנציג שלו שדואג לזכויות שלו לבסוף הוא יקבל גם אם הוא יחייב אותו.

אנחנו צריכים לדעת! ברגש הטבעי של הילד לחייב אותו ללמוד או להתפלל זה חיובים, ואילו להלך בשרירות ליבו זה זכויות שלו, כך זה ברגש הטבעי של הילד 'עיר פרא יולד', ואם הילד לא מרגיש שהאבא מחפש להפך בזכותו ושהאבא נמצא איתו גם בעניני עוה"ז שלו, במשחקים ובשעשועים שלו, קשה לו לקבל את החובות בתור שהאבא אוהב אותו, אבל אם הוא מרגיש שהאבא מהפך בזכותו ונמצא איתו ואוהב גם את עניני המשחקים והעוה"ז שלו, והאבא נהנה ושמח איתו ופעמים משתתף איתו בענין הזה, זה גורם לילד לקבל גם את החובות שהוא מחייב אותו ודורש ממנו, והוא מרגיש טוב גם בחובות, כי הוא מרגיש שהוא אוהב אותו.

ופה ראוי להדגיש! פעמים אנחנו רואים שנראה על הילד שאיזה רצון יש לו ללמוד ולהתפלל, ממש הילד הזה קדוש מרחם, ואנחנו ממש מתענגים מאוד הפלא ופלא, אבל הרבה פעמים הילדים האלה מתעלמים מצרכי גופם ואחרי זה זה מתנקם מהם, הם מרגישים שזה מה שמשמח את ההורים והם מתנתקים כאילו מצרכי הגוף שלהם ומהילדות והשחרות שלהם אבל אח"ז זה מתנקם בהם. הרבה מקרים כאלה היו, וההורים לא מבינים מה פתאום יום אחד זה התהפך, ובאמת הסיבה שזה קרה, כי גם ילד בן שמונה או תשע שרואים ממש קדוש מרחם ורק תורה ותפילה וכו', צריך לחפש לעניין אותו גם במשחקים ולעניין אותו בזה, ולא לחשוב שה'חסידא ופרישא' הזה באמת זה כך, כי הרבה פעמים בסוף באיזשהו שלב הוא מתפכח והוא רואה פתאום דברים אחרים והוא עוזב את הכל, וזהו כיון שזה לא היה מצב אמיתי פנימי אצלו אלא זה היה מצב שזה כך הסתדר והוא קיבל שירות ותשבחות, והוא יכול להגיע אח"ז באיזשהו שלב לכיתה יותר גבוהה או לישיבה קטנה, ושם לא בדיוק מחשיבים את הצידקות שלו ואת המעלות שלו, ושם הוא רואה פתאום דברים אחרים ועוזב את הכל, כי זה לא היה בנוי בנין פנימי אצלו, זה לא היה דבר שהוא אהב את זה באמת ושזה היה המדרגה האמיתית שלו, לכן צריך להתעסק איתו גם בעניני הילדות והשעשוע והמשחקים ובהוצאת מרץ והשתוללות בצורה מאוזנת כמובן, זה חלק מהטבע של הילד ואסור להזניח את זה.

ב"אגרת הגר"א" הגאון כותב: "ואל יכביד עליהם כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם בישוב ובנחת, ותפזר להם פרוטות וכיוצא", עכ"ל. מבואר כאן בגר"א, שענין הפרוטות לתת לילד זה לא סוף דבר כדי שהילד ילמד ובאופן שבלי זה הוא לא ילמד, אלא גם באופן שגם בלאו הכי הוא ילמד מ"מ מן הראוי לפזר לו פרוטות כדי שהילד יאהב ללמוד, ולכן צריך לפזר לו את הפרוטות האלה.

ויש מקום להוסיף עוד, שהענין של נתינת הפרוטות זה לא רק כדי שהילד יאהב ללמוד, אלא יש ענין בנתינת הפרוטות כדי שהילד יאהב את המלמד ואת האבא שנותן לו, מתוך שהוא רואה שהאבא או המלמד שמח איתו ונותן לו את הפרוטות. ונפק"מ באופן שהאבא נותן לו את הפרוטות בלי שהוא מקרין לו שהוא שמח לתת לו, רק הוא מקרין לו שזה בשבילך כדי שתסכים ללמוד, אבל אין ענין לאבא או למלמד בזה. ונראה שלא סגי בזה, אלא צריך שהילד ירגיש שהאבא שמח בזה שהוא נותן לו את הפרוטות, והוא מתענג בזה שהילד נהנה בזה שהוא מקבל את הפרוטות, זה גורם לילד לאהוב גם את הלימוד וגם את האבא שמלמד אותו.

"הכוזרי" במאמר ג' מבאר באריכות גדולה וכתוב שם איזה יסוד עצום ונורא! זה כוזרי שהרבה פעמים מזכירים אותו אבל את הנקודה העיקרית הזאת לא מספיק מדגישים כמדו', הוא מתחיל שם עם מלך ועם, והוא כותב כך: כשהמלך מעניק ונותן לעמו את צרכיהם, זה גורם להם להיות יותר מרוצים ושומעים להוראות שלו ולחיובים שהוא מחייב.

והוא אח"ז ממשיך ואומר: האדם בתוך עצמו מתי האדם נהיה שליט על כח "התאוה" ויש לו את הכח לחסום אותה ולמנוע ממנה מלהתגבר עליו? אחרי שהוא נתן לה את חלקה הראוי לה בספקו את צרכיו הגופניים כמזון ורחיצה וכדומה בדרך הממוצעת, זה אשר יגרום שהכח המתאוה מסכים למה שהוא מחייב אותו.

והוא אומר: גם בתכונת "הכעס" מתי הוא יכול לחסום את תכונת הכעס? אחרי שהוא סיפק לה את חלקה בהתנצחות בעניני מדע והשקפה ובגערה ונזיפה על אנשים רעים, זה גורם בתכונת הכעס להיות ממושמעת להימנע במצב שצריך להימנע. וכך הוא מאריך שם, שכשמספקים לכל אחד מהחושים את החלק מה שנחוץ להם לתועלת הגוף, זה אשר גורם להם להיות מוכנים אח"כ לשמוע לדבריו לעשות את אשר יצוה ולהימנע מאשר יזהירם.

כתוב כאן יסוד גדול! יש באדם כוחות שהם רוצים סיפוקים גם חומריים, ורק כשאדם מספק לאותם כוחות כדי סיפוקם החומריים מה שנדרש להם בצורה מאוזנת וישרה, זה גורם לאותם כוחות ומנועים ודחפים להסכים להגביל את עצמם באשר צריך להגביל, ולהסכים להשתמש עם אותם מנועים למה שצריך לעשות ולגייס את אותם מנועים לחיובים שצריך. אבל מתי הכחות האלה שנמצאים בגוף או בנפש יהיו ממושמעים לבלימות שאנחנו צריכים לבלום אותם ולדרישות שאנחנו דורשים מהם? רק אחרי שאנחנו מספקים להם את צרכיהם הפשוטים מה שהם צריכים בצורה שהם מגיעים לאיזון בדרך הממוצעת גם בצרכים הגשמיים שלהם.

בכל השטיקל שם הוא מאריך ומדגיש את הענין הזה, שהענין הזה קיים הן בין מלך לעם שנתון למרותו, שכשהוא מספק לעמו ולחילו את צרכיהם הגשמיים בצורה שהם מרגישים שיש להם כדי צרכם, זה אשר יגרום להם לשמוע למה שהוא יחייבם ולמה שהוא מונע מהם. וה"ה בן אדם עם עצמו זה כך שכך הוא טבע האדם, שהרי בטבע האדם יש לו גוף שמושך אותו לעניני החומר, והנשמה רוצה רוחניות, ורק כשאדם מספק לגופו את צרכיו הגשמיים כפי הנדרש זה גורם לו לקבל את העול מצוות, שהרי כולנו יודעים שלימוד התורה וקיום המצוות זה מחייב שיתוף הגוף, והגוף משתף פעולה כשהוא מקבל את צרכיו הגשמיים, ואז הוא מסכים לגדל את עצמו ולהתגייס למניעה מהלאוין וקיום העשין.

וכך הוא גם המהלך עם הילד, ילד שמרגיש שהאבא נותן לו ושמח איתו בדברים הילדותיים שלו ובמשחקים שלו ובדברים שמענינים אותו, זה גורם לו להרגיש שאבא שלו אוהב אותו ושאבא מהפך בזכותו, ואחרי שאבא מהפך בזכותו הוא מוכן לקבל גם את החיובים שלו, וזה אהוב לו, ודמות דיוקנו של אביו מדברת אליו, וזה גורם לו להתחבר לזה ולרצות את זה ולהסכים לזה הסכמה בלב, ולמען יעמוד ימים רבים וגם כי יזקין לא יסור ממנה, זה מה שעושה את זה.

ממילא ראוי לדעת! שגם אם פעמים שיש דברים שמוצדק לא לתת את זה לילד, ויש איזה סיבות שאנחנו מאמינים שלא ראוי לתת לילד כזה דבר, אעפ"כ צריך להרגיש עם הילד את הצער שיש לו ע"ז שאנחנו מונעים ממנו את מה שהוא היה חפץ, ושהילד ירגיש שאנחנו מרגישים אותו, ולא סתם פסקא למילתא וזהו, שהרי הילד יש לו כאן איזה רצון והרגשה, ואם הוא מרגיש שהאבא מיצר בצערו ע"ז שהרצון שלו לא מתממש ורק האבא עומד על העקרונות שלו זה מצוין, אבל בזה שהוא מרגיש שהאבא מרגיש את הרצון ומיצר בצערו זה גורם לו להרגיש שהאבא אוהב אותו.

או אפי' בסתם עניני הרשות, כגון שהיה איזה תוכנית ללכת עם אבא לאיזה ביקור או כעין טיול שהילדים היו מאוד מרוגשים ומחכים לזה, ובסוף היה איזה תקלות שזה לא הסתדר, האבא אמר לא הולכים, התבטל העסק ולא הולכים, אבל הוא לא הסביר, לילדים זה ממש בום והלם, הם כ"כ חיכו לזה והיו בטוחים שזה הולך להיות ובשבילם זה היה שמחה גדולה, אבל האבא לא הסביר כלום ורק הודיע שלא הולכים, ילד כזה מרגיש שהאבא לא מרגיש אותו וממילא הוא לא מרגיש שהאבא אוהב אותו, אולם אם האבא היה מסביר לילדים, מאוד רצינו וכמה זה היה טוב רק שקרתה בסוף תקלה וזה לא שייך, והילדים היו מרגישים שהאבא מצטער ע"ז שנבצר מלמלא את התוכנית, כך הם מרגישים שהאבא אוהב אותם, אם לא הם לא מרגישים שהאבא אוהב אותם, וילד שלא מרגיש שהאבא אוהב אותו אנחנו לא יכולים להיות בטוחים מה יקרה איתו כשהוא יגדל.

כתוב במשנה (אבות ב-א): "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה",  לא כתוב במשנה שכל הדברים זה הבל הבלים ויש לעשות רק מצוות ולהימנע מעבירות, והרי המשנה יכלה לכתוב; דע לך שכל הדברים זה הבל הבלים, רק תעשה מצוות ותימנע מעבירות ובזה יש לך את החיי נצח שלך, לא כך כתוב שם במשנה אלא כתוב "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". כי אדם בטבע פעמים שהוא מרגיש שיהי' לו הפסד מהמצוה שהוא הולך לעשות כיון שיש לו איזה רצון שמתנגד למצוה, אבל אומרים חז"ל אל תתעלם מזה, אלא תחשוב! נכון אתה מרגיש הפסד במצוה אבל בוא תחשב את שכר המצוה, תהיה סוחר טוב ותחשב ודע לך שאז אתה תבין שתרויח. או גם פעמים שאדם מרגיש שכר עבירה, כגון שיצרו תוקפו והוא מרגיש שיהי' לו ריוח בעבירה, חז"ל לא זילזלו בזה, אבל אמרו לו: "שכר עבירה"- מה שאתה מרגיש שיהי' לך שכר מעבירה. "כנגד הפסדה"- תחשוב גם את ההפסד של העבירה, ואז אתה תראה לעצמך שבסך הכל מניעתך מעבירה זה רווח וזה כדאי לך. זה צורה שאדם צריך לחיות עם עצמו וגם עם ילדיו, לא להתעלם מההרגשים ומהמצב שלהם, ובודאי זה לא סתירה כלום למהלך ולעקרונות, אבל לא להתעלם כאילו זה לא נושא.

כל בית וכל הורים לפי ענינם יש להם דרישות לחינוך לתורה ולמצוות, ויש הורים מאוד עקביים, שעומדים ע"ז בכל מצב ובכל מחיר, ומרגישים שזה מאוד חשוב להיות עקבי ועקרוני ולעמוד בכל מחיר ובכל מצב על הדרישות. בהחלט יש בזה מעלה בעקביות, אבל לפעמים הילד עייף או צמא או רעב, וכשהוא רואה שאבא מתעקש בכל מחיר הוא מרגיש שאבא לא מרגיש אותי, וזה מאבד לו את החשק להיענות ברצון לדרישות של האבא, וזה נהפך אצלו לכפיה עד אשר מחכה שכאשר יריד הוא יפרוק עול, אבל אם האבא יש לו את ההרגש לפעמים לוותר לילד לפי הענין, הילד מרגיש שהאבא לא מתנהג איתו בצורה שרירותית אלא האבא מרגיש אותו, הרווח שיצא מזה בענין חינוך הוא יותר מאשר ההפסד המקומי שהיה כאן.

היה מעשה, שאיזה מלמד הגיע לחזו"א, והוא אומר שהוא אמר לתלמידים שלו; כל העולם הזה זה שטותים והבל הבלים, העיקר זה רק תורה ומצוות! והוא מספר שהילדים שאלו אותו; אבל האוכל טעים ויש הנאות וכו'? אבל הוא אמר להם; הכל הבל הבלים. החזו"א אמר לו; לא טוב אמרת להם, אל תגיד להם שאין הנאות, תדע לך שכשהם אוכלים את הקציצה עם הרוטב הם מרגישים שזה טעים להם, לכן אל תגיד להם שזה שטויות, אלא תגיד להם שהקציצה עם הרוטב זה טעים אבל תורה יותר טעימה, ואתם עוד תגדלו ותרגישו עד כמה תורה זה הכי מתוק וטעים, ע"כ המעשה. מה אתה מכחיש לילד וכאילו אתה מתכחש לריגשותיו, אל תתכחש להרגשות של הילד, הוא ילד והוא מרגיש כך א"כ מה אתה מתעלם ממנו, הוא מרגיש אחרת, זה לא מצליח, וכך הוא מרגיש שאתה לא חי איתו, אבל אם הילד מרגיש שאתה מרגיש את ההרגשות שלו ובכל זאת אתה מלמד אותו מה עיקר ומה טפל ומה צריך לעשות, אז הילד מרגיש שהאבא אוהב אותו והוא דבק בדרכו.

שאלה:

תלוי איזה פרטים, דברים של הנהגה רגילה מה עושים ומה לא עושים אצל ילד קטן מאוד זה לא בעל הסברה, לא כל דבר צריך להסביר, רק לפי הענין מה שמרגישים וזה לפי שיקול דעתו של רואה, עם ילד קטן מאוד זה עוד לא הולך בדיוק עם הסברים, כי בגיל קטן מאוד הילד עוד לא בהבנה, הוא מרגיש את האהבה בזה שאבא ואמא נותנים לו נשיקות וחיבוקים אבל זה עוד לא בדיוק בהסברה, הכל לפי גדלו והבנתו של הילד מרגישים איך הילד מרגיש, קשה לתת לזה גבול ברור בגיל, רק כשהילד כבר מבין ויש לו רצונות שייך יותר להסביר, וכמובן שזה לא סתירה לחלק הזה של להיות עקרוני, לא הכונה להיכנע לילד אבל להסביר לילד זה מוטב כשמרגישים שהוא צריך הסבר והכל לפי הענין.

עוד נקודה שראוי לדעת! אולי פעם כבר רמזנו את זה, אבל יש איזה נקודה מאוד מעניינת, יצא להכיר תלמידי חכמים מובהקים שפקיע שמייהו ממש אי אפשר לתאר, אבל כמדו' שהיה להם איזשהו טעות, שהם מאוד הצניעו את עצמם, ויצא להכיר את הילדים שלהם, וכשאני מדבר עם הילדים שלהם הם לא מכירים את הגדלות של אבא שלהם וממילא הם לא קיבלו מהמעלות של אביהם, והתלמידים קיבלו מהאבא יותר ממה שהילדים קיבלו בבית מאביהם, כי הוא היה כזה עניו מוצנע והוא לא הקרין לילדים שלו את גדלותו. וכמדו' שזה הפסד, ילד צריך לראות ולהרגיש בבית את הגדלות של האבא, ולא שהאבא עושה משחקים אבל שיראה את המעלות האמיתיות שלו, האבא צריך לדבר ולהקרין את ההרגשים של יראת שמים ושל אהבת תורה ומצוות, אבל אם האבא כזה צנוע וכל הזמן מסתיר את עצמו והילדים לא קולטים חסר להם ב'שמע בני מוסר אביך', הם לא קיבלו את זה כי הוא עניו מוצנע, זה לא מעלה וזה לכאו' טעות כזה דבר.

המציאות היא הרבה פעמים שמסיבה כזאת או אחרת האבות אין להם קשר עם הילדים, וכל החינוך של ילד הגיע או מהאמא או מהחיידר, והאבא כאילו לא נמצא בעסק של האישיות של הילד, אבל זה עסק גדול, כמו שכתוב בפסוק "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו" (בראשית יח, יט), יש משהו שזה צריך לעבור מאבא לבן ולא שהילד יגדל רק מהחיידר או מהאמא ולא יגדל מהאידישקייט של האבא, האידישקייט של האבא צריכה להיות מושרשת לבן, והיא מושרשת לבן כשהבן רואה את ההרגשים ואת ההווי והחוויות הרוחניות של האבא.

ופה ראוי לדעת! ככל שיש יותר קשר בין האבא לבן בצורה שהאבא חי עם הבן והאישיות והסיגנון של האבא מוחצנים לבן, זה גורם שהבן קולט את זה ונדבק בזה, אבל כשאין קשר בין אבא לבן זה גורם שהרבה פעמים לא נספג בבן המעלה של האבא וזה חבל מאוד.

עוד דבר ראוי לדעת בכל מהלך החינוך, למשל ילד רואה את אבא שלו לומד ואפי' מלא חיות ושמחה מהלימוד, הילד הקטן לא מקשר את זה ללימוד החומש שלו, הוא לא מקשר בין זה לזה, כי אצל ילד לימוד החומש או המשנה זה איזה "מעשה" וכעין תפילה אצלו, אבל הוא עוד לא במצב של אהבת חכמה, הוא עוד לא בר הכי, אמנם דורשים ממנו ללמוד ולהסביר והוא יודע את הטייט'ש ומסביר אבל הוא עוד לא חי והוא עוד לא במצב שהוא בר הכי לשמוח בהבנה, א"כ איך הוא יקבל דוגמא לאהבת תורה, שהרי בזה שהוא רואה את אבא שלו לומד ומתווכח ונהנה מהלימוד זה עוד לא מתחבר למציאות הילדותית שלו. וזה שונה מילד שבבית שלו אוהבים כסף שאת זה מגיל קטן הוא קולט מאוד, כי גם ילד יש לו את הטבע של רכושנות, הוא רוצה גוגואים, הוא רוצה לאסוף סוכריות, והוא רוצה לאסוף קלפים, הרכושנות נמצאת בילד מגיל אפס, כך שאם הוא רואה שאצל ההורים כסף מדבר אליהם, הוא מבין שלרכוש עוה"ז זה טוב והוא רוכש לפי ענינו את העוה"ז והוא מקיש מענין לענין וכדו', אבל בתורה החלק של אהבת תורה אהבת החכמה ואהבת הלימוד תורה עצמו זה לא דבר שנתפס במושגים של ילד, א"כ מה יגרום לו לאהבת תורה?

מה שיגרום בסוף לילד לאהוב תורה זה אם הילד רואה הרגשים, וכשדורשים ממנו מוקרן לו מהאבא עבודת ה' של תפילה, או אם האבא לומד לפעמים בניגון של דביקות שזה ברגש של ילד נתפס שהוא לומד בשביל מישהו, הוא לא סתם כרגע נהנה מהדבר אלא הוא עסוק ועובד בשביל מישהו, הוא עובד את הקב"ה, הוא מרגיש כאן שלא סתם האבא עסוק בחכמה שהוא נהנה ממנה אלא הוא עובד מישהו, אם זה בכזה צורה סוג תורה כזאת כן נתפסת במושגים של ילד, כי נפש של ילד בנויה לקבלת עול, שמורים לו הוראות והוא תחת אדנות ועול אביו, וזה גורם לו שכשהוא יגדל הוא יעתיק את עול אבותיו ורבותיו לעול מלכות שמים, החינוך למצוות ולהרגש במצוות זה חינוך שהוא מטמיע בנפש הילד יראת שמים, כי זה מרגיל אותו שיש עול אחרים עליו, וזה גורם לו בסוף כשהוא יגדל גם לשבת ללמוד, אבל עצם זה שהוא רואה שאבא לומד ואוהב ללמוד זה עוד לא מדבר אליו, כי אין לו למה להקיש את זה לעולם המושגים שלו מה שהאבא אוהב ללמוד ולהתווכח ולהתנצח בלימוד הפלא ופלא, איפה יש לו את זה בעולם המושגים של הילד.

מישהו סיפר לי שהוא קרא באיזה ספר מעשה שהיה אחרי השואה, שאחת התחתנה ובעלה היה מתמיד גדול, והיא אומרת; אצל בעלי תורה זה כמו "סינימה", זה הקולנוע שלו, הוא מאוד אוהב ללמוד, אבל זה לא התקשר לה לאיזה קדושה או צידקות, רק הוא מאוד אוהב ללמוד, זה מה שהוא אוהב, זה התחביב שלו, כך זה הצטייר לאיזה אשה עם ארצית, כך זה התקשר לה התורה של בעלה.

אצל ילדים מה שמחבר אותם לאידישקייט זה כשהצורה של החינוך זה בצורה שדורשים מהם לעשות עם הרגשים, לקיים מצוות ולשמוע בקול אבא ואמא ושהם תחת עול ובצורה עם רגש והווי, זה גורם להם לקבל מרות ועול, וזה בונה בנפש שלהם קבלת עול ומרות, וזה בונה ברגש שלהם יראת שמים ואהבת ה', וזה מה שיגרום להם כשיגדלו ללמוד חזק, כי בגיל ילד קטן הלימוד אצלו הוא כמו תפילה וזה לא מתקשר לו עם הצורת לימוד של האבא של הלימוד וההתנצחות והוויכוח כיון שבעולם הדימויים של ילד קטן זה עוד לא קיים, אולי כשהוא מגיע לכיתה ח' שהוא כבר מתחיל להשתפשף ולרצות להבין אז כבר יש לו מה ללמוד מזה, אבל אנחנו צריכים להכניס מה שיגרום לאהבת תורה כבר בגיל יותר קטן, ומה שיגרום זה רק צורה איפה שהוא רואה שאבא עובד למישהו, וכשהוא רואה שאבא מברך ברכה או עושה מצוה בזה הוא מרגיש אפי' בלי להבין שאבא עובד כעת את הקב"ה, והאבא דורש גם ממנו, זה הצורה של החינוך.