חינוך לדרך ארץ ולאחריות

יש נושא חשוב מאוד שמטריד רבים וטובים, הנושא הזה של חוסר דרך ארץ! שיש מצב היום בכללות של חוסר דרך ארץ. כדברי המשנה בסוף סוטה (מט,ב) "בעיקבות משיחא חוצפא יסגא... נערים פני זקנים ילבינו, בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה... פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו, ועל מי יש לנו להישען על אבינו שבשמים".

אולי נתבונן כמה התבוננויות בדברים שגורמים את החוצפה יסגא, אולי נוכל קצת לעצור את זה, נראה כמה חלקים בענין הזה.

השתרש בתקופה האחרונה איזשהו תפיסה חינוכית לדבר אל הילדים כמו לחברים, כך נשתרש איזשהו תפיסה שההורים והמורים מלמדים ומגידי שיעורים מתחנפים לילדים ולתלמידים במקום לחנך אותם, נכנס איזשהו רעיון שהוא לא הגיע מכותלי ביהמ"ד שצריך להתחבר לילדים, וצורת ההתחברות לילדים זה לדבר איתם שוה בשוה באותה שפה, באותה שפה שהילד מדבר כך ההורה ידבר אליו, וחושבים שאם מדברים עם ילדים קטנים בשפה של תינוקים ובשפה ילדותית ובצורה חברית זה ייטיב איתו וזה יעשה טוב לילד.

אבל האמת היא שזה ממש טעות! זה אדרבה, הורים שמדברים עם הילדים גם בקטנותם בשפה של ההורים ובשפה של מבוגרים, זה גורם לילדים לנסות לעלות ולהתקדם להבין את אבא, זה מעשיר להם את אוצר המילים שלהם, זה גורם להם יותר לחשוב ויותר להתפתח, מאשר אם ההורים יורדים אליהם ומדברים איתם בשפה תינוקית. הורה אמור לדבר עם הילד שלו בשפה שלו, וכמובן לא בצורה שהילד לא יבין אלא בצורה שהילד יבין, וכשהורה מדבר עם הילד בשפה של עצמו בשפה המבוגרת, זה מלמד את הילד להתפתח בעשירות שפה ובתוכן. אבל כשהורה מדבר עם הילד בתינוקיות ובילדות הילד מרגיש חברות עם ההורים, הוא לא מרגיש שיש הבדלי מעמד, שאבא ואמא זה מעמד אחר מאשר הילד, וזה גורם לילד להיות "חוצפן" כי כולם שוים.

לצערינו היום לא נדיר לראות גם בישיבה קטנה ר"מ מדבר עם בחור בלימוד, והבחור יושב והר"מ עומד, לא נדיר לראות כזה דבר, כאילו חושבים שאם אנחנו נהי' חברים של הילדים ושל התלמידים זה מה שיעשה להם טוב, זה מה שיעשה להם הרגשה טובה. וזה לא נכון! הורה יש לו מעמד של הורה ורב יש לו מעמד של רב, ואדרבה עם רוב מעמד ההורה והרב הוא בהחלט מעניק לבנו ולתלמידו הערכה ומחמאות ופירגונים, והוא מעניק לו גם חשיבות, וזה בעצם מה שמגדל אותו, זה גורם לילד ולתלמיד לנסות להתעלות, לנסות גם להגיע להתקרב ולגעת בשיפולי גלימת אביו ורבו, האבא והרב לא אמורים להתכופף לילד, כתוב "איתתך גוצא גחין ותלחוש לה" (ב"מ נט,א), אבל לא כתוב 'כשילדך גוצא גחין ולחיש לה', זה בכלל לא הצורה.

הורים אמורים ודאי להקרין הרבה אהבה וחמימות והערכה ופירגון לילדים שלהם, אבל הורים לא אמורים לרדת לרמה של הילדים ולדבר איתם בשפה תינוקית. אמנם במשחקים למשל, הורה כשהוא משחק עם הילד שלו והוא משחק איתו ברמה של הילד זה לא מוריד את מעמד ההורה בעיני הילד, כי זה התפיסה והרמה של הילד במשחקים, אז אם הוא משחק בקוביות התפיסה שלו במשחק זה קוביות, אז כשהורה משחק איתו משתעשע איתו באיזה משחק גם אם ההורה משחק איתו במשחק ברמה של הילד זה לא מוריד בעיני הילד את מעמד ההורה, אבל בשפה ובתיקשורת הורה אמור לדבר בשפת מבוגרים בצורה שהילד יבין ולא לדבר בשפה תינוקית, שפת המבוגרים היא לא ריחוק מהילד רק היא רק צורה אחרת של יחס שיוצרת את המציאות של מעמד מבוגר מול ילד, זה נקודה אחת מה שקשורה לחלק מה שגורם את החוצפא יסגא.

יש עוד כמה דברים בענין הזה, יש בדור שלנו הרבה מאוד דברים שהתפתחו, הרבה דברים שפעם היה כ"כ קשה היום מאוד התפתח, למשל היכולת להקיף דברים ולהקיף סוגיות עם ריבוי ידיעות שלא היה ככה, אפי' בבחרותי מישהו שידע שיש ריטב"א במקום אחר בסוגיא שלנו, זה הי' דבר שרק ת"ח ידעו את זה, לא כל מי שניגש לסוגיא ידע שיש איזה ריטב"א או רשב"א במקו"א שקשור לסוגיא, לא הי' את כל ספרי המראי מקומות ואת כל יכולות החיפוש מה שיש היום, היה מצב שרק ת"ח גדול ידע היקף גדול ויכלו לשאול אותו בכל מקום, לעומת זאת היום המצב שבכל חלקי התורה מבחינת האפשרות להגיע לנושאים ולידיעות, יש היום כלי עזר להגיע לריבוי ידיעות מה שפעם רק גדולי הדור היו יודעים, כך המציאות היום.

או למשל יכולת הנגישות היום לרב, פעם ללכת לרב זה היה סיפור לפגוש את הרב כדי לשאול אותו שאלה, לעומת זאת היום יש קווי טלפון 24 שעות לכל נושא הלכתי בטלפון ויש מיד תשובה, הרבה דברים השתכללו היום מה שלא היה בדורות קודמים.

גם הגשמיות השתכללה מאוד, יש כל מיני כלי עזר, והמציאות של כל השיכלולים מה שיש היום זה שיכלל גם את היכולת לקיום מצוות, ולדוגמא, תפילין מהודרות היום, הצורה של ההידורים שיש היום בתפילין זה סוג שאפשר היום להגיע בצורה הטכנית של ההידורים של תפילין למה שבדורות הקודמים זה היה קשה מאוד להגיע וכמעט שלא היה כזה מציאות, עשיית הקלף, כתיבת הכתב, הכל השתכלל.

חלק ממה שגורם "חוצפה יסגא" זה ריבויי אפשרויות ידע, כולל בתורה, וגם כל הענינים של ההתקדמויות האלה זה יוצר זילזול, וכאילו במה הגדולים יותר גדולים ממני, במה המבוגרים יותר ממני, והרי ככל שהיותר צעירים גם יותר מבינים בשיכלולים מה שיש היום ובנגישות לכל דבר, זה גם כן גורם זילזול בדור הקודם שלא מבינים כביכול בהרבה דברים שהצעירים כן מבינים, זה ג"כ איזשהו דבר שגורם הרבה זילזול, ריבוי ידיעות אפי' אם זה לא בעומק גדול זה יוצר חוצפא, הוא מרגיש שהוא יודע, והוא שולט בהכל, ויודע הכל, ומכיר את הכל.

וקל היום גם לעשות כל מיני עניני חומרות, אני זוכר כשהייתי ילד, אלה שעשו סוכת חזו"א הם שעות היו עובדים, איך לסדר ולתקוע בחול, ולעשות חפירות, לעומת זאת היום קונים את זה, זה אפי' יותר נגיש ויותר קל, לא צריך מסמרים ולא כלום, קונים את זה ומחברים כמו לגו, עוד כמה גרושים וזהו יש לו סוכת חזו"א כבר, וכן ע"ז הדרך בכל הדברים.

זה יוצר ג"כ זילזול וחוצפה כלפי הדור הקודם וכלפי מבוגרים שפחות מיומנים, והיום פער של דורות זה לא עשרים שנה, כל כמה שנים זה נראה כמו דור אחר מבחינת כל השיכלולים מה שיש, וזה יוצר כמין זילזול במה שהיה קודם שלא ידעו את זה, והיום כאילו החכימו.

בשתי מקומות יש סוגיא מפורשת כעין זה, הגמ' בברכות (כ,א): "אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא, אי משום תנויי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי, וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה, ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא. ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן ולית דמשגח בן". ר' פפא שואל את אביי למה ראשונים אתרחיש להו ניסא ולנו לא מתרחש ניסא, ויש היום יותר ריבוי תורה, הם למדו רק נזיקין, אנחנו לומדים שיתא סידרי ויודעים טהרות יותר מהם, הם כשהיו מגיעים לטהרות לא הסתדרו כ"כ, ואצלנו יש תליסר מתיבתא על עוקצין.

"אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם" - הם מסרו נפשם על קדושת ה' ואנחנו לא מוסרים. והגמ' מביאה שם מעשה של ר' אדא בר אהבה שהוא ראה איזה פריצות, והוא מסר נפשיה, ואח"ז היה לו קנס ע"ז של ארבע מאות זוז, וז"ל הגמ' שם: "כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה, אגלאי מילתא דכותית היא, שיימוה בארבע מאה זוזי, א''ל מה שמך, אמרה ליה מתון, אמר לה מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא". הגמ' מביאה דוגמא של מסירות נפש מדוגמא שבעצם זה הי' טעות, ושהוא בעצמו אומר "מתון מתון ארבע מאה זוזי שויא", אבל זה הדוגמא שהגמ' מביאה שמסרו נפשייהו אקדושת השם, כי למעשה המסירות נפש מה שהוא עשה שם זה הגיע מדרגה ש"קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם".

רש"י שם אומר על מה שהגמ' מביאה את הסיפור הזה שזה ענין של מסירות נפש "והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם, ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק". קודם לזה יש שם (יט,ב) את הסוגיא של "המוצא כלאים בבגדו פושטן אפי' בשוק מ''ט "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'" (משלי כא, ל) שזה מבזה עצמו על קדושת ה', אז אגב שדיברנו במוצא כלאיים בביגדו שהוא מוסר נפש על קדושת ה' והוא מבזה את עצמו על קדושת ה', הביאו גם את הסיפור הזה של קמאי קא הוו מסרי נפשייהו אקדושת ה', תיכף נראה.

בגמ' בסנהדרין (קו,ב) גם נמצאת אותה גמ' "אמר רבא רבותא למבעי בעיי, בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין, ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הוה מטי רב יהודה אשה שכובשת ירק בקדירה, ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים, אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא. ורב יהודה שליף מסאני ואתא מטרא, ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן. אלא הקב''ה ליבא בעי דכתיב "וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב" (שמואל א' טז, ז).

בסנהדרין הגמ' קוראת לזה את הגדר "הקב"ה ליבא בעי דכתי' וה' יראה ללבב", ואילו בברכות הגמ' אומרת "קמאי מסרי נפשייהו אקדושת השם אנן לא מסרינן".

למה זה נקרא מסירות נפש הדברים האלה? כי אדם שמבזה את עצמו לכבוד שמים והוא מוותר על הכבוד והמעמד שלו, הרי הכבוד והמעמד של הבן אדם זה הנפש שלו, אדם יש לו מעמד וכבוד, בזיון זה דבר שאנשים לפעמים מוכנים למות ולא להתבזות, בזיון זה דבר שהכי קשה לאנשים, היו אנשים ששלחו יד בנפשם כשנתגלה עליהם דברים של קלון, מסירות נפש זה לאו דוקא מיתה, כשאדם מוסר את ה"אני" שלו, את העצמיות שלו, את הכבוד והמעמד שלו, זה מסירות נפש!

"קמאי קא מסרי נפשייהו אקדושת השם", ו"הקב"ה ליבא בעי", מה המגביל בין שני הדברים האלה? הביאור הוא, כי מה גרם להם באמת למסור נפשם על קדושת השם, זה היה בגלל שהלב שלהם היה עם הקב"ה, אז התורה והמצוות אצלם זה לא הי' חיצוני אלא זה הי' בלב, הי' להם בלב אהבה וקשר לקב"ה, כשיש אהבה אז הקינאה היא מענפי האהבה כמו שכתוב במסילת ישרים (פר' י"ט), כשיש אהבה כשיש לב אדם מוסר עצמו, בשביל מישהו שהוא אוהב ומעריך הוא מוסר את עצמו, ככה הטבע של אהבה שכשיש אהבה זה עד מסירות נפש, זה עד "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" (דברים ו, ה) - אפי' נוטל את נפשך, "עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה" (שיר השירים ח, ו), "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם" (תהלים מד, כג) זה מאהבה, אהבה והערצה גורמת עד מסירות נפש, אז המסירות נפש היא מישך שייכי לליבא, הקב"ה ליבא בעי.

ופה אנחנו רואים באמת הבדל גדול בין הדורות הקודמים לדורות שלנו, היה ידוע תמיד למי שיצא לו לשמוע או להכיר איך הם היו נראים, איך הי' נראה "אמוליקער ליטוואק" [-הליטוואק הישן], אצל הליטוואק של הדורות הקודמים הכל הי' סביב תורה, אבל הסביב תורה הי' ברחבות ובגדלות מופלאה מאוד, חיו תורה בעמקות ובגדלות המוחין, כל מערכת החיים יצאה מתוך תורה, כל הרגשות וכל צורת החיים הכל הי' מתוך תורה, בתורה כתוב שיש מצוה לכבד אב, ויש "את" לרבות אחיך הגדול, ויש כבוד חמיו, ויש כבוד זקן, מתוך התורה הגיעו גם לקיום הלכה, לא התעסקו בפרטים, פחות התעסקו בפרטים, אבל קלטו את נשמת התורה, הכל הי' סביב תורה, המהלך שלהם הי' "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו", הם חיו תורה בתור עשיית רצונו יתברך, כשזה בתור עשיית רצונו יתברך אז זה לא מתחלק בין בין אדם למקום לבין בין אדם לחבירו, אבל כשהתורה נתפסת בתור פרומקייט וענין דת ואיזה פרומקייט של דת אז הבין אדם למקום יותר נתפס כבין אדם למקום מאשר בין אדם לחבירו, שבבין אדם לחבירו אפשר להתנהג בצורה לא טובה ולעומת זאת מקפידים יותר בבין אדם למקום. כשקולטים תורה ברחבות ובגדלות המוחין, ב"לעשות נחת רוח ליוצרו", וכשקולטים את נשמת התורה, אין הבדל בין ביאל"מ לביאל"ח, אז הצורה העדינה והאצילות והמכובדות, הלכבד כל אחד ולהתנהג בצורה של נימוס והלכות דרך ארץ הכל הגיע מתורה, הגיע פסח ישבו ולמדו רמב"ם הל' חמץ ומצה, והיו שקועים בהלכות פסח ומתוך זה הגיעו לכל המהלך של פסח, הכל הי' סביב תורה.

הי' יראת שמים גדולה אבל ירא"ש שהיא לא נתפסת בפרטים אלא ירא"ש בצורה רחבה מאוד, וזה גרם להם להרבה דברים, הליטוואק תמיד ידע להיות ביקורתי, אבל היה לו גם את גדלות המוחין שכשיש ביקורת על מישהו זה עוד לא פוסל אותו לגמרי, הוא ידע לעשות הפרדה, הוא ידע לתפוס את המיכלול, הוא הסתכל בצורה כוללת ובצורה רחבה, פלוני הוא ת"ח גדול אז יש כבוד התורה כי הוא ת"ח גדול, אבל יש עליו איזה הערה, לא מחפים על הערה וקולטים את הביקורת, אבל לא כל ביקורת הופכת אותו לפסול ומחוץ למחנה, המהלך היה מהלך של גדלות המוחין, במהלך כזה הי' באמת דרך ארץ וידעו לכבד גם ת"ח.

ראיתי שהבריסקר רב סיפר שכשנפטר ר' שמואל מוהליבר, רבי חיים הי' חבר שלו והוא רצה ללכת ללוויה שלו, הוא אחז שהוא ת"ח גדול וצריך ללכת ללוויה שלו, והיו שם קנאים שלא נתנו לו, ממש נשכבו על גלגלי העגלה ולא נתנו לו ליסוע, ובסוף הוא לא נסע כי הם לא נתנו לו, ורבי חיים מאוד כעס על זה, הוא אמר; הם לא מבינים, הם לא מבינים, שזה לא קשור מה שיש ויכוח בעניני דעות, אבל הוא הי' ת"ח גדול ויש כבוד התורה לכבד אותו, זה הי' הסתכלות של רבי חיים בריסקער, כך הוא הסתכל, ההסתכלות היתה רחבה וגדולה.

במציאות כזאת לא הי' חוצפה, הי' דרך ארץ, והדרך ארץ הגיע הכל מתוך ערכים של תורה, כי התורה כ"כ הקיפה את כל המציאות האישיותית באמת בצורה של תורה רחבה, וידעו כל דבר את המשקל שלו.

היום לצערינו אין את הלב מספיק, והכל נכנס בפרטים ובדברים קטנים, אין מבט מרחבי, הפרומקייט מתבטאת בפרטים שוודאי שכל פרט הוא חשוב לעצמו אבל זה גורם שאת הכלל שכחו, אין מבט רחב ואין מעוף ויש סוג מבט שאם יש ביקורת על מישהו אז הוא אפס, זה מחנך לחוצפה, יכול להיות אחד שהוא יהי' ת"ח גדול ואם יש עליו איזשהו ביקורת אז הוא אפס, ואם זה מה שהילד שומע בבית אז לא נבנה אצלו מעמד של כבוד התורה, איך יבנה אצלו מעמד של כבוד התורה אם כל דבר ואם כל הערה קטנה הופכת בן אדם אצלו לאפס, אם לא מכבדים ת"ח שלא שייכים לחוג שלנו אין כבוד התורה ואין כבוד לת"ח, כי זה הכל תלוי אם הוא נמצא במפלגה הנכונה, זה ירידה בכבוד התורה ברמה הכי גבוהה שיש כזה מצב.

לצערינו אנחנו רואים היום לפעמים שאצל כאלה שלא חיים מספיק ע"פ תורה ולא כ"כ שקועים בלימוד, שנשאר אצלם לפעמים הנהגות של נימוס ודרך ארץ שהגיעו מחוץ לתורה, ממה שיש גם מצד שתהי' בן אדם, תדע לכבד מבוגר. זה מאוד מאוד מצער אבל יוצא לפעמים להיפגש עם בחורים שלא גדלו במקומות המרכזיים כמו בני ברק וירושלים אלא גדלו באיזה ערי השדה, ויש להם איזשהו עדינות ודרך ארץ ואמיתות של אידישקייט מה שלא רואים כאן, שכאן כמעט לא רואים את זה, ואין להם את כל מיני מרעין בישין וכל מיני... האידישקייט שלהם היא לא סטיגמות, היא אידישקייט אמיתית, היא אידישקייט של הר סיני, לא מתערבב אצלם בערך שלהם לתורה ולכבוד התורה ולחיבוב מצוות דברים חיצוניים.

המציאות היא שהלחץ המערכתי שנמצא דוקא במרכזים הכי גדולים במקומות שיש הכי ריבוי תורה, יש כזה סוג לחץ מערכתי שהוא יוצר איזשהו מהלך מזוייף, מהלך שעסוקים כל הזמן בתורה ומצוות ואפי' לא קולטים שיש איזשהו קשר עם הקב"ה, בגלל שהכל "מערכת" כזאת והכל איזשהו "סטנדרטים" שנקבעו, שהרבה מהם אין להם שייכות לא לתורה ולא לכלום, אבל נוצרו כל מיני סטיגמות וכל מיני צורות הנהגות, ואוי ואבוי אם הילד יקנה סוודר עם רוכסן ולא עם כפתורים הוא כמעט הולך להיות פירחח עוד רגע, או אם יש באיזה מקום שהוא קנה חולצה שיש בה שתי כפתורים בצווארון ולא רק אחד אז כנראה הוא כבר פוזל לרחוב וכדו', שנתפסים לכל מיני פרטים קטנים. וזה יוצר מצב שכל המבט הוא לא מבט בצורה נכונה של איך שצריך להסתכל על טפל, שלעשות מטפל טפל ומעיקר עיקר, זה גורם שמיטשטש כל הגבולות והיעדר פרט אז כבר הכל פסול, אם מישהו באיזה פרט לא בדיוק בצורה שהוא רגיל אז הוא כבר פסול לגמרי, זה יוצר חוצפה, אין הסתכלות רחבה ואין הסתכלות עם רגש ועם לב להבין את עיקרי הדברים ולדעת לדרג דברים לפי דרגתם, לא לעשות מדבר קל מידי חמור ולא להקל בדברים חמורים, זה ג"כ אחד מהדברים שיוצרים הרבה חוצפה

זה יוצר גם שהרבה פעמים מצוי אצלינו חוסר דרך ארץ גם בכללות ההנהגה. בגמ' בשבת (קיד,א) איתא: "כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה שנאמר "כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת" (משלי ח, לו) אל תקרי משנאי אלא משניאי". אומר רש"י "שממאסין עצמן בעיני הבריות, והבריות אומרים אוי להם ללומדי התורה שהם מאוסים ומגונים, נמצא זה משניא את התורה". א"א להכחיש שלפעמים אפשר להגיע לשמחה שהכל שמה "הייגינע" עשו הכל לבד ואפי' לא הביאו קיטרינג, ואפשר לראות שמה לפעמים ת"ח שיושבים ואוכלים שם קצת בכעין צורה של גרגרן, לא בצורה מנומסת ומכובדת, כי כשהנימוסין והמכובדויות הגיעו מתוך תורה, מתוך שקלטו באמת שהמבט והתפיסה של תורה היה בגדלות, אז גם הנימוס והדרך ארץ הגיע מתוך תורה, אולם היום שהתורה הצטמצמה וזה נהי' בפרטים ובפרומקייט, וזה לא בדיוק נכנס בפרומקייט, ואיזשהו שייכות של נימוס ודרך ארץ מחוץ לתורה לא רגילים בזה, אז לפעמים מתנהגים בצורה לא עדינה ובצורה לא מכובדת באכילה, או בצורת ההופעה והלבוש שזה לא מתאים למכובדות של בן תורה.

אם אנחנו לא מצליחים לחזור לאיזשהו באמת גדלות ולהיות שבאמת הצורה של תורה תהי' בצורה רחבה וגדולה, אין לנו ברירה אלא להשלים את מה שחסר מצד הנהגת בני אדם ותרבות ודרך ארץ של בני אדם, שבני אדם שהם בני תרבות ויש להם איזשהו מכובדות הם לומדים איזשהו דרכי נימוס ודרך ארץ, הן בצורה של דרך ארץ למבוגרים, הן בצורה של אכילה בצורה מכובדת, וגם שלא לדבר דיבורים גסים, זה הכל דברים שהם עיקרי תורה ממש.

ראיתי ב"זכרון שמואל" בשיחות שם, רבי שמואל מדבר מאוד שם בכמה וכמה שיחות על איך בן תורה צריך להיראות ואיך הוא צריך לדבר, הוא מביא שם על המאמר "דרך ארץ קדמה לתורה" שהמשגיח רבי יחזקאל הסביר: "שכמו שהנער הלומד בבית הספר אי אפשר לו להיכנס למחלקה הגבוהה אם לא סיים חוק לימודיו במחלקה נמוכה, ואם יכנס מיד לכיתה גבוהה לא עשה ולא כלום, כך הוא בדרך ארץ שא"א להיכנס לתורה טרם שישתלם בדרך ארץ, ובלאו דרך ארץ אין לו שום שייכות לתורה", כך ר' יחזקאל הסביר. והוא מוסיף: "ונראה יותר שמידת דרך ארץ בבחינת הכלי שבאדם לתורה, ובלא דרך ארץ חסר במציאות הכלי שבתוכו תשכון התורה, ואין לתורה מקום היכן להתקיים אצלו". והוא מביא אחרי זה שחז"ל אומרים שדרך ארץ זה שלא לדבר בגנות אחרים, ולעשות שלום בין אדם לחבירו, ולא לריב גם כשמחרפים אותו, זה הכל בכלל עניני דרך ארץ שבלי זה חסר, שזה "קדמה לתורה" איך שנסביר מה זה קדמה לתורה, אבל בלי זה א"א להגיע לתורה. אם מתעסקים בלגנות אחרים זה לא צורה, זה יוצר מצב של חוצפה ויוצר מצב של חוסר דרך ארץ, וזה לא פלא למה הנוער נראה ככה.

החזו"א ביורה דעה (סי' ב' סקט"ז) מביא, שאין היום דין "מורידין ולא מעלין", אנחנו לא זכינו היום שיהי' מצב שהעמדת הדת בצורה כזאת תרבה כבוד שמים, אנחנו לא יכולים היום לעשות את הדין "מורידין ולא מעלין", ומה שאנחנו כן מוטל עלינו, והוא מדבר על כאלה שהדין עליהם "מורידין ולא מעלין", עלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת, הצורה שמה איך שהחזו"א מדבר היא, שהיום לא לדון אותם כרעים אלא לדון אותם כמסכנים, כמו הצורה שאנחנו רגילים לשמוע כאן, אבל אם אנחנו רק שומעים את זה מרבותינו והדו שיח שלנו הוא לא ככה, זה לא פלא למה אחרי זה יש חוצפה יסגא, זה מחנך לחוצפה, אם המצב הוא שיש הרבה דיבורים על ריב ומדון ומחלוקת זה יוצר חוצפא יסגא. זה ענין אחד.

נעבור אולי לעוד ענין. איך מחנכים לילד לאחריות? ולמה באמת זה דבר כ"כ קשה, ורואים בזה הרבה טעויות של הורים חשובים מאוד שיש להם טעות בענין הזה?

ברעיון הורה המתעסק לחנך את הילד שלו, אם צורת החינוך היא להתעסק איך הילד יבצע את מה שההורה דורש, את מה שמתאים לעשות הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו או בשאר עניני החיים, אם צורת החינוך שההורה קובע מה הילד צריך לעשות, ההורה בעצם הוא שולט על העסק, כי הוא קובע לילד מה הילד צריך לעשות ושהילד יעשה כך וכך, ובצורה כזאת הילד באמת עושה בצורה שהאבא מעוניין ורוצה שהילד יעשה, הרבה הורים מרגישים שרק ככה אני יכול לחנך טוב, כי אני בעצם שולט על המצב, ואני בעצם דורש מהילד לעשות את מה שאני אומר לו, ואני מורה לו את מה שצריך לעשות, ואני גדול עומד על גביו שהוא יעשה בצורה נכונה, וכך יהי' חינוך נכון.

אבל בצורה הזאת ההורה בעצם החטיא את עיקר החינוך, כי בדיוק כמו שצריך לחנך ילד לעשות מצוות ולהתנהג כמו שצריך להתנהג ומה כן לעשות ומה לא לעשות, צריך לחנך ילד שהוא יגיע לבגרות ואחריות שיהי' לו יכולת וכוח ורצון פנימי לעשות מעצמו את מה שנדרש לעשות, אם צורת החינוך תהי' רק שאנחנו אחראים שהילד יעשה את מה שצריך לעשות, אמנם יכול להיות שכרגע בשטח העשיה תהי' מדוקדקת, כי אנחנו דורשים ממנו לעשות בצורה מסויימת ואנחנו עומדים על גביו, אבל אנחנו החטאנו את עיקר מטרת החינוך, עיקר מטרת החינוך היא להגיע שהילד יעשה את הדברים מתוך העצמאות שלו גם כשאין גדול עומד על גביו.

ונרחיב, הרי מה גורם לילד לעשות דברים מתוך האחריות שלו? איך מחנכים ילד לאחריות? אם נותנים אמון בילד, מטילים על הילד איזשהו תפקיד שהוא מצריך אמון, והילד רואה שההורה סומך עליו, וההורה אפי' לא עוקב אחריו איך הוא עושה, וההורה סומך עליו ונותן לו לעשות את הדבר, זה גורם לילד הרגשה מרוממת מאוד, אני גדול! הנה סומכים עלי! אני יכול לעשות לבד! זה גורם לו לרצות להוכיח את עצמו, זה גורם לו אמון בעצמו, ומתוך שיש לו אמון בעצמו הוא רוצה להצדיק את האמון שנותנים בו ואת החשיבות שבו, והוא מגיע לאט לאט לעשות דברים מכוח עצמו. ולדוגמא, ילד קטן רוצה לעזור, שוה לפעמים לתת לו גם לקחת צלחת שבירה בתקוה שהוא לא ישבור ולא לעקוב אחריו כל כך, זה ברובא דרובא של המקרים לא ישבר, והילד מרגיש גדול, נתנו לי אפי' צלחת שבירה, כמובן שהכל לפי קטנותו וחריפותו וגודלו של הילד, אבל בכללות לתת לו לעשות דברים בלי להשגיח עליו ובלי לעקוב כל הזמן, ושהוא ירגיש שהוא גדול שסומכים עליו.

ידוע, מה זה מנהל טוב [-אדם שמנהל עסק או ישיבה וכדו']? מנהל טוב זה מי שיודע להאציל סמכויות על הפיקודים שתחתיו. כשיש ישיבה למשל, יש ראש ישיבה, ראש ישיבה שמאציל סמכויות נרחבות למשגיח ולרמי"ם, כשבחור יודע שאפי' אם משגיח קטן שולח אותו הביתה אז זהו הוא לא חוזר עד שהמשגיח קטן ההוא מחזיר אותו, אז בעצם המשגיח קטן הזה יש לו מעמד עצום, רה"י אמנם כביכול ויתר על זה שכל דבר יהי' על פי דעתו, כי הוא האציל סמכויות אלה שתחתיו ועל אלה שתחתי תחתיו, אבל זה גורם שיש במערכת הרבה אנשים שבאמת יוצרים את המצב המערכתי הנכון והראוי, והתלמידים יראים לא רק מרה"י והמשגיח הגדול אלא הם צריכים להתאים את עצמם לכל מישהו שבצוות. וכן הוא גם במפעלים בענינים של עסקים, ככל שמנהל מאציל סמכויות לפקידים שמתחתיו כך העסק מתנהל יותר טוב. אבל יש כאלה שמרגישים מה פירוש, הרי אם אני אאציל סמכויות אז לא הכל יהי' בדיוק כמוני, אני מאבד את השליטה, והם לא קולטים שאין ואי אפשר להתפרס על כל המערכת, אדם אחד לא יכול להצליח להתפרס על כל המערכת, אם יהי' לו קצת ענוה והוא יבין שהפוך תאציל סמכויות ואז המערכת שלך תהי' יעילה, כי במערכת שלך יהיו הרבה אנשים שיכולים לנהל אותה.

אנחנו רוצים שהילד יעשה בצורה בדיוק איך שאנחנו רוצים, ואנחנו לא מאצילים עליו סמכויות, אנחנו לא נותנים בו אמון, אנחנו רוצים לעמוד עליו שהוא יעשה בדיוק בצורה שאנחנו מאמינים שצריך להיות, בדיוק בצורה המדוייקת, וזה גורם לבסוף שאין לו מדיליה, הוא לא מרגיש שסומכים עליו אז לא נבנה בו משהו עצמי, הוא רק מתאים את עצמו לפקודות שלנו ורק בעת שאנחנו עומדים על גביו, כי הוא לא ראה שאנחנו סומכים עליו ושאנחנו מאמינים בו, אם אנחנו מאמינים בו זה גורם לו להרגיש גדול, מי שמרגיש גדול הוא עושה לא רק כשמסתכלים עליו אלא הוא עושה כי הוא גדול, זה גם הסיבה שאנחנו עושים כי אנחנו בוגרים ואנחנו מבינים לבד מה אנחנו צריכים לעשות, אם צורת החינוך היא כל הזמן ה"ביצוע" שהוא יבצע, אנחנו שכחנו לחנך את החינוך הכי עיקרי, החינוך הכי עיקרי זה שהילד יגיע לעצמאות ויעשה מצד עצמו, אנחנו צריכים לוותר על כביכול איזשהו שליטה של עצמינו ולסמוך על הילד, וככל שאנחנו סומכים על הילד הוא מוכיח שהאמון שנתנו בו הוא מוצדק, כי כך הוא טבע האדם שכשנותנים בו אמון הוא מנסה להצדיק את זה, ומתוך זה הוא עושה מכוח עצמו והוא מגיע לאחריות, אחריות קשורה לאמון בעצמו.

בוא נראה כמה "לאוין" בענין, מה שגורמים לילד באמת להישאר תינוקי וחסר אחריות, נגיד דוגמא; ילד קצת גדול, שולחים אותו לסופר לקנות קניה, נותנים לו רשימה לקנות, הוא לא מצא את מה שבדיוק אמא רשמה לו שם, רק הוא מצא משהו דומה, וכיון שזה דומה אז הוא החליט לקנות, הוא חוזר הביתה ומקבל צעקות; למה קנית את זה?! רשמתי לך לקנות את הדבר ההוא, למה קנית את זה?! לא את זה ביקשתי! אבל הרי אתה שלחת אותו לקנות, ותוס' בקידושין (מא,ב) כתבו, שכשלא פירש לשליח "מצי למימר ליה להכי אמדתיך, וביטלת דעתך לדעתי למה שאמדתיך", שלחת שליח ולא פירשת לו אז השליח מצי אמר להכי אמדתיך.

פעמים הילד לא מצא את הדבר ולא קנה את התחליף, ואז צועקים עליו; אתה לא הבנת שאם אין את זה תקנה את דבר אחר?! מה אתה צועק עליו, הוא חשב שאם אמרו לו את זה אז הוא קונה את זה, אתה שלחת ילד ולא פירטת לו את כל הפרטים מה יהי' במקרה כזה ומה במקרה כזה, זה צריך להיות שאתה סומך על השיקול דעת שלו וגם אם קרה טעות מהעניין אין לך מה לגעור בו.

אמנם אפשר להגיד לו אח"ז, באמת תודה על הקניה, פעם הבאה אם יש דבר דומה כדאי אולי כן לקנות, כי מה נעשה, אם אין את העיקר אז יקנו את הטפל. או פעמים שיש כאלו דקדקנים, אז יגידו לו תשמע פעם הבאה אל תקנה דבר אחר, אנחנו רוצים דווקא את הפירמה הזאת או את הסוג הזה כי זה מה שמיוחד, ושוה לנו לחכות עד שיהי'.

אבל אם אתה שולח ילד ובסוף אתה צועק עליו בזמן שהוא עבד לפי שיקול דעתו, אתה לוקח לו את כל האימון בעצמו, והוא מרגיש שהוא לא שווה, הוא מרגיש שהוא לא יכול להחליט לבד כלום, וזה גורם לילד שאין לו אמון בעצמו כי הוא רואה שאבא ואמא סבורים שהוא לא יודע מה לעשות והוא לא יודע מה להחליט, אם אין לו אמון בעצמו אז הוא לא לוקח אחריות כי הוא לא מרגיש שהוא שווה משהו. ובאמת זה יותר טענה על ההורה, למה אתה לא פירשת מה יהי' בכזה מקרה או בכזה מקרה, ואם השארת את הדברים בצורה סתמית מצי אמר שליח להכי אמדתיך.

יש עוד תופעה שמי ששם לב לזה, ילדים קטנים מרגישים שכל מה שסביבם זה גדול וחזק, אין להם הרבה פעמים הבנה, נגיד, יכול להיות לפעמים ילד בגיל קטן שהוא ילך להיתלות על איזשהו צינור של טוש, ונראה לו מה פירוש, זה ברזל, זה נראה לו חזק, הוא נתלה על זה ופתאום נופל איתו ביחד, ולפעמים צועקים עליו מיד; אתה נורמלי?! מה אתה נתלה על זה? מה אתה צועק עליו, הוא לא ידע, אצל ילד קטן כל דבר נראה לו קביעא וקיימא, זה נראה לו דבר חזק, הוא החלוש בעולם כזה גדול וחזק, כך זה תפיסה של ילד, הוא עוד לא יודע, מה אתה צועק עליו?! רק אתה יכול להסביר לו אחרי שקורה כזה דבר שנתלים רק בגינות איפה שיש מקומות להיתלות, לא נתלים לא על נברשות ולא על צינורות של טושים, תסביר לו, אבל הוא לא ידע, מאיפה שיידע. או אם הדלת של הארון היתה פתוחה והוא נשען עליה ובסוף זה התעקם לכיוון השני, הוא חושב, זה דלת, ודלת זה דבר חזק, אבל צועקים עליו; מה אתה נורמלי, מה אתה נשען על זה?! אבל הוא לא ידע, הוא צריך ללמוד את זה, הוא עוד לא יודע, הוא בתפיסה שלו לא מבין שהוא עשה משהו לא טוב.

ברגע שצועקים על כזה דבר זה גורם לילד לדעת; אני לא מבין מהחיים שלי, אני לא יודע מהחיים שלי, עובדה שמה שבתפיסה שלי זה ככה בעצם אומרים שאני טיפש ואני לא יודע מה שאני עושה, אנחנו בצורה כזאת שוללים מהילד את היכולת לסמוך על השיקול דעתו שלו, סוג דבר שהילד לא הי' אמור להבין אין מקום לגערה. אמנם בהחלט צריך להסביר לו, אם הוא עשה דבר שבעצם אנחנו אומרים שזה לא טוב, אין לו עוד את השיקול דעת איך אוחזים כלי שביר, אין לו את השיקול דעת על מה להישען ועל מה לא להישען וכדו', צריך להסביר לו, הוא עוד לא למד קורס של כל הענינים האלו.

להיות אחראי זה תוצאה מאמון בעצמו, ילד שאין לו עצמאות ואמון בעצמו הוא חסר אחריות, ולמה הוא חסר אחריות? כי מרוב שהוא מרגיש שאין לו שום דעת והוא לא שוה, הוא לא מרגיש שיש איזה נפק"מ מה הוא יעשה, ילד שלא התרגל להאמין בעצמו מתוך שלא הרגילו אותו, לא שידרו לו אמון בעצמו, לא סמכו על השיקול דעת שלו, הוא מרגיש את עצמו קטן וחלש בעולם גדול, שפעולות שלו אין להם משמעות בעולם הגדול והחזק הזה כי הוא הרי לא שוה כלום, הוא כביצת הנמלה מול הגלגל העליון, אין שום נפק"מ במה שהוא יעשה.

במצבים דרסטיים זה גורם מתוך שהוא כ"כ מרגיש שאין בפעולות שלו שום חשיבות שהוא לא משגיח בכלל על המעשים שלו, עד שזה יכול להגיע שכשזה ברמות גבוהות של היעדר אמון שהוא ספג בבית, הוא יכול להגיע למצב של כעין שוטה מאבד מה שנותנים לו, הוא לא חושב שיש איזה משמעות למעשים שלו, מרוב שהוא מיואש מעצמו ולא מרגיש שיש איזה ערך וחשיבות למה שהוא עושה ולא עושה. ומה גורם שאין ערך וחשיבות למה שהוא עושה ולא עושה בעיני עצמו, למה הוא מרגיש ככה שאין לזה ערך וחשיבות? מתוך מה שהוא רואה שכשהוא עושה דברים בשיקול דעת מזלזלים וגוערים בו, אז הוא לא שוה ולא יודע, וממילא הוא לא יודע להיות אחראי.

נגיד עוד דוגמא, ילד קטן אמא אמרה לו לחכות כאן, היא רגע נכנסת עוד רגע היא יוצאת ותחכה כאן, עבר קצת זמן, בעיני הילד זה היה נראה הרבה זמן, הוא הולך לחפש את אמא, אמא לא חוזרת אז הוא הולך לחפש אותה, ואתם מבינים כבר מה שקורה כשהוא הולך לחפש אותה, היא יוצאת ולא מוצאת אותו והוא כבר נאבד, וככל שהוא מחפש יותר את אמא אז הוא נאבד יותר, ברגע שהיא כבר פוגשת אותו אז מרוב הלם וזה, היא גוערת בו; למה הלכת? אמרתי לך לחכות שם! מה את צועקת עליו, הוא הלך לחפש את אמא שלו, הוא ראה שזה מידי הרבה זמן אז הוא הלך לחפש אותה, בתפיסה שלו הוא עשה בדיוק את מה שהוא צריך לעשות, יש מה להחמיא לו על מה שהוא הלך לחפש את אמא. אמנם אפשר להגיד לו, שכשהולכים לחפש אז עלולים להיאבד, כי אני לא יודעת בדיוק איפה אתה, וקורה לי מקרים שאני מתעכבת, אפשר להסביר ולהחכים ולגדל אותו, אבל כשגוערים בו בעצם אומרים לו; אין לך שיקול דעת, אתה לא מבין כלום מה שאתה עושה.

שאלה: למה מועיל ההסבר?/

כי הסבר זה בעצם שלפי מה שאתה הבנת זה באמת ככה, אבל בוא אני אגיד לך משהו אחר, עד היום זה באמת היה ככה, אבל מהיום תדע שבאמת כך וכך וכך, ולכן מהיום אתה כאילו התקדמת, אתה לומד עוד דבר שעד היום לא ידעת, אבל לא שוללים את מה שאתה הבנת והרגשת עד עכשיו, רק אני רוצה כאילו להחכים אותך וללמד אותך עוד רמה, כך זה בעצם מתרשם לו, כשלא צועקים עליו זה לא מתרשם לו שהוא כאילו לא בסדר, אלא הוא הי' בסדר לפי מה שהוא ועכשיו מלמדים אותו רמה יותר גבוהה.

שאלה:/

אבל כששלחו אותו עם צלחת והיא נשברה, קודם כל הרי גם למבוגרים קורה שנשבר פעם צלחת, וגם לא לחשוב שאם לא עושים מזה עסק זה יגרום לו יותר לשבור, זה לא יגרום לו יותר לשבור. אמנם צריך שיקול דעת לראות האם לשלוח אותו או לא, אבל המציאות היא שככל שמרגילים ילד לאמון בעצמו ונותנים לו גם דברים עם קצת סיכונים זה יותר מאתגר אותו, הוא מרגיש בזה חשיבות בזה שנותנים לו, הוא קולט את זה כי הוא יודע שזה דבר שנזהרים ונותנים לו, רק שהכל לפי העניין, לא צריך להיות טיפש באמת ולשלוח צלוחית עם בנו קטן שזה אבידה מדעת, זה רק בתור מראה מקום אני לך ודון מינה ואוקי באתרה.

יש עוד דבר שמונע מילד את היכולת לקחת אחריות על עצמו, יש לפעמים מצב שילד מתאר משהו שהוא מרגיש, ואומרים לו לא נכון זה לא כך, הילד מרגיש משהו והוא אומר משהו שהוא מרגיש ואומרים לו אתה מבלבל במוח, אבל הילד ככה מרגיש, ובעצם סותרים לו את ההרגשה שלו, דיברנו על זה פעם ביחס לנושא אחר, אבל הדבר הזה זה גם גורם לילד הכי שלילת האמון בעצמו, כי זה בעצם שלילת האישיות שלו.

סיפר לי אחד שהיום הוא כבר אברך מבוגר, שהוא זוכר מכשהוא הי' ילד קטן, שהוא הי' אומר: זה חם! ואמרו לו: זה לא חם! אתה חייב לאכול מיד! הוא אומר שהוא הי' מאוד רגיש לחום והוא הרגיש ממש כויה בפה, עד היום הוא זוכר את זה, היום הוא כבר קרוב לגיל 50 והוא עדיין זוכר את זה, "לא, זה לא חם!" כשהוא מרגיש כויה מזה כי הוא היה רגיש לחום, במצב כזה שוללים מהילד את כל האישיות שלו, לא נותנים לו בכלל להיות מה שהוא, השלילת אמון הכי גדולה שיכולה להיות זה כשילד מרגיש משהו, והתגובה שהוא מקבל זה כאילו אתה מבלבל במוח זה לא נכון.

אפשר להבין את הילד! אתה מרגיש ככה, אבל בוא אני אגיד לך, שוה להתאמץ בכל זאת, נגיד, אם הילד מאוד מפחד להיכנס בחושך, מפחד מחושך, אמא שולחת אותו ואומרת לו: תראה תלך לחדר שמה ויש שמה חושך. והוא אומר: מחושך אני מפחד. אז היא אומרת לו: בוא תראה, אתה תרוץ מהר לחדר ותרוץ מהר מהחדר לפני שהחושך יתפוס אותך. והוא אומר: החושך בכלל לא תופס. ואמו משיבה לו: יופי אני רואה שאתה גדול ואתה מבין שלא כ"כ צריך לפחד מחושך, כך אפשר לעשות כל מיני חכמות וללמד את הילד. אבל אם הוא מרגיש משהו ואנחנו בעצם דורכים על ההרגשות שלו ומבטלים את זה במחי יד, זה בעצם שלילת האישיות לגמרי של הילד, הילד מרגיש שהוא איזשהו חפץ, כאילו הוא לא אדם, אין לו בכלל את היכולת להיות אדם לעצמו, זה פוגע מאוד וזה לוקח לילד את כל האמון שהרי אפי' להרגיש הוא לא יכול, הוא לא יכול להרגיש את מה שהוא מרגיש, והוא כרגע כילד קטן הוא נמצא בהרגשה שהוא מרגיש וזה ה"אני" שלו, ה"אני" שלו זה מה שהוא מרגיש, והוא כאילו אין לו שום אישיות, אין לו שום עצמיות, לא מרשים לו להרגיש את מה שהוא מרגיש.

וכן אפשר שכשהילד מגזים בהרגשה להבין אותו, נכון אתה מרגיש שזה מפחיד וכו' וכו', ועכשיו להסביר לו בוא תראה שהחושך לא עושה כלום, למשל ע"י שמדליקים את האור, אומרים לו בוא תראה אני רגע מכבה ומיד מדליקים, בוא תראה, האם קרה משהו?! לא קרה כלום, עכשיו תנסה עד עשר, תספור עד עשר ואז אני אדליק, וככה להרגיל אותו, ודאי שצריך לעבוד עם ילד שיש לו הרגשות טעותיות איך לצאת מהם, אבל לא לשלול את האישיות שלו.

לזכור את הכלל! הצורה לגדל ילד לאחריות שורשו בלתת בו אמון, ולתת בו אימון בלי 'מציץ מן החרקים' ובלי השגחה, זה אין שני מלכים משמשים בכתר אחד, אם האבא הוא מלך עליו הוא לא יהי' מלך, אתה רוצה שהוא יהי' מלך 'אין מלכות נוגעת בחברתה', תזוז הצידה ותמליך אותו על המחוז הזה ועל החלק הזה שאתה כעת נותן בו אמון, תן לו את כל המלכות, ככל שתתן לו מלכות על זה ושהוא הקובע והוא המבין בענין הזה ואיך שהוא עשה זה טוב, זה יתן לו מלכות, זה יתן לו אחריות, שהרי אחריות זה מלכות, מי שאחראי הוא ראוי להיות גם מלך, כך נבנית אחריות, אחריות נבנית רק ע"י אמון, וזהו ככל שאנחנו מאמינים בילד ואנחנו לא לוקחים עליו "אחריות סופר" ואחריות עודפת ושאנחנו לא כל הזמן נעקוב אחריו.

אבל אם אנחנו כל הזמן עוקבים אחריו אין לו אמון בעצמו, ואם אין לו אמון בעצמו אז הוא לא שוה, הוא מרגיש את עצמו לא שוה, אם אני לא שוה אז איזה ערך יש למה שאני עושה, ואיך אני אקח אחריות הרי אני לא שוה בכלל לדעת מה לעשות ומה לא לעשות, ואין למעשים שלי שום ערך ואין להם שום חשיבות.

לעומת זאת כשאנחנו נותנים לו אמון הוא מרגיש חשיבות בעצמו, הוא לוקח אחריות, אני גדול אני יכול לעשות, אני יודע מה אני עושה. זה הצורה בעצם להגיע לאחריות.