חינוך למניעה מחטאים שבסתר - וחינוך ילדים לתשובה

היתה שאלה: מה יש ביד הורים לעשות כדי לחסן את הילדים שלהם לעת מצוא, שהם ילמדו להתנזר מלהסתכל במכשירים לא טובים באיטרנט וכדו', איך הורה יכול לגרום בדרכי החינוך שלו לילדים שגם אם חבר רע בישיבה ירצה לחשוף בפני בנו את המכשירים הטמאים האלה, מה יתן את הכוח לבן לא להסכים לשתף פעולה ולא לרצות להביט ולראות? זה היה השאלה ששאלו.

כמדומה שראוי לעורר על הענין הזה כמה נקודות, דבר ראשון חייבים לדעת את האמת שאין איזשהו צורה ברורה ומוחלטת למנוע את זה, זאת אומרת כמו שלא בידי ההורים לגרום באופן מוחלט שהילדים שלהם לא יעשו עבירות, בס"ה לכל אחד יש את הבחירה כולל לילדים יש להם בחירה האם לחטוא או לא לחטוא, והחטאים האלה הם כשאר כל החטאים ש"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע" (דברים ל, טו); "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (שם ל, יט), בסופו של דבר זה לא דבר שיש לנו איזשהו דבר שהוא גדר שבידו למנוע באופן מוחלט את הענין, כי בסופו של דבר הבחירה היא בידו של הילד, והתפקיד שלנו רק מה אנחנו יכולים להשקיע בחינוך שאנחנו מחנכים בילדים, את החינוך הטוב ביותר שיגרום לילד להבין שלא כדאי לו להתעסק בדברים הגרועים האלה ושאסור לו לחטוא, אבל זה לא דברים שבגדר "בידו" ממש, זה דבר ראשון שצריך לדעת! צריך סייעתא דשמיא בענין, והתפקיד שלנו ההורים זה לא להגיע למצב של גדר "בידו", כי אין גדר "בידו"! אין בידי ההורים באופן מוחלט, הם לא יכולים, "וכי יאחזנה בזנבה וילך"? וכי אנחנו יכולים להיות כל הזמן אחרי הילדים שלנו ולראות מה הם עושים?! זה דבר ראשון.

דבר שני, לחנך ילדים לערכים! ובוא נראה מה המשמעות של זה, יש איזשהו דבר נפלא ומענין בחטאים של הדור שלנו, בשונה מחטאים של דורות קודמים, היו דורות שהחטאים היו חטאים רק מבחינת אידישקייט ודת, ולא תמיד היה קל להסביר להמון העם את גודל החטא, בדור של ההשכלה היה בעיה בהסברה איך להסביר מה רע בזה, וזה גרם שבאמת רבים חללים הפילה, כי לא מצאו את הצורה להסביר מה רע בזה, למה לא להיות חכם ולהיות משכיל?! היתה בעיה מאוד חמורה, שלדור הישן לא היה כלים איך להתמודד עם זה בכלל, ואיך להסביר מה רע בזה.

היום החטאים שיש בדור שלנו הם חטאים שאפי' מי שלא חי חיי תורה ומצוות הוא מרגיש, כל נפש יפה כל נפש טיפה עדינה וטיפה בן אדם בדרגת בן אדם כבר מרגיש שהחטאים של היום האינטרנט וכל הדברים האלה זה "הרס" ו"ארס" - זה ארס עם א', והרס עם ה'. אין אדם בר דעת שלא חושב שהדברים האלה לא גורמים למיכשולות! זה דברים שלוקח מהבן אדם את כל האנושיות, זה ביזבוז של החיים, זה להתעסק בהבל ורעות רוח, שזה דבר שכל אדם שהוא קצת בר דעת מבין את זה, לא צריך להיות צדיק גדול כדי להבין את הנזק ואת ההרס שיש בדברים האלה.

ממילא כך, כמה שזה ישמע אולי חידוש אבל יש שייכות בין הדברים! אם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו לסדר, לנקיון, להתנהגות מנומסת, לנושא של סדר יום ושמירת זמנים, זה גורם לילד איזשהו בגרות ואיזשהו מודעות להבחין בין טוב לרע. הרי כולנו מכירים שיש איזשהו שלב בגיל קטן של ילד שילד אפי' לא מרגיש את ההבדל בין אם הוא נקי או לא נקי, ילד שכבר מפריע לו היותו לא נקי זה כבר איזשהו דרגה וסימן גדלות לילד שהוא כבר מרגיש ומפריע לו מה שהוא לא נקי, מצב שילד לא מכיר בכלל הבדל בין אם נקי ומלוכלך זה מראה על תינוקיות ומצב שהוא עדיין לא יודע להבחין בין טוב לרע.

ילד שמחנכים אותו לסדר, לנקיון, להתנהגות מנומסת, לסדר של זמנים, זה מפתח לו הרגשה שהוא מרגיש הבדל בין טוב לרע ובין נכון ללא נכון, כי כל הדברים האלה יש בהם טעם והרגשה; שהטוב הוא להיות מסודר, והטוב הוא להיות נקי, והטוב הוא להתנהג בצורה מנומסת ולא בצורה של חוצפות, והטוב הוא שיש עת וזמן לכל דבר תחת השמים, זה מפתח לילד הרגש להבחין בין טוב לרע, וזה נותן לו איזשהו בגרות ואיזשהו חוט שדרה להרגיש מה טוב ומה לא טוב, וזה יתן לו הרבה פעמים את הכוח שכשינסו לסחוב אותו לדברים שכביכול מענינים אבל יש לו את ההרגשה שזה משהו לא טוב וראוי להימנע מזה, שהוא ימנע מזה, כי נבנה אצלו דעת להבדיל בין טוב לרע, 'אם אין דעה הבדלה מנין', הוא יודע להבדיל בין טוב לרע מתוך שחינכו אותו במהלך שמבדיל בין דברים לדברים.

בית שהמצב שם במצב של הזנחה, העסק שם במצב של הזנחה, שיהיה ככה, שיהיה ככה, לא מתפתח מספיק אצל הילד עדינות של הרגשים להבחין בין טוב לרע, ובכזה מקרה הוא יותר יכול להיגרר אחרי חברה או אחרי דברים לא טובים, כי הוא לא מספיק מודע והוא לא מספיק קולט מה קורה איתו, כי הכל אצלו באיזשהו הזנחה ועירבוביה. וגם אם כן חינכו אותו שיש איזשהו דבר שהוא כן עיקר ושעיקר ההיתעסקות צריכה להיות בזה, שזה ודאי נכון שעיקר ההתעסקות למשל צריכה להיות בתורה, זה ודאי נכון, אבל אם לא עשו ממנו בן אדם שהוא ירגיש בכל חלקי החיים הבדלים בין טוב לרע, בין מה נכון לעשות ובין מה לא נכון לעשות, איך ראוי להתנהג ואיך לא ראוי להתנהג, לא יתפתח אצלו מספיק בהרגשים שלו את הדעה להבחין בין אור לחושך ובין טוב לרע, וכשהוא יעמוד בנסיון לא יהיה לו מספיק הרגש לענין.

לעומת זאת ילד שקיבל חינוך שיש נושא ויש מהלך, יש צורה איך מדברים עם מבוגר, יש צורה איך מתנהגים, יש צורה שלא מלכלכים, גם כשהולכים ברחוב לא זורקים אריזות על הריצפה, הוא לומד להבדיל דברים שמבדילים בין טוב לרע, הוא ידע לתרגם את זה ממילא גם לדברים חמורים באמת, אבל כשילד גדל במצב של הזנחה הוא לא שת ליבו, אין לו את ההבחנה בין טוב לרע.

יש עוד נקודה - לתת לילד להרגיש! ילד בא ומספר את ההרגשות שלו ואת החויות שלו, פעמים יש שההורים לא עושים מזה עסק, עזוב שטויות, הכל שטויות, מזלזלים בחוויות שילד בא ומספר ובהרגשות שהילד מרגיש, זה יכול לגרום לו לקהות ריגשית, זה אוטם לו את הרגשות שלו מתוך שהוא גדל בסוג אוירה שמזלזלים ברגשות ובחוויות שלו, וממילא זה גורם לו שהוא יאבד גם את החוש להרגיש ולהבחין בין טוב לרע. אבל ככל שאנחנו מתייחסים לרגשות ולחוויות של הילד, והוא רואה שזה נושא שמעניין אותנו, זה גם מפתח לו את ההרגשים שלו, והוא לומד מתוך זה גם להרגיש ולהבחין בין טוב לרע, שהוא ירגיש בממילא; זה משהו לא טוב, החבר כאן רוצה לעשות איתי משהו לא טוב, כי ההרגשים שלו מפותחים ויש לו את ההרגש הטבעי להרגיש מה טוב ומה לא טוב.[1]

זאת ועוד אחרת, שכשאנחנו מזלזלים ברגשות ובחוויות של הילד, גם אם הילד היה לו את הכוח לא לקבל את המחיקה שלנו ואת הטישטושים שלנו, והוא הצליח להישאר בפני עצמו עם החיות שלו וההרגשים שלו, אבל זה גורם לו להרגיש שאבא לא מבין אותי, אין לי עסק עם אבא! וזה יכול לגרום לו ליטוש תורת אם ומוסר אב, אם הוא מרגיש שאבא או אמא או שניהם הם לא בראש שלי, ממילא הדברים שהם מדברים פחות מענינים אותי!

לכן מוטל עלינו ההורים לחיות את ההרגשות של הילדים שלנו ואת החוויות שלהם, ולתת להם לפתח את ההרגשים שלהם, כי זה יעזור לכך, ככל שההרגשים יהיו מפותחים ויהיו בנויים זה גם כן יתן להם את הכח להבחין בין טוב לרע והם ירגישו שזה לא כדאי, וזה יתן להם גם בטחון עצמי לדעת לעמוד מול דברים שהם מרגישים בטבע הישר והרגיל שזה דברים לא טובים.

יש עוד נקודה - זה דוגמא אישית! אבא שהוא מכור לקוי נייעס או לעיתונים בצורה מידי רצינית והילד רואה שאת האבא זה מאוד מעסיק, יהיה לו מאוד קשה לחנך את הבן שלו לא לרצות נייעס אולי בצורה יותר משוכללת, הוא יגיד; לאבי הספיק קוי נייעס, אני צריך משהו יותר מוחשי, כי בדוגמא האישית שלו הוא ראה שזה תופס עסק גדול אצל אבא שלו עניני נייעס, אז אבי שייך לדור הקודם והספיק לו לשמוע את זה בטלפון אבל אני רוצה לראות דברים יותר ב'כח הציור', אני רוצה לראות את זה באופן חושי יותר, אבא שאצלו תופס מקום הדברים האלה יותר מאשר בדרך עראי ודרך העברה, והילד מרגיש שאצל האבא זה חלק מהסדר יום שלו וזה חלק מהחיות שלו לדעת את הנעשה ונשמע, זה תופס אצלו מקום בצורה עקבית, שלא יתפלא אם הבן שלו יחפש את זה בצורה יותר מפותחת ויותר משודרגת.

עוד דבר שכבר הזכרנו פעם - לא לגרום לילדים סקרנות יתר מידי! לא לבדוק כל הזמן בצורה שיש איזשהו חשש ופחד שהילד יראה משהו שנקרא מעין זה, כאילו יש שם איזשהו משהו שאם הוא רק פעם יראה את זה מי יודע לאן הוא יגיע, כי כשהנושא הזה מידי חי בתור בריחה ממנו, וסוגרים את הנושא הזה בצורה מוחלטת, זה גורם יותר סקרנות לילד, והוא מחפש פעם לדעת; מה יש שם שכל כך הרבה נזהרים ובורחים מזה?! צריך לראות איך לא יכנס לילד סקרנות שמי יודע מה יש שם?! הצורת ריחוק מהדברים האלה צריכה להיות באופן טבעי, ולא עם איזשהו עמידה על המשמר ולהשרות שיוקרן כל הזמן לילד חששות או פחד מהענין, שאז זה גורם לו סקרנות יתר. ואם הוא פעם הלך לאיזשהו שכנים או חברים שרואים שם איזשהו סרט שיש עליו איזשהו הכשר, זה אפי' טוב לפעמים, אז הוא כבר ראה את הדבר הזה, הוא ראה שזה לא 'גן עדן התחתון' לראות את זה, אז הוא כבר ראה את זה והוא טעם פעם את הטעם הזה, הוא טעם כבר את ה'מים גנובים' האלה מכדי לחשוב; שמי יודע איזה גן עדן יש שמה?! זה גם נקודה שצריך לדעת אותה.

יש עוד דבר מענין לענין, וראוי לדעת את זה! והייתי רוצה לספר איזשהו סיפור, שמהסיפור הזה נראה כמה כח של אמון ישמור את הילדים מליפול. סיפר לי איזשהו אברך שהוא נושא ונותן באיזשהו ישיבה, ישיבה שהיא די חלשה, יום אחד ניגש אליו איזה בחור, והבחור מספר לו שהוא הולך פעם בשבוע בהתנדבות למחלקה אונקולוגית לילדים שיש להם ל"ע "ייענע מחלה", הוא הולך שם למחלקה לשמח את הילדים פעם בשבוע, והוא שואל את אותו משיב; האם זה ביטול תורה או לא? והוא ענה לו; שזה מצוה מאוד גדולה, וטוב מאוד שאתה עושה את זה! הוא אמר לי שהוא מכיר את אותו בחור שהוא כמעט לא פתח ספר, וזוהי כמעט המצוה היחידה שהוא יעשה כל השבוע, אז הוא מאוד עודד אותו לאותו ענין. ולא זו בלבד אלא שהוא הוציא חמישים שקל מהכיס, והוא אומר לו; תראה בעצם גם אני הייתי צריך לעסוק במצוה כזאת גדולה, אבל קח את החמישים שקל, ואם אתה תמצא שם איזה ילד שאתה תראה שאם תקנה לו איזה ממתק זה ישמח אותו אז תקנה לו בכסף הזה ויהיה לי גם זכות במצוה הזאת, כך הוא אמר לו, והוא שמע והיה שמח מאוד.

אחרי איזה שבועות בא אותו בחור שוב לאותו "נושא ונותן", לאותו "משיב", והוא אומר לו; שהרב ידע שהוא הציל אותי מרדת שחת. הוא שואל אותו; מה קרה? והוא אומר לו כך; שהוא תקופה שלימה היה מתנדב שם ללכת לשמח ילדים במחלקה, ויום אחד זה נודע למישהו מהצוות בישיבה, והוא אמר לו; תדע לך! אתה חושב שאתה עושה מצוה במה שאתה עושה, זה ביטול תורה, וזה 'מצוה הבאה בעבירה', כך אמר לו מישהו מהצוות בישיבה. והוא מספר כך; מהרגע שחשבתי שבעצם זה ביטול תורה כמו שאמר לי אותו אחד, והמציאות היא ששם במחלקה באים גם נערות לשמח ילדים, ומאז שהוא שמע שבעצם זה לא בסדר שהוא הולך, התחיל משהו להתרקם איזשהו ענינים לא טובים בינו לבין המין השני שם במחלקה, [ואף שרואים את המוות מול העיניים, אבל היצה"ר נמצא גם שם גם כשרואים מול העינים את המוות, כך המציאות!]. ואז הוא פגש את אותו 'משיב', והוא שאל אותו, והוא אמר לו שזה מצוה גדולה, ומאז שהוא אמר לו שזה מצוה גדולה אז הוא ניתק כל קשר לא טוב עם המתנדבות במחלקה, והוא חזר להתעסק רק בחסד שלו, כך הוא סיפר לו.

זה יהיה לאות מה עושה כשלא נותנים אמון בילד או בבחור! יוצא הרבה פעמים לשמוע מהורים; אני את שלי עשיתי, אני הזהרתי את הילד כמה אחריתו שאול תחתית ואחריתו עדי מוות, אני את שלי עשיתי. והאבא הזה לא קולט שהוא עשה את שלו כשליח של היצה"ר לעודד את הילד שלו ליפול עוד יותר.

הבחור ההוא אמר; ברגע שאני שמעתי שזה מצוה גדולה הפסיק לי היצה"ר לעשות שמה דברים לא טובים! בעצם בכלל "מצוה גוררת מצוה, ועבירה גוררת עבירה" (אבות ד-ב) יש בזה כמה ביאורים, אבל ודאי שגם חלק מהענין הוא, שכשיהודי מרגיש שהוא עושה מצוה; תחושה של מצוה גוררת מצוה, ותחושה של עבירה גוררת עבירה.

ולכן אנחנו ההורים צריכים לדעת! לא להקרין לילדים תחושות שהם לא בסדר, כשאנחנו מקרינים לילדים תחושות שהם לא בסדר אנחנו בעצם עושים כעת 'הזמנה מילתא' להזמין להם עוד נפילה.

יצא לראות עוד איזשהו מעשה שראוי לדעת שמספר איזשהו ראש ישיבה מהדור המבוגרים, שהוא גם גאון וגם צדיק וגם אבא שלו היה רב חשוב, והוא מספר מעשה שהיה כך היה: כשהוא היה ילד קטן כבן 11 יום אחד אחרי האוכל הוא קם מהאוכל והלך מהשולחן. היה לו אח גדול והוא שואל אותו; ברכת ברכת המזון? והוא עונה לו; כן! שואל אותו אחיו הגדול; מאיזה סידור בירכת? מאיפה בירכת? היה שם איזשהו סידור על השולחן, והוא אומר לו; מהסידור הזה שמונח על השולחן. אחיו פותח את הסידור והוא רואה שזה מחזור ליום כיפור, במחזור ליום כיפור בינתיים אין שם ברכת המזון, אחיו אומר לו; זה מחזור ליום כיפור!!! הוא אומר לו; תחפש שם טוב תראה שיש שם ברכת המזון. אבל הרי לא היה שם ברכת המזון, האח הגדול פונה לאבא, והוא אומר לו; אבא, האח אומר שהוא בירך ברכת המזון במחזור ליום כיפור. האבא אומר; אם הוא אומר אני מאמין לו! אם הוא אומר שהוא מצא שם ברכהמ"ז אני מאמין לו! וסיפר אותו ילד שמאותו רגע הוא הרגיש אהבה כזו גדולה גם לאבא שלו וגם לברך ברכהמ"ז, האמון הזה שאבא שלו נתן לו כדי לא לבייש אותו כעת, זה הרי יהיה כעת בושה מול האח הגדול שהוא מתגלה בקלונו, האמון הזה שהאבא נתן לו חיזק לו את האמונה באבא שלו ואהבה גדולה לברכהמ"ז שהשפיעה עליו לכל החיים, כך סיפר אותו יהודי.

זה בהחלט ודאי שכשילד מתנהג לא טוב אנחנו צריכים לראות איך להביא אותו לטוב, אבל אם הצורה להביא אותו לטוב היא בצורה של להשפיל אותו ובצורה שבעצם מביישת אותו אנחנו עלולים להפסיד, הרעיון הזה לתפוס אותו על חם ושבעצם גורם לו שזה משפיל את המעמד שלו, זה דבר שלא מתקן אותו אלא גורם לו ליפול עוד יותר.

אנחנו צריכים לדעת שבדיוק כמו שמוטל על הילדים לכבד אותנו, מוטל עלינו ההורים והרבנים והמחנכים לכבד את הילדים ולכבד את התלמידים. מאי משמע לכבד את הילדים? שהורים מכבדים את הילדים זה לא אותו סוג כבוד שילדים מכבדים הורים, אבל זה סוג כבוד של לתת לילד מעמד, לתת לילד הערכה, לתת לילד חשיבות, כבוד זה מעמד והערכה וחשיבות, כשילד מרגיש שאביו או רבו מעריך אותו ומחשיב אותו זה השמירה הכי גדולה, האמון שנותנים לו זה אזיקי זהב ששומרים עליו מליפול - וצריך לדעת שיש לזה ערך ועיקר גדול בכל צורת החינוך!

יש כאן עוד איזשהו נושא שביקשו שנדבר עליו, ואני רוצה להתנצל מראש שמא לא יהיו מרוצים ממה שאדבר. שואלים ההורים והמבוגרים; איך אנחנו נכניס את הילדים לענין של יום הדין, של אימת הדין, ושל תשובה?

ראוי לדעת שהאמת היא שכל הנושא של "ראש השנה" ו"תשובה" ו"קבלה לעתיד" זה מאוד מובן ופשוט בעולמם של ילדים, אפי' ילדים גדולים, ברגש הפשוט של ילד שמי שעושה עבירה הוא צריך לבקש סליחה ולהבטיח שמהיום הוא יהיה ילד טוב. ילד מרגיש בצורה הכי טבעית שאם אבא או אמא הזהירו על איזה דבר באזהרה נחרצת לא לעשות, והוא לא שמע לאבא או לאמא, והוא רואה שקרה איזשהו נזק ממה שהוא עשה, כגון שנשבר שם במכשיר שעליו היה אזהרה, הילד ממש מרגיש שהוא היה לא בסדר, ושהוא צריך לבקש סליחה ולהבטיח שהוא יותר לא יעשה את זה. והילד כשהוא מבטיח הוא בדרגה של 'יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד', כי הוא מתכוין בהבטחה מכל הלב, הוא בטוח מאה אחוז שיותר לא יקרה לו, ילד הוא כל הזמן בהרגשה של התקדמות, מה יהיה חצי שעה אחרי זה, זה עוד שאלה, אבל באמת כשהוא הבטיח הוא הבטיח עם כל הלב, הוא מרגיש שזה פשוט, אבא ואמא הזהירו ואני לא שמעתי בקולם וקרה נזק, אני צריך לעשות תשובה ולבקש מהם סליחה.

כך גם בטבע הפשוט של ילד שהוא מרגיש שאסור לעבור עבירות לקב"ה, ושאם הוא עבר הוא צריך לבקש סליחה ולהבטיח שמהיום הוא יהיה טוב, ילד הוא חי תחת אדנות של ההורים שלו, הוא מרגיש שהוא צריך לשמוע בקול אבא ובקול אמא, זה הטבע הפשוט של הילד, ובעיני הילד הקב"ה מצטייר לו; יש את אבא שלי, ואבא של אבא שלי זה הקב"ה, זה הצורה שזה מצטייר ברגש של ילד, כמו שיש לו רגש שאם אבא אומר לו משהו הוא צריך לשמוע, ואם הוא עשה חטא לאבא שהוא מרגיש שהוא היה לא בסדר הוא צריך לבקש סליחה, כך הוא מרגיש שלאבא של אבא שזה הקב"ה, ג"כ עם עושים עבירה צריך לבקש סליחה.

השירים שהילדים הקטנים שרים: "בחודש אלול תוקעים בשופר, ראש השנה מגיע ובא! כל היהודים לחזור בתשובה, להתפלל עם הרבה כונה, כל הילדים לשמוע בקול אבא ואמא, מי שלא התנהג יפה לבקש מהם סליחה" - זה מסתדר להם ברגש הפשוט ממש. או "בראש השנה בספר השם כותב, יום כיפור יום צום וקדוש השם חותם, סלח לי השם אם עברתי עבירה, כתוב אותי עם כל היהודים בספר החיים" - הילד שר את זה עם כל הרגש, זה מסתדר לו מאוד. או עוד שיר שהיה בילדותינו, היו תוקעים בחצוצרה שם באיזה שופר, ואז מתחיל שיר: "מה יש? מה קרה? ראש השנה קרב ובא! אני לדודי ודודי לי, קרוב השם לכל יהודי, לכן אנו נשתדל להיות טובים, לפני השם להתרחק מכל עבירה, ישלח לנו השם שנה טובה" - דבר כל כך פשוט, כל ה"ראש השנה" הכל נמצא במילים הפשוטות האלה.

עד שלא מובן למה אנחנו המבוגרים כ"כ מסתבכים, ואנחנו צריכים כל פעם שיחות עמוקות ורעיונות של מחשבה להבין את ענין ר"ה ויוה"כ?! למה אנחנו צריכים איזה שיחה חדשה או איזשהו מהלך בר"ה ויוה"כ, וכי הר"ה זה הלומדע'ס החדשה ששמענו מאיזה בעל מחשבה שאין לתאר ואין לשער?! מה קשה להבין שמי שהתנהג לא טוב כלפי רבו ואדונו הוא צריך לרצות אותו ולפייס אותו ולבקש סליחה ממנו?!

בוא נשאל שאלה: מרן ראש הישיבה רבינו הגדול נתן איזשהו הוראה לציבור, ויש לו איזשהו תלמיד שהוא רב באיזשהו בית כנסת, ואותו תלמיד ילדות היתה בו וכשהוא דיבר עם קהל מרעיתו שם בביהכנ"ס על הענין הזה הוא אמר; אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, לי נראה לא כדברי מרן ראש הישיבה! כך הוא אמר שם בביהכנ"ס. והלך מישהו שם מהשומעים לרבו מרן ראש הישיבה וסיפר לו שתלמידו שם בביהכנ"ס אמר שנראה לו אחרת, איזה בושה וכלימה תכסה את אותו תלמיד רב בית הכנסת, באיזה בושת פנים הוא יבוא לרבו לבקש סליחה, ומעדתי, ואני חוזר בי, וודאי צריך לעשות את מה שהרב אומר וכו' וכו', הוא לא יצטרך ללמוד שום מוסר כדי להרגיש רע את כל עשרים עיקרי התשובה של רבינו יונה, והוא ילך בבושת פנים לבקש סליחה ומחילה. עאכו"כ כש"מרן דבשמיא" נותן לנו הוראות ברורות לציבור וליחיד איך אנחנו צריכים להתנהג, ואנחנו התנהגנו לא טוב, וכי לא מובן שאנחנו צריכים לבקש סליחה?! מה ואיזה שיחות עמוקות צריך כדי להבין ולהרגיש את הענין הזה?!!!

בסדר תשליך שיש שם תפילה של החיד"א, כתוב שם: "א-ל מלא רחמים יהמו נא רחמיך לקבל ברצון הכנעתנו והרהורי תשובה המתנוצצים בנו" - בכל זאת יש איזשהו הירהורי תשובה פה ושם שמתנוצצים. "בשגם ליבנו אטום סתום וחתום לא איתנו יודע". מה גורם שהלב כ"כ אטום סתום וחתום, ובשביל מה צריך את כל החידושים והרעיונות העמוקים, הרי ר"ה יכול להסתדר עם הישנות, השיחות ששמענו לפני עשר שנים מספיקות כדי לעשות את הר"ה, הרי את השיחה שנשמע השנה אם היינו שומעים אותה לפני עשר שנים היא היתה היום אולי גם ישנה, היינו צריכים לשמוע את השיחה ששמענו אולי לפני עשר שנים?

אצלנו הר"ה הוא מזכיר את ההלכה בהלכות סוכה (תרלו-א): "סוכה ישנה, דהינו שעשאה קדם שיכנסו שלשים יום שלפני החג, כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג, ואפלו בטפח על טפח סגי". אנחנו צריכים לפרוץ את ה"אטום סתום וחתום" דרך איזשהו שיחה חדשה, יש לנו כנראה איזשהו מלומדה שצריך לחדש בה דבר.

הסיבה שאנחנו שואלים איך מכניסים לילדים את הר"ה, זה מגיע מזה שאנחנו סבורים שהשיחה או הרעיון החדש ששמענו זה עיקר הר"ה, ואז אנחנו תמהים איך נכניס לילד הקטן את הרעיון החדש הזה ששמענו?! אבל לא זה הר"ה! הר"ה זה מה שאנחנו הבנו בתור ילדים, שכשעושים עבירה צריך לבקש סליחה, וזה הרגש הפשוט של כל ילד, ואם אנחנו רואים שהילדים שלנו לא מבינים מה זה ר"ה, אולי כבר הצלחנו לסבך אותם בהסתבכויות שלנו.

ונראה כמה סיבות שגורמים לנו להסתבך! למה אנחנו כ"כ מסתבכים למרות שאנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים ויש לנו דברים שאנחנו לא בסדר -

כמדומה שמצוי הרבה שאנחנו לא מרגישים שהקב"ה חי אותנו ושאנחנו חיים אותו, אנחנו מרגישים כאילו יש איזה חוק ועברנו על החוק והקב"ה הוא השופט על עבירת החוק, אבל אנחנו לא קולטים שאנחנו חטאנו לקב"ה! אנחנו מרגישים שהחטאים שלנו זה איזה מעשה רע בחפצא, והקב"ה שופט אותי. כמו אדם שהוא עומד למשפט על שהוא קילקל איזה גן ציבורי או העלים מס, השופט אצלו זה כמו איזה מחשב שקוצב את עונשו, גם מחשב היה יכול לעשות זאת, אין לו איזשהו דבר שהוא חטא לשופט, וכי יש לו איזשהו משהו שהוא מרגיש משהו בינו לשופט?! הרי זה ס"ה ההיכי תימצי שתקצוב את עונשו!

אבל עם הקב"ה זה לא כך! כתוב במשנה באבות (ד-כב): "לידע להודיע ולהודע שהוא א-ל, הוא היוצר, הוא הבורא, הוא המבין, הוא הדין, הוא עד, הוא בעל דין, והוא עתיד לדון. ברוך הוא, שאין לפניו לא עולה, ולא שכחה, ולא משוא פנים". הקב"ה הוא הבעל דין שלנו, אנחנו פגענו בו, אנחנו חיללנו את הכבוד שלו, הוא בעל דין והוא תובע, ולנו חסר הרגשה שהקב"ה בעל דין והוא תובע אותנו. כל הנוסח בפסוקים ובסליחות: "לחלותך באנו", "להתרצות פני אדוניו", "מתרצה ברחמים ומתפייס בתחנונים", אנחנו לא שמים לב לזה, אנחנו מרגישים כאילו אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, תשובה זה לא נושא של לתקן את עצמנו, אלא תשובה זה של לחלות פני ה'.

יש פסוק שאחרי החטא של בת שבע דוד המלך אומר "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי" (תהלים נא, ו). רש"י אומר שם: "ואף מה שהרעותי לאוריה, לא חטאתי אלא לך שהזהרת על הדבר" - גם מה שחטאתי לאוריה שעשיתי לו כך כדי לקחת את בת שבע, לך לבדך חטאתי שציוית לא לעשות כך, אפי' 'בין אדם לחבירו' עיקר החטא הוא חטא לקב"ה! אמנם הקב"ה דורש מאיתנו שאנחנו נרגיש גם שזה לא טוב לעשות כך לחבר, וודאי אנחנו שומעים תמיד שבין אדם לחבירו צריך להיות בשונה מ'בין אדם למקום', כי חלק מהצורה שהקב"ה רוצה שנרגיש שזה עוול לעשות לחבר כך, אבל בסופו של דבר דוד המלך אומר לענין תשובה "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי" - שאני חטאתי לקב"ה.

הברטנורא מפרש שם על המשנה שם (אבות ד-כב) "הוא בעל דין: שהוא תובע את החוב" - הקב"ה הוא איש ריבינו.

בירמיה כתוב: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיהו ב, לה). מה זה "נשפט", למה לא כתוב "שופט"?! יש עוד פסוק בישעיה "כִּי בָאֵשׁ ה' נִשְׁפָּט" (ישעיהו סו, טז). אומר רש"י, כי באש: של גיהנם ה' נשפט עם צריו, ולפי שהוא בעל דין ודיין נופל בו ל' נשפט, שאף הוא טוען טענותיו למצוא עוונם ופשעם... וכן הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ (ירמיהו ב, לה)" - הקב"ה כביכול נשפט איתם ויש לו תביעה, למה אתם התנהגתם ככה אלי?!

אני זוכר בלדרמן ביום כיפור, הסטייפלער היה מתפלל והיו שומעים אותו כשהוא מתפלל שמונה עשרה, וכשהוא היה אומר "על חטא" הניגון והזיעזוע הכי גדול זה היה ב"לפניך", אני זוכר את הניגון איך שזה היה, "על חטא שחטאנו לפניך", ה"לפניך" היה החלק הכי מודגש ומזעזע - חטאנו לקב"ה!

אנחנו לא מספיק מרגישים שהחטא הוא חטא לקב"ה, ועיקר התשובה זה לפייס ולרצות את הקב"ה, כל מי שיראה שם את מזמור נ"א איך שדוד המלך מדבר, הוא בכלל לא מתעסק בתיקון של עצמו, הוא מתעסק "כַּבְּסֵנִי מֵעֲוֹנִי וּמֵחַטָּאתִי טַהֲרֵנִי", הוא מבקש ומרצה את הקב"ה.

יצא להכיר פעם איזשהו סיפור, של איזשהו אברך שהוא לא היה כזה ישר, הוא היה דרייע'ר כזה, והוא היה הרבה דברים "עובד" על אשתו ומוכר לה כל מיני דברים ועושה מה שהוא רוצה. באיזשהו שלב נודע לה המהלך שלו, והיא נשברה לרסיסים מזה שבעלה שהוא אמור להיות הכי קרוב אליה הוא בעצם משקר אותה ועובד עליה, היה שבר גדול מאוד! והוא עסק כ"כ הרבה בסליחות ופיוסים שאי אפשר לתאר, א"א לתאר באיזה סליחות ופיוסים הוא עסק. הוא אמר לי אחרי זה; כ"כ הרבה סליחות ביקשתי וכ"כ הרבה פיוסים ביקשתי, כך שמאז נהיה מצב שאמנם נשארתי "לא הכי ישר" אבל מול אשתי אני "ישר", הוא לא יכל אחרי כל כך הרבה סליחות שהוא ביקש לחזור למצבו הקודם, הוא אומר; זהו, נגמר המצב שעל אשתי אני יעבוד, את זה אני עושה עם אחרים אבל לא בבית. מה גרם לו בעצם לצאת מהחטא שלו? ריבוי הסליחות והפיוסים שהוא פייס! שזה גרם לו להרגיש את הרוע שבזה, ורוע כזה הוא לא עושה, ולא רק משום שהוא מפחד שהיא תגלה וזה יעלה לו ביוקר, אלא אף בלא חשש זה ומפני שבזה הוא כבר חש שזה מעשה רע ואין ראוי כלל לעשותו, וזהו הדבר אשר דיברנו! שזה גורם לבן אדם שאפי' מדריגה קשה שלו משתנה מעצם זה שהוא עסוק כ"כ בלרצות ולבקש סליחה.

ואם אנחנו נרגיש את זה את מה שילד קטן מרגיש בכל כך טבעיות, עשיתי עבירה - צריך לבקש סליחה מהשם! הוא מרגיש שהוא עשה עבירה להשם, כי הילד הוא חי כל הזמן תחת אדנות ההורים והמורים, וכך גם מצטייר לו הקב"ה, אז הוא מרגיש שצריך לבקש ממנו סליחה, וזה הפוך, לילדים לא צריך בכלל להסביר את זה, רק צריך לא לקלקל להם!

כתוב בפרק 'שיר המעלות מן המעמקים': "אִם עֲוֹנוֹת תִּשְׁמָר יָהּ ה' מִי יַעֲמֹד; כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (תהלים קל, ג-ד) - מה שהקב"ה סולח זה גורם ליראה. למה מה שהקב"ה סולח גורם ליראה? יש שם רש"י, ויש שם אבן עזרא, באבן עזרא כתוב דבר מאוד מעניין, הוא אומר: "הטעם כאשר תסלח לעוני ישמעו חטאים וישובו גם הם ויניחו חטאם, ואם לא תסלח לא ייראוך ויעשו חפצם ככל אות נפשם" - שאם הקב"ה לא יסלח אז לא יהיה יראה, כי אנשים חוטאים יגידו; חטאנו, אנחנו מילא נקבל עונש, יעשו חפצם בכל אוות נפשם. מה שהקב"ה סולח זה נותן אפשרות לרשעים לעשות תשובה, כי הם אומרים בוא נצא מהעבירה, אבל אם הקב"ה לא סולח הם לא יצאו מהעבירה.

אבל אפשר להגיד עוד איזשהו נקודה, שכמדומה שהיא נקודה נכונה! "כי עמך הסליחה למען תורא" - אם לא היה מציאות של סליחה לא היינו מרגישים שחטא זה חטא לקב"ה, אין סליחה, יש חטא ויש מחירון למחיר ולעונש על חטא, מציאות שחטאתָ ותשלם עונש, א"כ לא היינו מרגישים לרצות לחפש קשר עם הקב"ה ולהיות תחתיו, כי זה בין כה לא משנה שום דבר, הוא לא קובע עתה כלום, יש חוקים קבועים והוא מחוייב להם ופועל על פיהם, אז במה הוא הבעה"ב?! "תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה" (תהלים לד, כב), על חטא מקבלים עונש! באופן תיאורטי היה שייך שיכניסו במחשב את נתוני העבירות והעונשים, והמחשב יחשב בדיוק לכל אחד מה עונשו וכמה, ובמה הקב"ה אדון העולם?!

בוא נראה איזשהו דוגמא שתמחיש את זה, יש מפעל ויש בעל הבית על המפעל, המציאות היא שיש יראת כבוד מ"בוס" רק מבוס כזה שהוא לפעמים משנה והוא לפעמים מוותר על איחורים והוא עושה איזשהו פשרות עם העובדים שלו, בוס שהכל עובד אצלו לפי הסעיפים והכללים אין יראת כבוד, אין שום איזה נושא אישי איתו, זה כמו איזה פקיד שעושה את החשבונות. אבל כשיש בוס שהוא יכול לוותר על איחור ולתת בסוף כן את המשכורת אז זה מתפיס לו שם "בעל הבית", העובדים מרגישים שהוא המפרנס, ומרגישים שכל המשכורת מגיעה ממנו, זה לא איזשהו קופה ממוחשבת. והמציאות היא שזה גורם להרגיש הרבה יותר, אפי' שכל הפער הזה שע"י הויתורים של הבוס, אם הוא היה מקבל איזה מתנה בסכום הזה בלי המציאות שע"י סליחה וע"י שהוא קרוב לבוס הבוס מוותר לו, זה לא היה עושה את מה שעושה היכולת סלחנות של הבוס לוותר על איחורים, בלי "בוס" בלי שהבוס מוותר זה כאילו עסק ביני לבין עצמי, אבל כשיש בוס שיכול לסלוח אז יש כבוד לבוס הזה, יש "יראה" מהבוס הזה.

"יראה" זה אדנות, יראה זה כשאנחנו מרגישים שאנחנו תחת עול של אדון. כשיש סליחה: א' - יש לי סיבה לקשר איתו, כי הוא יכול לסדר לי את הענינים, גם כשיש לי חובות הוא יכול למחוק לי את החובות, אני יבוא אליו. ב' - זה נותן לי מבט שהוא בוס ועם בוס שוה למצוא חן בעיני הבוס, אנשים משקיעים קשרים עם אדם שהוא בעל יכולת, אדם בעל יכולת כמו למשל "גביר" אנשים רוצים להיות בקשרים איתו, אפשר להרויח אצלו. אצל מישהו שיכול לסלוח זה עוד הרבה יותר מאשר גביר, הוא בעל הבית והוא יכול לסדר לי את הענינים ע"כ רוצים קשר איתו.

זה גם מה שאומרים בסליחות, זה גם פסוק, "שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ" (תהלים סה, ג). לוּ הקב"ה לא היה שומע תפילה, לא היה לברואים איזה קשר עם הקב"ה, הכל לפי החוקים והכללים אין לי עסק עם מישהו, אבל אם הקב"ה 'שומע תפילה' אם 'עמך הסליחה' והוא יכול לסלוח אז הוא נהיה "בעל הבית", אם הוא בעל הבית אנחנו באים אליו להיות בסדר איתו, אנחנו באים לחלות ולרצות אותו כדי שיסלח לנו, הוא יכול גם לעשות לנו הנחות ולסדר לנו ענינים.

"וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן" (שמות לג, יט) - 'אף על פי שאינו הגון' (ברכות ז,א). אז יש לנו סיבה לקשר איתו, שזה אומר שהוא בעה"ב והוא עושה כרצונו ויכול לחרוג מהחוקים, אבל אם מי שלא הגון הוא לא יכול להטיב לו מפני שזה נגד החוק אז הוא לא בעה"ב גמור ואין לנו מה לבוא אליו.

אנחנו חושבים ש"וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון" זה מראה על מידת הרחמים, ואמנם זה ודאי מראה על רחמים אבל לא זה העיקר מה שזה בא להראות. הרמח"ל בדעת תבונות (בהוצאה של הרב פרידלנדר בעמ' ט"ז) אומר ש"וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון" זה מוכיח את גודל אדנותו של הקב"ה, בזה שיש לו את הכח לחרוג מהכללים ומסדרי המשפט, כי הוא בעל הבית והוא סיבת המשפט והוא מעל הכללים. "וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו הגון" זה גודל אדנותו שהוא מעל כל הכללים, כי כל הכללים יוצאים ממנו והוא יכול לחון אף מעבר לסדרי המשפט הרגילים, כך הוא מאריך שם שה"חנותי את אשר אחון" זה מראה את האדנות הגדולה של הקב"ה שהוא יכול לחרוג מכללי המשפט.

המציאות היא, רואים את זה במפלגות, כל מפלגה כשמרכיבים ממשלה רוצה לקבל תיקים ולקבל שרים, ואף שבכל משרד יש קריטריונים ויש כללים, א"כ מה הנפ"מ מי "שר", הרי לכאורה יש סדרים קבועים? אבל המציאות היא שמי ששר יש לו כוח לשנות דברים ולסדר דברים מעבר לכללים, ורוצים להיות שר, כי שר זה איזשהו בעלות מעבר לכללים.

זה מה שכתוב בפסוק "כי עמך הסליחה למען תורא" - אם הקב"ה יכול לסלוח זה גורם יראה, כי אז מרגישים שהוא הבעל הבית וצריך להסתדר איתו, שהוא בעל הכח וכדאי להסתדר איתו שרק זה יכול להועיל.

אנחנו צריכים לדעת שזה הפוך, אם אנחנו נזרום עם הפשטות של הילד, מה שהוא שמע בגן ומה שהוא שמע בחיידר מהמלמדים, ולא לנסות להסביר להם דברים עמוקים מהשיחות ששמענו ממרן המשגיח, אלא לדבר איתם בשפה שלהם שצריך לבקש סליחה ולהיות טובים. אז אולי אנחנו הבא ללמד יהיה נמצא למד, ולנו יהיה מה ללמוד מהם את המציאות הפשוטה הזאת, שילד חי טבעי שהוא תחת אדנות הוריו ומוריו ותחת אדנות הקב"ה והוא מבקש סליחה. ואף שאמנם יכול להיות שאחרי זה בסעודת ר"ה כשהוא כעת לא בביהכנ"ס אלא הוא כעת בסעודה שהוא יריב עם האחים, וזה לא הכונה שהוא לא חי את הר"ה, כי הרי גם אנחנו בסעודה לא כמו בתפילה, אמנם אנחנו המבוגרים בסעודה לא ממש כמו ביום רגיל, ומותר להזכיר לילד היום זה ר"ה, ובר"ה אנחנו מוותרים, אבל הילד מרגיש את הר"ה.

זאת ועוד אחרת, לנו המבוגרים יש קושי בר"ה, שהרי אין אנו מרגישים שאנו יכולים לעלות עתה לדרגה אחרת שנחזיק בה מעמד כל השנה הבאה, ואז מה ענין להיות יותר טובים בימים אלו?! הנה בעולמם של ילדים אף זה אינו קשה להם, שבעולמו של ילד קיים המושג של איזשהו סגירת מעגל וסגירת חשבון, ואם נהיה טובים כעת אז זה יוכל לעשות סליחה, הרי יש לפעמים מבצע בבית, מי שיהיה לו יותר נקודות יהיה אחרי זה איזה מתנה או איזשהו טיול, וילד אחד לא כ"כ השתתף במבצע, אבל כשהוא רואה שהמבצע מגיע לסיומו הוא הולך מהר להיות ילד טוב, הוא מנסה לסדר בתקופה האחרונה של המבצע לסגור את הפערים על מה שחסר לו נקודה. או בחיידר, לקראת סוף שנה יש כזה אוירה שמי שכעת חרוץ יוכל לתקן את המבחנים של תחילת המחצית או השליש ששם היה הציונים לא טובים, אם בסוף הוא יהיה טוב 'הכל הולך אחר החיתום' והוא יקבל ציון טוב, ברגש של ילד זה מוכר, הוא יודע שאם הוא ירַצֶה את ההורים או את המלמד אז סוף טוב והוא יוכל לקבל בסוף גזר דין טוב להיכנס למבצע או לקבל ציון טוב, ולכן אצל הילד המציאות של ר"ה מסתדר אצלו.

יש עוד סיבה שמקשה עלינו המבוגרים בענין של ר"ה ויוה"כ, כי בסתר הלב אנחנו מרגישים; מה שהיה הוא שיהיה! אנחנו לא עתידים להשתנות! ממילא מה כל העבודה הזאת לכם?! אצל ילדים אין את זה, ילדים הם כל הזמן בצמיחה והם מרגישים שהם השתנו, ילד שלא מרגיש שהוא הולך ומתקדם הוא יהיה מדוכא, ילד כל הזמן בטוח שמהיום אני הולך להיות ילד הכי טוב, הוא חי את זה מאוד חזק שהוא הולך להיות ילד טוב, כמו שאמרנו אחרי חצי שעה יכול להיות שהוא שכח מזה אבל ילד כל הזמן חי כך.

אבל בוא נבדוק רגע מה קורה עם עצמנו, יש כמדו' שלושה דרגות: כל אחד יש לו את המדריגה שלו. יש לו דברים חריגים ומחוץ לגמרי - שקורה באיזה מקרים נדירים מעידה מחוץ למדריגה לגמרי, כגון שיקרה פעם באיזה לחץ איזשהו חשש חילול שבת שזה מחוץ למדריגה לגמרי. ויש דברים שהם באמצע - הם לא המצב הרגיל אבל זה עלול כן להיות, שלמשל באיזה סערת נפש הוא ליבה מחלוקת, או במשפחה או בין חברים, או דיבר על ת"ח, או לשוה"ר שחשב שמצוה לבזות וכדו', זה סוג דברים שהם באמצע.

ההרגשה שלנו היא כך: המדריגה היא בין כה לא הולכת להשתנות. הדברים החריגים בין כה זה לא יקרה שוב. והדברים שבאמצע מרגישים שאני רק צריך לדעת לחזק את זה במדריגה שלי וזהו.

אבל יש כאן כמה טעויות! גם הדבר הכי חריג אבל יש לך חוב אתה לא התנהגת טוב למרן דבשמיא, מה הקשר מה שזה לא יקרה, זה לא יקרה אף פעם, וכי מה שזה לא יקרה אף פעם אז אתה לא צריך לבקש על זה סליחה?! הרי למה צריך וידוי ותשובה, הרי כבר יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא עוד, וחרטה זה כמו שכתוב במסילת ישרים שזה כמו התרת נדרים שזה עוקר מעיקרא, א"כ למה צריך את הוידוי? התשובה היא, מה פירוש שמהיום תהיה טוב ויעיד עליו יודע תעלומות, אבל מה עם החטא?! נפש החוטאת מה תהא עליה?! יש מחיר לחטא! הוידוי הוא הריצוי, שהכח של הריצוי של הוידוי למחוק את החטא, בלי זה מה שעשית לא ימחק, יש לזה מחיר, אז הקב"ה אמר יעשה תשובה!

עיקר התשובה זה לרצות את הקב"ה, לרצות ולבקש סליחה מהקב"ה על מה שחטאנו, אז גם דבר חריג צריך לבקש סליחה, דהיינו שאם הוא עסוק בתיקון עצמו, אז זה דבר שלא יקרה יותר ואין לי מה לתקן את עצמי, אבל תשובה זה לא תיקון עצמו, תשובה זה לבקש סליחה מהקב"ה, לרצות את הקב"ה על זה שחטאנו לו, גם דבר חריג מאוד צריך לבקש עליו סליחה כי יש חוב.

וגם דבר שקרה איזשהו דבר שהוא גבולי - ג"כ פשוט שיש מה לבקש סליחה, וכפי שאמרנו שריבוי בקשת הסליחה יגרום שלא תהיה עוד פעם מעידה, בדברים הגבוליים אחד מהדברים שהכי שומר, זה מי שבאמת עסוק בלבקש סליחה ולרצות שזה גורם להתרחק, כמו הסיפור שסיפרנו עם אותו אברך, כשהוא ביקש כ"כ הרבה סליחות מאשתו, כך הוא אמר אח"ז שכל כך הרבה ביקשתי סליחה זה כבר גרם שלא קרה לי יותר המעידה הזאת, יצאתי מהדבר הזה. אם אנחנו לא מרגישים מספיק מה יש לנו לתקן את עצמנו, אבל ריבוי בקשת הסליחה זה נותן את הכח יותר לא ליפול.

על דברים שהם ממש מה שבעצם המדריגה שלנו - אז זה באמת דבר שיעזור זה רק אם יהיה טיפול המשך, כל אחד יודע שבעלי תשובה הם נהיים בע"ת בשבועות ספורים והם נהיים בע"ת גמורים, אבל בשביל שהתשובה הזאת תחזיק מעמד יש טיפול המשך עד שזה יהפך לעצם המדריגה שלהם, ממשיכים עדיין בקשר איתם.

גם בכל עניני מצוקות רגשיות, המציאות שכשאחד יש לו איזה הסתבכות ריגשית, איזשהו נערווין או איזשהו הסתבכות ריגשית, האמת היא שכשהוא בא לייעוץ או לפסיכולוג הוא כבר בפעם אחת שמע את כל התורה כולה של הענין, הוא כבר הבין והרגיש ועכשיו אצלו הכל בסדר, א"כ למה צריך עוד פגישות? כי כיון שהוא תחת מצב אחר, אפי' שהוא כעת שמע והתרגש מאוד והוא משנה את הדרך ואת הגישה שלו לנושא שממנו הוא סובל, אבל עובר זמן ופג הרושם והוא חוזר לאותו מצב הקודם, ואם יש עוד דיבורים ועוד דיבורים שאין בהם חידושים אבל רק לעורר כל הזמן את המהלך החדש, אז במשך הזמן זה קונה שביתה המהלך החדש וכבר יש לזה קיום.

כי מהלך שהוא מחוץ למדריגה לא יקנה שביתה בזה שהיה את ההתרגשות החזקה בשעת מעשה, כי ההתרגשות הזאת פגה ואחרי זה שב כבתחילה, ההתרגשות הזאת היא רק סיבה ליצור מהלך חדש, ועכשיו אם הוא יזכיר לעצמו את הענין, יעשה טיפול המשך ויעורר לעצמו את זה עוד ועוד עד שזה יקנה שביתה בליבו ממש וזה יהיה מדריגה שלו אז יהיה לזה קיום.

זה הצורה שאצלנו המבוגרים זה יעזור לנו, ואת הילדים נניח לנפשם, כי הם חיים את התשובה בצורה טבעית כל כך עד שלנו יש מה ללמוד מהם.