חינוך - שעשועי ילדים ומצותא דשבתא

הנושא שנדבר עליו היום הוא אמנם נושא נקודתי, אך כמדומה שיהיה תועלת בענין כי הרבה יש להם טעויות בזה. שאל אברך אחד: יש לו ילד בן שנה וחצי או שנתיים, וכשהילד מגיע לסבתא הוא משתולל, והוא מתנהג לא כמו הצורה שמתאימה לסבלנותה של אישה מבוגרת, וגם לרבות שמתעסק עם כל מני צ'צ'קלאך וציצים ופרחים שיש שם בבית. איך מן הראוי להתנהג איתו בדבר הזה? ומה זה מוכיח מה שהוא לא מתנהג אצל הסבתא כמו שמתאים?

הבה ננסה קצת להתבונן מהי המציאות הטבעית של ילד, אנחנו מדברים כרגע בילדים קטנים, אבל פעמים שהדבר הזה אפי' כשהם גדלים יותר, ופעמים זה אפי' כשהם כבר נערים עדיין קיים בהם המציאות הזאת, ותיכף נראה איך צריך להיות ההתייחסות.

הנה המציאות היא שילד יש לו טבע ומרץ קפצני וכל הזמן ילד בעצם טיבעו אוהב להשתולל, טבע הילדים לקפץ כגדיים בוקעים, לקפץ ולדלג ולהשתולל, ורק אחרי שהם סחוטים כבר והוציאו את מרצם רק עתה 'וינח היום מזעפו' והם מגיעים לאיזשהו מנוחה, אבל טיבעם הוא לקפץ ולדלג ולהשתולל. והמציאות היא אצל ילד בכל הגילאים בזמן שהוא צריך להיות בשיעור, או אפי' בגיל יותר קטן בגן בשעת הריכוז, הנה הילד בנוי לקבל עול ומשמעת של שיעור ולהבין שכעת זה לא זמן שמשתוללים, ובגיל קטן הם משלבים ידיים עפ"י הוראת הגננת או המלמד ומקשיבים לגננת או למלמד וכו', הכל לפי הענין, הקטן כקטנותו, והבכור כבכורתו, והצעיר כצעירותו, והוא בנוי לזה.

והמציאות היא שבזמן השיעור הוא צריך לשבת בשקט ואם הוא לא יהיה בשקט יגערו בו, ואח"ז בהפסקה הוא יוצא החוצה ומתחיל כעת להשתולל, נהיה כעת טר'רם שלם, הילדים יוצאים להפסקה לחצר, ויש מלמד או גננת שהם נמצאים בחצר כדי להשגיח על הילדים בעת ההפסקה, בעת שהם מדלגים על הרים וגבעות ומקפצים ורצים, והילדים מוציאים את המרץ בזמן ההספקה, ואחרי זה הם נעשים כְּשִירִים לישב עוד שעה בשקט בשיעור בלא להשתולל.

והנה המלמד שהוא עתה האחראי להשגיח בחצר בהפסקות, הוא מאפשר להם להשתולל והוא לא עוצר אותם, אלא אם כן הוא רואה איזה שלב שיכול להיות איזה נזק, שהם יפצעו או יוזקו או יזיקו בזה הוא יתערב.

עכשיו יש לדון איך אמורה להיות הגישה לילדים בשעת ההפסקה כשהם משתוללים, יש לחקור; האם בהמציאות שהם כעת משחקים ומשתוללים, מחבואים, תופסת, משחקים להנאתם הכל לפי הענין, אין למלמד שנמצא שם שום עסק עמם במשחקיהם כי הוא לא שייך לקטנותם ולילדותם, הוא שייך לרמה יותר גבוהה, והוא ס"ה כעת היכי תמצי לדאוג שהכל יהיה בסדר ולא יהיה שום דבר חריג, או שיש מעלה ומן הראוי שהמבוגר שמשגיח יקרין להם הרגשה שזה בסדר, ושהוא שמח במשחקיהם והוא מרוצה מהמציאות שהם רצים ומשתוללים 'החיות רצוא ושוב, הוא מרוצה מזה וזה בסדר, והוא בעצם כשותף איתם גם בחלק הזה של המשחקים וההשתוללויות וכו'.

זאת אומרת כך, המציאות היא שילד קטן, ואף כשהוא הולך וגדל מ"מ כל שהוא עדיין כזה, הנה מבחינתו ההשתוללות והמשחקים זה חלק מעצם אישיותו, כי אצל הילד המשחק או השובבות זה לא איזשהם פעולות להעביר את הזמן אלא זה חלק מהמציאות הטבעית האישיותית שלו.

ועתה, אם הוא מרגיש שאבא או המלמד, ההורים או המלמד הם מחוברים אליהם ושמחים בהם רק בחלק של הלימודים, בחלק הבוגר של הילד, בחלקים החשובים שהילד עושה, אבל הנושא של שובבות או משחק וריצות זה לא שייך לאבא, כי מה זה שייך אליו?! דייך שאנחנו לא עוצרים אותך! אם זה מה שהוא מרגיש, הנה מבחינת הילד הוא מרגיש שאבא או הרב'ה לא מקבלים את המציאות שלו, שהרי מבחינת הילד המציאות של ריצה או משחק והשתוללות זה חלק מהמציאות וההוויה שלו, והנה מוקרן לו כאן שהאבא או המלמד שהם מופקדים עליו והם המנהיגים שלו והם הקובעים לו, הנה בחלק הזה אין להם שייכות איתו, וזה גורם לילד הרגשה שמשהו לא טוב אצלו, עובדה, אצלי בהרגשתי זה כ"כ חשוב ואילו אבא מתעלם מזה, הוא לא שייך לזה. וזה גם גורם לו להרגיש שהוא לא אהוב מספיק אצל אביו או רבו, שהרי הוא מזהה את עצמו עם המרץ והקפיצות והריצה שלו, והם אינם שתים ליבם לזאת.

נראה עוד דוגמא ממציאות החיים, הנה כשמלמד יוצא עם הילדים לטיול, בדרך כלל המלמד בעת הטיול נכנס לעצם המציאות של הטיול, והוא שותף ופעיל לחוויותיהם בהטיול, ופעמים הוא אף לובש כמותם את הכובע טמבל כמו הילדים, ומה הוא מראה להם בזה? הנה הוא מראה להם שהוא לא פורש ומובדל מהענין של הטיול, שהרי אצלם הטיול זה ענין גדול, ואם המלמד רק יהיה עמם שם והוא לא יפריע שום דבר בהנאתם, אך הוא מחוץ לעסק, הנה זה גורם לילד להרגיש שהאבא או המלמד לא מרוצה מהמציאות שלו, וזה יכול לגרום אח"ז לילד חוסר ביטחון עצמי, ולפעמים זה יכול אפי' לגרום לילד תחושה של דחיה, שהוא דחוי מהאבא או המלמד כיון שהם לא שותפים איתי למציאות הזאת, ואצלו זה הרי האופי הטבעי שלו, והדבר הזה בעצם יוצר נזק לילד.

זאת אומרת כך, לא מיבעיא באופן שההורים כל הזמן מנסים להשתיק אותו, להרגיע אותו מסערת רוחו וקפיצותיו וריצתו, וזה הרי נגד טבעו, וכבר היה ראוי שיהיה לילד מרחבים ואיזה מקום שהוא יכול לרוץ ולהשתולל, איזה קרפף או חצר אחורית שהוא יוכל לשחק שם בצורה שהוא רוצה, אך זה לא קיים במציאות, שהרי כבר אמרו שכאן בעיר בין בית לבית יש עוד בית..., ונמצא שאין לילדים מרחבים לשחק בהם כאוות נפשם. וגם הרבה פעמים אנחנו ההורים חוששים מלתת לילד לרדת למטה שכשהוא למטה את מי הוא ימצא שם?! ואילו כשהוא בבית אנחנו בטוחים, הרבה פעמים זה גישה של הרבה הורים.

ואמנם צריך לדעת שבית זה לא מקום טבעי לילד עירני, ילד עירני הוא צריך לעשות משהו להוציא את המרץ, ובבית הוא אינו משוחרר שמא ישבור את המנורה או את הזכוכית וכו' וכו', נמצא שאנחנו שמים את הילד במקום שלא מתאים לו באופן טבעי, פה יש מגירה, פה יש ארון, פה יש זכוכית, כל רגע מגבילים אותו.

נתאר לעצמינו, שאנחנו המבוגרים נלמד בכולל שהוא בביהכ"נ של יקה'ס מבוגרים, או אצל ספרדים שהביהכנ"ס מפואר כמו ארמון, וכל הזמן צריך להיזהר בכל מיני דקדוקים מחמת קפידת בעלי המקום הגבאים וכו', הנה אנחנו נרגיש לחץ ונרגיש לא נוח בזה. וכך הילד, אם אנחנו עוצרים אותו ואנחנו לא נותנים לו להיות כפי המציאות הטבעית הקופצנית של עצמו, הנה בזה אנו עושקים ממנו את הצרכים הטבעיים שלו.

ואמנם כשאבא או אימא הולכים לנוח הולכים לישון, ומחנכים את הילד להיות בשקט, צריך ללמוד להיות בשקט כשאבא או אימא ישנים, הנה בזה אם המצב הוא שהילד רואה שבכללות נותנים לו להשתולל, וכשאבא או אימא ישנים צריך להיות בשקט, זה אכן מסתדר לו בראש, הוא לא מרגיש את זה כסתירה לעצם המציאות של עצמו, טוב, אבא או אימא ישנים צריך לתת להם לישון אבל נותנים לי גם להשתולל, אבל אם המצב הוא שרוב השעות שהוא בעצם במצב עירני ומשתולל הוא במצב מוגבל נגד המציאות הטיבעית שלו, ועוד הרבה פעמים בעקבות הגערות והביקורת עליו על מרצו וקפיצותיו משודר לו שהוא רע, זאת אומרת שזה לא רק מצב שאנחנו משגיחים שהוא לא יזיק או לא ינזק אלא הילד גם סופג ביקורת, זה פשוט הורס אותו.

והנה בספר "עובדות והנהגות לבית בריסק" מסופר, שמרן הגרי"ז זצ"ל ישב פעם באסיפה עם גדולי הדור בביתו, והיה שם ילד קטן שעלה על השולחן, והבריסקר רב לקח אותו והוריד אותו בעדינות, והילד היה לו נחמד בזה ושוב עלה והוא מוריד, הוא עולה והוא מוריד, לא גער בו ולא כלום, אלא שכשהוא היה כבר על השולחן היה מוריד אותו, ושאלו אותו שם; למה הרב לא מחנך אותו? והוא ענה; וכי הוא עושה כאן איזה עבירה?! וכי הוא עושה כאן איזה דבר שכשהוא יהיה גדול הוא יעשה?! אלא מאי, שהוא יהיה על השולחן זה אכן לא לענין, ולכך הורדתי אותו, אבל אין כאן ענין חינוך להרגילו לגדלותו כיון דבלא"ה לא יעשה כן משיגדל. זאת אומרת שהוא לא נלחם עם הטבע של הקטן לקפץ, ואמנם זה לא לענין שהוא יהיה כעת על השולחן לכך הוא הוריד אותו, אבל הוא לא עשה איזשהו עסק.

ז"א אנחנו צריכים להבין להבדיל בין דברים שאנחנו באים לחנך לאיזשהו אידיאלוגיה, לאיזשהו רעיון, לאיזשהו משהו שקשור למידות או למצוה או לעבירה, שבזה אנחנו באים כאן להעביר איזשהו תוכן לילד, לא רק ענין מה יעשה ומה לא יעשה, אלא איזשהו תוכן של ענין, אבל בסוג דברים האלה לקחת את זה רק כנושא טכני, לא בתור כעת לחנך את הילד שלא להשתולל, כי הילד רוצה כעת להשתולל, ואמנם אם יש הפרעה אנחנו מחפשים את הצורה הטכנית שלא יקרה כאן הנזק, ואנחנו מורידים אותו מהשולחן, אבל לא מכל דבר מהדברים האלה לעשות מזה כאילו יש כאן איזה רעיון או מטרה בחינוך.

אז למשל נושא של מגירות, ילד קטן בטיבעו הוא פותח מגירות וארונות והופכן. וזה רגיל אצלו, שהרי 'דרכו של תינוק לפרר'. וביומא (עח,ב) דאמר אביי אמרה לי אם רביתיה דינוקא וכו' תבורי מאני [- להפקיר לו כלים לשבר ולמלאת תאותו - רש"י] כי הא דרבה זבין להו מאני גזיזי דפחרא לבניה ומתברי להו [- כלים סדוקים של חרס בדמים קלים - רש"י]. הרי לך שכך הוא דרך הקטנים לפרר ולשבור והיינו רביתייהו, ואכן טוב עושים הורים ששמים שם איזה חוט או גמי או משיכה שם מסביב כדי שלא יוכל לפתוח, אבל כל הזמן להזהיר אותו; אל תיגע אל תיגע, והוא שומע כל הזמן, לא! זה נגד טיבעו של הקטן.

ענין זה יכול לבוא לידי ביטוי בעוד דוגמא מהחיים, לפעמים ההורים רוצים לעשות איזשהו טיול, איזהו יציאה שהילדים יהנו, שהמשפחה והילדים יהנו, והם מארגנים תוכנית שלימה ורעיונות כדי שאכן הטיול יהיה טוב ומהנה וממצה. אך ראוי להם לידע, שהילדים יותר ממה שהם צריכים את הרעיונות שיש בטיול, הנה אצלם עצם הנסיעה באוטובוס ולאכול במבה ולקפץ ולשחק שם זה לפעמים יותר חשוב להם מכל הטיול. וגם כשמגיעים למקום עצמו של הטיול, הנה החלק היותר מענין אותם זהו מה שהם כעת משוחררים, ה"מצב" של טיול יותר מענין אותם מאשר כל התוכנית המאורגנת של ההורים בהטיול כדי להספיק את כל אשר תכננו בהטיול, ומרוב רצון של ההורים לְמַצוֹת את כל התוכנית הם נותנים כל הזמן הוראות, עד שלבסוף הילד בכלל לא יצא לו מהטיול הזה כלום, הוא לא נהנה והוא לא השתחרר כי הצורה היתה עוד פעם קבלת מרות, עד שגם הטיול עצמו היה עוד חלק מהקבלת מרות שלו המוטלת עליו, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם?! לא זה מה שהילד צריך, הרי כל ענין הטיול הוא שהילד יהיה משוחרר במרחב כפי טבעו, והוא יוכל לקפץ ולדלג כפי האפשרויות הרבות שיש לו, והדברים האלה מעסיקים ומהנים אותו יותר מאשר מה שההורים או האבא שם עסוקים בלשכלל את הטיול, והם כביכול עושים זאת לטובת הילד כדי שהטיול יהיה איכותי ונספיק בו הרבה כדי שזה יהיה "חפצא" של טיול, אך ראוי להורים לדעת שלא זה מה שהילד צריך.

ראיתי ב"מעשה איש" שמובא מעשה, על איזה יהודי שהגיע לחזו"א והוא אומר שהילד שלו משתולל ומופרע, אי אפשר להושיב אותו ללמוד, כל הזמן השקט לא יוכל, ואי אפשר לעשות איתו משהו. [זה מסתמא מה שקוראים היום "היפר אקטיבי", אלא שבשעתו לא ידעו מהגדרה ומושג זה, והאשימו את הילד על כך שהוא לא יודע לשבת על מקום אחד כשאר הילדים]. החזו"א אמר; תביא אלי את הילד, והוא הביא אותו, והחזו"א אמר לילד; תעלה על המיטה ותתחיל לקפוץ, הילד עלה והתחיל לקפוץ, החזו"א פותח חומש ומתחיל לקרוא ולהסביר לו, והילד קופץ והוא שואל אותו והוא עונה לו, וכך הוא למד איתו איזשהו פרק זמן, הוא אומר לאבא; תראה איך לומדים איתו, תראה איך הוא לומד טוב, כך החזו"א אמר לאבא.

מה החזו"א בא כאן לספר לאבא ולילד, הוא בא ללמד אותם גם את האבא וגם את הילד כמה דברים, דבר ראשון הנה הוא מצא פטנט באיזה צורה הילד ילמד, הילד הזה יש לו קפיצים, תן לו לקפוץ ותלמד איתו תוך כדי הקפיצים, הנה יש עיצה איך ללמוד איתו.

דבר שני הוא בעצם הקרין לילד שמותר לו לקפוץ, שהוא לא בבעיה בזה שהוא קופץ, אין בעיה אתה יכול לקפוץ זה בסדר גמור, מותר לך להיות מה שאתה, אף אחד לא אוסר עליך להיות מה שאתה וזה בסדר, אני שותף איתך בתוך הקפיצות שלך.

עוד דבר גילה לו; שאפי' הקפיצות והסערות שלך הם לא סתירה לתורה ולעבודת ה' או ליראת שמיים או משהו, זה רק סתירה לישוב דעת של המלמד כשיש לו 25 ילדים שם בכיתה, הוא לא יכול שיקפצו, אבל זה בעצם לא סתירה לא להערכה שלך בעיני ההורים והמורים שלך, וגם לא לאידישקייט או לצמוח ת"ח, הכל בסדר, יש אמנם בעיה טכנית ובכיתה לא יוכלו להרשות את זה, אבל אתה עצמך מצד אישיותך בסדר גמור.

ראיתי ב"קובץ איגרות" חזו"א, מכתב להנהלת ישיבה אודות צעיר אחד שהוא כנראה היה משתולל הרבה, והנהלת הישיבה לא היו מרוצים, והחזו"א כותב שם: "מפני שלא ננער עדיין מטל הילדות, ואי הרגש רציני מתלוה איתו בכל פינותיו, אבל אין לו שמץ רע חיובי ח"ו". החזו"א אומר להם, הוא ס"ה עדיין ילד, הוא עוד לא התבשל, אין כאן שום רע חיובי, הוא לא ננער עדיין מטל הילדות, הוא כותב; להשתדל עימו בעבותות אהבה לקרבו ליראה ולשקידה קבועה, ההנהגה צריכה להיות סבלנותית יתירה, לקרבו בנעימות ולבלוע את כל הקשיים עד שיגדל שלה בני, עד שיגדל.

זאת אומרת; יש בזה נזק גדול כשאנחנו מקרינים הרגשת שלילה לילד על דבר שהוא עצם המהות שלו, ומעתה בין נבין שיש חילוק בההנהגה וההקרנה החינוכית בין דברים שהם קשורים לערכים של מידות טובות יראת שמיים וקיום מצוות וכדו', שבהם אנחנו מקרינים לילד בכיוון של טוב ורע וצדיק ורשע, לא שאמורים לחלק לו תוארים אישיותיים, אבל כן חשוב שהילד ירגיש שיש כאן ערך אמיתי לענין מתוך המהלך החינוכי, אך מאידך דברים שהם רק ענינים טכניים שיש כאן איזשהו בעיה טכנית, וכשיש בעיה טכנית אמנם צריך לעצור את הילד אבל זה רק נושא טכני, ולא להפוך את זה לעסק חינוכי ערכי ואידיאולוגי.

עוד יש מושג עיקרי בחינוך והוא לחנכו לקבלת מרות, והיינו שאבא אומר לילד אתה עושה מה שאמרתי לך, בלי קשר למשהו שיש בו רע או טוב בעצמותו, אך מ"מ אבא כעת אמר לך לעשות כך, או לא לעשות כך ואתה מציית לו, כי הענין של קבלת מרות זה מה שמחנך את הילד להיות רגיל לקבלת עול אחרים, והצורה שילד מגיע ליראת שמים קשורה לזה שההורים שלו יטילו עליו מרות, שהילד יתרגל בעצם שהוא תחת ממשלת אדון, שיש אדון מעליו שבעצם מורה לו מה יעשה ומה יפעל, וכמובן בכל גיל לפי עניינו, אבל הדבר הזה הוא ודאי חלק עיקרי בחינוך, החלק הזה שמתרגל שיש מעליו בוס שקובע לו, והוא ילמד בעצם במשך הזמן שהבוס זה בעצם הקב"ה, והוא אדון שצריך לשמוע לו לרָצוֹת ולקיים את התורה ומצוות וכו'.

ויש עוד ענין, והוא החלק של להעמיד גדר וגבול שלא כל דבר עושים, לאו דוקא בתור ממשלת אדון אלא בתור שלא כל רצון שלי אני ממָמֶשׁ, יש דברים שאני רוצה ואין לי, זה גם דבר שצריך ללמוד בחיים, מי שרגיל שכל רצון מתממש יש לו אח"ז קושי גדול מאוד בחיים, יש לו גם מאוד קושי לעצור את עצמו ממשהו, זה לאו דוקא בא לידי ביטוי במצוות ועבירות, אבל צריך לדעת שלא כל רצון מתממש, ז"א ככל שילד מחונך למציאות שלא 'כל אשר שאלו עיני לא אצלתי מהם', אלא יש גבול, יהיה לו יותר קל גם לעמוד בכל מיני נסיונות שיהיה לו בחיים. וגם יהיה לו יותר כוחות להשקיע עבור הצלחה עתידית ולשלם מחיר של העדר רצון מסוים בההווה, או לשלם באיזה קושי בההווה כדי להרויח יותר בהעתיד, שהרי כל השקעה עתידית המתארכת לזמן מתמשך יש באמצע כל מני קשיים והפרעות, שבלא שיש לו כח לבלום רצונות ולהתמודד עם קשיים לא ישקיע ולא יגיע להצלחה, מתוך שהוא חי רק את הרגע ולא הורגל לדחיית סיפוקים.

הבה נתבונן, הנה לא שייך להעמיד את כל המציאות של הנהגת החיים של יהודי רק על יראת שמים, בגלל שלא תמיד הדרגת יראת שמים שלנו היא תגיע לדרגה כזאת גבוהה כעין איך שה"חפץ חיים" צועק שם על העגלון; רואים! הח"ח היה בדרגת יראת שמים חושית שחש שיש עין רואה ואוזן שומעת וכו', ומי שחי יראת שמים ברמה כזאת שרואים הוא כמעט לא צריך חינוך, כי כשרואים אותו מה שעושה זה כמו שיש עין אלקטרונית שמצלמת שהוא נמנע ממילא מעשיית עוול, וזה החינוך הכי גדול, ותמיד מתוך שמרגיש שרואים אותו הוא ימנע את עצמו ממשהו שלא כהוגן.

כבר היה מעשה, מעשה שזה עדיין באמצע המעשה, באחד שמלבד לאוסרו בבית האסורים אין צורה שתמנע אותו מלעשות מעשים מגונים במקום עבודתו, אבל מצאו עיצה, עשו שם "עין אלקטרונית" שמצלמת את כל מה שקורה ומאז פסקו הבעיות, כשיש עין רואה הבעיה נעלמת, וכך הוא אצל כל אדם, אם היראת שמים שלו תהיה כמו איך שהוא מרגיש כשיש עין רואה זה יפתור את כל הבעיות.

אבל מי אמר שנגיע לדרגת יראת שמים רוממה שכזו, או מה יקרה עד שנגיע לכזאת דרגת יראת שמים חושית, המציאות היא שיכולים להיות שניים באותה דרגת יראת שמים, אך אחד יותר גדור מלעבור עבירות מאשר השני, ולמה, הרי שניהם באותה דרגת יראת שמים ויראת חטא? אך הענין הוא לפי שהוא יותר מחונך, מישהו שהוא מחונך יש לו יותר מעצורים, יש לו יותר כוח לבלום, וכפי שנתבאר שבחינוך יש ב' חלקים, יש את החלק של קבלת מרות שזהו שורש ליראת שמים שענינה להיות תחת אדנות הבוית"ש, ויש בענין חינוך גם את החלק שלא כל מה שרוצים יש, וככל שיש את ההרגל הזה שלא כל מה שרוצים יש, זה יעזור אח"ז שכשהוא יגדל ויהיה ברשות עצמו, הוא ידע לעצור את עצמו ולבלום את עצמו גם אם הוא לא הגיע לרמה רוחנית הכי גבוהה, גם אם המדריגה של אהבה ויראה שלו אינה בשיעור שתגרום לו לעשות את כל מה שצריך בשלימות, [ומאידך גיסא צריך לקלוט את המציאות של ילד, שילד צריך להשתולל].

אנחנו רואים אצל ילד עוד תופעה, כשילד נמצא במצב שזה לא המצב הטיבעי הרגיל, כגון כשהוא נמצא בביהכ"נ, שזה איזשהו מעמד מסוים, או בשיעור בת"ת שזה גם כן מעמד מסוים, במצבים אלו יש לו כוח להחזיק את עצמו יותר זמן בשקט נגד הטבע הקפצני שלו, כי זה איזשהו מעמד מסוים, אבל במקום שהוא נמצא במציאות הטבעית שלו מאוד קשה לו להחזיק את עצמו שקט, זאת אומרת שבפרק זמן יותר קצר הוא כבר זז וקופץ, הוא לא יכול להחזיק את עצמו יותר, וצריך להכיר בזה ולהבין שלא שייך להגביל ילד בלי סוף.

כשלוקחים ילד בן שנה וחצי שנתיים והולכים איתו לצרכניה כי אין לנו היכן להניחו באותו זמן, אין לנו לצפות שהוא יתנהג כמו הילד הכי מחונך ושלא יתחיל לסחוב שם דברים מהמדפים וכדו', אולי האפשרות היחידה היא להושיבו בעגלה קשור באזיקים..., האם אנו אמורים לרצות שהוא יסתובב שם בצרכניה בסדר מופתי כבשעת ריכוז בגן?! הלא זה מקום שבו כולם הולכים ושבים, ויש לו שם הרבה "קוביות" "כדורים" והרבה חפצים וקופסאות לשחק בהם, מה אתה מצפה ממנו כשאתה שם אותו כך?! מה יעשה הבן ולא יחטא?! שהוא לא יתחיל לשחק שם?! וכי כל הזמן תצעק עליו?!

צריך לדעת עוד דבר, ילדים קטנים מגיע שלב שהם מסוגלים להבין שהם יכולים להזיק לכוס או לצלחת שזה יכול לישבר ולהיזהר מכך, אבל דבר גדול, בעיניו זה נראה לו הרים וגבעות, ילד עולה שם על איזה דלת או שער עם סורגים ונוסע הלוך חזור הלוך חזור, באיזשהו שלב זה עלול לישבר, ושואלים אותו למה אתה שובר? בעיניו השער הזה זה איזה קרקע עולם חזקה, שזה לא יכול להיות שזה ישבר, איך יכול להיות שזה ישבר הרי זה גדול וחזק?! ובעיניו זה כמו שאנחנו מסתכלים על עמוד בטון; עמוד בטון יכול לישבר?! איך יהיה מצב, אם אנחנו נהיה בדירה שיש שם קירות גבס דקים שכל איזה הישענות שוברת אותם, אנחנו נרגיש לא יציבים וחוסר יציבות בזה, איזה מין דירת עראי זו, משהו לא ברור, אם אנחנו כל הזמן מקרינים לילד כל דבר שהוא נוגע זה עלול להתקלקל ולהישבר הוא מאבד את הקיום שלו, כי בעיניו קיר זה משהו חזק, דלת זה משהו חזק, ואנו אומרים לו ומזהירים אותו; זה ישבר, זה ישבר, מבחינתו של הילד המשמעות היא שהכל מתמוטט, העולם מתמוטט עלי, זה כך במושגים של ילד, צריך לדעת את זה ולא להפחיד אותו, זה מפחיד אותו, זה מכניס לו שכאילו אין משהו יציב, כל דבר מפחיד או כל דבר הוא לא בסדר.

הנה הצורה בה יש תועלת בקשר אב עם בנו היא כאשר יש איזשהו זמן שהאבא פנוי עם הילד, זאת אומרת בזמן שעתה אין לו איזשהו עסק או צורך אחר, הוא לא תוך כדי התעסקות במשהו ובין השאר הוא גם עם הילד, אם הוא תוך כדי התעסקות במשהו אחר ובין השאר גם עם הילד, בדרך כלל צורת עסקו עם הילד תהיה גם עם הערות וגערות, וכן אם הוא קצת עייף והוא מצד עצמו רוצה קצת שקט כעת, אף אם הוא לא סבור כעת ללכת לישון, מ"מ הוא לא יהיה בסבלנות עם הילד עד כדי שהילד ירגיש שהאבא שמח בו, כי הוא האבא רוצה כמה שפחות טירחה, וכל רגע חושב מתי כבר יהיה לי שקט, וזה גורם שוב שהילד מרגיש דחוי, ורק אם יש זמן שהאבא נמצא עם הילד והאבא יש לו זמן וסבלנות, הוא כעת פנוי הוא לא עייף כעת, והוא לא עסוק כעת עם משהו אחר אלא הוא כעת עם הילד, בזה יש לו את הכוח ואת הסבלנות לשמוח כעת עם הילד במציאות שהילד עליז ושמח, ואז הילד ממש מאושר מאוד, זה יהיה שעה של קורת רוח לילד, ובעצם אישור, הנה הוא כעת קיבל אישור מהאבא שמותר לו להיות ילד.

מה קורה בשולחן שבת, איך צריך ליראות שולחן שבת? צריך לדעת שהמציאות היא שכמעט הזמן היחיד שיש איזשהו מצב מה שנקרא הווי משפחתי ממש, שכולם יושבים ביחד אבא ואמא והילדים ביחד, כמעט שזה קורה רק בשבת, כי הרי כל השבוע כל הזמן טרודים וסחופים ולא תמיד אולי אפי' אוכלים ביחד, והאבא לבד והילדים לבד והאמא לבד כל אחד לפי המציאות שלו, ושבת זה הזמן שיושבים כולם ביחד.

ומהי צורת ההנהגה הנכונה בין האב לילדיו בשבת? הנה מבואר בגמ' (נדרים לז,ב): "אין קוראין בתחילה עם התינוקות בשבת כדי שיפנו אבוהון דינוקא למצוותא דשבתא". וביאר הר"ן שם; "שאבות התינוקות פונים למצות שבת ומשתעשעין עם התינוקות, ואם יקראו התינוקות לכתחילה יחושו לביטולם". מבואר דבשבת האבות משתעשעים עם התינוקות.

צריך לדעת ששולחן שבת שמתנהל באיזשהו סדר מופתי והילדים יושבים שם כמו חיילים, זה לא שעשוע בשבילם זה לא מצב שהאבות משתעשעים עם התינוקות, משתעשעים עם התינוקות זה כשיש אווירה משוחררת ומשתעשעים עם הילדים. וההנהגה הנכונה היא כך, יש את השלב שאוכלים, וזה כמו בכל ארוחה, שיש איזשהו מהלך איך אימא ואבא מושיבים ילדים בעת ארוחה, אבל ראוי לדעת שילד לא תמיד יכול להיות לו את הסבלנות של הריווח שבין מנה למנה ושהוא ישב לו ככה בשקט, אלא ילד קטן בשלב הזה רוצה לקפץ, או אם האבא רוצה לשיר זמירות ושהילד יהיה רגוע, אנא ממך אב אוהב הושב את הילד על הברכיים והתחל לנענע אותו ולשיר איתו במקהלה, וכשזה בצורה כזו יש סיכוי שהילד יהנה מזה, אבל להושיב את הילד במקומו ולשיר וששולחן שבת יהיה כל הזמן סדר ומשמעת, זה לא מצב שמשתעשעין עם התינוקות וזה גם לא משאיר לילד זיכרונות וריגושים נעימים מהשבת, כי מבחינת הילד הקטן זה סיפור ארוך, זה לא מעסיק אותו לשבת כ"כ הרבה זמן על מקום אחד, בשביל מה?! הוא לא מבין בשביל מה, מה קורה כאן?!

הדבר ידוע ששבת יש לה איזשהו סגולה מיוחדת מעבר למה שכתוב כאן שמשתעשעין עם התינוקות, שזה אכן חשוב מאוד לקשר ולהווי המשפחתי וכדו', אבל שבת יש לה גם עוד ענין מיוחד מאוד, שהשבת כשהיא באווירה טובה וברגשי קודש זה מקרין על כל האידישקייט של המשפחה והילדים, הרי כולנו מכירים שהמהלך עם בעלי תשובה, שבשלב מסוים של הליך חזרתם בתשובה לוקחים אותם להתארח בשבת אל משפחה חרדית, לראות ולחוות איך נראה שבת, וזה מחולל אצלם איזשהו מהפכה רצינית מאוד, שבת זה יום שלם שסביב כל המערכת של כל ענייני שבת, זה משפיע מאוד על ההרגשים הרוחניים של היידישקייט, ומאוד חשוב שזה יהיה בשימחה ובטוב לבב, ההרגשה של שולחן שבת צריך להיות כעין איזה קייטנה, לא איזשהו משהו של אוירה מידי רצינית בצורה שזה בעצם איזה קבלת מרות רצינית.

אבל בענין הזה, יש כאן עוד איזשהו ענין שצריך לדעת את זה, הגמ' קוראת לזה "כדי שיפנו אבוהון דינוקא למצותא דשבתא" למה זה נקרא "מצותא דשבתא"? משמע שיש לזה שייכות לשבת להענין הזה, מה שהאבות משתעשעים עם התינוקות יש בזה ענין של שבת, מה השייכות בין שבת לבין השעשוע של האבות עם הילדים?

אז האמת היא שאכן יש שייכות בין שבת לבין קשר האבות עם הילדים שלהם, ויש כאן גם רעיון נשגב מאוד ושקשור גם לכל ענין שבת ושמן הראוי לדעת זאת, יש בסידורים, לפני כל סעודה יש שמה בסידור איזה שטיק'ל זוהר, יש זוהר שמחולק לכל הסעודות, ובזוהר של שבת בבוקר כתוב שם משפט כזה: "תאנא בהדין יומא מתעטרין אבהן וכל בנין ינקין מה דלאו הכי בכל שאר חגין וזמנין". בשבת יש איזושהי עטרת מיוחדת של אבות עם ילדיהם הקטנים, מה שזה אינו בשאר חגים.

יש גם בזמירות: "היום נכבד לבני אמונים זהירים לשומרו אבות ובנים". האם זה רק לאיזה תפארת המליצה של החרוז, או יש איזשהו שייכות בין שבת לאבות ובנים?

"השומר שבת הבן עם הבת", לא כתוב הילד עם הילדה, בן מכלל דאיכא אב, אבות מכלל דאיכא תולדות, בן מכלל דאיכא אב, למה כתוב הבן עם הבת, למה לא כתוב הילד עם הילדה?

"דרור יקרא לבן עם בת", האם הכל בשביל שתיבת 'שבת' מתחרזת 'בת', והכל רק לתפארת המליצה או שיש בזה גם משהו יותר עמוק?

יש כאן בעצם דבר מופלא מאוד, הרי ידוע ששבת זה מעין עולם הבא יום שבת ומנוחה, זה משנה בסוף מסכת תמיד, אומרים את זה ב"אין כאלוקינו": "בשבת היו אומרים מזמור שיר לעתיד לבוא ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". שבת זה משהו שיש לזה שייכות למזמור שיר לעתיד לבוא, ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, מה הקשר בין שבת לעולם הבא? מה קורה בעצם בעוה"ב?

בעוה"ב יש שם סוג של מנוחה תכליתית, זאת אומרת מנוחה שהמציאות של המנוחה הזאת זה לא בתור מנוחה כדי שיהיה כוח לעבוד עוד, אלא מנוחה שהיא מנוחה תכליתית. מתי חל יום השבת? שבת זה בסוף שבוע! ז"א יש ששת ימים ואח"כ מגיע שבת שבו הושלם השבוע, ז"א שזה מנוחה של גמר, ומנוחה של גמר זה מסמל מנוחה שיש בה תכלית, שיש תכלית עצמית לא רק בתור אמצעי לימי העבודה שאחרי זה אלא בתור גמר ענין.

"נח נפשיה", אחרי מיתה זה נקרא מנוחה, למה זה נקרא מנוחה? עוה"ז זה עולם של עמל ויגיעה "נח נפשיה דרבי", עכשיו הוא במנוחה נכונה תחת כנפי השכינה, מה זה המנוחה הזאת? זה מנוחה תכליתית!

מעניין, גם זה מנסתרי ההשגחה, שאצל הגויים הנוצרים השבת שלהם זה ביום ראשון, ז"א שאין להם את הזכות למנוחה שהיא מטרה בפני עצמה, זה מנוחה בשביל שיוכלו להתחיל את השבוע הבא, והם מתחילים את השבוע עם מנוחה בשביל שיוכלו לעבוד, זאת אומרת אדון לא יתן לעבדו לנוח מנוחה תכלית אלא רק כדי שהוא יוכל לצבור כוח לעבוד הלאה, הוא לא יתן לו מנוחה רק בתור תכלית של מנוחה, כלומר לוּ יצוייר שאין לך אח"ז עבודה אם כן מה הענין לתת לך כעת מנוחה, אבל המנוחה של שבת זה מנוחה שהיא מטרה.

ומה זה המנוחה שקורה שם למעלה? אז כתוב "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו" (מסילת ישרים א'). מהו העונג שם למעלה? כתוב משהו נפלא מאוד, כתוב "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מה הפירוש בזה? בגמ' (ברכות יז,א) כתוב: "מרגלא בפומיה דרב עוה"ב אין בו לא אכילה לא שתיה לא פריה ורביה ולא משא ומתן לא קינאה לא שינאה לא תחרות, אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה". וזה מה שכתוב במסילת ישרים: "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו", "אוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים (משלי טז, טו)", מה זה הדבר הזה? הנה אנחנו רואים שמישהו שהוא תלמיד של רב שהוא מאוד מעריץ את רבו, והוא מקבל מרבו כל תורתו ממנו, ורבו רם ונישא, והנה הוא מדבר איתו בלימוד וכדו' וחש ומרגיש שרבו ממש מתענג ממנו ונהנה ממנו, אין עונג יותר גדול לא שייך עונג יותר גדול מזה, אין עונג יותר גדול לתלמיד אצל רבו מאשר שהוא רואה שרבו מתענג ממנו.

אם שמתם פעם לב, בין הורים לילדים זה גם כזה דבר, אם ילד קטן משחק והוא רואה את אבא או את אמא מסתכלים עליו, פתאום הוא שם לב שאבא ואמא מתמוגגים מנחת איך שהוא משחק, הוא מתחיל פתאום לצהול צהלה כזאת שאין מצוי כזה סוג צהלה, וקול צהלה ורינה שלא ימצא אצל הילד כזה צהלה בשום זמן אחר, אבא מתענג ממני, אמא מתענגת ממני, וזה המשמעות של "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שהם בעצם נמצאים מול הקב"ה והקב"ה מתענג בהם והם מתענגים בו.

הרמח"ל ב"דרך ה'" (ב' ח') כותב: "שהמצב הטוב של העולם הזה באמת הוא, שיהיו בני אדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם והאמת גלוי וברור וכו', ויהיה האדון ברוך הוא משרה כבודו בגילוי בעולמו, ושמח על מעשיו ומעשיו שמחים ועלזים לפניו", עכ"ל. ומבאר "דרך לחיים" [להגר"ח פרידלינדר ז"ל] דהיינו השמחה ההדדית שאנו שמחים בו והוא שמח בנו. ושמחת הצדיק היא במה שה' יתברך שמח בו, כמו שאב שמח בזה שבנו שמח, ובשמחה ההדדית הזו כל צד משפיע על השני, ה' יתברך שמח בנו ואנו שמחים בו, וזה המצב של השמחה והשלימות, זה המצב של עוה"ב שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שהם  "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" ממש.

דוגמא לדבר, בזכרוני בילדותי גרנו בויז'ניץ, ופעמים שהייתי הולך לקבלת שבת לביהמ"ד הגדול דויזניץ, ונהוג שם שהרב'ה היה מסתובב בקבלת שבת, יש שתי שורות והרב'ה מסתובב בדביקות עילאית, ולפעמים הוא היה נעצר ליד איזה מישהו ונותן עיניו בו וההוא מתענג מתרונן וְדָבֵק בהשראה שאי אפשר לתאר. מה פשר הדבר הזה? הנה זה צורה להמחיש מה זה "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים", הרי הוא חי את הרב'ה, אצלו האדמו"ר מסמל את שיא הגדלות וההערצה, 'עיר וקדיש דנחית מן שמיא', וכשהרב'ה שם מביט עליו חביבות, הרי הוא שרוי בעונג שאין שום עונג שמשתווה לעונג הזה, זה מנוחה תכליתית העונג הזה.

עכשיו בשבת הרי זה מעין עוה"ב, והצורה של עוה"ב זה עונג של מעין עונג של אב לבנו, כשהאבא משתעשע "בהדין יומא מתעטרין אבהון וינקין" זה מצותא דשבתא ויש כאן מציאות של מעין עוה"ב כאן בעוה"ז, שהאבא משתעשע עם ילדו והילד משתעשע במה שהאבא משתעשע איתו, והאבא נהנה בזה שהבן משועשע ממנו, האבא הוא דוגמת מעלה של הקב"ה והילד הוא דוגמת שעשוע של הצדיקים שהם יושבים מול הקב"ה, וזהו "בהדין יומא מתעטרין אבהון וינקין מאי דלאו הכי בשאר חגין וזמנין", זה המציאות של שבת מעין עוה"ב.

ואצלינו האבות של הילדים מתבטא המעין עוה"ב של שבת, במה שאנחנו יכולים להתקרב לאהבה ורצון "לא-ל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי התעלה וישב על כיסא כבודו", הקב"ה בשבת התעלה וישב על כיסא כבודו והוא מתענג בנו, ויש בינו לבינינו אהבה ורצון, שבת זה לא שמחה וששון אלא זה אהבה ורצון, יום טוב זה לא אהבה ורצון אלא זה שמחה וששון, זה מהלך אחר, וזהו מש"כ בזוה"ק: "בהדין יומא מתעטרין אבהון וינקין מאי דלאו הכי בשאר חגין וזמנין", שבשאר מועדין וזמנים זה שמחה וששון, ובשבת אנו אבות הילדים לפני הקב"ה כינקין מול אבוהון דבשמיא, וההרגש שבין אב לבנו הקטן בשבת בהאי עלמא, הוא דוגמה לההרגש בינינו המבוגרים שאנו כבנים ינקין ביחס לאבינו שבשמים [כהא דאנו בעלים לנשותינו, ואנו כלפי הקב"ה כְּרַעַיָה כלפי דודה המתוארת בשיר השירים].

בוא נגיד אולי זה יהיה אפי' נפק"מ לדינא, שביום טוב שיש דין בגדי צבעונין וקליות ואגוזין לאשתו ובניו, ובזה מסתבר דהעיקר שיהיה להם, ואין ענין בדוקא שהאבא יתן לבן או הבעל לאישה לשמחם, רק העיקר שיהיה להם שמחה וששון, ואף אם יגיע ממישהו אחר ונעשה שמחה וששון הושגה המטרה, אבל בשבת המצוותא דשבתא דיפנו אבוהון דינוקא למצוותא דשבתא, ולכך לא סגי בזה שהילד יהיה משועשע בשבת, אלא צריך שהאב ישעשעו, וכשזה זה לא מגיע מהאבא זה לא הצורה של המצוותא דשבתא שזה אבות ובנים.

ומסתמא זה הפשט בהרבה מנוסחאות של תפילות השבת, מה זה "שבענו מטובך", שבענו מטובך לא הכוונה שנקבל טוב, ושהקב"ה יעשה איתנו משהו מסויים, אלא עצם המטובו חיינו, עצם המציאות של צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, שזה העונג והמנוחה התכליתים, שזה כל המטרה שלנו כאן בעוה"ז ובעולם העמל והיגיעה, כדי להגיע למזמור שיר ליום השבת יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים, ששבת זה מעין עוה"ב, שבת זה בבחינה של אבות ובנים, וזה מה שאנחנו האבות בהאי עלמא עם הילדים שלנו, ואנו עצמינו האבות המבוגרים כלפי הקב"ה אנחנו בנין ינקין.

מעניין שבשו"ע כתוב: "תשמיש המיטה מתענוגי שבת" (אור"ח רפ-א), ומסתבר שיש בזה ענין מיוחד בשייכות בין זה לשבת, ואין זה רק משום עונג הגוף שהרי בשבת מתענגים בגוף, אלא משום דיש כאן שמחת משפיע ומושפע, ומשפיע ומושפע זה המציאות של שבת, זה הסוג עונג של שבת, זה כמו האבות ובנים, והאיש ואישתו זה אותו ענין, וכן "לכה דודי לקראת כלה", וכן ב"אזמר בשבחין" וכו' להאר"י הקדוש ז"ל: "יחבק לה בעלה וכו'  לארוס וארוסה וכו'", שזהו הענין של משפיע ומקבל שזה בעצם המעין עולם הבא וכמשנ"ת.