מבט וצורת הקרנת חיי תורה ומצות

האלוקים אינה לידי איזשהו איגרת לא ידועה של החזו"א, שנדפסה לראשונה בספר גנזים ושו"ת חזו"א (ח"ג עמ' סט'), ויש כאן דברים נפלאים שיש מה להרחיב בזה.

החזו"א כותב כאן מכתב ליהודי מחנך ובו הוא מורה לו מהי הדרך והצורה איך להקרין את צורת היידישקייט לנוער שמגיע מבתים שלא מספיק קיבלו את זה בבית עצמו, איך צריך להקרין להם את הצורה איך נראית היהדות, החזו"א כותב כך: "להיזהר שלא ישפיעו דבריהם" - דהיינו הדברים של המחנכים. "לנטיה" - כאילו להטות, שהדברים של החינוך לא ישפיעו לאיזשהו צד ונטיה. "כי דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים" - דהיינו שכשהמחנך מדבר את דברי החינוך שלו שהדברים שלו לא יגרמו לאיזשהו נטיה כאילו דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים. ולכן אומר החזו"א: "מן הראוי למעט את הדיבור בחובות בתורה" - לא להרבות דיבורים בחובות התורה. "אך הדיבור ראוי להיות מרנין לב ומשמח ונוטה על הנעימות ורגשי החיים, כפי שראוי כדי להמשיך לב נעורים בעבותות אהבה, והלב הרצוי והשמח נקל לנהל באורח חייים למשכיל, וחלילה לגרום עוצבת רוח שהוא היסוד של היצר להטעות את האדם מן המסילה" עכ"ל שם.

החזו"א כותב כאן איזה צורה אנחנו צריכים להקרין לילדים ולנוער את משמעות תורה ויידישקייט! לפני שניכנס כאן להבין את הרחבת הדברים נראה עוד פעם, רק עם טיפה להבין יותר את את ביאור המילים. החזו"א כותב להיזהר שלא ישפיעו הדברים של המחנכים להטות כאילו דרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, שלא תהי' כזאת הטיה במה שמתרשם מדברי המחנכים, לכן מן הראוי למעט את הדיבור בחובות התורה, לא להרבות דיבורים בחובות התורה, ודאי שכונתו לא להרבות דיבורים בחובות שהם לא קשורות ללמעשה. מה ילד צריך לדעת ללמעשה? ילד צריך לדעת ללמעשה כיבוד הורים, בין אדם לחבירו, שבת, ברכות, תפילה, הוא לא צריך יותר ללמעשה, לכן לא לדבר על יותר מזה, למעט את הדיבור בחובות התורה, כי זה למעשה מה שילד צריך לדעת זה, וגם לא לדבר איתו כמובן על דברים שהם לא חובה ממש, כי מן הראוי למעט את הדיבור בחובות התורה.

מה כן יהי' הדיבורים החיוביים שאיתם הוא ידבר עם הילד כדי לקרב אותו לתורה ויהדות? "ראויים להיות מרניני לב ומשמחים ונוטה אל הנעימות ורגשי החיים" - לתאר את היידישקייט בצורה נעימה ומשמחת, בצורה שהיא נכנסת לרגשות הטובות והנעימות של החיים, שזה יושרש אצל הילד בתוך הרגשות הנעימות והטובות והיפות של החיים שלו. "כפי שראוי להמשיך לב נעורים בעבותות אהבה" - שימשך לב הילד והנער בעבותות אהבה לתורה ולמצוות, כי אם הצורה שתוקרן לחניך שדרך התורה היא כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, זה יגרום לחניך עוצבת רוח. וזה מה שהוא ממשיך כותב "כי את לב הרצוי והשמח נקל לנהל באורח חיים למשכיל, וחלילה לגרום עוצבת רוח שהוא היסוד של היצר להטעות את האדם מן המסילה", ע"כ לשון החזו"א.

לכאו' יש לתמוה; וכי החזו"א נוקט כאן באיזה שיטת ודרך "פה רך", דהיינו בא נטעה את התלמידים, כדי להכניס אותם למהלך של תורה ומצוות, וכדי שהם לא יעזבו ולא יפרשו? האם עובדים עליהם כדי להכניס אותם פנימה? מדוע לא להגיד להם את היהדות כצורתה, כולל החובות שיש בהם הרבה טורח עמל ויגיעה? מה אנחנו הולכים כאן, וכי אנחנו עובדים בשיטת פרעה "פרך"- פה רך, שהעסק יתחיל ואחרי זה לא יוכלו לפרוש, מה הפשט בזה?

נראה לבאר את הענין בכמה אופנים, ושיהי' בזה בעזר ה' תועלת, דבר ראשון אנחנו רואים בכל מציאות החיים שמזדמנים הרבה פעמים לאדם בחיים כל מיני התמודדויות וקשיים ומצבים לא נוחים, כך המציאות של כל מי שחי את החיים, ואיכשהו בסוף עובר הנושא ומסתדרים בסוף. וכשאנחנו נבוא לאדם שעבר את ההתמודדות ולאחר מעשה נשאל אותו; איך עברת את החודש או את התקופה או את החצי שנה הקשה? התגובה שלו תהי', שהוא לא יגיד החיים קשים ורעים רק איכשהו נחלצנו מזה בסוף, אלא צורת התגובה שלו שהוא אומר; ברוך ה' בסדר! התמודדנו! היה לא פשוט, אבל ס"ה החיים טובים ויפים! זאת אומרת שהמציאות מה שמזדמן לאדם בחיים קשיים והתמודדויות ומצבים לא נוחים זה לא גורם לאדם להרגיש שהחיים רעים, אלא הוא מרגיש ורואה את הקשיים כאתגרים וכהתמודדויות ולא כדבר רע, כך אנחנו רואים בטבע של אדם נורמלי ומאוזן. לעומת זאת לוּ נגלה לו מראש איזה התמודדויות וקשיים צפויות לו במהלך החודש או התקופה הקרובה, יהי' לו מאוד קשה לשמוע את זה, וזה יגרום לו יותר להרגיש שהחיים שלו קשים, כך המציאות.

לכאו' נשאל: למה זה כך, מה משנה אם הוא יודע את זה תחילה את מה שצפוי לקרות בהמשך בתקופה הקרובה, לבין כשהוא לא ידע מראש, אלא כשהגיע הקושי וההתמודדות? התשובה היא: אדם בנוי להתמודדויות עם קשיים, אבל הכח של האדם לשאת את זה זה שכשמגיע הקושי וההתמודדות בשטח יש לו את הכוחות לעמוד באתגרים, אבל אין לו קודם לכן את הכוחות של מחר שיתעוררו כשיגיע הקושי וההתמודדות, ולכן אם הוא ישמע מראש על הקשיים הצפויים לו בעתיד הקרוב יהי' לו מאוד קשה.

נראה טעם הדבר! כי כשמגיע בפועל הקשיים, מתעוררים ויוצאים מהכח אל הפועל כוחות רדומים באדם שהם כוחות שיש להם כח להילחם ולהתמודד עם הקשיים ולהיחלץ מהם, אבל הכוחות האלה הם לא מתעוררים ויוצאים אל הפועל בעצם ידיעת הקושי העתידי, ולכן לוּ יוודע לו הקושי העתידי קודם מעשה זה עדיין לא גורם להתעוררות הכוחות הנדרשים כדי להתמודד ולהיחלץ מהקושי, ואילו את הצער מהעתיד אם נודע לו הדבר מראש, הצער כן קיים, ולכן כשהוא יודע מראש קשה עליו מאוד הדבר, למרות שכשהוא לא יודע וזה מגיע והוא התמודד והתאתגר ויצא מזה אינו מרגיש לאחר מעשה כאילו החיים שלו קשים ורעים, אלא ברוך ה' הסתדרנו ובס"ה הוא מרגיש שהחיים שלו טובים ויפים. זאת אומרת נמצינו למדים שקשיים בחיים שעוברים, מה שבטבעי החיים אדם עובר קשיים והתמודדות, זה לא גורם לו להרגיש את החיים רעים, ואילו אם הוא היה יודע אותם מראש, אף שלא היה יודע יותר מאשר יקרה בסוף, אבל את מה שיקרה בסוף מזמן לזמן מה שמזדמן אצל כל אדם התמודדויות וקשיים, לוּ הוא ידע אותם מראש יהי' לו הרבה יותר קשה להכיל ולספוג את זה, למרות שכשהוא לא יודע את זה מראש וזה מגיע, בשעת מעשה הוא מתמודד עם זה, וזה לא גורם לו להרגיש שהחיים רעים, ואילו כשהוא ידע מראש זה גורם לו יותר להרגיש שהחיים קשים ורעים.

נראה עוד דוגמא שרואים אותה בשטח! אנחנו מציירים לבעלי תשובה מתחילים את יופי ונעימות היידישקייט, והנה המציאות היא שכשהם נכנסים לכל העסק של תורה ומצוות מזדמנים הרבה הלכות שמגבילות ותוקעות אותו, ואעפ"כ הוא לא מרגיש שרימו אותו. למשל: תיארו לו מראש את עונג יופי ורוממות קדושת השבת, בסוף כשהוא צריך לשמור שבת, כשהוא נכנס למהלך של שמירת שבת, הרבה פעמים זה גורם לו להפסיד התקדמויות בעבודה שלו מחמת שהוא כמובן לא יכול לקחת כעת עבודות מזדמנות לשבת שאפשר להרוויח עליהם הרבה כסף, ואעפ"כ הוא לא מרגיש שמה שאמרו לו על השבת זה לא נכון, וזהו אף שפעמים לוּ היו מתארים לו מראש את ההפסדים שיגרמו לו מחמת שמירת השבת, יתכן שהוא לא היה מסכים. או פעמים שהוא רואה בסוף כשהוא מתחיל לשמור שבת, שהוא צריך למנוע את עצמו מכל מיני אירועים בשבת או טיולים משפחתיים וכדו', ואעפ"כ הוא לא מרגיש שהוא הפסיד בגלל השבת. או כל מיני התמודדויות של אי נעימויות, או מהמקום עבודה שהוא צריך לצאת מהעבודה מוקדם ביום שישי, וזה לא נעים לו לפי המציאות שמה, או יחסי הבוז שהוא מקבל פעמים מהחברה שסביבו. והרבה פעמים לוּ מראש הוא היה שומע את כל ההתמודדויות והקשיים הוא לא היה מכניס את עצמו למהלך הזה, ולמרות זאת כשלא סיפרו לו את זה מראש הוא לא מרגיש ששיקרו אותו, ואפי' הוא אומר כמה טוב ואיזה נס היה שלא סיפרו לי מראש על הקשיים העתידיים, והוא לא מרגיש מרומה, אלא אדרבה הוא אפי' מרוצה מהצורה שסיפרו לו ותיארו לו את החיובי ואת המעולה והמרומם שיש בשמירת תורה ומצוות.

מה ההסבר ומה ההבנה בזה? רק הפשט הוא כמו שביארנו, שבשעת מעשה יש לאדם כוחות להתמודד עם קשיים ולא להרגיש שהחיים רעים, אבל אין לו את הכח להכיל את זה מראש, לכן כשהחזו"א אומר לא לצייר לילדים ולנוער את דרך התורה בצורה שתגרום להם לחוש שדרך התורה כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, אלא לתאר להם את זה בצורה שתגרום להם לחוש שמחה ורננה ונעימות בלב, להמשיך את ליבם בעבותות אהבה לאורח חיים למעלה למשכיל, ולמעט את הדיבור בחובות התורה כדי לא לגרום להם לעוצבת רוח וכו', זה באמת הצורה הישרה איך להנחיל את הדברים, כי להנחיל לאדם מראש את הקושי הצפוי בתוך מציאות החיים שלו זה בעצם להקשות עליו בצורה לא נכונה את מציאות החיים, כי עובדה היא, שכשהוא לא יודע על זה מראש, והוא בכל זאת עובר את הקשיים, הוא לא מרגיש שהחיים רעים, ואילו כשהוא יודע את זה מראש זה מקשה עליו מאוד, נמצא שלוּ נספר לו את זה מראש אנחנו מעוותים לו את התמונה הנכונה, ואילו כשלא נספר לו את זה מראש הוא מקבל בעצם את הצורה הטבעית ואת ההרגשה הנכונה ביחס לדברים, זה הסבר אחד להבין את הישרות שבמהלך שהחזו"א כותב כאן.

אפשר לבאר בעוד אופן מהלך נוסף להבין את דברי החזו"א! בוא נתבונן כמה מקרים ממציאות החיים, אדם מובטל, קשה לו השיעמום שהוא לא עובד ולא עושה כלום, אוכל ואינו עושה, והקושי של השיעמום והאבטלה מקשה על האדם גם באופן שלא חסר לו פרנסה, כגון שיש לו איזשהו קיצבה וכדו', המציאות היא ששיעמום ובטלה קשה לאדם כשזה נמשך לאורך זמן, והנה סוף סוף הוא מצא עבודה והוא שמח מאוד בזה, למרות שיש בעבודה הרבה קושי ועמל.

או למשל, זוג שמחכים ללידת ילד, והם מדברים ביניהם על כך בשמחה ובטוב לבב שבעזר ה' הולך להיוולד לנו ילד, והם לא מדברים על רוב העמל והצער שיש בגידול הילד, והם יודעים שיש הרבה טורח וצער בגידול בנים.

או למשל, הורים הולכים לחתן בן או בת, חתן או כלה, מדברים בשמחה גדולה על כך, לא רק החתן והכלה שמחים שהם עוד לא יודעים מה זה החיים וכמה קשיים יש בחיים, אלא גם ההורים שלהם שמכירים כבר את מציאות החיים ואת ההתמודדויות שיש בחיים, וכל מיני תלאות שיש, בכל זאת ההורים מדברים בשמחה גדולה לקראת חתונת בן או בת.

או למשל, בחור לקראת הגעתו לישיבה גדולה, מדברים על זה, וההרגשה היא של רוב שמחה שהוא גדל ועולה לישיב"ג, ולא מדברים על הקושי שצפוי לו ועל האתגרים הגדולים שכרוכים בשלב של להתחיל ישיב"ג ומעבר מישיבה קטנה.

מה הפשט בכל הדברים האלה? רואים מכאן דבר מעניין מאוד, שכשבסך הכל הנושא בכללות מה שהולך לקרות כאן, הנושא עצמו ביחס להיעדר הנושא זה שמחה גדולה, זה גורם שההרגשה והיחס של הבני אדם לציון הכללי של העיסקה הוא ציון חיובי: כי בסך הכל עדיף לעבוד מאשר שיעמום ותימהון לבב של בטלה ואבטלה. בסך הכל עדיף כשיש ילדים מאשר כשאין ילדים. בסך הכל עדיף לחתן ילדים מאשר שהם ישארו רווקים. וכן עדיף לעלות לישיב"ג מאשר להישאר קטן. זאת אומרת שהציון הכללי של העיסקה הכוללת של כל אחד מהנושאים האלה הוא ציון טוב נכון וחיובי, בכללות להתבגר זה מעלה וטוב למרות שלבוגר יש יותר קשיים מאשר לקטן, וכן כל שאר הדברים, עדיף לתפקד מאשר לא לתפקד, עדיף כשיש ילדים מאשר כשאין ילדים, עדיף לחתן ילדים מאשר לא לחתן, זה גורם שההרגשה הכללית היא שזה ריוח גדול העסק הזה, ושהעסק הזה הוא שמח ואור וטוב.

הוא הדין והוא הטעם שתורה ויהדות בסך הכל זה עיסקה עם הרבה ריוחים, עיסקה טובה ושמחה ומאירה את החיים, אם אנחנו שמים את כל המכלול של ערך ועונג תורה ומצוות, גודל שכרם, הקרן לעולם הבא ופירותיהם בעולם הזה, רוממות ההרגשה והשכר הנצחי לעלמא דאתי, ושמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות, וכמו שכתוב ב"תומר דבורה" וב"בית אלוקים" למבי"ט, שלא שוה לבן אדם עיסקה שתקזז לו ריבוי עבירות אפילו בעד הפסד שכר של מצוה אחת, זה עיסקה כושלת לאדם להסכים לכזה דבר, דהיינו שלקזז ריבוי עבירות, והמחיר של הקיזוז יהי' העדר שכר מצוה אחת, זה עיסקה כושלת, כך מבואר שם.

נמצא שהתמונה הכללית של כל מהלך תורה ומצוות זה תמונה מרנינה משמחת ומשובבת לב ונפש, וכשאנחנו הולכים כעת ללמד ולהקרין לילדים את המבט על תורה ומצוות, זה לא במציאות כעת להיכנס איתם לכל פרטי פרטים של החיובים והזכותים והטובות והקשיים והתמודדויות, נפש הילד לא יכולה ללמוד את כל פרטי הסוגיא בפרטיה ודקדוקיה, אבל המסקנה הכוללת של כל מי שיכיר את כל פרטי כללות עניני תורה ומצוות כולל הקשיים וההתמודדויות, וכולל כל הריוחים, וכולל גם צורת חיי העוה"ז של מי שחי חיי תורה ומצוות מול אלה שחיים חיים של הפקר ורחוביות, במסקנה הסופית המשפטים מה שהחזו"א כותב שם זה יהי' התוצאה, שחיי תורה הם מרניני לב ונוטים אל הנעימות ורגשי החיים ולא גורמים עוצבת רוח, ולכן החזו"א אומר שזה הצורה שצריך להנחיל לילד, זה המוצר המוגמר של החיים שכולל את החלקים הקיימים, והמוצר המוגמר אם נרצה לתמצת את המציאות של תורה ומצוות זה בדיוק המילים שכתוב בחזו"א.

יצא פעם לשמוע מאיזשהו אברך נשוי, שהוא מספר לחבירו שעדיין לא נשא אשה, על תלאות וקשיים בחיי הנישואין, ותוכ"ד הוא מספר לו שבשעתו היה איזה סגולה שהוא עשה והוא השתדך באותה שנה. ולכאורה הוא מספר כאן תרתי דסתרי, הרגע הוא מספר על תלאות וקשיים ופתאום בתוכ"ד הוא מספר שהיה איזה סגולה? התשובה: שגם כשהוא מספר על התלאות והקשיים, הוא מרגיש שנישואין בכללות זה טוב יותר מאשר קודם, רק שיש בתוך הנישואין קשיים, והוא לא מרגיש סתירה בזה, זה מסתדר לו לספר מצד אחד שמשום מה נוח לו להטיח את ריגשותיו לחבירו ולספר על איזשהו תלאות וקשיים, וגם בתוכ"ד לספר על איזה השגחה פרטית שהיתה לו שאחרי שהוא עשה איזה סגולה הוא השתדך בקרוב, שכך היתה המציאות שלו.

עוד זאת אנחנו רואים ושומעים בשטח, שאברכים נשואים גם כאלה שיש להם איזה קשיים במציאות של החיים, והם נמצאים כאן בישיבה, ופעמים יש להם חבר שהוא אלטער'ר, הם כל הזמן מאחלים לו מעומק הלב לו שיהי' גם לו "בקרוב ממש", ואם תשאל אותם, הם לא בטוחים שדרכו תהי' סוגה בשושנים ולא יהי' לו את האתגרים וההתמודדויות שיש להם, ואם כן מדוע הם מאחלים כל כך מעומקא דליבא ובשמחה ובטוב לבב גם לחבר שלהם? כי הם מרגישים שהמציאות של בחור גם אם טוב לו והוא באיזה חיים של כיף, זה "גן עדן של שוטים", הוא עוד לא בחיים בכלל, הם בתוך החיים, ברוך ה' הם חיים, יש התמודדויות וזה חלק מהחיים שיש התמודדויות, אבל בחור זה כמו איזה נער משוטט מחוץ למציאות החיים, והם רואים בשמחה ובטוב לבב לאחל לו "בקרוב ממש".

[יוצא מן הכלל, פעמים יש מיעוט אברכים צעירים שיודעים להגיד אחרי החתונה שכבידות חיי הנישואין גורם להם להרגיש בחינה של "אם כן למה זה אנוכי", כאילו החיים לא טובים ולא כדאיים, והם מרגישים שהבעיות שלהם יותר קשים משל אחרים וכאילו החיים לא טובים, והאמת היא שהקשיים שלהם רגילים וזה התמודדויות פשוטות שרובם ככולם עוברים את זה. והסיבה שהם מרגישים כל כך רע, זה בגלל שהם בבחרותם לא חיו כטבעיותם, לא חיו במהלך רגוע, אלא הכריחו את עצמם והחלישו את עצמם מעבר לכוחותיהם, וזה גרם להם שהם איבדו לפי שעה את היכולות הטבעיים להתמודדויות בחיים, ועל כן נראה להם כאילו החיים שלהם קשים במיוחד, למרות שהחיים שלהם הם רגילים וחבריהם שעוברים כמוהם לא מרגישים "אם כן למה זה אנוכי", יש מה להרחיב בזה אבל זה רק במאמר מוסגר].

עכ"פ זה עוד מהלך שמבאר את דברי החזו"א, שהמוצר המוגמר שכולל את כל כלליה ופרטותיה של דרך התורה, הוא כפי המשפטים המשמחים והמרניני לב ונפש שכתב החזו"א.

עוד מהלך שלישי יש בענין, זה גם דבר שאנחנו רואים אותו במציאות החיים, במציאות החיים אנחנו רואים שדבר שהוא בעצמותו הוא טוב, רק מתעוררים מידי פעם לעת מצוא קשיים בענין, זה לא גורם להרגיש שהדבר לא טוב, ואילו דבר מקביל, שחלק מהמרכיבים העצמיים של אותו דבר הם גם חלקים קשים ולא טובים, גורמים לאדם להרגיש הרגשה לא חיובית ביחס לדבר. זאת אומרת כך, יהי' לאדם שני נושאים שבשניהם המקרים שיש קשיים בדבר הם שוים, דהיינו שהמקרים של הקשיים שבשני הדברים הם אותו דבר, אותה רמת איכות או כמות של קושי, ובכל זאת יהי' הבדל גדול מאוד בהרגשת הלב ביחס לדבר שבמהותו הוא טוב, רק שמתעוררים ומידי פעם מתנגש הדבר עם קשיים, מול דבר שבעצם מהותו יש בו גם טוב וגם לא טוב, ולמרות שבשני המקרים הכמות והאיכות של הקשיים הם שוים בכל זאת ההרגשה שונה לגמרי, ונראה להרחיב את הדברים בס"ד.

המציאות היא שצורת תורה ומצוות היא נוחה לאדם, כולל כל הגזירות ותקנות חכמים, הקשיים שיש בזה זה מקרים שמתנגש באיזה קושי. למשל, הוא יזדמן פתאום למקום שאין שם כעת אפשרות להשיג אוכל ושתיה בהכשר טוב, יש לו כעת קושי, הוא רעב וצמא ואין לו כעת להשיג משהו בהכשר טוב, הזדמן לו פתאום קושי במציאות של שמירת הלכה, או פעמים שהוא התעורר מידי מאוחר, ברגע האחרון לפני קרי"ש והוא צריך כרגע בהלה גדולה להספיק להתארגן לקרי"ש, אבל הדבר עצמו הוא נוח וטוב רק הזדמן איזה מקרה של קושי, ודרך האדם להרגיש בכאלה סוגי דברים בכללות הרגשה חיובית, כי אם הדבר כשלעצמו הוא חיובי רק שלפעמים זה נתקל בקושי, הרגשת הלב לראות את הדבר כחיובי למרות שהוא יודע שהוא עלול להתנגש מידי פעם בקשיים, כי כיון שהדבר עצמו הוא חיובי המבט וההרגשה עליו היא חיובית וטובה ונעימה, אבל כשהחלק הקשה והשלילי הוא חלק ממהות ועצם הדבר זה מרגיז את האדם, הוא לא רואה את זה נוח וטוב.

נראה דוגמא פשוטה מהחיים, אחד יש לו חבר טוב שנעימה לו הידידות והחברה עם החבר הזה, אבל מידי פעם קורה מקרה שאותו חבר נזקק לאיזה עזרה וטובה שכרוכה בטירחה, וזה גורם לחבירו להיחלץ לעזרת ידידו וחבירו, והצורך מה שקרה לחבר שלו המקרה שהוא נזקק לעזרה וטובה שכרוכה בטירחה אפי' גדולה, זה לא מרחיק את החברות ואת הידידות, והוא מרגיש נעים וטוב עם החבר והידיד שלו, אבל לוּ יצוייר שיהי' לו חבר שהחבר הזה חלק מהאישיות שלו זה איזשהו טרדנות שמידי פעם הוא מבקש טירחות לא מחמת שקרה איזה מקרה, אלא מידי פעם דרכו להטריח ולדרוש דברים, ולמרות שהמקרים שקורים שהוא צריך לעזור לחבר הם אותו מס' מקרים בכמות ובאיכות, וגם בס"ה גם במקרה השני הוא חבר טוב אבל יש לו איזשהו סוג נודניקיות מסוימת שקופצת מידי פעם, זה גורם לו לא לרצות כזה חבר, זאת אומרת שטבע האדם שיש אצלו הבדל בין דבר שבמהותו הוא טוב ונעים רק שמידי פעם מזדמנים דברים שקשים בדבר שמצריכים טירחה והתמודדות, לבין דבר שבמהות שלו יש בו גם דברים קשים, כך המציאות של טבע האדם.

או גם בחיים עצמם, כל אחד נשוי, אשתו לפעמים מרגישה לא טוב והיא צריכה הרבה עזרה, הוא מרגיש רצון ושמחה איתה למרות שמידי פעם היא מרגישה לא טוב והוא צריך הרבה לטרוח, אבל אם בבחירה ובמצב טוב יש בה טרדנות והטרחה אפי' שבמס' המקרים זה שוה הוא מרגיש קשה בזה, כי יש הפרש בין אם הבעיה היא צדדית או במהות הענין, כשהדבר בעצמותו הוא טוב רק מזדמן פעמים דברים קשים בענין לא מסיבות שקשורות למהות הענין, זה לא גורם לו להוריד לו את הרושם הטוב ואת השמחה מעצם הדבר, ואילו אם במהות הענין הוא כולל טוב וקשה למרות שכמות הקשיים שוה בשני המקרים, הוא לא רוצה את הדבר שבמהותו יש טוב ורע, ואילו את הדבר הראשון הוא ירצה ויחפוץ.

ועל כן זה מה שאומר החזו"א, שצורת הנחלת החינוך היא להקרין את החיובי שבקיום תורה ומצוות, כי כך באמת ההרגשה הטבעית של האדם בכל עניני החיים, שכשהדבר הוא טוב בעצמותו ההרגשה היא חיובית למרות שמידי פעם זה מתנגש בקשיים.

היסוד הזה איך שרק נסביר אותו רואים אותו בכמה גמרות וזה דבר מעניין מאוד, ביבמות (מז.) הגמ' מביאה שקשים גרים לישראל כספחת, וגר שבא להתגייר מנסים לשדל אותו לרדת מהענין, ואמרים לו "מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים דחופים סחופים ומטורפין וייסורין באין עליהם", ואח"ז כתוב שאומרים לו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, אח"ז הגמ' אומרת "אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו", ומסביר רש"י: לא מרבים עליו בדברים לאיים עליו שיפרוש. זאת אומרת, יש כאן לכאו' איזה תרתי דסתרי, מצד אחד אנחנו מנסים להוריד אותו מהענין, אנחנו לא מחפשים את הגירות שלו, ומצד שני לא מרבים ולא מדקדקים לאיים עליו שיפרוש, זאת אומרת שיש ענין לא לדקדק בזה. לכאו' וכי אם נדקדק זה יהי' דברים לא נכונים, הרי זה דברים נכונים, והרי קשים גרים לישראל כספחת, א"כ למה אנחנו לא נרבה ולא נדקדק עליו?

התשובה: רואים כאן בגמ' כך, הרי למעשה גם בתוך צורת הדחי', שאנחנו מנסים לדחות את הגר, אנחנו מודיעים לו מתן שכרן של מצוות, ושהעוה"ב הוא לישראל, למה אנחנו מודיעים לו את זה הרי רוצים שהוא לא יתגייר? רק הפשט הוא כך, כמה שאנחנו מנסים להשעות אותו מלהתגייר אבל אנחנו אמורים לתת לו צורה נכונה, לא לעוות לו את הצורה, אם אנחנו מעוותים לו את הצורה זה לא אמת, ולכן בבסך הכל הוא צריך לשמוע צורה שנותנת מבט חיובי על תורה ומצוות, כי זה באמת האמת!

הנה אנחנו רואים גמ' מפורשת בדיוק מקבילה למה שהחזו"א אומר, שבסך הכל המבט הכללי על תורה ומצוות זה לא מרבין עליו ולא מדקדקין עליו בדברים לאיים עליו שיפרוש, כי בזה אנחנו משקרים אותו בעצם, אנחנו מצד אחד מנסים להשעות אותו כי קשים גרים לישראל כספחת, ומצד שני אנחנו לא מעוותים לו את התמונה.

אנחנו רואים את זה בחוש בפועל אצל גרים ובעלי תשובה שציירו להם את היהדות בצורה כל כך מתוקה ונעימה, וכשהם מגיעים בשטח לכל מיני התמודדויות בעניני תורה ומצוות לא רק שהם לא מבעטים והם אומרים מקח טעות, אלא הרבה פעמים הם מבקשים להחמיר יותר מהחיוב, כך המציאות, כי באמת כך הוא, ככל שרק נסביר את דברי החזו"א זה המציאות מה שבאמת בשטח ובהרגשת הלב של כל מי שמתקרב ליידישקייט. ואותם אלה בודדים שכן נשרו וחזרו לסורם זה אותם אלה שהחמירו על עצמם בצורה לא פורפרציונית למה שבאמת מדרגתם ולמה שבאמת התורה דורשת מהם, וזה אשר גרם להם לחזור לסורם.

ונראה עוד איזה גמ' מעניינת מאוד (שבת לד,א), נכרי אחד שרצה להתגייר על מנת שתלמדני את כל התורה כולה על רגל אחת, וכשהוא בא לפני הלל הוא גייר אותו ואמר לו "דעלך סני לחברך לא תעביד זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור", כך כתוב בגמ'. הראשונים שואלים; איפה יש כאן קבלת מצוות, הרי הוא רצה משהו קל על רגל אחת, ובסוף פתאום יש דברים שהוא לא חשב עליהם? כתוב בראשונים שהלל הרגיש בו שלמעשה בהתחלה הוא ירצה להרגיש קל, אבל למעשה הוא ירצה את הכל, זה נקרא קבלת תורה ומצוות.

אבל עדיין לכאו' יש לעיין, לכאו' הלל לא אמר לו את האמת, הוא מראה לו כאן עיסקה שהוא לא רצה, הוא רצה על רגל אחת, והוא מכניס אותו כאן למשהו שמתרחב בסוף להרבה מאוד, מה הפשט בזה?

רק הביאור הוא פשוט, הלל הרגיש שהוא רוצה להתגייר והוא הולך על דעת לקחת את אתגרי היהדות, אבל קשה לו לשמוע מראש את כל הקשיים, כמו שכל אחד יודע שלא יהי' נוח לחתן וכלה לשמוע בהדרכות את כל אתגרי הנישואין בשלב הזה שהם חתן וכלה, אל תדבר איתי על זה, הם רוצים לשמוע כעת רק את השמחה וטוב לבב, ועל כן הצורה שהלל עשה איתו זה לא איזשהו תכסיס להפיל עליו דברים שהוא לא רצה, אלא הצורה שהוא אמר לו זה באמת הצורה הנכונה, כי נוח לאדם כשהוא הולך לדבר שבכללותו ובמסקנתו הוא דבר טוב ונעים להתחיל אותו בהרגשה טובה ונעימה, ודיה לצרה בשעתה, כשיגיע ההתמודדויות הוא יתמודד עם זה, ואין כאן חטא לאמת לצייר לו את זה בצורה שזה נוח וקל.

ובאמת בגמ' שם יש כמה סיפורים על גרים, ובסוף הגמ' מביאה שם שכשהם נזדמנו אותם גרים ביחד הם אמרו "ענוונתנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה", והרי בדרך כלל היה יכול להיות שהם יגידו; בשעתו עשו לנו רמאות, הלל עשה איתנו רמאות! אבל בסוף סברנו וקיבלנו, בסוף ראינו שזה טוב! אבל לא את זה הם אמרו, אלא הם אמרו "ענוונתנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה!" הם לא ראו בזה איזשהו צד שהיה כאן משהו לא ישר רק שבסוף בדיעבד זה טוב, אלא הם דיברו על זה כמשהו של לכתחילה, כי באמת הרצון והמטרה שלהם האמיתי היה מראש לקבל את עול תורה ומצוות, רק נוח לאדם בהתחלה להרגיש רגוע ושמח ולא להיכנס מראש להרגשות של חלקים שידרשו התמודדויות, כמו שאמרנו שלחתן וכלה לא נוח לשמוע את כל ההתמודדויות שצפויות להם בחיים רגילים של כל חתן וכלה שנכנסים לחיים.

גם בסיפור הבא שיש שם בגמ', סיפור שלכאו' יש בו עוד יותר לתמוה, וכך מובא: "מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש ושמע קול סופר שהיה אומר "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד" (שמות כח, ד), אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול... בא לפני הלל גייריה, אמר ליה [הלל]: כלום מעמידין מלך אלא מי שיודע טכסיסי מלכות, לך למוד טכסיסי מלכות, הלך וקרא, כיון שהגיע "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא) אמר ליה: מקרא זה על מי נאמר, אמר ליה: אפי' על דוד מלך ישראל, נשא אותו גר קל וחומר בעצמו ומה ישראל שנקראו בנים למקום ומתוך אהבה שאהבם קרא להם "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב) כתיב עליהם "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר א, נא), גר הקל שבא במקלו ובתרמילו על אחת כמה וכמה" - והוא פרש מהרעיון הזה להיות כהן גדול, הוא הבין שזה לא דיבר הכתוב בהווה שהוא הולך להיות כהן גדול. לכאו' מה קורה כאן, הרי הלל לכאו' אמר לו דבר לא נכון, שהוא הולך להיות כהן גדול?

הפשט הוא כך, הלל הרגיש שהוא רוצה לקבל יהדות בלב שלם, רק נוח לו להרגיש שזה משהו נוצץ ומבריק ושהוא הולך למשהו מאוד נוצץ ומבריק, הלל הרגיש בו שבאופן כללי הוא היה מקבל את זה גם בלי הברק הזה של להיות כהן גדול, עיקר רצונו זה גם בלי זה, רק שבהרגשת הלב זה מקל לו את ההתחלה להרגיש שזה נוצץ ומבריק והוא הולך להיות כהן גדול, אבל בעצם מספיק לו המעלה של יהודי רגיל, ולכן מה שהלל עשה איתו זה לא היה רמאות ושקר, ושוב כפי שבאמת הגמ' מביאה שבסוף נזדמנו גרים למקום אחד ואמרו "ענוונתנותו של הלל קירבתנו תחת כנפי השכינה", והם לא אמרו שהוא עשה איתנו איזה חכמה רק בסוף זה השתלם, אלא הם דיברו רק חיובי על מה שהיה כאן, כי כך באמת ההרגשה.

ככל הדברים והחזיון שכתב החזו"א איך להנחיל את החינוך לילדי ישראל, כך הוא ההרגשה והנכון גם למבוגרים וגם החזו"א עצמו חי בכזה צורה, כמו שהחזו"א כותב בעצמו בפ"ד מאמו"ב, לא נאריך כעת לבאר את כל הקטע הזה אבל נשמע את מה שהוא כותב, הוא כותב: "אין תיקון המידות שולל מהאדם את אהבת עצמו, כי מציאות הנטיה לכבוד ולעונג היא מציאות חיובית בהרכב המכונה הנקרא אדם, ואין שלילת הנטיות האלה בניית נפש האדם אלא סתירת הוויתו, המוסר אומר לאדם אהוב את עצמך ורכוש כבוד, אבל דע לך מה אושרך עלי חלד ומה כבודך, אין כבוד אלא תורה, אין כבוד אלא ענוה, אין כבוד אלא עזיבת הכבוד, אין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות ולהיות נכנע לה' ולתורתו תכלית החיים בעולם הזה ובעולם הבא", עכ"ל החזו"א.

אמנם לכאו' כששומעים את הדברים האלה, שאין כבוד אלא עזיבת הכבוד, ואין אושר רק להשתחרר מנטיות טבעיות, זה יכול להטעות כאילו דרך התורה היא כבידה וגודרת בפני תענוגי החיים, ואמנם מי שלא שייך לדרגה כזאת הוא באמת לא אמור לנהוג כן, אבל מי ששייך והוא קרוב להגיע לזה הוא מרגיש באמת את מה שהחזו"א כותב שזה טוב בעצמותו, ואמנם זה אתגר והתמודדויות אבל באמת הדרגה הזאת בסופו של דבר היא הדרגה שהוא אוהב את עצמו ורוכש כבוד ברמה מרוממת כזאת שכבודו ואהבת עצמו ואושרו ועינוגו הוא כפי המסקנות שכתובות שם ב"אמונה ובטחון". וזה באמת הצורה של מסקנת המציאות של חיי תורה ומצוות כל אחד כפי דרגתו עד לדרגה גבוהה כל כך שזה באמת מתאים לאופי ולטבע נפש האדם.

אמנם להגיע לזה זה דורש כל מיני התמודדויות, כמו שנגיד, אדם מנהל מפעל מאוד רציני והוא מרויח הרבה רווחים, אבל יש לו כל הזמן כל מיני אתגרים והתמודדויות בניהול המפעל ובדרך לקידום העסקים שלו, וכי הכל הולך לו בקל?! האם אין לו ענינים של התמודדויות או לפעמים מתחים בסגירת העיסקאות ובצורת הניהול?! ולפעמים יש קשיים ועליות וירידות, אבל בסך הכל הוא לא מרגיש צרה ועונש בניהול המפעל, אלא הוא מרגיש אתגר והתמודדות בדרך להצלחה.

באמת שכל הדברים האלה כתובים כבר בתורה עצמה, כשהתורה מתארת במעמד הר סיני: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי; וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ; וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה'; וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה..." (שמות יט, ג-ח). זאת אומרת שהצורה איך שהם הרגישו ואיך שהיה באמת במתן תורה זה צורה מרוממת וגדולה, זה צורה של שמחה וטוב לבב.

אמנם ודאי שהיה שם קולות וברקים, כי תורה זה ודאי דבר גדול ואחראי, אבל גם חופה זה כך, כשיש חופה, חתן וכלה, זה אוירה מאוד רצינית ואחראית, זה לא שהולכים כאן לאיזה חיי הוללות והפקרות, כי עצם הענין של נישואין זה דבר מאוד גדול ואחראי ויש בו מן הרצינות, אבל זה לא פוגם בהרגשת השמחה והנעימות בדבר עצמו, כי הדבר עצמו הוא מלא טוב ושמחה.

גם מצינו עוד דבר מעניין מאוד בפסוקים ב"נחמיה", "קוּמוּ בָּרְכוּ אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם מִן הָעוֹלָם עַד הָעוֹלָם וִיבָרְכוּ שֵׁם כְּבֹדֶךָ וּמְרוֹמַם עַל כָּל בְּרָכָה וּתְהִלָּה; אַתָּה הוּא ה' לְבַדֶּךָ אתה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם וְכָל צְבָאָם הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ..." (נחמיה ט, ה-ו), אח"ז כתוב שם "וְעַל הַר סִינַי יָרַדְתָּ וְדַבֵּר עִמָּהֶם מִשָּׁמָיִם וַתִּתֵּן לָהֶם מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים וְתוֹרוֹת אֱמֶת חֻקִּים וּמִצְוֹת טוֹבִים; וְאֶת שַׁבַּת קָדְשְׁךָ הוֹדַעְתָ לָהֶם וּמִצְווֹת וְחֻקִּים וְתוֹרָה צִוִּיתָ לָהֶם בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדֶּךָ; וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם..." (נחמיה ט, יג-טו). הצורה איך שמוזכרת התורה זה בצורה שהיא נעימה ושמחה, כי כך זה באמת, ככל ההסברים איך שיהיו זה גם הצורה איך שהתורה מקרינה.

הפסוקים האלה ב"נחמיה" זה הנוסח שרגילים ביו"ט שחל במוצ"ש לומר בנוסח תפילת "ותודיענו": "ותודיענו ה' אלוקינו את משפטי צדקך, ותלמדינו לעשות חוקי רצונך, ותתן לנו ה' אלוקינו משפטים ישרים ותורות אמת, חוקים ומצוות טובים, ותנחילנו זמני ששון ומועדי קודש וחגי נדבה, ותורישינו קדושת שבת וכבוד מועד וחגיגת הרגל, ותבדל ה' אלוקינו בין קודש לחול, בין אור לחושך, ובין ישראל לעמים וכו'". זה הכל מיוסד על אותם פסוקים ב"נחמיה" שבעצם מתארים את זה, כי זה הצורה של המסקנה הכוללת של מציאות חיי תורה ומצוות.

וכמובן שממילא ודאי שלילדים בתחילת הדרך לפני שהם בכלל מכירים את היהדות צריך לתאר להם את היהדות באופן כללי כמו המסקנה הסופית של זה, וכך הוא גם המציאות בכל המשך החיים, גם אחרי שאנחנו כבר מכירים וחיים את כל החובות שיש בקיום תורה ומצוות, הצורה והמבט הכללי שזה נעים ומרנין לב, וכשיש התמודדויות חוגרים עוז רוח ותעצומות.

מעניין אמנם, יש כאלה שהמבט וההסתכלות שלהם, שלמעשה "תכלית" היהדות זה קשה, הם מרגישים, סוף סוף הם גילו את הסוד שמסתתר, אבל סך הכל יידישקייט זה דבר קשה! זה מצוי אצל טיפוסים פסימיים שהם מסתכלים גם על כל החיים בצורה כזאת, נראה להם שהחיים זה משהו קשה ולא טוב, אבל זה מגיע מאיזשהו עיוות חשיבתי שהוא מפריע להם את כל נעימות החיים עצמם ואת נעימות תורה ומצוות. אולם אנחנו רואים שבני אדם שמאוזנים בריגשותיהם ובדעתם שהם רואים את החיים בכללות כטובה, למשל, איך המבט של בני אדם מן היישוב על ילדים? ההרגשה בכללות היא טובה, למרות שיש המון המון אתגרים וקשיים בחינוך, המבט הכללי והנכון של כל הורים מאוזנים הוא מבט חיובי, מבט חיובי על ילדים, מבט חיובי על החיים, ומבט חיובי על תורה ומצוות.

עוד יש כאלה, שלא מחמת איזה הבנה בשכל יש להם איזה הסתכלות פסימית שגורמת להם להרגיש לא טוב, אלא יש להם הרגשות שדרך התורה כבידה ולא כ"כ נעימה, מה ראוי להגיד להם, האם להגיד להם איזה תוכחה, שאתם לא בסדר שכך אתם מרגישים? המציאות היא, שאלה שמרגישים כך, בסוג ציבור שנמצא כאן, אלה שמרגישים כאלה הרגשות, הבעיה שלהם היא לא מחמת שהם לא ברמה להרגיש חיובי ונעים ביחס לתורה ומצוות, כי הרגשה חיובית ונעימה ביחס לתורה ומצוות קיימת גם אצל בעלי בתים ערליכער'ס שכך הם מרגישים, ואלה שלא מרגישים כך מתוך ציבור הבני עליה שלנו, זה לא מחסרון ומאיזשהו שורש לא טוב, אלא מאיזשהו קוצר רוח בחיים שלו, יש לו איזה קוצר רוח וכל מיני לחצים ומתחים בחיים או בסדר יום שלו, וזהו כמו שרבינו יונה כותב ב"שערי תשובה" (ב' ט'): "כי יש לו לזקן ליהנות במאור השמש ואל תקצר נפשו עליו, כי קוצר נפש מונע את האדם ממלאכת שמים"- זאת אומרת שכשאדם במצב שהוא לא נהנה מהחיים, שהחיים שלו הם בעומס ובחוסר יכולת ליהנות מהחיים, זה גורם לו גם למנוע אותו ממלאכת שמים.

יש כאלה שסבורים, שמה שקוצר נפש מונע ממלאכת שמים זה כאילו מפריע מלבצע בשטח את מלאכת שמים, אבל לא זה הפשט, אלא קוצר הנפש מונע את רחבות ורצון ונעימות ושמחת הלב בעניני מלאכת שמים, ולכן זה קשה, רק צעירים יש להם את הכח להילחם ולעשות בכל זאת, וזקן כמו שרבינו יונה כותב, כשהוא במצב של קוצר רוח אין לו כח בכלל לעשות מטלות קשות.

שאלה:...

יכול להיות גם בגלל זה, אבל הרבה פעמים זה מגיע מתוך זה שהוא הירבה על עצמו עומסים שגורמים לו קוצר רוח ועבודה קשה, והוא לא במצב מאוזן, הבריאות שלו, המצב האישיותי שלו הוא לא במצב מאוזן, וזה גורם לו את הקושי הזה.

רק אולי נסיים, החזו"א היה מגיע לבחון בישי"ק "תפארת ציון", והרב שטינמן היה מספר שהוא תמיד היה עושה מבחנים מאוד קלים, וכשהוא היה רואה לפעמים בחורים שכמעט לא השתתפו בתשובות, והוא הבין שהם לא כל כך יודעים, הוא היה מחפש לשאול איזה שאלה קלה שהם בטוח ידעו עליה והם ירגישו מצליחים. לכאו' למה לא לעשות מבחן מאתגר שהם יתכוננו חזק כדי שידעו חזק את הלימוד? רק החזו"א אחז, שכשתלמיד ירגיש את עצמו מצליח, זה יותר יזרז אותו ללמוד ויותר יועיל מאשר להוכיח לו שהוא לא משקיע והוא לא יודע מספיק.

ובכלל מה שהחזו"א כתב במכתב שאיתו התחלנו, שכל דבר שגורם עוצבת רוח זה תחילת הדרך להטות מהמסילה, בכלל זה כל דבר שגורם לילד או לחניך או לנער להרגיש לא מצליח זה מזיק לו. ושוה לחפש את הצורה שבה הוא ירגיש מצליח ושהוא ירגיש שיש לו הצלחה בלימוד, כי זה מה שמאתגר אותו להצליח, יותר מאשר כשנעמיד לו אתגרים שהוא יודע עד כמה נכשל ועד כמה הוא לא יודע, כך החזו"א נהג למעשה, וכך הוא הדרך הנכונה, ובזה נצליח הן בחינוך הילדים, והן בעליה של עצמינו.