מוסר מעציב או משמח 2

אולי רק נסיים באיזשהו ענין חשוב שזה קצת גם מעניני דיומא, אנחנו שרויים לצערינו בצער ובאבל על המשגיח שנפטר, ראינו אצלו איזשהו תופעה מאוד מעניינת, יש הרבה מה לדבר על גדלותו בתורה והיותו ת"ח מובהק, ושצורת הכרתו בבחורים היתה ע"י שמדבר עמם בלימוד, וזה קבע אי הם שייכים לבועדים פרטיים, ומאות מאות בני עלייה גדולים בחורים ואברכים דבקו בו וממנו ומחמתו עלו ונתעלו והיו עמו בקשר כל השנים ושאלו לעצתו בכל אשר יפנו. אבל נדבר על נקודה אחת שקשורה לענין! מצד אחד ראינו אצלו רצינות ודרגות גבוהות באמונה ובעבודת ה' מיוחדת, מצד שני הוא היה יהודי עליז ושמח ואפי' עם הומור וברמת עליזות שפעמים צעירים בני י"ח או כ' ימנעו את עצמם מכזה עליזות בחושבם שזה לא מתאים לעובד ה', מה קורה כאן?

הרב וולבה כותב שרבי ירוחם היה אדם מאוד שמח. וכך גם רבי יחזקאל יש כמה מקורות מכאלה שהכירוהו שהוא אמר שהוא לא מבין מה זה עצבות, והסגנון הרציני והתובעני שלו היה כלפי כאלה שלא מכירים חובתם ועבודתם להבוית"ש מחמת האגו שלהם, ואילו כלפי כל מיני אנשים פשוטים שעושים כיכולתם ודרגתם בעבודת ה', הוא אחז שאין תביעות עליהם ודיבר איתם בפנים שוחקות ומאירות.

סיפר לי יהודי בעל בית, שהקים את הביהכנ"ס של המשהדים, שכשהיה מדבר עם רבי יחזקאל הוא היה מנשק אותו, והיה לו חיבה גדולה אליו, הוא אחז שהוא ירא שמים כפי מה שהוא והיה מאיר לו פנים, והתביעות החזקות בשיחות שלו היו כלפי כאלה שיש להם איזשהו גאוה ולא מכניסים את עצמם מספיק לעול מלכות שמים, אך כלפי מי שלא היה לו תביעות היה מאיר פנים וכולו שמחה. גם ידוע שיום אחד כשהוא אמר בברכות השחר "שלא עשני גוי" הוא התחיל לרקוד, ורבי דוד עמד והסתכל איך שרבי יחזקאל רוקד באמצע הישיבה. גם אנו רגילים לשמוע כל הזמן ממרן רה"י שליט"א על חשיבות לימוד המוסר ושזה משמח ומחיה נפשות.

 והנה הצעירים הבחורים אומרים שמוסר מדכא כי הוא מגלה להם כל הזמן את בעיותיהם מגרעותיהם ועבירותיהם, וצריך להצטער על כך, ואיך לא יצטערו ועוד ישמחו בזה, אתמהה? והזקנים אומרים שמוסר משמח שהרי עוזר לנו לתקן את עצמינו ולהתעלות, לעדן את מידותינו לפרוש מן החומריות להתחזק ביר"ש וכו', והצעירים אומרים שהזקנים לא עונים לנו על השאלה, והקושי שיש לנו במוסר שהוא מראה ומוכיח לנו שוב ושוב עד כמה אנו לא בסדר ויש יום נקם וישלם, ואיך לא נתעצב כשהמוסר טופח לנו בפנים את חולשותינו ואת היותינו לא בסדר.

ומהו סוד הענין ומהו פשר הדבר? האמת היא שלזקנים כ"כ פשוט שהאדם כל ימי חלדו יש לו מה לתקן ויש לו חסרונות, כי "יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח, כא), ופירש"י שם משננער ממעי אמו ניתן בו יצה"ר.

ובמבי"ט בספרו "בית אלקים" (שער התשובה פרק ב'): "שהאדם כמעט מוכרח לחטֹא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא מצד היותו מצד גופו מחומר עכור, א"כ הכרח הוא שתקבל תשובת השב מחטאו, כיון שאתה סובל כל העולם, ואם לא כך בריאת עולם היא לבטלה, כי א"א מבלי שיחטאו האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא יתברך אינו חפץ בהשחתת עולם ולכך ראוי שימחול", עכ"ל.

ושם (פרק ט"ו): "התשובה מועיל לעולם, אבל מר"ה ליום הכיפורים מועילה יותר ומקובלת, גם כי לא תהי' כ"כ תשובה גמורה וכו', וראוי לתת טעם בזה וכו', ולזה אומר כי נתיחדו אלו הימים שתהיה התשובה מקובלת יותר בהם להיותם בזמן בריאת העולם, כי בזמן בריאת העולם רצה הא-ל יתברך והסכים לקבל תשובת השב בתשובה, להיות בריאתו עפר מן האדמה ויצר לב האדם רע מנעוריו, וא"א לו מבלי שיחטא, ואם לא היה מקבל התשובה היתה בריאת העולם לריק, שאי אפשר שלא תהיה רבה רעת האדם בארץ, וישחית הא-ל את העולם. וזה שאמרו [פסחים נד.] ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם התשובה, כי קודם שנברא העולם הסכים לקבל תשובת השב מחטאו, שאל"כ לא היה בורא עולם שלא היה יכול לעמוד, ולכך בזמן שנברא העולם זוכר הא-ל ית' שעל מנת כך בראו שיקבל התשובה. וגם כשעומד בכסא דין בפלס ומאזני משפט ביום שנברא העולם במזל מאזנים, וגוזר על כל באי העולם מה שראוי לבֹא עליהם בדין ומשפט, עם כל זה בזכרו תנאי שהתנה עם מעשה בראשית בקבלת התשובה כנזכר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים לקבל תשובתם שלא להעניש אותם כפי חטאתם וכו'. וגם ביום הדין שהוא יושב על כסא דין אינו מפשפש וחוקר על העוונות כל כך כמו שמפשפש וחוקר על הטובות שעושה האדם כדי לתת לו שכר הרבה על עשיית המצוות וכו', וכשרוצה הא-ל לעשות משפט בחוטאים הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כל כך אלא בחטא דרך כלל ולא בפרטי הדברים שבשעת עשיית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור, ובענין שכר המצוות אינו כן, אלא שחוקר על הדברים הפרטיים שבענין המצוות שעליהן תגדל השכר להרבות שכר הצדיקים", עכ"ל.

ושם (פרק א'): "והנה בני נֹח כי אזהרותיהם מועטות שהם ז' מצוות בני נח, נענשו על הקלה שבהם עונש מיתה, וכאמרם ז"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, מפני שיכולין להמלט שלא לעבור על אזהרות מועטות, אבל ישראל שיש להם שס"ה מצוות ל"ת והנמשך מהם, לא יוכלו להיות נשמרים מבלי שיעברו על קצתם, ולכן הקדים להם הא-ל יתברך רפואה למכתם והיא התשובה, ומזה הצד תשובת ישראל היא קרובה להתקבל וכו', עכ"ל.

ואמנם ודאי דצריך תשובה על כל נדנוד חטא, והרי בכל יום אנו מבקשים ג"פ סלח לנו אבינו כי חטאנו, אך הזקנים אינם רואים את אותם חסרונות ככשלון החיים, ואף שאין זה אונס ממש מ"מ אין זה גורם להם לעצבות, כי הם יודעים שהאדם כל ימי חלדו יש לו מה לתקן ויש לו חסרונות, וכיון שבחרו בדרך טובה ועוסקים ומחפשים איך להתקדם לכך אינם צריכים להרגיש עצמם שחייהם בהפסד, ואדרבה ע"י לימוד המוסר הם מתחזקים ויודעים שהרבה דברים זה עבודת חיים להגיע לשלימות ולא בזמן מועט מגיעים לזה. ואין זה פוסל את האדם, כהא דכל אחד דאף בני זוג שחיים באהבה ואחוה ושלום ורעות לא יימלט מקרים שיש איזה פגיעה ומתח ומבקשים סליחה ומתפייסים ואינם רואים את חייהם ככשלון, אף דכשקורה מקרה יש מן הצורך לבקש סליחה כדי להתפייס. וכן ילד קטן לא יימלט שפעמים יתנהג לא כהוגן ויבקש סליחה ויתרצה בזה, ואין ההורים או המורים רואים את מצב הילד ככשלון בחינוכו בזה שקורה פה ושם איזה מקרים שנתנהג לא טוב. גם יודעים הזקנים את דברי השע"ת (שער שני אות י') "דמי אשר קיבל במחשבתו ויגמר בלבבו להיות עושה ככל אשר ירוהו תופסי התורה וכו' אשריו שיצדק נפשו בשעה קלה. והם גם יודעים, שכיון שהם בחרו בדרך החיים והטוב כבר הם רצויים לפניו ית' ומיקל בתשובתם.

ואילו הצעירים, פשוט שהם צריכים להיות כל הזמן במצב טוב וכל שמוצאים עצמם באיזה ענין שהם לא טובים זה בעיניהם עוון ועבירה ומוכיח על כשלונם ונפילתם, והם מרגישים שהם אוספים לעצמם חטאים ועוונות כל החיים, ולכך הם עצובים, והמוסר מדכא אותם יותר להרגיש עצמם בעיקרם במצב לא טוב, ומרגישים עצמם הולכים כסומא בארובה עד עת האספם אל עולמם, והאמת תטפח על פניהם ויבואו על עונשם.

והאמת כהזקנים! שענינים אלו הם עבודת חיים, ואינו רע בזה אף שנכשל פה ושם, כל שהוא בחר בטוב והוא בדרך עלייה ועוסק בלעלות בתוי"ש, אף אי קורה מקרה שנכשל בעבירה ממש, ולזקנים סוד זה פשוט, ולצעירים פשוט ההיפך.

עוד זאת סבורים הצעירים ששמחה ועליזות חיים מוריד מרצינות הנדרשת ליראת שמים, וגם נחשב שנהנה מידי מעוה"ז, ופעמים מרגישים כעין פריקת עול כשאינם ברצינות אלא בשמחה. וכל זה אינו נכון! כי להיות ביראת שמים ובשמחה ועליזות אין זה סתירה, נתבאר במק"א שיר"ש אינה בתורת היכ"ת לא לעבור עבירות, אלא היא צורת קשר והופעה של יראה מול אדונו, שכך הוא בטבע תלמיד לעמוד ביראה לפני רבו ומופיע לפניו בצורה שנרגש היותו תחת עול רבו ושאינו שווה לו אלא תחתיו, והוא תאב בטבעו להתנהג מול רבו בהופעה שכזו ומרגיש טוב ושמח בזה, וזהו צורת כבוד שמים שישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם, ויחשקו ויתאוו ליראה ממנו ולאהבה אותו, ואך אצל מלאכים חיל ורעדה יאחזון מאימת מלכותו ית', לפי שאצל מלאכים אין זה גורם להם שיתוק והעדר חיות ובזה זהו כבודו ית' שירעדו מרוממות מלכותו, אך אצל ברואי מטה לחיות בחיל ורעדה עושק את הנפש ואת שמחת החיים ואין זה כבוד שמים שכך תהי' הצורה של ברואיו אליו.

וב"דרך ה'" (ח"ב פרק שמיני): " כי הנה המצב הטוב של העוה"ז באמת הוא שיהיו בני האדם דבקים לחכמה ועוסקים בעבודת בוראם ויהיה האמת גלוי וברור וכו', ולא תמצא עבודה בעולם בלתי אליו ית' וכל המדות הטובות תמצאנה ותגברנה ותרחקנה המדות הרעות ותמאסנה. וכנגד זה תרבה השלוה וההשקט וכו', ויהיה האדון ב"ה משרה כבודו בגילוי בעולמו ושמח על מעשיו ומעשיו שמחים ועלזים לפניו. וההפך לכל זה בהיות בני האדם שטופים אחרי התאוה ומואסים בחכמה ורחוקים ממנה ולא פונים לעבודה כי אם מעט או כלום וכו', והמדות הטובות נעדרות והמדות רעות נמצאות מאד. וכנגד זה ההשקט חסר ואין שלוה וכו', והאדון ב"ה מסתיר כבודו מעולמו וכו', ואין הקב"ה שמח על מעשיו, ואין בני האדם שמחים לפניו, ולא מכירים ויודעים מה היא שמחת הבריות לפני בוראם", עכ"ל.

הנה מבואר להדיא שצורת הקשר וההרגשה שבין הקב"ה לעמ"י בעוה"ז כשהולכים בדרך ה', והבני עלייה ודאי שייכים להנהגה זו, היא בשמחה ובטוב לבב ובשמחה הדדית, כמלך ועם כשהמלך רחום ומטיב לעמו ושמח בהם ובשמחתם, והם שמחים ועלזים בו ובשמחתו. וכפי אשר היה בימי שלמה המלך שכתוב בפסוק "יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם לָרֹב אֹכְלִים וְשֹׁתִים וּשְׂמֵחִים" (מלכים א' ד, כ) וממשיך הכתוב "וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת" וגו' (שם א' ה, א) "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה" (שם א' ה, ה) "וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלִַם כָּאֲבָנִים" (מלכים א' י, כז). והנה צורה זו אינה שייכת בייחוד לשלמה המלך, אלא זהו המצב הטבעי והרגיל של עם ישראל בהיותם עם ה' הולכים בדרכיו טרם שחטאו, כמבואר שם "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר נָתַן מְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֵּר לֹא נָפַל דָּבָר אֶחָד מִכֹּל דְּבָרוֹ הַטּוֹב אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד מֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (מלכים א' ח, נו), וברש"י ומצודות שם: והיכן דיבר? הנה זהו מה שאמר "וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים יב, י), וזהו כבוד ה' שיהיו עמו בהשקט ובטח ושמחה ועליזות בו בתורתו וביראתו, ואף עניני עוה"ז בשלוה והשקט ובשפע של טובה וברכה, וזוהי צורת עובד ה' שירגיש כן, והמוסר עוזר לו לגלות את אשר צריך לתקן בלא שירגיש את עצמו רע וכשלון, כי לא בזה חפץ ה' וככל האמור בזה.