עניני חינוך - ריאלי מול דמיוני - ואב ששנא את בנו

כשאנחנו מתבוננים במציאות החיים אנחנו רואים שאנשים שמתפתחים זה אנשים שיש להם חלומות, אנשים שיש להם חלומות הם בדרך כלל אלה שמתקדמים בחיים, אדם שהוא מידי ריאלי ומידי רציונאלי הוא לא גודל, הכח שמניע וממריץ את האדם להתקדם זה הידיעה שיש משהו שהוא יותר ממה שהוא עכשיו, יש לו מכח זה רצון ושאיפה להתקדם ולהגיע למטרה הזאת וזה ממה שממריץ אותו להשקיע, ובעצם הענין הזה זה איזשהו דמיון איזשהו חלום, יש לו רצון ושאיפה וזה מה שממריץ אותו ודוחף אותו להשיג את המטרה הזאת.

המציאות היא שהרבה אברכים ואפילו בני עליה כשהם יתבוננו הם יראו שבעצם לא מידי הרבה זמן הם לומדים ביום, הרבה זמן מהיום הולך לאיבוד כך המציאות, מציאות החיים והמורכבויות של החיים גורמת שהרבה זמן הולך לאיבוד. השאלה היא: האם זה טוב לחשבן את זה או זה לא טוב? המציאות היא שהרבה פעמים אם אדם שם לב מה שבאמת קורה איתו הוא פשוט יהיה בהלם! מה קורה, כמה שעות אני לומד וכו', נמצא שהמציאות היא שמה שהוא כן מרגיש טוב זה בעצם חלום, לוּ הוא יהיה ריאלי ורציונאלי הוא ממש לא ירגיש שהוא מתקדם והוא לא ירגיש שהוא מגיע למשהו, וזה המציאות שאלה שהם מתחילים לחשוב מידי מציאותי זה גורם להם להפסיק להשקיע ולהתחזק, המציאות היא שעודף ריאליות ועודף רציונאליות זה האמת של השקר, כי זה יוצר קרירות זה יוצר ארס של "אשר קרך" וזה גורם נפילות, ואנחנו נראה תיכף איך זה שייך גם לעניני חינוך.

יצא פעם לראות על איזה יהודי בעל תשובה שהוא מספר את ההיסטוריה של החיים שלו, הוא מספר שבעיקרו הוא נולד לבית דתי לא חרדי, וקרה איתו שבשנות נערותו הוא היתדרדר בעבירות ובכישלונות, אבל עדיין הוא הרגיש את עצמו דתי, עד שיום אחד אמר לו איזה אדם - והוא מספר שאחרי זמן קלטתי שהאדם הזה בלי כונה היה בעצם השליח של היצר הרע - האדם הזה אמר לו; תגיד לי מה אתה מרמה את עצמך כאילו אתה דתי?! את מי אתה מרמה?! כך הוא אמר לו, והוא מספר שזה גרם לו שהוא הוריד את הכיפה מהראש, כי אמרתי לעצמי: הוא בעצם צודק! מה אני מרמה את עצמי כאילו אני דתי?! וזה גרם שהוריד את הכיפה מהראש ונהיה לא עלינו חילוני גמור, עד שבמשך הזמן נהפך הגלגל [היה לו איזה זכות אולי זכות אבות] שהוא בסוף כן חזר בתשובה. עכ"פ מה גרם לו לנפילה הגדולה? מה שגרם לו לנפילה הגדולה זה ריאליות יתר, מה שבעצם הוא יצא מהדמיון והחלום שעדיין יש בו משהו, והוא כאילו בעצם קלט את המציאות, וכשהוא קלט מידי את המציאות זה גרם לו ליפול עוד יותר.

המציאות היא שאנחנו רואים שאלה שמדברים מאוד ריאלי, והם אומרים; באמת מה לשם שמים, אנחנו רוצים כבוד! הכל נגיעות! למישהו איכפת ממשהו?! מה שמענין את האנשים זה רק כסף וכבוד, תבדוק ותראה שזה כך, שום דבר לא לשם שמים, יש אנשים שכך מדברים. מה הם עושים בעצם בדיבורים האלה? הם חותכים את עצמם בסכין של האמת, הם לוקחים איזשהו סכין שקוראים לו אמת והם חותכים את עצמם עם זה לחתיכות, כשזה ברמה גבוהה אנחנו רואים שהמידי ריאלים האלה הם בסוף מתפתח אצלם השקפות של בעלי בתים ממש, הם נהיים ממש בעלי בתים ומפסיקים בכלל לדבר בסיגנון של בני תורה.

ומה באמת האמת בכל המציאות הזאת?

כידוע היה איזשהו אחד לפני איזה דורות בדורות האחרונים שהיה פסיכולוג גדול, והוא חפר באדם והגיע למסקנה שהאדם זה תאוות שפלות ויצרים, בחפירות הארכיאלוגיות שלו במין האדם זה מה שהוא מצא, אבל הסיבה שהוא הגיע להסיק כך כי הוא באמת חפר במקום מסויים ובמבט מסויים וממילא הגיע למסקנה שלו, כי כשחופרים במקומות אחרים מוצאים באדם הרבה מעלות והרבה דברים גבוהים שזה גם נמצא, גם כשחופרים במעבה האדמה יש מקומות שיש שם אבנים וצרורות ולעומת זאת יש מקומות שיש שם אבנים טובות ומרגליות ומחצבי זהב וכסף, רק תלוי מה מחפשים ואיפה מחפשים!

באמת שהמציאות האמיתית שהאדם הוא מאוד מורכב ויש בו כל מיני כחות ומציאויות מנוגדים, אבל בוא נבדוק באמת; וכי באמת לא איכפת לנו כבוד שמים בכלל?! וכי אין לנו צער אם קורה איזה משהו שיש בו חילול ה'?! או אין לנו שמחה אם אנחנו שומעים על משהו שהוא ריבה כבוד שמים?! רק נכון שיש לנו עוד חלקים, ואי אפשר להגיד שהכל לשם שמים כי אכן יש בנו עוד כל מיני נטיות וענינים. והמציאות היא שמי שיש לו דמיון וחלום ומרגיש שיש לו שייכות ללשם שמים הוא מתקדם, ואפילו שכרגע דרגת הלשם שמים שלו היא לא לגמרי בחוש המישוש אבל מספיק שהיא קיימת באיזשהו אופן ורמה, וככל שהוא מאמין בזה זה גורם לו: א'- לא ליפול, וב'- אולי להתקדם, ואילו האדם הריאלי והרציונאל גם את מה שקיים הוא חותך עם האמת שלו.

אנחנו רואים למשל בציבור החסידי ששם זה מאוד בולט, שאפשר לראות שם לפעמים יהודי פשוט והוא מתעלם מהעבירות שלו ומהדברים הלא טובים, והוא ממשיך עדיין לדבר על אהבת ה' וכשהוא הולך להתפלל הוא מתפלל ברצינות, האדם הריאלי יגיד: מה הבלוף הזה?! אבל אז מה קורה איתו? הוא נהיה "פוסטער"! כשהמקביל לו בחוגים אחרים הוא פשוט פוסטער ומקולקל לגמרי, ואילו הוא מחמת החלום והדמיון שלו זה משמר אותו ברמה שלו, לוּ הוא יהיה ריאלי הוא היה נופל גם ממה שכן קיים אצלו.

היה מעשה שאיזה ת"ח גאון וצדיק הגיע לחזו"א והתאונן ואמר לו כך; הרי המציאות היא שיהודי בעל הבית שעובד הוא עובד הרבה שעות, ועוד חוץ מזה הוא גם קובע עיתים לתורה, א"כ אני שרק לומד פשיטא שלכל הפחות אני צריך ללמוד את מס' השעות הכולל של אותו אחד שעובד פלוס הזמן שהוא קובע עיתים לתורה, אבל אני מוצא את עצמי שאני לומד פחות מכלל השעות של העבודה והלימוד שלו ביחד של יהודי עובד שקובע עיתים לתורה, ולכך נפשו היתה מרה עליו על זה. החזו"א אמר לו; דע לך שהבעל הבית שלנו הוא בעל הבית טוב והוא יודע את המצב שלנו והוא לא דורש מאיתנו יותר מהיכולות שלנו, הרי אתה צדיק ואתה רוצה ללמוד יותר רק למעשה לא מסתדר לך, וזה באמת לא מסתדר כי הרי אם זה היה מסתדר היית עושה, דע לך שהבעה"ב שלנו הוא בעה"ב טוב והוא לא דורש יותר מזה, ובעצם זה עוד דוגמא איך מידי ריאליות יכולה בעצם לשבור ולהפיל את האדם.

בנושא הזה יש כמה וכמה דרגות, יש אדם שהוא חולם והוא חי בדמיון ברמה כזאת שגם דברים שממש לא בסדר נהפכים אצלו לטוב, הוא מרמה את עצמו שגם הדברים הרעים שלו זה כאילו לשם שמים, וזה ודאי דבר גרוע, אבל מי שהחלום שלו הוא שהחלק הרע שלו זה מועט ועיקרו זה טוב, מציאות כזאת שומרת את האדם מליפול ואפילו היא יכולה לעזור לו להתקדם.

מאידך יש כאלה שהם חולמים על דרגות רוחניות גבוהות והם באמת מדמיינים על מעלות גבוהות, וזה גורם להם לדרוש מעצמם הרבה, כי מתוך זה שהוא פיתח לעצמו איזשהו דמיון על דרגה רוחנית גבוהה אז הוא חושב מתוך זה שהוא לא זקוק לכל מיני עניני העוה"ז והוא גם יש לו כחות לדרגה שהוא בעצם חולם שראוי לו להיות, וזה גורם לו שהוא דורש מעצמו דרישות גבוהות וגם מגביל את עצמו, ולמעשה האדם הזה החלום שלו גורם לו לעשוק את גופו ונפשו, והוא מגיע לעצבנות, או שהוא מגיע למצב שבעצם הנפש שלו לא מקבלת את מה שהיא צריכה, אין לו מספיק מנוחת נפש ואין לו מספיק שמחה, וזה גורם לו בסופו של דבר שהוא לא מצליח להתקדם את מה שהוא צריך, ומרוב שהוא דימה את עצמו לאיזשהו מעלה שבעצם היא מידי גבוהה זה היה אצלו 'עושר שמור לבעליו לרעתו'.

מאידך גיסא; יש אדם שמרוב חלום הוא אפילו בכלל לא מחובר למציאות והוא סתם מרגיש טוב, זה גם סוג חלום שהוא ודאי לא טוב.

בעצם בכל הנושא הזה יש מצד אחד את החלומות הטובים ומצד שני את החלומות הלא טובים, מצד אחד יש גם את הריאליות הטובה שאדם צריך לא מידי לחלום והוא צריך להכיר את האמת, ומצד שני מידי ריאליות זה גם לא טוב כפי שדיברנו, וקשה באמת לתת בדברים האלה הגדרות ברורות, אין דרך חתוכה בדבר הזה, ובאמת כל אחד לפי מה שהוא צריך סייעתא דשמיא שקו האיזון שלו בין החלום למציאות יהיה בצורה מאוזנת, אבל לכל הפחות לדעת את הדברים האלה ולדעת שחטטנות יתר בדברים האלה לא מובילה את האדם למקום טוב.

בוא נראה למשל עוד דוגמא; כולנו מכירים כשמגיע אלול וימים נוראים, יוצא לשמוע ומסתמא כולנו מכירים את אלה שאומרים; נוּ מה זה הסיפור הזה, הרי אח"ז הכל אותו דבר, מה זה כל הרמאות הזאת? ומה קורה לאלה! אפי' להרויח את החלק המינימלי להיות יותר רציני ארבעים יום מתוך השנה גם את זה הם מפסידים מתוך כביכול ריאליות יתר ואמת יתירה, אפי' את הדרגה הכי פשוטה שלפחות תחיה איזה חודש ועוד עשרה ימים בצורה יותר רצינית גם את זה הם חתכו מעצמם וגם את זה הם לא פירגנו לעצמם מרוב האמת שלהם. אבל מצד שני מי שחי את הימים נוראים כמו איזשהו חלום של ילד בסוף חיידר בישיב"ק בלי לנסות לראות מה אני יכול בעצם משהו להתקדם, באמת רמת ההתקדמות שלו מהימים נוראים תהיה רק המציאות שהיה איזה תקופה שבו הוא היה רציני בלי שהוא ישאיר לעצמו משהו מזה להמשך השנה, זאת אומרת שצריך בכל דבר למצוא את האיזון ואת הדרך הישרה שיבור לו האדם.

אחד שרואה את עצמו שיש לו שייכות להתמדה, זה גורם לו להתאמץ לשמר את זה כי הוא מרגיש את עצמו שהוא שייך לדרגה של התמדה, אבל אם הוא מידי יעשה חפירות בשטח והוא יראה שקשה מאוד למצב שלו לקרוא התמדה הוא עלול ליפול מזה, אמנם מאידך אם הוא יהיה מידי מדומיין והוא מידי ירמה את עצמו הוא לא יעשה כלום, כך שתמיד הנושא הוא למצוא את האיזון בכל הענין הזה.

האמת היא שכל מציאות הימים טובים, המציאות של חגים וימים טובים זה איזשהו זמן להתחבר לחלום ולדמיון של דרגות גבוהות. אנחנו כעת לפני שבועות! כשמגיע שבועות זה זמן להרגיש "אשר בחר בנו מכל העמים" - הקב"ה בחר בנו מכל העמים ולנו בהוא בחר לתת את התורה שלו; "ורוממתנו מכל הלשונות וקידשתנו במצותיך", זמן של יו"ט זה זמן שמסוגל להרגיש את הדברים האלו ולהרגיש דרגות גבוהות.

זאת אומרת שהמציאות הזאת של לחשוב ולהרגיש גם דרגות גבוהות זה מציאות שמקדמת, בלי זה האדם נשאר באיזשהו מצב של פרווה ולפעמים גם נופל, ובאמת יוצא לפעמים לשמוע מכאלה שהם כבר אומרים הרי במחשבה ריאלית לפי הגיל והמציאות שלי אני לא רואה שאני הולך להגיע למשהו, ואז מה קורה לו? שגם את המועט שהיה לו הוא עוזב.

אבל פה אנחנו צריכים לדעת שיש עוד איזשהו הבדל גדול, והוא; בין החלומות שלנו ביחס לעצמינו לבין החלומות שלנו ביחס לילדינו! זאת אומרת כך, נגיד אדם שחולם לעצמו והוא שם את עצמו באיזשהו דרגה, והוא מנסה להגביל ולדמות את עצמו לאיזשהו דרגה יותר גבוהה יותר מהמציאות האמיתית של עצמו, ומתוך זה שהוא מנסה כך להרגיש את עצמו הוא מנסה להגביל את עצמו מכל מיני ענינים או לדרוש מעצמו כל מיני דרישות, אבל מצד שני מאחר שהוא לא בדרגה הזאת יש לו גם כחות בעצמו שדוחפים אותו למקום השני, שכן תרשה לעצמך לצאת מהדרגה הזאת כמו לצאת לנופש או ליסוע לים או להתבטל קצת והכל לפי הענין, ונמצא שסך הכל מתוך זה שכך קיים בו והרי קיים בכל אדם שני הצדדים של המטבע, ובזה אם הוא רק אדם טבעי ומאוזן ולא מידי כפייתי שאז זה תוקע אותו לגמרי, כפי הנראה יהיה לו הסייעתא דשמיא להגיע לאיזשהו איזון בין הרצוי למצוי ובין הדרישות הרוחניות הגבוהות שלו לבין המציאות של האישיות שלו וכו' וכו' וזה איכשהו מסתדר.

אבל פה מה קורה איתנו כשאנחנו יש לנו איזשהו חלום ושאיפות בנוגע לילדים, בזה אנחנו בעצם יש לנו איזשהו שאיפה ורצון מה יצא ואיך יראה הבית שלנו או איך יגדלו הילדים שלנו ואנחנו מנסים לנהל את הבית לפי החלום הזה, והרבה פעמים המציאות של הילד לא מתאימה לדרישה הגבוהה הזאת, אבל לאבא אין את ההרגשה לדעת זאת, כי כלפי הילד יש לו רק את ההרגשה של השאיפות והרצונות של עצמו מילדו, אבל את ההרגשות של הילד מה שהילד מצד עצמו יש לו גם נטיות לכיונים אחרים, ומה שהילד מצד עצמו לא תמיד הכחות שלו מאפשרים לו או נותנים לו את הדרישות שהאבא רוצה, את זה האבא לא מרגיש כי זה לא הוא עצמו, שאף אמנם כשהוא דורש מעצמו דרישות מעל הכחות שלו אם הוא רק אדם קצת טבעי הוא שם לב באיזשהו שלב שבעצם משהו קשה לו ולא נוח לו, אבל כלפי הילד את הקושי של הילד הוא לא מרגיש ואת הרצונות שלו מהילד הוא כן מרגיש, וזה יוצר את המצב של הלחץ הגדול על הילד מעל הכחות שלו, ובמקרים כאלה של הורים מידי שאפתנים שזה גורם להם להלחיץ את הילדים והם לא שמים לב את הצד הנגדי, כי גם אם לעצמם הם מתאימים איזה איזון אבל ביחס לילדים אין להם את האיזון הזה כי אין להם בהרגשה את הצד השני, בעצם בסופו של דבר ריבוי הלחץ יכול ליצור ממש בעיות ולהפיל את הילד ולגרום לו להתייאש מעצמו או לגרום לו כל מיני מצוקות ובעיות.

יוצא הרבה פעמים לשמוע מהורים [זה הורים כבר בגיל יותר גדול מרוב האברכים כאן], שהוא מדבר ככה בסערה שהילד שלו הבן שלו לא מגיע לתפילה לישיבה והולך לפעמים ללמוד בבתי מדרש אחרים, אני אומר לו; אולי תיזכר את עצמך בבחרותך איך אתה בדיוק היית כך ואעפ"כ אתה די מרוצה מעצמך היום, א"כ מה אתה דורש מהילד שלך את מה שלא דרשת מעצמך?! האם את עצמך אתה מרגיש היום למפרע כ"כ גרוע?! אז ידעת להגיד יפה יפה; אני צריך קצת לפעמים ללכת למקום שקט! אני כרגע באמצע הסוגיא ואני לא רוצה להפסיק כעת אז לא אתפלל כרגע בישיבה אלא אתפלל במקום אחר, א"כ מה אתה רוצה מהילד שלך?! אם לפחות אתה לא תראה לילד שלך שהוא בעייתי בנושא ורק תדבר איתו שיש מעלה בענין זה בסדר, אבל שמהילד שלך אתה כעת דורש לחיות לפי הכללים ולפי הספר אף שמעצמך לא דרשת את זה, כשאת עצמך אתה די מרגיש טוב ויצאת ס"ה בסדר למרות זאת, מה זה השקר הזה? הבן אדם הזה חי באיזה חלום ביחס לילד שלו ומלחיץ את הילד שלו בלי צדק.

המציאות היא שיש כאלה שהם שמעו על איזה אנשים גדולים או קראו בתולדותיהם למשל שהם לא התעסקו הרבה בקשר המשפחתי, הם רק למדו ולא התעסקו הרבה בחיי המשפחה שלהם, אבל אצל אותו אחד זה באמת לא מתאים שלפי האופי שלו מתאים לו כן להיות יותר בקשר ולחיות יותר עם אשתו וילדיו, והוא הולך ועושק את עצמו מהענין הזה כי צריך להיות כמו אותו גדול וכדו', זה גורם שהנפש שלו תהיה חסרה כי הנפש שלו צריכה את זה, ובסופו של דבר בכזה מקרה יהיה קשה לו להגיע גם למה שהוא כן יכל להגיע, כי הנפש שלו כן צריכה את זה והוא לא יכול לכפות ולדמות את עצמו למשהו שלא שייך אליו.

בוא נראה עוד כמה דברים שיכולים לתת לנו מבט על הדבר הזה, ראיתי מביאים וגם ראיתי את זה בפנים בזוהר (תרומה קנ' ע"א - המתורגם) וז"ל: "וְיֵשׁ מֵהֶן שֶׁמְּצַפְצְפוֹת וְעוֹלוֹת, וְאֵלּוּ הֵם רִשְׁעֵי הָעוֹלָם שֶׁחָשְׁבוּ בְלִבָּם תְּשׁוּבָה וּמֵתוּ, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָהּ. אֵלֶּה נִדּוֹנִים שָׁם בַּגֵּיהִנֹּם, וְאַחַר כָּךְ מְצַפְצְפִים וְעוֹלִים, רְאֵה כַּמָּה רַחֲמָנוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בְּרִיּוֹתָיו, שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁהוּא רָשָׁע גָּדוֹל וְהִרְהֵר תְּשׁוּבָה וְלֹא יָכֹל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה וּמֵת, הֲרֵי וַדַּאי מְקַבֵּל עֹנֶשׁ עַד שֶׁהוֹלֵךְ בְּלִי תְשׁוּבָה. אַחַר כָּךְ אוֹתוֹ הָרָצוֹן שֶׁשָּׂם לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, לֹא זָז מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הָעֶלְיוֹן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְתַקֵּן לְאוֹתוֹ רָשָׁע מָקוֹם בִּמְדוֹר הַשְּׁאוֹל, וְשָׁם מְצַפְצֵף תְּשׁוּבָה. שֶׁהֲרֵי אוֹתוֹ רָצוֹן יוֹרֵד מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשׁוֹבֵר כָּל הַשּׁוֹמְרִים (ס"א לאחר שקבל ענשו, אותו רצון טוב שהגיח אותו רשע לעשות תשובה, עולה לפני המלך העליון, ולא זז משם עד שהקדוש ברוך הוא מתקן לאותו רשע מקום במדור השאול, ואז אותו רצון יורד מלפני הקדוש ברוך הואו שובר את כל השומרים) שֶׁל שַׁעֲרֵי מְדוֹרֵי הַגֵּיהִנֹּם, וּמַגִּיעַ לְאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאוֹתוֹ הָרָשָׁע שָׁם, וּמַכֶּה בּוֹ וּמְעוֹרֵר אֶת אוֹתוֹ רָצוֹן כְּמִקֹּדֶם. וְאָז מְצַפְצֶפֶת אוֹתָהּ נְשָׁמָה לַעֲלוֹת מִתּוֹךְ מְדוֹר הַשְּׁאוֹל". כתוב שם דבר נפלא מאוד! שרשעי עולם שמתו ברשעותם ולא עשו תשובה דינם לגיהנום ולחרפה גדולה, אבל אם בחייהם הם חשבו בליבם לעשות תשובה ולא יכלו לעשות תשובה כגון שהתגבר יצרם ולא עשו תשובה בסוף הם גם נידונים שם בגיהנום, אבל אחרי זה באיזשהו שלב הם מצפצפים ועולים שהם צפים ועולים מהגיהנום בזכות אותה מחשבה טובה שהיה להם איזשהו מחשבה אפילו שלא התממש ממנה כלום, וסיום הקטע שם: "וְאֵין רָצוֹן טוֹב שֶׁנֶּאֱבָד מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ".

זאת אומרת כתוב שם בחז"ל שיש ערך למחשבה בעלמא, מחשבה בעלמא שהוא חשב לעשות תשובה אף שהוא לא עשה כלום יש לזה ערך עד כדי שזה בסוף יוציא אותו מהגיהנום. אמנם מה זה המחשבה הזאת והאם זה היה איזה הירהור תשובה בדרגת הירהר בליבו לא ברור שם הלשון, וכמה שניסיתי לדקדק שם בלשון גם בארמית וגם בתירגום לא היה ברור האם הכונה שם לדרגת הירהר תשובה בליבו, או אולי אפילו גם פחות מזה שהוא רק הירהר להרהר תשובה אפילו שהוא לא הירהר תשובה ממש, אבל אעפ"כ המחשבה הזאת תגרום לו באיזשהו שלב לאיזשהו קץ, שבאיזשהו שלב מסויים אחרי איזשהו מירוק אחר מירוק וזיכוך אחר זיכוך הוא צף ועולה מהגיהנום.

בוא נשאל שאלה: אחד רשע כזה חשב בליבו לעשות תשובה ולא הצליח לו, ואילו השני חשב בליבו לעשות תשובה ואמר באמת צריך לתפוס את העסק ברצינות, והוא לא רק חשב שצריך לעשות תשובה אלא הוא חשב שבאמת אני צריך לתפוס את עצמי ולעשות תשובה, אבל בסוף גם לא עלתה בידו והפעם הראשונה שהיתה בידו המשיך כבתחילה "מראיהן רע כאשר כבתחילה", והנה הוא אומר לעצמו הרי בעצם גם הראשון שרק חשב אולי אני אעשה תשובה הוא גם באיזשהו שלב יוצא מהגיהנום, אני חשבתי יותר ובין כה הרי לא הגעתי מזה כלום יותר מהראשון, היש איזה מעלה במחשבה הזאת מה שאני חשבתי קצת יותר? אבל הזוהר הזה מגלה לנו שאין מחשבה טובה נאבדת מהקב"ה, ואם הוא חשב עוד מחשבה על הענין הזה, מחשבה נוספת או איזה מחשבה קצת יותר עמוקה, המחשבה הנוספת הזאת שמה אותו במקום אחר לגמרי מהראשון שהיה לו רק איזה הירהור קל, הוא גם מסתמא יוצא הרבה יותר מהר וגם יכול להגיע לדרגה יותר גבוהה, ואילו הבני אדם הריאלים חושבים שבאמת מה הענין בזה, אבל רואים שכתוב כאן שיש בזה ענין גדול, שמחשבה אחת טובה תגרום לו לצאת פעם מגיהנום, ובלי זה הוא ישאר לנצח נצחים שם, מחשבה אחת טובה תגרום לו בסוף לצאת מגיהנום.

נגיד דוגמא שקיימת אצלנו; אחד שהוא מוצא את עצמו שהוא בעל לשוה"ר גדול, ויום אחד מתחיל לחשוב אולי אני צריך לעשות כבר משהו עם עצמי להפסיק, מצד שני הוא אומר; תהיה ריאלי, צריך להיות ריאלי ובצורה ריאלית זה לא יספיק אין סיכוי ואין לי מה לחשוב על תשובה, ואילו אחד אחר כן חשב וכן קצת דרש מעצמו, אז גם אם הוא לא הצליח כלום ובתוצאה שניהם היו שוים אבל ההפרש ביניהם הוא יותר משמים וארץ.

הגמ' ביומא (ט,ב) מתארת את בית ראשון ובית שני, וכתוב שם בגמ' שבית ראשון היה בהם עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים אבל תלו בטחונם בה', הגאון כותב: "נמצא כי מעשיהם רע מאוד כולם ביהרג ואל יעבור עבירות החמורות שבתורה, וליבם היה טוב מאוד שמעלת הביטחון על כולם, והאחרונים שעסקו בתורה ובגמילות חסדים מפני מה חרבה? מפני שנאת חינם שהוא מחוסר הבטחון שכל השנאה והקנאה ממנו, ואמרו שהראשונים עדיף". יש הרבה מה להאריך בענין הזה איך משתלב ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים עם בטחון, זה הרי דבר שבאמת צריך להבין את זה, ולא כעת הזמן להאריך כל כך, אבל עכ"פ כתוב כאן שיכול להיות בעל עבירה גדול אבל אם יש לו איזשהו הרגשה שלמעשה אני לא בעה"ב לבד אלא יש בעה"ב למעלה שהוא מנהל, וצ"ל שהסוג ע"ז שלו זה סוג ע"ז לא של כפירה שאין הקב"ה אלא רק שאפשר להשיג דרך כוחות אחרים כי אחרת איך בכלל יכול להסתדר עבודה זרה עם בטחון, אבל כתוב ע"ז שראשונים עדיפא ורואים מכך שלדבר הזה יש חשיבות, והגמ' שם מוכיחה את זה: "תנו עיניכם בבירה שחזרה לראשונים ולא חזרה לאחרונים". יש כאלה שאומרים; באמת מה זה שוה הבטחון הזה?! מה זה דתי בלב?! כשיש ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים וכי יש לזה איזשהו חשיבות?! אבל רואים בגמ' שכתוב לא כך אלא שיש לזה ערך גדול, הערך הגדול הזה לא מסתדר אם אנחנו נהיה מידי ריאלים.

אחד מוצא את עצמו לקוי באיזה נושא, כל אחד 'לב יודע מרת נפשו' ומוצא את עצמו לקוי באיזה נושא שיש לו יצרו תוקפו לאיזה ענין, אבל לפעמים הוא רואה שהוא לא כ"כ קשה ויש מקרים הוא מרגיש שהנסיון לא כזה גדול והוא יכול כן, יש כאלה אומרים אני מכיר את עצמי שאני תמיד נופל בנושא הזה, מה הנפק"מ הנושא הזה אם אעמוד בו רק כשלא קשה לי, אני כבר "כאשר אבדתי אבדתי", כך השל"ה כותב שם ביטוי שהוא אומר לעצמו "כאשר אבדתי אבדתי" ו"אין תשובה לחצי דבר", אבל ההבדל בין אם במקרים שלא קשה לו הוא כן ישמור על עצמו או שבמקרים האלה הוא יהיה מידי ריאלי ולא ישמור על עצמו, זה הבדל בין אחד שיש לו תואר מומר לדבר אחד או לא מומר לדבר אחד, אחד כזה שכשהנסיון לא כזה גדול הוא עוצר את עצמו אז הוא לא מומר לדבר אחד כי הוא לא פרק עול אדוניו מעליו, ואותו אחד שאומר שבאמת בצורה ריאלית מה הנפק"מ הרי בין כה אני נופל הוא מומר לדבר אחד.

ראיתי שני סיפורים מענינים על גדולי ישראל, ובוא ננסה לראות את המשמעות של זה: הרב דסלר (כך ראיתי בתולדותיו) כשאשתו נפטרה, מהשבת שבעה של אשתו הוא עשה קידוש על גביע של שיעור יותר גדול. שאלו אותו; מה זה? אז הוא אמר; שהוא קיבל מהשווער מתנה בתור חתן גביע לא עם השיעור הגדול, וכיון שהוא ידע שזה יצער את אשתו מאוד אם הוא לא ישתמש בגביע שהוא קיבל מאבא שלה אז הוא השתמש בגביע הזה, אבל כעת שזה לא יצער אותה כי היא כבר לא נמצאת אז הוא החליף גביע והוא לקח גביע מהשיעור הגדול, זה סיפור אחד. עוד סיפור היה עם יבדל"ח הרב שטינמן, שבפסח הראשון אחרי שאשתו נפטרה הוא ביקש שיכינו לו בערב פסח מים לכל הפסח, והוא אמר שהוא תמיד רצה את זה רק שהוא ראה שזה טירחה גדולה בבית להטריח שיהיה מים מראש לכל הפסח וזה עושה לאשתו מידי טירחה אז הוא לא עשה את זה, אבל עכשיו הוא רוצה כן לעשות את זה. נתאר לעצמנו! יהודי ששים שנה לא עשה איזה חומרא אבל איך שמזדמן לו הוא עושה את זה, והסיבה שזה קורה כי הוא עדיין נשאר בחלום של החומרא הזאת, שאז הרי ברור שהיהודי הזה שייך לדרגה הזאת כל הששים שנה אם זה קורה אחרי ששים שנה, ואילו מה קורה איתנו?! אם משהו לא מסתדר מיד גמרנו זה נגמר וירדנו מהדרגה הזאת למרות שצריכים את זה, אבל גדולי עולם שגם אחרי עשרות שנים שיש להם סיבה שהם רואים בסדרי העדיפויות שראוי כעת לא לעשות אמנם כשמזדמן להם המקרה הם כן עושים, הרי לא הפשט רק שיש להם את המעלה מאותו הרגע שהם התחילו את זה, אלא יש להם את זה כל אותם עשרות שנים שהם גם לא עשו, כי הם היו שייכים לדרגה הזאת והם לא ויתרו על הדרגה אף פעם והם חיו את החלום של הדרגה הזאת, רק שהיה סדרי עדיפויות וכעת כשסדרי העדיפויות השתנו אז הם כעת כן עושים את זה, ולעומת זאת מה אומר האדם הריאלי? תכלית אני לא עושה גמרנו, נימנו עליה וביטלוהו, אבל אדם גדול נשאר בדרגה הזאת.

הנושא הזה אחרי כל הדיבורים הוא נשאר משהו פתוח, ויש לזה איזשהו ערפל איפה ולדעת את הדרך בין החלום למציאות ואת האיזון בין שניהם, אבל נקוה שיש תועלת בעצם העלאת הנושא הזה בידיעה הזאת לגבי מה שאמרנו שבנוגע לילדים אין לנו את ההרגשה של הצד השני שתאזן אותנו, וממילא נדרש מאיתנו שימת לב מיוחדת האם הדרישות שלנו מהילדים הם ריאליות או לא.

הייתי רוצה לעבור לעוד איזשהו נושא, היה סיפור באיזשהי משפחה של אברך יקר שנולד לו לצערינו ילד חולני, והילד הזה היה צריך לעבור הרבה ניתוחים ואישפוזים למשך תקופה ארוכה ממש והיה שם מאוד מאוד קשה, הילד הזה הוא מאוד דומה לאביו באופיו ובתכונותיו, ילד נפלא מאוד בעל כישרון ויש לו הרבה מעלות ותכונות ומידות טובות, אבל יש לו לילד הזה שהילד הזה הוא נוח לכעוס ונוח לרצות כך המציאות שלו, והאבא מרגיש שיש לו איזשהו כעס על הילד הזה ולפעמים הוא מרגיש בליבו אפי' כאילו שינאה, הוא מרגיש שיש משהו בילד הזה שכל הזמן מקומם אותו, ואילו כלפי ילד אחר שלו שהטבע שלו שונה גם כשהוא צועק עליו הוא לא מרגיש איזה עויינות או שנאה, אבל כלפי הילד הראשון כשהוא כועס עליו הוא מרגיש כאילו הוא לא מסוגל להסתכל עליו, אמנם הוא מאוד מתאמץ לא לשנות בן בין הבנים אבל זה מאוד מפריע לו.

מתוך הדיבורים והדיונים שדיברנו מה קורה כאן, התברר דבר מעניין מאוד! הילד הזה כיון שהוא דומה לאביו ויש לו בעצם את אותו חולשה שיש לאבא שגם האבא הזה הוא נוח לכעוס ונוח לרצות, אז כל פעם כשהוא רואה את הילד הזה זה בעצם מזכיר לו את החולשות שלו, והילד הזה הוא כעין מראה וכעין 'כל הפוסל במומו פוסל', ולכן זה גורם לו את הכעס וההתקוממות, כי בעצם הוא מזכיר לאבא את הביקורת שלו על עצמו.

היה עוד סיפור שסיפר אברך אחד, שבתקופה הראשונה אחרי החתונה היתה מאוד קשה ההתרקמות של הקשר בתחילת הנישואין, כי אשתו עברה ילדות מאוד קשה וחיים מאוד קשים בילדותה ונערותה, וזה יצר קושי מאוד בתחילת הדרך גם בתיקשורת הריגשית וגם בעוד ענינים, ואחרי הרבה עמל ויגיעה והתעסקויות התחיל סוף סוף משהו לזוז להתקדם ולהתרקם ביניהם בכללות הענינים, ואז בעיצומו של תהליך הבניה של הקשר כשסוף סוף רואים אור בקצה המנהרה היא התעברה, והמציאות הזאת קטעה את כל התהליך, כי בעצם היא הרגישה מאוד לא טוב כל אותה תקופה, וממילא זה גרם עוד פעם להפסק באיזה ענינים של הקשר ביניהם כי היה לה מאוד קשה, והדבר הזה גרם לאבא, זה לא יאומן! האבא שהגיע הוא מספר שהילד הזה כבר בן 9 והוא מרגיש שיש לו שנאה בלב לילד הזה כי כאילו הילד הזה הרס להם את החיים, כי הוא בעצם קטע את התהליך שאח"ז היה צריך כמה שנים עד שהם הגיעו עוד פעם למנוחה ולנחלה, והאבא הזה הוא אברך בן עליה והוא אומר שעל אף שהוא מרגיש בלב שנאה לילד הזה הוא עוצר את עצמו, כשההנהגה החיצונית כלפי הילד הזה היא כהוגן ממש ובהנהגה החיצונית אין הבדל בין היחס שלו לילד הזה לבין שאר הילדים, אבל הוא אומר שבליבו הוא מרגיש שנאה אליו. ובאמת מה הסיבה שהוא בא כ"כ להתאונן? כי הוא אומר שהילד הזה כל הזמן יש לו קשיים רגשיים והסתבכויות והוא צריך ועובר כל מיני טיפולים אבל זה לא מועיל, והוא אומר שגם כל המעשים החיצוניים שאני עושה זה לא עוזר. ויש להתבונן מה באמת סוד הענין, הרי יש כידוע כלל ש"אחר המעשים נמשכים הלבבות", אם כן למה באמת הצורה שהאבא הזה שעם כל ההרגשות הקשות שלו הוא מתנהג כהוגן לילד שלו זה לא שינה אצלו בלב?

פה צריך לדעת יסוד גדול! הצורה מה שהאבא העמיד את הדברים בלב, זה שנכון שהילד הזה גרם לנו [כך זה ברגש שלו נכנס, אבל הרי באמת זה 'איהו דאזיק אנפשיה' והוא עצמו יצר את זה, זה אתה בראת אתה יצרת, מה אתה רוצה ממנו?! והגענו גם לזה באיזשהו שלב], אבל למעשה הוא הרגיש כאילו הילד הזה הוא זה ששיבש להם את החיים, רק שבכ"ז צריך לעשות להתנהג אליו טוב, אבל לא היה לו איזשהו רעיון שבאמת הילד הזה ראוי לכל אהבת אב לילדו בשלימות ככל הילדים, את זה לא היה לו כי בהרגשה היה לו בעצם שלילד הזה יש סיבה טובה לשנוא אותו, רק שצריך בכל זאת לעשות מעשים חיצוניים של אהבה, ממילא כשאדם עושה מעשים אבל בלב שלו ברעיון של הנושא אין לו את הלשם יחוד לפי המטרה של המעשים שאותם הוא עושה, זה לא ימשיך את הלב והמעשים האלה לא יגרמו להגיע לתכלית הנרצה, כי הוא בכלל לא עושה כדי להגיע לתכלית הנרצה אלא הוא עושה אותם שלמרות שהוא חושב אחרת, אבל אני צריך לעשות אחד בפה ואחד בלב, אז הוא נשאר רק אחד בפה ואחד בלב, וממילא לילד לא היה לב של אבא אלא רק מעשים של אבא כי את ליבו הוא השאיר חסום מהילד שלו.

וזהו בדיוק כמו הסיפור מה שהאלטער מסלבודקה היה מספר ושואל; למה בעל הבית מלון הוא לא אברהם אבינו, הרי הוא ראה כשהוא הגיע לבית מלון ארבע פתחים בארבע רוחות השמים, ונתנו לו לשון בחרדל, והוא נזכר במדרש מה שכתוב על אברהם אבינו, אבל כשהוא חיפש את א"א של דורינו הוא לא מצא? הוא אמר שאכן ודאי 'אחר המעשים נמשכים הלבבות', אבל המעשים מושכים את הלבבות ללשם יחוד של המעשה, רק כשהלשם יחוד של המעשים זה חסד אז אחר המעשים נמשכים הלבבות לחסד, אבל כשהלשם יחוד של המעשים זה כסף אז הוא עושה שטייגען באהבת הממון ובחמדת הממון, וכך גם אצל אותו אבא הלשם יחוד היה שהלב לחוד והמעשים לחוד, אז הוא נשאר שהלב לחוד והמעשים לחוד.

אחרי שהיה דיבורים עם אותו אבא על החלק הזה שבעצם יש לו בכלל טעות אופטית ובכלל המבט שלו לא נכון כי מה זה קשור לילד ומה אתה רוצה מהילד, אחרי שהוא הבין את זה והוא ניסה מהיום לעשות את אותם מעשים שהוא עשה עד היום אבל עם לשם יחוד אחר, כך הוא סיפר שאחרי איזה חודשים התחיל להיות איזה שינוי אצל הילד וראו שהילד נרגע.

כך גם בסיפור הראשון, אחרי שהאבא הבין שבעצם הרגש השלילי שיש לו לילד זה מוכיח את הקושי שלו, ולא שבילד יש איזה אשמה אלא שבעצם זה מראה את הקושי של עצמו, כשהוא קלט את זה זה הפסיק להתסיס אותו, כך הוא סיפר אחרי זה, כיון שהוא הבין שבעצם אין כאן איזה משהו שלילי בילד.

והחלק מה שקשה לו זה כשהוא רואה אצל הילד את ה"כמים הפנים לפנים" שהרי הילד דומה לו, וזה דומה למה שר' חיים וואלוזינר כותב בדרך חיים על אבות בדרך צחות; מה הביאור בפסוק "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי כז, יט), הוא אומר אחד שמסתכל במראה והוא רואה פרצוף מפוחם הלא ידע כי בנפשו הוא וליבון הוא צריך, כך הוא אומר אדם שרואה חסרונות בזולת שידע שזה יהיה לו לאות שיש לו מה לתקן בעצמו כי יש לו את ענין החסרונות האלה, כי לולי שהיה לו את ענין החסרונות האלה לא היה רואה אותם בזולת כך כותב ר' חיים וואלוזינר. הדברים האלה נאמרו לאבא הזה והוא התבונן שבאמת זה כך, וזה גרם לו בעצם להפסיק את ההרגשה העויינת ביחס לילד, והוא גם סיפר שאחרי זמן לא ארוך יושרו ההדורים הדורי הלב והעיכולי ופשורי שהיו בליבו על בנו שבו למקומם.

אני נזכר בעוד פרט, כשדיברתי עם אותם הורים אז יצא להגיד להם עוד איזשהו ווארט, שאומר ר' ישראל; יש דברים שם בהשוכר את האומנין (עה,ב) ש"אין להם זה על זה אלא תרעומות", שואל ר' ישראל; מה כתוב כאן במשנה ואיזה משמעות יש לענין התרעומת הזאת? אומר ר' ישראל שבעצם המשנה באה להגיד לנו שרק בגלל שהיה כאן הטעיה ורמאות בדרגה כזאת שיש לו זכות תרעומת אז יש לו זכות שיהיה לו תרעומת, ונפק"מ שיכול להיות שהצד השני שיש זכות שיהיו עליו בתרעומת הוא ירצה לפדות את התרעומת ואולי יתן לו איזה פיצוי וכדו', אבל רק אז יש לו זכות תרעומת ולא באופן שלא כתוב שיש לו זכות תרעומת. והסיבה לזה אומר ר' ישראל כי אדם שיש לו תרעומת באופן שלא כדין הוא בעצם מזיק את השני, כי כשאדם יש לו תרעומת על השני זה פוגע בשני והוא אדם המזיק, ורק שם במקרים שכתובים בהאומנין יש לו זכות תרעומת. זאת אומרת אומר ר' ישראל שראוי לנו לדעת שבעצם אם יש לנו הקפדה על השני אנחנו בעצם עושים שלא כדין, אם אין לנו זכות תרעומת עליו ואנחנו מקפידים עליו אז מעבר לחלק הזה שמי שרוצה לחיות במידות טובות לא ראוי לו ההנהגה הזאת, נוסף לזה גם אין לו את הזכות הזאת כי הוא בעצם חובל בחבירו, כי תרעומת בעצם חובלת ומצערת את השני ואין לך זכות לזה.

כשאדם מתבונן בענין הזה שבעצם אם הוא כועס או יש לו תרעומת על השני שלא כדין אז הוא בעצם מזיק וחובל, זה נותן לו הרבה יותר כח לא לעשות את זה, כי אחרת לא שמים לב למשמעות של זה, אם זה רק עסק של האדם עם עצמו אז אולי הוא לא מספיק לקח על עצמו כרגע לעדן את מידותיו יותר, אבל כשהוא יודע שבעצם בהנהגה הזאת הוא חובל בשני והוא לוקח לשני זכויות שיש לו, שלשני מגיע הארת פנים ולא מגיע לו לו שיהיה לו תרעומת עליו וזהו שלא כדין, כשהוא יודע שזה שלא כדין זה גורם לו פחות לעשות את זה.

הדבר הזה הוא נכון בעוד פרט, הרבה פעמים אם אנחנו נתבונן בכל מיני עניני כעס ותרעומת, ובעיקר בבית ששם בעיקר זה בא לידי ביטוי, שהרי בחוץ אנחנו כולנו משתדלים להיות בסדר, כי בחוץ אנחנו משלמים מחיר גבוה אם אנחנו נתנהג בכעס ובתרעומת וממילא זה גורם לנו פחות לעשות את זה, אבל בבית לא תמיד אנחנו מרגישים שאנחנו משלמים את המחיר הזה, אנחנו גם שם משלמים רק לא תמיד מרגישים שמשלמים, אבל המציאות היא שיש עיצה גדולה מאוד איך בעצם להתעסק בכל מערכת החיים והחינוך של הבית עם הרבה פחות כעס, וכל אחד לפי ענינו יוכל אולי להגיע למצב שהוא לא כועס, וכמה סיפרו שהם ניסו את זה וזה מאוד עזר להם. העיצה היא! שכעס נובע כשאדם מרגיש שבעצם יש לו בעלות וזכות איך ראוי להיות ההתנהגות ואיך ראוי להיות המצב, ובעצם בא מישהו ועושק לו את הבעלות שלו ואת הזכות שלו, הוא כעת אוחז שיש לו זכות שהשולחן שבת יהיה למופת, יש לו כעת בעלות שהשולחן שבת יהיה למופת, והנה בא ילד והורס לו את התוכנית, אז הוא בא וכועס וצועק עליו, באיזה זכות יש לך להפריע לבעלות שלי ולזכות שלי שיהיה שולחן שבת 'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך' ושיהיה עונג שבת אצלנו?! אבל אם הוא מראש מוותר על הזכויות האלה, הוא יודע שכשיש ילדים אז דיבר הכתוב בהוה שמצוי שיהיה הרבה אנדרלמוסיה גם בשולחן שבת, והוא יודע מראש שזה מתאים כך לילדים להתנהג והוא מוותר מראש על הזכות הזאת, זה נותן לו הרבה יותר איזון ושיקול דעת לפעול בנושא הזה לפי ענין החינוך מה שבאמת מתאים, ולא לפי כי עשקו לו את הזכויות או את התוכניות שלו, וזה עיצה גדולה בכל עניני כעס וביקורת אם אדם יוותר על זכותו ובעלותו, ובאמת כשהוא יתבונן הוא יראה שהוא בעצם לוקח לעצמו בעלויות על דברים שאין לו, הוא מנכס לעצמו זכויות שבעצם לא קיימות לו, מי הגיד שיש לך זכות שיהיה שולחן שבת שקט, אולי אין לך את הזכות הזאת?! באיזה טאבו רשום הזכות הזאת, אתה יכול אולי שיהיה לך משאלת לב כזאת, אבל שיהיה לך זכות כזאת?! אם זה לא קרה כנראה אין לך את הזכות הזאת, וזה דבר ועיצה בעצם לפתור את עצם הכעס, כי כשהכעס כבר עולה ואז לנסות לעצור אותו צריך גבורה גדולה של 'גיבור הכובש את יצרו', רק שזה עיצה לפתור את שורש הכעס, כי שורש הכעס מגיע מזה שיש לו בעלות ולקחו לו את הבעלות שאז הוא בא עם 'עביד איניש דינא לנפשיה על הכעס שלקחו לו'.

הענין הזה יש הרבה מה להאריך בו, אבל רק אגיד שאת הענין הזה למדתי משלושה מילים בספר שערי קדושה של ר' חיים ויטאל (ב-ד) הוא כותב "הכעס הוא ענף הגאוה" - כעס זה לא אב אלא תולדה, אז אם אנחנו נתקן את האב ולא ניקח לעצמנו זכויות יתר שבעצם אין לנו, לא נשתלט על בעלויות שבעצם לא קיימות אצלנו ושבאמת אין לנו אותם, זה יגרום לנו שהכעס יתרוקן מיסודו, ושיהיה הרבה סייעתא דשמיא.