פרישות כיצד - אחר האסף מרן הגראי"ל זצ"ל

אחר האסף רבינו הגדול זצ"ל ראוי לדבר על איזה נקודות שיש מהציבור שמתבוננים בזה, ורוצים לנהוג כך למעשה לפי דרגתם, כל אחד כפי דרגתו, ויש כאלה שלעתים מגיע אצלם התעניינות ודיון בענין.

נתבונן באיזה נקודות מיוחדות שראינו אצלו! ראינו אצלו דבר נפלא מאוד, תרתי דסתרי, מצד אחד הוא לעצמו היה פרוש וסגפן גדול מנעוריו מכל ענייני עולם הזה וחומריות, ולמרות זאת מאידך גיסא הוא הבין מאוד את רוח הצעירים ואת צרכיהם, הוא לא ביקר אותם כלל ברצונות שלהם, והוא אחז לא להילחם איתם ולהבין אותם, הגם שאין מן הראוי תמיד לספק להם את רצונותיהם בפועל, אבל לא לבקר את זה שהם רוצים, ופעמים גם כן מתאים לתת לצעירים את הרצונות שלהם, עכ"פ צורת ההקרנה שלו לנוער ולצעירים היתה בשמחה ובטוב לבב ומתוך הבנה לרצונות ולצרכים שלהם.

גם צורת ההקרנה שלו לתלמידים בישיבה קטנה, שעשרות שנים הוא היה שם ולימד שם, תמיד היתה חיובית, הוא התייחס אליהם שהם בסדר, למרות שפעמים היו משתובבים או משתוללים כדרך נערי ישיב"ק, והוא הרי היה שם הראש ישיבה ור"מ ומופקד על חינוכם, אבל צורת ההקרנה שהוא הקרין להם היא, שהם בסדר והם לא צריכים לדאוג ולהרגיש את עצמם במצב לא טוב, וצורת הלימוד היתה מתוך שמחה.

היה מעשה בישיב"ק, זה היה שם סיפור שלם, שהיה איזה מנקה יהודי מבוגר, והיה פעם שהצטבר הרבה עפר על הריצפה של האולם של הישיב"ק, ובחורים עזרו לו... וגם שפכו מים, שזה יצר גם בוץ כי הוא לא הספיק עוד לטטות את כל האיזורים, זה יצר לו בוץ וטירחה יתירה, וכבר התחיל השיעור, ואותו יהודי הגיע באמצע השיעור ואומר לו: כבוד הרב יודע מה התלמידים שלו עשו לי! ודיבר איזה חמש או עשר דקות; מה עשו לו! וכמה הפריעו לו! וכמה הזיקו לו! ואיזה עבודה גדולה עשו לו! והוא שומע ושומע, אחרי זה ההוא סיים להגיד, ואומר: סליחה כבוד הרב שהפרעתי את השיעור, אבל הייתי חייב להגיד את זה! אחרי שההוא גומר ויוצא, הרב שטינמן אומר: דברים בגו?! דברים בגו?! שתי מילים, הוא חוזר על שתי מילים- "דברים בגו"?! - האם היה באמת משהו? ושתק רגע, והמשיך את השיעור. וסיפרו תלמידים שהיו שם, שהם הרגישו שהוא נותן בהם אמון שזה לא נעשה בזדון או במעל, כי באמת כך זה היה שזה לא היה בזדון או במעל, והם הרגישו; גם שהוא נותן בהם אמון שזה לא היה בזדון או במעל, וגם שזה לא נכון כמובן להציק ולהקשות על היהודי המנקה, והם הרגישו חינוך גדול בשתי מילים האלה שהוא אמר, גם שהוא מאמין עליהם שהם לא עשו בזדון ובמעל, וגם שזה אכן לא נכון לעשות כך, והם קיבלו מזה מסר חינוכי בצורה נוחה ונעימה.

עוד מעשה היה בישיב"ק, שהיה איזה בחור שהגיע יותר מוקדם לחדר שיעורים, ובאיזה כעין מריבה שהיתה לו עם אחרים נעל את הדלת מבפנים שאין אפשרות להיכנס לחדר שיעורים, וכבר הגיע זמן השיעור, והתאספו התלמידים בחדר מבחוץ, וגם הוא כבר עמד בחוץ, אבל ההוא לא ידע שכבר הראש ישיבה עומד בחוץ, והתחילו לצעוק לו שאתה מעכב את כולם, הראש ישיבה כבר מחכה להיכנס, אבל לא האמין להם וזה ארך עוד איזה דקות, ורק בסוף הוא פתח את הדלת, והרב שטינמן משפיל פניו לקרקע וממש עוצם עיניו ומגיע למקומו ומחכה עד שהחדר שיעורים מתמלא, ורק אז הוא מרים את הראש, כדי לא לתפוס את אותו בחור בקלקלתו על זה שהוא כך התנהג. והרגיש אותו תלמיד, והרגישו כולם, שזה היה החינוך הכי גדול שיכול לקרות! שהוא לא גורם לבחור לצאת מבוזה, והוא משאיר אותו בכבודו, ומצד שני הבחור מבין לבד שהוא התנהג לא כשורה.

הוא תמיד הרגיש את המצב של הצעירים ושל הנערים, והוא תפס אותם לפי דרגתם, לא כפי דרגתו הגבוהה, עם היותו הוא עצמו בדרגה כ"כ גבוהה. וכמו בפרט שהיה ידוע ומפורסם אצלו החלק עד כמה שהוא היה פרוש ומובדל מכל עניני הנאות עולם הזה, ועל אף זאת הוא הבין את צרכי הצעירים, מתי ראוי לספק להם בפועל, וגם כשלא, אבל עכ"פ לא לבקר אותם על זה.

מתוך הדברים האלה יש לנו ללמוד לעצמינו, שגם מי שהוא בעל מעלה באיזה ענין, כגון מי שכשלעצמו הוא פרוש מענייני עולם הזה, אעפ"כ ראוי שהוא יפרגן את אותם עניינים שהוא פורש מהם לאחרים שהם לא בדרגתו, כפי שהוא עצמו הרגיש על אחרים שהם לא חיים בדרגה שלו לתת ולפרגן להם.

יש הורים שסבורים, שהם מחובתם כהורים לייצג דרגות גבוהות כדי שהילד ירגיש שיש לו לאן להתקדם, ואילו את הילדות והשחרות של הילד אם ירצה הוא יקח לעצמו, אבל אנו ההורים לא נזדהה איתו בהבלים ובמשחקים שלו, כך יש הורים שסבורים.

אבל האמת היא! שראוי להם לדעת שגם עד כמה שההורה ירד לבנו ודרגת בנו, והבן ירגיש שהאבא משתתף איתו במשחקים ובדברים שמעסיקים את הבן, עדיין הילד ירגיש שהאבא מעליו, ושיש לו לילד לאן להתקדם, ועדיין ירגיש הילד את מעלת אביו. וכשאבא סתם עושה לא אמיתי כאילו הוא בעל מעלה, בלאו הכי זה לא יגדל את הבן, אבל עכ"פ גם כשהאבא כן בעל מעלה, אם האבא מתנהג בדרגות שהם מידי גבוהות מעל הילד, בלאו הכי לילד הקטן אין אחיזה בדרגות גבוהות כאלה, והוא בכלל לא יכול לחוש דרגות גבוהות כאלה, וזה רק גורם לו ריחוק מאביו, הן מצד שהוא מרגיש שהאבא כאילו בז לצרכים ולהרגשות שלו, כי הילד הוא ילד, ואצלו זה צורך כי הוא לא מבוגר, וזה גורם לילד להרגיש ריחוק בזה שהוא מרגיש שהאבא לא שייך והוא רחוק מהצרכים וההרגשות שלו.

זאת ועוד אחרת, שאצל ילד כפי ילדותו, הקרנת סבר פנים רצינית של מבוגר נרגשת לילד כעצבות וחשכות, וזה לוקח לילד את האור והשמחה של החיים, כי צורת חיים רצינית של מבוגר אף בחלק של המבוגר בינו לבין עצמו, זה מתורגם ונרגש לילד כעצבות וחשכות, כך זה בטבע, ולכן מוטל על המבוגר לרדת לדרגת הילד ולהקרין לו שמחה.

והדבר הכי חשוב להתפתחות האישיותית הבריאה והנכונה של ילד זה שמחה, ושיוקרן לו מ"אבא" שמחה, ולא די בכך שיוקרן לילד שמחה ממקומות וממקורות אחרים שאינם מאביו, כי אם מהאבא לא יוקרן לו שמחה זה נותן לו איזשהו הרגשה פסימית ושחורה מאביו שכאילו החיים זה קושי וצער, רק שהוא כרגע הצליח להימלט מזה ע"י שמחה שהוא קיבל מאחרים, כשילד לא מוקרן לו שמחה מהאבא זה נותן לו מבט על החיים כאילו החיים הם קושי וצער, רק כרגע משום מה אין לו את הקושי והצער, אבל התמונה והמבט שלו על החיים זה שהחיים הם קושי וצער.

עוד זאת, שאבא שנוהג כן שהוא מקרין רצינות לילד, זה מזיק גם ליידישקייט של הילד, כי בעיני הילד, האבא הוא מייצג את היידישקייט, וכשהאבא משדר רצינות, שהיא כפי שאמרנו נרגשת אצל הילד הקטן כעצבות, זה גורם לו לקלוט ולהבין שיידישקייט שייכת לעולם של עצבות, וכשהילד ירגיש שהוא צריך להתקדם ביידישקייט נרגש לו שהוא עומד כעת בפני בחירה, מצד אחד- עולם של שמחת נפש ואור, ומצד שני- עולם של יידישקייט שהוא קשור לאיזשהו רצינות שנוטה לעצבות וחשכות, וזה נזק גדול מאוד אם מוקרן לילד שיידישקייט הוא דבר שלא מתאים ולא מסתדר עם שמחה ועם אור.

הרעיון הזה מה שראינו אצלו, שעם היותו נוהג לעצמו בצורה גבוהה ומרוממת כזאת, בכל זאת כלפי אחרים שאינם בדרגתו הוא התנהג בהיפך הגמור, מצינו שרבי ישראל סלנטר ב"אור ישראל" (סי' ל') מדבר על זה דברים מפורשים, הוא כותב על זה כך: "זה כלל גדול במידות, רוב מידות הטובות המה רק במה שנוגע לאדם עצמו, אכן במה שנוגע לחבירו, החוב הוא להשתמש בכל עוז בהפוכה, כמו: לברוח מן הכבוד- היא מידה יקרה, כמאמרם ז"ל כי תאות הכבוד תוציא את האדם מן העולם, אכן במה שנוגע לחבירו אמרו חז"ל 'איזהו מכובד המכבד את הבריות'. הפרישות- אשר היא מעלה נשגבה בבני עליה, היא רק בבחינת האדם לעצמו, אבל במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו, החוב להשתמש היפך הפרישות ולצאת בשווקים וברחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו. וכן כיוצא ברוב המידות, ובפרט בענוה- הגדולה מכל המידות, החוב להשתמש בה עד קצה אחרון, וכאשר ביאר הרמב"ם במשנה 'מאוד מאוד הוי שפל רוח', אבל חלילה חלילה להשתמש במידה הלזו על חבירו להפחיתו ממעלתו חס ושלום", עכ"ל.

רבי ישראל כותב כאן דברים ברורים, שגם בן עליה שדרכו לפרוש מענייני העולם, זה הכל במה שנוגע לעצמו, אבל במה שנוגע לתועלת והנאת חבירו הוא צריך להשתמש בהיפך הפרישות, עד כדי לצאת לשווקים ולרחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו, וכן בנוגע לכבוד וענוה, שהוא אמור לברוח מזה, אבל מאידך גיסא לכבד את השני, ולא לעזור לשני לעבוד על המידות שלו...

וזה בכלל איך שהחזו"א כותב ביטוי ביחס לדבר דומה, (אמו"ב)/ וז"ל: "שתפנוקי הנפש מפנקים את בעליהם להיות משמשים למען הטוב המלא גם בשני הפכים בענין אחד, להיות מאשים את עצמו על כל שעל בחיסרון סגולת המידות, ולהיות מזכה את רעהו אף אם כעבות העגלה חטאיו", עכ"ל החזו"א.

בטבע הנפש זה קיים, כמו שאנחנו רואים בצד השלילי של הענין, שהרבה אנשים בטבע הפשוט שלהם 'כל דרך איש ישר בעיניו', ואת עצמם הם מצדיקים על ידי כל מיני רעיונות ותאוריות גם כאשר הם מתנהגים שלא כהוגן, ובאותם דברים עצמם שאת עצמם הם מזכים, הם יבקרו את אחרים אשר נוהגים כמעשה עצמם. ועל זה כבר אמרו "אוֹכִיחֲךָ וְאֶעֶרְכָה לְעֵינֶיךָ" (תהלים נ, כא)- שחלק מצורת המשפט של מעלה היא, שמראים לבן אדם את הסתירה מיניה וביה, איך הוא התנהג כלפי עצמו והצדיק את עצמו גם כאשר הוא נהג שלא כשורה, ואילו כלפי אחרים, מאחרים הוא דרש, ואז שופטים אותו כפי המשפט שהוא שפט את אחרים, זה משפט שחוזר אליו בעצמו.

וכך גם מצאנו ב"בית הלוי", שזה הביאור במה שאמר יוסף לאחיו "אני יוסף"- אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה! וכפי שמבאר ה"בית הלוי" שם מה קרה לאחים כשהם שמעו "אני יוסף", שהם ראו את כל הסתירות בהתנהגות שלהם.

עכ"פ היסוד הזה שיש הבדל בין הנהגת האדם לעצמו לבין הנהגתו והקרנתו לאחרים, זה הרי מה שרבי ישראל כאן מאריך.

לא זו בלבד שכך היא הדרך הראויה, אלא שאדם אשר הוא מתנהג ברמה גבוהה, והוא לא מבין לספק לכאלה שהם לא ברמה שלו כפי דרגתם ורמתם היותר נמוכה, חסר בכל המעלה שלו, ואולי לא שוה בכלל המעלה שלו, כי המעלה של בעל הדרגה הגבוהה זה אם תוך כדי הוא מבין ומקבל את אלה שדרגתם נמוכה, כאשר פעם הסבא מסלבודקא אמר לתלמיד שקיבל שבת באופן מיוחד מוקדם; מה שוה התוספת שבת הגדולה שאתה עושה, ואתה בליבך מרגיש שחבריך מחללים שבת, יצא שכרו בהפסדו! כך אמר לו האלטער. הוא הרגיש בו שהוא משתבח בעצמו שהוא המהדר בשבת, והחברים שלו לא כאלה מהדרים בשבת, ע"ז הוא אמר לו "יצא שכרך בהפסדך", כך אמר לו האלטער.

רק להעיר, מה באמת הפשט בענין הזה, הרי למעשה צריך לברוח מתאוות העוה"ז ומגאווה, איך אפשר שיהיה מצב שמוטל על האדם לצאת בשוקים וברחובות קריה לחפש למלאות טובת חבירו, וגם לכבד את אחרים, והרי התאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם?

שמעתי כאלה שמבארים, שהזכותים והשיעבודים שיש בכל אחד לכבד את חבירו, לתת לו את יותרת הכבוד, ולהתחשב בו, ולהעניק לו את הצרכים, זה כעין גדר חוב, ואחד שחייב לשני חוב ממון אין לו רשות לחשבן שמא הוא ישתמש בממון לצרכים לא טובים, אתה משועבד לו שיעבוד ממון ואתה צריך לפרוע לו את החוב, ומה שהוא יעשה בזה זה הבחירה שלו, כך יש כאלה שמבארים את הענין הזה.

אבל כמדו' שזה יותר פשוט הענין הזה, המציאות היא, שאדם שמכבד את השני או אדם שמספק לשני את צרכיו גם בצרכי החומר והנאות העולם הזה שלו, הטוב שמוקרן מהמיטיב למקבל זה גורם למקבל שמידות המקבל יתעדנו והוא מציף על פני השטח את המעלות והמידות הטובות של המקבל, וכשאדם מעניק טובה לשני זה גורם לשני רוממות נפש, וזה לא גורם לו שיפלות וחומריות, רק הפוך, זה גורם לו ללמוד ג"כ להיות אציל נפש וטוב לב ו'טוב עין הוא יבורך' ולנהוג כן גם לאחרים, לכבד אותם ולתת להם, זה לא גורם לו להתגשם ולהיות בעל חומר, רק ההיפך, זה גורם לו לעדן את המידות שלו, כך זה בטבע.

זה חלק אחד של הפלגינן, בין איך שהאדם אמור להתנהג עם עצמו כל אחד כפי דרגתו עד כמה שהוא בן עליה, ואיך הוא אמור מאידך להתייחס ולהקרין לאחרים שהם לא בדרגה שלו.

אבל יש עדיין מקום עמנו לדון, מה יש לנו ומה אנחנו אמורים לנהוג מהנהגתו האישית לעצמנו אנו, לכאו' אנחנו לעצמינו אולי באמת ראוי לנו ללמוד להסתגף ולפרוש כמוהו כפי שהוא כך נהג מנעוריו, שהיה נוהג בהרבה הנהגות של חסידות גבוהה מאוד ופרישות מכל הנאות העולם.

אבל הבה נתבונן, האם סגפנות זה מעלה? ננסה לבדוק את הנושא בפני עצמו האם סגפנות זה מעלה. ראוי לדעת שבעיקרון סגפנות זה חולי, כי טבע הנפש לחפש עונג והנאה, כמו שכתוב ב"מסילת ישרים (פ"א): "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", כתוב כאן שהאדם בא לעולם כדי להתענג וליהנות, וכך הוא טבע הנפש. והחזו"א ב"אמונה ובטחון" כותב שהנטיה לעונג ולעושר ולהנאות ולכבוד זה חלק מהוויית הנפש, עד כדי שלדכאות את הרצון לדברים האלה זה סתירת ההויה של הנפש, כי הצורה הבריאה והטבעית של האדם הוא היותו שמח ו'טוב לב משתה תמיד' ומחפש עונג והנאה, וכל שאין לו את זה חסר לו בחיות של הנפש, ויהי' קשה לו מאוד להגיע למעלות העליונות ששייכות לדרגתו.

ועל כן טרם שנגדיר סגפנות מהי, ומהו שורש ענינה, ומהי מעלתה, נדון עתה מתי נכון לנהוג בה, ומתי לא נכון לנהוג בה. דבר אחד ברור! סגפן ופרוש שחייו אינם שמחים ופניו אינם מאירים, סגפנותו אינה מוצדקת ואינה ראויה אפי' אם לא באה מאיזשהו חולי ממש, דהיינו שאם המציאות שלו כסגפן ופרוש היא שאין לו שמחת חיים ו'טוב לב משתה תמיד' ופנים מאירים ושמחים זה ודאי סגפנות שאינה כהוגן, ורק סגפן שחייו שמחים ופניו מאירים בזה יש דבר חיובי. וכפי שכל מי שהכיר אותו, הוא היה מלא שמחת חיים ועם הומור ועליזות חיים, וצורת התקשורת שלו הן עם מבוגרים והן עם צעירים היתה תמיד בשמחה ובטוב לבב.

המציאות היא שרואים בחורים או אברכים שהם מכניסים את עצמם לכל מיני מגבלות כעין סגפנות ופרישות, ומרגישים עליהם שבחיים שלהם אין להם אור ואין להם שמחה. זה לא דרך התורה! כי כשההנהגה הזאת גורמת שחסר להם באור ובשמחה של החיים זה חיסרון וכעין חולי.

יש כאלה שעושים עבודה על עצמם להיות שמח ולהיות רגוע ובמנוחת נפש, כמו שכתוב ב"איגרת הרמב"ן" הוראות איך להגיע לרוגע ולמנוחת נפש ולא לכעוס, כך יש כאלה שצורת העבודה שלהם שהם עושים עוד עבודה איך להיות במנוחת נפש ובשמחה, אבל אותה מנוחת הנפש ושמחה שהם עובדים עליה יסודותיה בעוד מתח ולחץ שהם מלחיצים את עצמם לעוד מטלה שהיא להיות במנוחת נפש ובשמחה, זה מנוחת נפש ושמחה שהיא בנויה על אדני התוהו והבוהו של היפך שמחה ומנוחת נפש, ואצלם השמחה ומנוחת נפש זה כעין ענוה ומענין ענוה, אבל זה לא שמחה ומנוחת נפש טבעית.

אחת הצורות לדעת שכך הדבר, שהוא לא רגוע ושמח באמת אלא הוא רק מלביש על עצמו איזשהו הנהגה כזאת מרוב שהוא שמע שכך צריך להיות, היא שאנחנו רואים אצל אבות כאלה בשעה שהם אחראים על הילדים שלהם, שכשהילדים הולכים בתלם הרגיל והנכון הם באמת נראים במנוחת נפש ושמחים איתם, אבל כשהילדים קצת חורגים מהתכנית הרצויה הוא מרגיש פתאום קושי ואין לו הנאה מהם, ואילו כשהאבות רגועים ושמחים באמת, דהיינו לא באיזה הנהגה של מנוחת נפש ושמחה, אלא בטבעיות של שמחת חיים ומנוחת נפש, יש להם כח בנפש להכיל את הילדים גם בזמנים שהם לא בסדר, והם מרגישים שהם אוהבים אותם גם במצב שהם לא בסדר, ופעמים שזה יהי' לאות האם המנוחת נפש והשמחת חיים היא אמיתית ומבטאת את המצב הטבעי של אותו אבא, או שהיא איזשהי הנהגה של מנוחת נפש ושמחת חיים שהיא חלק מהמטלות שהוא מלחיץ את עצמו להקרין מנוחת נפש ושמחת חיים.

עכ"פ נמצאנו למדים שני חלקים, יש חלק, וזה מה שהבאנו גם מרבי ישראל, שגם אדם שהוא שייך למעלה העליונה, ואת עצמו הוא מגביל ועובד על מידותיו ופורש מהנאות העולם, ואינו שייך לתאות הכבוד ומתקדם בענוה, עדיין לאחרים הוא כן יתן את אותם דברים שהוא בורח מהם. ויש עוד חלק, שהאדם הגדול אין לו ביקורת לא בליבו וגם לא בהנהגתו על כאלה שהם לא בדרגתו, ואף שהם מתנהגים בהנהגות שביחס אליו זה הנהגות פחותות אין לו ביקורת עליהם והוא מבין את צרכיהם בעניני העולם הזה, כי הם בדרגה אחרת מאשר הדרגה שלו עדיין.

בוא ננסה לראות סיגנוני סגפנויות שהם בעצם שליליות! מקובל שיש כזה מושג שנקרא "מזוכיסט", מזוכיסט זה ביטוי לאדם שיש לו שנאה עצמית, זה אדם ששונא את עצמו. ובאמת כשמתבוננים לא מובן מה פשר הדבר, הרי זה נגד ההגיון והטבע שאדם ישנא את עצמו, איך זה יכול להיות כזה דבר שאדם ישנא את עצמו?

באמת כשמתבוננים רואים ששורש האדם המזוכיסט זה לא שנאה עצמית, אלא נראה כמה וכמה סיבות למצבו של אותו אדם עד שהוא ראוי לתואר "מזוכיסט", שלמרות שבעומק הענין הוא לא שונא את עצמו, אבל הוא מגיע לעיוותים עד שהוא נראה כשונא את עצמו, והוא במצב ריגשי נפשי שהוא שונא את עצמו. הרי הזכרנו שבטבע הנפש האדם מחפש עונג והנאה, וכך הוא המצב הבריא והטוב, מאידך, טבע האדם שהוא מרגיש שיש שיעור להנאות ומידי ליהנות זה לא טוב, כך טבע האדם שהוא מרגיש שכל היום ליהנות זה לא טוב, כך רואים אצל כל אדם שהוא "מענש" ויש לו תואר אדם, שהוא מרגיש שלא מתאים שכל החיים רק לכייף וליהנות, אלא החיים דורשים גם עבודה והשקעה, ואדם שהוא בן אדם ויש לו שם אדם, הוא לא ירגיש טוב ונכון רק ליהנות, אלא יש זמנים שנהנים ומתענגים, ויש זמנים ש'אדם לעמל יולד', ו'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב'. ה"מזוכיסט" הוא במצב של חולי שהוא מרגיש שלא מגיע לו בכלל ליהנות ולשמוח, דהיינו שה"מזוכיסט" הגיע למצב שכל קצת הנאה כבר גורמת לו להרגיש שזה מידי הרבה, וגם הנאה שלפי דרגתו ומצבו בעצם נדרשת לו הוא כבר מרגיש שזה מידי הרבה ושצריך לברוח מזה, כי הוא מרגיש בכל איזשהו קצת הנאה חומרית שזה משמח אותו מידי ושזה נגד עול החיים, זה נגד המצב שהחיים זה איזה עול ואחריות, ולא יתכן שאני ארשה לעצמי ליהנות מהחיים, ולכן הוא מרגיש שלא כהוגן ולא בסדר שיהי' לו איזשהו הנאה מהנאות החיים, עד שזה נרגש כאילו הוא שונא את עצמו, כי גם הנאות שמתאימות לפי דרגתו הוא בורח מהם.

פעמים שאותו אדם מרגיש כעין פריקת עול מלכות שמים אם הוא יהנה, ולכן הוא לא מרשה לעצמו את עניני הנאות החיים בכלל. ובזה אנחנו רואים שיש באמת הבדל בענין הזה בין יהודי לגוי, אצל גוי הגון המצב הזה הוא רק כשמרגיש שההנאות הם מידי רבות באופן שהם סתירה לעול החיים של אדם אחראי שרוצה להתקדם בחיים, הוא מבין שהוא לא אמור ויש איזה גבול להנאות והכיופים של החיים, שבאופן שזה סתירה כבר לעול ואחריות החיים- לא לרצות יותר, ואילו אצל יהודי פעמים שגם אם מצד עול החיים הרגיל זה יכול להסתדר, אבל פעמים שזה מצטייר לו אם הוא יהנה כפריקת עול מלכות שמים.

ובאמת שכל אחד ואחד כפי דרגתו כל עוד שהוא עדיין לא הגיע למעלה עליונה שהעונג וההנאה שלו זה להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, ועד כמה שהצורך וההנאה לא קיים אצלו מתוך הרמה הרוחנית הגבוהה שלו; של אהבת תורה, ואהבת מצוות, ואהבת ה', ולהתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, אין להשאיר חורים לא מלאים, דהיינו שעד כמה שזה לא קיים אצלו עדיין מבחינה רוחנית, הוא צריך לספק לספק לעצמו הנאות ועונג עוה"ז, ואם הוא ימנע את עצמו מזה הוא נקרא חוטא על "שציער עצמו מן היין" (תענית יא,א), כי דרגת הפרישה מעניני העוה"ז זה רק ככל שכתחליף לזה יש לו עונג והנאה של 'להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו', ו'אין כבוד אלא תורה' כמו שהחזו"א כותב שם, שהוא מקבל ומרגיש מלאות וסיפוק והרגשה עליונה מהמעלות שלו בתורה ויראת שמים ועונג והנאה רוחניים, שכנגד זה הוא יכול לפרוש מעניני עוה"ז, אבל כל עוד הוא לא בדרגה הזאת לא ינהג בפרישות כזאת. והעד לכך! שמי אשר פורש ומסגף את עצמו מעניני עוה"ז במצב שאין לו מספיק עונג והנאה רוחנית חייו אינם שמחים ופניו אינם מאירים, ואילו האדם שהוא בן עליה והוא בעל מעלה והוא באמת הגיע למעלה גדולה של 'להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו', אצלו פרישתו מעניני החומר איננה מפחיתה לו את עונג ושמחת החיים, והאישיות שלו היא במצב משמח ומרומם ורגוע, והוא במנוחת נפש ובבחינת 'טוב לב משתה תמיד', כאשר ראינו אצלו כי הוא באמת היה שייך לזה.

רק יש עוד נקודה, שכל מי שקצת מכיר יודע, שאצל כל גדולי הדורות מה שאנחנו יודעים עליהם, ראו אצלם בדרגת חסידות אצל כל אחד ואחד [זה קשור לשורש נשמתו או לעוד איזה סיבות], שתפסו איזה ענינים שבהם באופן מיוחד היה להם דרגות חסידות מיוחדת, כגון אצל ה"חפץ חיים" שהיתה לו דרגה מיוחדת בעניני בין אדם לחבירו ובלא ליהנות מהשני, היה פעם שהוא היה צריך איזה חתיכת דף, הוא היה שם ליד איזה רב'ה שהוא הביא לו מהבלאנק שלו חתיכת דף, והוא הלך לשלם לו איזה שתי קופיקות על החתיכת דף, והרב'ה בדר"כ הוא גביר, וכי הוא צריך את הדמי חתיכת דף שהוא נתן לו שם, אבל הוא לא הסכים לקחת בחינם, ואמר אם אתה לא לוקח את הכסף אני לא לוקח את הדף, זה סוג דרגת חסידות שהח"ח היה רגיל בכאלה סוג דרגות של חסידות בעניני ביאל"ח ולא ליהנות מאחרים בלי לתת תמורה על זה, ואילו סוג הנהגות כאלה אצל גדולי ישראל אחרים לא ראינו.

אצל החזו"א ראינו את עניני החסידות בדברים שהצטיירו אצלו, ואצל הבריסקר רב את מה שהצטייר אצלו, וכן אצל כל גדול וגדול לפי עניניו היו לו דברים שהתייחד בהם באופן מיוחד שבהם ראו אצלו את מעלת חסידות עליונה, ומה שראינו אצל פלוני לא ראינו אצל אלמוני, ומה שראינו אצל אלמוני לא ראינו אצל פלמוני, כך המציאות.

יש עוד דבר שגורם להיות "מזוכיסט"! פעמים יהודי מרגיש בעל חוב על איזה עוולות ואשמות שהוא עשה, 'ואשמה הנפש ההיא', והוא מרגיש ריגשות אשמה שמחמתם הוא לא רוצה ליהנות, וכאילו אסור לו ליהנות כי הוא לא בסדר, הוא בעל עוולה, ואיך הוא יהנה כשמגיע לו עונש, הוא לא בשביל ליהנות. גם אלה, זה לא משנאה עצמית סתם, אלא מחמת שהם מרגישים צורך פירעון חוב על העבירות והעוולות שלהם, ואיך הם יהנו?! בעיניהם זה כמו שכל אחד מבין שאדם שפורע חוב ממון מטרתו בפירעון החוב זה לפרוע את מה שהוא חייב, אין לו מטרה להפסיד לעצמו ממון, רק מתוך שהוא צריך לפרוע את החוב ממילא יחסר לו הממון שהוא פורע, אבל אין שורש מטרתו להפסיד לעצמו ממון, רק צורך מטרתו למלא את חובתו ולפרוע את חובו, כך גם אותם שרוצים לסבול מחמת הריגשות אשמה, אין מטרתם בשורש נשמתם לסבול, רק מטרתם לפרוע את החוב על העוולות והאשמות שנפשם מרגישה לא בסדר באיזה ענינים שהם חטאו, וממילא אסור להם ליהנות כי הם צריכים לכפר על עוונותיהם, וזה גם סוג של כאלה שהנהגתם כ"מזוכיסט" שהוא שונא את עצמו, וששורשו זה בעצם בריגשות אשמה שאופפים אותו וגורמים לו שבתור פירעון חוב על העבירות שלו אסור לו ליהנות מהחיים.

עוד יש סוג של אדם שמתנהג כמו "מזוכיסט"! רואים כאלה שנפשם שפלה בעיניהם, והם הגיעו לכעין חולי בנפשם שהם לא יצילו את עצמם מצער או מסבל, ובהרגשה שלהם למלט את נפשם מאיזה צער שמגיע להם זה בחינת 'עבד כי ימלוך', וכי אני אלך למנוע מעצמי צער?! ואפי' שבידם למנוע מאיזה צער או סבל שיש להם, הם לא יעשו את זה, הם מרגישים כאילו שזה 'עבד כי ימלוך' אם אני אמנע איזה צער שבא לי, כי הוא מרגיש שיפלות בנפש מכדי לחיות בתפיסת עולם שלא אמור להיות לו רע, אלא אם מגיע לו רע שיהי' לו רע, וזה כמו שאדם צעיר לא יהי' לו נוח אם יתנו לו כבוד מלכים מאוד גדול, כי הוא מרגיש שזה לא שייך אליו, מה נותנים לי כזה כבוד מלכים?! כך הם מרגישים שלא מגיע להם להימלט מאיזה צער, הם מרגישים שהרצון להימלט מאיזה צער שקורה להם אפי' כשהם יכולים למנוע את הצער זה דרישה מידי גבוהה, כאילו שהנפש מידי שפלה מכדי לעשות את זה.

זאת אומרת כך, יהודי מאמין הוא מבין ומרגיש שפעמים יכול להיות שיגזר עליו איזה סבל או צער לכפר על נפשו, אבל לא שהוא מרגיש שמתאים לנפש לסבול, כי אם באמת היה מתאים לנפש לסבול איך זה היה מועיל לכפר?! דהיינו אם המצב הנכון כמו אותם שיש להם את החולי הזה שמתאים לנפש לסבול ושאינה רשאית לדרוש לסבול, וכך הוא המצב שהנפש עובדת, זה לא היה מכפר על נפשו כשהנפש סובלת, וכל מה שייסורים מכפרים כי זה נגד טבע הנפש, כי טבע הנפש לא לסבול, וטבעה לרצות למלט את עצמו מתוך הסבל, ולכן בטבע הנפש הבריא שכשיש לו סבל שהוא יכול לסלק את זה, מצד הבריאות של הנפש זה לנסות לסלק את הסבל ממנו.

יש גמ' שאומרת (ערכין טז,ב): "עד היכן תכלית ייסורין... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים", זה ייסורים, זאת אומרת שזה נגד טבע הנפש, כי לפי טבע הנפש היה מתאים שכשהוא מכניס את היד לכיס הוא מוצא את מבוקשו, ולא שהוא צריך להכניס עוד כמה פעמים את היד לכיס, ויש כאלה שיש להם נפש שפלה כזאת שהם הופכים את זה כשיטה שהנפש מגיע לה סבל, עד כדי שזה מגיע לעוד שיטה, שאפי' כשיש להם יכולת לשנות את הסבל הם לא יעשו, כי הם מרגישים כאילו שזה לא לענין וזה חוסר ישרות ודבר מידי גדול שאני אלך לשנות לעצמי את ההרגשה שקשה לי.

על סוג הבני אדם האלה כבר דיבר ה"חובת הלבבות" (שער הכניעה ח"ב), הוא כותב; שיש בני אדם שיש להם אזלת יד ורגש נחיתות של הנפש, שכתוצאה ממנו הם סובלים מדברים מעיקים שיש בידם היכולת לדחות, ואינם מחלצים את עצמם מהם, וזה מצוי אצל בני אדם כסילים ועמי הארץ שהם לא יודעים ומכירים כראוי את הכוחות והערך של נפשם, ולאמיתו של דבר זה לא הכנעה ולא מעלה אלא אזלת יד ורגש נחיתות של הנפש, ועיוורון הנגרם לו ע"י רגש הסיכלות הגוברת עליה המונע ממנה לראות את מה שהוא לטובתה, ורק מי שהוא יש לו התרוממות והוא מחשיב את נפשו מתוך ידיעה ברורה איזה מידות טובות ואיזה מידות מגונות, והוא קולט את מה שיש לו חכמה ומעלות, וכאשר ההכנעה והשיפלות של הנפש באה אחרי התרוממות זו הרי היא מידה משובחת, אבל אם אין הדבר כן, היא לא נכללת בין המידות המשובחות של הנפש אלא מן המידות המגונות, שהכנעה זו היא כהכנעת הבהמות, שבהמות בטבעם לסבול את עול אדונם אפי' שיש להם את הכוח הפיזי לפרוק את עול אדונם, אבל נפשם שפלה מכדי לפרוק עול והם נותנים את עצמם לשיעבוד לאדון, ויש בני אדם שהם הגיעו לסוג שיפלות נפש כזאת, שמתוך שהתפתח אצלם בהתחלה שלפי דרגת האדם של עצמם מגיע להם סבל, אז הם כבר הגיעו לשיטה שלא לשנות את הסבל גם אם הם יכולים, זה עוד סוג של משהו כעין "מזוכיסט".

זאת אומרת כך, הסיבה שגורמת לאדם לא לרצות להרגיש טוב, זה יש כאלה שמרגישים, שזה דבר מידי גדול להרגיש טוב ולהיות בשמחה, 'לשמחה מה זו עושה'?! זה משהו מידי גדול. ופעמים שמרגישים כפי שאמרנו שזה מידי שמחת חיים או פריקת עול. ופעמים מתוך שהוא מרגיש שנפשו קטנה ושפלה מכדי להרגיש טוב.

לחלק האחרון שעליו מדבר ה"חובת הלבבות", באחד שיש לו נפש שפלה שזה מידה מגונה, רואים כאן בחובה"ל שמידה מגונה זה לא רק מידה של השחתה של גאוה או תאוה, אלא יש גם מידה מגונה של שפלות נפש שאדם לא מפרגן לעצמו לחלץ את עצמו מצערים, זה מידה מגונה, וזה כמו בהמה, זה שאין לו את הרוממות איך לחלץ אותו. ולשיפלות נפש של החובה"ל התרופה היא! להכיר את רוממות נפשו ואת חשיבותה, ושמגיע לנפש להרגיש טוב, ולהכיר את מעלותיה, ושטוב לנפש להרגיש עונג והנאה, ולחלץ את עצמו ממצבים קשים.

ואילו לחלקים הראשונים, מי שמרגיש מידי שמחה אם יהיה לו איזה קצת הנאה, או שהוא מרגיש איזה פריקת עול בזה, בדרך כלל שורש הענין מגיע מרוב שהוא מעך את הנפש שלו ע"י שהוא מנע מעצמו את זרימת ונחת החיים מחמת טעויות אידיאולוגיות, היו לו כל מיני השקפות אידיאולוגיות שהוא צריך למנוע מעצמו את הנאות החיים, עד שהגיע למצב שנפשו נמעכה מתוך הענין עד כדי שהוא מרגיש שמחה מידי גדולה אם יהי' לו איזה הנאה פורתא או שהוא מרגיש שזה פריקת עול.

עוד פעמים, שהמצב הזה מגיע לאותם שיש להם סדר יום מאוד צפוף, סדר יום מאוד צפוף באופן קבוע זה יוצר תחושת מחנק, ובאיזשהו שלב מתוך שהרגילו את עצמם לסדר יום מאוד צפוף ושמטלה גוררת מטלה, זה גורר אצלם במשך הזמן איזשהו מצב שכאילו כל הזמן המוח קודח, וכאילו כל הזמן יש איזשהו דרישה פנימית וריצה פנימית להתקדם, הם כל הזמן יום ולילה לא ישבותו באיזה עול מה לעשות הלאה, ואלה שהביאו את עצמם למצב כזה, גם אם בשורשם הם לא מנעו מעצמם מתחילה את הנאות החיים, אבל מתוך שהם הכניסו את עצמם לאיזשהו יעילות יתר שמטלה רודפת מטלה, והם לא יודעים לעשות ריוח בין עדר ובין עדר ולכבות את המנועים לפעמים ולנוח כי הרי נדרש לאדם גם מנוחה, כפי שתמיד מזכירים ואנחנו שומעים תמיד את ה"חינוך" שחוץ משינה נדרש לבן אדם גם מנוחה, אלה שלא נותנים לעצמם את המנוחה מתוך שהם כל הזמן במטלה רודפת מטלה, זה לפעמים כאילו מתקעקע באישיות שהם כל הזמן באיזשהו ריצה, וזה גורם להם באיזשהו שלב שנפשם נמעכת, ואז מתחילים גם לפרוש מעניני החיים אף שבתחילה הם לא עשו את זה, כי כבר נפשם נמעכה והם מעוך וכתות ונתוק, כך המצב שלהם.

והדרך להירפא ממעיכות הנפש האלה! דבר ראשון, לראות שהסדר יום לא יהי' כזה צפוף, דבר רודף דבר, אלא שיהי' איזשהו ריוח בין עדר ובין עדר, ושיהי' לו איזשהו זמנים של הפסקות שבהם אין לו עול של עשיה, ואין לו תחושת עול של עשיה, שיהי' לו איזשהו זמנים שהוא מכבה את המנוע. בדרך כלל, יש כאלה ששואלים; מה זה שאני אכבה את המנוע ואנוח, אבל מה אני אעשה בזמן הזה, וכי אני אשתגע משיעמום?! המציאות היא, שאלה ששואלים את השאלות האלה, זה רק אנשים שהם כבר הגיעו למצב שנפשם לחוצה ומתוחה מאוד, עד שאם הם יושבים באיזה זמן קצת להרפות ולנוח, הם מיד שואלים; מה אני אעשה, הרי אני משתעמם?! אבל בטבע הנפש הבריאה שכל אחד לפי ענינו צריך בין מטלה למטלה לנוח, ולא להיות כל הזמן באוטוסטרדה, ואותם שכבר הגיעו למצב הזה שזה כבר נקבע באישיות שלהם, הם צריכים הרפיה ומנוחה בין עסק לעסק יותר מהנדרש אצל אחרים רגילים, ויותר מהנדרש כפי הטבע המקורי של האדם, כדי שהם יבריאו מהמצב הזה.

אבל פה ראוי לדעת, שכשאותו אחד יקח לעצמו את דרכי ההרפיה כדי להתרפאות, בתחילה הוא ירגיש במרווחי הזמן האלה שהוא יעשה לעצמו, כעין פריקת עול או איזה שמחה יתירה, כפי שאמרנו בבחינת 'לשמחה מה זו עושה', אבל אל ירע הדבר בעיניו, רק שידע שזה רק זמני, ואחרי זמן שהוא יעשה את זה, נפשו כבר תחזור למצב הנורמלי והאידיאלי שלה והוא ירגיש טוב ומאוזן בזה, ואורך התקופה הנדרשת בזה היא שונה מאדם לאדם כפי שיעור תסמונת המעיכה שהוא מעך את עצמו.

וצריך דיקדוק בזה, כי זה ממש עושק את כל השמחת חיים, ואהבת תורה, ואהבת מצוות, כשזה בכזה מצב, וצורת התיפקוד של הבני אדם האלה היא בצורה מכנית, בלי הרגשים ובלי חוויות, וקשה מאוד המצב הזה, ופעמים זה גורם באיזשהו שלב גם לעצבים וכעסים או דיכאונות והתמוטטויות, וצריך לבדוק איך לפתור את זה, ובדבר הזה סובלים גם גברים וגם נשים, ודי למבין, וצריך לראות איך לסדר את החיים יותר טוב.

עוד יש לדבר, כמה דברים בצוואה שלא הבינו מה הפשט, כל הצוואה כאן היא די מרוכזת בסעיף של: "אבקש לא להזכירני בשם צדיק וירא שמים, כדי שלא אתבזה על ידי זה בעולם האמת, ומקומי בבית החיים בין אנשים פשוטים". מה זה הדברים האלה, ומאיפה הגיע הרעיון וההסתכלות הזאת, מה גורם לאדם גדול כל כך לא להרגיש שהוא צדיק וירא שמים, הרי הוא כותב את מה שהוא באמת הרגיש, מה הפשט בזה?

אבל התשובה היא! אנחנו צריכים לדעת דבר פשוט, שככל שהאדם ההשגות שלו וההבנות שלו בעבודת ה' הם יותר גבוהות, ככל שאדם אוחז בדרגות גבוהות והוא קולט נכון וברמה גבוהה את התמונה של עולם הזה ועולם הבא בצורה חושית, זה גורם לו קודם כל שערך עולם הזה יורד לו לגמרי, וכל העוה"ז נתפס אצלו כדבר קטן וזול ולא לענין. דוגמא לדבר! באולמות שמחלקים בסוף החתונה סיפלון קפה עם איזה עוגת קרם, אף חתן בעת חתונתו לא יקח לעצמו איזה שלוש ארבע מנות שם מהעוגה, כי הוא כעת בשמחת החתונה שלו, ולא זה מה שמעסיק אותו, וזהו מתוך שהוא חי כעת באוירה מרוממת, ואף שבזמנים אחרים לפעמים הוא יקח לעצמו שלוש או ארבע מנות, אבל הפעם הוא לא עושה את זה, וזה לא בגלל 'מה יאמרו הבריות', רק שהוא לא מרגיש את עצמו כרגע שייך לענין, הוא מרגיש את עצמו כרגע יותר גדול מזה. או בחור קצת בוגר, אין דרכו לתפוס סוכריות באופרוף, וגם אם פעמים מתוק לו לחיך הסוכריה הוא לא מרגיש איזה התגברות בזה, הוא כבר בחור מבוגר ובוגר מכדי לתפוס סוכריות. כך המציאות היא שאדם גדול ומרומם עוה"ז לא תופס אצלו מקום, הוא חי במקומות יותר גבוהים, וזה גורם לו ממילא לפרוש מעניני עוה"ז.

אבל זה גורם לו עוד דבר, מתוך שהוא קולט את רוממות העבודה, הוא קולט מה זה הקב"ה, ומה החובה של יהודי, כי הוא חי בדרגה גבוהה מאוד, הוא מרגיש שמה שהוא עושה זה דברים פשוטים, הוא ס"ה יהודי פשוט, וכי יהודי שעובר לידו גדול הדור, והוא קם לפניו קימה שיש בה הידור, הוא מרגיש שהוא איזה צדיק וירא שמים גדול בזה שהוא קם קימה שיש בה הידור לרבו?! אדם גדול מרגיש בכל אשר הוא עושה לקב"ה שזה פחות מקימה שיש בה הידור מה שעושה תלמיד לרבו, מי שיודע עד היכן הדברים מגיעים הוא לא מרגיש את עצמו גדול במה שהוא עושה, כי צורת החשיבה שלו היא בינו לבין הקב"ה ולרוממות ה', ואיפה הוא נמצא ואיפה רוממות ה', ועד כמה ראוי לעבוד את ה' ביתר שאת וביתר עוז, והוא לא מודד את עצמו בינו לבין שאר בני האדם, כי 'אם תצדק מה תתן לו', אדם כזה דוקא מתוך גדלותו הוא מרגיש את עצמו כיהודי פשוט.

היה פעם מעשה ב"בעל התניא" שהוא פעם בפורים ביקש ממוכיח אחד: תן לי מוסר! אמר לו אותו אחד: מה ההבדל ביני לבין הרב'ה, מה שאני יודע הרב'ה גם יודע! מה שהרב'ה לא יודע גם אני לא יודע! איפה כן ההבדל ביני לרב'ה? הדברים שאני לא יודע והרב'ה כן יודע! עכשיו אולי נבדוק, מה היחס וההבדל ביני לרב'ה בין מה שאני לא יודע והרב'ה כן יודע, למה שאני והרב'ה לא יודע שבזה שנינו שוים, מה היחס ביניהם, הרי זה יחס קטן מאוד, כך הוא אמר לו, וה"בעל התניא" כששמע את זה זלגו עיניו דמעות, כי הוא העמיד לו כאן איזה תמונה מה באמת. האדם הגדול, ביחס לאדם הקטן יש הבדל גדול, אבל ביחס למה שהוא והקטן לא יודעים, מה שהוא כן יודע זה כלום ביחס למעלות העליונות ששם אין גבול, כך אדם גדול מרגיש.

אמנם הקב"ה עצמו כן מודד אותנו כל אחד לפי ערכו, ומי שעושה יותר מהשני הוא חשוב וחביב לפני הקב"ה לפי ערכו, והקב"ה לא מטשטש את ההבדלים, אבל צורת המבט של יהודי גדול, שהוא יודע שההפרש בינו לבין הקטנים ממנו לבין ההפרש בינו לדברים שהוא עוד לא הגיע אליהם, היחס בין מה שהוא יותר מאחרים מול היחס בינו לדברים שהוא לא הגיע זה כזה יחס קטן, עד שהוא מרגיש את עצמו יהודי פשוט ומקומו בין פשוטים, ודוקא מתוך מעלתו כך הוא מרגיש, וזה דבר מובן מאוד שאדם גדול כך מרגיש.

וזה אחד ההסברים במה שנאמר על משה רבינו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג), כולם מדברים על זה, וכי משה רבינו לא ידע שהוא צדיק יותר מאחרים? אבל דוקא בגלל שמשה רבינו השיג והוא היה מבחר מין האנושי, הוא השיג עד היכן הדברים מגיעים בעבודת ה', לכך הוא הרגיש עדיין שלפום חורפא דיליה המרחק בין מה שבן אדם בכלל מסוגל לתת לקב"ה למה שבאמת מגיע לקב"ה, זה מרחק כ"כ גדול עד כדי שהוא היה 'עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה', זה המבט של אדם גדול, זאת לעומת אנשים קטנים שמסתכלים איך אני ביחס לאחרים, או איך אני התקדמתי, זה לא המבט הנכון, המבט הנכון הוא ביחס למה ששייך מול הקב"ה.

זאת ועוד אחרת, ה"וידוי של רבי ניסים גאון", מי שיקרא את זה, זה נראה מי יודע על איזה בן אדם מדובר שם, ורבי ניסים גאון כתב את זה גם לעצמו, לא רק בשבילנו, והוא כתב את הדברים החמורים מה שיש שם בוידוי, כי כך הוא הרגיש מתוך גדלותו ועליונותו, כיון שעדיין החציצה של הגוף עדיין גורמת ומעכבת אותנו, וככל שגדולים יותר מרגישים כמה אנחנו עדיין לא עושים מספיק.

אבל עדיין בזה שהוא הרגיש את עצמו כפשוט בין הפשוטים הוא מרגיש את עצמו טוב, אני יהודי פשוט וטוב ועושה את מה שהקב"ה רוצה ממני יחסית למה שאני יהודי פשוט, הוא הרגיש את עצמו שהוא שוה רק כיהודי פשוט, אבל יהודי פשוט שמשתדל לעשות רצונו יתברך, ולכן הוא הרגיש טוב, הוא הרגיש ש'תכלית הידיעה שנדע שלא נדע', ולכן הוא גם לא הרגיש את עצמו כצדיק וירא שמים כי הוא הסתכל במבט יותר גבוה, ומצד שני הוא ודאי הבין, היה לו את 'תפנוקי הנפש מפנקים את בעליהן להרגיש בשני הפכים המשמשים כאחת', שביחס לציבור הוא ידע שהפער בינו לציבור הוא פער גדול, וממילא כשהוא מתעסק עם הציבור הוא צריך לחוש את הפער בינו לציבור ושהוא נבחר להיות ראש שבטי ישראל.

בשבת הזאת סיפר לי אברך אחד שקרוב אל רבי גרשון שהוא שאל אותו: איך הגדולים עסוקים כך להיות בכזה דרגת תורה גבוהה ולהנהיג את הדור בלי "אֶגוֹ", איך זה קורה? והוא ענה לו: יש להם שכל! זאת אומרת, מי שיש לו שכל הוא מבין שאין מקום ל"אגו", ואין מקום לגאוה, הם חכמים, יש להם שכל להבין מה "אגו" ומה "גאוה", כי הם מסתכלים במבט נכון.

דבר אחד ראו אצלו כן, שמי שדיבר איתו על עוה"ז לעשות מזה שיטה מעניני עוה"ז, וזה הרי שקר, זה הרי לא נכון, הוא היה מבקר את זה חזק, כי עוה"ז זה צורך אבל זה לא שיטה, לכך כשדיברו על זה בתור שיטה הוא ביקר את זה מאוד.

עוד נקודה אחת, שרואים את זה אצל זקני הדור, וגם רואים את כאן בישיבה הרבה פעמים, זקני הדור ככל שהם יותר מזקינים, הם מדברים במתעסק בלי כונה את דרגתם ואת עצמם איפה שהם נמצאים, הם לא מכינים את השיחות שלהם, הם מדברים וזורם להם במתעסק הדרגה שלהם, ולפעמים שומעים מהם דברים גבוהים מאוד שלא שייכים אלינו כי הם מדברים את עצמם. ושמעתי מתלמידי חכמים מובהקים, שהם זוכרים שגם רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל בשנים האחרונות דיבר מאוד גבוה, כי הוא אמר שהוא לא יכול לדבר אחרת, הוא מדבר את מה שהוא מרגיש, את מה שהוא מרגיש בעצמו הוא מדבר בקול, כי פעמים שהם נמצאים בכזה סוג רוממות שכשהם מדברים הם לא מוצאים כעת גשר בינם לבינינו והם מדברים את עצמם. ולפעמים אני רואה את הטיוטה של השיחה השבועית שרבי גרשון מוסר, ובטיוטה יש את המילים שלו עצמו וזה פשוט שהוא כאילו מדבר אל עצמו, הוא לא שם לב, הוא מדבר קצת בלשון יחיד, כמה אני צריך לאהוב את הקב"ה, אמנם אחרי זה צריך לשנות את זה, כי אי אפשר לציבור לכתוב בכזה צורה, אבל זה בדיוק הדבר הזה, שמתוך שהם מזדקנים ומתעלים ומתרוממים הם לא תמיד שמים לב ואומרים את זה, הוא לא מכין רק זה זורם לו ממילא, זה זורם להם הדרגה הגבוהה של עצמם, ואנחנו לפעמים צריכים למצוא את הגשר לבד בין הקומה הגבוהה שהם נמצאים לבין הקומת מרתף שאנחנו נמצאים. עכ"פ הקב"ה יעזור שנלמד ונכיר את הדרך הישרה שיבור לו האדם ואיך לעלות ולהתעלות כל אחד לפי ענינו.