צורת התמודדות עם טעויות בחינוך
נראה איזשהו נושא
שכמדו' אולי דיברנו על זה פעם, אבל נראה את זה היום מעוד היבטים ומעוד כמה כיוונים
בענין.
שאלה: איך ראוי
להתייחס לטעויות של אנשי חינוך, אנחנו הורים לילדים, לבנים ולבנות בגילאי ילדות
ונוער וכו', וכשאנחנו רואים שיש טעויות בבתי אולפנא, טעויות של המלמדים וכדו'
בעניני חינוך, והילד סובל מזה?
או פעמים יש לדון
אפי' באופן שהילד לא סובל, אבל בעין הביקורתית שלו הוא שם לב שהמחנך טועה, והילד
בא ומדבר על הטעויות ועל ההנהגה הלא נכונה של המחנך, איך אנחנו כהורים צריכים
להתייחס לזה?
עוד יש לדון, עד
כמה מוטל עלינו כהורים לדאוג על טעויות שבאמת נעשים ע"י המחנכים, כשאנחנו
רואים שהמצב הוא שיש טעויות, איך אנחנו צריכים להרגיש עם ההרגשה שלנו של האחריות
על הילדים במציאות הזאת שיש גם טעויות של מחנכים?
האמת היא שהשאלה
הזאת קיימת גם ביחס לטעויות שלנו ההורים עצמם, הרי גם אנחנו ודאי קורה לנו טעויות,
האם אנחנו צריכים לחיות עם נקיפות מצפון על הטעויות שלנו? זאת אומרת כך, יש דברים
שאנחנו עשינו טעות הרגע ועכשיו, ופה באמת נכון אם אנחנו רואים שאנחנו גערנו בילד לחינם
מחמת טעות שאנחנו סברנו שהוא עשה או לא עשה משהו והתברר שטעינו, בזה ודאי שהורה
שיש לו קצת מידות טובות אם הוא טעה הוא מבקש סליחה מהילד, אבל פעמים שאנחנו
מתנהלים עם הילדים בצורה מסויימת, ויכול להיות שרק לאחר זמן הגענו להתבוננות דרך
דברים ששמענו או התבוננו שנהגנו בדרך לא נכונה או בהנהגה לא נכונה באיזה דברים,
ולא כל דבר ניתן להשיב, כי פעמים זה דברים שכבר השתרשו, ורק לאחר זמן רב אנחנו
הגענו לתובנה שבאיזה ענינים הצורה שהתנהלנו לא היתה נכונה.
או עוד דבר שמצוי
לצערנו הרבה ויוצא לשמוע את זה הרבה מהורים, פעמים שאשה מרגישה שבעלה יש לו טעויות
בהנהגה עם הילדים, והיא צודקת בהרגשה שלה, ואין לאל ידה להושיע, או פעמים שהבעל
האבא מרגיש שאשתו עושה טעויות בעניני חינוך, וג"כ לא בידו לסדר את זה, כי
דעתה מיטרפת עליה והיא במצב מסויים שאין אפשרות לתקן ולשנות את זה, לא כל דבר יש אפשרות
לתקן, ובעצם בצורת החיים עצמם הורה אחד מרגיש שההורה השני טועה בהנהגת החינוך ואין
לאל ידו להושיע, והוא לא ילך להחריב, או היא לא תלך כעת להחריב את הבית, לומדים
לחיות עם זה, אבל איך אנחנו אמורים להתייחס לתוצאות שעלולות לצמוח מזה?
נראה על ראשון
ראשון ועל אחרון אחרון, מה יש להרגיש ולהבין בענין!
ביחס לטעויות של
מחנכים, אנחנו רואים במשפחות ובהורים כמה סוגי גישות בענין, ונראה להתבונן איזה
גישות נכונות ואיזה לא נכונות, יש הורים שהם תמיד יצדיקו את הילד, המהלך שלהם
להצדיק תמיד את הילד, ויש הורים שהמהלך שלהם תמיד להצדיק את המחנכים, אולם האמת
בענין היא נמצאת אי שם באמצע! זאת אומרת כך, באמת פעמים רבות הילד טועה, ויכול
להיות פעמים שגם המחנך טועה, הורים שהם תמיד מגינים על המחנכים והמלמדים וכדו', זה
חייב להיות שהם טועים, בגלל שהרי גם המחנכים עלולים לטעות, וגם להצדיק תמיד את
הילד זה גם מסתבר שהם טועים, שהרי וכי הילד תמיד צודק?!
מלבד שיש מקרים
חריגים שיש מוסדות שאין שם מהלך חינוכי בכלל, ולצערינו קיימות כאלו מציאויות,
מקרים נדירים שיש מוסדות שאין בהם קו ומהלך חינוכי, מתוך שראשי ומנהלי אותם מוסדות
לא מבינים בחינוך, הם מבינים אולי ב"מאכריות", להקים מוסד, או גם יודעים
ללמד, אבל קו חינוכי אין להם, ובכאלה מקומות יתכן שכל הקו הוא בטעות, ובעצם זה
שאין שם קו זה הטעות הכי גדולה, ומאידך יש מקרים חריגים שילד מופרע וחסר מעצורים,
שבמקרה הזה כמעט תמיד או תמיד הבעיות הם מחמת הבעיות של הילד ומחמת המופרעות שלו.
אבל בוא נראה את
הההסתכלות במקרים הרגילים, כשבכללות ההורים חשים שהילד לא צודק, ודאי שבכזה מקרה
ההורים אמורים לשתף פעולה עם הת"ת או הישיבה וכדו', ולשתף פעולה עם המחנכים, כי
באמת צריך לראות איך להעמיד את הילד בצורה נכונה. רק גם במקרים האלה צריך לבדוק,
כי יש מקרים שמרוב שהילד מותקף במקום הלימוד שלו, בת"ת או בישיבה, לפעמים
ראוי שלפחות בבית יהי' לו איזשהו פינה חמה, שלא יקבל ביקורת מכל הכיוונים. רק
באופן שהמוסד בו הוא לומד דורש את התערבות ההורים, אז ודאי שההורים צריכים לשתף
פעולה ולראות איך להסביר לילד או להתעסק עם הילד בצורה שתגרום שהוא יתנהג כהוגן.
אבל מה קורה באופן
שהטעות מגיעה מהמחנכים, מאלה שמופקדים בעצם על הילד או על הנער, נראה שזה ג"כ
כולל כל מיני מקרים, כשהילד שם לב לטעות, והטעות היתה חריפה, והילד פגוע ונעלב
מאוד מהמחנך, ודאי שמוטל על ההורים לשתף פעולה עם הילד ולהראות לו שתומכים בו
ושמכירים ומרגישים את מה שהוא מרגיש. אבל עדיין גם בכאלה מקרים יש מקום אחרי שהילד
רואה שמבינים ומרגישים אותו לסנגר על המלמד; לפעמים המלמד היה מידי עייף, אולי הוא
היה בלי מצב רוח היום, עלול לקרות טעות, או שהמלמד מוטל עליו עול של כיתה שלימה,
ומתוך המציאות שמוטל עליו עול של כיתה שלימה יכול להיות שתקרה לו טעות ביחס להנהגה
עם הילד הפרטי, צריך להסביר לילד גם את מציאות החיים, את מה שקורה בעצם למלמדים במצב
שהם צריכים לנהל מערכת שלימה. זאת אומרת, מצד אחד להבין את הילד שפגעו בו או
התנהגו אליו בצורה לא נכונה, אבל לנסות גם להסביר לו מה גורם לזה או מה יכול לגרום
לזה. אבל כשההורים רואים שיש כאן מהלך קבוע שהמחנך יש לו טעויות חמורות וזה פוגע
ממש בנפש הילד, במקרה כזה מן הראוי שהם גם יתעסקו בלדבר עם המחנך עצמו או עם
ההנהלה, ופעמים רבות כדאי לפני זה לדבר עם איזשהו מישהו שהוא נבון וחכם שהוא מחוץ
לעסק ושאין לו נגיעות בענין שיהי' אפשר דרך זה לבחון איפה האמת נמצאת, כי פעמים שהנגיעה
של ההורים גורמת להם לטעות.
אבל פעמים שאי אפשר
להכחיש שיש מקרים שגם דיבורים עם המחנך או עם ההנהלה לא יעזרו, יש מקרים שמנסים את
זה וזה לא עוזר, במקרים כאלה ודאי שמן הראוי לעודד ולגבות את הילד, וגם אבל במקרים
כאלה צריך להסביר לילד שהוא מצידו צריך להשתדל להתאים את עצמו למהלך של המקום שהוא
נמצא למרות הבעייתיות ולא להתחצף וכדו', כי למעשה חלק מהחיים ומהחינוך ומהדברים שילד
אמור ללמוד בחיים זה איך להתמודד עם מציאות החיים שיוצא לנו גם שאנחנו נמצאים מול
מצב של אנשים שמתנהגים בצורה לא נכונה, ואין לאל ידינו תמיד להעמיד את האמת כמות
שהיא, ואנחנו צריכים לדעת גם איך אנחנו מתמודדים עם מציאות כזאת, וזה חלק
מההתלמדות שילד אמור ללמוד לחיים איך הוא ידע להתמודד כשגם במשך החיים פעמים הוא
יראה עוולות, ועוולות גדולות, ופעמים המצב הוא שלמרות שזה עוולה אבל אין אדם יכול
לדון מי שתקיף ממנו, פעמים שעושה העוול הוא יותר תקיף ויכול להיות איזה מצב של
כעין 'דרך רשעים צלחה', איזה רשע שהשעה משחקת לו, והוא צריך ללמוד לחיים גם איך
מתמודדים עם כזה דבר, הרי אם הוא ילך לגמרי נגד המציאות וכביכול ילך עם האמת עד
הסוף ולא יבין את נתוני השטח, שלפי נתוני השטח המצב הוא של 'לך עמי בוא בחדריך
וסגור דלתיך בעדך', הוא עלול להינזק יותר מהנזק של המצב הלא טוב שבאמת קיים כאן.
בזיכרוני כשהייתי
ילד קטן, שפעם שיחקנו כמה ילדים מהכיתה באיזה גינה שהיא גבלה באיזשהו מוסד של
בחורים יותר גדולים, והיה שם איזה מקום שהגדר בין הגינה לבין החצר של המוסד ההוא
היתה פרוצה, ואחד מהחברים ילד קטן שיחק באיזור הגבול, והגיע פתאום איזה בחור שלומד
שם באותו מוסד והוא אומר לו; 'עוף מפה'! שיזוז מכאן, והילד אומר לו; אני בתוך
הגבול של הגינה, זכותי להיות כאן! והוא אומר לו עוף מפה, והילד משיב לו זכותי
להיות כאן, והוא מתחיל לתת לו בעיטות, אבל הילד נשאר על המקום, עד שמריבוי בעיטות
ממש כולו היה מכווץ ומצונף ככדור וכך הוא העיף אותו מהשטח שם, ארך לו איזה חצי שעה
עד שהוא הצליח בכלל לקום מהמקום. מה היה הבעיה של הילד הזה? הוא הלך עם האמת! איש
אמת! אבל וכי צריך מסירות נפש בשביל האמת הזאת?! אותי לימדו שכשמישהו מרים ידיים
אתה תרים רגליים ותברח, הילד אמור ללמוד בחיים איך מתנהלים כשיש מישהו שמתנהג
בעוולות, כי זה דבר שקיים לא רק לילדים אלא גם למבוגרים. הסברה רחבה בענין הזה היא
כשהילד כבר יותר גדול ומבין ודורש הסבר, אבל בגיל יותר קטן אין צורך להאריך מידי
עם הילד, אלא אפשר להגיד לילד, אז הרב'ה טעה, קורה טעויות גם לרב'ה, ולא צריך מידי
להאריך בזה, אבל ככל שהילד כבר יותר גדול ודורש תשובות צריך להסביר לו ולאזן אצלו
גם את החלק הזה של איך מתמודדים מול מציאות שיש מישהו שתקיף ממך, והוא טועה, ואתה
בעצם נתון למרותו, ושאתה צריך ללמוד איך להתמודד עם זה.
הרי במציאות החיים
אין אדם שלא מתוודע מתוך המציאות לכל מיני עוולות שקורות גם מכאלה שכביכול היו
אמורים להיות סמל הצדק והיושר והיראת שמים והצידקות, ופעמים שהם מוצאים עוולות
גדולות גם אצל כאלה, ילד שגדל מידי בתמימות ובאמונה מוחלטת בלי שום הסתייגות מול
כל הגדולים ממנו, ואחרי זה הוא מתוודע, ויצא להכיר כאלה מקרים, שגידלו את הילדים
באמונה תמימה באבא ובמלמדים ובכל המערכת בתמימות מידי גדולה, ובאיזשהו שלב, הכרתי
מקרים כאלה שהמשבר קרה בישיבה קטנה או באיזה גיל שפתאום הבחור מגלה שמישהו שהוא
כ"כ האמין בו הוא ממש בעל עוולה, וזה יוצר זעזוע גדול בנפש הילד, זה יוצר לו
משבר אמון, כאילו שכל העולם זה שקר, ואין לו במה להיאחז, זה מביא לו הרגשה שכולם
רעים, אי אפשר לסמוך על אף אחד, אין אנשים טובים, אין אמת, הכל שקר, והוא חש את
עצמו מופקר לטרף אנשים שנראים כאנשי אמת ויראת שמים ובעצם הם לא בסדר, והוא מרגיש
שאין לו על מי לסמוך, ופעמים זה עלול אפי' לגרום עד התפקרות חס ושלום, ולכן מן
הראוי באיזהו מקומן מגיל קטן שילד ידע שגם גדולים יכולים לטעות. וצריך לדעת עוד
יותר! שככל שילד בגיל קטן כבר מבין שבמציאות החיים גם אנשים גדולים יכולים לטעות,
גם מחנכים וכדו' יכולים לטעות, הוא מקבל את זה באיזשהו טבעיות שכשהוא מתוודע בגיל
יותר מבוגר לדברים יותר מזעזעים בנפילות של אנשים שהוא חשב שהם בסדר שזה יצור לו
פחות זעזוע, כי כבר מובנה אצלו בתובנות וברגש שלו שגם אנשים שהיה מתאים שהם יהיו
טובים הם לפעמים לא טובים, ככל שמושגי החיים שעל כרחו הוא יפגש איתם בגיל יותר
גדול נקלטים בנפש שלו כבר בגיל ילדות, זה אשר יגרום שכשהוא יגדל הוא לא יקבל זעזוע
מהמציאות שפתאום מתגלה מול עיניו, הרי אנחנו בעלמא דשיקרא, אי אפשר להכחיש את זה,
ואם אנחנו נגדל את הילד בצורה שכאילו הוא בעולם שכולו טוב וכולו שלימות, בשלב שהוא
יראה שזה לא ככה הזעזוע מה שזה יצור לו זה נזק הרבה יותר גדול, מאשר כשהוא במצב של
ילדות שהוא עוד לא כ"כ מבין בענין אבל הוא רואה שבמציאות החיים חלק ממה שהוא
קיבל בבית זה לדעת שיש גם טעויות ויש גם בעלי עוולות.
רק איזה משל לענין,
כמין פתגם עם, היה מקרה של איזשהו ילד בדואי שפעם ראשונה הגיע למקום ישוב, והוא
רואה ברז, פותחים ברז ויוצא מים, הוא הגיב כולו בתימהון, מה זה שפותחים ויוצא מים,
הוא מכיר שיש חביות מים או הולכים ושואבים מים וכדו', אבל שמסובבים משהו ויוצא
מים, והוא שואל; מה זה, איך יוצא מכאן מים? ולא נחה דעתו עד שסיפרו לו את כל מערכת
הצנרת ואת מכונות השאיבה, וכך שאל ושאל ושאל עד שהיה כפרופסור בהבנה איך מגיע מים
לברז. והנה הילדים העירוניים יודעים פחות ממנו בהבנה איך עובדת מערכת הברזים והמים,
וזהו שמתוך שהם ראו את זה מגיל אפס זה נקלט להם שכך זה הולך, והם לא שתו ליבם
להתבונן ולחקור ולשאול כ"כ, אבל אצלם זה פשוט שיש כזה מהלך של ברז ושיש שם
מים, הם יודעים בגדול שיש מקום שממנו מגיע המים, אבל הם פחות מבינים בענין מאשר
אותו ילד בדואי שראה את זה פעם ראשונה בגיל עשר או שתים עשרה את המציאות של ברז,
והוא שואל שאלות ולא נחה דעתו עד שהוא נהיה פרופסור בענין לפי קטנות שניו.
וכך הוא הענין
בהרבה ענינים בחיים, ככל שהדברים שהילדים אמורים להיפגש איתם בחיים יהיו לפחות
באיזשהו 'מיני', דהיינו לא באותו 'מקסי', שזה יהיה בחיים עצמם, כי בגיל ילדות זה
אמור להיות באותו רמה של ילדים, אבל ככל שיכנס להם גם החלק הזה שיש טעויות בחיים,
ויכול להיות עוולות גם לכאלה שלא אמורים לעשות עוולות, זה יתן לו תובנות ויכולת
שכשהוא בחיים יפגוש את זה אחרי זה בדברים יותר חמורים זה יסתדר לו וזה לא יצור לו
זעזוע רגשי.
הדברים האלה הם
במקרים שהטעויות וההנהגה הלא נכונה של המחנכים היא בצורה מתמדת וחמורה במיוחד.
יש מקרים נדירים
שאפי' נדרש פעמים להעביר את הילד מתלמוד תורה לישיבה, לפעמים יש מצב שאיזה מלמד
וכדו' ממש מתעלל בילד ומציק, מתלבש על ילד או בחור בצורה שזה יכול לשבור אותו
לגמרי, זה מקרים חריגים אבל יש כאלו מקרים שצריך אפי' להעביר מוסד, אולם במקרים
שזה משהו חד פעמי, בזה איכשהו להחליק את הענין, אי אפשר לשקר לילד אבל אפשר יותר
להחליק את הענין.
פעמים יש עוד סוג
מקרים, שהטעויות של המחנכים אי אפשר להגדיר את זה כטעות אבל זה מהלך אחר מאיך
שהילד היה רגיל בבית, למשל מלמד דקדקן וקפדן, ובבית האוירה והסיגנון של החינוך הוא
פחות בדקדקנות וקפדנות, והילד שם לב שהמהלך כאן של המלמד הוא שונה ממה שהוא רגיל
בבית, בכזה מקרה ראוי להסביר לילד, אנחנו באמת בבית שלנו רגילים במהלך כזה כי זה
מה שמתאים לנו, אבל לא יזיק לך כלום להיות שנה אחת עם איזה מחנך 'יקה', זה יעשה לך
טוב, שנה בחיים לעמוד בסוג מערכת שונה זה אפי' יעזור לך, ואתה תתאים את עצמך לזה,
יש גם כזה מהלך, יש מהלכים כאלה ויש מהלכים כאלה, ואתה תלמד להתמודד גם עם מהלך
שונה, זה יעשיר אותך, וזה גם ילמד אותך בחיים להכיר עוד סוג מהלך שונה ממה שאתה
רגיל מהבית.
יש מקרה, זה יכול
להיות בגיל כבר יותר גדול, שהתלמיד הבחור רואה שיש למחנך וכדו' איזשהו השקפות
שונות מהבית, בזמנינו אנו זה מצוי הרבה, אפשר בכאלה מקרים, ויש כאן אפי' ענין גדול
בענין, לללמד את הילד שהתפקיד שלך זה לא להתעסק בטעויות של אחרים, התפקיד שלך הוא
להתעסק בלגדל ולתקן את עצמך, נכון יש אנשים טועים באיזה ענינים אבל זה לא התפקיד
שלך לחנך את מחנכיך, התפקיד שלך הוא לבנות את עצמך, ואתה אמור להתעלם מזה ולא
להתעסק, גם זה חלק מהחינוך לדעת את זה.
גם במקרה שהטעות של
המחנך היתה טעות קלה חד פעמית, חלק ממה שנדרש וזה גם חלק מצורת החינוך, בסדר בן
אדם הוא לא מלאך, לכל אדם יש טעויות, וכי אתה לא טועה?! עלול לקרות טעויות, לא
צריך לעשות עסק מכל דבר, כלומר יש תמיד את האיזון לדעת באיזה סוג טעות מדובר, יש
מקרים שזה בסדר, זה בכלל לא ביקורת, אין לך חכם שלא יטעה, גם חכמים טועים, וגם לך
יש טעויות, ואין אחד שאין לו טעויות.
בנוגע לשאלה
שדיברנו קודם, על מצבים שלא לגמרי ניתן לתיקון בתוך הבית עצמו, כל מיני מהלכים של
אחד מההורים או מצבים שהתברר לנו עצמינו לאחר זמן שעשינו טעויות וכדו', איך אנחנו
מתמודדים עם כזה דבר?
באמת הרי אם אנחנו
נתבונן באמת, כמעט כל הבעיות שקיימות באנושות ובמשפחות ובכל משפחה ומשפחה לפי
ענינה איפה שיש בעיות, רוב הבעיות הקיימות הם נובעות מטעויות בחינוך, דהיינו מה
גורם לבעיות שאנחנו רואים ונתקלים בהם, לאנשים בעיתיים ולכל מיני בעייתיות של בני
אדם? רוב הבעייתיות של בני אדם מגיע מבעיות בחינוך! לפעמים המהלך החינוכי בבית גרם
לילד חוסר הערכה עצמית, והוא לוקח את זה איתו עד זיקנה ושיבה עם כל הטעויות
הכרוכות בכך, עם כל ההעדר התקדמות שלו בחיים, או טעויות ורגישויות שיוצרות התנהגות
לא נכונה שלו. פעמים מה שרואים כאלה שהם פרפקציוניסטים וצריכים להיות כל הזמן
מושלמים במאה אחוז מתוך לחץ ומתח, זה גם הגיע מצורת חינוך בבית שציפו מהם הרבה
והלחיצו אותם בבית, וזה גם כן יוצר בעיתייות לכל החיים. פעמים ביקורת הרסנית יוצרת
תחושת יאוש והסתכלות פסימית ושחורה על החיים, כמעט כל הבעיות של האנושות מגיעות
מטעויות חינוך. זאת אומרת כך, לוּ היו מחנכים את הקטנים והילדים בגיל ילדות ונערות
בצורה ישרה כמעט שלא היה בעיות באנושות, שהרי האלוקים עשה את האדם ישר, ולכך אם
היו מחנכים אותו בדרך ישרה ומאוזנת שמתאימה לנפשו, בדרך כלל הכל היה נראה אחרת.
לכך אם המציאות היא
שקיימים בעיות בעולם, במידה מסויימת אנחנו צריכים לדעת על דברים שהם לא בידינו שזה
בבחינת 'בהדי כבשי דרחמנא למה לך', ובדבר שלא בידינו להשאיר את זה לקב"ה,
'יבוא בעל הכרם וינטור את כרמו', והמציאות שרואים כל מיני דברים של הפתעות בדברים
האלה; פעמים רואים ילדים שגדלו בבתים מאוד בעיתיים והם יצאו פרחים ממש, היה
ס"ד והם יצאו פרחים ממש, הם למדו מהדברים הלא טובים בבית, היה להם את הסייעתא
דשמיא ללמוד ישר את הבית, בדרך ישרה, וללמוד מהעיוותים של הבית איך לא להתנהג,
ולקבל את הדרך הישרה דוקא מתוך המציאות הבעייתית והמורכבת שהם גדלו בבית, יוצא
להכיר הרבה סיפורים כאלה. ויש גם מקרים הפוכים, של כאלה שגדלו בבית שהכל היה חד
וחלק, 'קול אביו ואמו שוה', והם לא נחשפו כפי שהזכרנו לשום איזשהו בעיתייות כי הכל
זרם על מי מנוחות, וכשהם הגיעו בחיים למצבים מורכבים הם לא ידעו בכלל איך להתמודד
עם זה. וכהנה רבות להאי גיסא ולהאי גיסא. עד שבסופו של דבר אנחנו צריכים לדעת שאם
אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, אמנם בודאי מוטל עלינו השתדלות בענין, ובודאי שכשיש
מצב שאחד מההורים רואה שלהורה השני יש התנהלות לא נכונה, צריך לחשוב האם זה דבר
שניתן לתיקון; האם שייך לנסות ללכת לדון אצל אנשים מבינים, לפעמים צריך איזשהו
הנחיה או איזשהו טיפול, או פעמים אפשר להגיע לזה לבד, או פעמים נדרש שההורה המאוזן
יראה איך הוא יכול באיזהו מקומן לאזן את הילדים בלי לפגוע בהורה האחר, בודאי בכל
מצב נדרש גם מאיתנו מה לעשות, אבל לחיות בנקיפות מצפון או בעצם להרגיש רע במצב הזה
ולקחת איזשהו סוג אחריות אלוקית על דבר שלא בידינו זה לא מוטל עלינו, אנחנו צריכים
לעשות גם את ההשתדלות שלנו, ולפעמים גם לשאול לחכמים ונבונים, אבל מעבר לזה זה
'בהדי כבשי דרחמנא למה לך', ולתת לקב"ה לנהל את העולם, ואחרי זה יהיה את
הבחירה של הילד בגדלותו איך הוא יפעל מתוך הדברים האלה, ולא כל דבר אנחנו יכולים
לקחת את זה בצורה שכאילו בידינו לתקן, כי לא כל דבר בידינו לתקן, וכפי שאמרנו חלק
מהחיסון של הילד זה גם לגדול ולחוש את הטעויות של הוריו ומחנכיו, זה חלק ממה שיבנה
אותו, ואף שבודאי מוטל עלינו להשתדל להימנע מטעויות, אבל דברים שהם לא בידינו
אנחנו צריכים להשאיר את זה לקב"ה, אנחנו עושים את ההשתדלות שלנו, וכל מה
ששייך לענין השתדלות נעשה, ואת השאר להשאיר לתפילות ולהקב"ה.
בוא נשאל עוד
איזשהו שאלה שקשורה לנושא הזה: כשבבית יש רגילות להתיר איזה דבר מסויים, ובמקום
הלימודים אוסרים את הדבר הזה, איך מסבירים לילד את הסתירה בדברים, איך הוא בדיוק
יתמודד עם המציאות שהמהלך בבית זה להתיר איזה דבר מסויים ואילו במקום הלימודים
אוסרים את זה, האם צריך בשביל זה לשנות את ההנהגה בבית, או להגיד לו ששם טועים?
בוא נראה, הדבר הזה
גם כן מתחלק לכמה ענינים, נגיד למשל, דברים בסמינר אוסרים את זה ובבית מתירים את
זה, אפשר הרבה פעמים להסביר לבנות בכאלה מקרים, שהסיבה היא פשוטה ומחוייבת, מערכת
ציבורית לא יכולה להתנהל כמו בית פרטי, במערכת ציבורית של מאות בנות צריכים לקבוע
איזשהו מהלך שיתן שליטה מערכתית, ונדרש הרבה פעמים לאסור גם דברים המותרים בשביל
לגדור גדר, וזה חלק מתובנות וחינוך שאמור להיקלט אצל ילדים, שיש שתי סוגי מערכות,
יש את מערכת הבית הפרטית ויש את המערכת הכללית, הדבר הזה ג"כ יהי' קיים אצלו
בכל מיני ענינים בחיים, חלק מהחיים זה גם ללמוד איך מתנהלים בבית ואיך מתנהלים
בחוץ, יש דברים שבבית עושים ובחוץ לא עושים, הרי בכל עניני 'טקט' זה כך, הרי דרך
הנהגה של אדם בבית היא שונה מאשר בחוץ, וכן על זה הדרך גם כן בצורת ההנהגה של
דברים שבמערכות ציבוריות נדרש איזשהו מהלך כללי שהוא יצור צורה שהעסק לא יצטרך
להיות כ"כ מורכב, לכן צריך לעשות הגדרות יותר חותכות כדי שהמערכת תתנהל טוב,
ומוטל על הילדים ללמוד את זה להתאים את עצמם למערכת הציבורית, כי אין אפשרות לנהל
מערכת ציבורית כמו בבית בצורה הפרטית ששם אפשר להתיר דברים בלי שזה יפגע בנשמת
הנושא, אבל במערכת ציבורית חייבים לקבוע כללים, וגם ידיעת ותובנת הענין הזה יעזור
לילד ולילדה בחיים.
ויש גם עוד חלק
בענין הזה, ועמדנו על זה קודם, להסביר לילד שמחנך שעומד מול כיתה שלימה הוא לא
יכול לתת יחס אישי מושלם לכל תלמיד בפרטיות, זה גם חלק ממה שהוא צריך ללמוד, אם
הוא היה מלמד פרטי שלו הוא היה מתנהג איתו אחרת, אבל כשיש מערכת של כיתה ויש ריבוי
תלמידים בכיתה, המלמד לא יכול לתת יחס אישי מושלם לילד בתוך מערכת של כיתה שלימה,
הוא צריך לחלוש על כל המערכת, יש דברים שהוא צריך לאסור ולהעניש אפי' אם הוא עצמו
בתור מלמד פרטי היה מתנהג אחרת, או אם הכיתה אפי' היתה רק חצי או שליש מהכמות של
התלמידים הנמצאים הוא עצמו היה מתנהג אחרת ולא היה אוסר דברים שהוא אוסר כשיש
כ"כ הרבה ריבוי תלמידים, וגם זה דבר שטוב לילד ללמוד, וטוב ללמד את הילד את
זה, שצריך להתאים את עצמו לתוך המציאות הקיימת, ולהבין שבתוך מערכת המציאות
מחוייבת להיות בצורה שונה מאשר בהנהגה פרטית.