צורת חינוך לתורה ומצוות

אנחנו ברוך ה' בני תורה, ובאמת הרי שכל עיסקנו זה בתורה 'ותלמוד תורה כנגד כולם', ובודאי שהשאיפה הכי גדולה של אבא מסוג הציבור שנמצא פה זה איך להרגיל את בנו לאהבת תורה, היש מטרה יותר חשובה ונעלה לכל אבא ת"ח יותר מאשר איך לראות לגדל את בנו לתורה שגם בנו יהיה לו אהבת תורה למען אשר יגדל ויהגה בתורה כל ימיו בכל כחו ומהותו?! וברור שזה המטרה הכי נעלה ומרוממת אצל כל אבא ת"ח שכולו תורה. ממילא זה גורם להרבה אבות והורים להיות עסוקים הרבה באיך לגרום לילדים שלהם הרגשות של אהבת תורה, ואיך לגרום לילד הקטן שיהיה לו רגש של אהבת תורה כדי שילמד ויתרגל מתוך מהלך של אהבת תורה וכך הוא ילמד תורה כל ימי חייו בהתמדה וכו'. ופה ראוי לנו לדעת איזשהו ענין נכבד מאוד שמתוך הענין הזה אנחנו נבין מהו הדרך הנכונה איך באמת אנחנו נכניס לילדים שלנו אהבת תורה.

אבל תיכף שנראה איך כן נכניס אהבת תורה, בוא נראה מה לא נכון בענין! ראוי לדעת שבכללות אצל רוב הילדים עד כיתה ז' לפחות וגם משם והלאה רק מתחיל להשתנות בהדרגה, ראוי לדעת שאצל ילדים אי אפשר לבסס להם את האידישקייט על המציאות של אהבת תורה, ילד קטן אין לו תפיסה ושייכות בכלל להרגיש אהבת תורה, ולא שייך לבנות אצלם אידישקייט שיתפס אצלם בהרגשה שלהם שתורה זה מרכז החיים וזה הדבר שהכי אהוב, לא שייך להתפיס ברגש של ילד כזה דבר בגיל ילדות שהרגש של אידישקייט שלו יהיה סביב תורה, כי המציאות מה שילד קטן יודע ורואה שאבא שלו יושב ולומד כל היום מבחינתו זה בדיוק כמו לדעת שאבא שלו נגיד במושגים שלנו קורא זוהר או תיקון ליל שבועות כל הלילה, לקרוא זוהר או תיקון כל הזמן זה הרי לא נתפס גם ברגשות שלנו המבוגרים כאהבת תורה. זה אולי יכול להיתפס כאיזשהו מצוה חשובה או ענין גדול כעין וכמו שאצל ילדים צעירים או אפי' נערים צעירים יהיה גישמא'ק בתפילות הארוכות של ר"ה ויו"כ, שיהיה להם ממש גישמא'ק והנאה בלהיות כל היום בביהכנ"ס להתפלל, או בתשעה באב חצי יום להיות בביהכנ"ס ולהגיד את הקינות, אין להם אהבה בזה! הם יודעים שיש בזה ענין גדול, ומי שיש לו כח מצליח איך שהוא לעשות את זה, אבל אין לו רגש של אהבה ורצון לענין, ילד עוד אולי יש לו שייכות ויכול להיות לו איזשהו רגש לתפילה, תפילה זה נתפס לו לפעמים באיזה רגש של דביקות כי הוא יודע משהו לשיר תפילה קצת בצורה איך שלימדו אותו בגן אז יכול להיות איזשהו תפיסה של רגש בתפילה, אבל רגש ללמוד כל היום שהוא ירגיש בזה איזשהו עונג ואהבה אין בכלל תפיסה לילד להרגיש כזה דבר, הרי ילד קטן לא יודע שאבא שלו חי את הלימוד ומבין דברים ומבין שיש כאן קושיות ותירוצים וחידושים וידיעות וחשבונות, לכן במושגים של ילד קטן לא נתפס בכלל שתורה זה דבר אהוב ושאהוב כאילו לשבת כל היום וללמוד, זה לא יכול בכלל להיתפס אצל ילד קטן בתור דבר אהוב.

זאת ועוד אחרת הרי ילד בטבעו הוא תינוק הבורח מבית הספר, והילד בטבעו מחפש לא ללמוד, יש בגמ' שבת (יג,א) דלא יקרא לאור הנר שמא יטה, אבל תינוקות קורין ד"שאני תינוקות הואיל ואימת רבן עליהן לא אתי לאצלויי" - פי' דלא יבואו להטות כי אימת רבן עליהן. וברב ניסים גאון שם כותב וז"ל: "ובתלמוד ארץ ישראל פירקו פרוק אחר חביב רציתי לכתבו בכאן וכך אמרו: 'אילין בעו דיטפי בוצינא ואילין לא בעי דיטפי בוצינא' ופי' דבריהם; כי התינוקות יתרחקו מן הקריאה ויאהבו שיכבה הנר ואנו בטוחים בהן כי הם לא יטו את הנר, ולפיכך הותר להם לקרות לאור הנר דליכא למיחש שמא יטו, אבל החזן לא יקרא דחיישינן שמא יטה לפי שלא ירצה שיכבה הנר לפיכך מבטלין התינוקות מן הקריאה". כלומר שהתינוקות מחכים שהנר יכבה לפיכך אין חשש שמא יטו, כי אם הנר הולך ליכבות הם יהיו מרוצים אז אין חשש שמא יטה, כך כתוב בירושלמי שזה הסיבה שהתינוקות קורין לאור הנר. ילד בטבעו מחפש מתי יגמר הלימודים והוא יהיה כתינוק הבורח מבית הספר, לכן לא נתפס בכלל בטבע וברגש הילד אהבת תורה, איך יתפס לילד רגש של אהבת תורה שכל היום לשבת ללמוד כשכל טבעו הוא היפך זה ואין לו בכלל שייכות לחלק הזה שאמרנו של גישמא'ק בלימוד, קושיות ותירוצים, עיון בקיאות, ידיעות, סיני ועוקר הרים וכו', הוא בכלל לא שייך לענין הזה.

ממילא זה לא שייך בכלל שהצורת רגשי תורה של אידישקייט אצל ילד יהיו להגיע איתו להרגשה של אהבת תורה, ואם ילד מדבר רק ללמוד כל היום ושומעים אותו לפעמים אומר שאני רוצה רק ללמוד כל היום, זה סך הכל שהצליחו כבר לאלף אותו לחזור על המשפטים האלה, הוא רואה שכשהוא אומר את המשפטים האלה האבא ואמא נהנים אז הוא חוזר על זה, אבל זה לא נתפס אצלו ברגש שלו באמת המציאות הזאת.

מה כן שייך אצל ילד בנושא של תורה? אנחנו רואים במציאות שיש דברים שהם בעצם קשים לילד לעשות את זה, ואם הצורה שמוקרנת מאבא ואמא שזה דבר קשה ומי יודע בכלל אם הילד יצליח לעשות את זה, ואם הוא יצליח לעשות את זה זה מראה שהוא גיבור ונערץ וכו', זה גורם אתגר גדול לילד לעשות את זה, יש הרבה בתים שיש תורנויות ותפקידים שלכל ילד יש תפקיד במה לעזור בבית.

סיפר לי אחד שהוא היה לו ג"כ תורנות בבית לדברים מסוימים ואיכשהו הוא היה עושה את זה, הוא אומר שהוא רואה איך שלפעמים האבא או האמא מסתפקים האם הוא בכלל מסוגל לעשות משהו, היה לפעמים שהם היו צריכים איזה דבר, ולפעמים הם היו כמדברים בינם לבין עצמם או משוחחים איתו האם בכלל יש לו מסוגלות וכח לעשות איזה דבר, והוא אומר שכשהוא היה כך מרגיש מהאבא או האמא אז הוא היה אומר בטח אני יכול והיה הולך להוכיח שהוא מצליח לעשות כזה מטלה וכזה אתגר, והוא אומר שהוא היה עושה את התורנות בדברים האלה בחשק יותר ממה שהוא היה עושה את התורנות הרגילה. מה בעצם היה כאן? כשהוא הרגיש שאבא ואמא חושבים שזה בעצם קשה וזה דבר שהוא בכלל לא מסוגל לעשות, ומי יודע אם הוא יצליח בכלל? זה נתן לו מרץ להוכיח את עצמו שהוא יודע לעשות גם דברים קשים.

אבא רוצה ללמוד עם הילדים שלו משניות מעבר לסדר הרגיל מה שהם לומדים בחיידר, אם הוא ינסה להגיד כמה זה נעים וכמה זה טוב ואיזה גישמא'ק זה ללמוד עוד משניות, ברמה כזאת שהוא יצליח אפי' ליצור אי נעימות לילד שלא יהיה מוכן להצטרף לרעיון הזה ללמוד עם אבא משניות, שידע שהוא פושע לילדים שלו, אבל אם הוא יעשה את זה שיש כאן איזשהו אתגר שמי יודע בכלל אם הילדים שייכים לזה, ומי יודע אם הם בכלל ירצו את זה או מסוגלים לזה, ואם מישהו לא רוצה נוּ בטח מה פתאום שתרצה?! זה גורם לילד אתגר כן לעשות, כן אני כן רוצה ואני גדול ויכול להצליח ללמוד.

בוא נראה אולי כמה דוגמאות שימחישו את זה, סיפר לי אחד שהוא פעם למד עם איזשהו נער צעיר, והיה פעם שהם למדו שם בישיבה קטנה והיו צריכים להכין איזה שטיקע'ל אבני מילואים קשה, והוא למד עם הנער את האבני מילואים הזה, וכשהוא התחיל ללמוד איתו הוא אומר לו; אתה יודע, האבני מילואים הזה זה משהו מאוד קשה ומורכב, לא בטוח אם אתה בכלל מסוגל להבין, כך היה כל הזמן כמשתמט האם אתה בכלל תבין את האבני מילואים הזה?! והנער משיב לו; לא, שהוא ילמד איתו ובעזר ה' אני אבין, והוא למד איתו ובסוף הוא באמת הבין, ותמיד הנער הזה היה אומר; הרב ההוא יודע גם להסביר דברים קשים שזה יהי' קל. מה בעצם היה שם? מתוך שהוא אמר לו לאותו נער כמה זה קשה ולא מובן, אז היה לאותו נער אתגר כמה הוא  יודע ללמוד ולהבין גם דברים קשים ולא מובנים, והנה הוא לומד את זה והוא רואה שברוך ה' הוא לומד ודי מבין, אז אני יודע להבין גם דברים קשים, והנה המלמד הזה יודע ללמד אותי גם דברים לא מובנים.

בוא נגיד דוגמא! הולכים ללמוד כעת עם הילד איזשהו נושא שבתפיסה של הילד זה לא הכי קשה אבל גם לא כל כך קל, ואם הצורה שאנחנו פונים אליו; אתה לא יודע כמה זה קל! כמה זה ברגע יהיה קל ואהוב ונחמד! והוא הצליח כך לשכנע את הילד להתחיל ללמוד, והילד מתחיל ללמוד ומרגיש שזה כן קשה, אז מה הילד מרגיש? האבא אומר לי שזה קל ואני רואה שזה קשה. אבל אם האבא אומר שיש כאן משהו קשה ולא קל ומי אומר שאתה שייך ומסוגל לזה?! והנה הוא לומד וזה לא כזה קשה, אז הוא רואה הנה הצלחתי, ואפי' שהאבא חושב שזה כזה קשה אני הצלחתי.

גם אם יש דבר בסברא, שאצל ילד או נער צעיר זה יכול להיות כעין חמישים אחוז מובן וחמישים אחוז לא מובן, אם כדי לגרות אותו הוא יגיד הנה זה דבר מאוד מובן ואתה תבין את זה מהר מאוד, והוא אומר את זה לילד, ולילד או לנער הזה לא כל כך קל להבין את זה, מה הוא מרגיש בלב? מה האבא או הרב אומר לי שזה מובן הרי זה לא מובן, אבל אם הוא אומר לו; תשמע, זה דבר לא מובן, אולי רק בגיל ישיבה גדולה תוכל להבין כזה דבר, ופתאום הוא רואה צד שהוא הצליח להבין, הוא אומר; הנה הבנתי! והוא מרגיש טוב עם עצמו שהוא הבין את זה.

לכן הצורה בעצם לגרום לילד ללמוד ולהרגיל ילד בלימוד זה לא להקרין לו שלימוד זה קל ואהוב ואין שום בעיה בזה, כי זה מתסכל את הילד, הילד אצלו ללמוד זה דבר קשה וזה לא דבר אהוב אצלו, רק יש בכח הילד לעשות דברים גם כשהם קשים. איך זה אצל ילדים הולך לצום? הוא כבר גדול והוא יכול להצליח לצום!!! האם תגיד לילד אתה יודע איזה גישמא'ק זה צום! איזה דבר קל ואהוב זה! הרי לא יהיה לו בכלל חשק לזה, דוקא בגלל שצום זה דבר כזה קשה אז זה מצוה מאוד גדולה, מצוה כזאת גדולה וקשה והצלחתי לעשות את זה, אני כבר גדול שהצלחתי לעשות את זה! והילדים ביניהם מתגאים; אני הצלחתי לצום עד שעה זו וזו! וזה אומר אני הצלחתי כל היום לצום! מה השוויץ של הילדים בצום? כי זה דבר קשה, זה דבר מאוד קדוש וחשוב לצום, זה מצוה מאוד גדולה ודבר קשה והצלחתי לעמוד בקושי, וזה מה שמאתגר אותם לעשות את זה דוקא מתוך שזה חשוב וזה מצוה מאוד קדושה וחשובה.

כעין כזה דבר צריך להיות הצורה מה שיוקרן מאבא לילד קטן בצורה של תורה, שזה באמת מצוה מאוד חשובה וקדושה וזה לא כזה פשוט, לכן מי שמצליח את זה זה מראה איזה גיבור הוא איזה צדיק הוא ואיזה כחות יש לו, וכשהוא הצליח "כל הכבוד שהצלחת אפי' שזה לא קל"! זה צורה שמאתגרת ילד לתורה.

מי שרוצה להרגיל אדם אחר שהוא יעשה משהו שכיום אצל המתלמד זה דבר קשה, והמלמד רוצה שאותו אחד יצליח לעשות את זה ואפי' הוא יגיע למצב שזה טבעי וקל לו, הבה נדון מהי הצורה שמן הראוי שהמלמד יקרין למתלמד כדי להגיע למטרה, האם להקרין לו שזה קשה ורק בסוף נראה מה שיהיה או להקרין לו שזה קל? אם מקרינים לו שזה קל הרי זה נגד ההרגשה של האדם כרגע, כי הרי מרגיש שזה כן קשה, והוא מרגיש כאילו המלמד הזה מנותק ממנו ואינו מחובר אליו, הוא מספר לי שזה קל ואני מרגיש שזה קשה, זה לא מתיישב לו על הלב מה שהוא אומר. לעומת זאת אם המלמד מקרין לו שזה דבר קשה, אז הוא מרגיש שהנה הוא מרגיש כמוני שגם הוא מרגיש שזה באמת קשה, וזה גורם לו להתחבר למה שהמלמד אומר לו ומקרין לו כי הוא מרגיש שהמלמד איתו במצב שלו ובצורה שהוא שרוי בה כרגע, וכך הוא מתחבר לדברים של המלמד והוא מנסה להוכיח את עצמו שהוא מצליח למרות שזה קשה.

אמנם זה לא אומר שיהודי שיושב ולומד ויש לו גישמאק בלימוד וזה גם מוקרן ממנו שהוא צריך להסתיר מהבן שלו שהוא נהנה מהלימוד כי הילד לא מסוגל להבין את זה, לא זה כוונת הדברים, כי כשאבא לומד ונהנה מהלימוד וזה מוקרן מהאבא והילד מרגיש את זה בתור מה שכעת האבא עושה בזה אין שום בעיה, אולי זה גם כן איזה דבר טוב. אבל הצורה להנחיל לילד שייכות לתורה בשלב הראשון היא לא שייכת בלנסות להמחיש או להסביר לילד כמה תורה זה אהוב וכמה תורה זה קל, אלא הצורה היא כעת  איך שאמרנו שזה כמו איזה תפילה בר"ה או יו"כ או צום שזה דבר שהוא מצוה מאוד גדולה ולא כזה פשוטה אבל יש בזה מעלה מאוד גדולה.

ואותם שסבורים שאם אנחנו נרגיע את הילד לפני הלימוד נגיד לו שזה דבר קל וכך הוא לא יהיה לחוץ מהלימוד, זה לא כך! כי הרי כרגע הילד מרגיש שזה קשה וכאילו משקרים אותו, דהיינו שאפשר להרגיע ילד בדבר עתידי, נגיד אם ילד דואג מאיזשהו דבר עתידי, דהיינו לא מדבר שכרגע נמצא רק הוא דואג מהעתיד, בא אביו או רבו ומרגיעים אותו מדאגת העתיד ואומרים לו: אל תדאג, תצליח! ילך לך! זה לא ילך לך מידי קשה! זה באמת מרגיע את הילד. כי העתיד אינו עדיין והוא רק דואג, ובהיות אביו או רבו מרגיעים אותו מדאגה עתידית שאין לו מה לדאוג וזה לא יהיה כזה קשה והוא יצליח בס"ד זה מרגיע אותו. אבל כשמדובר כעת על דבר שהוא כרגע נמצא בהוה וזה קשה לו, אם כן איך זה ירגיע אותו מה שאומרים לו שזה קל, הרי לא נוח לאדם לשמוע קל על דבר שקשה לו, וגם אם זה קל הוא לא מרגיש איזה מעלה גדולה בזה שהוא עשה את זה כי הרי זה דבר קל אז אין מה להחמיא לו, אבל המציאות היא הרי שאנחנו רואים שדרך בני אדם שהם נהנים מאוד אם מתייחסים למה שהם עשו שזה דבר קשה וכדבר מאמץ וממילא מחמיאים להם על זה, מאשר כשמה שמוקרן להם על אשר הם עושים שזה דבר קל ואהוב ופשוט.

כל אחד מבין שאם למשל המציאות היתה שלמבוגרים מגיל מסויים היה מאוד קל ונעים ואהוב לצום וזה היה ממש דבר נחמד לצום, ומבוגרים כאלה היו משוחחים עם ילדים כמה טוב וקל ונעים לצום, את הילד זה היה מעצבן, אבל אם הוא יודע שצום זה דבר שכמעט לא שייך לילדים אבל אני גדול ואני כן יכול לצום זה מסתדר לו, כי זה לא שייך לילדים אז הוא רוצה להוכיח שזה יכול להיות גם לילד, אבל אם יגידו לו פתאום שצום זה דבר אהוב וקל זה לא מסתדר לו כי הוא מרגיש שזה קשה. להגיד ולהקרין לילד שיש מה ליהנות כאן מדברים שהוא לא מרגיש הנאה מהם והמבוגר מדבר איתו כאילו זה דבר של הנאה זה לא נוח לו וזה לא מסתדר לו ברגש.

אלא מה כן הצורה של לחנך לתורה? שבאמת יוקרן לו שזה לא דבר קל וזה לא דבר פשוט אבל זה מצוה קדושה וגדולה וחשובה, ומי שמצליח את זה כמו ילד שמצליח להיות כל התפילה בר"ה, איזה גדול ואיזה צדיק הוא שהוא מצליח דבר כ"כ קשה! זה דבר שמאתגר ילד לתורה.

גם רמי"ם בישיבה קטנה למשל, לפעמים עומדים לפני סוגיא חמורה וקשה ורוצים לדרבן את התלמידים שישקיעו חזק בסוגיא, המציאות היא שאם ינסו להציג את הדברים שבאמת הסוגיא הזאת נראית כ"כ חמורה אבל אתם תראו שזה בכלל לא כזה חמור ותראו כמה זה קל, ולמעשה נגיד שהר"מ הזה הוא ר"מ מאוד מיוחד והוא יודע לפשט גם דברים קשים ומורכבים אבל עדיין זה סוגיא יותר קשה מסוגיא רגילה, והוא ניסה ככה להרגיע ולהקרין כמה זה סוגיא קלה, אז כל הזמן התלמידים מרגישים וחושבים; מה הוא אומר שזה קל הרי זה לא קל?! זה לא עובד, הם מרגישים שהוא מרמה אותם וזה לא מסתדר להם, אבל אם הוא אומר להם; תראו שיש כאן סוגיא קשה שכמעט הייתי מדלג את זה, ואולי נדלג את זה בעצם כי מי אומר שתוכלו להבין, כשתגיעו לישיב"ג תלמדו את זה, הם ישיבו; לא משנה, הרב ילמד ואנחנו נסתדר, אבל זה לא פשוט שתבינו כזה סוגיא, אחרי זה הם יתווכחו; מה הרב אמר שזה כזה קשה, הנה הסתדרנו עם זה, כך המציאות.

שאלה: לא יכול להיות שבחור יתייאש?

אז בסדר שיתייאש, מי שזה קשה לו אז לא, והפוך זה טוב. הרבה פעמים הוא אומר אני לא בסדר שניסתי להגיד בכלל כזה דבר, ואז מתחיל וויכוח אם זה כן בסדר או לא בסדר, כשתגיעו לישיבה גדולה תבינו את זה בהיסח דעת אבל כרגע זה באמת היה טעות ומקח טעות שניסתי בכלל להגיד כזה סוג סברא, לא בשבילכם, לא זה כן בשבילנו ורוצים כן לשמוע, כששמעו בסוף רובם הבינו, ומי שלא, אמרתי לך שלא רציתי להגיד את זה, אתה צודק! זה צורה שמסתדרת להם בראש, מי שהבין הבין ומי שלא הבין הוא גם כן בסדר.

ילד בטבעו מתאים לו המושג להיות בתוך מהלך, הרי באמת גם התינוק הבורח מבית הספר הזה יש לו כח לילד את השעות של סדרי הלימוד בבית הספר, התינוק מבקש לברוח מבית הספר ומצד שני יושב ולומד את הסטנדרט של זמני הלימוד של התלמוד תורה וכדו', יש כח לילד לעשות דברים גדולים ואיכשהו להחזיק מעמד איזשהו שעה, ואז הוא חייב ללכת לרוץ ולקפץ כגדי להוציא את כל מה שהוא היה צריך לכבוש את עצמו בשעת לימוד ואז הוא מוכן לעוד שעת לימוד, זה הצורה של ילד! אבל לא הצורה היא שתשכנע אותו; אתה יודע איזה גישמאק הולך להיות לך! לא, אתה תלמד אתה צדיק אתה חזק ואתה תצליח ללמוד אפי' שזה לא הכי קל, אח"ז אתה תלך לשחק וכו', זה צורה של ילד, ותיכף נראה עוד שלבים בעזר ה'.

כעת גם חינוך למצוות! ראוי לדעת שהצורה לחנך ילדים למצוות זה רק סביב חויות ורגשות של מצוות, וכמו אצל נשים שאצלם זה הכל ברגש, יש כאלה סבורים שאני צריך לחנך את הילד שלי למצוות כמו הצורה שהוא עתיד לעשות את זה בגדלותו ובבגרותו עם שכל והבנה, אבל ראוי לדעת שזה לא נכון, לילד אין מושגים כאלה, אצל ילד דברים נבלעים בדמו אם זה בצורה של חויות ורגשות, אותם הורים שמנסים להרגיל את הילד כמו שאצלם או כמו המטרות שאמורות להיות בסוף שידעו שזה טעות, ילד לא יכול להיתפס אצלו הדברים בצורה שיכלית, לא שייך להרגיל אותו היום לצורה כפי הצורה שהוא עצמו יעשה כשהוא יגדל, אצל ילד הדברים נתפסים רק ברגש ובחויה.

ואם תאמר, אז איך תגיע אליו הצורה של מבוגר? ראוי לדעת שבדיוק כמו שבשאר דברים כל ילד בגיל הבגרות הדברים מתהפכים אצלו ממילא מרגש לשכל, מי שזוכר את השלב הזה בעצמו יזכור את השלב שפתאום דברים שעד היום הוא היה עושה אותם רק מתוך רגש, ובאיזה גיל נערות או באיזה שלב, פעמים זה בסוף חיידר כבר או פעמים זה במהלך הישיבה קטנה, הוא מרגיש שפתאום הדברים מתהפכים אצלו ונהיים מתוך הבנה ושכל, וזה דבר שקורה באופן טבעי בתהליך הבגרות של הילד שאותם דברים שעד היום הוא עשה מתוך חויה ורגש כמו נשים זה מתחיל להיות ולהתהפך אצלו מרגש לשכל, אבל הצורה שמחנכים ילד למצוות היא שיחנכו אותו למצוות בתור ילד אולי כמו אצל חסידים ואז כשהוא יגדל הוא יהיה ליטוואק, אבל אם תנסה לחנך אותו כמו ליטוואק לא יצא כלום, זה לא צורה שתכניס לו אהבת מצוות. וגם לא צריך להגיד לו כעת שזה זמני, כי כל ילד הוא רק באופן זמני, ילדות זה מום עובר וזה עובר מאליו, לא צריך לשכנע אותו שזה מום עובר, וזה גם לא מום כי כרגע זה מה שהוא וזה הצורה שזה ישתנה.

ראיתי השבוע בועד שר' גרשון מוסר בבית, שהוא אומר שם שהמנגינות והשירים מה ששרים בגן זה מכניס אהבת תורה ואהבת מצוות ויראת שמים, כך הוא אומר שם בתוך הדברים, הצורה מה שבגן שרים ומנגנים לילדים זה מה שמכניס להם אהבת מצוות ויראת שמים, אצל ילד אין צורה אחרת להתפיס את זה אלא רק דרך מנגינות ושירות בצורה חויתית זה מה שמכניס להם את זה.

הוא הדין לענין תפילה! הורים מאוד רוצים שאצל הילד תפילה יהיה דבר קל ופשוט, מה פירוש, הרי להתפלל זה דבר כ"כ קל ופשוט?! והם רוצים שיתרגל שלהתפלל זה יהיה אצלו דבר קל ופשוט ולא איזה דבר מיוחד, וכך הם מנסים לשכנע ולחנך את הילד שתפילה זה דבר קל ופשוט, וכך הוא יעמוד יפה בתפילה, ישב כל הזמן ליד אבא, והוא יהיה גם כל הזמן בתפילה ולא רק חלק מהתפילה כי הוא ירגיש שזה קל לשבת כל התפילה וכדומה, או רוצים שהוא ירגיש שזה קל לשבת כל הזמן של סעודת שבת בשולחן, וכדי להשריש לו שזה דבר קל ופשוט אז מסבירים לו ומנסים לשכנע אותו שזה פשוט וקל ואין בעיה בזה בכלל, וחושבים שזה באמת מה שיגרום לו שזה יהיה קל ופשוט. אבל זה טעות גדולה! כי הוא מרגיש שזה לא מסתדר לו, הוא שומע מאבא שלו דרשות שלימות על דבר שלא נתפס אצלו ברגש, מה אבא מספר לי שזה קל ופשוט?! הוא לא יודע אפי' להסביר מה קורה בינו לאבא שלו כעת אבל יש נתק וקצר בתיקשורת, הוא לא מתחבר למה שאבא שלו אומר לו.

או יש גם כאלה שמתוך רצון שהילדים יעזרו בבית, אז גם כן הם מסבירים כמה זה דבר קל ופשוט ואין שום בעיה בעזרה הזאת, אבל לילד זה לא מסתדר, אלא זה הולך אצלו הפוך, ככל שהוא ישמע שזה דבר גדול ומי אמר שהוא מסוגל, ואם הוא עושה את זה הוא מוכיח את עצמו איזה מיוחד הוא ואיזה כחות גדולים יש לו זה מה שיאתגר אותו.

כל הצורה של חינוך למצוות זה צורה של איזשהו עסק של שמחה וחגיגות בעניני מצוות ושמצוה יהיה איזשהו צורה של אקשע'ן ו"מצב" גדול, במצוות צריך להיות איזשהו "מצב" שכשיש מצוות יש איזשהו "מצב" שלם בבית, ככל שיש יותר "מצב" במצוות זה גורם לילד יותר רגש בצורה שתשריש לו אהבת מצוות.

שאלה: ברכת המזון?

ברכת המזון בגיל קטן מאוד זה רק "אכלנו ושבענו האוכל היה טעים" בניגון, אז זה נהיה גם כן איזשהו שירה, "עכשיו נברך כולנו נודה לאלוקים", ובגיל שיהיה שייך יותר זה יגיע לבד, כמה ששייך יותר לעשות את זה בתור איזה שירה כזאת, וזה לא חייב להיות את הכל, כך זה יותר יכנס לו ובמשך הזמן 'כשיגדל שלה בני' הוא יגיע לברכת המזון טובה.

שאלה:

לראות לפי הענין, אבל לא לחשוב ששייך להתחיל איתו היום בצורה הזאת את מה שאנחנו רוצים שיהיה איתו בתור מבוגר, זה לא נתפס באישיות של ילד להכניס לילד אפי' במקצת את מה שקיים אצלנו כדברים פשוטים, הוא לא הסוג בן אדם הזה הוא סוג בן אדם אחר. אצלו דברים עובדים בצורה ילדותית, ובצורה ילדותית דברים מתחברים ונכנסים אצלו בצורה של חויה, או בצורה של איזשהו מצוה קדושה וחשובה שזה אתגר מאוד גדול ומי שעושה את זה ומצליח זה מראה איזה גבורה גדולה, אז זה נכנס אצלו בתור איזה מבצע, וכמו לצום, "צום" אף אחד לא יגיד שזה מתוק לילד ואעפ"כ הילדים מאוד רוצים לצום, וזה דוקא מתוך שהם יודעים שזה כזה קשה.

ככל שמצוה גורמת שיש סביב המצוה איזה "מצב", ביו"ט יש את התבשילי יו"ט, או כל מיני עניני מצוות שעושים משהו מיוחד לכבוד המצוות, ולא שהמצוות זה איזשהו היכי תימצי לעולם הזה שסביב המצוה, אלא שהמצוה זה המרכז וסביב זה עושים איזשהו מצב של שירה או הכנת איזה מאכלים וכדו', זה מה שמחבר ברגש של ילד שייכות למצוות.

אכן יש משהו אחד בתורה דרגה יותר גבוהה שיכול להיות לפעמים גם אצל ילדים קטנים שיכנס להם משהו אהבת תורה, שלפעמים שואלים את הילד על החומר שהוא לומד, ולא משנה מה, זה יכול להיות חומש או משניות או תחילת גמרא, שואלים אותו שאלות מעניינות ומאתגרות, ושזה משהו שמראה על מאוד חכמה מי שמצליח לענות על זה, ויוצרים איזשהו עקשען ואיזשהו מצב וחגיגה על זה שהוא יודע לענות תשובות, והאבא מתפעל ומתלהב איזה תלמיד חכם הוא! אז זה עוד פעם היה כאן איזשהו משהו שהפכו את הלימוד לאיזה "מצב", יש כאן איזשהו שאלה ומי יודע אם יודעים תשובה על זה, והשאלה מענינת והוא מחפש את התשובה, ואיזה גאון אתה ואיזה ת"ח אתה, והאבא מתלהב מזה, אז זה עוד פעם צורה שיצרו כאן איזשהו מצב וחגיגה סביב הלימוד, זה סוג דבר שבשלב ב' זה משהו שיכול לתת ג"כ איזשהו שייכות לאהבת תורה בכיון החיובי.

בוא נראה, כולנו יודעים שהמציאות היא שכל המצוות שאנחנו מחנכים קטנים זה הכל דרבנן, כל הרגלת קטנים במצוות זה דרבנן משום חינוך. יש רק עשה אחד שזה דאורייתא במצוה של חינוך הילדים, וזהו עשה של שמחת הרגל, יש חיוב על האבא לשמח את אשתו ובניו ברגל, ואמנם זה חיוב על האבא לשמח את אשתו ובניו, אבל זה ודאי נובע מזה שרצון התורה שהילדים ישמחו כאן, דוכי זה משהו כדי להגביר את שמחת האב?! דהיינו דשמחת הרגל שמשמח את אשתו ובניו, האם זה כדי שהוא ישמח שמחה שלימה או כדי שיהיה להם שייכות לשמחת יו"ט? זה ודאי שמונח בעשה הזה שיש ענין גדול שלנשים ולקטנים יהיה שייכות לשמחת יו"ט, ומוטל על הבעל והאב לשמח את אשתו וילדיו בשמחת יו"ט. ומהו שורש המצוה הזאת? כי הצורה הרגילה לחבר ילד לרגש של אהבת מצוות ויראת שמים ואהבת תורה זה דרך חגיגות ואירועים, וכשמגיע יו"ט ויו"ט זה זמן של 'נגילה ונשמחה בך', זה זמן שאפשר בעצם להשריש בילדים ולחבר אותם למצוות ולאהבת מצוות ולשמחה בה' דרך זה שהוא משמח אותם.

גם מצות הקהל שזה מצוה גם בנשים וטף, זה אירוע מיוחד מאוד שהוא בתוך הרגל, עולים כולם לביהמ"ק ברגל ובמוצאי יו"ט ראשון של סוכות יש הקהל, אינני יודע אם יש ראיות לזה האם הרגל גורם את ההקהל או שרק העשה הזה נאמר בזמן הרגל, אבל עכ"פ יש שם איזה אירוע רב משמעות שכולם מתאספים באסיפת עם ענקית שכולם באים וגם קטנים, יש הרבה מצב שם בזה שכולם באים וזה מקרין בילדים חיבור לקב"ה ולרוחניות לתורה ולמצוות, זה המהות של הדברים האלה, וזה דברים שמדאורייתא מוטל על האבא הדברים האלה כי זה הדבר שמחבר ילד לאידישקייט.

בוא נראה כתוב באמת על הענין של שמחת יו"ט, הגמ' אומרת (פסחים קט,א) במה משמחם? נשים בראוי להן בבגדי צבעונין, וקטנים בקליות ואגוזים. לכאורה אנחנו היינו חושבים! איך אנחנו נחנך ילד לשמחת יו"ט, אולי נסביר לו את מעלת היו"ט, את ה'נגילה ונשמחה בך', שזה שמחת הקב"ה ולא שמחת הכרס, כמו שכתוב ברמב"ם מה זה שמחת יו"ט, שנבוא קצת להתחיל להסביר לו את הרצינות של שמחת יו"ט, אבל רואים שלא זה מה שכתוב, רק איך תחנך ילד לשמחת יו"ט ע"י שתתן לו קליות ואגוזים.

ויש לשאול; טוב כבר השתכנעתי שלחנך ילד לשמחת יו"ט זה לא להסביר לו שזה 'נגילה ונשמחה בך' ולא שמחת הכרס אלא כן צריך לתת לו קליות ואגוזים, אבל עדיין יש לעיין הרי כשהוא יהיה גדול הרי אין שמחה אלא בבשר ויין אז אולי נתחיל לתת לו קצת בשר ויין כדי להרגיל אותו לשמחת יו"ט בצורה איך שיהיה לו בגדלות, ויש לחקור מה יותר יגרום לילד כשהוא יגדל שהשמחת יו"ט תהיה בבשר ויין, האם כשנתחיל לתת לו ולחנך אותו בתור ילד קטן בבשר ויין של שמחת יו"ט או שנחנך אותו לקליות ואגוזים, כי מה יהיה כשנחנך אותו לקליות ואגוזים כשהוא יגדל, הרי אולי הוא ימשיך בקליות ואגוזים? לא, ניתן לו את מה שראוי לו בקטנותו, כי בקטנותו במושגים של ילד זה קליות ואגוזים, ואז כשהוא יתבגר ודברים יתפתחו אצלו מרגש לשכל ובבגרות שלו זה ממילא יתהפך לבשר ויין, ויותר יהיה רגיל בגדלותו בבשר ויין כשנרגילו בקטנותו בקליות ואגוזים מאשר כשננסה להרגילו בקטנותו לבשר ויין, כי קטן לא שייך לבשר ויין אלא רק לקליות ואגוזים.

עכ"פ רואים מזה שאי אפשר להכתיב לילד דרך חינוך איך לשמוח ע"י שאנחנו ניקח איזה מהלכים איך הילד ישמח במצוות ואיך הילד ישמח בתורה, אלא אתה האבא והרב הגדול צריך לרדת מהמציאות שלך לראש של הילד ולמציאות האישיותית של הילד ולחפש שם מה משמח אותו, ואל תנסה לשמח אותו במושגים שלך כי זה לא משמח אותו והוא לא יודע מה אתה רוצה ממנו, ואם הוא צייתן הוא יציית לך וידקלם את מה שאתה אומר אבל זה לא נתפס לו בכלל כלום, וככל שאתה תרד אליו ואתה תבין שאפי' שאותך קליות ואגוזים זה לא מעניין אבל אותו זה כן מעניין אז אתה תמצא איך לשמח אותו לפי מה שהוא.

בליל הסדר יש ג"כ עשה דאורייתא של "והגדת לבנך", מה הצורה כדי לעשות את המצוה הזאת בשלימות? אז גם כן כתוב בגמ' לתת לקטנים קליות ואגוזים וכך הם ישארו ערים והם יהיו בכל המצב של להיות ב"סדר", הרבה שואלים; מה פירוש, למה לא נחנך אותם לישון ביום, שבועיים לפני פסח לדבר על החשיבות של הלילה הזה להיות ער וכמו שילדים ערים בליל שבועות, נחנך אותם שזה לילה מאוד חשוב ויצטרכו לישון הרבה בערב פסח כמו ערב שבועות שעושים משמר, וזה עוד פחות שהרי למעשה לא ערים כל הלילה, לפחות לא כולם. אבל חז"ל הבינו לא כך, חז"ל הבינו שהצורה שתגרום לילד שתוכל לקיים בו "והגדת לבנך" זה אם הוא יקבל קליות ואגוזים, הוא יקבל קליות ואגוזים ויכנס למצב לפי המציאות הילדותית שלו ואז הוא יוכל לקלוט את מה שהוא אמור לקלוט ב"והגדת לבנך", ואמנם ודאי שהוא צריך גם לישון ביום אבל הצורה שתגרום שתוכל לקיים את ה"והגדת לבנך" בצורה המושלמת במצב של ילד זה שתיתן לו קליות ואגוזים.

הגאון באיגרת הגר"א כותב: "שלימוד אינו נקבע באדם אלא בישוב ובנחת, ולזה ראוי שיפזר פרוטות לקטנים על זה כדי שילמדו", היה אפשר לחשוב שהגאון רק מתכוין שזה מצד של "לא לשמה", שאם הוא ילמד בהתחלה ע"י שניתן לו פרוטות לשם ממון הוא יגיע בסוף ל"לשמה", אבל כמדומה שכוונת הגר"א היא יותר מזה, שחלק מהצורה של "לשמה" של ילד זה כשיש לו פרוטה, וזה הצורה של תורה של ילד, ויהיה נפק"מ לדינא מזה, שגם ילד שהמציאות היא שהוא לומד גם בלי פרוטה ראוי ליתן לו פרוטה, כיון שאם תתן לו פרוטה אז התורה שלו תהיה בצורה של שמחה וחגיגה והיא תהיה אצלו בצורה שנכנס לו ברגש הילדותי שלו משהו טוב ונעים, זאת אומרת שהפרוטות שנותנים לילד כמדומה שכוונת הגר"א שזה לא רק כדי שילמד ומדין של 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', אלא ראוי שהלימוד יהיה מתוך שמחה הראויה לקטן, ושמחה הראויה לקטן זה דרך זה שנותנים לו פרוטות על זה, כמו שבליל הסדר הצורה של "והגדת לבנך" היא דרך קליות ואגוזים.

דבר מעניין, אינני יודע אם זה כך, אבל איזשהו דבר לפחות לתפארת המליצה, חכמי הנפש אומרים שקטנים עד איזשהו גיל מסויים כל היצר והרצונות שלהם זה הפה, ולכן קטנים ממש הם כל דבר מכניסים לפה, כי אצלם כל המציאות שלהם וכל עניני יצר של קטנים זה הכל בפה. ובאמת יש איזשהו הנהגה ישנה עוד מזמן הראשונים ואולי קודם, שמורחים דבש על האותיות, כשקטן מתחילים ללמד אותו א-ב יש מהלך שלם ששמים דבש על האותיות והוא מלקק את זה. מה הרעיון בדבר הזה? מאחר שאצל קטן כל היצר הרע שלו וכל החשק והרצונות שלו זה דברים ששייכים בפה, אז אנחנו רוצים ליישב לו את החשק והרצונות שלו עם תורה, איך אנחנו מיישבים? נותנים דבש על התורה על הא-ב ועל אותיות התורה ועי"ז זה מסתדר לו עם המציאות שלו, וזהו ה'בשני יצריך' שהוא יגיע כך לאיזשהו אהבה לתורה, שהרי איך הוא יגיע עם יצר טוב, והלא היצ"ט יגיע בגיל בר מצוה, אז צריך לסדר לו את היצר הרע שלו עם תורה, זה הצורה לסדר לו את היצה"ר עם תורה.

עוד נקודה כללית מאוד שראוי שיוקרן בכל חינוך לתורה ומצוות שהיא משהו כללי מאוד שיש הרבה מה להרחיב בזה אבל ראוי לדעת את זה, ראוי לדעת את זה שהצורה איך שיקרין הן במה שאנחנו עושים והן בצורה שאנחנו מחנכים את הילדים, זה לא שקיום תורה ומצוות זה מה שאנחנו חייבים לעשות ואם עשינו את זה אז אנחנו בסדר וגם נקבל שכר, ואם לא עשינו את זה אוי ואבוי אנחנו לא בסדר, כאילו צורת ההרגשה שאמור להיות ליהודי בקיום תורה ומצוות זה לא שאם אני עושה מצוות אז אני אזרח שומר חוק ואני בסדר ואפי' אני מקבל איזה שכר על זה שאני שומר חוק ומשפט, וכשאני לא בסדר אז אני עבריין ולא בסדר, זה טעות מאוד גדולה מי שאצלו זה הצורה!

אלא הצורה אמורה להיות שכל מצוה וכל מילה של תורה זה דבר מיוחד וגדול מאוד, אין שום דבר שהוא דבר של שיגרה, כל איזשהו שייכות ועשיה של מצוה או כל מילה תורה זה דבר גדול מאוד מאוד, ויש בזה נחת רוח לקב"ה והקב"ה מתאוה לתפילה ולתורה שלנו, וזה לא רק איזשהו צורה שאתה הולך בתלם, שההקרנה שתהיה בכל המהלך של אידישקייט בתורה ובמצוות זה לא שזה הולך בתלם וזה מצב טוב, אלא שזה דבר מיוחד מאוד שכל ענין מצוות יש בו דבר גדול ומיוחד. הרי כך המציאות אצל ילדים, ילד כשהוא במצב רגיל אז הוא במצב רגיל, אבל אם הוא עשה משהו מאוד מיוחד הוא יודע שהוא מאוד משמח את ההורים שלו, כשילד לפעמים עשה איזה הפתעה מאוד מיוחדת לאבא ואמא הוא יודע שזה מאוד ישמח את ההורים, כך כל הצורה של קיום תורה ומצוות צריך להיות שכל שייכות וכל צורה או כל חלק של התעסקות בדבר הכי רגיל ופשוט של קיום תורה ומצוות זה תמיד דברים מיוחדים, אין משהו שהוא לא מיוחד בקיום תורה ומצוות, זה צורה כללית שצריך להכיר ולדעת את זה.

יש רש"י בסוף ויקרא אולי פעם הזכרנו את זה, "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ" (ויקרא ה, יז) (ת"כ) ר' יוסי הגלילי אומר (תורת כהנים פרשתא יב, ז.), הרי הכתוב ענש את מי שלא ידע, על אחת כמה וכמה שיעניש את שידע. רבי יוסי אומר (שם:) אם נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטוה אלא על מצות לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו, וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורענות, הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפגולין והנותרות והמתענה ביום הכיפורים, על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות" - אחד שלא אוכל מאכלות אסורות, נשאר לו נותר והוא כבר עבר על הלאו של לא תותירו, אבל יש לו כעת חתיכת בשר שהוא יכול לאכול והוא לא אוכל, הוא יושב מן הפיגול ומן הנותר והוא לא אוכל את זה, אז הוא יזכה לו ולדורות ודורי דורותיו עד סוף כל הדורות. הוא מתענה ביום כיפור, לא כתוב כאן כעת על איזה מדריגה גבוהה במיוחד אלא מתענה ביום כיפור, אז מתענה ביום כיפור יזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, האם זה ההרגשה שאנחנו מרגישים?! האם זה ההרגשה שאנחנו מקרינים לילדים?! אנחנו לא חיים לפי השקפת התורה, מי שלא מרגיש כך הוא צריך להתחזק בהשקפה כי יש לו בעיה השקפתית ביחס לתורה ומצוות.

או המשנה בסוף מכות (כג,ב): "גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". האם אנחנו מרגישים שאם אנו נזהרים משהו בשמירת עינים או בגזל או בעריות, שהצורה של זה היא שמגיע לנו שיזכה לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות?! זה הצורה הפשוטה שאמורה להיות אצל יהודי.

אולי רק משהו טיפה לקרב את זה ללב איך נגיע להרגשה הזאת, בזיכרוני בילדותי שהייתי עומד ליד הסטייפלער בתפילה בלדרמן, היה פעם כשהייתי אז אולי לפני בר מצוה שהגיע ה"שיר של יום", ואז בסידורים עוד לא היה רשום איזה שיר של יום אומרים ביו"ט, והוא פונה אלי ואומר לי באידיש: "איזה פרק אומרים היום בשיר של יום"? רצתי מהר והבאתי תהילים ופתחתי והבאתי לו, והייתי שמח שמחה גדולה, ועד היום! (עבר מאז אולי יותר מ-40 שנה) כשאני נזכר בזה אני מתמלא שמחה, מה קרה, הרי רק הראיתי ליהודי איזה שיר של יום אומרים?! אבל המציאות שכשמתעסקים עם מישהו גדול מאוד אז אין דברים קטנים, כך זה בהרגשה הטבעית הפשוטה.

סיפר לי אחד שהוא פעם עמד ליד אחד מגדולי הדור ממש בזיקנותו מאוד, והוא הרגיש משהו והניח על הסטנדר טישו, והוא ראה שהוא באמת הרגיש נכון והיה בזה תועלת גדולה, כך הוא הרגיש אח"ז שזה היה נצרך והיה בזה תועלת, והיה שמח שמחה גדולה שא"א לתאר שהוא שימש את גדול הדור בדבר שהוא היה צריך, ולכאורה הרי הוא רק נתן טישו לאדם זקן אז מה הוא כ"כ מרגיש מעלה גדולה?! רק התשובה היא; שכשמתעסקים עם אדם גדול אין דברים קטנים בזה!

והנה אנחנו יש לנו עסק עם מלך מלכי המלכים הקב"ה, זה הרגשה פשוטה שאמורה להיות אצל כל יהודי שכל דבר שהוא עושה זה עסק עם הקב"ה, והקב"ה מחכה לזה ומבקש את זה מאיתנו וצריך את זה ורוצה את זה ושמח בנו, אין דברים פשוטים! כשמוקרן כזה דבר זה מחבר, זה דבר שהוא צריך להיות המהלך הכללי, המהלך הכללי של כל עניני תורה וירא"ש ומצוות צריך להיות שאין דברים קטנים, כל דבר הוא עסק וענין גדול. אבל אם ההרגשה בהכל שאנחנו ס"ה אזרחים שומרי חוק שהולכים בתלם, שאמנם מי שלא עושה כך הוא לא בסדר אבל מה שאנחנו עושים זה דבר נורמלי, זה לא צורת ההשקפה הנכונה בכל היחס לתורה ומצוות וזה פסול הצורה הזאת, כי זה מקטין את כל הערך והחשיבות של זה, זה מה שיש לומר כרגע על הענינים האלה.