חינוך ילדים

פעם קודמת הביאו לי איזשהו דף עם כמה שאלות, שלא כל השאלות קשורות אחת לשניה אבל יש שמה דברים נכבדים מאוד שיש ענין לענות בהם, ובאמת היה בזה תועלת עצומה, כי הרבה יותר קל להכין כשיש שאלות מאשר סתם לשבת ולחשוב על איזה רעיונות, כך שמי שיעביר דפים יגמול חסד גם איתי וגם עם הציבור בזה כך כמדומה.

הייתי רוצה לעבור לפי סדר השאלות ולראות מה יש לומר כאן; יש כאן שאלה כזאת: ילד כבן תשע כשלא מקבל את מה שהוא מצפה או אם אחרים קיבלו דבר שהוא לא קיבל מגיב בצורה מאוד כעסנית ויכול לבוא לידי אלימות מילולית או פיזית בצורה חריפה מאוד, איך מלמדים אותו: א- שאינו צריך לכעוס. ב- שלא כל העולם צריך להסתדר לפי הבנתו? זה שאלה ראשונה.

שאלה שניה שקצת קשורה לשאלה הזאת, אני מקריא פשוט את הלשון מה שכתבו: ילדים חוזרים מהחיידר אחרי הלימודים בצהריים וכל הזמן מבקשים משהו טעים לאכול, וכשמציעים להם דברים כמו ביסקויטים זה לא מדבר אליהם ומודיעים שרוצים ממתק, וגם כשמקבלים ממתק אחרי כמה דקות מבקשים עוד, האם צריך לתת להם? האם זה צורך טיבעי לנשנש או להתנגד לזה או להגביל את זה? לטענתם במקומות אחרים דברים אלו ללא הגבלה, האם צריך להתחשב בכך? זה שתי השאלות הראשונות.

מה בעצם קורה כאן? בעצם הילד הזה הוא ילד שלא מקבל מספיק חינוך, והוא בעצם גדל בצורה מפונקת, מפונק כמדומה שכבר הזכרנו את זה, לא קשור דוקא אם באמת נותנים לו ריבוי ממתקים או לא נותנים לו ריבוי ממתקים, לא זה המשמעות של מפונק, המשמעות של מפונק זה בעצם ילד שאין קו בבית, אין בעצם איזשהו מהלך בבית שהבית הולך לפי"ז, ושבעצם הילד הוא זה שמוביל את המהלך, הוא זה שבעצם גורם שהצרכים שלו והרצונות שלו, הוא בעצם מנהל את ההורים שלו לפי הרצונות שלו במקום שההורים ינהלו אותו.

דבר ראשון צריך לדעת א"א ללמד ילד קטן מהלכים ויסודות חינוכיים, ילד קטן הוא לא מבוגר שבעצם הנושא איך לארגן איזשהו הסברה שהוא יבין את יסודות החינוך ואת המהלך הנכון והצודק, שהשאלה כאן היא איך מלמדים אותו א' שהוא לא צריך לכעוס או איך מלמדים אותו שלא כל העולם אמור להסתדר לפי הבנתו, ילד קטן הוא באמת מידי קטן מכדי להבין מהלכים כאלה ויסודות כאלה. רק מה קורה? בעצם כך אם הילד יודע שגם אם הוא יקפוץ ויבכה או ישגע או ינסה לשגע, זה בעצם לא יגרום שישתנה משהו, זה לא יגרום שהוא יקבל, ולא הנושא רק עד כמה הוא יצטרך להשקיע בכיות או צעקות או בלגנים כדי לקבל, אלא בעצם להורים יש קו ויש מהלך ולא ע"י סחיטות ואיומים או בלגנים הוא יקבל, אם הוא יראה את זה פעם או פעמיים או שלוש הוא כבר לא ינסה בכלל לעשות את הבלגנים שהוא עושה.

רק שהבעיה היא מה שגורם לכאלה בעיות מה שכתוב כאן בשאלה, זה או אם ההורים בכלל לא העמידו עדיין מהלך בבית, הם עצמם עדיין לא ברור להם מה המהלך שנכון להיות, עכ"פ אין להם עדיין מהלך עיקבי שהם הולכים לפי"ז. וגם יכול להיות שגם אם כן אבל אין לאבא כוח אין לו כעת כוח הוא רוצה כעת שקט, ואין לו כעת כוח וסבלנות בעצם כעת לסבול את מה שהילד מנסה לטרטר, הוא רוצה שקט אז הוא אומר גמרנו אני אתן לו ושיהיה כעת שקט, אבל הילד שלו לומד מזה שבעצם אבא שלו לא מספיק עיקבי ועקרוני, או שאין לו כוח לחנך את הילד שלו, וגם לפעמים הילד מזהה שבעצם אבא לא לגמרי שלם בכלל אם לילד מגיע או לא מגיע, הוא רואה גם סדקים בכלל בעצם ההלכות דעות של האבא, כמו שגם המשמעות של נוסח השאלות, שהאבא בעצם עוד לא ברור לו בכלל מה נכון ומה לא נכון, ולכן ממילא הילד מגיע למצב שהוא בעצם משתלט על ההורים.

הדבר הראשון צריך להיות שלהורים יהיה קו ברור, שהם יגבשו לעצמם איזשהו מהלך, ושהמהלך שלהם הוא לא קשור אם הילד בעצם יטריד או הילד לא יטריד, אלא יש מהלך ולהבין שבעצם הפיתרון לשאלות האלה זה לא איזשהו פיתרון נקודתי מה לעשות אם הילד לא מקבל את מה שהוא מצפה, זה צריך להיות מהלך כללי בבית שיש איזשהו קו ומהלך מה כן ומה לא, ושהקו והמהלך הזה הוא לא מתגמש כל הזמן לפי אם האבא ממהר או האבא לא ממהר, אבא שחושב שבאמצע השבוע כשהוא ממהר לכולל הוא יוותר ובשבת יהיה לו זמן שם הוא יותר יעמוד על הדברים, אנא ממנו שהוא ידע שגם בשבת הילד ישתלט עליו, כי אם בעצם הוא לא הולך עם המהלך שלו עד הסוף בעצם הילד יבין שהוא יכול לכופף את אבא שלו, הילד יבין שאין כאן בעצם חינוך מכל מיני סיבות שהזכרנו, או כי האבא עצמו עוד לא ברור לו מה כן ומה לא, האבא לא גיבש קו, או שהאבא אין לו כעת כוח אין לו בדיוק זמן כעת, ממהר מאוד ומה הוא יעשה, או כל מיני סיבות שבעצם לא עניניות שבעצם הילד לומד מתוך הדברים האלה שהוא זה שבעצם יכול להחליט ולעשות את זה. ז"א שבעצם ההורים חייבים לדעת שהצורה מה שקורה בבית לא לפי הריבוי הזמן או מיעוט הזמן, או ריבוי הבכי או מיעוט הבכי, להבין שזה דבר חשוב ושזה בציפור הנפש של עמלינו אלו הבנים, ושחייבים להעמיד קו ברור בבית, זה דבר שרואים את זה בחוש.

בעיקר הדבר שהכי בולט שכל פעם כשיוצא לדבר ע"ז עם הורים ומסתמא כבר הזכרנו את זה כבר, אז ילדים קולטים מי מבין ההורים יותר חלש, ושם הם מנסים יותר לסחוט, הם קולטים בדיוק עם מי יש להם עסק, ואנחנו צריכים להיות לפחות קצת יותר חכמים ובעצם לקחת פיקוד ולנהל, אז בעצם הילד הזה שלא מקבל את מה שהוא מצפה, או אחרים קיבלו והוא מגיע לידי תגובות חריפות וכדו', לא הפיתרון כעת איך למנוע את התגובות, אבל כשהוא ידע שהתגובות שלו בעצם לא יוצרות תוצאות בשטח, הוא לא יעשה את התגובות האלה, זה לא הנושא איך להשתיק את התגובות, הנושא בעצם איך למנוע שלא תהיינה כאלה תגובות.

וכמובן שאחרי שהמצב הוא כזה, זה לא ברגע אחד יהיה, אבל כשהילד בעצם יראה וזה מהר מאוד יקרה, אם באמת ההורים יגבשו קו ויהיה להם ברור שלא כל פעם כשיש לילד אחד חייב להיות לילד השני, ולא כל פעם כשילד בוכה זה אומר שהוא יקבל, הוא ילמד לאט לאט את זה, ובאמת זה יחנך אותו בממילא להבין שלא כל העולם אמור להסתדר לפי הבנתו, זה לא אמור להיות בהסברה זה אמור להיות לפי המציאות בשטח, והמציאות בשטח כבר תוכיח לו שלא כל העולם אמור להסתדר לפי הבנתו, ושאלימות מילולית או פיזית בצורות חריפות או בצורות פחות חריפות לא יוצרות שום דבר.

כעת גם הנושא ביסקויטים או ממתקים או נישנושים, כל הורים צריכים לגבש להם איזשהו קו או החלטה מה הם רמת הממתקים או הביסקויטים וכו', לפי איך שהם חושבים לפי היכולות שלהם או לפי מה שהם מאמינים שנכון, יכול להיות בזה גם שיקולים של בריאות שלא אמורים לאכול כ"כ הרבה ממתקים, וזה יכול להיות גם שיקולים כלכליים, וזה יכול להיות גם שיקולים חינוכיים, לא משנה מה השיקולים, אבל הם צריכים לגבש להם איזשהו קו ברור.

ולא לחשוב שהם אמורים לרצות את מה שקורה אצל אחרים, ואת האיום הזה אבל אצל אחרים זה כך, זה אני די הייתי מציע לכל הורה שמתבלבל מזה שאומרים שאצל אחרים, אם הוא פעם ילך ויעשה מחקר הוא יראה שזה לא מיניה ולא מקצתיה, אבל בכל מקרה לא זה הנושא, כי הורה שיודע מה הוא רוצה, גם אם אצל אחרים זה כך זה לא יגרום לילד שלו להרגיש מסכן בזה שהוא בן של ההורים שלו, אם ההורים לא מרגישים שהם ממסכנים אותו, ואם ההורים בטוחים בצדקת הדרך, והם מובילים איזשהו קו, אז מה יש אצל אחרים? אני לא יודע מה יש אצל אחרים אבל אתה כאן, הילד שלנו, ואצלינו זה כך! ואם ההורים ברורים בזה זה משפיע על הילד והוא יפסיק לחיות מה יש אצל אחרים, וזה בעצם יגרום לו שלא כל העולם אמור להסתדר לפי הבנתו, אבל זה לא אמור להיות בהסברה, זה אמור להיות מתוך מציאות קיימת, זה בעצם התשובה לשאלות האלה.

היה שם עוד שאלה: איך מכניסים לילדים ללכת לחיידר כשהרבה מתנהג בצורה קשוחה ולדעתו שלא בצדק? כך זה נוסח השאלה.

דבר ראשון צריך לדעת, שיש מצבים כאלה שהם קשורים בעצם לשאלה הקודמת, כשהבית בעצם לא העמיד בצורה נכונה בכלל את המהלך של חיידר, וכשהילד לא בא לו ללכת אז אל תלך, כשהילד קשה לו אז לא, כאילו בעצם הנושא של ללכת לחיידר, לת"ת, או לבית יעקב, זה לא נושא שפשוט שאין מה לדבר, וזה חלק מהיום וחלק מהסדר, יש בתים שההורים לא העמידו מספיק רציני ועיקבי בכלל את המציאות הזאת שאין מצב בכלל להישאר בבית, מה פירוש? זה הסדר יום! הולכים לחיידר, הולכים לבית יעקב, הולכים לגן, בכלל זה לא נושא, צריך דבר ראשון לבדוק האם בעצם ההורים העמידו נכון בכלל את הנושא הזה של המסגרת והסדר יום, שיצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב זה מגיל ינקות ועד שׂיבא, כך זה הולך כדבר פשוט זה לא אמור להיות בכלל נושא, וכשילד כל שני וחמישי עושה משחקים בזה, הרבה פעמים זה עוד איזשהו פינוק כי ההורים לא העמידו בזה קו ברור.

יש מקרים שבאמת יש באמת בעיות עם מלמדים, אנחנו לא יכולים להתכחש למציאות שיש מקרים של בעיות עם מלמדים, ופה צריך לדעת; יש שלושה סוגי הורים, שנים שלא כהוגן, ואחד כהוגן. נתחיל עם האלה שהם לא כהוגן: יש הורים שאצלם הילד תמיד צודק, כך יש להם איזשהו מהלך, תמיד הילד צודק. ויש הורים שאצלם תמיד הרבה צודק, אין כזה דבר, אלו ואלו בעצם לא צודקים.

אלו שחושבים שבזה שהם תמיד יצדיקו את הילד הם יעשו לו טוב, שידעו שהם בעצם הורסים את הילד, הילד הרי בטיבעו לא נשכח, הילד הוא, כולנו הרי נולדנו עייר פרא, ועייר פרא שבנו מחפש הפקרות ופריקת עול כך זה יסוד האדם ביסודו, הוא מחפש הפקרות ופריקת עול עד שנבנה בו מהלך של קבלת עול ובעצם את האדם לעמל יולד, אם בעצם המצב שהילד תמיד צודק הוא לומד: א- הוא לומד לא לקבל עול. ב- הוא לא קולט את המהלך של מעמדות והירכיה שיש בעצם כאלה שמעליו ושהוא אמור להיות כפוף להם. וזה יוצר לו שיבושים בכל צורת ההסתכלות על החיים, שזה שיבושים שיבואו לידי ביטוי לא רק כעת בינו לבין המלמד אלא בכל מהלך החיים, הוא לא יקלוט את המצב של יחסי כוחות ואיך אני אמור לנהוג כשיש לו יותר כוח, או מול מישהו שהוא יותר גדול ממני איך אני אמור לקבל עול, זה פשוט ההורים האלה משחיתים והורסים את נפש הילדים שלהם, זה ההורים שאצלם הילד תמיד צודק.

ההורים שהרבה תמיד צודק, הם ג"כ מתנהגים שלא כהוגן, כי מאחר שלצערנו יש רב'ס שמכל מיני סיבות מתעללים בילדים ממש, ז"א לא ימלט שיהיה רבה שמאיזשהו סיבה לא מוצדקת הוא יסמן איזה ילד ויחליט לטפל בו, ולפעמים יש וכל הזמן יוצא לשמוע על כאלה סיפורים, אולי יש מה ללמד זכות עליהם, אולי אין מה ללמד זכות עליהם, זה עוד נושא, אבל למעשה המצב שיש לפעמים ילד עדין ורגיש ושהמלמד מכל מיני סיבות מנסה בצורה שלא מתאימה בעצם לנפש הילד לסדר אותו ולדרוש ממנו להתאים את עצמו למערכת, או כל מיני סיבות שיכול להיות שיש ילד שהוא קצת שובב והמלמד קצת מדכא אותו. ויש מקרים וחשוב לדעת את זה שמלמד משפיל ילד ברמה שזה יכול להרוס לו את כל החיים, את כל הדימוי עצמי והביטחון עצמי שלו לכל החיים, לא שייך שבכזה מקרה בעצם הילד יגיע הביתה ויבכה ויתלונן על מה שהמלמד עושה לו ויגידו לו עוד יתנו גיבוי למלמד שמתנהג שלא כהוגן, איזה הצדקה יש לזה, למעשה המלמד מתנהג שלא כהוגן, כעת אם נותנים תמיד הצדקה למלמד בעצם הילד סובל, והמקום שהיה אמור להגן עליו שלפחות ההורים יגנו עליו גם שם הוא לא מקבל הגנה, והמלמד הרי הורס אותו זה לא רק נושא שיש לו איזשהו צער שהוא סובל איזשהו ייסורים, אלא הצורת הנהגה של מלמד שמתנהג לא יפה עם הילד זה צורה שהורסת לילד כפי שאמרנו את הדימוי עצמי, את ההערכה עצמית, את הביטחון עצמי, הוא ירגיש את עצמו נחשל הוא יאבד את האמון בעצמו, זה דבר שיכול להשפיע עליו לשנים ארוכות עד אפי' לכל חייו. לכן זה גם טעות גדולה מאוד להקרין תמיד לילד שהרבה תמיד צודק.

ההורה החכם הוא מתבונן ומנסה להבין מה קורה כאן, וכשהרבה צודק הוא מקרין לילד שהרבה צודק, והוא מחנך ומרגיל את הילד שהוא צריך להתאים את עצמו לדרישות המלמד, וכשהילד צודק הוא יקרין לילד שהוא צודק; ההקרנה לילד שהוא צודק זה לא צריך להיות שההורה ישפוך בוז וגופרית על המלמד, אבל הילד ירגיש אם אבא בעצם מצדיק אותו או מצדיק את המלמד, ואבא יכול לעשות את זה בלי שום בעיה.

אבל מה שמוטל בעצם על האבא זה לא רק להראות לילד שהוא בעצם מסכים איתו, זה רק חלק אחד, מוטל על האבא בעצם עוד שתי תפקידים בענין: א- באמת לראות איך הוא יכול להשלים את החסר ולתקן את מה שהמלמד בעצם הורס בילד שלו, ז"א איך לגרום לילד להרגיש חכם וטוב ומצליח, ולחפש בבית כל מיני אפשרויות שבהם הוא יקרין לילד שהוא טוב, ושהוא חכם, ושהוא מצליח וכו' וכו', בכל מיני צורות שהוא עשה דברים או עזר, או לומד איתו וישבח אותו, כל מיני, לחפש טצדקי בעצם לא רק להשלים את מה שהוא לא מקבל בחיידר, אלא גם לתקן את מה שבחיידר בעצם מנסים להרוס, זה דבר אחד.

דבר שני- ללמד את הילד וזה גם דבר שזה טוב, שהילד ילמד ששווה להיות חכם ולא תמיד שווה להיות צודק, שווה להיות חכם, ולהבין; נכון אתה בעצם צודק ומתנהגים אליך שלא כהוגן אבל אתה צריך ללמוד לכופף את עצמך, כי למעשה הכוח הוא קיים אצל המלמד ואין אפשרות לשנות, אם אתה תבין את המציאות הזאת שהוא יש לו עליך יותר כוח, ובחיים צריך ללמוד את זה איך מסתדרים עם בעלי זרוע שהם יותר בעלי אגורפים, שהם יותר בעלי כוח, ואין אדם יכול לדור עם מי שתקיף ממנו, וזה טוב מאוד שהילד ילמד שהוא יכול להיות לפעמים צודק אבל הוא לא יכול תמיד שהצדק כרגע יהיה בשטח, אלא כרגע בשטח יהיה החכמה ומה שיותר כרגע מתאים לעשות בתוך הנתונים הקיימים, זה דבר מאוד טוב ובריא לנפש הילד ללמוד את זה.

אבל לא מתוך אי הצדקה לעוול שקורה כאן, אנחנו לא אמורים לשבש ולבלבל את הילד מהאמת הנכונה, ואם באמת המלמד לא בסדר הילד אמור לקבל את זה, אנחנו לא אמורים לבלבל אותו, ועוד מעבר למה שאמרנו קודם, זה יכול לגרום לילד כל מיני הסתבכויות כי זה לא מסתדר לו, כי החוש הטיבעי חוש הצדק הטיבעי שלו מרגיש שיש כאן דברים לא צודקים, ומנסים כן לשכנע אותו נגד מה שהוא באמת מבין ומרגיש בצדק, הוא כשהוא באמת צודק אז הוא הרי מרגיש שהפעם הוא באמת צודק ומנסים לבלבל אותו שהוא לא צודק, זה עצמו גם מסבך אותו.

ולעומת זאת אם אנחנו ההורים נהיה וננסה להבין את התמונה, ואנחנו כל פעם נתנהג בהתאם למה שנכון וטוב לעשות כפי שדיברנו, אז באמת גם לילד לא יהיה נזק, וגם הוא יחיה ישר וילמד את דרכי ההתמודדויות בחיים בכל מיני התמודדויות בחיים.

שאלה:

אז אם זה נראה מקרה קטן שלא צריך לעשות מזה עסק גדול, אז עושים מזה רק עסק קטן, הכל לפי הענין, מה פירוש?! אבל אם זה היה רק משהו קטן ולא צריך לעשות מזה בלגן גדול, אז להגיד שהרבה לא שם לב, לא צריך לעשות מזה בלגן גדול, לא צריך להעמיד כרגע את הרבה למשפט גדול, כשזה היה עבירה קטנה אז להגיד הוא כנראה לא שם לב, הוא היה טרוד, הוא לא הרגיש, הוא לא התכוון, אם באמת זה דבר קטן אז הקטן לפי קטנו והגדול לפי גדלו, הכל לפי הענין.

שאלה:

יש מקרים חריגים מאוד, זה מאוד נכון, שמלמד ממש באופן סידרתי ממש מתעלל בילד, יצא להכיר מקרים שהיו צריכים אפי' לשלוח את הילד לטיפול אחרי זה, ובמקרים חריגים צריך אפי' להעביר את הילד כיתה או חיידר, יש כאלו מקרים, רק זה מקרים, זה נכון רק זה מקרים מאוד חריגים שזה לא המקרים הרגילים, אבל נכון אולי מהראוי להוסיף את זה, יש מקרים חריגים ממש שבעצם הילד עוד יצטרך אפי' טיפול ריגשי וגם להעביר אותו כיתה או חיידר, אבל כיון שזה יותר ממיעוט, אבל הדרך הרגיל והמצוי זה הסוג דברים הקטנים והבינונים לא המצבים של מצב אנוש ממש, אבל באמת יש גם כאלו מקרים, ממש יש כאלו מקרים בחיידרים הכי טובים.

דוגמא לדבר; היה לי סיפור ממש לפני כמה שבועות, זה לא להאמין! אחד מהחיידרים הכי חשובים בעיר, ילד שהיה עד אחרי כיתה ז' הילד הכי טוב בכיתה, הוא הגיע בכיתה ח' לאיזה מלמד קפדן במיוחד, שעל היום הראשון משהו לא מצא חן בעיני המלמד משהו על הילד הזה והחליט לחנך אותו, והילד הזה היה ילד הכי טוב כל השנים, אחרי זה שם המפקח החינוכי מגבֶּה, תשמעו מה זה מפקח חינוכי לא להאמין! בחיידר חשוב, הוא החליט לגבות את הרבה כדי לחנך את הילד, באיזשהו שלב הוא שלח את הילד הביתה, הילד היה כמה ימים בחוץ והוא התבייש לספר בבית ששלחו אותו מהחיידר, הוא הרי היה חרוץ הכיתה כל השנים, וזה נודע לאבא במקרה אחרי יומיים שלוש שהילד הסתובב ברחובות ששלחו את הילד מהחיידר, וזה מפקח חינוכי שולח ילד מהחיידר בלי לוודא שהילד הגיע הביתה - אנחנו בישי"ק יודעים תמיד אם יש מצב שצריך לשלוח בחור הביתה; תוך רבע שעה אני רוצה לקבל טלפון מאבא שלך שאתה בבית, או אנחנו מטלפנים, הדבר הכי מינימלי, זה מפקח חינוכי!!! הילד הסתובב כשלושה ימים בחוץ כל השעות של הלימודים כדי שאבא שלו לא ידע, והוא מפקח חינוכי, טוב מה לעשות, בחיידר חשוב ממש, מה לעשות "נתנני ה' בידי לא אוכל קום זה אישה רעה כתובתה מרובה" מה אפשר לעשות, אז באמת צריך לשים לב, טוב אז שם בסוף נמצא הדרך איך לסדר את זה בלי להעביר חיידר וכדו', אבל באמת צריך לראות וצריך ס"ד.

עוד שאלה: איך מכניסים בילדים יראת שמיים, אמונה ורתיעה מעבירות, ורצון לעשות מצוות? כך נוסח השאלה.

יש בענין הזה שני חלקים; דבר ראשון אנחנו רואים, ופה מאוד חשוב לדעת, אנחנו רואים, נגיד את הדוגמא הכי פשוטה, שאבא שהראש שלו זה כסף ועוה"ז, מה הילדים קולטים? את ערך הכסף! קולטים שכסף זה דבר מאוד חשוב והשאלה רק איך עושים כסף, אף אבא לא שואל איך אני אחנך את הבן שלי ששווה לעשות כסף, מי שמאמין שזה תכלית האדם לעשות כסף, הוא לא מטיף לו הטפות איך עושים כסף, הילד רואה שלאבא חשוב הכסף והוא קולט. לא רק זה, גם אבא גוי שמאוד חשוב לו שהילד לא ילכלך את הגינה הציבורית כי צריך להיות מנומס, זה עובד לילד בלי הטפות, הוא קולט שלא מלכלכים גינה ציבורית בלי שהוא שמע את זה פעם. אבל זה לא עובד עם דרשות, כל ערכים שחשובים להורים הם מוקרנים בממילא לילדים, לא ע"י דרשות שבת הגדול ולא ע"י דרשת שבת שובה, בין אם הערכים האלה הם ערכים נכונים בין אם הערכים האלה אם מעוותים, ההשפעה מוקרנת מההלוך ילך של ההורים, וזה עיקר החינוך!

הורים שהם יראי שמים, ושהם בעלי אמונה, ושהדברים האלה תופסים אצלם מקום, ודיקדוק הלכה וכדו' זה מוקרן ממילא לילדים, כי הילדים מרגישים את החשיבות של הענין הם מרגישים את ההלוך ילך של ההורים בענין הזה, וזה מוקרן ממילא לילדים, זה חלק ראשוני ודבר פשוט, בדיוק כמו שלכל דברים ארציים או נימוסים פשוטים המציאות היא שכל בית משפיע על הילדים שלו לפי מה שההורים מאמינים, גם הדבר הזה זה כך.

יש בעניני יהדות, יראת שמים, ואמונה, ודקדוק הלכה, ודאי שיש גם את החלק של הדוגמא האישית שזה ודאי גם חלק עיקרי מאוד, אבל החלק הראשון שדיברנו זה אפי' בלי קשר לדוגמא אישית, החלק של אהבת הממון זה לא בדיוק דוגמא אישית, הוא קולט שזה ערך חשוב בלי קשר לאיזה דוגמא, גם אם האבא בסוף לא הולך לו אבל הוא רואה שזה ערך חשוב, שכסף זה ערך מאוד חשוב, וה"ה להיפך בית שמקרין שלא עושים עסק מכסף, ושכסף זה רק איזשהו היכי תמצי, אבל זה לא איזה נושא ערכי, אז זה מוקרן גם לילדים בממילא בלי הטפות.

אבל מתי יש את החלק הדבר של דוגמא אישית, ופה בנושא של דוגמא אישית מאוד חשוב לדעת שדוגמא אישית זה מתבטא באמת בהרגשים של ההורים, עיקר החינוך זה באמת ההרגשים של החינוך ולא הדיבור שלהם, ריבוי הדיבורים לא עושה כלום אולי רק עושה את ההיפך, ריבוי הדיבורים מעצבן את הילדים ולא גורם להם להתחבר לזה, רק ההרגשים שילד מרגיש את מה אבא שלו אוהב ומעריך ומה אבא שלו לא אוהב, את המהלך של ההרגשה של אבא שלו ואמא שלו, זה משפיע עליו בצורה מופלאה בממילא, וזה כעין השפעה של חברה רעה וחברה טובה שכל אחד יודע שזה לא בדרך של הטפות דברים או במשהו, ההלוך ילך החברתי כשאדם נמצא בחברה טובה אז ההולך ילך החברתי משפיע עליו לטובה, וכשנמצא ח"ו בחברה רעה ההלוך ילך החברתי משפיע עליו לרעה, ה"ה כל עניני תורה ויראה ואהבה ואמונה זה אמור להיות באיזשהו השפעה כעין השפעה חברתית, דוגמא מהשפעה חברתית שלפי המציאות של המצב בחברה כך נראים בני החבורה, לא לקחת את הדברים האלו כאיזשהו עשיה טכנית או כאיזשהו פעולות טכניות, זה לא טכני, כי חינוך זה באמת הדעות וההשקפות והרגשות של ההורים, מה שמוטמן מהמציאות והמדריגה של ההורים עצמם, זה עיקר חינוך!

מי שחושב שע"י שהוא יעשה ריבוי הקפדות וחומרות זה בעצם יגרום לילד שלו להיות מדקדק בהלכה ויותר ירא שמים, שידע שזה סגולה בדוקה שאח"ז הוא יבעט, כי אחרי זה הוא יראה אצל חברים שהם לא עושים כך, הנה הם גם, הם לא טובים?! וכיון שזה לא התחבר לרגשות שלו, רק אבא שלו הפך את זה לענין טכני שתעשה כך ותעשה כך, וכיון שהכל היה טכני, הריבוי הדיקדוקים והחומרות היה טכני, זה לא נכנס לו ברגש של אהבה ושל יראה וזה בעצם היה אצלו כעול וכמשא, וכשהוא רואה אצל חברים שזה לא כך אז הוא אומר אפרוק עול, יקרבו ימי בגרותי ואפרוק עול אחי מעלי, כי הוא לא מוצא בזה שום נחת וטעם.

הוא מושפע מהאבא אם באמת מהאבא זה מגיע מהרגש לענין ובשמחה, אז הוא מושפע מזה וזה עושה לו רצון לזה, אבל באמת אצל האבא עצמו זה איזשהו עול ומשא ואיזשהו כפיה עצמית, זה לא עושה לו חשק לזה, למה שיהיה לו חשק לזה, כשהוא רואה את אבא שלו מסתבך בדברים, ובעצם הוא מרגיש שאצל אבא שלו עצמו אין לו נחת בזה רק אין לו ברירה, אז הוא יגיד לי יש כן ברירה, למה שהוא יחיה עם אין ברירה, הוא יגיד לי יש כן ברירה ואני לא אעשה את זה.

היה שם עוד שאלה שהיא בעצם קשורה לענין: עד כמה לדרוש מהילדים להתפלל בשבת בביהכ"נ או כמה חלקים בתפילה הם צריכים להתפלל?

יש רש"י בברכות דף כ' כתוב שם ש"קטנים פטורים מקריאת שמע". רש"י כותב "אפי' קטן שהגיע לחינוך לא הטילו על אביו לחנכו בקרי"ש לפי שאינו מצוי תמיד כשמגיע זמן קרי"ש". כיון שהאבא לא תמיד מצוי כשמגיע זמן קרי"ש, לא יודע אם כשהילד הולך לישון או כשהילד קם, לא תמיד אבא מצוי אז בבית, אז לא הטילו עליו לחנך את הילד לקרי"ש, כך רש"י אומר, וז"א כפי שאמרנו; שעיקר חינוך זה לא לחפש עוד איזה מעשה מצוה שהילד יעשה, לא להשתית את החינוך על מעשים, החינוך צריך להיות אווירה, אווירה של אהבת תורה משפיע על תורה.

איזה אברך אחד סיפר לי; שלאחרונה הוא התחיל ללמוד בע"פ, הוא לקח על עצמו קצת ללמוד גמרות או משניות בע"פ, והילדים או אישתו בוחנים אותו, הוא אומר לי זה עשה איזשהו אהבת תורה מאוד מעניינת בבית, ראו שכך האבא יודע בע"פ, הוא בעצם מבקש טובה שיבחנו אותו, ורואים שכך הוא יודע ונהנה שהוא יודע, זה עשה הרגשה של אהבת תורה בבית, הנה זה דוגמא לחינוך לתורה, לא בצורה של לדרוש דרשות אלא בצורה שהמציאות של האבא הנה היא מראה שחשוב לו לזכור את התורה בע"פ, והוא חוזר ע"ז והילד או האמא בוחנים את האבא, זה רק איזשהו דוגמא שחינוך מגיע לא מאיזשהו כפיה למעשים אלא מתוך חינוך בשטח.

תפילה, עד כמה צריך לחנך ילד? תפילה בציבור עד כמה צריך לחנך? הנושא של לחנך ילד לתפילה, או לחנך ילד לתפילה בציבור זה כרחוק שמים מארץ, האם יש מצוה לחנך ילד קטן לתפילה בציבור?! כמה ערך יש ללחנך ילד קטן לתפילה בציבור, שההוא שואל מה צריך לעשות בשבת בביה"כ, שהילד ישב שעתיים וחצי במקום אחד?! ומה אם יסתובב בחוץ, אז מה הרווחת?! להושיב אותו שעתיים וחצי במקום אחד ולהשניא עליו את התפילה?! שיתפלל מה שהוא רגיל להתפלל וכדו' עד יגדל שלה בני וירצה לבוא לביה"כ, מי החליט את החינוך הזה?!

פוק חזי מה עמא דבר; אז אני מכיר משפחה מאוד נכבדה שתמיד הילד חייב להיות בתפילה, והיו מקרים לא משנה מאיזשהו סיבה שהילד היה יוצא מהבית היה הולך, לא יודע לאן הוא היה הולך, והיה חוזר בסוף זמן התפילה, ושם היה מצב שהוא לא היה יכול להתפלל באותו מקום של האבא, אבל מאיזה סיבה טכנית כי הוא היה יתום, אבל דאגו שהוא תמיד ילך לתפילה, אבל זה לא קשור כל ילד ימצא כבר את ההתחמקויות באיזשהו צורה, בהחלט זה הכל לפי חריפותו של הילד.

אצלי בבית כשהילדים היו קטנים היה תקופה שהתפללתי במעייני הישועה, ושם ד"ר רוטשילד אוי ואבוי לילד שיוצא החוצה, אבל אף פעם לא אמרתי לילדים שזה, והם היו נהנים כי אח"כ היה קידוש והם קיבלו יין, והם היו נהנים לבוא לזה, ואף פעם לא אמרתי להם לשבת במקום, אבל ד"ר רוטשילד לא נותן לצאת החוצה אז הם ישבו במקום, וזה מהלך כזה כי יש שם יקיש'ה מהלך וזה עובד טוב, אף פעם לא אמרתי להם לשבת במקום והם היו נהנים שם והיה טוב, ב"ה מלאכתי נעשתה ע"י אחרים, במצב שזה לא כך אז לקלוט כמה מצב הילד נוח לו הדבר, וכשיבוא, אם ירצה ילך אחרי מוסף או שיבוא לשחרית ואח"כ יכול ללכת הביתה, לפי הענין, אבל ללכת על תפילה בציבור, להתחיל להתעקש עם הילד, זה לא יוסיף לו לא תורה ולא יראת שמים ולא אהבת תפילה.

ובזיכרוני לפחות אגיד מה שבזיכרוני שכשאני למדתי בישי"ק, אז היה עוד הרבה חינוך עצמאי כאן בב"ב, והיה שם ילדים בני בעלי בתים פשוטים בחינוך העצמאי שעד גיל בר מצווה לא ידעו בכלל מה זה ללכת עם אבא לביהכ"נ, והם היו יראי שמים גדולים מאוד הילדים האלה, הם הגיעו לישיבה ונהיו ירא"ש גדולים, כי פשוט, לפחות לא היה את החומרא שעושים מרוב חינוך לתפילה וכדו', לא בא להגיד שזה המהלך אבל למעשה לפחות את הקילקולים שיוצאים מטעויות בחינוך לא היו, כי בתוך כך שההורים לא השקיעו בחינוך אז הילד היה פרווה, הוא הגיע בסוף למקום טוב, אז המקום גידל אותו ונכנס בו כל הירא"ש והכל, והדיקדוק הלכה והכל.

זה צריך שיהיה לקלוט את נפש הילד, כמה זה יהיה נעים לו ויהיה נוח לו, ופשוט: א- צריך שזה יהיה בצורה שלא קשה לו מידי, ולהבין לפי המצב של הילד, ולא שאני צריך לצאת לפי החובה שלי בחינוך שמוטל עלי, אלא לפי נפשו של הילד, להקרין אמון בילד שהוא יעשה מה שהוא צריך לעשות ולא לעמוד עליו כל הזמן, כי בעצם כשעומדים עליו כל הזמן זה בעצם גורם לו לא להאמין בעצמו שהוא יודע משהו לעשות, ואז בעצם כשלא עומדים עליו הוא לא עושה כלום, וגם יצא לי כמדומה לשמוע מאיזה מגדולי הדור שהם לא זוכרים פעם כשהם היו ילדים אבא שלהם פעם שאל אותם אם הם התפללו או העיר להם להתפלל, והתפילה נהיתה לבד במשך הזמן, כך כמדומה ששמעתי מר' גרשון כמה פעמים, שאף פעם אבא שלו לא אמר לו, וזה נהיה מהמציאות, ילד שיגדל בבית טוב הוא לא יגיע לתפילה?! הוא יגיע לפי דרגתו, בלי איזשהו התעסקות מיוחדת בזה.

שאלה:

צריך להכיר מה זה בעצם יעשה לילד, אנחנו צריכים לדעת שבכל עניני חינוך של מצוות, הנושא הוא לא אם אני יכול לרשום וִי על המצוה הזאת, על הדין חינוך שמוטל עלי ולרשום שהילד התפלל היום מעריב, ובכרטיס רשום שדאגתי שהילד היום יתפלל מעריב, אלא מה זה יעשה לו, האם זה ירגיל אותו למצוות ויאהיב עליו את התורה ואת המצוות או שלא, צריך שזה יעמוד מול העינים מה זה יעשה לילד, לא מה זה יעשה לי ואם אני עשיתי את תפקידי בחינוך הילד, אלא מה זה יגרום לילד, האם זה ירגילו במצוות ויאהיב עליו את המצוות או זה יגרום לו קושי ועול ורצון לא לעשות את זה, זה צריך להיות בראש, ולפי"ז שההורה יפעל לפי שיקול דעתו מה יהיה המצב של הילד.

שאלה:

כן, יותר טוב לא לדעת, הילד אחרי זה ישלים את זה.

שאלה: ילד שרוצה ללכת לביהכ"נ ואבא שלו יותר קל לו בלי, האם יש ענין להביא אותו?

למה לא? עד כמה יש ענין שהאבא יעשה בשביל הילד שלו?! שיעשה משהו שהילד יראה צורת תפילה ושיקרב אותו לזה, מסתמא אם האבא רצה את הילד אז הוא גם רוצה לעשות את מה שטוב לילד, וטוב לילד שיתפלל ויבוא לביהכ"נ כמדו'.

שאלה: ממתי מחנכים לברכות?

קטן היודע לדבר, לפי ה, אז יש ברכה ראשונה ויש ברכה אחרונה לפי הענין, אולי לתת לאמא בזה לקבוע, בדרך כלל היא תכיר אם כבר הגיע הזמן או לא הגיע הזמן ומה כן ומה לא, אולי שבזה האבא יפתור את עצמו ויתן לאשתו, ואשתו היא כבר תרגיש מתי וכמה הילד יכול, היא תקרא איתו קרי"ש על המיטה.

שאלה:

לא, אם הוא קטן מאוד, אין בזה שיעור אבל צריך להיות בהרגשת הלב לפי, בדרך כלל ברכה ראשונה בגלל שזה קצר מאוד ואפשר לעשות את זה מהר אז אפשר בגיל יותר צעיר, אבל ברכה אחרונה שזה יותר ארוך, לפי הענין, ובדרך כלל כשהוא יגיע לגן ששם כבר מלמדים את זה, יהיה לו יותר קל.

שאלה: פעם כבר הזכירו כאן בללמד את הילד לברך ברכה"מ, ואם הוא דילג.

כן, דיברנו כמה פעמים על הענין הזה, ברכה"מ ועוד כאלה דברים.

שאלה: אם הוא רוצה לצאת לפני סוף התפילה?

אז שיצא קצת, זה יתן לו שכרגע הוא כך ואח"כ הוא ירצה פחות לצאת, שילך לגינה הציבורית, מה יש?!

שאלה: במקום שעומדים כולם בחוץ...

לפי הענין, אבל לא זה יגרום לו לא להתפלל, אם המצב הוא שזה לא הסתדר, אז זה לא יגרום לו, כי זה כאילו שהוא לא הלך לביהכ"נ, הוא הלך לשחק, כשהוא יגדל הוא יתפלל טוב.

יש כאן עוד שאלה, ואני צריך להקדים לזה איזושהי תפילה ויהי רצון שלא אכשל בשינוני בנושא הזה, אבל בכ"ז כמדומה שחשוב מאוד לדבר על זה, יש כאן שאלה כזאת: ילדים כבני שמונה, תשע, עשר, כשפוגשים את ילדי השכנים שעד לא מכבר היו חבריהם הטובים, ועתה מתגרים בהם על רקע פוליטי השקפתי ומגיעים לידי מריבות קשות, וכשהורי הילדים מנסים להתערב מתחצפים אליהם בצורה קשה, כשאני מסביר להם שזה מידות לא טובות עונים לי שר' חיים אמר שזה וכו', ואם אני מסביר להם שבטח כבר חזרו בתשובה, עונים לי מותר פעם לעשות אקשן ושיהיה מענין, איך מסבירים להם להיות בעלי מידות טובות?

הדבר הראשון; האבא הזה כמדו' שהוא מחנך את הילדים לאיך שהם מתנהגים, כי אם כל הנושא שלו זה אם האחרים עשו תשובה או לא, אז בעצם הרי הילד יודע, הוא קצת יותר פיקח להבין שהם עוד לא עשו תשובה, והוא צודק בעצם במה שהוא רב איתם כי הם בעצם לא עשו תשובה, אבל כמדו' שיש כאן ענין גדול ונכבד מאוד שאנחנו צריכים לעשות משהו בדק בית אצל עצמינו.

כמדו' שכל מה שקרה בתקופה האחרונה ושגרם את מה שגרם, זה בגלל שלפני 20 שנה 25 שנה כשהרב שך היה והיה לו את הדעות שלו, התגבשה קבוצה שכל מי שלא בדיוק מסכים או הולך עם הדעה הזאת הוא כלום לא, והוא אפס, ומצווה לנוחרו ביום כיפור שחל להיות בשבת, וזה מה שגרם אח"ז את הגאווה הזאת שאח"ז למרוד בגדולי הדור ולהחליט מה היה אילו הרב שך היה קיים, וגם היום אם המציאות שלנו תהיה שאנחנו ניתן יחס בבית לת"ח, לזקנים של ת"ח שהם בדעה אחרת מגדולי הדור אנחנו נקרין בבית כלפיהם שהם כלום לא, אנחנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים ובסוף הילד יגדל, ומי יודע אם הוא לא יהיה חצוף לגדולי הדור שאנחנו מכירים בהם, או לאלה שיהיו בדור הבא?! כי הוא בעצם ילמד שאפשר לקחת בעצם יהודי בן שמונים שהוא כל חייו גאון אדיר, ות"ח גדול, ושהוא מוכר כאחד מגדולי הדור, ובגלל שהוא לא מתאים למשהו אז הוא אפס, אז ממילא למה ש, אז הילד נהיה בעל דעה.

מה בעצם קרה כאן? בוא נראה מכמה כיוונים, כל המהלך שקרה כאן צריך לדעת שיש בו כמה חלקים, קודם כל החלק הפשוט, זה בכלל, המהלך שהיה כאן זה בכלל לא נגד מישהו, זה לא הנושא כאן נגד, אלא לחזק אצלינו את כבוד התורה ואמונת חכמים, נראה למשל: "הסח בתפילה בביהכ"נ גוערין בו". מה זה הדין גוערין בו, זה איזה דין תוכחה, זה איזה דין עונש? זה לא עונש וזה לא תוכחה! אלא היה כאן זילזול בכבוד תפילה וכבוד ביהכ"נ והגוערין בו מתקן את הזילזול שהיה, אבל זה לא איזה דין עונש, אז מה קרה אם לא גערו בו, אז יש איזה דין להשלים את הגערה, אם גוערין בו כשהוא זילזל בכבוד התפילה בביהכ"נ אז תוקן הפגם הזה. היה איזה אירוע ומישהו שם הפריע, אומרים לו שׁה... שׁה.... אז זה איזה עונש?! רק צריך כאן להחזיר את הכבוד של האירוע למקומו, אז צועקים שׁה... שׁה... זה לא מכוון בכלל נגדו אישית או נגד משהו, זה רק פשוט להחזיר את המצב למתכונתו. אחד שנותן איזשהו נאום ובו הוא מדבר נגד אבא של מישהו והבן לפני הנאום יוצא החוצה, זה בתור איזשהו הגנה נגד הנואם?! ואולי הוא יודע בליבו שהנואם יש לו איזה טענות ונתונים על אבא שלו, אבל בן לא שומע דברים נגד אבא שלו אז הוא יוצא החוצה, לא בתור להעניש את הנואם או בתור להפחית מערכו אלא בתור שבן לא שומע דברים נגד אבא שלו, זה קודם כל דבר וודאי נכון, שכל מה שהיה כאן זה בכלל לא בתור נגד אלא בתור לחזק אצלינו את כבוד התורה, ואמונת חכמים, ואיך שאנחנו רגילים מרבותינו, ובשביל זה היו צריכים לעשות איזשהם מעשים וענינים בשביל לחזק אצלינו שלא יזולזל ולא יהיה כשתי תורות לחזק את הדברים, וזה בכלל לא בתור איזשהו התנגדות למישהו.

כעת גם עד כמה שכן יש דברים של התנגדות, יש לי שאלה; כשפרופסור דיבר עם איזה רופא ואמר: אוי, אתה לא מבין! שמע איזה הדיוט אחד ואמר הרופא הזה לא מבין, בשביל הפרופסור הזה אתה לא מבין, ההוא יגיד; הוא לא מבין, הוא באמת לא מבין?! הוא מבין יותר מכולם, מול הפרופסור הזה הוא לא מבין.

היה פעם בזיכרוני שהיה פעם מאיזשהו סיבה שהיה משהו בשביל כבוד התורה של הרב שך אז אברכים הפסיקו לבוא לאיזשהו שיעור, אברכים מהישיבה שהיו רגילים לבוא לאיזשהו שיעור של רב רבנן והפסיקו להגיע לשיעור, באותו זמן הלכו לשמוע שיעורים מכאלה שהם עשירית מאותו רב, ובאותו זמן אם מישהו יגיד לאברך שהפסיק לשמוע לשיעורים; יהי רצון שבנך יהיה כמו אותו רב, יגיד אמן בקול גדול ונורא, אבל זה היה צורך השעה בשביל כבוד התורה שכעת לא להגיע לשיעור, אבל וכי אותו רב הוא לא רב חשוב, והוא לא מהפוסקים הכי גדולים בדור בספריו ובחשיבותו?! רק אז היה צורך השעה באיזה פעולה, לעשות איזה פעולה, אבל וכי נגרע מערכו?! וכי הוא ירד מדרגתו?! ואם יש איזשהו יהודי צדיק ות"ח שעבר איזשהו לאו, ולמ"ד חבר אין צריך התראה לאו אחד פעם אחת הוא עבר והוא מקבל מלקות, וכאלה קלים וריקים לא בדיוק הם לא חברים, והם לא קיבלו מלקות והוא כן קיבל מלקות, וכי בגלל זה הוא פחות מהם?! הם לא מגיעים לציפורן שלו! אבל הוא קיבל מלקות כי היה כאן איזה לאו, והוא צדיק גמור והוא גדול מאוד אבל הוא עשה איזה משהו שמגיע לו מלקות, וכי נגרע ממעלתו וכבודו?!

מה בעצם קורה? יש מצב שגדולי הדור קובעים איזשהם דברים, כך זה היה גם כשהרב שך היה, כן, הרב שך למשל היה איזשהו שלב שהוא החליט להקים מפלגה, החליטו וכולם הרי מבינים הכל, את כל המהלך, והרי אילמא ידעתיו הייתיו? טוב, בסדר, הם מבינים הכל, טוב אז כשיש מצב צריך להקים מפלגה, אז הנה אז הם יש כעת מצב צריך להקים מפלגה כי הרב שך גם הקים מפלגה, מאה פעמים היה כל מיני מצבים שבהם הרב שך לא הקים מפלגה, טוב, אמונת חכמים, שבעצם מה שצריך זה להקים מפלגה, למה היה מאה פעמים מצבים שלכאורה היו מחייבים הקמת מפלגה והוא לא הקים, טוב, יש לנו אמונת חכמים, אבל המהלך הוא כך הם החליטו שצריך להקים מפלגה, אז עכשיו יש מצב שצריך להקים מפלגה, אין לנו את האמונת חכמים של המקרים שלא, שבמקרים שלא, הרי המהלך הוא שצריך להקים, המקרים שלא, יש אמונת חכמים אם הרב שך לא מקים במקרה הזה, אז יש אמונת חכמים שהוא יודע מה הוא עושה, אבל המהלך הוא שצריך להקים מפלגה, והיום זה המהלך, כשהולכים נערים צעירים או אברכים צעירים ומחליטים שהם מבינים את המכלול הכולל, שכל נושא שגדולי הדור אומרים משהו הם מבינים בדיוק את הכל, ומה המשמעות, ומה המהלך, ואיך ללמוד מזה הוראה לדורות, זה סוג גאווה שבסוף גורמת שמורדים בגדולי הדור, כי בעצם אני הכל מבין את כל המהלך. ולא זה הצורה, אנחנו מצייתים להוראות רבותינו, אבל אנחנו לא נהיינו מבינים כאלה ולדעת שכל מי שיש לו דעה אחרת אז הוא לא צודק בכלל, אין נושא, גם מהנושאים שהיום קיימים בוויכוח בכל המערכת האחרונה.

אין שום נושא שזה בעצם שחור לבן באופן מוחלט, וכאילו אין בכלל צד אחר, מי שחושב שאין צד אחר אז עוד פעם הוא לוקה באותו בעיה, ועלול להיות שהוא או בניו ותלמידיו, בסוף ג"כ ימרדו בגדולי הדור, כי הרי הוא ממש גדול כבר הוא מבין את הכל, הוא יודע בדיוק שזה כך ומי שאומר אחרת לא מבין כלום, והוא מבין לגמרי כמה הוא לא מבין כלום, וכמה מישהו אחר הוא אפס, אז גמרנו, אז אחרי זה מחר הוא יחליט שזה אפס וזה אפס, אם אנחנו לא נלמד לכבד כל ת"ח ולפחות ת"ח שפקיע שמיה. רק אנחנו תלמידים של רבותינו וכשרבותינו אומרים לנו איזשהו הוראה או איזשהו מהלך אנחנו עושים את זה אבל לא בתור להוריד מגדולתו.

יש שם גמ' בכתובות (סט') ר' הונא שם שלח ל, יש שם יתיב ר' ששת, הוא אמר לו שם הונא חברין בלשון הזה, אז הוא אמר לו זיל אימא ליה ובשמתא יהא מאן דלא אמר ליה, הוא שלח אותו שם להגיד לו איזשהו מילים של גנאי ובלשון גנאי והוא אמר לו שאתה תהיה בנידוי אם לא תאמר את מה שאני אומר לך, אז כתוב שם "אזל ר' ששת לקמיה דר' ענן א"ל מר רבה ור"ה רבה דרביה ושמותיה שמית מאן דלא אמר, ואי לאו דשמית לא הוי קאמינא". הוא בא לר' ענן והוא אמר שר' הונא אמר לי שאני אהיה בנידוי אם אני לא אגיד לכבוד הרב את מה שהוא אמר לי והוא אמר את מה שהוא אמר, הוא לא בא; אתה תהיה בנידוי! הוא לא אחז את עצמו כמ"ד ללכת להגיד אתה תהיה בנידוי, אני יכול להגיד לר' ענן תהיה בנידוי?! אבל אם הרבה שלי שלח אותי שאני אגיד כך, אז הוא חזר לו על כל הדברים, והרבה אמר לי שאני אהיה בנידוי אם אני לא אעשה, והוא עשה את זה.

זה אם אנחנו בעצמינו לקויים בזה, מה לנו, זה "שותא דינוקא בשוקא או דאבוה או דאימיה" (סוכה נו,ב). אבל אשמים אנחנו! כשנידו את ר' אליעזר שם ור' גמליאל אמר: "גלוי וידוע שלא לכבודי ולא לכבוד בית אבא אלא שלא יראה כשתי תורות" (ב"מ נט,ב) הפכו את ר' אליעזר לעם הארץ?! הפכו את ר' אליעזר ללא ת"ח?! אבל שלא יראה כשתי תורות, אז הוא לבש שחורין, ואמר לו רבי כמדומה שחבריך פורשין ממך, נידוי, עשו לו נידוי, אבל לא זילזלו בכבוד ת"ח, הביטויים החריפים מה שיש, הרי כמו שכל אחד יודע שכשהראב"ד מתבטא חריף על הרמב"ם אם אחד שלומד את הרמב"ם ידבר בכזה ביטוי על הרמב"ם אז הוא מחוצף שאין כמותו, והוא הרי יכול להגיד שכך כתוב בראב"ד?!

שאלה: כשלחמו במשכילים זה לא היה היחס כך, לא אמרו שתי תורות?

נכון, כי המשכילים הדעות שלהם היו דעות מחוץ לתורה.

שאלה: הדעות שלהם גם מחוץ לתורה.

מחוץ לדעת תורה של רבותינו!

שאלה: הם מלמדים למרידה.

לא הבנתי, הם נהיו סטמאר'ס, סטמאר'ס זה מחוץ לתורה?! הנטורי קרתא.

שאלה: כאן כל אחד קובע לעצמו מה לעשות, זה לא נטורי קרתא ולא סטמאר.

מה גרם לו להיות נטורי קרתא? אני לא יודע, הוא החליט להיות נטורי קרתא! אף אחד לא מתייחס לנטורי קרתא כמו למשכילים.

שאלה: זה לא נטורי קרתא, כי הנטורי קרתא זה כך כל הזמן, כאן כל יום זה שאלה אחרת, זה משכילים, וזה לא לראשים שלהם זה לאנשים שלהם.

טוב, אז להחליט, יבוא אחד ויחליט, זה גיחזי כאן ולא אלישע, את הרעיונות האלה שמענו תמיד, וזה דבר שיש מספיק סיפורים שסיפרו את זה, תמיד גם בדור שלנו, אני זוכר טוב את כל הסיפורים שאמרו שהגיחזים מספרים לסדר את הענינים, זה טענה שאם אנחנו נלך לפי"ז אז כלפי מי שהוא לא בחוג שלנו נגיד שהגיחזי מסדר את הענינים, אצלינו מה פתאום?! כיון דנפיק מפומא דרב זה לא משנה אם גיחזי בקדירה או לא, הואיל ונפיק מפומא דרב אנחנו צריכים לעשות מה שרב אומר, אז גם להם אם הם מאמינים באיזה רב הם צריכים ללכת על דעת רבם, כל הסוגי טענות האלה הם יחזרו כחרב פיפיות גם עלינו.

שאלה: אז הילדים אולי לא צריכים לדעת את זה, אבל אנחנו כן צריכים לדעת, לא אמרתי שהם לא חרדים, אבל אנחנו צריכים לחשוב שהם כמו ר' אליעזר כמו ב"ש וב"ה?!

אנחנו לא אמורים לחשוב על זקן ויושב בישיבה...

שאלה: אבל אני מדבר על הצעירים, על השכנים מהחיידר?

אבל נוצר כאן איזשהו מצב שיש קבוצה שמאמינה.

שאלה: היא לא מאמינה, היא הובילה?

הובילה, עשו תעמולה, בסדר עשו תעמולה, כך זה הולך כל אחד שרוצה להקים, אחרי השואה היה מצב שכל חוג ניסה לגייס אליו אנשים.

שאלה: פה בישיבה יש גם דעה שניה? פה בישיבה גם צריך לחנך את הילדים שלי שיש דעה שניה, יש ר"א ור"ש?

פה בישיבה זה פשיטא כי הרבה רבנים אוחזים איתם, פשיטא שיש כאן שתי דעות.

שאלה: אותנו לא חינכו כך!

אותנו חינכו שאנחנו הולכים עם רבותינו!

שאלה: אז זה לא נקרא שתי דעות?!

דבר שפוסקים גדולים אוחזים שדברים ש,