חינוך ילדים 2 - שאלות

דבר ראשון אני רוצה להגיד ייש"כ לזה שיזם את קו השאלות, היו הרבה שאלות מחכימות, ולא נספיק היום לדבר על הכל אבל נדבר על חלק, והיה בזה הרבה תועלת בריבוי השאלות כי זה עורר את הדעה ואת המחשבה, ונראה קמא קמא דמטא לידא.

אחת מהשאלות ששאלו, שאלו שאלה כזאת: ילד בן שש ויכול להיות גם בגילאים יותר גדולים, כשקורה לו דברים לא נוחים ולא נעימים הוא לא מספר בבית, כשקורה לו דברים משמחים, שהוא מצליח במבחן והוא יודע, אז הוא מרבה לשתף את הוריו, אבל כשקורה משהו שפעם הרֶבּה כעס עליו או לא הצליח לגמרי, זה הוא מסתיר זה הוא לא מספר, האם יש משהו לעשות בנידון שיגרום לו לשתף את ההורים גם בקשיים מעבר למה שהוא משתף אותם בהצלחות שלו ובדברים הטובים?

אולי לפני שניכנס לעצם הנושא היה כדאי להקדים איזושהי הקדמה, השתרש היום איזשהו מוסכמה שמאוד מאוד חשוב שיהיה פתיחות מושלמת בין הילדים להורים ושהילדים יספרו להורים את כל מה שקורה איתם, מה גרם למוסכמה הזאת? מאחר שלצערינו קורה פה ושם דברים קשים מאוד, איזשהו מיקרי אונס ואולי מה שנקרא בלשון הש"ס אונס, ודי לחכימא, וכל מיני מרעין בישין שקורה, במקרים חריגים שקורה, ודברים כאלה אם ילד מסתיר זה יכול להיות באמת בכיה לדורות כי צריך ע"ז טיפול רציני, לכן שוקדים מאוד אנשי החינוך וכדו' להכניס תעמולה שמאוד מאוד חשוב לראות שיהיה פתיחות מושלמת עם הילדים ושהילדים יספרו הכל, ושורש כוונתם שאם יקרה פעם איזשהו אירוע חריג ואונסא דלא שכיח שההורים ידעו כדי לפתור את הבעיה, אבל דברים חריגים זה לא מעשים בכל יום ולא אמורים לנהל את החיים לפי דברים חריגים.

וחשוב מאוד לדעת שכמה שטוב, ותיכף נראה שחשוב מאוד שילד יהי' לו קשר טוב עם ההורים ולא יהי' לו סיבה לא לספר, אבל אנחנו לא יכולים לשכוח שהילד יש לו גם את האישיות שלו, כל אדם באשר הוא אדם אפי' בגיל קטן, יש לו איזשהו כבוד עצמי, ואיזשהו פרטיות אישותית משל עצמו, ואולי אפי' זה טוב ויש בזה איזה מעלה, ולפחות אם זה כך, שהילד יתרגל לאט לאט מקטנות לקבל איזשהו עצמאיות ואיזשהו פרטיות באישיות שלו, שלא כל דבר הוא צריך לשתף אחרים אפי' לא את הוריו, כי כמה שהוריו הם ודאי חלק ממנו אבל הוא עצמו הוא עדיין מחוץ להוריו, ולוּ כל דבר ממש הוא מספר להוריו אז לא נבנה בו, לא מתחיל אפי' להיבנות שום איזשהו עצמאות, איזשהו התמודדות לבד עם איזשהו עניני החיים, והרי כולנו מצפים וזו הרי תכלית חינוכינו שהילד יגיע לאיזשהו עצמאות שהוא יוכל להתמודד לבד עם כל ענייני החיים, שענייני החיים כוללים גם מצבים לא נוחים, וגם רצונות שלא מתמלאים, וגם שאיפות שלא תמיד מתממשות, וגם אולי לפעמים טעויות וקשיים וכישלונות, הרי זה חלק מהחיים.

לכן למעשה אין כאן איזשהו עוולה אם הילד נוח לו להתמודד לבד עם כישלון והוא לא רץ מיד לספר את זה, והוא מתבשל עם עצמו הוא מתמודד עם זה, זה לא אסון גדול כזה מצב, הרי ס"ה לכל ילד עתיד ליבנות עולמו הפרטי האישי הייחודי שזה אנחנו חייבים לא לשכוח, ולאפוקי מאלה שאצלם הכל איזשהו מהלך מערכתי, כאילו כולם שווים, כמו השעירים ששוויים במראה ובקומה, שחושבים שכולם אמורים להיות שווים, וזה לא אמור להיות כך, אלא כל אחד יש לו את ה"כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" וחשוב מאוד לעודד ולתת לכל ילד לגדול כפי אופיו הפרטי, אמנם האופי והאישיות של הילד לא בולטת כ"כ בגיל קטן, ככל שהוא מתבגר יותר אז לאט לאט יוצאת ונבנית האישיות הייחודית של עצמו, אבל זה דבר שיש בזה איזה מעלה, זה שהילד מפתח איזשהו עולם פרטי, ואין בזה בעיה בזה שיש דברים שלא נוח לו לספר, זה קודם כל איזשהו מבט כללי על הנושא.

אבל בוא ניכנס כעת לעצם השאלה, הילד שמסתיר כישלונות, מה באמת הרבה פעמים גורם? ומה אנחנו כן יכולים לעשות כדי שלילד כן יהי' נוח לספר כישלונות, לפחות כשהסיבה לאי הסיפור שלו לא נובע ממה שדיברנו עד עכשיו, אלא נובע מאיזשהו קושי כי הוא לא יודע מה תהיה התגובה של ההורים?

ופֹּה נראה מה שקורה, הרבה פעמים הורים שמדברים על ילד שמסתיר צריכים אולי לעשות איזשהו בדק בית עם עצמם, מה המהלך שלהם? איך הם באמת מגיבים לילד שלהם אם הוא לא קיבל את הציון הכי טוב במבחן, או בתעודה הוא לא קיבל את הציון הכי טוב? והרבה פעמים כשהם יתבוננו איך כל המהלך שלהם, אז הם כבר יבינו לבד מה גורם לילד שלהם לא לספר את הכישלונות, יש בתים שהמהלך הוא שמאוד מאוד חשוב, הדבר הכי חשוב; כמה אתה הצלחת בחברה? כמה מחשיבים אותך? כמה מעריכים אותך? הכל חשוב באיזה צורה אתה תהיה חשוב ותהיה מוצלח וכולם יגידו; אשרי אביו שילדו, ישמח האב ביוצאי חלציו ותגל האם בפרי ביטנה, והמבט של ההורים איך יגידו לנו איזה ילדים לדוגמא יש לכם, זה כל ההלוך ילך, ואם זה כך, אז מאוד מאוד חשוב, ובפרט מבחן או תעודה או כל דבר שיש בו איזשהו הרשמה ייחודית זה הדבר הכי ייחודי, אבל האמת היא שיכול להיות לפעמים כל מיני סיבות שילד מאיזשהו סיבה לא הצליח במבחן וזה בכלל לא מראה על מצב לא טוב, יכול להיות שהוא שקד על תלמודו והוא השקיע, שיש ילדים לפעמים שנלחצים ממבחנים, והמבחן בכלל לא משקף את המצב האמיתי שלהם מבחינת השקידה והידיעה והעתיד הצפוי להם בעזר ה' בהצלחה בתורה, כל מיני כישלונות שהם לפעמים כישלונות נסיבתיים ולא מראה על איזשהו בעיה מהותית.

ופה זה תלוי האם מבטם של ההורים זה איך העסק יראה יפה, או הם חושבים באמת על המצב של הילד, יש בתים שהמהלך שלהם מאוד מאוד תחרותיות וחלון ראווה, ויותר בעיה אם הילד לא יראה מספיק מרשים, כאילו אם יהי' שאלה, (-אולי יהי' קשה להם להודות להורים האלה) אבל כאילו אם יהי' שאלה מה הם מעדיפים; שהילד ירשים במעטפה החיצונית שלו אפי' אם יהי' לו בעיות אמיתיות, או שבחוץ לא כ"כ ירשים אבל למעשה הוא מלא מבפנים והוא טוב מבפנים, לא תמיד הם יעמדו בנסיון, או לא תמיד המהלך של הבית הוא בהתאם לצורה האמיתית, אז כאלה הורים מה הם בעצם מצפים מהילד, שהוא יסתור את כל המהלך של הבית ויספר על כישלון?! זה הרי האסון הכי גדול אם קרה לו טעות, אם קרה לו טעות זה הבעיה הכי גדולה, בטח שהוא לא יספר על כישלון.

הכרתי איזשהו משפחה שהיה להם ילד שהוא היה עמוק וכישרוני, והוא גם הי' משקיע הרבה, אבל באופיו הוא לא היה כזה חריף ומהיר, הוא היה מצליח תמיד במבחנים אבל כשהיה מבחנים קשים מאוד, משהו כמו חצי שנות, ועל 25 דפים וכדו', בכאלו מבחנים היה יכול להיות שבשיעור שלו בישי"ק ילד אחר שהוא שיטחי ומהיר יצליח יותר ממנו במבחן, שהוא עיוני ומעמיק ואורך לו יותר זמן עד שהוא עונה את התשובות, שהוא יסודי, והוא לא תמיד מצליח להרשים במבחנים, הוא מרשים פחות מאשר בחור שפחות ממנו אבל יותר מהיר ושיטחי ויודע לשלוף מהר תשובות, היה מעשה כזה; שהיה כזה מבחן בישיבה קטנה על מאה שאלות, ועשר שאלות הוא לא ידע טוב, הוא לא ענה, הוא בא הביתה אח"ז ומספר לאביו מה שקרה, והוא אומר לאביו אני לא מבין איך זה יכול להיות שאני עשר שאלות לא עניתי, וחבר אחר שבאמת אני חושב שהוא פחות ממני רק שתי שאלות לא ענה, ענה לו אביו; אבל חוץ מהמבחן אתה יודע יפה יפה איפה אתה ואיפה הילד ההוא, והמבחן לא משקף את האמת, תשמח בזה שחוץ מהמבחן ההפרש בינך לבין הילד ההוא זה להיפך ממה שהיה במבחן, מה זה משנה המבחן?! כך אביו ענה לו, אח"ז הוא ממשיך ומספר לאביו שהיה עוד בחור שהיה לו עשר טעויות והלך לר"מ שיעשה לו הנחה למדינות עשה ויוותר לו על חלק מהטעויות, והר"מ הזה תפילה עושה מחצה וויתר לו על חלק מהטעויות, והיה נפק"מ שם על הפרסים שהיה לפי אחוזים, שהוא קיבל יותר פרס, אז אביו שואל אותו; ולמה אתה לא ביקשת הנחה? אז הוא אומר לאביו המציאות היתה כך שהיה לי עשר טעויות, אז אני אשנה את המציאות?! הרי המציאות שהיה לי עשר טעויות?! ואמר אביו, ובצדק; הנה ברוך ה' החינוך הוכיח את עצמו שהוא מבין שאין עניין כעת לייפות מבחן, המבחן היה כך, אז בסדר הוא קיבל את המציאות של המבחן ולא מנסה לעשות איזשהו ייפוי חיצוני, זה באמת קורה כשבבית מקרינים שלא חשוב מה שתרשים אלא חשוב שתהיה באמת במעלות האמיתיות שלך.

בוא נראה כך; המציאות היא שיש הורים שהם מאוד בעד תחרות, ויש הורים שהם מאוד נגד תחרות, באמת השני הצדדים האלה קיימים, מי שבאמת מתבונן יודע שהדברים האלה זה לא שחור לבן, צריך להיות כך, יכול להיות באותם הורים, והם צריכים באמת לראות את ההבדלים בין הילדים, ילד שלוקח מאוד ברצינות את המבחן, כ"כ חשוב לו המבחן, צריך להמעיט לו מערך המבחן, ולהגיד לו; עזוב, אל תשקיע כ"כ במבחנים, העיקר זה הלימוד עצמו! ילד שמזלזל במבחנים וצריך לעורר אותו לקחת קצת אחריות יותר, אז באמת כדאי שכשהוא קיבל 80 לתת לו כבר פרס גדול, ובאמת כך הוה אצל אותם הורים, היה להם אותו אבא, שאמר לילד החרוץ; עזוב את המבחן, לא משנה המבחן, העיקר מה שאתה לומד! וילד אחר שקצת זילזל במבחנים, והוא פעם קיבל 80 נתן לו פרס גדול כדי להמריץ אותו להשקיע יותר, ונתן אלוקים את שכרו ומבחן הבא הוא קיבל 90, מצויין, אין בדברים האלה שחור לבן, צריך לראות את המצב האמיתי של הילד, ילד מתרשל צריך לפעמים לעורר אותו, ולפעמים ההתעוררות היא דרך השלא לשמה, חשוב שתצליח במבחן ונעודד אותך ותקבל פרס, ומתוך שלא לשמה תבוא לשמה, ילד שמשקיע מאוד, מה זה משנה המבחן, לא המבחן קובע את המדריגה האמיתית שלך.

בוא נראה עד היכן הדברים מגיעים, מה שיכול לגרום לילד לא לספר כישלונות, הרבה פעמים ואולי לא נעים כ"כ לעורר את זה, אבל למעשה המציאות הזאת קיימת בהרבה בתים, יש הרבה בתים שההורים עצמם לא מתאים להם בכלל להקרין שלהם עצמם יש איזשהו חולשה, כל המהלך החינוכי שלהם עם הילדים הכל בשיטה, נגיד דוגמא; האבא או האימא עוד לא אכלו ונשאר רק מנה אחת, והילד יבקש, הוא לא יגיד שהאבא צריך, האבא הוא הרי איזה קדוש או פרוש, הוא צריך בכלל לאכול?! הוא יסביר לילד; אכלת כבר לא צריך עוד אחד, הוא יהפוך מזה שיטה, למה שלא יגיד; אכלת כבר, האבא עוד לא אכל, האמא עוד לא אכלה הם צריכים לאכול, הם גם בני אדם, מה יש?! כשהוא יכעס על הילד הוא יהפוך את זה תמיד לשיטה, לא יהי' פעם שהוא יקרין שבעצם אולי הוא טעה בקו שלו, הוא עוד חושב שאם אני פעם יראה לילד שאני פעם התבלבלתי או כעסתי, איך אני אוכל לכעוס עליו כשהוא לא יהי' בסדר, הרי גם אני לא בסדר?! כך עובד הראש שלו, כאילו שהאבא והאמא תמיד צריכים להיות מושלמים, כי אחרת איך הם בכלל יוכלו לחנך?! והם נכנסים לכזה סרט שהם תמיד מקרינים שלימות ממש שלימות, והם מנותקים מכל איזשהו ענייני חומר, והכל הולך בשיטה ובעקרונות ובאידיאולוגיה, הם לא בשר ודם בכלל, מה הם מצפים כאלה הורים שהילד בכלל יבוא ויספר כישלונות, הרי המהלך הוא שבכלל לא יכול להיות כישלונות, בכלל לא יכול להיות איזשהו חולשות, כי בכלל צריך להיות איזה מעלה עליונה?! כשהאבא עייף ואין לו כוח כעת משהו לילד, הוא לא יגיד; אין לי כעת כוח אני עייף! כי אין כזה מושג עייפות, ואין כזה מושג אין לי כוח, אז הוא יגיד לילד, הוא יעשה כאן איזה עיקרון למה כעת הוא לא רוצה להתייחס לילד, מה הורה כזה מצפה איך הילד שלו ילמד להתנהג, ואיך הוא יחיה אמת ויהי' מותר לו לספר גם כשקרה לו כישלון?!

הורים לא קולטים שככל שהם יחיו אמת וג"כ יקרינו שלפעמים עייפים ולפעמים טועים, ולפעמים גם מותר להורה לבקש סליחה מילד שלו אם הוא טעה, זה יהי' התועלת הכי גדולה, הורה שפעם טעה וכעס על ילדו שלא בצדק וביקש ממנו מחילה, שידע שלא רק ירד מעמדו בפני הילד אלא עוד הוא יעריך אותו יותר, וכך בכל מיני ענייני מכובדויות.

אולי איזשהו סיפור קיצוני; סיפר לי פעם איזה אברך אחד, שהוא דופק פעם אצל איזה שכן, והוא ביקש אם יש להם מקדיחה, אז השכן שלו פונה לאישתו; השכנים כאן רוצים מקדיחה! בקושי הוא מצליח להגיד את המילה הזאת, יש לנו בבית כזה סוג דבר? והוא אומר לי שם, מה לעשות שפתחיהם מכוונים, לפני יומיים אני רואה אותו בעד החלון עובד עם המקדיחה, עובד ככה טוב עם המקדיחה, אתם מבינים, זה סיפור קצת קיצוני אבל כאלה וכדומיהם מצויים בינינו, אז ילד שגדל בכזה בית בטח שאסור שיהי' לו כישלונות והסרט חייב להיות סרט יפה מאוד.

סיפר לי איזה יהודי ת"ח, שהוא פעם דפק בשעת לילה קצת מאוחרת אצל אחד מגדולי הדור שכבר לא בין החיים היום, והוא פותח לו עם בגדי לילה, פותח לו ומכניס אותו, ואומר לו; בסדר תהיה רגוע, אני עוד לא הולך לישון רק היה לי כבר נוח בזה, והכניס אותו לחדר וישב איתו ברגילות ובטוב טעם ודעת ובלי שום.

נביא עוד איזשהו דוגמא; יש לפעמים שיש מושג היום של מבחן פומבי, יש בת"ת מבחן פומבי, שבאים גם ההורים ולפעמים גם הסבים, עושים את זה בסוף פרק וכדו', מבחן פומבי, יש הורים שכל מה שהם מצפים, אולי הילד שם יצליח לקפוץ ולהרשים את כולם בתשובות שלו, אבל יש ילד שהוא יותר ביישן ועדין, והוא לא קופץ זה לא נוח לו, זה מידי פרהסייה, לא מהראוי לדחוק בו בכלל שהוא יקפוץ לענות שאלות, ומה יקרה אם הוא לא יענה שאלות?!

אמנם ראוי שילד ביישן מאוד קצת לעזור לו להיות בדרך הרגיל והמצוי ולהוציא אותו קצת מהקונכיה שלו, נגיד להגיד לו שיכין איזה וורט בפרשת השבוע לשולחן בבית, או בחיידר שישאל שאלות את הרֶבּה בכיתה, שזה דברים הרגילים, אבל ילד שיכול לעמוד באיזה שבע ברכות מול מאה איש ולהגיד איזה וורט יפה וכולם מריעים לו, לא בטוח בכלל שזה מגיע ממעלה, והאם זה בכלל מעלה להרגיל ילד כזה היפך מידת ביישנות שאחד מסימניה של אומה זו?! וזה חוסר דרך ארץ, כמדומה שיש בזה אפי' חוסר עדינות שילד יעמוד כך בביטחון מול מאה איש ויגיד איזה וורט, לא נראה שזה הדרך וזה הצורה שצריך לחנך.

בכלל צריך לדעת שגם הדבר הזה הוא, לא כולם בכלל שווים בחלק הזה של להרשים, אבי סיפר לי, אבי למד בחברון, וסיפר לי; שהיו שם כמה מהאחים הגאונים לבית קופשיץ, למדו בשעתו בישיבה והיו ידידים גדולים, וידוע שר' ניסים הוא חתן אצל ר' הערש'ל קופשיץ, אבי סיפר לי שהוא זוכר את זה מאז, היתה שבת ראשונה שהחתן הגיע לבית חמיו, אז כל האחים הגיעו, וכולם אנשים ראשי בני ישראל המה, והיה שם סערה לימודית, והחתן מתחילת השבת עד סוף השבת לא פצה את פיו בכלל, ואחרי שבת השווע'ר נסע לחזו"א, מה עם האחיין שלך?! הוא כמעט חשב לבטל את השידוך, החזו"א אמר לו, / את הנחת שיהי' לך ממנו, בסוף שמעו ממנו יותר מכל הגיסים ביחד, שכולם חשובים מאוד, אבל בלי לעשות את הרעש, משפחת קרליץ הם לא משפחה של נואמים, החזו"א בכלל לא נאם, וגם הרוב בנים דומים לאחי האם, גם לא רואים שם את כוח הנאום וההרשמה בחוץ, אבל יצאו גדולי הדור בלי זה.

לא כל אחד בכלל התפקיד שלו זה להרשים כלפי חוץ ולעשות איזשהו רוח, וצריך לעודד כל ילד לפי אופיו ותכונתו, ולא להכניס איזה מהלך איך אתה תרשים ותוכיח את עצמך בצורה חיצונית, אלא הפוך ילד שהוא לא כזה, לעזור לו להחשיב את עצמו מתוך המציאות הפנימית שלו, ושיגדל הפוך, ולהעריך אותו ולהחשיב אותו בדרך שלו, בדרך הפנימית שלו, בגדילה האמיתית שלו, ולא לחפש כל הזמן איך לצעצע אותו, ואיך הוא ירשים בחוץ.

יש כאן עוד שאלה ששאלו: ילד שהוא עקשן, מה שמבקשים ממנו הוא לא מוכן לעשות, איך מתמודדים עם עקשנות של ילד?

פה גם צריך לדעת דבר מאוד חשוב; הרעיון הזה להדביק לילד שלא מספיק שומע להוריו עקשנות, ברוב המקרים זה בכלל לא נכון, והעד לכך שמי שהוא באמת עקשן אז העקשנות שלו אמורה לבוא לידי ביטוי גם בכל מיני דברים חיוביים, הרי מה זה עקשנות? עקשנות זה איזשהו עקביות ודביקות במשימה, יש שם במעשה רב, "שאלו לרבינו על דבר הפרישות, והשיב: עקשן יצליח". עקשן זה אחד שדבק במשימה בצורה עיקבית ולא זז ממנה.

אם כל העקשנות של הילד מתבטאת בזה שהוא לא שומע להורים שלו, רק שם מתבטא העקשנות, אז מהראוי לדעת שזה לא מגיע מעקשנות, אלא פשוט ההורים שלו לא מצליחים להיות סמכותיים עליו, או לא יודעים איך לעשות את זה, והוא קלט כמה ההורים שלו בעצם לא עקביים, כמה הם יכולים לפעמים לאיים איזה משהו, וכשהוא רק צריך להפעיל את השיטה עד הסוף אז הוא מזיז אותם ממה שהם אמרו, ואז מה יעשה הבן ולא כביכול יתעקש ולא ירצה לשמוע?! אם אין מצב שבעצם מחייב אותו וכופה אותו לעשות את מה שהוא צריך לעשות, ומטיל עליו סמכות, למה שהוא בעצם יעשה?! אז הוא מתרגל לא לשמוע, וזה נראה כאילו עקשנות, וזה בכלל לא שייך לעקשנות, ואולי ההורים צריכים לדעת כיצד להטיל סמכות על ילדיהם, שזה נושא בפני עצמו ולא כעת המקום להאריך בזה, אבל לדעת שברוב המקרים זה לא נובע מעקשנות, אלא זה נובע פשוט מזה שאין בעצם דמות מעליו שבעצם מורה לו בצורה שתגרום לו לציית, והוא קולט את החולשות של ההורים שלו, והוא יודע כבר איך לא לשמוע מהם ואיך להתחמק ואיך להתיש אותם, וכך הוא מתנהג, וזה לא קשור לעקשנות, כי עקשנות אישיותית היא לא כ"כ קיימת באמת בגיל קטן, זה דבר שמתפתח עם הגיל ויותר קורה בגיל נער שזה באמת נסיבות אישיותיות בעצם אישויותו, ורוב הסירובים או הילדים הסרבנים, זה לא קשור בכלל לעקשנות אלא פשוט הם, יודע צדיק עם מי יש לו עסק והוא יודע איך לסרב.

בוא נראה כשזה באמת כן עקשנות, פה באמת צריך לעזור לילד איך לנווט את העקשנות שלו לדברים חיוביים, למשל ילד או נער שיש לו עקשנות - אפשר לנווט את זה שהוא לא יבוש למשל מבני אדם המלעיגים עליו, ושהשפעה חברתית לא תשפיע עליו, אלא שהוא ילך בדרך הנכונה ולא יושפע מכל החברים, שהוא יהיה עיקבי להגיע תמיד לתפילה בזמן, ובכל מיני דברים חיוביים שידבוק במשימה, ויוכיח את היכולות שלו יום אחרי יום להיות עקבי במשימות שלו, שיוכלו על פיו לכוון שעון, ויוכל שהוא לא יהיה לו אף פעם איחורים, כל מיני דברים שיכולים להיות קשורים לעקשנות חיובית.

מצד שני גם ללמד אותו לא לקחת את העקשנות למקומות לא חיוביים, להסביר לו שהרבה פעמים הדרך והצורה שאדם בוחר לעצמו, וברוב המקרים זה כך, זה רק אחד מן הדרכים, יש הרבה דרכים להגיע לאותו מטרה, ולא להפוך אמצעי למטרה, גם הדרך שאתה רגיל לעסוק בה היא לא המטרה היא אמצעי להגיע למטרה, ואם אתה מגיע כעת לאיזה קיר אתה לא צריך כעת להתעסק לחתור בקיר הזה, או לדפוק את הראש בקיר לשבור את הראש שלך, לךְ מסלול עוקף תגיע לאותה מטרה, תבין שהדרכים שאנחנו פועלים בהם ברובא דרובא של הדברים זה רק אמצעי, ויכול להיות שהיה לי יותר נוח או התרגלתי למהלך מסויים כי זה הצורה שנוח לי להגיע למטרה, אבל אם לא מסתדר פה אפשר להתגמש ולהגיע ממסלול עוקף לאותו מטרה בדיוק, הרבה דרכים מובילות לאותו מטרה וזה רק אחד מהדרכים, ולא להתבלבל ולהיות אבוד אם יש איזשהו פקק או איזשהו חסימה או איזשהו תקלה בדרך שאני רגיל בה, אז אני אנסה בכיוון אחר, ובצורה הזאת הילד יבין איפה לקחת את העקביות לעיקשות חזקה ובאמת להיות דבק במשימה, ואיפה לא לקחת את זה, ולא להפוך את זה שזה יהפוך לו לרועץ, את אותו מידה לדעת איפה לקחת אותה בצורה הנכונה ואיפה להבין שאין שום עניין דוקא בדרך הזאת, ואפשר להגיע מכיון אחר לאותה מטרה.

שאלה:

זה תלוי באיזה גיל, זה נכון שבכל גיל וגיל לפי החריצות של הילד, כזה סוג דבר שכבר הולך עם ילד יותר גדול, ילדים ממש קטנים קטני קטנים, בכלל לא להסביר להם, ההערה הזאת נכונה, לקטני קטנים אפי' 3-4 5-7 זה עוד לא גיל שאפשר להסביר להם רעיונות, הם עוד לא מבינים רעיונות, אלא צריך לקבוע להם דברים, לקבוע להם דברים עם סמכות הורית, ולקבוע להם את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה, הדברים האלה יותר מתאימים כבר בגיל 12 וכדו', בגיל שיש כבר עם מי לדבר והוא כבר מבין, או כל אחד לפי חריפותו שהוא כבר מסוגל להבין דברים, ז"א בגיל קטן לא להסביר רעיונות, הרעיונות כבר יגיעו ממילא, רק לקבוע את המהלך והוא ינשום את המהלך ממילא, עד שהוא יגדל והוא גם יבין את מה שעומד מאחורי הדברים.

שאלה:

בדרך כלל, ובאמת היה ממש כעת השבוע הזה, היה לא פחות ולא יותר, סיפר איזה ר"מ באיזה ישי"ק, הוא אמר לבחור משהו והוא עשה משהו בעיקבות מה שהוא אמר, לא פחות ולא יותר הבחור אומר לו; זה חוצפה! כך הבחור אומר לר"מ, כאילו מה שהר"מ עשה זה חוצפה, הבחור ההוא יש לו באמת עקשנות של ריבוע כזה, שהוא לא קולט אפי' הבדל של מעמדות, שמעמד של רב זה מעל מעמד של תלמיד, זה לא נובע בכלל מחוצפה! עוד לא נכנס לו בכלל לראש מעמד של רב מול מעמד של תלמיד, ואשריו שמשמים זיכו אותו בר"מ שקלט את זה שזה לא נובע מחוצפה, שאחרת אני לא יודע מה הוא היה עושה לו, אבל הוא כן אמר לו; כך לא מדברים לר"מ, אתה תבין שאתה תלמיד ויש לך רבה ואתה תפעל לפי מה שהרבה אומר לך, והוא הלך ונתן לו יד, ועוד פעם כפה עליו למעשה את הדבר שהוא רצה, ז"א הוא השלים את המשימה שאמרתי ונעשה רצוני, ואח"ז בזמן יותר רגוע הוא ישב איתו וקצת הסביר לו את המושג של רב ותלמיד, ובאמת אותו ר"מ הוא באמת חכם, והוא מכיר בבית, הוא אומר לי; ההורים שלו לא יודעים כבר איך להתעסק איתו מזמן שהוא היה ילד, וזה לא נבע בכלל מחוצפה, אם הוא לא למד בכלל מושג של מעמד, של קומה יותר גבוהה וקומה יותר נמוכה, זה לא נקרא חוצפה! חוצפה זה אחד שמבין שזה אבא וזה בן, זה רב וזה תלמיד והוא מתחצף, וזה דבר שמאוד צריך להתבונן, לא שצריך להסכים לזה שאם קורה כזה דבר אז לעבור על זה בשתיקה, אבל לא תמיד מה שצריך לצעוק עליו; חצוף איך אתה מדבר?! או לתת לו עונש של חצוף, אלא לראות האם זה באמת מגיע מחוצפה, או שזה נובע מזה שאנחנו לא הצלחנו אולי להעמיד לו את הגבול הזה של מעמד יותר גבוה ממנו, הרבה פעמים זה כך, זה מאוד חשוב לא לטעות בזה, לא לבדוק את הילד או את התלמיד לפי התגובה, אלא לפי מה עומד מאחורי זה.

שאלה:

ילד בן ארבע, בכללות צריך להיות שלקבוע לו וליצור עובדות בשטח, לא להרבות בדיבורים ובהסברים, גם ילד בן ארבע וגם ילד בן שלוש וגם בן שנתיים מבין דברים שהם ברורים, כמה שפחות לדבר וכמה שיותר לקבוע עובדה בשטח, יהי' עובדה בשטח עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, הוא יקלוט.

מצד שני גם זה לא אומר שעל כל דבר אנחנו צריכים לצאת למאבק, מאוד חשוב שגם אנחנו נהיה חכמים, אם אין דעה הבדלה מניין, בכלל אנחנו צריכים להיות חכמים ולא לצאת למאבקים מידי מתישים, כשמראש נראה לנו שהעסק כאן יגזול מידי כוחות ואנרגיה ואולי לא יהי' לנו את הכוח לזה ואולי יצא שכרו בהפסדו, אז בכזה מקרה להתעלם, כי אם אני לא ראיתי אין בעיה, האיסור יהי' אם אני ראיתי ולא הגבתי, לא כל דבר הורה צריך  לראות ולהבחין, אם הוא כבר קלט שאני ראיתי אותו וזה משהו שהוא נגד מה שצריך להיות, אני לא בן חורין ליפטר מזה, אבל לא כל דבר הורה צריך לראות, הורה צריך גם להתעלם, ברגע שהתעלמתי אז כאילו לא הייתי כעת בבית, אז הוא עשה משהו, זה לא.

שאלה:

בחיים האישיים של הילד ככל שיהי' לו ברור שההורים קובעים זה יקבע לו כך, וככל שההורים, נאמר כך, נגיד איזה דוגמא; ילד שרוצה ללבוש תמיד רק בגד אחד, לא מוכן שום בגדים אחרים רק בגד אחד, והוא ילד קטן, זה סוג דבר שצריך לא למלא את רצונו אלא ליצור עובדות בשטח, ולא להתבלבל מזה שהוא הרי יבכה וצריך לסחוב אותו, והוא לא יסכים להתלבש לבד, אלא צריך לגמור עם זה, א"א כזה דבר שהוא יחליט וכעת כל הבגדים פסולים רק אם מוצא חן בעיניו איזה בגד מסויים.

מצד שני, באמת זה גם היה אחד השאלות, צריך לדעת שהרבה פעמים שילד רוצה ליפות את עצמו בעניני מלבושים וכדו' דברים שלא מוצא חן בעיני ההורה, זה לא נראה שצריך כ"כ לעשות מזה עסק, לדעת שהרבה פעמים לילד באמת יש לו איזה חוש טעם ואסתטיקה מה שאין לאבא שלו, זה יכול להיות גם כזה דבר, ולא צריך לקחת את זה ישר כאיזשהו קילקול, אני מכיר הרבה יראים ושלמים שיש להם חוש טעם והם תמיד נראים הדורים בלבושם, וזה לא נובע בכלל מאיזשהו משהו שלילי, אלא לפי אופיים יש להם חוש טעם ביופי ובאסתטיקה וחשוב להם להופיע בצורה מרשימה, וזה לא דוקא בעיני אחרים, הם יתלבשו כך בצורה מכובדת, במאני מכבדותי גם לאו דוקא בעיני אחרים, זה חלק מהכבוד העצמי והאישיות העצמית שלהם, אנחנו לא אמורים לדכא לילד את הטעם האישי שלו, אם ילד יש לו טעם זה לא קשור להורים, יכול להיות שלהורה יש פחות טעם ביופי ולילד כן, וגם בין הילדים יש ילדים יותר ויש ילדים פחות, הפוך, אנחנו צריכים לקלוט שזה כך ולא לעשות מזה בעיה, לא מכל דבר לעשות בעיה, אין דין להיות מרושל, להיות מרושל ומוזנח, גם אין דין להיות ב'דיקדקה בפסיעותיה' - גם כזה דין אין, אבל זה כל אחד לפי עניינו, ולא כל דבר ישר לקשר את זה לאיזה אידאולוגיה או לאיזה השקפה בחינוך, זה לא קשור להשקפה, יש כאלה שבאופיים יש להם את הטעם ביופי והם תמיד מדקדקים יותר ורוצים בגד יותר יפה, והפוך, אם נבין שזה מגיע משם אז לא נדביק אליו שהוא נהיה רחובי וכדו' וכל דבר ללכת לעשות מזה עסק כאילו יש כאן איזה משהו שלילי.

אבל מאידך גיסא ילד קטן צריך להיות שההורים מנהלים אותו ולא שייך שכל דבר לפי איך שהוא יחליט נרקוד לפי צלילי החליל שלו, וזה תלוי בעקביות של ההורים, אם ההורה עיקבי, הילד יראה כמה פעמים שזה לא עוזר לו כלום ומה שההורה קבע זה מה שיהי', אז הוא יקבל את המרות, בדרך כלל זה כך, אם יש איזה מקרים חריגים אז לא שייך ליכנס לכל הפרטים והפרטי פרטים, בכלליות זה כך, אבל עוד פעם צריך להיות חכם עיניו בראשו, ולראות מתי להדק את החגורה ומתי להרפות, דעה חסרת מה קנית, אין מה לעשות.

היה עוד שאלה שהיא שאלה, לכאורה שאלת השאלות בדור שלנו: בית שרוצים, יש להם מהלך מסויים ויש גם דברים שבבתים אחרים גם של אברכים טובים לא אוסרים את זה, והבית הזה כן רוצה לאסור, הבית הזה לא מעוניין שהילדים שלו יראו סרטים של גרובייס, שזה נקרא סרטים חרדיים, ובהרבה בתים חרדיים יש את זה, אבל ההורים האלה לא רוצים שיהי' להם כאלה דברים, או לא רוצים ענייני נגנים וכדו', ויש לו שכן ממול שכן יש לו את זה, אז מה יהי' כשהוא ילך לשכן ויראה שם, איך מתמודדים עם כל ענייני שיכלול הטכנולוגיה, ושיש מאוד הבדלים בין בתים בדברים האלה, איך אני אגרום לילד שלי ללכת בדרך ובקו של הבית שלנו ושלא ירעה בשדות זרים, זה היה השאלה וזה שאלה שמאוד מטרידה היום הורים.

אבל כמדו' שהשאלה הזאת לא נולדה היום, ואולי באמת בכללות לדעת את זה שזה כלל מאוד גדול בכל ענייני חינוך, לא ליכנס לאיזשהו מתח ודריכות בכל איזשהו קושי ודבר מורכב שיש, יש הורים שהם משדרים, כל הזמן הבית משדר איזשהו מתח בחלל האם יצליח ה' דרכינו אם לא? וכל דבר נראה איזה דבר קשה, ומי יודע איך נפתור את הבעיה?

אבל הייתי שואל שאלה פשוטה, וכי לא כל בית שונה מהשני באלף ואחד דברים?! בסיגנון תזונה, בסיגנון מלבושים, בסיגנון סדר יום, כל בית יש לו את ההבדלים שלו גם בדברי הרשות, כמה אפשר לקפוץ על הרהיטים או לא לקפוץ, באלף ואחד דברים יש הבדלים שכל בית ובית שונה זה מזה, כולנו כשהתחתנו ראינו שהיה הרבה הבדלים בדברי הרשות בין הבית שאנחנו גדלנו בו לבית שנשותינו גדלו בו, גם אם זה שתי בתים של אברכים מאותו סיגנון ממש, כל בית שונה זה מזה, וזה אף הורים לא שואלים; איך הילד שלי יהי' שונה מאחרים הרי בבתים של אחרים זה אחרת? הורים מנהלים את הבית לפי עניניהם, וזה מקרין על הבית וזה עובד טוב, למה לחשוב כשזה מגיע לאיזה ענייני רוחניות שאמור להיות איזשהו בעיה איך אני אצליח להנחיל לילד שלי שונה מאחרים?!

בעצם זה לא אמור להיות בעיה אחרת משאר ענינים שכל בית ובית לפי ענינו, ז"א  כך נפש הילד וגם ילד המבוגר בנויה לקלוט ששם זה כך וכאן זה כך, כמו שכל בחור שנמצא בישיבה הוא קולט את הטקט ואת המצב של המערכת של הישיבה והוא מתאים את עצמו לזה, כל ישיבה זה סיגנון אחר בסיגנון ההתנהלות, יש איזה ישי"ק שבחור שלא מגיע לתפילה צריך אחרי התפילה להגיע לראש ישיבה או למשגיח לנמק למה הוא לא היה בתפילה, זהו, כך זה המהלך, יש ישי"ק שכך או כך, וכל אחד איפה שהוא נמצא הוא קולט את המצב איך שהעסק מתנהל, איך העסק מתנהל בביה"ס כאן ופעם למדנו בביה"ס אחר והיה שם אחרת, אבל כאן זה כך! וכל חנות לפי ענינה וכן שאר הדברים, ואנחנו עצמינו הרי בכל ענינים אחרים זה פשוט לנו, והבית מתנהל בצורה שלנו, ואנחנו לא רואים בזה בכלל איזשהו קושי.

רק מה? יש כאן בעיה כזאת, אם מה שהבית משדר לילד זה כל הזמן רק את הלא תעשה, עיקר מה שהבית משדר לילד זה אל תעשה כך ואל תעשה כך, ותעשה כך, ומה שהילד מרגיש זה שהבית חונק אותו, הבית כל הזמן מגביל אותו, זה מה שהוא מרגיש, והוא רואה שאצל החברים שלו לא מגבילים, ונראה לו כאילו שבעצם בבית שלנו לא טוב, שם טוב, זה באמת גורם לילד מרירות ורצון, בעצם יקרבו ימי בגרותי ואני כבר אטוש את המהלך, כמו ש, יצא לי לשמוע מבחורים, שברוך ה' יש היום פלאפון ובפלאפון לא כתוב איזור החיוג, והוא יצא, אני יודע לאן הוא יצא לו?! והאבא שלו מתקשר בין הסדרים, כן הוא בשיא השטייגן, והוא כעת באיזה טיול, אני יודע איפה הוא?! ולצערינו זה מצוי, זה קורה כשילד לא הרגיש באמת חיבור בבית, מה שהוא הרגיש בבית זה רק כל הזמן הוראות, אז הוא מנסה לברוח מהבית.

אבל בוא נגיד כך, בית שלא מוכנים שיהי' סרטים בכלל גם לא הסרטים הכי כשרים, אין מחשב ולא כלום, אבל אם ההורים מבינים אבל הילד צריך גם מצב של שמחה ואיזשהו מצב של שעשוע, והמציאות תהי' שלא רק שהאבא לא יפריע לילד לשמוח, אלא האבא עצמו משתתף באיזה צורה לשמח ולשעשע את הילד, וזה לא תמיד חייב להיות דוקא שהתחליף יהי' באיזשהו טיול גדול, המציאות היא שהורים חכמים ומשקיעים יודעים ליצור מצב בבית של אווירה שמחה ונעימה, ושהם מקרינים לילדים שלהם שמחה ושעשוע, אפשר לשבת פעם אחרי סעודת שבת בשמחה ובטוב לבב עם כמה גריעינים שחורים ולהשתעשע עם הילדים, שהילד פשוט מרגיש שאוהבים אותו ומרגיש טוב ושמח, ושהוא יהי' פטריוט של הבית ולא שאין לי ברירה בבית, הרי כולנו מכירים בחור שנמצא בישיבה והוא פטריוט של הישיבה הוא שרוף על הישיבה, ובחור שמה אני יעשה, אני תקוע כאן, אין לי כרגע מקום אחר ללכת, כל אחד מבין את ההבדל בין מצב כזה למצב כזה, הורים שיקרינו לילד שמחה ואהבה, הילד מקבל את המהלך של הבית, הוא מקבל את זה בשמחה ובטוב לבב, הוא לא מרגיש עשוק, אבל אם בבית יותר האווירה שם היא כל הזמן דריכות, וכל הזמן האווירה היא של מתח האם מתנהגים טוב או לא מתנהגים טוב, והילד לא מרגיש אהוב ורצוי, והוא רק יודע שהבית אוסר עליו, מה התפקיד של אבא בבית? להודיע מה אסור לעשות! למה שהילד יחפוץ ללכת בדרך הזאת הוא לא מרגיש שמחה בזה, הוא לא מרגיש איזשהו הנאה וטוב לבב באווירה של הבית, אז הוא מחכה לצאת מזה.

וכמה כואב הלב שכעת לפני שבועיים, אברך מהמשפחות הכי חשובות לא סובל שאישתו פרומרית כזאת, והוא בא ממשפחה יותר פרומרית, מפריע לו שלאישתו יש יראת שמים, אמרתי מאיפה מגיע בכזה בית שאברך צעיר יפריע לו אידישקיי'ט של אישתו? כי לא הנחילו את זה שם באהבה ובשמחה! והצורה שהתרשם לו בבית זה הגבלות והגבלות, ומשהו חיובי וטוב ונעים ושמח לא היה בבית, ומדובר באחת מהמשפחות הכי הכי חשובות, מהמרכז של עולם התורה, שכל עולם התורה נשען על המשפחות האלה, כמה וכמה בסוג משפחות כאלה יוצא לשמוע כאלה דברים.

גם היום סיפר לי איזה אברך שהוא חתן של אחד מחשובי הרבנים, הוא אומר לי; כל הגיסים, כל האחים והאחיות של אישתו ממש שונאי דת, הם כולם עדיין עם כל השמונה בגדים אבל הם ממש שונאי דת, ויש להם שינאה לאידישקיי'ט ולדיקדוק הלכה, מבית שאי אפשר לתאר איזה בית, שאבא שלהם הוא רב חשוב, הוא כבר הצליח להאהיב על אישתו, הוא כבר חכם והוא כן הצליח להאהיב על אישתו את האידישקיי'ט ואת ההלכה, כי הכל בא בצורה של לחץ ולא בצורה של אהבה, לא בצורה של שמחה, מה שהילד רק ידע; שהתפקיד של אבא שלו ושל אימא שלו זה רק שהוא ידקדק בהלכה, ושהוא לא יסטה ושהוא לא יהי' כמו אחרים, בזה התבטה המהלך של הבית, אבל מהלך של לאהוב לשמוח, שיהי' אווירה נעימה בבית, ופעם לשחק עם הילדים, זה מה פתאום?! האבא צריך ללמוד והאימא צריכה, אני לא יודע מה, לעשות משהו, אבל רק לדאוג כל הזמן להוראות שההוראות יעשו, וזה מצוי מאוד, לצערינו זה מצוי מאוד מאוד.

הדבר הזה מתחלק לעוד נושא, וזה נושא רחב מאוד, אולי בהזדמנות נאריך בזה יותר, איך באמת שומרים, מה יעשה הילד שאביו ואימו לא לידו? מה יגרום לילד להיות שמור וללכת במהלך של הבית כשאביו ואימו לא לידו? גם הנושא הזה, למרות שהיום האפשרויות ליפול הם כ"כ קלות, אבל הנושא הזה גם לא התחיל בדורינו, כל הורים, בכל הדורות היה; האם כשאבא ואימא לא בבית אז הילד יפתח איזה ארון שהם לא? או יקפוץ שם על הספה אם אימא לא מרשה לקפוץ על הספה? או יגע באיזה מכשירים שאימא לא מרשה ליגוע? זה דבר שלא קשור דוקא לענייני אידישקיי'ט, זה קשור לכל ענייני חינוך איך אנחנו גורמים לילד שגם כשהוא לא מושגח ג"כ יהי' בסדר.

וכאן זה מאוד קשור גם לכמה אמון אנחנו מקרינים לילד, האם אנחנו מקרינים לילד כל הזמן שהוא צריך השגחה פרטית, או שמה שמוקרן לילד זה אמון, אמון זה עבותות אהבה! זה אזיקי זהב! זה כופה על הילד מתוך נעימות למהלך שמחנכים אותו, אם ילד מרגיש שנותנים בו אמון.

עוד צריך בעזר ה' לסיים את הנושא הזה במשהו, שתראו גם מה קורה כשזה כן טוב, היה כאן לפני שבועיים, הגיע איזה ילד מעניין בן למשפחה די פשוטה, הילד אומר לי; תדע לך, אלמלי שאני יודע כמה אבא שלי אוהב אותי כבר הייתי הולך לרחוב, הוא באמת ריק מכל, הוא אומר אני לא יכול לעשות את זה לאבא שלי, הוא כ"כ אוהב אותי אני לא יכול לעשות את זה לאבא שלי, זה מה שמחזיק אותו שלא ילך לאיבוד, הוא כ"כ מרגיש שאבא שלו אוהב אותו כי את זה אבא שלו כן יודע, אביו הוא ת"ח שלא כ"כ יודע איך לנהל את הדברים, אבל הוא באמת נפשו קשורה בנפשו, כך הילד אומר לי בגילוי לב, הוא אומר לי שבלי זה הייתי הולך לרחוב, אין לי בעיה ללכת לרחוב, אני כבר מכיר את הכל, אבל לא יכול לעשות את זה לאבא שלי, זה יצער את אבא שלי והוא כ"כ אוהב אותי, לא יכול לעשות לו את זה, זה ה"נראתה לו דמות דיוקנו של אביו" (סוטה לו,ב).

ביקשו רק עוד שתי מילים על הענין שדובר כאן בפעם קודמת בסוף, היה כמה דיבורים על הנושא הזה אח"ז, ועיינתי בסוגיא הזאת שוב, דיברתי ע"ז גם עם גדולי הדור, וגם עם בניהם ותלמידיהם, ולא כל הדברים ששמעתי והבנתי, זה כבוד ה' הסתר דבר, לא כל דבר אפשר לדבר בפרהסיה, אבל מה שכן, זה היה ברור שהמהלך, שודאי שצריך לגעור בילדים קטנים שמדברים על סתם יהודי, ובפרט על תלמידי חכמים, ולגעור בהם ממש ושלא יתעסקו בזה, וודאי שזה וודאי למורת רוח של גדולי הדור אם ילדים או בחורים או אפי' אברכים צעירים מדברים על תלמידי חכמים, מדברים ביקורת, אבל היו עוד דברים שדיברתי פעם קודמת שאולי מעבר לחלק הזה, כי זה באמת לא שייך אלי, מה ששייך זה רק ענייני חינוך, אז את החלק הזה שילדים לא אמורים להתעסק בזה, וזה צריך להגיד לילדים שגדולי הדור לא מרשים לזלזל בשום יהודי ובשום ת"ח זה דבר ברור, המעבר לזה לא שייך אלי, ומה שדיברתי מעבר לזה זה כמאן דליתא, אבל קצת עיינתי בסוגיא הזאת, מי שירצה אז באופן פרטי אוכל להגיד לו מה יצאו המסקנות.