
שו"ת חינוך 4
נתחיל היום
בס"ד עם כמה שאלות יותר קצרות, אולי עכ"פ שהתשובות הם יותר קצרות, כי
פעמים שמתחילים דבר ארוך, ובסוף לא מספיקים הרבה דברים, אז נראה כמה דברים קטנים,
ואח"ז נראה איזה נושא מרכזי בעזר ה'.
היה שאלה; ילד בן
שלוש משקר, מה לעשות?
השאלה הזאת יכולה
להתרחב לא רק לגיל שלוש, אולי יש כאלה שחושבים שזה שאלה גם לפני גיל שלוש, אבל
עכ"פ השאלה וודאי יכולה להיות גם בגיל יותר גדול, צריך לדעת בענין הזה כמה
דברים חשובים מאוד;
יש גיל שילד בכלל
לא יודע ששקר זה דבר רע, שקר זה איזשהו טכניקה שדרכה מסדרים כל מיני דברים, הוא
אפי' לא מרגיש שזה דבר רע, כמובן שכשילד בכזה שלב, אין מקום בעצם להקרין לו ביקורת
על הענין, מה יש להקרין לו ביקורת אם הוא בכלל לא יודע שזה דבר רע?! אלא צריך ללמד
אותו את זה, כמו שאנחנו כל מיני דברים מלמדים אותו, אנחנו הרי מלמדים את הילדים כל
מיני דברים, כל דבר שאנחנו מלמדים את הילד, האם אנחנו מלמדים אותו; אתה תהיה מאוד
רע אם לא תעשה את זה?! אנחנו מלמדים אותו מהי הדרך הישרה שיבור לו האדם, וכל מיני
עניני חינוך תורה והלכה אנחנו מלמדים אותו איך נכון וראוי להתנהג, לא בצורה ובביקורת
כי אתה רע, כי עשית זאת הרי אתה רע, לא בכזה צורה, אלא ללמד אותו את הענין של אמת
ושקר.
זאת ועוד אחרת; שיש
גיל, וזה קיים לא רק בגיל שלוש, אלא גם בגיל יותר מבוגר אצל ילדים, שמטושטש אצלם
ההבדל בין דמיון למציאות, כיון שילדים הם יותר ריגשיים, הם לפעמים אפי' לא שמים לב
לזה שהם משקרים, אולי מה שהזכרנו קודם זה עוד סוג שלב.
ז"א יש שלב
שילד אפי' בכלל לא יודע ששקר זה דבר רע, גם בשלב שילד כבר יודע ששקר זה לא טוב, הרבה
פעמים מיטשטש אצלו מחמת דמיון ההבדל בין דמיון למציאות, והוא אפי' לא שם לב שהוא
משקר, גם זה סיבה שאין מקום לבקר את הילד, צריך ללמד אותו את המושג של מציאות
ודמיון, כמובן בצורה שהוא יבין את זה, ושילמד להגיד אמת ושטוב להגיד אמת, אבל גם
זה לא בצורה של ביקורת או בצורה של שלילה שכאילו הוא שלילי, כי הוא בכלל לא יודע
ולא מבין את המשמעות של מה שהוא עשה, וזה חשוב מאוד לדעת את זה, כי הרבה פעמים
כשאנחנו בעצם אומרים לילד; אתה שקרן! בצורה שהוא מרגיש שהוא רע, זה גורם לו בעצם
להיות כזה, כי הוא כבר קיבל תואר ושם של שקרן, אז 'מרשעים יצא רשע', משקרן יצא
שקר, כך זה עובד בהרגשת הלב שלו.
אז שוב, שתי סיבות למה אין מקום לבקר ילד קטן על
שקרים, יש שלב שילד אפי' לא מרגיש ששקר זה דבר רע, נראה לו ששקר זה איזה טכניקה,
גם בשלב שהוא כבר יודע ששקר זה דבר רע, עדיין הרבה פעמים מיטשטש אצל הילד ההבדל
בין דמיון למציאות, והוא לא שם לב שהוא חורג מהמציאות.
זאת ועוד אחרת, יש
עוד נקודה בנושא של אמת ושקר אצל ילדים, שגם כשילד כבר יותר גדול, כבר ממש גדול,
וכבר ודאי עבר את השלב הזה של לא להכיר ששקר זה רע, ועבר גם את השלב של ההבדל בין
שקר למציאות, ז"א בין דמיון למציאות, ראוי לדעת שבכל דרכי החינוך, תמיד צריך
להשאיר לילד פתח מילוט, לא לתפוס אותו על חם, לא לסגור בעדו את כל הדרכים באופן
שזהו, עכשיו אני פעם אחת צריך לתפוס אותו על חם, כך בדיוק, ועכשיו אני אראה לו,
אני אראה לו את המצב, בגלל שיצא לצערינו להכיר הרבה מקרים של בחורים שהיו ממש
מדברים שקר, הם היו שקרנים מדופלמים ממש, ומה שהתברר; שההורים שלהם כ"כ סגרו
עליהם מכל הכיוונים, הורים מאוד מוכשרים ומאוד אחראים, ומאוד מאוד חוקרים, יכולים
להיות ממש חוקרים במוסד ובשב"כ, ופשוט הנס והמלטה היחידים שהיה לילד, זה שקר,
סגרו עליו מכל הכיוונים, ולא היה לו שום נס והמלטה מההורים, מאבא או מאימא, חוץ
משקר, וכך נהיה לימדו 'לשונם דבר שקר'.
לא אשכח, היה לי
פעם איזה עסק עם איזה בחור מהישיבה שהיה גם ממשפחת גדולי הדור, א"א לתאר, יום
אחד אבא שלו בא לדבר מה שלום בנו, ואני רואה שהוא כבר שבוע לא בקשר, ולפי איך שזה
היה הוא היה רגיל הרבה להיות בקשר, טוב, אני מול האבא אני מתקשר אליו, ההוא היה לו
פלאפון, אני מתקשר ואני שואל; שלום עליכם, מה שלומך? והוא עונה לי; אוי אני עם
אנגינה, כמעט ארבעים חום, היום זה היום הראשון שאני יכול בכלל לענות לטלפון, האבא
שמע את זה הוא כמעט התעלף, הוא אומר; הוא רוקד וצוהל בריא אולם, ואני ראיתי את פני
האבא מתכרכמות כשהוא עונה לי, אני מתחיל לשאול אותו מה שלומך? איך אתה מרגיש?
מתחיל להתאושש? וגם עם ההורים דיברתי, תאמינו לו! תתחילו להאמין לו! תעבדו על
אמונה, לתת בו אמון, תלכו עם המהלך שלו, לא עברו איזה חודשים והבחור הפסיק לשקר,
צריך להיות עם השחתה מאוד גדולה לשקר כשנותנים אמון, ברוך ה' הוא לא הגיע לזה, אתם
מבינים?! צריך להיות ממש פסיכופט או נעדר מצפון לחלוטין, כדי לשקר כשנותנים אמון,
והוא לא היה עד כדי כך, וזה היה תהליך הריפוי, והתברר בבירור גמור שכל מה שגרם לו
להיות שקרן, זה המצב, ההשגחה פרטית, מה שסגרו עליו כ"כ חזק, שהפתח מילוט הראשי
והיחידי שהיה לו, זה דרך שקר.
ראיתי באיזה מקום,
כמדו' שר' מאיר חדש אומר, הוא אומר שאסור אף פעם למחנך או למשגיח או לאבא לתפוס על
חם, וכך, פעם אחת אני צריך לתפוס אותו על חם, הוא אומר; הקב"ה אומר לאדם
הראשון, "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ" (בראשית ג, יא) הוא לא אומר לו, מה זה צריך להיות?! אתה אכלת!
הוא שואל אותו, הוא בא אליו בעקיפין, הוא לא, הוא מחכה אולי הוא לבד יגיד, ואולי לא,
"הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (שם), והוא משאיר לו לענות את התשובה, הוא לא סוגר
עליו מכל הכיוונים, אסור לסגור בחינוך מכל הכיוונים, כי זה גורם לילד להיות אנוס,
הוא אנוס על שקר, מה הוא יעשה, הוא מפחד! הוא כולו בחיל ומורא, זה נדרי אונסין, מה
הוא יעשה?!
עוד דבר חשוב מאוד
בעניני אמת ושקר; לשבח ילד כשהוא אומר אמת, לא יתכן שיהי' מצב שכשלילד היה מיגו
שהוא יכל לשקר, והוא כן אמר אמת, אז לא מגיע לו שום פרס ושבח על זה, וכשהוא משקר
מגיע לו עונש, אנחנו יודעים בכל דבר, שמינימום חייב להיות שכשהוא טוב יש לו שכר
שמקביל לעונש שמגיע לו כשהוא רע, מינימום! והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות.
כמדו' לא זוכר אם
זה יצא להגיד את זה כאן, אבל מה ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש
מאות" (עיין תוס' סוטה יא,א - בשם התוספתא), זה ראוי לדעת את זה, זה לא סתם
איזשהו פרוטקציה שהקב"ה נותן כך בלי חשבון, כי באמת לעשות מעשה טוב זה פי חמש
מאות מלעשות משהו רע, ז"א היותינו קרוצי חומר ו'יצר לב האדם רע מנעוריו',
יוצר שהמגביל בין מעשה טוב למעשה רע, זה פי חמש מאות לעשות מעשה טוב מול לעשות
מעשה רע, ואנחנו חושבים שזה כאילו מצב שווה, או טוב או רע, כל מעשה טוב מגיע לנו
באמת פי חמש מאות, זה היחסי למעשה רע, כי הגוף מושך לרע, החומר מושך לרע, ברוך ה'
אנחנו עוד לוקחים את החומר הזה, ואנחנו מעלים אותו, ואפשר להגיע לדרגות גבוהות
מאוד, אבל ההנהגה הזאת, שמידה טובה מרובה ממידת פורענות אחד מחמש מאות, זה כי זה
כך, זה לא הנהגה שאין לה שייכות למציאות הטיבעית של האדם.
לכן חשוב מאוד
שכשילד אומר אמת, בפרט כשהיה לו קשה, או כשהוא הודה על האמת, שזה יפחית בעונש או
יקבל ע"ז פרס, לשבח אותו, לפרגן לו על אמת, לא להתעסק רק כשהוא שיקר, וזה
ג"כ נקודה חשובה מאוד, קודם בסיפור שהיה עם הבחור ההוא, זה היה כבר חולי
גדול, זה היה דרך לתת בו אמון מוחלט גם כשהוא משקר שקרים ממש, וזה היה הריפוי שלו,
זה נכון שבכללות מי שלא הגיע לחולי הזה, והורים שלא התעסקו בצורה שבעצם תחנך את
הילד לשקר, בכללות בהנהגה הישרה הרגילה, וודאי שמן הראוי שהילד יקלוט שההורים
חכמים וקולטים מה נכון ומה לא נכון, ג"כ לא לעשות מזה עסק ולהדביק לו תווית;
אתה שקרן! אבל שיקלוט שההורים חכמים, שמעתי פעם מאיזה דיין, שהוא אמר שהדבר הראשון
שדיין צריך לדעת, דיין בחושן משפט, שֶׁאֵלֶה שבאים אליו ידעו שהוא חכם יותר מהם,
זה הדבר הראשון, אח"ז אפשר לדון בענינים, מן הראוי שילד לא ירגיש שהאבא או
האימא יותר תמימים ממנו והוא יכול לסובב אותם, זה מן הראוי שזה יהי'.
אם זה באמת כך, מה
לעשות?! אז שיתפלל עליו שיוסיף חכמה, לא ימלט שיכול להיות מקרה שילד יותר חריף
מההורים שלו, זה גם קורה שלפעמים ילד ישראלי להורים חוצניקים, הוא כבר צברי לגמרי,
זה בעיה קצת לפעמים, אם הם עוד נשארו במהלך אחר, זה קצת בעיה, אבל בכללות מן הראוי
שהילד ירגיש שההורים שלו חכמים וקולטים את העסק, אבל הם לא צריכים, מספיק שהוא קלט
שהם קולטים, ואתה ילד טוב, ואתה תמיד תגיד מה שנכון, וזהו, ולעבור הלאה ולא לעשות
מידי עסק, זה בכללות הענין של אמת ושקר.
מענין לענין לא
דוקא ממש מאותו ענין, צריך לדעת; שיש לפעמים מצב שילד קטן לוקח כסף, כאילו גונב
כסף מההורים, יש שלב שילד שלקח כסף, זה בדיוק כמו ילד שלקח סוכריה או ביסקוויט
מהארון, הוא עוד לא קולט את ההבדל בין לקחת כסף כדי לקנות ממתק, לבין לקחת איזה
ממתק שאימא אמרה לא ליגוע והוא כן לקח, כשילד לקח פעם ממתק שלא הירשנו, בסדר,
אנחנו לא מתייחסים אליו כגנב, יש שלב או גיל שהילד לא חריף דיו להבין שלקחת כסף זה
משמעות של גניבה, ואם הולכים וצועקים עליו מיד; זה גניבה! אתה גנב! זה מלמד אותו
באמת שהוא רע ושהוא גנב, וודאי שצריך ללמד אותו שלא לוקחים כסף מההורים בלי רשות,
וגם צריך להישתדל שלא תהיה 'פירצה קוראת לגנב', אבל לדעת את זה שיש שלב שהוא עוד
לא קולט בכלל את ההבדל בין לקחת מטבע לבין לקחת עוגיה או קצת גלידה, או קרטיב, מה
שהיה שם בבית, ולכן לא להפוך אותו מיד לדבר שלילי.
ושגם כשהוא כבר
בשלב שהוא כן יודע, כשהוא כן מבין שכסף זה אחר, ילד קטן כשהוא לוקח כסף, זה לא
נובע מסוג השחתה של גנב, זה נובע מאיזשהו, שחסר לו איזשהם דברים ריגשיים, והוא
כביכול מפצה את עצמו בכסף שהוא לוקח, וצריך לראות, זה לא דבר שאפשר, צריך כל מקרה
לפי ענינו, וזה מחייב התייחסות פרטנית, אבל לזכור לא לעשות איזה דאגה גדולה, או
בהלה גדולה או מצב שהילד ירגיש שהוא משולל וההורים ממש מודאגים ממנו, ומי יודע מה
יהיה?! זה דבר שדורש טיפול, כשזה מצב שזה מתמשך וזה לא עשוי לפרקים, ולפעמים גם
שומעים שהוא לוקח בחנויות וכדו', יש כל מיני דרגות ומצבים שמזקיקים טיפול ולא שייך
במסגרת הזאת לדבר ע"ז, אבל את זה כן לזכור, לא להפוך את הילד למשהו שלילי, כי
זה יגרום לו להתקבע עוד יותר בענין.
עוד פרט אחד, גם כן
מענין לענין שקצת יכול להיות שייך לענין, מעשה שהיה כך היה; אברך אחד הולך לצאת
לכולל, והילדה הקטנה אומרת; אבא אני רוצה שקל, אני רוצה לקנות בזה ממתק! טוב, הוציא
שקל נתן לה, סיפר אותו אברך שהוא ידע מה יהי' מחר, כמובן מחר היא באה עוד פעם; אבא
אני רוצה שקל! לא כל יום פורים, לא, לא כל יום, קיבלת אתמול, נראה, ניפגש באיזה הזדמנות
אחרת, מה עומד מאחורי זה? יש הורים שאם פעם הילד יבקש מהם שקל לקנות משהו, אוי וי,
מי יודע מה הולך להתפתח כאן חס ושלום?! צריך לעצור את זה! לא צריך להיבהל, קורה
פעם שילד קופץ לו איזה רעיון שהוא רוצה שקל לקנות איזה ממתק, מותר לתת לו, אבל
לדעת שמחר, לא כל יום, וכך גם לא נלחצים מכל דבר וחושבים שכל דבר זה איזה בעיה,
ומצד שני קובעים מתי כן מתי לא, וכל אחד לפי ענינו יבין וישכיל את האיזון והדרך
הישרה שיבור לו האדם.
היה עוד שאלה; ילדה
קטנה, ג"כ בת שלוש ארבע, שבכללות לא עושה כלום, היא יושבת בחוסר מעש, חולמת
כזאת, לא עושה כלום, אולי זה לא כ"כ מצוי, אבל יש כאלה מקרים, לא עושה כלום,
האם צריך לעשות משהו, האם צריך לטפל בזה משהו? לא היה הנושא שם הלכות חינוך לעזרה
בבית וכדו', אלא כאילו מצב אישיותי של הילדה, זה היה השאלה.
צריך לדעת דבר
ראשון; שבאמת בטבע יש הבדל, לא כולם אותו דבר, יש ילדים או גם מבוגרים שהם עם הרבה
מרץ ועם הרבה חריצות, ומאוד פעלתניים, ויש כאלה שבעצם אופיים הם יותר פסיביים
ופחות עושים, לא כולם, 'לא כולהו בחדא מחתא מחתינהו', יש הבדלים אישיותיים, לא
צריך לדאוג מזה.
מה שכן דבר טוב
בכללות, אפשר לאתגר אותה ע"י שמציעים לה איזשהם אפשרויות של עשיה, שיהי' מה
לשבח אותה ולפרגן לה אחרי זה, ושדרך זה אולי יבנה אמון, ושהיא תראה שכשעושים
מרוויחים ומצליחים מזה, ראוי אולי לעשות את זה כדי לתרגל אותה לצאת מהשיממון
והקיפאון הזה, אבל לא להיבהל מזה, ולא צריך ממש כעת להחלץ חושים איך אני כעת יהפוך
אותה לחרוצת העולם, הרבה פעמים זה הבדלי אופי, מותר בהחלט לזרוזי.
ש. אם זה קורה אצל
מבוגר מה כדאי לעשות?
קודם כל כדאי שהוא קודם ירגיש בבעיה והוא יבוא
לשאול, כי לשאול עליו זה וודאי לא יעשה כלום, וכשהוא יבוא אז זה כבר חצי רפואה,
ואז נראה מה לעשות בענין.
יכול להיות מקרה
חריג שזה נובע מאיזשהו קושי, יכול להיות, אבל זה כבר מקרה חריג שיכול להיות, אבל
בסתמא זה לא כך, בפשטות בדרך כלל כזה סוג דבר זה ענין של אופי וסיגנון, ואפשר
לאתגר קצת ע"י אימון וע"י עשיה שהילד ירגיש קצת ריווח בזה, לתרגל אותו
לעשיה לאט לאט, וכך לפחות לפתח את היכולות שכן קיימות אצלו.
היה עוד שאלה לא
נעימה, אבל זה היה שאלה, על כורחינו אנחנו צריכים להזדקק לזה, בפרט שלצערינו זה
קורה, היה שאלה; ילד שנגעו בו בצורה לא צנועה, כל מיני מקרים יש בדברים האלה, מה
ראוי לעשות בכזה מקרה, אם צריך ללכת לאנשי מקצוע וכדו'?
צריך לדעת שהדבר
הכי חשוב בענין, זה שההורים לא יכנסו להיסטריה ודאגה, ז"א הרבה פעמים הילד
עצמו עוד לא בכלל קולט את המשמעות של הדבר הזה, בפרט כשזה היה מקרים לא מידי
חמורים, הילד לא קולט בכלל את המשמעות של הענין, כי הוא עוד לא בתורת הענין הזה,
וממילא כשהוא רואה שההורים ממש בבהלה גדולה ובהיסטריה מזה, זה בעצם מכניס אותו
לפחד ולדאגה, וזה יוצר לו את המצוקות הריגשיות הקשות שהם יכולות להיות מישך שייכי
לענין הזה, ואילו כשההורים לא דואגים, וההורים בשליטה והם לא נאבדים מזה, הרבה
פעמים בכזה מקרה האימא צריכה איזה הדרכה לא ליבהל מידי.
כעת, ולכן ממילא גם
כשלפעמים ההורים כן צריכים לשאול את הילד מה היה כדי לדעת איך מתקדמים עם זה, לא
לעשות את זה באיזה צורה מפחודת, ובצורה שכאילו קרה כאן משהו נוראי מאוד וממילא
חשוב כ"כ לדעת כל פרט ופרט, אלא לעשות את זה בצורה קלילה, כן לשאול אבל בצורה
קלילה, לא בדאגה ופחד וכאילו קרה כאן משהו נורא.
ואחרי שפחות או
יותר יש את המידע, לא לעשות מעבר לזה עם הילד, אלא ללכת לכאלה שמבינים בענין,
ולשאול אותם האם בכזה וכזה סוג מצב מה צריך לעשות בענין, יש הרב בלוי בתושיה, יש
סילבר בעזר מציון, יש, וברוך ה' לא אלמן ישראל, יש כאלה שמבינים בדברים האלה, ופשוט
שההורים ישאלו את האלה שמכירים, ויתארו להם לפי איך מה שהיה מה מן הראוי לעשות,
בכללות אפשר רק להגיד לילדים; אם מישהו נגע בכם, תראו; תצעקו או תברחו, אבל גם את
זה לא בהפחדה.
רק זאת אומר,
בס"ד כך היה; מעולם בבית לא דיברתי על הענין, וביקשתי לא לדבר על הענין שיהי'
פחד מהנושאים האלה, בעיקר זה אצל ילדות יש נושא של פחד, והיה מעשה לפני עשר שנים,
זה מעשה כבר בגיל יותר גדול, לא יודע אם יש כאן הורים לגיל הזה, אבל בכל זאת אולי
שווה לדעת את המעשה הזה, היה מעשה שילדה בת 14.5 שלנו, ב8.30 בערב היא היתה קרוב
לבית, אני גר קצת לא באיזור מרכזי ממש, היא היתה בדרך הביתה, זה היה ליל חורפי
סוער במיוחד, עצר רכב לידה, ירד מתוכו אחד שהיא אומרת שהוא נראה דתי, תפס אותה, שם
ידו על פיה וגרר אותה לרכב, כך מעשה שהיה פה בב"ב עיר הקודש, ברחוב ריינס היה
הסיפור, היא בס"ד לא היתה 'כרחל לפני גוזזיה נעלמה', והיא ניסתה להיאבק בכל
כוחותיה, אבל מה כוחה של נערה בת 14 מול גברתן כזה, כבר היה ראשה ורובה בתוך הרכב,
והיה חסר רק עוד המכוש אחרון וטריקת הדלת, והיא ממש נאבקה בכוחות איתנים, הוא
כנראה קצת נלחץ מזה, וקצת הרפה את אחיזתו, והיא הצליחה לברוח, והוא גם הלך וברח,
זה היה עוד לפני עשר שנים, לא היה לי אז אפי' פלאפון, הייתי יושב באיזה עז"נ
של איזה ביהכ"נ, ירדתי רגע לטלפון ציבורי לשאול משהו מהבית, והאימא גם לא
היתה בבית.
מספרים לי שהילדה
באה הביתה והיא כבר שעה בוכה במיטה, טוב, ביקשתי לקרוא לה, והיא מספרת את הסיפור,
חסדי ה' שהקב"ה שם לי את המילים בפה, התגובה הראשונית היתה; את היום ניצחת
בריון! את היום הוכחת שגם מי שמנסה להתנכל לך 'כל כלי יוצר עליך לא יצלח וכל לשון
תקום איתך למשפט תרשיעי', את ממשיכה להסתובב רגיל ברחובות! לא רגיל, עם תעודת
מנצחת, גם מי שמנסה, הקב"ה עוזר לך ואת מצליחה להבריח אותו, עברת היום סיפור
לא נעים, את פטורה היום מהתורנות שלך בעניני הבית, מה שיש לה איזה תורנות, תלכי
היום, תעשי מקלחת, תלכי לישון יותר מוקדם, מחר תקומי רעננה, ואני רוצה לשמוע הכי
בקרוב; שהלכת באותו מקום באותה שעה, בלי שום פחד ומורא, כיון שאישתי לא היתה בבית
הלכתי לחפש אותה בשווקים וברחובות, כדי שההוא לא יהי' בבית, וכך הווה, שהצלחתי
למצוא אותה ולדבר, ואנחנו משדרים אווירה רגילה, הכל בסדר, יומיים אח"ז הילדה
מספרת שהיא כבר עברה שם בלילה, מספרת מעצמה שהיא עברה בלילה שם באותו זמן, ובזה נגמר
הסיפור.
אסור להכניס ילד
לפחד, כמדו' שחלק מהס"ד שבאמת זה עבר כך, מזה שלא היה בבית אווירה של פחד
מהנושא, הפחד הוא גורם משתק, כעת, אין לנו אפשרות במאה אחוז לסגור כאלו דברים, זה
בדיוק כמו שיש תאונות דרכים, יש אפשרות שלא ניסע ברכב?! ה' יעזור שאף אחד לא, אל
תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, ושלא יהי' דברים כאלה, אבל אין לנו אפשרות
לסגור הרמטי כאלה דברים, ולא שייך שבשמונה בערב, ילדה בת 14 לא תוכל ללכת ברחוב,
זה גם לא שייך, טוב, כל אחד יעשה, זה איזשהו צורת הצעה, וכל אחד יבין בעיניו לפי
איך שהוא מבין מה לעשות, לכאורה זה הדרך הישרה שיבור לו האדם, עד כאן הנושא.
ש.
מספיק הם יודעות
כבר, הם שומעות מהחברות בביה"ס, הם מספיק מפחדות מזה, שלא צריך להוסיף עוד
פחד מהבית, הם מספיק רועדות גם בלי זה, צריך להוסיף עוד?!
עוד שאלה, היה
שאלה; אבא שהוא קל דעת בהלכה או בהנהגה, או בתורה ולשוה"ר, כנראה שיש פער
ברמה הרוחנית בין האבא לאימא, לרעת האבא, 'נמצאו בנות זריזות ובנים שפלים', איך
האימא הזאת, מה היא יכולה לעשות, האם יש לה משהו לעשות בעניני חינוך הילדים
שהילדים בכ"ז יגדלו טוב? ויכול להיות גם מקרה הפוך, אבל קורה כאלה מקרים שיש
פער רציני מכל מיני סיבות, יכול להיות אתא רוח מעיקרא, או באיזשהו שלב בחיים זה
קרה, אבל לצערינו יש כאלה מקרים, כדת מה לעשות במקרים האלה.
חשוב מאוד בכזה
מקרה, שההורה שהוא כן במצב טוב, הוא יהי' ברור לו את החלק הזה, שילד, שנפש הילד
מסוגלת להבין שבן יכול לגדול יותר טוב מאבא ויותר טוב מאימא, גם אברהם היה יותר
חשוב מתרח, גם רוב גדולי הדורות היו יותר חשובים מההורים שלהם, האבא של החפץ חיים
היה יהודי ירא שמים, אבל הוא לא היה ח"ח, ושאיפת כל הורים, אדרבה הרי "בכל
אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה,ב) גם בעולם הרחב; גוי ירקן לא מצפה
שהבן שלו יהי' דוקטור?! אתה לא תהי' ירקן אתה תהי' דוקטור! אתה תהיה עו"ד! לא
תצטרך לסחוב ארגזים, אתה תלך ללמוד באוניברסיטה, תהיה משכיל ואתה תהי' פרופסור.
לא להתעסק,
ח"ו מלהתעסק בשלילת האבא או האימא הלא טובים, אבל ילפינן ממתקנתא ולא ילפינן
ממקלקלתא, ולגדל לדברים טובים, ואם ישאל הילד, אבל למה האבא?! אז למה אימא?! לא כל
אחד מצליח, אתה כן תצליח, כל אחד יכול תמיד להצליח?! לא יודע, כנראה קשה משהו שם,
לא להתעסק בשלילה או בלהסביר, אלא להתעסק בדרך החיובית, וגם בכוח הורה אחד אם הוא
מאמין בצידקת הדרך והוא מוביל בכיוון חיובי, אם רק ההורה השני לא מפריע.
אם הוא מפריע זה
כבר בעיה מידי חמורה, אבל אם זה רק היעדר, זה לא שלילי בחיוב, מבחינת שהוא לא
אקטיבי, אם הוא אקטיבי בלקלקל, אז זה כבר בעיה חמורה שלא שייך בכלל לדבר ע"ז
בכזה סוג מסגרת, אבל בכללות זה יכול לעבוד.
רק יש נקודה אחד
שכן חשובה לדעת, סיפר לי איזה רב אחד שיום אחד מתקשרת איזה אישה שם לקו ההלכה, והיא
שואלת כמה שאלות הלכתיות או בעניני הנהגה, והוא עונה לה, אחרי שהוא גומר לענות לה
היא אומרת יש לי שאלה; על כל השאלות האלה אני התווכחתי עם בעלי, ואני אמרתי כמו
הרב, והוא התווכח איתי, הוא אמר ההיפך, מה אני עושה עם בעלי? אותו רב היה פיקח,
והוא אומר לה; דעי לך, הכישלונות שיקרו מהטעויות של בעלך עם הילדים, הם לא שוות את
הכישלון הגדול, מה שאם את תלכי להוריד מעמד של אבא בבית, ואם את תתקוטטי עם בעלך
על זה, כי אם יקרה איזה טעות בהלכה, הילד יגדל הוא עוד ילמד משנ"ב, הוא עוד
יתפוס את הטעות והוא עוד יחזור לעצמו, הולך לחיידר ולישיבה, הוא עוד ישלים את זה
גם אם קרה איזשהו טעות, אבל אם את תגרמי לו לאבד את האבא שלו, ואת תתעסקי כל הזמן
במקום לבנות בלהחריב ובלחנך, יצא מזה חורבן יותר גדול.
אמנם אין כאן עזרת
נשים כעת, אבל זה גם מישך שייך לזה שלצערינו יש מקרים שנשים לקחו על עצמם להיות
משגיחות של בעליהם, ועיקר הבעיה זה כשהבעל נותן עצמו למצב הזה, או מתפתח אצלו באמת
נחיתות, וממש נהיה מצב שיש לו משגיח שעוקב אחריו, ועוד כביכול שזה הגיע מהחינוך
בסמינר.
השבוע יצא לי לדבר
עם איזה אישה, היא אומרת; אבל כך חינכו אותנו בסמינר?! אני אומר לה; לא כך חינכו
אותכם בסמינר! אני אגיד לך מה חינכו אותכם בסמינר, כיון שלצערינו עד לא מזמן, עד
לפני כמה עשרות שנים הבנות לא רצו בני תורה, אני רוצה בעל שיביא כסף! שאישה היא
חומרית, שיהי' לי הרבה כסף, ברוך ה' העמידו דור שיש בנות נשות חיל ויראי אלוקים,
שמעריכות וחשוב להם שיהי' להם בעל ת"ח וילמד תורה מתוך הדחק, ושהם מרגישות
גאווה בזה, והם מוכנות ללכת לעבוד כדי לעזור לבעל, מצויין, אבל אין שום הבדל
במציאות של איש ואישתו, בין סנדלר וסנדלרית לבין גדול הדור ואישתו, מה הקשר בקשר
שבין איש ואישתו באיזה דרגה, האם את יותר אוהבת את הבן היותר חריף וכישרוני מהבן
הפחות חריף וכישרוני?! 'בין כך ובין כך קרויים בנים', מה הקשר במציאות שבין איש
ואישתו אם הבעל הוא ת"ח או הבעל הוא בעה"ב, אין שום קשר לקשר שבין איש
לאישתו, כנראה לא זכית, כל אחת זוכה להיות אשת חבר?! אין לך את הזכות, אז אולי
תחשבי למה את לא זכית, אולי את לא צריכה לחשוב על זה, לא כל אחד זוכה בזה, מה זה
קשור לבין איש לאישתו, נקוה שהיא הבינה, או תבין את זה באיזשהו שלב.
הייתי רוצה כעת
לחזור ולהרחיב את הנושא שדובר בפעם שעברה, וגם - לרבות, התווספו כאן דברים, וגם
קיבלתי ממישהו איזשהם שאלות וקצת השגות על מה שדיברנו אז, אז בוא נראה מה שהיה.
צורת השאלה מה שזה
אוחז כרגע שעל זה הייתי רוצה לדבר, שהרי כמה וכמה פעמים שדיברנו וזה פשוט, שהדרך
הנכונה איך אנחנו היום מסתדרים בעניני חינוך הילדים מול כל פגעי הזמן, ומול
המציאויות שהיום לצערינו קל מאוד ליפול, לא צריך לעבוד קשה ולא צריך להרחיק נדוד
כדי ליפול; איך בכל זאת אנחנו בונים בית וחינוך שהילדים יהיו שמורים, ושפח השמן
ישאר זך וטהור? דיברנו שדבר פשוט; כמו שכל בית, אין ילדים שגודלים בבית ואין עליהם
את החותמת של הבית, בכל מיני עניני תרבות של נקיון וסיגנון כזה וסיגנון כזה, כל
בית ובית כפי מה שהוא, אז אין שום סיבה שגם בענינים של תורה והלכה ויהדות, שזה לא יהי'
כך, אף הורה לא חושב שכשהוא מחנך את הילד שלו לסדר ונקיון, שהוא לא יצליח, מה
פירוש?! אתה צריך להיות מסודר! אתה צריך להיות נקי! כשאימא מחנכת את הילדים אם
מטפסים על הספה עם נעליים או לא, כל מיני דברים, כל בית לפי ענינו, ובכללות זה
עובד, אז גם לא תהא כהנת כפונדקית, ופשיטא שגם עניני תורה ויהדות, וכל הענינים, אם
רק ההורים הם יודעים מה הם רוצים והם לא כל הזמן בדאגה אם הם יצליחו או לא, והם
נותנים אמון בילדים שלהם שהם יעלו ויגדלו, זה צריך לעבוד, אז בעזר ה' זה יעבוד
טוב, זה מצד אחד דברים שדוברו כמה וכמה פעמים.
ומצד שני דיברנו
פעם קודמת על ענינים של פאות בחוץ, או כובע עגול ומעיל ארוך, וגילוח זקן, תיספורת
וכדו', שלא להתווכח על זה עם הילדים. דבר ראשון; ביקשתי מאחי והוא שאל את הרב
שטינמן על הענין, הוא שאל אותו שאלה כזאת, אמרתי לו שישאל כך, שסיפר לי אברך
ת"ח שהוא פעם דיבר עם הרב שטינמן, שהילדה שלו אומרת שכל הילדות בכיתה מטלטלות
בשבת, רק אני היחידה שלא מטלטלת, אז הרב שטינמן אמר לו; תגיד לילדה שלך שהיא
יחסנית, שהיא מאוד יחסנית שהיא לא מטלטלת בשבת, וביקשתי מאחי שישאל אותו על הענין.
צריך קודם להגיד,
הרב שטינמן אוחז, כך אחי אמר לי שכמה פעמים, אני אומר מה שהוא אומר, הוא אומר
שבכלל לא להתחיל עם מעיל ארוך, הוא אומר שבישיבות לא מקבלים, אחרי זה בשידוכים לא
רוצים, הבנות לא רוצות, למה להעמיד בנסיונות?! זה לא שייך היום, כך דעתו בכללות,
אפי' בתור אם ההורה הולך לשאול אותו מה כדאי, עוד לפני ההתנגדות, כך הוא אוחז, כך
אחי אמר לי שהוא יודע מכמה פעמים, אחי שהוא נכד שלו, שהורים באו לשאול אותו עוד
לפני ההתנגדות של הילד, באורחות תורה יש מכסה של כובעים עגולים ומעילים ארוכים כמה
מקבלים, כך זה המצב, כך הוא אוחז בכללות.
ביקשתי מאחי שישאל
אותו; מה ההבדל? הוא אומר לו; מה, אתה לא מבין?! זה ההלכה! טילטול זה הלכה, זה לא
הלכה, מה ההשוואה?! זה מה שהוא ענה, בינתיים זה מה שהוא ענה היום לפני הנץ, היה
עוד כמה שאלות שרציתי לשאול בענין, ובעזר ה' עוד נברר את זה אם בעזר ה' נזכה בפעם
הבאה להגיד את ההמשך, אבל קודם כל בוא ננסה אנחנו קצת לראות מה אנחנו מסוגלים
להבין בענין הזה מכמה כיוונים, ובעזר ה' נראה.
בוא נשאל שאלה,
באמת בוא נציג את השאלה במלוא עוצמתה, כולנו מכירים את המציאות שיש משפחות
סלוביציק וגרינימן, הכל עובד שם, הכל ממשיך בדיוק אותו דבר במהלך של הבית, הם נראים
בדיוק כמו שהם היו נראים לפני מאה שנה, הכל ממשיך אותו דבר וזה עובד, וכולם כך, 'אין
פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובותם', שתי המשפחות האלה מי שמכיר, כמדו' שאין
מישהו ששינה, אז למה שלא כל אחד יוכל לעשות את זה? זה השאלה.
התשובה היא כזאת;
המשפחות האלה, הם באמת אומה בפני עצמה, זה לא מדובר כאן רק באיזשהו פרט, הם
מייצגים איזשהו מהלך, איזשהו מסורת, והם נכדים של גדולי הדור, וגדולי הדורות, והם
יש להם מאוד גאוות יחידה ומהלך כללי שונה, הם בעצם חוג שונה אפי', כמו שברוך ה'
אין לנו הרי בעיה בצורה איך שאנחנו שומרי תורה ומצוות מול אלה שהם מחוץ למחנה, כי
זה בכלל לא נושא, אנחנו משהו אחר, הם באמת משהו אחר, המשהו אחר לא מתבטה בכמה
סממנים חיצוניים, אלא זה מהלך שלם שונה, שהמהלך הזה הוא עם גב ועוצמה חזקה של
דורות ושל גדולי דורות, ועם גאוות יחידה ותחושת עליונות חזקה, אז העסק עובד.
אבל בוא נשאל שאלה;
אברך משלנו שאין, מה פתאום?! גם אם יהי' פעם איזה צורך לשלוח ילד לחיידר קצת שונה
כי בעצם לילד זה קצת טוב, אבל זה חיידר קצת שונה ממה שהוא רגיל לשלוח, וזה לטובת
הילד, אוי מה פתאום?! צריך ללכת בתלם! הוא כולו הולך בעדר, הוא תמיד ישלח לחיידר שרגיל
אצלו, גם במקרה שזה יהי' לטובת הילד זה יהי' לו קשה כקריעת ים סוף, הכל צריך ללכת
בעדר, במהלך הרגיל, הכל כמו כולם, הוא לא מבטה איזשהו משהו ייחודי, אבל יש כמה
סממנים חיצוניים, שכיון שהוא גדל באיזשהו פרט מסויים, והוא אין לו בכלל נסיון בזה,
הוא כעת רוצה שהילד שלו גם יעשה את זה.
אבל הילד לא מבין;
רגע, מה אתה רוצה ממני?! אני חבר של כל החברים כאן, ואתה מרשה לי להיות חבר שלהם, אתה
לא אומר לי לא להיות חבר שלהם, ואתה מחנך אותי שהם טובים לא פחות ממני, והם החברים
שלי, ואיתם אני לומד, והם לא הולכים כך עם פאות בחוץ ועם כובע עגול, לא משנה, לא
הנושא כאן הפרט, זה לא מסתדר לילד, מה אתה רוצה ממני?! למה אני צריך להיות משונה
מכולם?! הוא לא מבין מה זה, במה זה שונה?! במה אנחנו שונים?! אני לא רואה שאנחנו
שונים, אנחנו בדיוק כמוהם! אבל בזה, את זה אני צריך לעשות, למה אני צריך לעשות
ולהיות משונה מכל החברים שלי?! הילד זה לא נתפס לו, זה לא נוח לילד, ואתה לא אדם
מקורי, ואתה לא אדם יצירתי, וכל שינוי הכי קטן מהמהלך של כל העדר אתה לא עושה גם
אם לפעמים יהי' איזשהו תועלת בזה, מאוד קשה לך, אבל אתה דורש מהילד שלך בדבר
שֶׁלֶךָ יש איזה נוסטלגיה לאיזשהו פרט מסויים, שהוא יעשה את זה גם, זה לא מסתדר
לילד, מה הילד אשם שהוא נולד לכזה אבא שהענין הזה חשוב לו, בזמן שהילד לא מצליח
לקלוט איזה ערך יהודי או הלכתי או משהו יש בזה, כשיש לי חברים שהם בני עליה לא
פחות ממני, ואבא שלי יודע שהם בני עליה, הוא יודע, הילד כבר קולט, הם לא פחות ממני,
אז במה אני מייצג יותר מהם שאני צריך להיות משונה בחברה?!
אז מי שהוא גברא
רבה, הוא שייך לאיזשהו חוג מסויים, כל המהלך שלו הוא שייך כפי שאמרנו, בסדר, אבל
אנחנו מדברים כעת על אברכים רגילים, גם חשובים מאוד, שהם כולם נמצאים בתוך מהלך
אחד, ובאיזה פרטים, שלהם אין ניסיון בזה, הוא רוצה שגם לילד לא יהי' ניסיון, אבל
לילד כן יש ניסיון, הדבר הזה הוא כפי שאמרנו הוא סיכון.
הרב שטינמן אמר
מפורש, זה גם כבר הספקנו לשאול, הוא אמר שכשילד לא רוצה, לא להתווכח איתו על כל
הדברים האלה, לא על תיספורת ולא על זקן, ולא על כל הדברים האלה, אם ילד לא רוצה,
בשו"א לא ללכת בכוח, ואם זה הולך בקל, בסדר, אבל כשלא רוצה בשו"א לא
להתווכח, זה כבר גם הוא אמר במפורש.
כעת, ילד רוצה
להוציא את הפאות החוצה, צריך לחשוב טוב האם הוא בטוח ישאר עם זה, אתה בטוח מאה
אחוז שהוא ישאר עם זה, ולא עוד כמה שבועות או חודשים הוא ירגיש לא נוח בזה, ואז אם
הוא יחזיר את זה חזרה אז הוא כבר התחיל להתקלקל, אז לא הרווחנו כלום, אתה יכול
להיות בטוח שהוא באמת יהי' מרוצה ויהי' שמח בזה ויהי' לו טוב, אשרי חלקו, אבל אם
אתה לא בטוח בזה, תדע לך, שיש חשש סיכון גדול מאוד, מול המעלה של זה מה הצד הסיכון,
וצריך לעשות שיקול הדעת מה נגד מה.
אבל יש כאן עוד
איזשהו חלק מאוד חשוב שהוא קשור מאוד לכל הענין מכיון אחר לגמרי, וזה דבר שאנחנו
ההורים צריכים לדעת את זה; ילד נמשך אחרי אבא שלו כשיש לו אבא, ופה יש הבדל מאוד
גדול בין הציבור הכללי שלנו (למשל, אני נוקט את זה לדוגמא אבל צריך לדעת את זה)
לבין החזונישניקעס, החזונישניק בחנוכה הוא שר מעוז צור עם הילדים בצורה שהילדים
שמחים איתו, הוא לא שר באיזה פרצוף רציני של איזה אברך רציני שאומר מעוז צור
ומנותק מהילדים שלו, שהוא ממהר מאוד לחזור לכולל, והוא מדליק נרות והוא שר באיזה
אווירה רצינית בלי קשר לילדים.
לצערינו המציאות
היא שבהרבה בתים הילדים לא מקבלים הווי רוחני מהבית, טוב, אז אם האבא כולו תורה
והוא לא שייך לבית, בסדר, אבל הילד לא מרגיש שבית אבא הוא שנתן לי את האידישקייט,
הוא קיבל את כל האידישקייט שלו מהחיידר או מהישיבה, אין לו שום קשר עם אבא שלו, לא
מדבר רק בהלכה, אבא שלו שיחק איתו פעם?! התעניין איתו במה שמעניין אותו?! לא, אבא
עסוק! אבא ברוך ה' לומד, אז יש לו אימא, האימא כן נמצאת איתו בחיים, אבל בעניני
חינוך, להכניס לו הלכה, להכניס לו שמחה, שמחה של מצוה, להכניס לו שהוא ירגיש טעם
יהודי, החזונישניק כשהוא רוצה שהבן שלו לא יטלטל, הוא פותח לו את המשנ"ב,
מראה לו שם את הביאור הלכה שירא שמים יחמיר ולא יסמוך על צורת הפתח, אומר לו; נוּ
מה אתה?! אתה ירא שמים! זהו, בזה הוא גומר, הילד מקבל טעם להיות ירא שמים, הוא לא
בא פסקא למילתא.
אצל הרבה אברכים
האבא הוא מקסימום שוטר תנועה, שאם קרה איזה פקק אז הוא צריך לעשות משהו, הילד הכי
טוב, אם אני לא צריך להתעסק עם הילד כלום זה הילד הכי טוב, אם אני יכול לבוא הביתה
ולצאת ולחזור ללימודי בלי שאני מכיר את הילד והכל בסדר, ואימא אומרת שהכל בסדר, אז
הוא הילד הכי טוב בעולם, כשיהי' איזה בעיה, טוב, אין לי ברירה, אני צריך משהו
לעשות, ובימים שטוב, אני נותן פסק וזהו, אני צריך לחזור ללמוד, הילד לא מרגיש בן
של אבא שלו, הוא לא מרגיש שהרוחניות של אבא שלו מדברת אליו, הוא לא מרגיש שמחה
בזה.
אם אבא שלו מנחיל
את ההלכה ואת האידישקייט בשמחה ובטוב לבב, שהילד ירגיש כיף בזה, ילד מחפש להרגיש
כיף ושמחה, אלה שיודעים להנחיל הלכה ואידישקייט בצורה של שמחה, ברמה של ילד, הם
ירקדו עם הילד, הם ישבו איתו על הריצפה וישחקו איתו, הם ידברו איתו בשפה שלו,
שהילד ירגיש לפי איך שהוא. איך מנחילים לילד אידישקייט בגן ובחיידר? הרֶבֶּה עושה
שם הצגות שלימות שמתאים לילד, אז זה נכנס לו, האידישקייט הזה נכנס לילד, אם יש
איזה רבה חסידי בחיידר לטאי הוא מכניס אידישקייט בצורה הזאת, כי הוא יודע לעשות את
זה עם רגש ועם טעם שזה מתאים לילד, אז זה מכניס לו יראת שמים, זה מכניס לו
אידישקייט.
אבל האבא מאוד
רציני, איזה מוסרניק רציני, ואין לו זמן, וכולו עסוק, הילד לא מרגיש בן שלו, וודאי
לא במצוות, אז אח"ז כשהוא רוצה שיהי' אם פאות בחוץ או עם תיספורת כזאת, זה לא
נתפס לו ברגש, מה פיתאום אני חייב לעשות את זה?! צריך לדעת את זה!
והמציאות היא שהאלה
שכן עושים את זה, הילדים נמשכים אחריהם גם בפרטים קטנים, אני מכיר עשרות משפחות,
ממש פרומערס מאוד גדולים, והילדים לא זזים כחוט השערה במשהו מהאבא, כי האידישקייט
היא בכיף.
אני רוצה להגיד רק
דבר אחד; כתוב בגמ' (סנהדרין קא,א) שכשר' אליעזר הלך, לפני שהוא הלך למות, כתוב שם
שנכנסו לבקרו, ואמרו לו טוב אתה לישראל מגלגל החמה, שגלגל החמה הוא בעוה"ז
ואתה בעוה"ז ובעוה"ב. איזה עוה"ז ר' אליעזר נתן לתלמידים שלו, הרי "אבידת
אביו ואבידת רבו אבידת רבו קודמת, שאביו הביאו לחיי העוה"ז ורבו הביאו לחיי העוה"ב"
(ב"מ לג,א), איזה עוה"ז הוא נתן? התשובה; הוא הנחיל את התורה בשמחה כזאת
ובאהבה כזאת שהיה שם גם עוה"ז, אז הוא נתן להם גם עוה"ז, רב שנותן גם
עוה"ז התלמידים נמשכים אחריו, כי התלמידים והילדים הם לא רק עוה"ב, הם
גם עוה"ז, אז אם מנחילים אידישקייט ותורה גם עם החלקי עוה"ז של הילדים,
ואצל ילדים עוה"ז זה שמחה וטוב לבב, שהם לא ירגישו שההלכה והתורה כובל אותם,
אלא זה משהו שמח, זה משהו כיפי, זה משהו עליז ושמח, ואז הילדים נמשכים.
עוד זאת ביקשתי
מאחי, שהוא סיפר לי מאחד שהוא למד בישיבה קטנה לפני שלושים ארבעים שנה, שהרב
שטיינמן באמצע סוגיא בגיטין פתאום שואל; מה מברכים על פופקורן? באמצע שיעור מה
מברכים על פופקורן, ונהיה תוצ'ך שלם וחוזר לסוגיא. הוא יום אחד אומר להם; אתם
יודעים, החפץ חיים אומר מאתיים מילים בדקה, אני ספרתי הצלחתי יותר ממאתיים, איך
אתם יודעים? איך אני אדע? באמצע השיעור, פתאום, איך אני אדע אם זה יותר ממאתיים?
איך אני אדע כמה אני מדבר? אני אגיד לכם מה השיטה, אמרתי תהילים, הסתכלתי
כשהתחלתי, ואח"ז ספרתי אחרי דקה וראיתי שהיה יותר ממאתיים, לא זוכר מה היישוב
שהוא ענה על זה. אבל אחי שאל אותו, ביקשתי מאחי שישאל אותו; למה הוא עשה את זה?
הוא אומר לו; אתה
שכחת גמ' בב"ק (יז,ב) הוה קמהדר ליה בבדיחותא, הוא עשה בדיחותא, ואתה יודע את
הגמ' בשבת שרב עשה בדיחותא, שבתחילת הלימוד, באמצע הלימוד, היה בדיחותא שם
בשיעורים, צריך לעשות בדיחותא, כשרב עושה בדיחותא זה טוב אתה מגלגל החמה שזה גם
עוה"ז וגם עוה"ב, בכזה צורה אוהבים את הרב, עובדה שהאברך הזה שסיפר לי
את זה, אברך ת"ח מופלג, וחלק מהזיכרונות הנעימים שלו מהישי"ק, זה
הבדיחותא הזה שהוא דיבר על הפופקורן ועל המאתיים מילים של החפץ חיים, הוא זוכר, יש
לו עד היום געגועים לתקופה הזאת, אם מנחילים תורה ואידישקייט בכזה צורה זה מושך את
הילדים, אבל אם לא, שהאבא לא יתפלא, הילד הוא לא בדיוק ילד שלו בעניני הלכה
ותורה.