חינוך ילדים - שו"ת 5
קודם כל ייש"כ
לכל השואלים, השאלות הם מחכימות. יש דברים שהם קצרים ויש דברים שהם קצת יותר ארוכים,
ולפעמים הדברים אולי קצת יתרחבו מעבר לשאלה, וזה טוב קצת יותר להרחיב את הנושא,
"משכח רברבי שקיל, משכח זוטרי שקיל" (ב"ק מב,א). נקווה שיהי'
ס"ד. נתחיל אולי בכמה דברים קטנים ממש, כעין מילתא דבדיחותא, ואח"ז
נעבור לדברים יותר רציניים.
היתה שאלה: ילד בן 3.5, הוא קם בבוקר לבד, הוא
לוקח מהמקרר והארון ממתקים. לא עזר איומים ולא עזר פרסים. פעם הוא הודה שהוא לקח,
אח"ז הוא משקר. לא עזר סיפורים שניסו לספר לו, מה לעשות?
הייתי מציע להצדיע לילד הזה, כל הכבוד לו! הוא קם,
לא מעיר את ההורים, ברוך ה' הוא ילד עצמאי, והתברר שהוא רוצה לאכול, שיהיה לו
בתאבון. ואם אמא רוצה שהוא לא יאכל את השוקולד, שהיא תשים את השוקולד במקום שאין
קטן וחולדה יכולים להגיע. מה רוצים ממנו?! ילד עצמאי. אם הוא היה ילד לא עצמאי,
הוא גם היה מיד הולך לבכות לאבא ואימא. אז אם הוא קם בשלוש וחצי, יודע לקום
ולהסתדר לבד ולדאוג לעצמו לאכול, הוא ילד עצמאי, וילד נפלא מאוד. ורק מה שההורים לא
רוצים שהוא יגיע - שישימו במקום שהוא לא יגיע.
היתה עוד שאלה: ילד בן 8, הוא מגיע לביהכ"נ,
ובחזרת הש"ץ הוא מסתכל בעלונים, ועוד אריכות גדולה על הענין של ההתנהגות שלו
בביהכ"נ, מה לעשות?
באמת שאם הילד לא מפריע משהו לתפילה, לא להתעסק
איתו בכלל. אפי' לא כל התלמידי חכמים לקחו את ילדיהם בגיל 8 בכלל לביהכ"נ - הצורה
מה שאנחנו ראינו אצל ת"ח שהילדים שלהם באמת מתפללים טוב, וגם כשהאבא לא נמצא
בביהכ"נ הם מתפללים, (וכמו שיצא לשמוע ולהכיר כאלה מקרים) זה הורים שלא
דירבנו את הילדים שלהם באיזשהו חינוך בענין תפילה.
בכלל כשהאבא עסוק בדביקות עם הקב"ה בתפילה,
איך הוא יודע בכלל מה הבן שלו עושה. אם האבא במקום להיות עסוק בתפילה, הוא עסוק
בלהשגיח על הילד שלו, אז גם הילד במקום להיות עסוק בתפילה, הוא עסוק בלקרוא
עלונים. הדבר שהכי ירגיל את הילד לתפילה, זה אם הוא יראה את האבא שלו שכשהוא מתפלל
הוא לא עסוק בכלום.
וילד קטן גם אם הוא יצא בקריאת התורה, אם הוא רק
לא מפריע, אז זה עוד לא הזמן להביא אותו, הוא עוד לא הגיע בכלל לגיל של להיות
בביהכ"נ.
ככל שבעצם פחות יתעסקו עם זה, כשיגדל הוא יתפלל
יותר טוב. אפשר לדבר בכללות בשולחן שבת, על רוממות התפילה, על מעלת התפילה, ושיש
לנו את הזכות לבקש מהקב"ה, לא בצורה של מוסר או בצורה של חינוך, אלא בתור הלתת
את ההרגש ואת ההבנה של הנושא. אבל לחשוב שיש דרישה מילד לשמוע, ולמה בזמן חזרת
הש"ץ הוא פה ושם? ומה גורם לו להיות שקוע בעלון? הילד הזה עוד יהי' טוב מאוד
אם לא יטרידו אותו. ואם כל הזמן ישגיחו עליו, איך שהוא יתפלל, הוא יהי' צמוד כל
הזמן רק לאבא, וכשהאבא לא יהי' לידו הוא בכלל לא יתפלל. ומהנסיון ראיתי שהורים שלא
מזרזים את הילד ללכת לביהכ"נ, ולפעמים אפי' הולכים עוד לפני שהוא מרגיש, והוא
קורא מיד: אבא אבא חכה לי! זה עובד הרבה יותר טוב מאשר: נוּ נוּ נוּ אני כבר רוצה
ללכת! שלא ילך, שישאיר אותו כך, במשך הזמן הוא ירוץ אחרי, וירצה להתפלל הרבה יותר
טוב מאשר כשהאבא ינסה לזרז אותו. העיקר שהילד ירגיש כמה התפילה היא אצל האבא, ומזה
הוא ילמד.
הכרתי כל הזמן הורים שבכלל לא דיברו עם הילדים
שלהם אף פעם על תפילה, והילדים מאוד עלו על הוריהם בעניני תפילה, מתוך שלא קילקלו
להם כלום ולא עשו להם את זה בצורה של עול וקושי, כך הצורה שרואים אצל ת"ח
מובהקים, זה צורת ההנהגה שלהם.
עוד שאלה: ילד בן 3 חכם ושובב, אבא שלו למד איתו
א"ב, כבר מהר ובזמן קצר. האם ללמוד איתו גם ניקוד, או שזה יגרום לו אח"ז
בחיידר שהוא יקפוץ בחיידר, כי הוא כבר יודע הכל?
תשובה פשוטה: על הראשונים אנו מצטערים; מה למדת עם
הילד שלך א"ב, ואח"ז מה הוא יעשה באמת כשילמדו?! מה הרווחת בזה?! אולי
האמא בגינה תגיד: הילד שלי כבר יודע א"ב. כבודו במקומו מונח, ולא צריך לזרז
את זה, אין בזה שום תועלת, זה רק דבר שיכול באמת אח"ז ליצור איזשהו קושי. לתת
לו לשחק בחול, ואח"ז הוא ילמד א"ב וניקוד, ואין שום ענין לזרז את זה.
שאלה:
אנחנו מדברים כעת האם ללמד אותו א"ב או ניקוד
לפני שהוא מגיע למכינה. תיכף נגיע לזה, למשניות או גמרא, ולגיל אחר. כרגע אנחנו
אוחזים עם ילד בן שלוש, שעוד לא הלך לחיידר, אם הוא ילמד כעת א"ב, מה הוא
יעשה שנה הבאה עם הרבה במכינה?! אז הוא ילמד משניות כבר? הוא יקפיץ אותו כיתה? מה
הוא יעשה איתו אז? מה הוא הרוויח בזה שהוא לימד אותו כעת א"ב?
שאלה: ממילא הוא למד?
ממילא הוא למד? האבא ישב ולמד איתו, כי הוא בעל
כישרון. טוב מאוד, אבל אין מה לזרז את זה. הוא לא הרוויח בזה כלום, הוא לא יצא מזה
יותר ת"ח, ולא עם יותר אהבת תורה, ולא כלום. יהיה לו רק בעיה התנהגותית, יהי'
לילד שלו רק בעיה איך להעסיק אותו, זה הדבר היחידי שיצא מזה.
היתה עוד שאלה: איך מתנהגים לחנך ילדים להתנהג בעניני
בריאות, כגון ילד שלא רוצה לשתות או לאכול שאר מאכלים בריאים; האם להשאירם כרצונם,
או באיזה צורה להרגילם?
ראוי לדעת; שלכל ילד יש לו את הטבע ואת האינסטינקט
הטיבעי לשתות ולאכול כפי שהוא צריך. ולא ראוי לקחת ע"ז אחריות, כי לפעמים
אפשר לשבש לילד את המנגנון הטיבעי של ההרגשה הטיבעית שלו בשתיה ואכילה. מכירני
בתים שאין שם אף פעם שתיה מתוקה, ומעולם לא אומרים לילד לשתות -ואני מדבר על בתים
שגידלו עשרה ילדים ומעלה- אף פעם לא היה לילד מכת חום או מכת צמא או איבוד נוזלים
או משהו, הכל עבד בסדר. ילד צמא הוא שותה, ילד רעב הוא אוכל.
זה תלוי רק בהורים איזה אוכל הם שמים בבית, אם
הורים חושבים שאם הם לא ישימו פטל הילד לא ישתה, והוא רגיל לפטל, עכשיו, אתה תשכנע
אותו לשתות בלי פטל. הפוך מה שאני רק רואה, שילדים שרגילים לשתות רק מתוק, לפעמים
מסוגלים לסבול צמא גדול כשאין להם את המתוק, לפעמים קורה שאני רואה שמגיע בחור
וכולו מזיע, אבל אין לי שם שתיה מתוקה, יש רק מים קרים, לא, אני לא שותה רק מתוק!
מה הועילו ההורים שדאגו שהוא ישתה רק מתוק, וכעת הוא יום שרב וצמא, ועד שיש לו
מתוק הוא לא שותה?! לתת לילד את המציאות הטיבעית שלו, הוא ידאג לעצמו לאכילה
ושתיה, רק שזה יהי' מוכן, שזה יהי' קיים. לא לאבד לילד את האינטסטינקט הטיבעי של
אכילה ושתיה.
יש אימהות אחראיות מאוד, שהצליחו כבר לשבש לילד את
האיזון בדבר הזה מתוך שהם לקחו אחריות על האכילה והשתיה שלו, אלא צריך לסמוך על
איך שהוא ירגיש. תשאל רופא; האם צריך לקרוא לו באמצע המשחק? כשהוא ירגיש הוא יגיע.
הוא יגיע עד להתעלפות?! הוא לא יגיע עד להתעלפות. ולמשל אם הוא שכח לקחת את האוכל
לחיידר לאכול, מחר הוא יזכור ויקח משהו, לא כ"כ מהר מתים ולא כ"כ מהר
קורה משהו.
עוד שאלה: ילדה בת 5 חוזרת הביתה, ואומרת שצחקו עליה
שהשערות שלה לא יפות. יתכן אולי שהשערות שלה קצת מקרוזלות, לא יפות כמו לאחרות.
האם להכחיש לה, או כיון שיש משהו מהאמת לנהוג אחרת, איך לנהוג בזה?
דבר ראשון: מה הלא תעשה של הענין הזה? לא להגיד
לה; תשמעי ילדה יקרה, "שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא
תִתְהַלָּל" (משלי לא, ל). העיקר זה יראת
ה', והשאר הכל הבל הבלים. את זה לא להגיד! כי כשילדה מתרגשת, משהו שהיא מרגישה את עצמה
לא טוב, זה לא זמן לתת מוסר. וגם בטבע אישה וילדה לרצות להיראות יפה וטוב, וכך
ראוי להיות. רק מה שצריך כן, זה לא לעשות מזה עסק, להגיד לה; באמת השערות זה העיקר?!
את ילדה חמודה, אז הכל בסדר. כלומר לא להתרגש מזה מידי, להגיד לה; את ילדה חכמה וילדה
חמודה, בודקים בדיוק את השערות?! השערות, ברוך ה' שזה הזכר לחורבן שלך, הכל בסדר,
כאילו, לא לעשות מזה עסק.
אנחנו רואים במציאות שיש אנשים יפים שהם חושבים
שהם מכוערים, ויש אנשים מכוערים שחושבים שהם ממש יפיפיים, כך זה מי שקצת מכיר את
המציאות. לא לעשות מזה עסק כאילו שיש כאן איזושהי בעיה, ושהילדה צריכה איזשהו טיפול
ריגשי ע"ז שהשערות שלה לא יפות. להגיד לה; שאת ילדה נהדרת וטובה, ושיש לה את
כל המעלות שלה. אבל השערות כך? לא השערות קובעות את הבן אדם! ופשוט לא לעשות מזה
עסק, ולא להתרגש מזה מידי. להגיד לה את ילדה נהדרת וחמודה, וליסוע הלאה, והכל
בסדר.
שאלה:
אם בגיל 5 יתנהגו כך, בגיל 5 היא לא תתלונן. מי
שבגיל עשר הילדה עסוקה בזה, אז צריך לחשוב יותר איך.
שאלה: למה לא להגיד לה שהשערות שלה יפות?
כי זה לא נכון, היא לא צריכה לחשוב כך. היא צריכה
לחשוב שגם אם השער לא הכי יפה לא קרה שום דבר. למה לבלבל אותה?! לא על השער לבדו
יחיה האדם, את זה תגיד לה.
שאלה: מה זה שונה משקר היופי?
הפוך, כך היא תרגיש, כשאתה אומר לה; שקר החן והבל
היופי, אתה אומר לה לא משנה איך את נראית. כשאתה אומר לה, למרות שהשער לא יפה זה
לא פוסל אותך, כי את ילדה מאוד נאה וחכמה, יש לך כ"כ הרבה מעלות, אז באיזה
דבר אחד היא לא מושלמת. ילדה נמוכה או ילד נמוך - נכון אתה נמוך, ואתה יכול להיות
גדול הדור נמוך, עדיין החפץ חיים לא הגיע לגובה שלך, ולא קרה כלום, הוא היה חפץ חיים.
אתה לא שיקרת לו, ואתה לא אמרת לו שהוא פסול בגלל זה.
שאלה: ולשכנע אותה שכך זה יפה?
טוב, אם תצליח לשכנע אותה זה בסדר.
יש כאן עוד שאלה: ילדה בת 5 שבכל הזדמנות היא
מדברת על המעלות של אחים שלה, ושל אח ואחות יותר גדולים ממנה. ובכל מיני צורות היא
אומרת כל הזמן; האח יותר טוב, ואחותי יותר טובה. ובבית בכללות משתדלים להתנהג
בשווה לכולם, האם צריך להתייחס לזה או לא?
צריך לדעת שלילדים קטנים בגילאים האלה, לא צריך להתייחס
כ"כ ברצינות לכאלה דיבורים. זה לא נובע מאיזשהו קינאה עמוקה שילדה בת חמש
אומרת את זה - זה ס"ה איזשהו צורה של בקשת צומי. כל ילד מחפש צומי; יש ילד
שמחפש דרך בדיחות, יש ילד דרך שטויות, יש ילד שמחפש צומי דרך זה שהוא ממש הולך
להיות צדיק גדול, ולכבד את ההורים, ובזה הוא מבקש את הצומי שלו. בכללות המושג של
צומי זה מנוע נפלא שעי"ז הילד מפעיל את עצמו ואפשר לנתב את זה לדברים טובים.
ולא צריך לעשות מזה עסק גדול, ולא צריך לעשות לזה יחס גדול.
לראות איך בכללות לתת לה את התשומת לב, לא בצורה
שאם היא אומרת כמה האחרים יותר טובים, שזה מה שיהיה הצורה שתשאב את ההורים; אוי וי
מה הולך לקרות לילדה?! לא יקרה לילדה שום דבר, הכל בסדר. אם באמת המצב הוא שלא
מייקרים אחרים יותר, לא לעשות מזה עסק. ולתת לה את התשומת לב הרגילה כמו לכל
הילדים, וככל שפחות יעשו מזה עסק לאט לאט זה יעלם.
בכללות אי אפשר להכחיש שיש ילדים שהם יותר נוטים
לקינאה, ויש ילדים שפחות נוטים לקינאה. זה ודאי שיש בזה גם הבדלי אופי; יש כאלה
שיותר מסתכלים כל הזמן מה שקורה בחוץ, ויש כאלה שיותר חיים עם עצמם. זה הבדל שהוא
גם בטבע, והוא גם קשור לסוג החינוך. אבל בכללות לפי הצורה איך שזה היה נשמע שם, זה
רק ענין של איזשהו תשומת לב, וזה לא ענין של איזה משהו מדאיג. וככל שההורים באמת
לא יעשו מזה עסק ויתנהגו רגיל אז העסק יהי' בסדר.
היה כאן שאלה כזאת: שני שכנים בבנין, בא אחד לשכן
ואומר; הבן שלך עם חברים שלו עבר ליד הגן שהבת שלי לומדת שם, כשבאה הבת הגדולה
לקחת את הילדה מהגן. והבן שלך עם החברים אמר; הנה הילדות האלה הם שייכים לאיזה חוג
שגדולי ישראל יוצאים נגדם. והם התחילו לגדף אותם ולזרוק עליהם כדורים שהיו שם בגן
וכו'. האבא של הבן שואל מה הוא צריך לעשות, הוא אומר שהוא בבית מעולם לא דיבר על
הנושא הזה בכלל. האם הוא צריך להגיד לבן שלו ללכת לבקש סליחה, או לא צריך כי יתחיל
להתווכח איתו, ולהגיד שגדולי ישראל אמרו כך וכך? כך השאלה.
הדבר פשוט, שהוא צריך להגיד לו; אתה צריך לבקש
סליחה, ואתה מתנהג לא בסדר, וגדולי ישראל לא מרשים לריב. ואם הוא יגיד לו; אבל הם
אמרו? יגיד לו; אתה ילד, ואתה לא מבין, והם לא מרשים לריב, ומי שרב הם כועסים עליו
מאוד, ואתה הולך לבקש סליחה, ונגמר הסיפור.
עוד שאלה: ילד בן 4, הוא שלישי במשפחה, הוא עושה לפעמים
איזשהם תנועות פנים, איזה מיצמוצים בעיניים, קצת תנועות עצבניות. לא כ"כ מובן
למה, הבית בכללות מתנהג בשלווה, ולא נראה שיש לו איזשהו התמודדות מיוחדת, איך צריך
להתנהג בזה?
הייתי רוצה לומר משהו בענין: צריך כאן איזשהו כוח
של הורה, אבל רואים את זה בחוש. סיפר לי אברך אחד, שבמלחמה האחרונה הוא היה יום
אחד עם כמה ילדים שלו בתחנת אוטובוס והיה בדיוק אזעקה, ואחד מהילדים הקטנים נכנס
ממש לאיזשהו היסטריה. והוא אמר לי שהוא יודע למה הוא נכנס להיסטריה. כי היה פעם
אחת שהיה אזעקה כשהוא היה עם האמא, והאמא קצת נכנסה להיסטריה, והוא כבר למד שכשיש
אזעקה צריך להיכנס להיסטריה. והאבא פשוט אמר לו; מה אתה מפחד?! אין מה לפחד! פשוט
אמר את זה בצורה בטוחה וסמכותית, ופשוט הילד נרגע. האברך הזה הוא באמת אדם סמכותי.
אבל צריך לדעת שהרבה פעמים אפשר ליישר דברים, לא
בצורה שמיד רצים לטיפול, אלא בצורה, שאין מה לפחד. ולהגיד את זה בצורה בטוחה ברורה
וסמכותית, וזה מרגיע את הילד.
ילד קטן שמתחיל למצמץ אם לא ידוע על איזשהו מצוקה,
אם הוא יגיד לילד בצורה סמכותית; תפסיק לעשות את השטויות האלה! אתה ילד טוב, אתה
לא צריך לעשות את הדברים האלה! בהרבה מקרים הכרתי שזה פשוט פתר את את הבעיה.
לפעמים אחרת הילד מתרגל לזה, ולפעמים זה לכל החיים, ויצטרך טיפולים לצאת מההרגלים
האלה. וצריך להיות הורה שיש לו מנהיגות והוא אומר את זה בצורה ברורה ובצורה
מנהיגותית וסמכותית. והמציאות היא, שביודעי ומכירי שכל מיני סוגי דברים כאלה, נגמרו
בגערה של אבא שידע איך לעשות את זה.
מי שלא יודע איך להגיד את זה, הוא אנוס, לא יודע
מה להגיד. אבל למעשה אפי' הפחדים, אני מכיר את הסיפורים, אני מדבר על דברים שאני
מכיר אישית. לפעמים כשזה לא כך, והילד משתרש באיזה שטות, אח"ז לשרש את זה זה
יותר קשה. אבל אם ההורה לוקח פיקוד בצורה ברורה, סמכותית והחלטית, זה הרבה פעמים
בדברים כאלה זה פשוט פותר את הבעיה.
שאלה:
הדברים אמורים כשזה בהתחלה, אם הוא לא נזכר רק
אחרי שהילד השתרש בזה. שבהתחלה הילד עוד בשליטה, רק עוד לא היה מישהו שיגיד לו
מספיק להפסיק עם זה. אני הכרתי איזה ילד שהיום הוא כבר אברך ת"ח גדול מאוד,
והוא ג"כ היה לו בגיל ילד איזשהו משהו כזה, איזשהו תנועה שהוא היה עושה, משהו
שקורים לזה אולי טיקים. שם באמת ההורים לא ידעו מה לעשות. היה דבר מאוד מענין, היה
בדיוק איזה חתונה במשפחה, ואז התחיל הנוהג להסריט בחתונות. אז לא היה וידיאו, היה
מסרטה, מה שהיה נקרא מכונה מסריטה, והסריטו בחתונה. ואח"ז, כך הוא סיפר לי,
בעל המעשה. אח"ז עשו כאילו איזה אירוע משפחתי שמראים את ההסרטה של החתונה, זה
היה חתונה ראשונה במשפחה, נכד ראשון, עשו מזה אגנצא בלגן. ובדיוק את הילד הזה, רואים
אותו בהסרטה בדיוק איך שהוא עושה את התנועה הזאת, זה הפעם היחידה שרואים אותו
בהסרטה. וכל הבני דודים היו שם, והם פשוט התפוצצו מצחוק. הוא רואה את עצמו איך
שהוא נראה, והם צחקו כשהם ראו את זה בהסרטה, ומאז זה פסק. אני מכיר את הילד הזה,
היום הוא אברך ת"ח. ואז זה פסק, למרות שזה כבר היה אחרי תקופה ארוכה? ז"א שהוא יכול
לצאת מזה.
הבעיה היא שאנחנו מידי מתרגשים, אנחנו מתרגשים
מידי מכל דבר של הילד. זה קשה, אנחנו בעצם מאשרים לו שזה כ"כ קשה, והוא
כ"כ מסכן, וכבר יש לו אישור כמה הוא מסכן ושזה קשה לו, ובאמת אז זה קשה.
עוד פעם, מדובר בילד בריא, לא בילד עם מצוקות, בית
נורמלי, בית חלק, מאיזשהו סיבה זה קרה. אגב, למה זה קרה שם? אני מכיר את המשפחה
שם, זה לא היתה איזה משפחה הרוסה או באיזה מצוקה, או משפחה עם רקע נפשי ריגשי
בעייתי, אבל זה קרה מאיזה מתח או משהו שקרה, ואפשר לצאת מזה. אנחנו ההורים צריכים
ללמוד, לא כ"כ להתרגש מכל דבר. מרוב שמלמדים אותנו לא להיות קשים, וזה באמת
חשוב ולהבין ולהרגיש את הילדים שלנו. אנחנו מאבדים לפעמים את הטבעיות הפשוטה; כמו
האברך ההוא שאמר לילד שלו, תפסיק לפחד! אין ממה לפחד! והוא אמר לו את זה כזה בטוח,
והילד נרגע. אני לא חושב שיש לילד הזה איזה טראומה מזה שמחקו לו את הפחד הזה.
שאלה: הם זה גם בילד שרגיל לשים אצבע בפה?
אצבע בפה זה באמת הרגל של שנים, ואצבע בפה זה צורך
אמיתי של ילד. זה לא דבר לא אמיתי, זה לא איזשהו סיבוך. מציצה זה חלק מטבע של ילד,
זה אי אפשר בזבנג וגמרנו. כמו גם גמילה מחיתול, אסור לעשות את זה בזבנג וגמרנו, זה
צריך להיות תהליך שלהבשיל את הילד לזה. כי זה דבר שזה איזשהו אוצרות של הילד
הדברים האלה, כך זה בטבע שלו, זה לא איזשהו סיבוך. אבל דבר שקורה פתאום, וזה לא
דבר שבשיגרה, זה לא בטיבעיות הרגילה, אז אם ההורים יוצרים עובדות בשטח, זה גומר את
הדברים האלה.
יש כאן שאלה: איך להקנות לילדה בת 11 התחשבות
באחרים, ולצאת מאנוכיות? יש לה דווקא לב טוב, אבל היא יותר חיה את הצרכים האישיים
שלה, היא לא מספיק מתחשבת.
בכללות צריך לדעת שילדים קטנים הם אנוכיים, כך זה
בטבע. עד שילדים יוצאים מהאנוכיות שלהם זה תהליך של התבגרות שהם יצאו מהאנוכיות
שלהם. זה דבר שיש הבדל בזה בין ילד לילד, אבל אצל ילדים קטנים זה לא מראה על
איזשהו בעיה חמורה. זה נכון שבגיל 11-12 זה כבר אמור להיות במצב יותר טוב.
ומה שחשוב זה לא לדבר רעיונות מופשטים, כי בכל זאת
אצל ילדים קטנים זה לא נתפס להם בעולם הרעיונות שלהם, כשמדברים איתם רעיונות באופן
כללי. הם עוד לא מספיק חכמים כדי לדעת איך לתרגם מרעיונות כלליים כשיבוא להם
הנסיון. אלא כשקורה מקרה, אם לא מצב של כעס כעת, האבא או האימא יסבירו לילדה; תראי
היה כאן כך וכך, וכך וכך נהגת, ונכון לא היה נוח לך אם היו עושים לך כך?! ואת ילדה
טובה וצדיקה, כמו שאת לא אוהבת שיעשו לך, אז גם אל תעשי כך לאחרים, זה מבייש, זה
לא נוח, זה פוגע וכדו'. לא בצורה של צעקה, אבל להסביר כעת בשעת מעשה, אם זה זמן של
מתח אז זה לא זמן כעת לדבר, אבל אם היה איזשהו הנהגה לא טובה, כך טוב לעשות.
היום בשיעור בישיבה קטנה, בחור אמר משהו, איזה
וורט טוב, אז מישהו אמר לו; הכנת את הקהילות יעקב, נכון?! כך בחור זרק לו, לא כולם
שמעו את זה. אחרי 20 דקות דיברתי רבע שעה על מידות טובות ועל פירגון לאחרים, או מה
גורם לא לפרגן, או מה גורם להיות צר עין, וכמה נוח לכל אחד להרגיש נוח ולא להרגיש
לא נוח, ואמרתי, והמבין יבין, זהו, בסדר, והמבין הבין.
אז בהחלט צריך להסביר, אבל לא לחשוב ולהיות מודאג
מזה, הילדה עוד לא קולטת מספיק וצריך להסביר. רק באמת כשקורה כזה מקרה, בשעת מעשה
להמחיש לה איפה כאן מתאים לילדה טובה, לילדה צדיקה, לילדה שיש לה לב טוב, ושיש לה
כ"כ לב טוב. מה ששנאוי עלייך אל תעשי לאחותך או לאחיך, והיא תבין ובעזר ה'
יהיה הרבה נחת.
היתה שאלה: איזושהי אישה שיש לה הקפדה יתירה (בלשון
המעטה) על עניני נקיון, וזה מצב מעבר לנורמה. זה יוצר הרבה מתח, בפרט בערבי שבתות
וחגים, לעשות הברקה גדולה של הקירות והדלתות והריצפות. זה לוקח הרבה זמן, ויש
ילדים בבית. גם היא מכירה בזה שזה איזשהו קושי, אבל למעשה זה כך, וזה יוצר קושי.
מה לעשות?
השבוע הגיע איזשהו זוג, שלאישה יש איזשהו
אובססיביות מחשש הידבקות מחיידקים, ואם רק נוגעים בידית של השירותים צריך לסבן
ידיים. ושם יש איזשהו עבודת קודש בבית, וגם הבעל והילדים כבר משתפים פעולה, שבכל
שלב שיש איזשהו חשש, עכשיו צריך ללכת לסבן ידיים. הבעל ההוא אני לא אומר האם הוא
יכול להיות פסיכולוג או מטפל של אישתו, אבל לוּ מהרגע הראשון הוא היה אומר לה: אני
מבין את הקושי שלך, אבל אני לא נוהג הנהגה לא רגילה, נקודה! אני לא שותף בעסק הזה.
אני מאוד מבין אותך, וקשה לך, ואני לא כועס עלייך, וזה ממש רחמנות על השיעבוד הזה,
אבל אני לא נכנס לעסק הזה. שאלתי אותו כשהוא היה לבד, אם אתה מראש היית עושה את
זה, המהלך של הבית היה נראה היום כך? הוא אומר לי; לא. הוא אומר לי; מה אני אעשה,
אני אדם חלש. עכשיו הוא כבר שבוי ורוב הילדים שבויים, אין כמה דקות שאין מישהו שלא
צריך לסבן ידיים. זה המצב, וזה איהו דאזיק אנפשיה. היא קשה לה, אין מה להתלונן,
אין מה להאשים או מה להקפיד, כי זה רחמנות.
יש בזה כל מיני דרגות ורמות של חומרה של קושי, יש
מצבים שכן בעל שיש לו עוצמה יוכל לעזור לאישתו בכזה דבר. לא בכל מקרה הוא יוכל,
אבל הא מיהא שהוא לא צריך לשתף פעולה עם זה, ובחלק הזה היא תבין את זה, אם הוא לא
יבוא ויכעס עליה. הוא יגיד: אני מאוד מבין אותך, אבל אני לא עושה דבר שמבחינתי הוא
לא שיגרתי, סליחה אני לא עושה את זה, ברור, אם הוא יהי' ברור היא תרד ממנו. אם היא
רוצה לנקות נקיונות מעבר לנורמה, ושהוא אומר שהיא באמת מכירה בזה שזה מעבר לנורמה,
הוא לא חייב להיות בשביל זה בייביסיטר. תתמודדי עם זה, אני לא אמור לשתף פעולה,
ואני לא אמור לעזור בדבר שאני לא מאמין בזה. זה יתן לה יותר איזשהו התבוננות עם עצמה
להבין שהוא לא שייך לזה. עכשיו היא תתמודד לבד בדבר שצריך כמה וכמה דברים איך
יוצאים ידי הנקיון, זה היה קצת מקל לה את הנקיון, אבל הוא לא צריך לעזור לה ליפול
בזה עוד יותר. אם הוא מסיר לה את כל המניעות כדי שהיא תוכל להיות שקועה בנקיון
חולני, הוא בעצם עוזר לה להיכנס לענין, ואת זה הוא לא התחייב בכתובה לעזור לה
להיכנס לחולי הזה עוד יותר.
שאלה: הרי יש דין לתת "סוס לרכב עליו, ועבד
רץ לפניו"?
למי שהיה שייך לזה, רק לעשיר, עני שמבקש סוס לרכב,
אתה נותן לו שתי סטירות, עשיר שירד מגדולתו זה צורך שלו.
שאלה:
כל דבר שהוא לא בגידרי הלכה, המינימום הוא שבן
הזוג המאוזן לא ישתף פעולה. בין אם הבעל הוא הנערוויזר, ובין אם האישה היא
הנערוויזרית, זה המינימום; לא משתף פעולה. מכאן קריאה גם לנשות ישראל, לא לשתף
פעולה אם הבעל נערוויזר, אני לא שייכת לעסק הזה.
הכרתי, ואני מכיר אישית, היו שתי אחים, בחורים
יקרים מאוד, שניהם נערוויזרס נוראים ממש. הם עצרו את עצמם בכמעט כדי פיקוח נפש לא
להתחיל לקחת כדורים עד החתונה. כי צריך לספר את זה בשידוכים, והם לא רצו להגיע
לכזה מצב, אז הם הצליחו לשרוד עד אחרי החתונה. אחד הוא נשוי לבת גדולים, ששם יש
ביטחון עצמי ונורמליות מאוד מיוחדת, הוא פשוט תוך כמה חודשים נגמר לו כל הנערווין.
הוא אומר לי: פשוט לא שייך מול אישתי לעשות את זה, היא מסתכלת עלי, כך לא שייך.
פשוט הוא יצא מכל הנערווין שלו דרך הנורמליות הסמכותית של אישתו, הוא אומר לי:
'חכמת נשים בנתה ביתה' היא הצילה אותי. היא לא טיפלה בו בכלל, אבל לא היה מצב שהוא
יתנהג הנהגה לא נורמלית, הוא פשוט יצא.
אחיו קיבל אישה כשירה שעושה רצון בעלה, והם ביחד
היום שניהם עם כדורים. זה סיפור שאני היום מכיר אישית את הסיפור הזה.
זוג לא אמור לשתף פעולה עם הנערווין של השני. זה
לא שזה לא רחמנות, ולא צריך להתאכזר עליו או לכעוס עליו, אבל שם זה כזה סוג
נורמליות, כזאת עוצמתית שלא שייך להתנהג לא נורמלי מול כזה נורמליות. טוב, זה לא
כל אחד, מי שהוא בעצמו לחוץ ונערויזר, אין לו את זה. אבל לפחות לדעת את המציאות
הזאת, ואולי כשנאמין שקיים כזה מהלך, זה יתן לנו אולי קצת כוח לפעול בדברים דומים.
יש כאן שאלה: ילד בן 5 שכשמתנהגים איתו לפי טיבעו
הוא ילד מצויין, אבל אם ביד קשה הוא מתחיל להתחצף. האם כיון שכשמתנהגים איתו כפי
טיבעו הוא טוב, הוא נקרא מחונך, או כיון שבצורה אחרת זה לא טוב, אז זה לא טוב, כי
הוא לא מחונך לכל הצורות? זה פחות או יותר נוסח השאלה.
ננסה קצת לדון בענין, אם מדובר כאן בילד שהוא ילד
טוב כשעושים מה שהוא רוצה, זה באמת לא נחשב ילד מחונך. אם הוא טוב רק כשהכל כמו הרצונות
שלו, זה לא נקרא ילד טוב. אבל אם המצב הלא טוב אצלו זה כשמתנהגים איתו ראש בראש,
ודרישות לא לענין, ואז קורה המרידה וההתחצפות שלו. ואילו כשמתנהגים איתו בצורה
נורמלית, לא בעצבים ולחץ הוא מתנהג טוב - זה בהחלט ילד בסדר גמור. וההורים צריכים
לעשות בדק בית ולדעת איך לנהל את הצאן שלהם בצורה נכונה.
ז"א כך, ילד מחונך זה ילד שגם כשלא כל הרצונות
שלו מסתדרים הוא גם מתנהג טוב. כי ילד מחונך הכוונה; ילד שההורים שלו הם סמכות
בשבילו, והוא נכנע להורים שלו גם כשלא הכל בדיוק כמו הרצונות שלו, והוא מקבל את זה
- זה נקרא ילד מחונך. לא יתכן לקרוא חינוך אם בעצם ההורים הצליחו ליצור איזשהו מצב
חברות עם הילד, ותמיד להסתדר איתו, ואין מצב שבעצם ההורים קובעים משהו לילד - הוא
לא מחונך. יש לו חברים, ועם חברים מסתדרים בעניני חברות. הילד הזה הוא נעדר חינוך
לגמרי, הוא לא מכיר בכלל מה זה אבא או מה זה אמא, כי אין לו אבא ואמא, יש שם יחסי
חברה, אבל הנפש של הילד צריכה אבא ואמא שמנווטים אותו.
מצד שני אם ההורים הם עצמם לפעמים במצב לא טוב, הם
הולכים פתאום להתעקש עם הילד אף שרואים שזה לא לענין כעת להתעקש איתו לפי המצב של
הילד, או שהם רואים את עצמם כעת שהם חסרי סבלנות. ילד קשה לו להתמודד עם מצבים שלא
מתאימים לו. אז פה צריך ההורה לדעת, כיון שכדי להיות מחנך צריך גם להיות מחונך.
אנחנו לא יכולים רק לחנך את הילדים שלנו, אם אנחנו עצמינו לא מחונכים, ואנחנו לא
יודעים לעשות את ה'חנוך לנער על פי דרכו'.
הפסוק אומר "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) ז"א שאם אני אחנך את הנער שלא ע"פ
דרכו, זה לא הצורה. ז"א צריך לחנך כל ילד לפי הטבעים והתכונות שלו, והצורת
חינוך ג"כ משתנה מילד לילד לפי אופיו ותכונותיו של כל ילד וילד. זה לא נכון
להגיד; מתי ילד נקרא מחונך? רק אם אפשר להתנהג איתו גם בצורת חינוך שלא מתאימה לו.
נגיד דוגמא: ילד שבטיבעו מאוד עקשן, ויש ילד
שבטיבעו הוא מאוד מקבל. ילד שבטיבעו הוא מאוד עקשן, מצב החינוך הטוב שלו, אי אפשר
שזה יהיה אם הוא יתנהג כמו הילד שבטיבעו הוא הכי נכנע, כי הוא לא במצב כזה. בהחלט
שצריך לראות איך לרכך את העקשנות שלו, וצריך לעבוד ע"ז. אבל לא שייך להגיד
שהוא לא יחשב מחונך עד שהוא לא יהי' הכי רך והכי גמיש, ושזה פשוט שהוא לא מחונך,
כי בצורה של הילד הרך והגמיש הוא לא מחונך. נכון, הוא סוג אחר, אמנם ודאי שצריך
לרכך את העקשנות, וזה נושא בפני עצמו, אבל רק בתור דוגמא. ואם מתנהגים איתו לפי
דרכו ולפי תכונותיו, הוא נקרא מחונך. אבל חינוך זה ברור שזה כשיש דרישות מהילד,
והילד נענה לדרישות גם אם זה לא תמיד מוצא חן בעיניו. אם המצב הוא רק שאנחנו
מצליחים להסתדר איתו, זה לא חינוך.
כעת באמת בנושא של חוצפה; לצערינו, החוצפה הגדולה
מה שקורה היום, זה באמת הורה שצורת ההנהגה שלו שהוא חבר של הילד. א"כ לא כל
אחד יכול לקרוא לזה חוצפה, למה זה חוצפה? אם אנחנו חברים אז כך מדברים. הרבה פעמים
החוצפות מגיעות מזה שההורה לא הורה.
סיפר לי אבא אחד; יום אחד הילדה חזרה מהבית ספר
ואומרת; המורה שלי ממש מורה חצופה, האבא שלה אומר מיד; ילדה שאומרת שהמורה חצופה,
היא ילדה חצופה. אין כזה מציאות שמורה חצופה, כי חוצפה יכול להיות רק מתלמיד לרב,
או מילד לאבא. מאבא לילד או או ממורה לתלמיד לא יכול להיות חוצפה. יכול להיות
עוולה, אבל לא חוצפה, חוצפה קיימת רק מתלמידה למורה, או מילדה להורים - יש מעמד.
אז תלמידה שאומרת שהמורה חצופה, היא תלמידה חצופה. יכול להיות שהמורה עשתה עוולה,
אבל היא לא חצופה, כי חצופה רק את יכולה להיות אליה, היא לא יכולה להיות חצופה
אלייך גם אם היא לא בסדר. זה אבא שיודע להעמיד את הילדה במקום, אף שהוא לא מחפה, שאם
המורה לא בסדר, הוא גם שומע. אבל הוא מלמד את הילדה; אין כזה דבר מורה חצופה ביחס
לתלמידות.
זה דבר בריא מאוד שהילדה תדע את זה, אבל כדי שזה
יקרה גם ההורה צריך להאמין בזה. כשההורה
יאמין בזה, זה יגרום שזה לא יקרה, או אם זה יקרה הוא ידע להעמיד את הילד במקום.
הבעיה היא כשאנחנו ההורים בעצמינו חלשים, ומתנהגים אל הילדים שלנו כמו חברים, ממילא
הילדים מדברים איתנו כמו חברים. אח"ז אומרים להם חוצפה, והוא לא מבין מה
אנחנו רוצים ממנו. ז"א זה צריך לבוא מהסמכות הפנימית שלנו, זה לא דבר שהוא
מגיע מהוראה. זה אמור להגיע מאיזה בחינה של 'מאן דנפח מדיליה נפח' שהוא מקרין אישיות
מנהיגותית, הוא מקרין מנהיגות.
שאלה: מה יעשה אבא שבטיבעו הוא רך?
ברמה מסויימת הוא ממש חייב לעשות עבודה עם עצמו,
כי בלי זה גם לילדים יהי' קשה אח"ז בעבודת ה'. כי ההתבטלות של יראת שמים זה
מגיע מההתבטלות של בן להורים, זה הצורה. ז"א כך, הצורה שגורמת לנו בסוף
כשאנחנו מתבגרים, להיות בהכנעה ובהתבטלות מול הקב"ה, זה בזה שהוקנה לנו בגיל
ילד שיש אבא שהוא מעלינו ויש רב שהוא מעלינו, ואנחנו כנועים לו, ואנחנו עושים את
מה שהוא אומר. זה מה שמפתח בנפש את היראה ואת ההכנעה, שממנה אח"ז אנחנו
מקישים לכבוד שמים וליראת שמים. והרבה פעמים אפשר לראות גם מכאלה החרדים לדבר ה',
בתים שלא היה כך. זה יכול להיות שיהי' מהלך של שמירת תורה ומצוות, אפי' שמירת
הלשון, אבל לא יהי' יראת שמים, לא יהי' הכנעה. כאילו וודאי צריך להתקדם וצריך
לעשות דברים ולהתקדם, כי זה טוב, וכך מרוויחים, וזה חשוב, אבל לא יראה. והורה כזה
צריך לעשות עבודה עם עצמו, או לשמוע כאלה שיודעים איך להדריך בזה, כדי לרכוש את
זה. כי זה נפק"מ גם לכל האידישקייט של הילדים, לכל המציאות הנפשית של הילדים,
וגם למדריגה שלהם ביראת שמים כשהם יגדלו.
היה עוד שאלה: גם ילד בגיל 5, לפני ההורים הוא
מתנהג כמו הדרישות שלהם, אבל שלא בפניהם הוא עושה דברים שאבא לא מרוצה. ז"א
הוא מתנהג טוב בפני ההורים, אבל הוא לא מתנהג טוב ולא כמו דרישות ההורים שלא
בפניהם. איך עושים שהוא יעשה טוב גם שלא בפני האבא?
דבר ראשון לדעת; שזה דבר הכי נורמלי אצל ילד בן 5,
שכשאין אימת אביו ואימו עליו, הוא יתנהג אחרת. אין דרישה מילד בן 5 שכמו שהוא
מתנהג מול ההורים הוא יתנהג גם שלא מול ההורים. ילד בן 5 עוד לא נקנו לו ערכים
ואידיאולוגיות, הוא עוד לא ברמה שיקנה לו כזה דבר. אלא המציאות היא שההורים
מחנכים, והחינוך לאט לאט נכנס.
ילד בגיל 12-13 שהוא בכזה מצב, שם זה באמת בעיה,
ומה שם הפיתרון? עוד פעם, א"א לומר שזה לא קשור גם לחלק המנהיגותי של ההורים.
שאם ההורים הסמכות שלהם גורמת לבחינה של "דמות דיוקנו של אביו" (סוטה
לו,ב) שזה גורם להם להתנהג גם שלא בפני ההורים בצורה טובה. אבל באמת שבעיקרון ילד
בן 12-13 אמור להיות שבעיקרי הדברים הוא יבין מה רוצים ממנו, שהוא יבין את הרעיון,
כי הוא כבר לא כנוע לגמרי לקבל משהו עמיד וחוק ולא יעבור. לקבל בצורה של דבר בלא
טעם, זה עובד על ילדים קטנים בני 5-6-7 כל אחד לפי חריפותו. אבל בגיל 12-13 זה כבר
פחות עובד בתור שכך גזירה היא מלפני; כך אתה עושה. יש הורים שכן יש להם את הכוח
לנהוג בצורה הזאת, אבל זה כבר לא כ"כ מצוי, ועכ"פ וודאי שזה שונה ילד בן
12-13 וילד בן 5 ביכולת סמכות של ההורים עליו.
ופה צורת החינוך צריכה להיות דרך זה שהוא יבין את
הענין, ודרך זה שיוקרן לו מההורים אמון שהוא ילך בדרך הטובה. פה הוא כבר קולט את
הרעיון שטוב ורע זה לא איך שרואים אותך אלא איך אתה באמת. זה כבר גיל שהוא כבר יכול
להבין את זה, וכיון שהוא יכול להבין את זה, והוא יראה שההורים מאמינים בו שהוא ידע
להיות טוב, וההורים שלו מסבירים לו את הדבר ואת מעלת הענין, ואת המעלה האישיותית
של הענין. כל אחד לפי חריפותו, או לפי המציאות שלו, כי לא כל הילדים שווים ברמה
להבין את זה, אבל ככל שהילד גדל כבר אפשר לדבר איתו ברמה שלו על המעלה בעצם. ואז
זה יגרום שהוא באמת יתנהג לפי דרך החינוך גם שלא בפני ההורים.
למשל הזכרנו כמדומני פעם את זה; ילדה קטנה שהחצאית
שלה עלתה למעלה, יותר היא תבין שזה לא יפה. אם אומרים לה שזה לא צנוע, היא לא
יודעת בדיוק מה זה צנוע ולא צנוע, והיא לא תבין בדיוק מה רוצים ממנה. צריך להגיד
שזה לא יפה, ואת זה היא מבינה שבגד למעלה זה לא יפה. זה נכנס לה, והיא תדאג שזה לא
יהי' למעלה. אבל אם אתה מתחיל לדבר איתה על איזה ערך של צניעות, את זה היא לא תבין,
כי זה משהו מופשט אצלה, היא לא קולטת מה זה צניעות. בגלל שאתה גדול ומבין שיש מושג
של צניעות, לכן ילדה בת 5 תבין מה זה המושג של צניעות?! היא לא מבינה אותך בכלל, זה
לא נתפס לה. אבל שזה לא יפה זה כן נתפס לה, אז תגיד את זה כך, והיא תתרגל לעשות את
מה שצריך, כי לא יפה זה דבר שנתפס לה, אבל לא צנוע זה לא דבר שנתפס לה.
שאלה:
בגיל קטן זה כך אמור להיות. אבל עוד הפעם, צריך
להיות שווה את זה. וודאי שזה כך צריך להיות, וכך זה בכל בית שההורים עם מנהיגות,
והילדים לוקחים את זה כדבר פשוט, כי ההורה הוא מופקד על הילד.
עוד שאלה: ילדה בת 5 דורשת הרבה צומי והתבלטות גם
בצורה שלילית, למשל בתור לרופא היא עושה קולות ומפריעה, או כשאמא עם השכנות צועקת
בצורה לא טובה, למרות שהיא מקבלת הרבה תשומת לב.
צריך לדעת דבר פשוט מאוד; כל ילד מנסה לפרוץ את
הגבול. הזמן שאמא מדברת בטלפון או בזמן שאמא בתור לרופא, זה זמן שאמא לא נעים לה
ואז הילד מנסה. המציאות היא, וכך זה עבד כל פעם שעשו את זה; אם האמא תתן לה שתי
סטירות בתור לרופא, בלי להתבלבל ובלי לחשוב מה יגידו כאן על זה, זה יגמור את
הסיפור הזה. אם פעם באמצע טלפון עם סבתא, או עם שכנה, או דודה, לא משנה, היא תרים
עליה צעקה כאילו היא לא באמצע טלפון - זה יהי' הפעם האחרונה שהילדה תעשה את זה.
אולי יצטרכו עוד פעם אחת כזאת, זה בדוק ומנוסה. הילדים מנסים אותנו ההורים, הם יודעים
את הזמנים שאנחנו חלשים, ואז הם מנסים לנצל. כעת לאמא לא נעים אז זה כך קורה, ואין
כאן שום דבר לא נעים. לא ירד לא מכבוד האמא ולא מכבוד הילדה, אם כך האמא תעשה. זה
יהי' מאוד טוב גם לנפשות של שתיהם, והפוך זה יעשה לילדה משהו מאוד טוב. רק לא צריך
לפחד, והבריות יאמרו אשרי האמא שיודעת לחנך את הילדה שלה. עד היום הצעקות של ר'
יעקב פוזן בלדרמן שהרעידו את כל הקירות שם, אני זוכר את זה עד היום. ואיזה משפחה הוא
הקים, מי עוד הקים כזאת משפחה. כשהיה צריך חינוך הוא עשה חינוך, וכולם יצאו
ת"ח, שקשה למצוא כאלה משפחות. חינוך זה בכל מצב. אמנם לא כל אחד יש לו את זה,
לא כל אחד שייך לגזע הזה. אבל לדעת שאנחנו הורים בכל מצב, והילדים בודקים אותנו,
ואנחנו צריכים להכיר להם שאנחנו הורים שלהם.
