שו"ת חינוך 6

נדבר על כמה וכמה שאלות שנשאלו, חלק מהשאלות נשאלו כבר בחודש הקודם, זה עדיין מלוה ישנה - 'קמא קמא דאתי לידא'.

היתה שאלה כזאת; ילד מעל גיל שנתיים, יש לו אחות בת עשרה חדשים, והוא מקנא בה, הוא תולש את השערות שלה ואוכל את זה, מה לעשות בזה אם זה מגיע עד כדי תלישת שערות, הוא מאוד אוהב אותה אבל הוא גם מקנא בה, הוא ילד טוב והוא מאוד מקנא, מה לעשות איתו חוץ מלהראות לו שהוא גדול ולתת לו תפקידים עליה? זה היה פחות או יותר נוסח השאלה.

 רק להגיד איזה הקדמה קצרה, בכללות; התשובות הם לא דוקא רק על השאלה, לפעמים שאלת חכם זה מעורר ומפתח את הנושא גם קצת מעבר לשאלה, וישמע חכם ויוסיף לקח.

 בכללות; ראוי לדעת שילד שמרביץ לאח קטן שלו וגם אוהב אותו, זה לא מחייב בכלל שזה מגיע מקינאה, יכול להיות שמעניין אותו התגובות של הילד הקטן, הוא רוצה לבדוק איך הבובה הקטנה הזאת עובדת. לפעמים ילד הוא עדיין מידי קטן כדי לחוש את מה שמרגיש השני, ילד קטן הוא מטיבעו אגונצנטרי, הוא חי סביב עצמו, ועסוק עם עצמו, ולמרות שמבין שלו כואב כשמרביצים לו, הוא לא חושב שלשני גם כואב. לכן דבר ראשון ראוי לבדוק האם זה בכלל מגיע מקינאה, כי יתכן שהוא בכלל לא מבין שזה מציק לקטן, וזה ידיעה נכבדה לדעת את זה בפנ"ע.

כשכן ברור שזה מגיע מקינאה, פה יש כאן באמת מקום לדון בענין; ילד בן שנתיים שמקנא באחותו בת עשרה חודשים, לכאורה כזה מצב מגיע רק בגלל צורת היחס של ההורים. כפי הנראה המצב הוא שם שההורים נותנים יותר תשומת לב לילדה בת העשרה חודשים, ותיכף נראה איך זה יכול לקרות אפי' שהם חושבים שזה לא כך. צריך לדעת שילד בן שנתיים הוא כמובן צריך הרבה יותר יחס מאשר ילד בן עשרה חודשים, ילד בן שנתיים הוא יותר מבין ויותר גדול וממילא צריך הרבה יותר יחס, הוא יותר מפותח וצריך יותר יחס, הכלל הוא; שככל שילד יותר גדל, כך הוא צריך יותר יחס, יותר יחס ויותר הרגשה שמכבדים אותו שמעריכים אותו ושאוהבים אותו.

מאוד מסתבר שהילדה הזאת בת העשרה חודשים, למשל יכול להיות שהיא עדיין יונקת, וזה גורם לאח שלה להרגיש שיש לה יותר יחס ופינוק, מאוד יכול להיות שההורים אפי' לא יודעים שלהניק זה יחס, אבל בוא נגיד למשל, אמא שרגילה שכשהיא מניקה היא נכנסת לחדר ומסתגרת, לא נכנס; האם זה מה שראוי לעשות או לא? אבל יש אמהות שרגילות כך. מה היא אומרת לילד הגדול? אני לא יכולה עכשיו, אני כעת עם התינוקת! זה בעצם מבחינת הילד הגדול, שנותנים כעת המון תשומת לב לקטן על חשבונו. גם הרבה פעמים הילד הגדול יכול להגיע לאמא באמצע שהיא מניקה, ואומרים לו אל תיגע, כעת הוא יונק, זה בעצם גם יוצר לילד הגדול הרגשה שבעצם לתינוק יש יותר יחס.

עוד דבר, שמצוי הרבה יותר בתינוק בן עשרה חודשים שיש כל הזמן חידושים, מגיעים לסבתא אז יש הרבה התפעלות ממה שהתחדש, אצל תינוק בחודשים הראשונים כל הזמן יש שינויים הרבה יותר גדולים מאשר תינוק בן שנתיים, יש בו יותר שינויים, יש יותר מה להראות, יותר חידושים - זה יכול להיות סיבה שתגרום קינאה לילד הגדול.

ומסתבר באמת שזה הסיבה כאן כי בעצם יש כאן איזשהו שאלה, ילד בן שנתיים מול ילד בן עשרה חודשים, הילד בן עשרה חודשים הוא כבר בתוך המשפחה, זה לא מצב חדש, בשלמא סמוך מאוד ללידה הילד הגדול עוד לא התרגל שיש לו אח קטן, והנה זה שהצטרף כאן, 'הכניסו צרתו לביתו', נכנס כאן עוד ילד למשפחה, זה בעצם לקח לו משהו ממה שהיה לו קודם הלידה, גם האמא לא היתה כמה ימים בבית בזמן הלידה ובזמן ההבראה, והגדול מיחס את הכל בגלל הקטן, אבל הדברים האלה מתאים סמוך ללידה, בימים או בשבועות הראשונים ללידה, אבל תינוק בן עשרה חודשים הוא כבר גדול הוא כבר בתוך העסק, שהאח הגדול שמעליו כבר אמור לאשר את זה שיש כאן עוד מישהו, זה לא אמור להיות שעדיין הקנאה כ"כ תבצבץ, לכן מאוד מסתבר שההורים לא שמו לב שאפי' בדברים הטבעיים שאמרנו, שהם לא התכוונו לשום דבר, זה עצמו גם דברים שיכולים לעורר קינאה לילד הגדול, ולכן צריך לראות איך לתת לו יחס ויותר תשומת לב כדי לעזור לו לאזן את היחס בינו לבין הקטן.

אבל בכללות רק את זה להעיר: שהורים לא אמורים להיות כל הזמן בנקיפות מצפון; יש קנאה או אין קנאה? אם מרגישים דברים צריך לפעול לפי הענין כפי שדיברנו, אבל לא להיות כל הזמן בדריכות או בחוסר טבעיות; מה יהיה עם קנאה ומה יהיה עם זה ומה יהיה עם זה? הדבר שהכי חשוב בבית, שיהיה אווירה טבעית ורגועה ולא מצב של דריכות והתחשבנות, אנחנו לא אמורים כל הזמן לחשבן האם אנחנו בהלכות חינוך מתנהגים לפי הדרך הטוב והראוי או לא, אי אפשר כך לחיות. החינוך מגיע מהמציאות והרגש הטבעי של ההורים! בהחלט פה ושם יש שאלות, ויש לפעמים דברים שצריך לבדוק מה קורה, אבל לא אמור להיות שהאוירה בבית תהיה באיזשהו דריכות איך אנחנו בעניני חינוך.

בכללות, זה דבר פשוט שילד בן שנתיים הקנאה שלו אמורה להיות רק על דברים ממשיים, ז"א שכשילד כבר גדול בחור וכדו', הוא מבין כבר מעלות בעצם שקיימות לאח שלו או לחבר שיש לו סיבות לקנאות, זה לא קשור לאיזשהו הנהגה, אלא לפעמים הוא יכול לקלוט שיש לו אח או חבר יותר מוצלח ממנו וזה עצמו גורם לו קנאה, אבל ילד קטן עדיין לא מבין מושג של יותר כישרוני פחות כישרוני, יותר יפה פחות יפה, הוא עוד לא מבין במושגים האלה, והמושגים של קנאה אצל ילד בן שנתיים או אפי' יותר, זה לא בדברים רעיוניים, אלא זה רק אם יש בהתנהגות בשטח מצב שמתרשם אצלו כהעדפה של הקטן על פניו - לכן זה דבר שמאוד תלוי בהנהגה של ההורים, ואם ההורים יתבוננו בדברים האלה ויראו איך לאזן את זה, אז בעזר השם הדברים יסתדרו.

איך יודעים מה הסיבה?

צריך סייעתא דשמיא, אבא או אמא מדברים, ומה שלא יודעים זה כבר השותף השלישי ישלים את זה.

היתה שאלה כזאת: ילד שיש לו ביטחון עצמי גבוה מאוד, והוא נפגע מאוד מכל הערה, בין אם ההורים מעירים או הרבה בחיידר מעיר לו, ועם הילדים בחיידר הוא מתנהג בכוחניות, הוא מתנהג כמלך הכיתה, יפה שהוא ילד מוכשר ויש לו כוחות באמת, אבל איך מלמדים אותו להתנהג ישר בלי לפגוע בו? זה היתה השאלה.

כפי הנראה הילד הזה הוא ילד תחרותי, וחשוב לו מאוד להצליח, ובזכות זה הוא באמת מצליח, ז"א שיש לו מנוע שמפעיל אותו, והמנוע הזה זה תחרותיות וגאוה שחשוב לו להצליח, וזה כוח גדול שבאמת יכול מאוד לקדם אותו ולגרום לו להיות עם הרבה מרץ ועם הרבה מוטיביציה ואמביציות, ולהיות שאפתן כדי להצליח, זה מעלה, מצד עצמו זה מעלה.

ראוי לדעת, והדבר הראשון ביחס לשאלה שנשאלת כאן, שמאוד חשוב שההורים לא יבהלו מזה שהוא נפגע ונעלב, ולא לימנע מלהעיר לו את מה שצריך להעיר לו, לא להתרגש מזה שהוא נפגע. אם יהי' מצב שבזה שהוא נפגע הוא יוצר מצב שבעצם לא מעירים לו, וסולחים לו על מה שכן צריך להעיר לו כדי לחנך אותו, זה יגרום לו בעצם לצאת תוקפן ודורסן, הוא עלול לגדול בצורה שהוא יהיה מושחת, כפי שהיה נשמע מנוסח השאלה (א"א לדעת, השאלה היתה רק חצי דקה בטלפון, אבל בתור ישמע חכם ויוסף לקח, בתור מראה מקום) לכאורה זה היה נראה שהסיבה שהוא נעלב זה בגלל שהוא באמת מאוד תחרותי וחשוב לו להצליח, ומבחינתו הערה זה היעדר הצלחה, ז"א שאם יש בי איזשהו חיסרון זה היעדר הצלחה [זה לא היה נראה שמה שהוא נפגע זה מצד שהוא מידי עדין ורגיש, ילד שהסיבה שהוא נפגע זה מצד שהוא מידי עדין ורגיש, אז ודאי שצריך להתחשב בזה, וצורת ההערות שמעירים לו צריך להיות בהתאם לרגישויות שלו, א"א עם כל ילד להתנהג אותו דבר, ילד שהוא יותר עדין ורגיש צריך להתהלך איתו יותר בעדינות ורגישות, מאשר עם ילד שהוא פחות עדין ואפשר ללכת איתו בצורה יותר קשה, "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כב, ו) צריך להכיר את הילד] אבל עם הילד הזה היה נשמע מתוך הנוסח, שהתחרותיות שבו מבחינתו, שמחמת התחרותיות שבו כל דבר שלא כרצונו מתפרש אצלו ככישלון, ומאחר שזה כך, זה ודאי לא סיבה לא להעיר לו.

הדרך היא לא לנסות לעקור לו את התחרותיות ואת המצליחנות שלו, כי זה באמת מנוע רב עוצמה שיפעיל אותו ויקדם אותו, אבל אפשר לאזן את הכוח הזה, ולתעל ולכוון את הכוח הזה גם לכיוון שהוא יבין שחלק מהמצליחנות זה להיות גם בעל מידות טובות, זה חלק מההצלחה, חלק מההצלחה זה להיות בעל מידות טובות ולהתחשב באחרים, וממילא גם אם הוא כרגע נפגע זה ילמד אותו להיות בן אדם. אם לא יעירו לו, זה יגרום לו להשתמש במנוע של המצליחנות שלו רק למצליחנות לימודית ולכוחניות, אבל אנחנו רוצים שחלק מהתחרותיות שלו זה יהי' גם להתחשבות בזולת ולמידות טובות, ולא רק להצלחה בלימודים.

בוא נראה אולי קצת להרחיב את כל הענין של תחרותיות, קצת בכללי; כפי הנראה אצל ילד שרואים שאצלו הוא טיפוס תחרותי, לא מן הראוי לפתח אצלו עוד תחרותיות, כדי לא לפתח אצלו את הגאוה, מספיק מה שיש לו את זה בטבעיות שלו, לעומת זאת ילד שהוא לגמרי בצד השני, הוא בכלל לא תחרותי, לא מענין אותו להרשים, לא מענין אותו להבליט את עצמו, בכזה דבר כן ראוי קצת לגרות אותו לאיזשהו תחרות מסויימת.

בוא נראה למשל נושא של ציונים, של הצלחה בציונים, של הצלחה במבחנים, תעודה וכדו'; אצל ילד שהוא בכלל לא תחרותי כדאי כן לגרות אותו, לשבח אותו על ציונים טובים, אבל אצל ילד תחרותי שאצלו בלאו הכי הכל תלוי בציון ובכמה הוא יכול להוכיח את ההצלחה שלו, לא מן הראוי כ"כ להוסיף בזה.

הרי בכללות כולנו יודעים את מה שמבארים על "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואין מקבלים שכר" (ברכות כח,ב). מה הכונה הם עמלים ואין מקבלים שכר, האם הם לא משיגים תוצאות בעיקבות העמל שלהם? רק רגילים לבאר; שלנו יש שכר על עצם העמל בלי קשר לתוצאות, ואילו בעניני העולם העמל אין לו שום משמעות מעבר לתוצאה שהושגה, ואם הושגה התוצאה אז כך לי עם עמל ובלי עמל, ואם לא הושגה תוצאה בעניני העולם, אין שום ערך לעמל שהוא עמל.

המציאות היא שציונים הרבה פעמים זה מוכיח רק את רמת הכישרון ולא את רמת ההשקעה, יש לפעמים ילד כישרוני, והוא יש לו את הגמישות לענות, למשל לכתוב תשובות גם אם הם לא לגמרי מושלמות, ובעצם המלמד שלו לא ילך להוריד על התשובה הזאת, כי ס"ה הוא כתב פחות או יותר את התשובה. יש לפעמים ילד שהוא יותר אמיתי ויותר מעמיק וחשוב לו שהתשובות יהיו מושלמות, והוא לא עונה תשובות שבערך, אם זה לא מושלם הוא לא עונה, למרות שיכול להיות שהוא יודע את החומר אפי' יותר מהכישרוני השני המהיר הזה, שהוא יודע איך לערבב את התשובות אם נקרא לזה כך.

ז"א שודאי שהעיקר הוא המציאות האמיתית של הילד וההשקעה שהוא משקיע הרבה יותר מאשר עצם הציון, לכן אצל ילד תחרותי שבלאו הכי התחרותיות נמצאת אצלו, לא צריך לפתח את זה לנסות ליצור עוד קינאת סופרים ועוד עידודים ליתר תחרותיות, כי די לו במה שיש לו את זה בעצמו.

סיפר לי איזשהו אברך, ת"ח מובהק, שהוא גם בן של ת"ח גדול, סיפר שהוא בטבעו מאוד תחרותי, היה פעם בילדותו בחיידר, בת"ת, איפה שהוא למד, היה איזשהו מבחן גדול ואולי מבחן פומבי, כזה סוג דבר, והוא מאוד הבריק במבחן, והוא כ"כ הבריק במבחן שכשהלכו הביתה אחרי המבחן כל הכיתה ליוותה אותו, האלילו אותו בעיקבות ההצלחה הגדולה שלו במבחן. הוא הגיע הביתה וסיפר את מה שהיה במבחן, ואבא שלו בכלל לא התייחס, כאילו הוא לא סיפר לו בכלל משהו שיש איזה עניין לענות לו, והוא אמר לי; שזה נתן לו איזשהו תובנה שהצלחה במבחן זה לא העיקר, העיקר זה איך שאתה משקיע ולומד - לא ההצלחה! הוא הרגיש שכנגד הגאוה שנהיתה לו מהמצב שעשו סביבו, אבא שלו דחף לכיון השני בשתיקה שלו, וזה איזן אותו, זה החזיר אותו לשיווי משקל.

מצד שני ילד שהוא בכלל לא תחרותי, הוא פסיבי, אין לו את המנוע הזה, לפעמים זה גורם שהוא לא מספיק ממצה את עצמו ואת היכולות שלו מחמת החוסר ענין שיש לו, אז ילד כזה כן ראוי לשבח אותו על ציונים וכדו', כדי שבעצם הוא כן יכנס קצת לשלא לשמה, שהוא לא יעשה רק לשמה. המנוע של הלשמה לא תמיד חזק, אנחנו צריכים גם את השלא לשמה שעובד יותר חזק, זה הרי "בשני יצריך" (ברכות נד,א) - לגייס את היצה"ר, כל מיני תכונות שהם לאו דוקא מגיעים מהכיוון של הלשמה, לגייס גם את הכוחות האלה כדי שדרך זה נמצה את הכוחות שלנו עד שנגיע ללשמה.

 יש עוד שאלה: ילד שלא תמיד מדייק באמת, הוא לפעמים משקר, ועכ"פ לא מדייק?

ראוי לדעת; שאצל ילד צריך לבדוק את מידת האמת באמת מידה של ילד, אצל ילדים קטנים מטושטש הגבול בין דמיון למציאות, ובזה ילדים שונים ממש ממבוגרים, לא שייך לבדוק את האמת של הילדים באמת מידה של אמת של מבוגרים.

היה איזה מעשה באיזשהו עיוור, שכל פעם שהיו מדברים איתו הוא היה אומר ראיתי כך וכך וראיתי כך וכך, כך היה בנוסח הדיבור שלו, כולם הבינו מה העיוור הזה מתכווין כשהוא אומר ראיתי; כשהוא אומר 'ראיתי' הכוונה 'הרגשתי', הרי הוא לא רואה, אבל אצלו ראיתי זה הרגשתי.

 גם אצל ילד הוא יכול להגיד 'ראיתי', והכוונה 'הרגשתי' או 'היה נדמה לי'. אמנם כן מן הראוי לפעמים ללמד את הילד את ההבדל בין דמיון למציאות, זה בהחלט מותר לעשות את זה מידי פעם. אבל שוב כמו שדיברנו קודם, לא להעמיד את הבית על מצב של איזשהו משטר, שכאילו כל רגע בחיים צריך ללמד אותו, ואם הוא אמר כעת משהו לא מדוייק, אז כעת לעשות לו בית ספר איפה הדמיון ואיפה המציאות. לא צריך להיבהל אם ילד קרה לו איזה דבר, דיבר איזשהו דמיון, או עשה פעם איזשהו מעשה לא טוב. לא להעמיד את צורת ההתנהלות בבית, כאילו כל הזמן הילדים בבית באיזשהו מבחן, ואנחנו יש לנו תפקיד של מחנכים, וכל הזמן להתעסק בחינוך. צריך לתת לענינים להתנהל באופן טבעי, לנסות להיכנס לראש ולהרגשות של הילד, וממילא אנחנו אחרי זה נראה לבד שהדברים הם לא כאלה חמורים.

אמנם אמת נכון הדבר שאם המצב הוא שהילד מידי משקר, חשוב שהוא יבין שההורים קצת יותר חכמים ממנו והם קולטים את המציאות; מתי זה באמת כך ומתי לא - זה עצמו ילמד אותו במשך הזמן להפסיק את הדברים האלה.

כמדו' שכבר הזכרנו, וגם את זה ראוי לדעת; יש לפעמים גם שילד לוקח בלי רשות, ואפי' בכסף קורה כזה דבר, ילד אפי' בן תשע עשר כשעושה כאלה דברים. אם זה נדיר, זה לא במצב קבוע אלא זה קורה באופן נדיר ולא שכיח, לא כדאי לעשות מזה עסק, כי הרבה פעמים אצל ילדים קטנים זה בכלל לא מתפרש אצלו כגניבה, מבחינתו; הוא לקח איזה ממתק 'מה לי הן מה לי דמיהן', אז הוא לקח איזה ממתק, הצורה שהוא לקח ממתק שהוא לקח שני שקל כדי לקנות בזה ממתק, אסור לתת לילד הרגשה שהוא גנב ושהוא פושע! בהחלט אם קורה כאלה דברים; צריך לעקוב ולראות אם זה נהפך לשיטה ואז צריך כן לראות מה לטפל בזה, אבל לא לשדר הלם וזעזוע וסטיגמות, בצורה שיכולה באמת לשכנע את הילד שהוא יותר גרוע ממה שהוא עצמו בעצם מרגיש במה שהוא עשה.

 הרבה פעמים הפיתרון לזה; זה לנהל איזשהו הסברה בזמנים אחרים על הזהירות בממון של הזולת, ולדעת שלא נוגעים בכסף של ההורים בלי רשות, אפשר להבדיל בין אוכל וממתקים לבין כסף לפי הענין, אפשר פעם בליל שבת בסעודת שבת לדבר על זה, אבל לא בצורה של התקפה וביקורת, אם זה קורה רק לעיתים נדירות.

כשכן צריך לדבר, אפשר בשלב א' רק להסביר את זה לילד, לא להיכנס לאיזשהו מתח ודריכות, אלא להסביר לילד שאם הוא צריך משהו שיבקש מההורים, לא לקחת בלי רשות! אבל לא לעשות עליהום מכל דבר.

שאלה: עד איזה גיל ילד לא מבין?

כשהוא מגיע כבר לגיל בחרות בדרך כלל הוא כבר מתאזן, אבל ילדים קטנים אפי' בגיל 9-10 עדיין לא מוגדר להם הגבול, ואחרי זה להסביר לו, לא בתור ביקורת, אלא; מה באמת היה? ותראה יותר טוב לדייק! יש את החלק של הפרשנות, ויש את החלק של העובדות. להסביר לו את הענין, אבל לא להתקיף אותו ולהגיד לו אתה שקרן! לא להגיד לו כך ולא ללכת כך, אלא ללמוד איתו את הסוגיא, ושיבין שההורה מבין איזה חלק שייך לעובדות ואיזה חלק שייך לפירושים ולדמיונות.

יש שאלה כזאת: ילד בגיל 10-11 הוא סוער, כשמעירים לו הוא כאילו לא נמצא פה, הוא מתלהם, יש לו חוסר רוגע ושלוה, מה אפשר לעשות, איך ממקדים אותו?

בדרך כלל כזה דבר נובע מזה שההורים לא לוקחים מספיק פיקוד, ילד שתמיד מתלהם זה נובע מזה שההורים הם לא סמכותיים, הם לא מנהלים את הילדים שלהם, יש להם איזשהו חולשה או חיסרון אבר שהם לא מנהלים את הילדים שלהם, והגולם קם על יוצרו, אין לו מישהו שינהל אותו, אז הוא משתולל, והמילים של אבא או של אמא בכלל לא נכנסים לו. הוא רואה שכל מה שהם אומרים זה בתור שמציעים לו איזה הצעה, אז הוא לא מקבל את ההצעה, לא קובעים לו, הוא כבר מרגיש שבעצם לא קובעים לו ולא מנהלים אותו, והוא מחליט לא לקבל את ההצעה, והוא יודע שההורים שלו אצלם מה שהם אומרים זה רק בגדר הצעה, ואם זה לא מקובל אצלו, אז בסדר. הם נגד כפיה או לא יודע מה, אין להם מספיק בתודעה ובנפש את הרעיון הזה שהם אמורים לנהל את הילד, הם בוסים ואמורים לקבוע לילד את ההלוך ילך שלו, ילד קטן הוא תחת הניהול של ההורים, זה בכללות.

מי שמרגיש שהוא לא מצליח לעשות את זה, צריך אולי לשמוע, א"א כ"כ להאריך בזה עכשיו, הוא צריך לשמוע ולהבין איך עושים את זה, ולבנות בנפש שלו את הדבר הזה, ולא לחשוב שזה היעדר מידות או גאוה - זה התפקיד שלו! הוא צריך לנהל את הרבנות שלו, יש לו רבנות על הילדים שלו, שהוא צריך לנהל את זה, זה כשזה מצב כללי.

אם זה קורה באופן מקרי, אז צריך להיות חכם, וכפי שאמרנו קודם שאי אפשר להכניס את הבית לאיזשהו משטר ומשמעת צבאית, בית לא אמור להתנהל באיזשהו משמעת צבאית כל הזמן. לפעמים יכול להיות כזה סוג מקרה דוקא בהורים שהם כן סמכותיים, אבל אם פעם קורה איזשהו מקרה קצת חריג הם כבר נכנסים ללחץ - וזה לא נכון! מותר פה ושם לצאת מהמהלך הרגיל ולהחליק דברים, לעגל פינות, לא צריך ללכת עם 'יקוב הדין את ההר' עד הסוף.

אבל בכללות הורים אמורים להיות סמכותיים וקובעים לילדים שלהם, ולנהל את הילדים שלהם עד שהם גודלים ונהיים עצמאיים. הורים שלא מנהלים את הילדים, הילדים גודלים בעצם בלי הורים, ונפש הילד צריכה מישהו שינהל אותו. הרבה פעמים ההוכחה תהיה; איך הילד הזה מתנהג בחיידר? (מקווה שבחיידר המלמד הוא לא כזה), או איך הוא מתנהג במסגרות אחרות? והרבה פעמים רואים שכשיש מסגרת הוא מתנהג כן טוב, ז"א שהוא יודע והוא מבין, שכשיש מישהו שמעליו שקובע לו הוא מבין את זה, רק שהוא קולט את נפש הוריו שהם לא לוקחים פיקוד על הילד, אז הוא מנצל את זה, למה שהוא לא ינצל את זה?! אם הוא יכול לחיות הפקר אז הוא מנצל את זה - אבל זה בצורה שבעצם לא טובה ולא מתאים לנפש הילד שלא יהי' לו הורים שמנהלים אותו.

שאלה: עד איזה גיל זה נמצא, ישי"ק או ישי"ג?

זה כל אחד לפי חריפותו, והורה צריך להיות חכם להבין איפה הילד באמת אוחז, מבחינת איפה לשנות כשהוא רואה שהילד כבר בוגר והילד רוצה להבין וכבר לא מוכן לקבל פקודות, זה 'הכל לפי המבייש והמתבייש', זה דבר שבאמת א"א להגדיר אותו בצורה מוחלטת.

אצל הבריסקר רב הוא היה אבא גם כשהם היו בני עשרים, 'משנכנס אב ממעטים בשמחה' כך הוא פעם אמר, הוא נכנס והוא ראה מידי עליזות, הוא אמר 'משנכנס אב ממעטים בשמחה' שאצל הבריסקר רב הכיבוד אב שהיה שם, והמהלך שהיה שם, זה היה כל הזמן, וזה הכל לפי הענין, אבל שם זה לא היה 'בחימה שפוכה אמלוך עליכם' זה היה 'מלכותו ברצון קיבלו עליהם', זה היה מהלך שם, שהוא היה שווה את זה, והם היו שווים שיהי' להם כזה אבא, הם היו בנים של הבריסקר רב, והבריסקר רב היה שוה להיות אבא כזה והם היו שוים להיות בנים שלו, לא כל אחד יכול לחקות את זה.

זה לא כוחניות, זה לא כל דאלים גבר - זה מנהיגות! כעת במנהיגות צריך כל אחד, זה קשור כל אחד לפי רמת המנהיגות של ההורה, וזה קשור לפי הבגרות של הילד והעצמאות של הילד, וצריך את הס"ד שיהי' את החוש לקבוע מתי למתוח את החבל ומתי לשחרר.

היה עוד שאלה: איך משכיבים ילדים בני 8-9-10 לישון, והם באופן קבוע מסרבים לישון, איך מדרבנים אותם לישון?

זה באמת נושא שמצוי הרבה ומתיש, 'אם כך אתה עושה לי, תש כוחו כנקבה' - ק"ו כמה תש כוחה של נקבה כשהנושא הזה לא מסודר. אנחנו צריכים לדעת דבר אחד, זה לא הנושא; איך מדרבנים ילדים ללכת לישון? המהלך הוא בעצם לפקד עליהם ולנהל אותם.

בוא נראה איך מנהלים אורח תקין בבית, יש בנושא הזה כמה וכמה נקודות, שאם הנקודות האלה יהיו, זה יבנה את המהלך הנכון וממש החיים יכנסו למסלול קבוע.

דבר ראשון: צריך שיהי' מהלך עיקבי, א"א להשכיב ילדים יום אחד בשבע, יום אחד בשמונה, יום אחד בתשע ולחשוב שהעסק יסתדר, בגלל שלהורים יום אחד נוח להם השעה הזאת ויום אחד נוח להם השעה הזאת. ראוי לדעת שאפי' ילדים שעדיין לא יודעים שעות והם לא מבינים בשעות אבל השעון הביולוגי שלהם עובד, וזה משבש אותם יום אחד ללכת לישון בשעה כזאת ויום אחד בשעה אחרת, לא שאמורים להיות איזשהו יקה על עשר דקות אבל בכללות חייב להיות איזשהו מהלך עיקבי. הדבר הראשון שנדרש שההורים יהיו מסודרים עם שעות מסודרות מתי הוא הזמן של השינה לפי הגיל של הילד, אם זה נעשה בכזאת צורה הילד יתרגל למהלך הקבוע, חייב להיות שיהי' איזשהו מהלך של התארגנות לקראת השינה, ולא שזה יהי' לפי איזשהו שינויים אצל ההורים, אלא שיהי' שעת שינה קבועה, זה סעיף א'.

דבר שני: להיות עם הילדים כשמשכיבים אותם לישון. אין מצב שאם אמא תדבר בטלפון ותתעסק בענינים אחרים ומידי פעם תשלח איזה פקודה או איזשהו הוראה שזה יעבוד, צריך להיות איתם, לתת להם ארוחת ערב, אחרי זה קרי"ש, אם אפשר - לספר להם איזה סיפור, שיהי' כאן איזשהו מהלך, שהילד רואה שיש כאן איזשהו מהלך שלב אחרי שלב; יש את השלב של ארוחת ערב, אח"ז מגיע רחיצה אם עושים אמבטיה, אח"ז מגיע קרי"ש והולכים לישון.

אנחנו לא אמורים לגרום לילד לרצות לישון, אנחנו רק אמורים לגרום לילד לרצות לא לקבל סטירה אם הוא לא ילך לישון, זה מספיק שאת זה נגרום לו, אם אנחנו נהיה עקביים בדבר הזה, הדבר הזה יכנס למהלך ואז לא יצטרכו אריכות זמן כ"כ בענין, אבל דבר ראשון חשוב שההורים ירגישו שיש להם דעה והחלטיות בענין ותקיפות במציאות של השינה. אם הילדים לא מספיק משתפים פעולה, להודיע להם; אם אתם לא תלכו לישון תהי' כאן הפסקת חשמל בבית, ופשוט לעשות את זה, הפסקת חשמל של חושך מצרים, שהילדים יראו שאין כאן נושא אם יהי' כאן שעת שינה או לא, יהי' כאן שינה! או לפעמים לתת סטירה, צריך תקיפות ועקביות בענין.

כעת, חייב להיות שכשההורים הולכים לבנות את הדבר הזה, הם יקדישו את הזמן לזה, אם האמא עסוקה במוזיקה או בטלפונים, שלא תחשוב שהילד ירדם, למה שירדם?! צריך לעשות דממה בבית, שכעת האמא תפרוש מכל עסקיה כדי להרדים אותם, ולא להתעסק כרגע בדברים אחרים ורק מידי פעם צעקות, אלא שהילדים ירגישו שיש כאן כעת מישהו שמנהל את ההשכבה ואת השינה שלהם. לא שהאמא צריכה להיות בחדר כל הזמן עד שנרדמים לא זה מה שצריך להיות, אבל שידעו שעכשיו האמא עסוקה בזה שכעת הם צריכים לשכב ולישון, יש אוירה של לילה, יש כאילו לילה כללי, וממילא הילדים תוך זמן קצר הם ילמדו את המציאות הזאת, וזה יגרום שבמשך הזמן כל תהליך ההשכבה יקח רבע שעה, זה לא יקח לא שעה ולא שעתיים אלא רבע שעה יספיק.

שאלה: וכשלא כולם הולכים לישון באותה שעה?

אז צריך לעשות הפרד ומשול, צריך לעשות איזורים, וחייץ בין האיזורים, וכשהקטנים הולכים לישון, אז הגדולים אמורים להבין שהם נמצאים באיזור אחר של הדירה, ולעשות הפרדה. ולא להתבלבל אם הקטן אומר; אבל למה הוא? להגיד לו שעוד שנתיים בעזרת השם אתה תלך לישון כמוהו בדיוק, כמו שלפני שנתיים הוא הלך לישון בשעה שאתה הולך, זהו, לקבוע את הדבר הזה ולקחת אחריות ניהולית ע"ז.

שאלה: בילדים גדולים?

ילדים גדולים כלו' בחורים, אם ברור להם הקימה שלהם, אם שעת הקימה ברורה זה יגרום להם ממילא ללכת לישון. הבעיה היא שכשהם הולכים לישון מאוחר הם קמים מאוחר, וההורים מנהלים איזה מלחמת התשה להעיר אותם והם מצליחים לא לקום. ברעיון אם נהיה מצב שהוא ברור קם, נגיד אם בישיבה קטנה או עוד בחיידר ברור לו שהוא קם בזמן, זה ודאי יגרום לו במשך הזמן ללכת לישון בשעה סבירה.

אבל יש גם את החלק הזה שראוי לשבת איתו באיזשהו זמן נינוח ולקבוע איתו דברים, לדון איתו על הדברים; אתה יודע שאתה צריך לישון, א"א לתפקד בלי שינה, אתה צריך לקום בשעה זו וזו, אתה צריך לישון כך וכך שעות, לדון איתו על הדברים, לקבוע איתו דברים, להגיד לו; אין מצב שבחדר יהי' אור ואתה קורא ספרים לא יודע עד מתי או מתעסק בדברים, אדרבה בוא תוכיח את הבגרות שלך, תציע אתה הצעה מתי אתה חושב שאתה צריך ללכת לישון, תוכיח את עצמך ולא נצטרך להתווכח איתך, אתה גדול ותוכיח את הבגרות שלך שאתה שווה באמת את העצמאות שאתה רוצה לעצמך. אבל לדון איתו על הדברים, להגיע איתו להסכמות, ולקבוע איתו דברים, לאתגר אותו לזה; ואדרבה תוכיח את עצמך, אנחנו מחוץ לעסק, אם אתה לא תוכיח את עצמך, אנחנו נהיה חייבים לקחת ניהול ע"ז.

יש כאן עוד שאלה: ילדה רוצה לצאת מהבית או היא רוצה תעסוקה, שלפעמים היא רוצה לצאת מהבית ולפעמים היא רוצה תעסוקה בבית, איך אפשר מצד אחד לשמור על הילדים מה שצריך לשמור עליהם מהחוץ, וגם לשחרר אותם מחוץ לבית אחרי צהריים, מה הדרך הראויה בדבר הזה, דהיינו בעצם מה הדרך הראויה ביחס ללתת לילדים ולילדות לרדת לשחק למטה מול הזמן שהם אמורים להיות בבית? ואיך מייצרים להם מקומות תעסוקה בבית, שיש אבטלה, איך מייצרים להם תעסוקה בבית?

בוא נראה, דבר ראשון אין בדבר הזה קו מוחלט ברור ומוגדר, כי המציאות המאוזנת לילד זה גם שהוא יהיה בבית וגם שהוא ירד למטה לשחק, א"א לכלוא ילדים בבית, בית זה לא בית כלא ושהילדים כל הזמן בבית, ומצד שני ילד לא אמור להיות ילד רחוב ולהיות כל הזמן למטה - צריך איזשהו איזון בין הזמנים שהילד אמור להיות למטה ובין הזמנים שהוא אמור להיות בבית.

בדרך כלל האיזון בדברים האלה זה לפי הרגילות המוכרת באיזור, בשכונה, בבנין וכדו', רואים בכל אדם שגר באיזשהו איזור, יש איזשהו נורמות פחות או יותר באיזור, והוא רואה את המצבים הקיצוניים של אלה שמגזימים מכיון אחד ולאלה שמקצינים לכיון השני, וצריך למצוא את הדרך הממוצע ואת האיזון באמצע, וכך להתנהג יחסית לפי המציאות של החיים ומה שמקובל שם באיזור [אנחנו מדברים כמובן באלה שגרים באיזורים טובים, לא מי שגר באיזור לא כזה, 'בתוך עמי אנוכי יושבת'] - זה ביחס ללהיות בבית מול הלרדת למטה.

ביחס לתעסוקה של הילדים בבית; ראוי לדעת שההורים לא אמורים לקחת אחריות על התעסוקה של הילדים בבית, הורים שלוקחים על עצמם אחריות לחפש תוכניות לילדים זה טעות. גם בחופש הורים לא אמורים לקחת על עצמם אחריות לארגן כל יום קיטנה לילדים, זה לא אחריות של ההורים. זה אחריות של הילדים בינם לבין עצמם, הם ימצאו להם כבר את הדרכים שלהם; לשחק באבא ואמא, לעשות אהל, לשחק עם סירים, לריב קצת, הם ימצאו כבר את התעסוקה. כשהילדים ירגישו שההורים לא לוקחים עליהם אחריות בדבר הזה; אתם ילדים חכמים, אתם תמצאו לכם רעיונות איך להעסיק את עצמכם. ראה ראיתי במשפחות שההורים לא לקחו על זה אחריות, והילדים התפתחו מאוד עם כל מיני רעיונות יצירתיים ולמדו להסתדר לבד בדבר הזה, שיהי' להם לבד. ריבוי המשחקים מה שיש היום זה לא תרם להתפתחות של הילדים; כשאנחנו היינו ילדים לא היה משחקים, והיה כל הזמן רעיונות יצירתיים; לקחו סדין עשו מזה טלית, ועשו איזה טיש, היה כל הזמן רעיונות, כי לא היה את כל המשחקים שיש היום, ופיתחנו כל מיני רעיונות מה עושים, שמים על המיטה אהל (בשבת זה בעיה) היה כל מיני דברים שמתוך המציאות הקיימת מצאנו את התעסוקה.

הורים שלוקחים אחריות על מה הילדים יעשו כל הזמן, הילדים נשארים קטנוניים, ולא מתפתחים, כוח היצירה שלהם לא מתפתח וזה חבל, אנחנו רק מפסידים מזה. למשל המשחקי מחשב, משחקי מחשב זה דבר שעוצר את היצירתיות של הילד, המשחק כבר מובנה במחשב אין מקום ליצירה בזה, זה הכל חשבון של מיניה וביה, הילד לא יכול להיות מקורי ויצירתי במשחקי מחשב. כל ריבוי המשחקים זה רק מקנאת איש מרעהו, זה לא דבר שמביא תועלת.

זה הכל לפי הענין, אנחנו לא יכולים לגמרי להתעלם מהמציאות ושלא יהי' לילדים משחקים, אבל לדעת שככל שההורים על הדבר הזה לא יקחו אחריות, ויקרינו לילדים אתם 'חכמים נבונים וידועים לשבטיכם' ואתם תמצאו איך להעסיק את עצמכם, זה יגרום לילדים למצוא כל מיני רעיונות יצירתיים ויפתח להם את היצירתיות, ואח"ז כשהילד הזה יגדל הוא ידע לחדש חידושי תורה, כי החוש היצירתי שלו התפתח, אבל אם הכל דואגים לו, הוא לא ילמד לחשוב, הוא לא ילמד להעסיק את עצמו - זה פחות או יותר הענין הזה.

רק הבעיה היא שהילדים כל הזמן סוחטים רגשות מההורים, הם משדרים מסכנות, אין לי מה לעשות, וההורים מרגישים כאילו הם צריכים להתעסק בזה, הם לא מקרינים לילדים ברירות ועמדה ברורה שאתה תמצא מה לעשות, תחפש ריפוי בעיסוק לעצמך, אתה גדול ואתה חכם, אני לא לשכת תעסוקה, הילד לא יסבול מזה! זה רק יבגר את הילד, זה יגרום לו ללמוד שהוא אמור להעסיק את עצמו, שיש לו את הדרך איך להעסיק את עצמו. ההורה יכול לזרוק פה ושם איזה רעיונות ושהילד יראה לפתח את זה, הכל לפי הענין, גם זה לא הולך ביקוב הדין את ההר, אבל בכללות ככל שהילד מרגיש שההורה בדבר הזה לא לקח אחריות אז הילד מוצא איך להעסיק את עצמו, זה סחיטה פשוט, הילדים סוחטים אותנו ואנחנו נסחטים, אנחנו משתפים פעולה עם זה, אנחנו לא מובילים קו, אנחנו מנגנים לפי התזמורת שהם מנגנים, זה לא כך אמור להיות.  

יש כאן עוד שאלה: איך אפשר לגרום לילדים שיעזרו בבית, איך מטילים עליהם אחריות לעזור? זה באמת שאלה מאוד חשובה.

התשובה לזה: אנחנו ההורים אמורים להאמין שפשוט וברור שילדים עוזרים בבית, ושאנחנו אדונים עליהם לחנך אותם שילדים עוזרים בבית. השלב הראשון שראוי להתחיל בזה, זה להטיל על הילדים שכל ילד אחראי על הדברים ששייכים אליו; על החדר שלו, על המיטה שלו, על המשחקים שלו, נגיד, להוריד את כלי האוכל שלו. ילד יותר קל לו להבין שדברים ששייכים אליו הוא אמור יותר לסדר את זה ולא שיש לו איזה משרתים שישרתו אותו, זה בתור שלב א', זה החלק הכי קל להנחיל את זה לילד; שאת הדברים שלו, אין מצב שהוא מחליף בגדים ומשאיר את הבגדים הלא נקיים, ולא מביא אותם לארון אוויר או לסל כביסה, לאן שהם צריכים להגיע, זה דברים שלך, אתה אמור לקחת את זה - זה החלק הראשון.

שאלה: באיזה גיל?

בכל גיל לפי ענינו, הילדים כשהם קטנים מאוד, מאוד רוצים לעזור בדרך כלל, אלא א"כ לא יודע מה עשו להם שהם לא רוצים לעזור, ילד קטן נהנה לקחת את הצלחת או את האוכל, רק לא לפחד שהוא ישבור, לתת לו את זה בפלסטיק, הוא רוצה להרגיש את העצמאות, ילד קטן מאוד בדר"כ בחלק הזה יש בו מעלה שהוא רואה בזה בגרות בזה שהוא מסייע.

הבעיה היא כשהם כבר יותר גדולים, ופתאום הם נהיים כאילו אדונים והם צריכים משרתים כבר. צריך להסביר לילדים שהם חלק מהמערכת, הבית זה מערכת כללית שיש בה כך וכך תושבים בתוך המערכת הזאת, וכל אחד תורם את חלקו להצלחת כלל המערכת הזאת. ראוי לקבוע תורנויות קבועים, לתת לכל ילד אחריות על משהו מוגדר ומסודר, אפי' שבשלב א' זה דבר קטן, אבל שזה האחריות שלו. לא להטיל על ילד כמובן דברים שהוא לא מסוגל, להתחיל עם דברים קטנים, אפשר לעשות בהתחלה מבצע, להתחיל בפה רך בהתחלה עד שהדברים יכנסו למסלול, אבל גם שההורים יהיו עם מהלך אסטרטגי בנושא שאין מצב שהילדים לא שותפים, מי ששותף לזכויות הוא שותף גם לחובות, אין זכויות בלי חובות, גם בירושה יש תומים (תומים או תוס' רא"ש) שיש ירושה גם בשיעבוד הגוף, שיורשים גם את החיובים, אין זכויות בלי חובות.

כעת בנושא של עזרה, כשרואים מצב שיש ילד אחד שעוזר יותר מילד אחר, פה אולי כן כדאי להשתמש בענין של קנאת סופרים וליצור איזשהו אווירה תחרותית, אפשר לתת איזשהו ממתק לילד שיותר עוזר, יותר עוזר מגיע לו, או לילד שיותר עוזר כשמבקש משהו; אי אפשר לסרב למוישל'ה, הוא עוזר' 'חני עוזרת אי אפשר לסרב לה', 'היא כ"כ עוזרת מגיע לה' ובדבר הזה כן ראוי ליצור קנאת סופרים, כי זה סוג דבר שכל ילד יכול לעזור.

וזה בשונה מתחרות בעניני מעלות שזה לא רצוי, כיון שלא כל מעלה שיש בילד אחד יש בילד השני, וכשאנחנו מפתחים קנאת סופרים על מעלה שיש בילד אחד שיש לו את התכונות לדבר הזה ולילד השני אין את זה, ואנחנו כאילו מנסים להקנות לו את זה ע"י תחרותיות משהו שלא קיים בו, זה לא טוב, זה סתם מעורר קנאה, כי כל ילד הוא מה שהוא, אבל בנושא של לעזור כל ילד יכול לעזור, אתה תעזור אתה גם תקבל את היחס הזה, אתה לא תעזור אז לא, כפי שאתה מתנהג כך תקבל, זה דבר שבדבר הזה אפשר גם ליצור מצב של תחרותיות, וזה יגרום במשך הזמן שהילדים ירתמו כל אחד לפי ענינו לדבר הזה.

עכשיו גם בדבר הזה א"א ללכת תמיד עם היקוב הדין את ההר, מה קורה במקרה שקשה לילד? אז עוד פעם הכל לפי הענין לראות, לפעמים מותר להרפות, צריך להיות 'חכם עיניו בראשו' להבין מתי אם הוא ילחץ הוא ינצח בקרב ויפסיד את המלחמה, ומתי, צריך להיות בר דעת "דעה קנית מה חסרת, דעה חסרת מה קנית" (נדרים מא,א) - הכל לפי הענין, אבל בכללות הורים שברורים בענין הזה והם הולכים שלב אחרי שלב בענין לפי המציאות של הילד, זה גורם לילדים לשתף פעולה עם זה.

היתה עוד שאלה: האם צריך לדרבן ילדים בני 9-10 ללימודים מעבר למה שלומדים בחיידר או לא?

זה באמת שאלות חשובות שיש כאן מקום לדון בנושא הזה מכמה היבטים; בכללות כפי הנראה, הלימודים היום בחדרים ובישיבות קטנות זה מעל ומעבר, עכ"פ זה ודאי אין מקום לכאורה להוסיף להם, ועכ"פ שאנחנו נדרבן אותם לעוד זמני לימוד, כי ילד ונער צעיר צריך גם איזשהו זמן לחיות, להכיר ולהרגיש גם את החיים עצמם. אדרבה לא ראינו לכאורה יותר אחוזים של הצלחה באלו שדירבנו את הילדים שלהם בגיל ילדות ונערות ללמוד גם בין הסדרים לאלו שלא.

אבל אבא שכן רוצה לעשות משהו עם הילדים שלו צריך לדעת דבר אחד שזה מאוד חשוב; לדבר בבית על ערך וחשיבות של הרחבת מושגים בעניני תורה בהלכה וכדו'. ז"א כך, ילד או בחור שכל הלימודים שלו זה רק מה שהישי"ק מחייבת או החיידר מחייב, ולא נבנה לו איזשהו רצון אישי ואיזשהו צימאון להחכים, לדעת, להוסיף ידע, להעמיק בדברים - זה חיסרון גדול. ולכן אבא ת"ח הוא מדבר בבית על מושגים, בבית הוא משלים מושגים; שמכירים שיש מושג של קדשים וטהרות, מושגים של הלכה, סיפורים על גדולי ישראל, היסטוריה על גדולי ישראל. ילד שלא יודע מי היה קודם; רש"י או הרמב"ם? זה לא לענין. אפשר ללמד ילד, שתהיה אווירה בבית שתגרום אתגר לילד, נגיד כך, זה פשיטא שילד בן תשע עוד לא שייך להלכות קידוש החודש, אבל כשמדברים על מצה עשירה שידע מה זה מצה עשירה, מה זה מכירת חמץ, ע"י התענינות, יש בתים שילד צעיר כבר יודע מה זה נ"ט בר נ"ט כי יצא לדבר ע"ז, זה הרייד בבית, יש רייד בבית על מושגים ביהדות, רק הבנות בבית צריכות לדעת מושגים ביהדות?! כשאחותו מביאה את החוברת מושגים ביהדות, אם אח שלה זה לא מעניין אותו מה שכתוב שם, הוא רואה שהוא מידי הרבה לא יודע, יש כאן בעיה, איך זה לא מענין אותו? איך זה לא מסקרן אותו הדבר הזה? ז"א שהדבר שאבא כן יכול ליצור בבית, וזה חשוב שהוא יעשה בבית, זה לא התלמד עוד שעה! תשקיע בעוד שעה! אלא שיהי' בבית אהבת תורה, שיהיה הרחבת מושגים, שזה דבר שמביא, זה גורם הכי את הצימאון ואת הסקרנות לדעת עוד. אם אנחנו הולכים כל הזמן רק על הנושא של תירגולים, אז כשיש קשיים יש לו פטור אנוס, אבל אם יש התעניינות ויש אווירה של הרחבת מושגים, יש אווירה של התעניינות - זה גורם רצון אמיתי.

הכרתי סיפור; שני אברכים המתינו בחדר המתנה בזמן לידה של נשותיהם, שניהם למדו, אחד למד כי הוא היה באמצע סוגיא, השני למד כדי שתהיה זכות ללידה קלה, מי אתם חושבים למד יותר? מי הצליח ללמוד יותר? זה שחיפש כעת זכויות אך היה לו כעת קשה להתרכז בלימוד, אבל זה שהיה עסוק בסוגיא, מה שהוא היה עסוק בסוגיא זה גרם לו ללמוד גם בכזה מצב, כי הוא יש לו בפנים רצון - ואת הסוג דבר הזה אפשר להנחיל בבית.

צריך שיהי' איזשהו פטפטת בבית סביב מושגים של תורה, מושגים של הלכה, ילד שרואה שיש לו אבא אברך ת"ח שכשיש לו איזה זמן פנוי הוא מתעסק, יש לו שם איזה נושאים שבזמן פנוי הוא מתעסק בהם, והילד יודע את זה, והילד רואה שהאבא מנסה לקושש איזה זמן פנוי כי יש לו איזה נושא חשוב שמעסיק אותו.

איך יכול להיות שיש קושיא, אבל הקושיא לא מטרידה? מה קרה?! אז יש קושיא מה קרה?! נשאר בקושיא, הקושיא לא מטרידה. עד כמה קושיא תטריד או לא תטריד, זה מאוד קשור לאווירה בבית סביב הרחבה והתרחבות, ואהבה של חכמת התורה ושל ידיעת התורה והבנת התורה, שזה דבר שאנחנו ההורים יכולים ליצור את זה בבית, וזה יצור התמדה טבעית, לא התמדה של חיובים, אלא התמדה שהיא מתוך אהבת החכמה. המציאות היא שלפעמים יש אפי' אברכים שלפעמים שואלים אותם; מה מענין אותך בלימוד? לא יודע, לא מענין אותי, אני אברך כולל, לומדים - אין לו שאיפות, אין לו התענינות, יש סיכוי לצאת ת"ח בכזה צורה?!

מגיע ר"ה לדבר על שופר; מה זה נשימה אחת? מה זה שתי נשימות? אבא שמדבר ע"ז זה גורם לילד גירוי שזה יענין אותו - זה לא שהוא כעת הולך לעשות קורס לילד שלו, אבל זה נושא, נושאים הלכתיים, נושאים בלימוד, זה סוג דברים שיוצרים צימאון ויוצרים סקרנות, יוצרים הרחבה ויוצרים צימאון, וזה דברים שמעודדים באמת עוד התמדה. אבל להתעסק בחיובים, שתלמד עוד שעות, זה לא, כי צריך גם איזשהו זמן להרפות, הלימודים בישי"ק ובחיידרים זה מבוקר ועד ערב, כמעט בלי שום הפסקה - לא בזה צריך לחפש את התוספות, אלא התוספות הם בדבר שדיברנו.