שו"ת חינוך 7

היה שאלה: בצהריים האמא ישינה והמעשה שהיה שהיה איזה דבר שהציק לילד, או שאחד האחים או האחיות לקחו לו משהו שיקר לו, או הציקו לו, משהו אמיתי, משהו שמתאים שזה יהי' איכפת לילד. אז היתה שאלה; האם באופן חד משמעי אמורים לדרוש מהילד שהוא לא יבכה והוא לא יעשה כעת כמו שהוא עושה בזמנים אחרים כשקורה כזה דבר, כדי שלא להפריע לאימא מהשינה, או שלא. כעת עשו לו עוולה שלפי הדרך הרגיל זה נורמלי שהוא כרגע יבכה ויהי' איכפת לו; האם אמורים לעצור אותו כיון שהאמא ישינה, או כיון שזה באמת דבר שבאמת עשו לו עוול, וזה דבר שבאמת מתאים לילד לבכות ע"ז ושיהי' איכפת לו, אז לתת לו לבכות ולהירגע, מה הדרך בענין הזה?

היתה עוד שאלה שהיא קצת קשורה לשאלה הזאת, ואולי נראה את זה ביחד: השאלה נשאלה על ילדים אפי' בני שנתיים שלוש; ילדים שרגילים להגיע לחדר ההורים בלילה, האם לאפשר להם את הדבר הזה, האם לסגור אולי את הדלת ולמנוע, או אולי הם מפחדים? צריך לתת להם את זה, או אולי זה סתם פינוק, מה הדרך הישרה בדברים האלה?

התשובה לשתי הדברים האלה, נצרף את זה ביחד; יש איזשהו בעיה קצת בדור שלנו, בדור שלנו נשים עסוקות מאוד בעבודה מחוץ לבית, והם לא תמיד מרגישות שהם מצליחות למלא לגמרי את תפקידם כאימהות. האימהות בדור הקודם היו יותר אימהות, היו יותר בבית, ויותר היה להם זמן להשקיע בילדים. הרבה פעמים בדורינו, האמא מהבוקר עד שעות אחרי צהריים היא בעבודה, וכשהיא חוזרת היא מותשת והולכת לנוח, ובעלה האבא שומר על הילדים כדי שהאמא תוכל לנוח. והנה קרה כאן המקרה שהיה שם איזה מריבה בין הילדים, ויש לילד סיבה צודקת לבכות, אז מה, אז אנחנו נעצור אותו כעת מהבכי כי אמא ישינה? אולי קצת אפשר לחשוב שיש כאן איזשהו אכזריות? למעשה כעת הוא סובל כי באמת רע לו, וזה בצדק כעת מה שהוא בוכה.

אבל האמת שראוי לדעת שכן ראוי לחנך ילדים, כן, אתה עכשיו תתאפק מלבכות כי אמא ישינה, זה טוב ומועיל לחנך ילד שידחה כעת את הענין גם למרות שהוא צודק, כי לאמא מגיע לישון. גם בלילה ראוי ומותר לחנך את הילדים שאבא ואמא גם צריכים לישון. אנחנו ההורים צריכים לדעת שזה לא בריא ולא טוב שילדים יגיעו לישון במיטה של אבא ואמא, יש איזשהו גבול! אבא ואמא לא אמורים להיהפך לאיזשהו איסקופה הנדרסת של הילדים, גם להורים מגיע לישון במיטה שלהם בנחת ולזכות להתרווח על המיטה, ולא שיהיו שם עוד ילדים ביחד איתם שם. למה לא להכניס לילדים מודעות כבר מגיל צעיר, שלא רק ההורים צריכים לתת לילדים, אלא גם הילדים צריכים ללמוד שלהורים יש גם איזשהו צרכים, ושיש להם זכויות?!

כפי הנראה הטעויות בדברים האלה מגיע מזה שההורים לא מספיק מרגישים שהם מעניקים לילדים במשך כל היום, ויש להם נקיפות מצפון שהם לא מספיק הורים טובים, ולכן הם מחפשים לתת לילדים איזה פינוק בלילה, שזה בעצם לא כדַי, והילד יכול להסתדר. זה מוכר בהרבה בתים שאין כזה מושג שילד בא לישון במיטה של ההורים, וההורים יש להם גם את הזמן שינה שלהם, והילדים שם גדלים בריאים, בלי שום מצוקות, והכל בסדר.

בכלל ראוי לדעת שיש הורים שהם סבורים שככל שהם יבטלו את עצמם ורצונותיהם לילדים, הילדים יותר יעריכו אותם. אבל האמת היא שההיפך הוא הנכון! כי אם ההורה מבטל לגמרי את האישיות שלו ואת הצרכים שלו בשביל הילד, הילד לא מספיק מרגיש ההערכה, כי הוא בכלל לא רואה מולו הורה שיש לו משהו מדיליה, ההורה הוא כאילו רק איזשהו היכי תימצי לדאוג לילד. ככל שהילד רואה שההורה הוא אדם משל עצמו ויש לו גם זכויות ואישיות ורצונות משל עצמו, ולמרות כבודו ומעמדו והרצונות שלו, הוא גם כן בטובו מעניק ואוהב ועושה בשביל הילדים, כך הנתינה של ההורים שהם מחשיבים את עצמם, זה נתינה של אדם חשוב, נתינה של אדם חשוב היא יותר נתינה לילד שהוא קיבל מאשר אם הוא קיבל מההורה שהוא כמו סמרטוט לילדים, זה סמרטוט בשבילו, ההורה הוא איזשהו כלום בשבילו, הוא לא מרגיש מספיק את הנתינה. ככל שההורה יותר חשוב ומכובד ויודע גם לדאוג לעצמו, וגם לדרוש את זה מהילדים שיתחשבו גם בצרכים שלו, כך גם הנתינה של הורה כזה היא נתינה יותר חשובה, יותר נותנת ערך ותועלת לילד, ובצורה הזאת גם להורה יש לו את הפרטיות ואת החיים שלו, וגם לילדים יש להם נתינה מהורים חשובים, שממרום גדלותם אתה מוצא את ענוותנותם שהם מעניקים ונותנים לילדים.

וצריך לאט לאט לגמול אותם מההרגל הזה, א"א בבת אחת, אבל צריך לאט לאט לגמול אותם מההרגל הזה. וגם הילדים יחפשו יותר עצמאות, הילדים לא צריכים להיות עם כזה סוג תלותיות, הם לא צריכים את זה, נפש הילד אינה צריכה את זה.

שאלה:

קשה לו כי ההורים השתכנעו שקשה לו, אם הם לא ישתכנעו שקשה לו, אלא הם יגידו לו; שהם נמצאים בבית, וזה בסדר. הילדים היום משעבדים את ההורים שלהם, וההורים מאשרים את זה, הורים נשאבים לרגשות של הילדים, לכל רגש של ילד, והורה צריך לדעת שרגש לא נכון של ילד הוא לא אמור להישאב אל זה, וכעת לרקוד לפי צלילי החליל של הרגש הזה, אם ההורה פסקא למילתא, הוא אומר לילד: "אני נמצא כאן, אנחנו כולנו באותו בית, זה בסדר, כל אחד בחדר שלו, גם אנחנו בחדר לבד ואתה לא נמצא, אנחנו מרגישים שאתה לידינו, אתה מרגיש שאנחנו לידך, והכל בסדר".

היתה עוד שאלה: ילד שהמצב הוא שכשהוא כועס, כשהוא נכנס לאיזשהו מערכת של עצבים, הוא עושה בלגנים, ויכול לעשות איזשהו שיבושים בסדרים, ולחסר דברים וכדו'. האם לעמוד עליו תוך כדי שהוא כועס שהוא יסדר את מה שהוא בילגן, או לחכות עד שהוא ירגע ואז לדרוש ממנו לתקן את הניתק לעשה, כמו 'לאו הניתק לעשה', שהוא יתקן את מה שהוא חיבל ועשה שם בלגן בתוך הכעס שלו והעצבים שלו?

התשובה לזה: שראוי לחכות עד שהוא ירגע, כי ככל שהוא ירגע ואז מבקשים ממנו, והוא רואה שיש מחיר למה שהוא עשה, וזה לא עובר כך, הוא יותר יפנים את הרעיון הזה שכשמתנהגים לא טוב צריכים אח"ז לפרוע את החוב, בשעה שהוא כעת טרוד בכעסו ובצערו זה לא זמן שהוא כ"כ יקלוט את הדברים בהשבה אל הלב. הילד כשהוא רגוע ויש לו הורים סמכותיים שבאמת לא מוותרים עד שהוא יסדר את מה שהוא פיזר, זה יותר יחדור לפנימיות האישיות שלו שצריך להתנהג כהוגן, כשמתנהגים לא כהוגן משלמים מחיר, כך מסתבר.

היתה עוד שאלה, שהשאלה הזאת מתחלקת בעצם לשתי שאלות, אבל יש באמת שייכות בין שתי השאלות: ילדה בת 8 היא לא יודעת להפסיד בכבוד, תמיד כשהיא ניכשלת במשחק, היא מתעצבנת כועסת ומתוסכלת, היא תפרוש מהמשחק באמצע. וכך גם בעוד ענינים, לא רק בעניני משחקים, גם בכל מיני עניני הקשר שבינה לבין חברות ובכל מיני ענינים בחיים, אם היא מצליחה היא שמחה מאוד, וכשהיא ניכשלת, וק"ו אם זה מול הצלחת אחרים, זה גורם לה תיסכולים ועצבנות ועצב, וכמה שמנסים להסביר לה ברוח טובה, זה לא עוזר, איך מטפלים בזה?

שאלה נוספת על אותה ילדה: יש לה אחות מבוגרת ממנה בשנה, ז"א היא בת 8 ויש לה אחות בת 9, וכל אחת משתי הילדות האלה כשלעצמם הם ילדות נפלאות ומצוינות, אבל ביניהם יש תמיד דברי ריב ומדון, מצה ומריבה, וחוסר פירגון ביחד. בעיקר אותה אחת שהוזכרה קודם, היותר קטנה, היא מקנאה בגדולה, וכמה שמנסים לסדר לה כמותה זה לא עוזר, היא כל הזמן מרגישה שזה כאילו על חשבונה. וההורים קצת תמהים; הרי היא יותר קטנה, למה היא לא מבינה שאחותה יותר גדולה?! וכמה שההורים משתדלים לא להבליט את הגדולה, זה לא עוזר, מה לעשות בכזה מקרה?

האמת היא ששתי הסיפורים האלה זה סיפור אחד. הרי אם היה המצב שכל הקושי של הילדה הזאת זה היה רק בריב מול אחותה, אז היה אולי מקום לחשוב, אולי יש להורים כאן איזה טעות באיזון של ההנהגה מול שתי הילדות האלה. אבל מאחר שאנו רואים שהמצב הזה קיים אצל אותה ילדה בת 8 גם בשאר הענינים וגם מול חברות, מסתבר מאוד שמה שקורה כאן, שהיא מפנקת את עצמה, אם נקרא לזה כך, והיא רוצה בחיים רק להרוויח, כי אצלה בחיים המוטו הוא שרק מרוויחים, היא ילדה תחרותית ורוצה רק להצליח ולהרוויח.

ראוי לדעת שילד שיש לו כ"כ חזק את התחרותיות עד שאם הוא לא מנצח, זה אצלו ממש כ"כ הפסד שגורם לעצבות ועצבים, צריך להיזהר לא לגַבות מידי את התחרותיות שלו גם אם הוא כן מצליח, ודאי שאם ילד מצליח צריך לפרגן לו, אבל לא לנסות לעורר את זה יותר, זה מספיק קיים אצל הילדה הזאת ענין התחרותיות, והתחרותיות יוצרת לה מספיק מתח גם בלי הגיבוי שאנחנו ההורים ניתן לה, אז אין ראוי שאנחנו ההורים נעורר את זה עוד יותר, לגרות את זה עוד יותר. לכן אם אמנם שבכללות על ההצלחות שלה לפרגן לה, אבל לא מידי ללבות את התחרותיות שלה, ולהיות ממש מרוצים כשקורה לה כישלונות. החיים זה הבית ספר הכי טוב, המציאות של החיים זה הבית ספר הכי טוב. זה נראה מתוך הדברים שההורים מנסים מאוד לרצות אותה, זה מצוי מאוד שהורים בסופו של דבר, אם יש ילד שהוא נוטה יותר לעשות בלגן, אז מנסים לפעמים יותר לרצות אותו, כי הוא יותר מבלגן, ואנחנו רוצים קצת שקט, ובמהלך הזה אנחנו בעצם עוזרים לילד ליפול עוד יותר, בזה שאנחנו מנסים לרפד לו, אלא ההורים צריכים להתנהג בהנהגה רגילה, והתיסכולים או העצבים שיש לה כשהיא ניכשלת, לא להתרגש מזה, ולא להישאב לזה, ולא מידי לרצות אותה, שהיא תראה שההורים מבינים שזה כך; כך זה בחיים, פעם אתה מצליח, פעם מישהו אחר מצליח. כשילד נכנס לאיזשהו רגש לא נכון, אנחנו ההורים לא אמורים מידי להישאב לרגש הזה, ולנסות כעת איך להתעסק כעת בלהרגיע אותו, יש משהו שהמציאות של החיים תלמד אותה, היא תראה שהיום היא לא הצליחה והעולם לא נחרב, ולמחרת היא התאוששה והצליחה.

כעת, ההורים ראוי שהם ישארו מחוץ לתמונה גם בכל הנושא הזה של המריבה בינה לבין אחותה, הרי בכלל ראוי במריבות בין ילדים כמה שפחות להתערב, הילדים ילמדו להסתדר הם בינם לבין עצמם, וגם החלש ילמד איך להתמודד מול החזק ממנו. וככל שאנחנו ההורים נהיה פחות פעילים ושופטים ושוטרים במריבות בין הילדים, כך המריבות ילכו יותר ויפחתו, כי חלק מהמערכת של מריבות בין ילדים זה מתוך שכל צד גם מחשבן את התגובות של ההורים, והילד המוכה מחכה לגואל הדם שיגאל את דמו השפוך, וזה חלק ממה ששווה לו לקבל להיות קצת מסכן; עוד מעט יבוא גואל הדם, והמכה חושב כך, זה מערכת שלימה, ואפשר לעשות את המערכת הרבה פחות מורכבת כשההורים מחוץ לעסק, ושהילדים ישתכנעו שההורים מחוץ לעסק, זה פרטי לילדים, ויהפוך את הריב שלהם לנטו, והם ילמדו כל אחד את המציאות של השני ואיך להסתדר עם זה.

עכ"פ ק"ו כאן בנושא הזה, כשהילדה הזאת מידי תחרותית ולא מוכנה להפסיד, והיא קצת אפי' פורצת גידרות עולם, היא לא מבינה שיש לה אחות יותר גדולה, ודאל לא מן הראוי לגבות אותה יותר, ולא לחשוש שיקרה לה משהו. ודאי לתת הרגשה טובה בכללות שאר עניני החיים, אבל בדבר הזה להסביר לה את זה בצורה פשוטה; כך זה בחיים, לפעמים מפסידים, כעת אחותך הגדולה מגיע לה, וכעת לך לא מגיע, ולפעמים מגיע לך ולה לא, וכך הוא טיבעו של עולם, את לא יחידה בעולם. וכשהיא תבין שאבא ואמא לא נבהלים מידי מהכישלונות שלה, ולא מידי ממש נאלמים מהתיסכול והעצבנות שלה, לאט לאט היא תלמד את החיים שכך דרכו של עולם, שלפעמים מרוויחים לפעמים מפסידים, לפעמים יש יותר הצלחה לפעמים פחות הצלחה, וכמדו' שככל שאנחנו ההורים לא ננסה מידי לרצות אותה, ולא מידי להיבהל מהבלגנים שהיא עושה, לאט לאט היא תתאזן, והיא תלמד איך ראוי להתנהג, כך כמדומני.

היתה עוד שאלה: ילד בן 7 שנראה בכל מיני ענינים שמתחיל להתפתח אצלו נערוון, המלמד דיבר בחיידר שבאמצע הלימוד לא ליגוע בנעליים, ושמי שנוגע ילך לשטוף ידיים, אז זה הכניס את הילד לאיזשהו מערכת, אולי נגעתי אולי לא נגעתי? הוא בודק כל הזמן לרחוץ ידיים, או המלמד אמר פעם שצריך לנשק את המזוזה, אז מאז הוא כל פעם כשנכנס לחדר קופץ כדי לנשק את המזוזה, וגם אם הוא שוכח משהו והוא צריך רגע ליכנס לחדר, אז הוא לא שוכח לנשק את המזוזה בכניסתו וביציאתו, איך ראוי לנהוג בכזה מקרה?

ראוי לדעת כך; מצד אחד לא להיבהל ולחשוב שהנה הולך להתפתח כאן ילד חרדתי, ילד נערווזר, מי יודע מה יהיה? לא לעשות מידי עסק ולא להיבהל, אבל ההרגשה מצד שני צריכה להיות שצריך להיות נורמלי, ואם הילד כל פעם שהוא עובר בתוך ד' אמות של מזוזה הוא קופץ ומנשק זה הנהגה לא נורמלית, לא חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי. אומרים לו: תפסיק לעשות שטויות!

מה אנחנו מרוויחים בזה שאנחנו בעצם ממתנים אותו, ולא נותנים לו להקצין בדברים האלה שלכאורה מה בכך? אולי יש כאן מקום קצת להרחיב, נביא דוגמא; יש לפעמים אדם שמאיזשהו סיבה הוא נכנס לאיזה לחץ וחרדה, והוא מתחיל לפני השינה מידי לבדוק אם הדלת הראשית נעולה או לא נעולה, הוא בודק עוד פעם ועוד פעם, הרבה פעמים קורה שעוברים איזה ימים והוא פתאום אומר לעצמו; מה קורה איתי? זה לא נורמלי, מה אני בודק כ"כ הרבה?! ואז מה שקורה ששיכלו מתגבר עליו ואומר לעצמו; תפסיק לעשות שטויות! מה אתה מכניס את עצמך לשטויות כאלה שאתה בודק כמה פעמים את הדלת?! בדקת פעם אחת זה מספיק. מה בעצם קרה עם האדם הזה? קרה לו איזה מקרה של התרגשות שגרם לו להיכנס לאיזה פחד, והוא בודק, אבל כיון שבר דעת הוא באיזשהו שלב הוא פיתאום תפס את עצמו ועשה סטופ, עצר את ההנהגה הזאת וחזר למסלול הרגיל.

פעמים שהסיבה שהעסק ממשיך ומתפתח, והאדם הזה, בעצם הנערוין והחרדות שלו צוברים תאוצה ועוברים מענין לענין באותו ענין ושלא באותו ענין, עד שזה נהיה מצב חריף ושמצריך כל מיני סוגי טיפולים, זה יכול לנבוע מאחד מהשתיים; זה יכול לנבוע מזה שיש לו באמת בעיה אמיתית, של עניני חרדות וכפייתיות, ובאמת זה מחייב שזה יצריך איזשהו טיפול, ובאמת יפה שעה אחת קודם לעשות את הטיפול, לפני שדרגת הקושי שלו תצא מכלל שליטה, אבל הוא באמת בבעיה. אבל יש לפעמים שהסיבה שהנושא מתפתח אצלו זה בגלל שהוא לא היה מספיק בר דעת להבין לעצור את זה, ז"א שמצד עצם המציאות שלו, הוא לא היה ראוי להגיע עד בכדי להיות בסוף חרדתי וכפייתי ברמה חמורה שמצריכה כבר לפעמים טיפול תרופתי, לו הוא היה יותר בר דעת הוא היה עוצר את עצמו, אבל מתוך זה שהוא לא שם על ליבו את המידרון החלקלק הזה, זה גורם לו שבסוף הוא עושה שטייגן בחרדות ובכפייתיות עד כדי שהוא מגיע לפעמים לצורך בטיפול תרופתי, כעת במקרה הזה, הרי זה לא היה מחוייב המציאות לפי המצב האמיתי של עצמו להגיע לכזה מצב, רק לא היה לו את השופט בראש שלו, שיגיד לו; עצור! תפסיק לעשות שטויות.

כעת, ילד שהוא מתחיל להתנהג בהנהגות קיצוניות, הרבה פעמים מה שצריך רק שיהי' מישהו שיעצור אותו, ובהרבה מקרים אם יעצרו אותו בזה זה יגמר והוא יחזור לקו המיצוע והאיזון. לכן כשהורה רואה שילד מתחיל לפתח הנהגות קיצוניות; הוא כל רגע מנשק את המזוזה, או כל רגע חושש שהוא נגע בנעליים וכדו', מן הראוי לעצור אותו, לא מידי להיבהל, להגיד לו; אל תעשה שטויות, תתנהג נורמלי, מה שאבא ואמא לא עושים והת"ח רגילים לא עושים, אתה גם לא צריך לעשות, ואתה לא צריך לחשוש לזה כ"כ הרבה, סע הלאה. כי הרבה פעמים בעצם זה שההורה עוצר את זה, ועצם הדבר שההורים עשו לו סטופ, זה כמו האדם הבר דעת שהוא לא היה אמור באמת להגיע לפתֵּחַ את זה עד בלי שליטה, הוא עוצר את עצמו - אז פה היה גדול עומד על גביו שעשה את זה, ולכן ראוי לעצור את זה.

באותו ענין גם אותו שואל שאל: שהילד הזה בן 7 הוא התחיל להתנהג גם בשמירת עיניים בגינה וכדו', הוא הרי עוד לא שייך, הוא אפי' עוד לא מבין במה מדובר, אבל הוא כבר עוסק בשמירת עיניים, אז זה ג"כ איזשהו עניני נערוין שצריך להגיד לו; תתנהג נורמלי.

 אבל אותו הורה שאל בתוך זה עוד שאלה: עד כמה צריך להיזהר עם ילדים קטנים מללכת לגינה, שלפעמים יש שם איזשהו מראות לא טובות, וכאילו שמא הילד יראה, או שכיון שהילד עוד לא שייך לעניני יצה"ר אז לא צריך להקפיד בזה?

כמדו' שהנהגה רגילה, מה שהרגילות ש'יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב', והדרך ללכת לגינות וכדו', ולא צריך לעשות עסק מזה. לא ראינו שבתים של תלמידי חכמים נמנעים מעניני טיולים רגילים גם אם יכול להזדמן איזה דברים, ולא מדברים ע"ז בכלל, וילדים קטנים זה בכלל לא מעסיק אותם. לא נאמר שללכת לאיזשהו מקום שכולו לא טוב, ושבאמת לא הולכים לכאלו מקומות, אבל במקומות רגילים לא צריך לעשות עסק מזה, וחלק מהחיים זה ללמוד שקיים בעולם גם דברים לא טובים, ואנן בדידן ואינהו בדידהו, ולא לעשות מידי עסק ממה שלא צריך לעשות עסק.

יש כאן איזשהו שאלה, שזה דבר שבאמת קצת יכול להיות שזה נושא לא לגמרי ברור, ומסתמא יש מימינים ויש משמאילים, וזה נושא שקצת יראתי לפתוח את זה. אבל כבר כל פעם יש שאלות בנושא הזה, וההכרח לא יגונה, ויהא רעוא דאימא מילתא דתיתקבל. היתה שאלה כזאת: אנחנו נשואים 10 שנים, לא היה בבית מחשב, ולא חשבנו שיהי', לאחרונה קניתי מחשב לדברי תורה ורק לשימוש הזה, הילדה הגיעה מבית הספר עם איזשהו מצגת על פסח שני, חילקו דיסקים, ואפשר לראות את זה במחשב את הענין של קרבן פסח. נתעוררה שאלה; האם להראות את זה לילדים? זה מצגת חינוכית על קרבנות, וגם הילדה מקבלת מבית הספר סרטים של מסיבות, האם להכניס את זה למחשב ולהראות לילדים, או שלא, המחשב הוא רק לאבא לדברי תורה. וגם האמא לא מכירה בכלל מחשב, מה ההנהגה הראויה בענין?

היה הפעם עוד שאלה: זה נראה משפחה קצת מעניינת. ילד בן 10 יצירתי, תוסס מאוד, מוכשר, והוא גם מצייר, וגם יודע נגן, הוא אוהב מאוד חיות, והילד הזה הוא טיפוס מקורי ויצירתי, הוא לא לגמרי בסטנדרט של ילדים רגילים, ולא תמיד מסתדר לו עם המלמד, גם לא תמיד עם החברים קל, יש לו כנראה נפש של אמן כזה, הוא משהו מעניין. והוא מאוד רוצה לראות סרטי טבע על חיות, והוא טוען, ילד בן 10 והוא מדבר כאן כמו איזה מבוגר, שהוא מרגיש שזה יעשה לו שיחרור ופורקן על הקשיים שהוא עובר, לכן הוא רוצה שירשו לו לראות סרטי טבע על חיות. מה שהיה שם בסיפור הזה, האבא כל הזמן אמר; אבל אם אתה תראה סרטי טבע [סרטי טבע זה לא בכלל סרטים של איזשהו עלילה או משהו, זה רק מקרינים את המציאות הטבעית, כך אני הבנתי, שמסריטים מקומות בטבע שנמצאים בעלי חיים, את הברכי נפשי מקרינים ומסריטים ומראים את זה, זה מה שכתוב בברכי נפשי, לא איזשהו עלילה מצויירת אלא את הטבע כמות שהוא], האבא אומר: א- זה יהי' ביטול תורה. ב- שמא מסרט של היתר יראה סרט של איסור - זה נהי' טוצא'ך שלם שם בבית.

אבל יש כאן שאלה גדולה; המציאות היא שכולנו מכירים בתים ששם מחשב זה דבר רגיל. וגם ביודעי ומכירי קאמינא שיש בתים שלא רק שמחשב זה דבר רגיל, אלא זה גם דבר רגיל שיראו לילדים סרטים, ההורים מחליטים איזה סרטים, אבל סרטים מסויימים שההורים קובעים מראים את זה לילדים בשופי. ומוכר ילדים ובחורים שגדלו בכאלה בתים, יראים ושלמים, מתמידים ויראי שמים, ותלמידי חכמים, ממש לומדים גדולים, ובכלל אפי' לא עולה על דעתו אף פעם להקיש מילתא למילתא, ומתוך הסרטים שרואים בבית להתחיל לרצות אפי' דברים לא טובים, זה אפי' לא עולה על דעתם. וגם לא עולה על דעתם לעשות מהמחשב עיקר. זה איזשהו משחק לפעמים לשעות הפנאי בזמנים מסויימים, וההורים בבית קובעים גדרים לענין, לא בתור איזה פחד שמא יהי' ביטול תורה, או שמא יהי' איזשהו איסור, אלא מתוך הנהגה טבעית שיש איזשהו סדר יום, ושלא צריך מידי הרבה שעות למשחקים, יש זמן תפילה לחוד, זמן מנוחה לחוד, זמן שינה לחוד, זמן משחק לחוד, ומשחק לא אמור להיות רק במחשב, משחק הוא גם אמור להיות עם חברים.

 זה גם באמת חלק ממה שראוי להיות בסדר החינוך, גם בבית שנותנים את זה, שלא יהי' כל זמני המשחק והמנוחה רק בעניני המחשב, ילד ונער, וגם ילדה ונערה טוב להם שיהי' להם קשר עם חברה, מתוך העסק עם חברה הם לומדים דרכי מידות ואנושיות, ולהתחשב, וטקט של חיים, והתמודדויות, במחשב הוא איזהו כל יכול, הוא שולט על כל העולם, בנגיעות קטנות הוא מחליט מה יהי', הוא יכול גם לאבד את האישיות שלו אם כל עיסקו יהי' במחשב, אז בהחלט צריך לעשות סדר בענין.

אבל מתוך המציאות הזאת בבתים האלה המחשב הוא כ"כ רגיל, שאפי' לא עלה על הדעת, הילד אף פעם לא עלה על דעתו שכאילו יש איזשהו בעיה, וזה אמור לסחוב אותו לאיזשהו משהו אחר, ושזה יוריד משהו מערך התורה אצלו - זה אצלו דבר נורמלי.

גם היום יש פלאפון ופעם לא היה פלאפון, לרובינו יש היום פלאפון, אבל מי שיודע להשתמש בפלאפון בצורה נכונה אם רק זה לא גורם לביטול תורה, זה בסדר גמור, אבל מי שיושב על הפלאפון בסדר עם רטט, וכל רגע שם רוטט לו בכיס וכך הוא הולך, אז בטח שלאחד כזה הפלאפון מהווה לו פוקה ומיכשול, ויכול להרוס את כל הגדילה שלו, אבל מי שמשתמש בצורה מאוזנת זה רק מועיל לו. ובמציאות החיים היום כמעט מן הנמנע שלא יהי' מחשב, לפי מציאות החיים גם בעניני חידושי תורה. והנה אם בבתי ספר שלנו, אנחנו שולחים ילדה לבי"ס ששולחים שם מצגת, אם יש בעיה בזה אז אולי צריך להחליף בי"ס, אולי לעשות בי"ס אחר שלא ישלחו מצגת, הבי"ס ב"י שאנחנו שלחנו שלחו מצגת, ושלחו שם דיסקים של המסיבה, ואנחנו נקרין כעת לילדה שבעצם הבי"ס ניסה להכשיל אותך בלפני עיוור?! יש כאן משהו מנותק מהמציאות.

בעצם זה שההורים יצרו את החשש, אם היא תראה את זה בטח היא תראה דבר אחר, למה בכלל לחשוש שאם היא תראה את זה שמא היא תראה גם דברים אסורים, למה בכלל לתת לילד סוג הרגשה שזה מה שהולך להיות? למה בכלל לתת לילד הרגשה שאם אתה משחק במחשב זה ביטול תורה? למה אם אתה מדבר על שונאים ומחבלים ועץ וג' זה לא ביטול תורה, זה פחות יוציא אותו מהלימוד?! רק לראות ג'ירפות ונמרים זה יוציא אותו מהלימוד, ולהתעסק עם איזשהו משחקי מחשב זה בדיוק יוציא אותו מהלימוד?! המציאות היא שאם עושים לזה גבול וגדר, אבל לא בתור תקנות המחשב, שלא צריך לדבר ולהקרין בבית כל הזמן תקנות מחשב. כל דבר שהוא בצורה לא נכונה זה לא טוב, וודאי שהורים צריכים לעשות גדר בענין, זה לא אומר שכל יום, כל היום, אולי לפעמים להורים נראה שלא ראוי כל יום אז לא כל יום, אפשר לעשות ימי שישי, מוצאי שבת, או רק אחרי צהריים וכדו'.

מישהו כאן שואל; שיש סרטי עלילה, שיכולים להפריע לריכוז גם בשעת הלימוד בחיידר?

כל הורה לפי ענינו מי שכן רוצה להשתמש בזה, יחשוב איזה סוג סרטים, מה מתאים מה לא מתאים. לא יודע בדיוק, אני לא כ"כ מכיר את מהות הסרטים, אבל לפי מה שיצא לי לשמוע מכאלה שרגילים בזה, שכשמגיע הלימוד זה זז הצידה. וככל שהדבר נדיר מאוד, וזה דבר שהוא כאילו מחוץ בכלל למציאות, הילד מידי שקוע בזה, אבל כשזה בצורה רגילה ובמידה מבוקרת לפי הנהגה של הורים מאוזנים שעושים את זה במידה ובמשקל, כמו שגם כל עניני משחקים אמורים להיות במידה ובמשקל.

כמדו' לפחות אולי יש צד גדול שמה שאנחנו נמנע מהילד והילד מאוד רוצה, יש לו כאן מאוד מאוד קֵרוּב לענין, הוא יחכה כבר, הוא יגיע כבר למצב, הוא יוכל כבר להשיג את זה באופן עצמאי. כמו שלצערינו רואים הרבה כאלה שלא נתנו להם אף פעם לראות את זה, וכשהגיע השלב שהם יכלו להשיג את זה בכוחות עצמם, אז באמת לא הבדילו בין מותר לאסור, ובין טמא לטהור, והיתדרדרו הרבה, ואילו אלה שזה היה במהלך הרגילות, במהלך מסויים, כל בית יש לו את המהלך שלו, אבל כשזה היה במהלך מסוים שהילד לא הרגיש חנוק, אז הוא לא חיפש את זה, זה לא נתפס לו בכלל איזשהו צד שזה יגיע מהיתר לאיסור, זה בכלל לא עלה על דעתו, מה פתאום שהוא יגיע לאיסור?! בכלל לא עלה על דעתו הדבר הזה.

כעת, הילד הזה היצירתי הזה, הוא רוצה לראות סרטי טבע, הוא אומר שזה ירגיע אותו. לא מכיר בדיוק את המשפחה, אבל לפי סיגנון המשפחה, זה נראה משפחה מענינת כזאת. הוא צריך את הסרטי טבע האלה, בעצם זה יעזור לו לפתח את חוש הדמיון והיצירה שלו, ואם ההורים לא יקרינו לו שזה צרות זו לזו, ושזה שווה לתורה, אז לא רק שזה לא יהי' צרה לתורה אלא הפוך זה יפתח לו את הדמיון והיצירה, וכשהוא יגיע לשלב שהוא יקבל מתיקות בלימוד הסוגיא, גם שם הוא יגיד סברות מעניינות מקוריות ויצירתיות, כי הוא פיתח את החוש הזה, אבל ברגע שאנחנו סוגרים אותו, לא נותנים לו לפתח את המקוריות ואת היצירתיות וחוש הדמיון שלו, אח"ז גם אנחנו מדכאים כאן כוח שיכול להשתמש עם זה לתורה ולהרגשים בעבודת ה', ואין לזה שום הצדקה לעשות את זה, לכן עכ"פ זה בכלל לא פשוט הלשלול את הענין הזה.

אנחנו צריכים להיות פרקטיים לפי מציאות החיים, כמו שדיברנו שהרבה בתים זה קיים בצורה פשוטה, ולא כל הזמן באיזשהו בהלה ופחד, והדברים הולכים על מי מנוחות, עכ"פ מוצע כאן איזהו הצעה של השמועה הזאת במבט מסוים, והבוחר יבחר והחדל יחדל, ויש מקום לכל אחד לחשוב האם לקרב או לרחק, להסכים או לא להסכים.

היה עוד שאלה: ילדה בכיתה ז' יסודי, והתחיל כבר איזה פטפטת בכיתה לאיזה סמינר ללכת, למרות שאמור להיות משך שנה שאמור להיות לדון לאיזה סמינר הולכים, אבל כבר בכיתה ז' התחילו לדבר ע"ז. והיא כבר באה הביתה עם איזה החלטה לאיזה סמינר היא רוצה ללכת, וכבר היא החליטה שהיא רוצה ללכת לאיזה סמינר פלוני, ומתוך הדברים היה נראה שזה לא איזה סיבה אמיתית, אלא היה שם איזשהו רגע חברתי אופנתי לאיזה כיון מסוים, והיא באה ואומרת שהיא רוצה ללכת לסמינר הזה. וההורים אמרו לה שדעתם לשלוח אותם לאיזה סמינר אחר, ונהיה ויכוח גדול ואש גדולה בין הילדה להורים, עד שההורים החליטו לרדת מהנושא הזה לזמן אחר. ונפשם בשאלתם; איך נוכל להוביל את דעתינו ללא עימות? וה"ה בשאר ענינים איך נוביל את הדעה שלנו, ובפרט שלא יגרם בסוף חוסר שביעות רצון בסמינר אם ניכפה את דעתינו? כך שואלים ההורים.

דבר ראשון הילדה כבר רשמה לעצמה ניצחון מס' אחד בזה ששנה קודם היא הצליחה לגרור את ההורים שלה לויכוח על הנושא. מה בכלל הנושא שהיא חזרה מתלהבת שהיא לא הולכת לסמינר הזה והזה?! הייתי מציע להורים להיות אדישים, להתעלם מהנושא, מה יש בכלל לדבר?! עוד שנה נחיה ונראה, עד אז יפתחו עוד סניפים, או יפתח עוד סמינר, אני יודע מה יהי' עוד שנה?! כאילו הדבר החכם היה להתעלם בכלל כרגע מהנושא, אולי גם ההתלהבות הזאת זה התלהבות רגעית, שפריחתה זה קקיון דיומא, שמחר היא תבוא עם מצב רוח אחר, מה בכלל הם נגררו, הפכו אותה מיד לבר פלוגתא ונהיה שתי ברי פלוגתא לאיזה סמינר היא תלך, בזמן שזה בכלל לא נושא שעכשיו נמצא לפנינו.

ובוא נגיד, כשמגיע השעה שכן זה זמן שצריך להכריע בזה, מה לעשות? א"א להכחיש שיש הורים יותר מנהיגותיים וסמכותיים, וכשילדה תגיד שהיא מאוד מאוד רוצה את הסמינר, אז אבא שלה יגיד מצויין, את הילדה שלך את תשלחי לסמינר הזה כי הוא מאוד מאוד טוב, אבל את הילדה שלנו אנחנו שולחים לסמינר שאנחנו יודעים שהוא מאוד טוב, ובזה נגמר הענין - הורה סמכותי יודע לעשות את זה.

בסדר, אבל מה לעשות שלא כל ההורים הם כאלה מנהיגותיים וסמכותיים, והורה שאין לו את העוצמה הזאת, ולא תמיד ברגע אחד קונים את זה. והרי גם גיל הטיפש עשרה הוקדם, וזה גם כל הזמן הולך ומתקדם, וזה גם קשור בעצם לירידת הדורות של ההורים. מוכר וכמדו' ששמעתי את זה פעם שאמרו לר' ירוחם שאכשר דרא, אין היום עבדות, הוא אמר; אכשר דרא?! איתקלקל דרא!!! אין אדונים, ממילא אין עבדים, זה לא אכשר דרא, זה איתקלקל דרא, כך הוא אמר.

אבל אנחנו במציאות שלא כל ההורים יש להם כושר מנהיגות ולעשות פסקא למילתא, אז קודם כל בכלל ראוי, וזה יכול להיות אולי ראוי לכל הורה, גם ההורה המנהיגותי; להגיד שרוצה לשמוע; מה את אומרת? למה? ושישמע, כיון שיכול להיות מקרה שהיא צודקת. לא כל מה שאנחנו חושבים שזה טעות זה באמת טעות, לא כל מה שמתאים לנו שמתאים לילדה זה באמת אומר שמתאים לילדה עצמה, אנחנו צריכים אולי גם לבדוק את עצמינו, האם מתאים לנו שיתאים לילדה משהו, או מתאים לילדה מה שאנחנו חושבים. ויותר מן הראוי לכבד אותה ולדון בדברים, ובעצם זה שאנחנו מכבדים אותה ודנים על הדברים, לא דנים כעת שוה בשוה, אבל בוא נשמע, 'וירד משה אל העם', נשמע מה את אומרת, אנחנו רוצים רוצים לשמוע ולשקול, לא בתור איזה דיון בין חברים, ואנחנו ההורים רוצים לשמוע מה את חושבת, מה דעתך בענין, ואנחנו נשקול את זה, בעצם הדבר שאנחנו נותנים לה מקום להביע את הדעה שלה זה טוב. אבל אנחנו לא יכולים להיות בתרתי דסתרי, מצד אחד להתחיל להתווכח איתה ולא לתת לה בכלל מקום, ומצד שני אין לנו את הכוח להחליט וזה מגיע ריב גדול, ובסופו של דבר מה שאנחנו צריכים זה לפרוש מהריב הזה, ללקות כאן בכפליים. ומה יהי' בסוף כשנרצה את זה, אז עוד פעם יהי' ריב, למה נגיע בזה?!

לעומת זאת אם אנחנו גם דנים איתה ונותנים לה את הכבוד שהדעה שלה גם חשובה לנו, אנחנו רוצים לדון איתה, ומצד שני אנחנו לא שוכחים את חובתינו ומעמדינו כהורים, ואנחנו מנסים באיזשהו צורה לרצות אותה ולהסביר לה, ולענות לה על הדברים, בדרך כלל הורים חכמים ידעו איך לעשות את זה, גם אם הם לא ואין להם את הכוח ואת העוצמה הנחרצת, בדר"כ אם הם יעשו בחכמה הם יצליחו להוביל את הילדה לאן שהם ירצו, וזאת כמובן במקום שאחרי כל הדיונים הם הגיעו למסקנה שכן כדאי שהיא תלך לסמינר שהם חושבים. ולפעמים זה יכול להיות שהם יעשו איזושהי תעמולה חיצונית, ידברו עם מורה, ידברו לפעמים עם סבתא או דודה, כל מיני סוגי ענינים ליצור לילדה איזשהו עוד רקע לנושא, מעבר למה שהיא הגיעה שם עם איזה כמה חברות בכלל בלי שום קשר למשהו עניני, שנסחפה אחרי הלך הרוח בזמן שאנחנו מבינים משהו אחר, אנחנו יכולים כנגד זה גם ליצור רוח אחרת היתה עימנו כדי להוביל אותה לרוח שלנו.

אבל באמת צריך בענינים הללו סבלנות, ולא להישאב ללחץ, ולא להישאב כל הזמן לפי התיזמורת שהיא מנגנת, כי זה נותן לה בעצם עליונות, שאנחנו לא יוזמים מהלכים אלא רק נגררים אחריה ומנסים לריב איתה באיפה שהיא נמצאת, ואז ודאי שהמאבק שלנו רק הולך ונדחה. אנחנו צריכים להוביל מהלך, ולא רק להיות נגררים ולנסות לנהל מלחמת מיגננה, אלא ללכת גם על כיון שאנחנו יש לנו איזה אסטרטגיה איך להשיג את המטרה שאנחנו רוצים, וכל הורה לפי ענינו ולפי יכולותיו, ולפי דברים אחרים שהוא יכול כדי לגרום שתתחבר לרצונות שלו, אז כל אחד יעשה כחכמתו.

כמובן שא"א באמת להתעלם שאם עדיין היא מתעקשת מאוד מאוד חזק במרירות, אנחנו גם צריכים להיזהר מהחלק הזה, וכל מקרה לפי ענינו. בהחלט זה נכון שצריך גם לקחת על הדעת שלפעמים מנצחים בקרב ומפסידים במלחמה, שלפעמים כשכופים על נער או נערה ללכת למקום לימוד שהם מאוד לא רצו, אח"ז כל קושי שיהי' להם הם יפילו את האחריות על מי שכפה אותם ללכת לשם, וזה ודאי ג"כ שיקול נכון. גם אם הצדק הוא כך, אבל אנחנו צריכים להיות גם חכמים לא רק צודקים, ודאי שצריך להתחשב בדבר הזה הכל לפי הענין, זה בהחלט גם נושא שצריך לבדוק את זה ולראות תמיד את הקו האיזון באיך להגיע להכרעה בזה, וצריך ס"ד להגיע להכרעה נכונה.

היה עוד שאלה: ילד בן 9 מתעכב ומאחר אחרי החיידר, לפעמים שעה, שעתיים, פשוט חוץ לזמן, הוא מעל הזמן, יכול ללכת לפעמים לחבר הביתה, ואחרי שעתיים, וכבר כמעט קוראים למשטרה לחפש אותו. ההורים כמה שמדברים איתו; תבוא הביתה, אם תרצה ללכת לחבר יכול להיות שנרשה לך, רק תרים טלפון, והוא לא עושה את זה, הילד קצת רחפן אולי, וכמה שהם מזהירים ומזהירים זה לא עוזר. ההורים הזהירו אותו הרבה אזהרות, ואמרו לו אנחנו עוד נגיע לחיידר לקחת אותך, והיה באמת יום אחד שהאבא או האמא עמדו בשער הכניסה מהחיידר, וכשהוא יצא מהחיידר, פשוט באו אליו נתנו לו יד ולקחו אותו הביתה, היה לו באמת בושה גדולה מהחברים, אבל אמרו לו, אתה לא מבין להגיע הביתה, אתה צריך כנראה מורה דרך להגיע הביתה, אז אנחנו לוקחים על עצמינו לספר לך איך הדרך מהחיידר הביתה. הילד הגיע הביתה ובכה; איזה בושות עשיתם לי וכו' וכו', ומה שקרה שבעצם ההורים קצת היה להם נקיפות מצפון שהם ביישו את הילד, והילד הרגיש שלהורים היה נקיפות מצפון, שמתוך המשא ומתן עם ההורים כך היה ניכר, אז כמובן שאחרי איזה ימים הכל חזר לסורו, הרי הוא מרגיש שההורים עצמם בעצם בכלל הולכים לעשות תשובה על העבירות שהם עשו, שהם באו מהחיידר לקחת אותו.

אמרתי להורים, אתם דבר ראשון צריכים להחליט מה היא דרככם, אתם צריכים להיות עקביים. שימו לב! כבר עשיתם איזה מעשה טוב כדי לחנך את הילד, ואח"ז עשיתם חרטה ע"ז, נוּ אז מה אתם רוצים, איך זה יחנך אותו?! הוא הרי יש לו איזשהו רחפנות שגורם לו את מה שהוא עושה. אבל אם אתם הייתם עיקביים, ולא הייתם מתרגשים ממה שהוא בוכה, והייתם מקרינים לו; "זה את הוא דאזקת אנפשך! אנחנו היזהרנו אותך. עכשיו תדע לך! אתה רוצה לקבל עוד פעם את הבושות האלה, אתה יכול להשיג אותם עוד פעם בזכות, אם אתה מאוד רוצה עוד פעם את הבושות האלה, כדאי לך עוד כמה ימים לא להגיע, יהי' עוד יום יומיים שלא תגיע, אז אתה תקנה לעצמך עוד פעם את הבושות האלה, תבחר, יש לך את הזכות בחירה" ולהטיל עליו את האחריות לענין. ובאמת אם הם יהיו עיקביים ויעשו את זה למרות שזמנם קצר וכדו', אבל הם יודעים שצריך לחנך ילד, הילד יתחנך, אבל אם הם עושים ואח"ז חוזרים בהם, הם בעצמם לא ברירא להו, אין סיכוי שהילד יתחנך.

זה ודאי שאסור להשלים עם כזה מצב שילד יכול לאחר שעה שעתיים אחרי החיידר, זה ממש היפך כל סדר ומשמעת וחינוך, וגם הילד הרחפן הזה, אם הם יהיו עיקביים וישקיעו את זה שכשהוא מאחר הם מגיעים לקחת אותו, הוא ילמד את זה. לפחות שיטלפן, זה לא דבר שהוא לא יכול לעמוד בזה, אבל הם צריכים להיות בעולם ברור, ולא לעשות ולהתחרט אח"ז, ואז הילד עוד פעם חוזר לסורו.

עוד שאלה: ילדה בת חמש, התחילה לאחרונה לפתח פחד ללכת ברחוב לבד, כפי הנראה זה נהיה כתוצאה שהיא שמעה שאמא סיפרה לאבא איזשהו משהו מפחיד שהיה ברחוב?

דבר ראשון, כפי שאמרנו קודם, לא להיבהל מזה, ולא לעשות מזה מידי עסק, ולא להיות כבר כזה פרופסור גדול, הנה הילדה מתחילה כבר להיות חרדתית ואחריתה מי ישורנו, כי בזה שהילדה מרגישה שאנחנו מאוד מודאגים, ומאוד מולחצים מהענין, אנחנו בזה מקבעים אצלה, את המצב של החרדות. אנחנו צריכים לזרום איתה מעט מעט כרצונה, ובאמת בשלב א' ללוות אותה כדי להפיג את פחדה, ובאיזשהו שלב לעצור כמה מטרים קודם, ולומר לה; יופי הגענו לכאן, אז אני מסתתכל איך שאת הולכת, עד שאת מגיעה לבי"ס או לגן, ואני מסתכל איך שאת הולכת, יופי, וכך לאט לאט לגמול אותה מהדבר הזה. ואם אנחנו ההורים לא ניבהל ולא נעשה מזה מידי עסק, שהיא תרגיש שאנחנו ההורים מאוד מודאגים מה הולך להתפתח כאן, אלא אנחנו ברוגע ובנעימות מובילים איך להגמיל אותו מצד אחד, ומצד שני גם לא לחשוב שאפשר לעשות את זה בזבנג וגמרנו, כי כרגע היא מפוחדת, וגם אנחנו ההורים גרמנו לה את זה כי הפחדנו אותה.

ובאמת גם מודעה רבא להורים! חכמים היזהרו בדבריכם, הורים מדברים דיבורים שילד לא תמיד יודע איך לקחת את זה בפורפורציה נכונה, זה יכול לגרום לו להיכנס לחרדות, ההורים צריכים ליזהר ולשער בנפשם איזה סוג דיבורים תמימים הם יכולים לדבר, והילד שומע והוא כבר בדמיון שלו מפתח לעצמו פחד בענין, אבל עכ"פ אחרי שהעגלה כבר נכנסה לבוץ, אנחנו צריכים לראות איך מוציאים אותה, אם אנחנו לא ניכנס לאיזשהו סערה ודאגה, ואנחנו נלך נקרין ביטחון לילדה, ואנחנו נלווה אותה מצד אחד, ומצד שני נסביר לה ולאט לאט ניגמול אותה, אז התיקוה שבס"ד זה יהי' בסדר.

יש עוד שאלה, זה מהסוג שאלות שנשאלו הרבה פעמים: ילד בן 3.5 כשהוא רוצה משהו ולא מקבל הוא הופך עולמות, א"א להסתדר איתו, מה לעשות?

כמדו' שגם הילד הזה רואה כאן הורים לא מספיק החלטיים, והוא בוחן את ההורים איך להשיג את הרצונות שלו, ונראה לו שעוד רגע קט ההורים יכנעו ויסכימו לו, אז הוא מנסה להפוך עולמות, אבל כשהוא יבין שההורים החלטיים ויש דברים שלא, וכשהם אומרים לא, אז לא, שום דבר לא יזיז אותם מדעתם, ככל שההורים יהיו עקביים בזה, לאט לאט הוא יבין ש'רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא' (קידושין מ,ב).

צריך סבלנות לזה ולא להתעצבן, כשההורים מתעצבנים ונוצר מזה מערכת שלימה, אז זה נהיה כבר מטרה בפנ"ע כל המערכת הזאת, שהוא צועק, והוא מעיר את הישנים וכו', זה נהיה עסק וזה כבר נהיה בסוף מטרה, לא רק תוצאה. אבל שההורים יהיו בעולם ברור, ותהיה להם את הסבלנות לקבוע את הגבול, כיון שזה לא ילך אם כעת כשהם לחוצים, אז ניתן לו, ואז הוא יודע שהוא כן משיג, שהלא שלהם, זה לא לא אמיתי וכדו', וזה עוזר לו בעצם לנסות להבין שכאן כל דאלים גבר, ואם אני אהיה יותר אלים אני אתגבר עליהם.

אז עד עכשיו באותו ילד היה נושא של כל דאלים גבר בכוח, אבל באותו ילד יש גם בעיה של כל דאלים גבר בראיות, יש כאן עוד שאלה לאותו ילד, אותו ילד לא מבין; למה לאבא מותר לתת לו סטירה לפעמים, ואילו הוא לחבר שלו אסור לתת סטירה? אח"כ האבא שואל; איך אני אסביר לילד מה ההבדל? אותו אבא של אותו ילד כך הוא שואל. ז"א שהילד מבין שהכל דאלים גבר על אבא שלו יכול להיות בכוח, זה השאלה הראשונה. ויכול להיות גם בראיות; מה פתאום לך מותר לתת סטירה, בזמן שאתה עצמך אומר לי לא לתת לחבר סטירה? אותו אבא כנראה חושב שלילד בן 3.5 כל דבר צריך להסביר, אבל כמדומני שהילד הזה בן 3, לא שאל פעם את המלמד כשנתן לו פעם סטירה; למה אתה המלמד צועק עלי ונותן לי סטירה אם אני נותן סטירה לחבר? שם הוא הבין את זה, כי גם המלמד הבין את זה, המלמד היה ברור לו שכשהילד מתנהג לא טוב הוא מקבל סטירה, וכשהילד נותן סטירה לחבר הוא גם מקבל סטירה, אז המלמד היה ברור לו שזה כך, והמלמד היה ברור לו שהוא אמור לחנך את הילד, ושהוא מנהיג ובוס על הילד לחנך אותו, אז לילד לא היה שום שאלה, אבל הורה שחושב שצריך  לעשות מערכת הסברה לילד בן 3.5, למה ההורה אומר לילד מה לעשות ולא הילד אומר לאבא מה לעשות, שכאילו צריך להסביר את זה, זה באמת בעיה.

אז ההורה הזה דבר ראשון צריך לראות בעצמו שהוא הורה, ושהוא אמור להיות ברור לו שהקב"ה הפקיד בידו את בנו, לנהלו ולחנכו, והוא המחנך שלו, והוא המנהיג שלו, ואין כאן בכלל מקום לשאלה - אם ההורה יהי' ברור לו, הילד אפי' לא יהי' לו שאלה. עצם הדבר שהילד שואל את השאלה הזאת, זה מראה שההורה עצמו לא מרגיש את עצמו כהורה, אלא חי עם הילד כמו איזה חבר, אז מה פתאום באמת שאתה נותן לי סטירה, כשאתה עצמך לא מרשה לחברים לתת סטירה, ואתה גם חבר שלי?! [אמנם רעק"א כשהוא כותב מכתב לבנו הוא כותב שם: 'לידידי בני'. אבל ידידי בני, לא ידידי ולא בני, בסדר ידידי בני, אבל זה גם בני]. וההורה הזה שכח שהבן שלו הוא גם בנו, והוא רק ידידו, אז אם זה מה שמקרינים לילד, אז הילד שואל שאלה טובה, אבל כל הורה יודע שזה בני ולא רק ידידי, הוא מבין את המצב, ופשוט שהילד לא ישאל אפי' כזאת שאלה.