שו"ת חינוך 8

היתה שאלה: אברך יש לו הורים לו, לאשתו, הורים שהם בעלי אמצעים גדולים, והם נותנים לילדים הרבה מתנות ממש לא בצורה של רוח הבית, קונים להם מתנות צעצועים וכדו' במאות שקלים, גם כשהם מגיעים אליהם הביתה נותנים להם ממתקים בצורה ממש מוגזמת. וההורים הם גם ברמה רוחנית הרבה פחות מהרמה של הבית של הבן שהוא האבא של הילדים. והוא חושש; האם זה לא ישפיע שלילית על הילדים מה שיש להם אצל הסבא והסבתא דברים שאין להם בבית? והאם זה לא יכול לגרום להם שהם ירגישו; שדוקא אצל סבא וסבתא שהם פחות חרדים לדבר ה' יותר נעים להם ויותר טוב מאשר בבית? כך הוא חושש.

התשובה היא: שזה דבר פשוט שאין שום סיבה שיהיה איזשהו השפעה חינוכית שלילית, מסבא וסבתא שהם ברמה רוחנית פחות מהבית של ההורים, כי ילד קולט שהמהלך שהוא אמור להעמיד את עצמו בחיים זה המהלך של הבית, כך זה בטבע הפשוט ילד מחובר למהלך של הבית. אצל הסבא והסבתא זה כעין טיולים, מעולם לא שמענו שהורים יחשבו נגיד; לא ניסע עם הילדים פעם לאיזשהו טיול או לאיזשהו דבר שיש להם הנאה גדולה, והרי המציאות היא שילד יותר נהנה מטיול מאשר בחיידר, שמא זה יגרום לו לא לאהוב את התורה, שהרי כשהוא בטיול הוא יותר ממה שכשהוא בחיידר, ופשוט שזה לא כך כי זה לא החיים, החיים זה לא טיול, החיים זה הזמנים הרגילים, וכך גם אצל הסבא והסבתא הילד מרגיש שזה לא החיים עצמם, הוא מגיע לסבא וסבתא זה כעין טיול, זה לא נתפס אצלו בתור איזשהו דרך חיים המציאות מה שהוא רואה אצל הסבא והסבתא, כי דרך החיים שנשרשת אצלו זה דרך החיים של הבית.

אם באמת ההורים שלו מקרינים חשש שמא הילד יסבור שהדרך של האידישקייט שלהם היא דרך קשה, ואילו הדרך של הראוותנות של הסבא וסבתא זה דרך שעלולה להשפיע עליו, אם ההורים כך יחששו וידאגו והילד מרגיש שכך ההורים חוששים, בעצם ההורים בצורה הזאת הם מלמדים אותו שאכן יש מקום חשש שמא הוא ילמד מהסבא והסבתא, ובאמת בכהאי גוונא יכול להיות שיש מקום לדאוג. אבל הרי אין שום סיבה לדאגה! ומוכר הרבה בפרט אצל ציבור של בעלי תשובה שיש סבא וסבתא חילוניים, וביודעי ומכירי הרבה אברכים ממש משלנו שיש סבא וסבתא חילונים ובקשר טוב, והם יודעים שכשהם מגיעים אליהם ההכשרים בסדר, הכל בסדר, ויש קשר מאוד טוב ואין שום השפעה שלילית.

הורה שמקרין לילד שלו; שמא כשילך איתו לטיול זה יפגום לו באהבת תורה, הוא מתחיל להסביר לו שתורה יותר חשובה מטיול וכדו', הוא באמת יכול להיות שהוא יצליח לקלקל את הילד שלו, אבל הורה שיתנהג באופן טבעי ויאמין בדרך שהוא מחנך את הילדים שלו, ולא ימנע ממנו טוב להולכים מללכת לסבא וסבתא או טיול וכדו', לא יהיה שום השפעה שלילית.

ראוי לדעת; מה שהורים לפעמים חוששים בכזה מקרה שמא אצל הסבא והסבתא בכאלה מקרים הילד ילמד להיות מפונק, ופינוק זה הרי בעיה! יש טעות מה זה פינוק; חושבים שפינוק זה אם לילד היה הרבה משחקים, או היה לו יותר שוקולד או פחות שוקולד. לא זה פינוק! פינוק לא המשמעות שלו אם לילד היה דברים טובים או היה לו דברים פחות טובים, לא זה המהות של פינוק. פינוק זה כולל כמה דברים; פינוק זה אם עושים לילד דברים שהוא יכול לעשות לבד, זאת אומרת מסדרים לילד את החיים גם בדברים שהוא אמור לעשות לבד, כל הזמן מסדרים ומרפדים לו את החיים, ילד כזה יגדל מפונק. פינוק זה ילד שלא חינכו אותו לקחת אחריות על עצמו, ילד שלא חונך לקחת אחריות זה פינוק. פינוק זה ילד שלא חינכו אותו לעמוד במשימות, לא דורשים מהילד לעמוד במשימות זה פינוק.

זאת אומרת פינוק זה אם לא הושרש בילד לקיחת אחריות על עצמו, מסדרים לו דברים שהוא אמור לעשות לבד, לא מטילים עליו משימות זה פינוק. אבל אם יש מצב שילד מאיזשהו סיבה הוא נמצא כעת אצל סבא וסבתא ויש שם דברים יותר טובים מאשר בבית, לא לזה יקרא פינוק, /שיהיה לו שתי עולמות?! שיהיה לו גם עולם הזה, שיהיה בריא, שיהיה לו כשהוא בא לסבא וסבתא יותר ממתקים, לא יקרה מזה שום דבר.

היה עוד שאלה: ילד בן 3.5 הוא אומר לאבא כשהאבא טועה; לא נכון אבא! הילד הזה בכללות הוא ילד טוב וצייתן. האם צריך לחנך אותו שלא סותרים את דברי אביו?

האמת היא שילד בן 3.5 עוד לא מבין, הוא לא מבין שבדברים האלה יש כאן איזשהו משהו לא בסדר, הוא אומר את זה בתמימות. רק אפשר כבר בגיל הזה למרות שהוא לא מבין, אם האבא יגיד לו; לאבא לא אומרים לא נכון, לאבא אומרים כך וכך. לא לעשות עסק מזה, לא להקרין לו שהוא חוצפן או שיש כאן איזה בעיה, אבל אפשר להרגיל ילד, כמו שיש כל מיני עניני חינוך בגיל קטן שהם בגדר אילוף ולא שהילד חי ומבין בדיוק את המשמעות של הדברים ובכל זאת אנחנו מרגילים אותו להנהגה ישרה, אפשר גם להרגיל ילד קטן שהוא ידבר בצורת דיבור מכובדת עם אבא ואמא. אבל לא להפוך אותו לחוצפן כי זה לא מגיע מחוצפה, רק בטבעיות להגיד לו לאבא לא אומרים לא נכון, מה שאבא אומר זה נכון, ואתה יכול לשאול שאלה, אבל לא אומרים לאבא לא נכון, ולהמשיך הלאה.

היה עוד שאלה: ילד בן 7 שכשמבקשים ממנו לברך ברכת המזון, הוא מרגיש כמו עול ומשא גדול, והוא ממלמל קצת בקושי עד נודה והוא מפסיק, מה לעשות איתו, האם לעמוד עליו שהוא יגיד את כל הברכהמ"ז, אולי הוא עוד לא הגיע לדרגה הזאת, מה ראוי לעשות?

התשובה היא: לעזוב אותו לנפשו, ולא לשים לב; מה הוא אומר? וכמה הוא אומר? ואיך הוא אומר? אפשר רק להגיד בסוף הסעודה; כעת מברכים ברכהמ"ז, ובזה נגמר הענין. המציאות היא שילד שרואה את אבא שלו ואמא שלו מברכים ברכהמ"ז, הוא במשך הזמן יברך ויורגל אצלו ענין החינוך. כשעומדים לו על הראש זה רק גורם לו אי רצון ובריחה ואין בזה שום תועלת, אפשר להגיד רק בסוף הסעודה; ברכהמ"ז, והוא רואה את אבא מברך, במשך הזמן הוא יברך, אין צורך יותר מזה. וכל המוסיף בזה גורע, לא לעקוב, אפי' אם הוא באמת לא יברך, הוא יהיה יותר מברך אם לא ישימו לב אליו מאשר אם ישימו לב אליו, בדוק ומנוסה! לא לעקוב, להגיד לו, אז הוא יודע שזה דבר חשוב, ובזה נגמר הסיפור.

היה עוד שאלה: ילד שאת אביו הוא מכבד, האבא הוא סמכותי והוא מדבר אליו בכבוד, אבל לאמא או למלמדים בחיידר הוא לא מכבד כראוי, מה ראוי לעשות בענין חינוך?

לפי המשמעות של השאלה היה נראה שמדובר בילד קטן וטוב, רק האבא יש לו איזשהו תקיפות שגורם לילד באמת לכבד אותו, ואיפה שהוא לא מרגיש את זה כך הוא פחות מכבד, הילד הזה הוא חי בעצם את הלפני הפסוק של "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ג), שבטבע הרגיל בן יותר ירא מאביו מאשר מאמו (רש"י שם) הוא עוד לא הגיע לדרגה של ההישוה לגמרי, כי הוא חי טבעי ובאופן טבעי; איפה שהוא רואה מולו סמכות חזקה הוא יותר מכבד, איפה שהוא רואה פחות סמכות זה עוד לא מושרש אצלו ענין הכבוד, וכנראה גם המלמדים שלו הם לא מספיק סמכותיים, ולכן הוא לא מרגיש מספיק לכבד אותם. זה ג"כ זה לא דבר שנובע מחוצפה של הילד שהילד הזה הוא חצוף, אלא זה נובע מזה שהוא באמת לא מרגיש, אצל האבא שהוא מרגיש את הסמכות שלו אז הוא מתנהג בכבוד, אבל אצל אלה שמתנהגים איתו יותר כמו חברים הוא לא מספיק מרגיש את זה.

ג"כ אפשר ללמד אותו שצריך לכבד אמא, ושהאבא יקרין לו שהוא מתכבד בזה שהוא מכבד את אמא, אבל לדעת שהסיבה הזאת היא לא נובעת מאיזשהו רעה ומשהו רע אצל הילד, אלא מעצם היותו מול הבדלי האופי בין אבא לאמא או בין האבא למלמדים זה גורם לו ליחס שונה, וזה דבר מאוד טבעי ואפשר ללמד ילד. עוד פעם! לא לעשות מזה עליהום גדול ועסק גדול, אבל להסביר לו שמלמד צריך לכבד ושאמא צריך לכבד, וזה יגרום לו לאט לאט להתרגל להתנהג בצורה טובה.

היתה עוד שאלה: ילד שלא רוצה ללכת לגן חיידר, לא רוצה להתלבש כשהוא צריך ללכת לגן חיידר, מה לעשות?

צריך לדעת; אין ילד שלא מוכן ללכת לחיידר, יש הורים שלא יודעים לקחת את הילדים שלהם לחיידר, כשההורים ברורים שהילד הולך לחיידר, יכול להיות שיום או יומיים יעמוד ויהיה איזשהו קושי, וכשהוא יראה מולו הורים ברורים שהוא הולך לחיידר, זה יהיה בסדר! זה נכון שלפעמים בהתחלה יש קושי לילד, צריך לתת לו איזשהו הרגשה טובה בענין, אפשר לעשות איזה רחמים בהתחלה, אבל בברירות שאין מציאות שהוא לא הולך לחיידר ואז זה לא יקרה כזה דבר. הילדים שעושים בעיות אם ללכת לחיידר הם לא ילדים בעייתיים, הם ילדים שההורים שלהם פשוט לא יודעים לקחת אותם לחיידר, וההורים צריכים כאן להבין שזה לא בעיה של הילד אלא כשהם יהיו ברורים וסמכותיים הילד ילך לחיידר, זה לא בעיה של הילד אלא ההורים לא מתנהגים בצורה הנכונה לילד שלהם.

היתה עוד שאלה: שכמדומה שכבר היתה פעם, אבל אולי מרוב שזה כפי הנראה יש בתים שזה קורה, אז אולי נחזור שוב; ילדה בת 4.5 שסיגנון התגובות שלה לאמא שלה זה בחוצפה ואגריסיביות, היא אומרת לאמא שלה; נוּ נוּ! היא מאיימת על אמא שלה; אם לא תרשי לי אני אקשקש על הדפים שלך! או אם לא תרשי לי אני אשרוט אותך עם קיסמים! והאמא נזהרת לא להתעקש איתה כדי שהיא לא תגיע לחוצפות, היא מבקשת מאמא שתכין לה חביתה, אז אחרי דקה היא אומרת לאמא; נוּ למה עוד לא הכנת את זה?

היה שם קצת דיבורים עם ההורים, והיה נראה שההורים חוששים שהילדים שלהם מידי רגישים והם יפגעו אם יעמידו אותם במקום, ממש זה היה ההרגשה של ההורים, הם חושבים שכל דבר שבעצם מחנכים ילד זה עלול לפגוע בו ולעשות לו איזשהו בעיה, וגם הרי ששמעו הרבה מאוד שאסור להלחיץ ילדים וכדו', וזה גרם להם לשכוח שצריך לחנך ילד.

ראוי לדעת! שבדברים האלה, רק נגיד בקצרה כי כמדומה שכבר דיברנו על זה כמה פעמים, זה נכון שהורים לא אמורים להתייחס לילד שלהם כאילו הוא איזשהו חפץ או איזשהו בעל חי שלהם, כי גם הורים אמורים לכבד את הילד שלהם. מה הכונה לכבד את הילד שלהם? כל ילד יש לו את האישיות שלו, וילד אמור להרגיש שהוא מוערך ואהוב ע"י ההורים שלו, ושהם נותנים לו ערך וחשיבות. לא לדכא את האישיות שלו, לא לבזות אותו, לא להשפיל אותו, לא להשתמש בו רק בשביל מה שעושה טוב להורים מבלי להתחשב במציאות של הילד, כאילו; להורים חשוב למשל שהילד יהיה חרוץ מאוד, ונגיד זה ילד שקשה לו להיות חרוץ, אבל להורה לא מתאים שהילד לא יהיה חרוץ, זה יוצר לילד מאוד קושי, כי הוא מרגיש שהוא כאילו איזשהו אמצעי לדאוג שיהיה נחת להורים, וההורים לא חיים את המציאות שלו בעצמו - זה מצב שלילי כאלה דברים.

אבל פשיטא שהורים אמורים לחנך את הילד שלהם, ולא זו בלבד, נגיד כמה סוגי דרגות שיש בזה: יש הורים שהצורת היחס בינם לילדים זה כמו יחס לחברים, רק הם עושים איזשהו עיסקאות עם הילדים, זה ודאי לא הדרך! הורים הם לא חברים של ילדיהם, רק הם מצליחים לעשות איתם איזשהם עיסקאות כדי לגרום להם לשתף פעולה.

יש עוד הורים שהם כבר עלו מכלל חברים, והם כן יוצרים גבולות לילדים שלהם, אבל הגבול שהם יוצרים לילד זה רק כעין היכי תמצי. זאת אומרת יש גבול שאם הבנק נסגר ב-1.00 אז כל אחד שצריך להפקיד כדי שלא יחזור לו הצ'ק הוא יודע שהוא חייב להגיע עד 1.00, מה הוא יעשה?! זה לא שהבנק הוא אדון עליו, אבל למעשה הבנק נסגר ב-1.00, אז הוא יודע שאם הוא לא יפקיד עד 1.00, הוא צריך לדעת מה הוא יעשה עם הזמן של הכולל, אבל יחזור לו הצ'ק, זה גבול בלי אדנות. יש הורים שהם רק כאילו איזשהו היכי תמצי ליצור לילדים שלהם את הגבולות הראויים, אבל אין להם כלפי הילדים איזשהו סמכות ואיזה רבנות, אין להם רבנות על הילדים, אבל גם זה לא נכון, אם כי זה דרגה כבר מעל הדרגה הקודמת.

אלא הורים הם כמו רבנים ומנהלים של הילדים שלהם! וכמובן שבכל גיל רמת הרבנות של ההורים היא לפי ענין הגיל; ככל שהם יותר קטנים הרבנות היא יותר קבועה היא יותר ברורה, ויותר ההורה קובע לילד מה הוא יעשה, וככל שהוא יותר גדל יש את השלב שהילד מגיע לעצמאות וההורה צריך קצת לסגת, הכל לפי הענין. אבל בכללות הורים הם כעין רב ומנהל ומנהיג של הילד, ולא רק כהיכי תמצי שהילד יעשה את הדברים הטובים או לא יעשה את הדברים השליליים, אלא הורה הוא רב ומנהיג.

לא מזמן; יום אחד בבוקר כשהלכתי ראיתי את ר' גרשון מטייל ברחוב ראב"ד, שאלתי אותו, אמרתי לו ששמעתי מכמה אברכים שהוא כמה פעמים אומר שהורים לא ילחיצו ילדים, אז הם חושבים שהורים צריכים להיות חברים של הילדים, כך הם שואלים כי הוא כל הזמן מדבר על זה, הוא אמר לי; מה, הם לא מבינים? הם לא ברי דעת? מה הקשר?! הם חושבים שאם לא צריך להלחיץ או להשפיל ילד הכונה להיות חבר שלו? זה פשוט! מה הנושא, צריך להגיד שהורים הם הקובעים לילדים שלהם?! אני רק מדבר הוא אומר; על מה שלא להלחיץ ולא לבזות את הילד, לא להשפיל את הילד, מה זה קשור לחלק הזה שהורה הוא אבא של הבן שלו, והוא המנהיג שלו, והוא כמו הרב שלו, ושהוא מעליו, והוא דמות עליונה מעליו?! זה דבר פשוט!!!

יש איזשהו שאלה שנשאלה: שזה בעצם נושא מאוד מאוד כללי, ואולי באמת בנושא הזה נוכל קצת גם משהו לדעת ברוח הזמן, ברוח הימים שאנחנו כעת שרויים בהם. מה המקום של רגש בעניני חינוך ועבודת ה' ועניני הנהגה, האם צריך להתעסק עם עניני רגש, האם צריך לעורר רגש, או אולי לנהל את הכל על פי שכל. ואם מנהלים את הכל ע"פ שכל אז עושים חכם ואז גם לא לוקח זמן, כשעסוקים ברגש מספיקים פחות כי הרגש הוא גם תופס משהו את הזמן של ההתרגשויות וההתפעלויות, ואילו אם מתקתקים בלי רגש הדברים יותר מתקתקים; הן יש פחות קשיים, אין דברים שקשה או קל, מה שע"פ שכל צריך לעשות עושים וכו'. האם יש מקום לרגש? או מה המקום לרגש? ומהי הדרך הנכונה בענין הזה?

הסטייפלר כותב בברכת פרץ בפרשת וירא, הוא כותב כך: "הנה בזמנינו כפי שעינינו רואות, גם האהבה וגם היראה הם אצל האדם בגדר כוחות כהים, אשר האדם עצמו אינו רואם ואינו יודע ערכם" - אהבת ה' ויראת ה' זה בגדר כוחות כהים, זה בתת הכרה של האדם שהוא לא רואה את זה והוא לא יודע ערכם. "ותוקפם של הכוחות הכהים הללו, הם לפי רוב מקנתם בעתים שונות, בהתפעלות ובהתבטלות לפניו יתברך, להרגיש מאוד כי הוא יתברך רם ונישא נורא מרום וקדוש לאין סוף. וכפי ערך ריגשות קודש הללו שזכה בהם במשך שנות חייו וביחוד בשנות נעוריו, כך נשרש בליבו כוחות כהים של אהבתו ויראתו יתברך, הכלל בזה; שלפי רוב קניניו בכמה עתים וזמנים להרגיש אהבתו ויראתו יתברך, כן נשארים הם אחר כך אצלו קנין בנפשו כוחות כהים חזקים. והמה קבועים בפנימיות נפשו, לא יראו לעיניים כמנהג הכוחות הכהים. וצריכים חיזוק הרבה להחיות הכוחות הללו, שלא יתקררו ולא יתבטלו חס ושלום במשך הזמן, ועיקר החיזוק הוא ע"י יגיעת התורה והמצוות לשם שמים והרבה סייעתא דשמיא", עכ"ל.

הסטייפלר כותב כאן שיש כל מיני רגשות שנשרשו בנפש, אפילו הם לא כ"כ ניכרים כלפי חוץ, והרגשות האלה הם בעצם קובעים את המדריגה של היהודי, המדריגה של היהודי היא בסופו של דבר כפי כמה הושרש בנפשו בכוחות הכהים שלו, אהבת ה', ויראת ה', אהבת תורה, וכל הענינים הנעלים והמרוממים של עניני עבודת ה'.

בעצם בלי רגש יכול להיות יותר הספקים ויש פחות מוגבלויות, אם העסק הוא בלי רגש בכלל. אבל בלי רגש אין חיבור לדברים, האדם פועל כמו רובוט, הקב"ה לא ברא אותנו שאנחנו רובוטים שמייצרים תפוקה. הוא היה באמת יכול לברוא אותנו בצורה רובוטית, אולי נוכל לייצר בסרט נע יותר תפוקה, אבל הקב"ה לא ברא אותנו כך, אלא כל המציאות והמדריגה של האדם היא תלויה ברגש שלו!

בוא נראה טיפה להתבונן במה שאנחנו מכירים! אנחנו מכירים למשל; יש חוגים בציבור החרדי שאצלם מאוד חזק הרגש והחמימות לעבודת ה', ויש מהם שהם יכולים להיות אפילו פשוטים ברמת התורה שלהם, או גם הם לא בעלי הלכה גדולים, אבל יש להם חמימות ורגש חזק בעבודת ה'. והולכים פעם ברחוב בליל שבת ושומעים כזה יהודי עושה קידוש, שומעים משהו, יש משהו חי, משהו חם, הוא חי שבת והוא חי קידוש, שומעים שם משהו!

רואים דבר מעניין! שהיהודים האלה בדרך כלל הם מצליחים להנחיל לילדים שלהם את הסוג אידישקייט הזאת - כי הסוג אידישקייט הזאת יש בה הרגשה, והילד מתחבר לסוג חמימות הזאת ולרגשות האלה, והוא גם נהיה כזה, ואנחנו רואים הרבה פעמים שאחד כזה, יש הרבה מהם שכשהם מלמדים בחיידרים שלנו אנחנו רואים בסוף שמהם הילד קיבל טעם באידישקייט, טעם ביראת שמים, טעם באהבת ה', כי זה קיים אצלם מאוד חזק, זה סיגנון אחד.

יש את הסיגנון שאצלנו יותר רגיל, נגיד; הקאלטער ליטווא'ק, מה זה קאלטער ליטווא'ק? קאלטער ליטווא'ק הוא לא חם ורותח, אבל לא שהוא לא מרגיש, הקאלטער ליטווא'ק הזה הוא כולו תורה, אין לו שייכות לעולם הזה, הוא חי חיים מאוד מרוממים, וחיים שהם ג"כ קשורים להרגשה, נגיד; הלכה תופסת אצלו מאוד מקום, יש לו חיות/ מהלכה, הוא בשביל הלכה יוותר על הרבה ענינים, והוא מרגיש נוח וטוב בצורה הזאת.

בוא נראה מה נשאר לנו לפעמים בהרגשה מלהכיר כאלה אנשים; נגיד; ר' אהרון קוטלר. אני רוצה לספר שתי סיפורים שאולי לא מוכרים על ר' אהרון, ר' אהרון היה כולו תורה, אש של תורה! אבל יש שתי סיפורים שכרגע נזכרו לי. היה פעם שמישהו שאל אותו; אם למחזיקי תורה כתוב/ שיש להם שותפות ויש להם כאילו הם לומדים תורה, ויש כל מיני חזלי"ם, והחפץ חיים מדבר על זה, שמי שמחזיק תורה יש לו את המעלה כאילו הוא לומד תורה, אז מי אמר שאני צריך ללמוד, אולי אני אלך להיות סוחר ואני אחזיק תורה? אז ר' אהרון אומר לו: עולם הזה איז גארנישט?! עולם הזה זה כלום לא?! כך זה היה התשובה שלו, עולם הזה זה כלום לא? שומעים כזה משפט מר' אהרון זה עושה משהו. ר' אהרון לא מבין; אתה לא מבין? תורה זה עוה"ז, בשביל עוה"ז לא צריך ללמוד?! עוה"ז זה הבל?!

או שהיה פעם שר' אהרון דיבר, הוא דיבר פעם ביקורת חריפה על איזשהו מישהו שהוא אחז שהוא צריך לדבר, והוא תקף אותו בחריפות ולא נתקררה דעתו, בסוף הוא אומר: "איז עם הארץ!" זה היה שיא הפיסגה של הביקורת שלו, סוף הביקורת שלו היתה אשטיק עם הארץ, כל מי ששמע את זה או קרא כזה סיפור, נכנס לו נתפס לו משהו, אם הוא קצת יש לו לב שומע נתפס לו משהו בהרגשה; מה זה עם הארץ! מה זה תלמיד חכם! מה הערך של תורה! זה גם דבר שהוא מישך שייך לרגש.

או בוא נשאל; מה אנחנו לומדים לעצמנו מההתמדה הנוראה של הרב אלישיב, אבל שמעתי איזה סיפור שזה סוג סיפור שכמדומה שהסיפור הזה מי ששמע אותו נכנס לו משהו לכוחות הכהים. אברך אחד שאל אותו: שיש לו אפשרות ללמוד איזשהו דפים מסויימים בש"ס או בהלכה שמקבלים מאיזה קרן מילגה גדולה, האם לעשות את זה או לא? אז הוא שואל אותו: בשביל מה, מה הענין שלך, יש לך בעיות בפרנסה שאתה צריך את זה? אז הוא אומר לו: לא, אבל אם אני ארשם לקרן הזאת זה יהיה מחייב. הוא אומר לו: מצות תלמוד תורה לא מספיק מחייב?! צריך כסף כדי ללמוד?! מצות ת"ת לא מספיק מחייב?! הוא לא הבין את השאלה! הלא הבין הזה את השאלה, טמון בזה משהו מאוד מיוחד, וכשהוא חודר לעומק השיתין הוא נותן לנו איזשהו מבט איך מסתכלים על תורה.

וזה יכול לתת לנו הרבה בכזה סוג הרגשה, אף שלשמוע את כל הסיפורים זה לא עושה לנו, כי אם אנחנו לא בדרגה הזאת או לא הצלחנו להגיע לדרגה הזאת זה פחות מלמד אותנו, אבל כששומעים איזשהו משהו שנתפס ברגש, זה יכול פתאום לפרוץ החוצה בזמן אחר, וזה מעלה את המדריגה של הבן אדם.

יש בתים, בתים בסיגנון שלנו, שהרבה עניני פרומקייט ודיקדוק הלכה הם כבר נעשו כמנהג אבותיהם בידיהם, ולא בחיות ולא בויתור, כי זה כבר דורות שנוהגים את זה. והמציאות היא שרואים שמצוי הרבה בבתים כאלה, שכיון שזה כבר לא חי ואין בזה את המעלה של 'חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה', שמי שלוקח על עצמו עוד מעלות וחומרות מעבר לגדרי הלכה זה מראה יותר על יראת שמים, כשכבר פשוט, החומרות הללו כבר פשוטות, הם כבר כעיקרי הדת, וכשהם כבר לא נעשים בצורה של חיות וחיבור עם רגש. מה שקורה ומצוי הרבה, הילדים גדלים והוא הולך ורואה ילדים מבתים מסוג אחר שלא עושים את זה, הוא אומר; מה זה מענין אותי?! והם פורקים את עול הבית, גם אם הם לא מתקלקלים אבל הם מזלזלים בצורה של הבית, ולמה? כי הדברים לא הועברו בבית בצורה עם רגש, עם חיות, עם שמחה, עם חשיבות לענין.

סיפר לי אברך ת"ח שהוא פועל באיזה ביהכ"נ קטן, הוא אומר שהוא לא היה רגיל לשמוע את כל סיגנוני התקיעות, מה שיש מקומות שתוקעים אחרי התפילה כל מיני סיגנוני שברים ותרועות, הוא לא היה רגיל בזה. שנה אחת הוא למד חזק הלכות שופר, ויצא לו שיש מעלה בזה, הוא ביקש אחרי זה מהבעל תוקע אחרי התפילה אם הוא מוכן לתקוע עוד כמה סוגי תקיעות, והוא תקע, אחרי זה הילדים שלו שאלו אותו; מה קרה? והוא סיפר; שהוא למד הלכות שופר והוא ראה כך והוא ראה כך, והילדים התרגשו מזה. שנה אחת לא היה את התקיעות האלה, הבן שלו שואל אותו; למה השנה לא היה את התקיעות האלה? הוא קצת שטיקל רב שם בביהכ"נ. אז הוא אומר לו; אני ביקשתי מהבעל תוקע, והוא אמר לי שהוא חלש, הוא מרגיש לא טוב, זה קשה לו, והרי זה לא מעיקר הדין, זה רק חומרא, אז לא מן הראוי לכפות עליו כשקשה לו, הוא אומר; שהוא מרגיש שהילד כבר למד גם את המעלה של זה, וגם את הפורפורציות. והוא אומר שהמציאות היתה שהילד התחיל, ילד קטן בכעין גיל בר מצוה, ילד בכיתה ח' או בתחילת ישיב"ק, הוא התחיל ללמוד הלכות שופר, והוא ביקש מאבא שלו שיקנה לו שופר והוא למד תקיעות, הוא שקוע בלימוד הוא לומד מצויין, אבל זה צורה שההלכה חיה אצלו, יכול להוציא בה דבר. יש כאלה שהכל אצלם רק מנהג אבותיהם בידיהם בצורה יבשה, ואין כאן איזה נדבה שיכול לחדש בה דבר, והרבה פעמים בצורה כזאת זה באמת לא ממשיך אצל הילדים.

אבל בוא נראה עד היכן הדברים מגיעים, יש איזשהו סוג סוגיא מופלאה בזה שלכאורה תהיה מובנת רק לפי הדרך הזאת שהבאנו. יש גמ' בברכות (ו,ב) "אמר רב זירא אגרא דפירקא רהטא" - אומר רש"י עיקר קיבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה, שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר לימוד, כך אומר רש"י. "אמר אביי אגרא דכלה דוחקא" - אומר רש"י אגרא דכלה; שבת שלפני הרגל שהכל נאספין לשמוע הלכות הרגל. "אמר רבא אגרא דשמעתא סברא" - אומר רש"י שהוא יגע וטורח ומחשב להבין את טעמו של דבר. "אמר רב פפא אגרא דבי טמיא שתיקותא". "אמר מר זוטרא אגרא דתעניתא צדקתא" - אומר רש"י שנותנים צדקה לערב לפרנסת העניים שהתענו היום. "אמר רב ששת אגרא דהספידא דלויי" - אומר רש"י להרים קול בלשון נהי ועגמת נפש שיבכו השומעים. "אמר רב אשי אגרא דבי הילולא מילי" - אומר רש"י לשמח החתן בדברים.

לכאורה צריך להבין; "אגרא דפרקא רהטא" - בני אדם רצים לשמוע דרשה מפי חכם, השכר הוא המרוצה?! מה מדובר, האם בבני אדם שלא מבינים כלום, הם לא יודעים את הדרשה, רש"י אומר שרק לאחר זמן הם לא יכולים להעמיד את הגירסא ולומר שמועה מפי רבם. אבל מה עם השכר תלמוד תורה של אותו זמן, זה לא טוב? הם לא למדו תורה באותו זמן? לאחר זמן הם לא יכולים להעמיד גירסא ולומר שמועה מפי רבם, אבל הרי הם למדו? האם הם לא קיימו מצות ת"ת בלימוד הזה, אז האגרא של השיעור הזה זה מה שהם רצו?

והדבר השני: "אגרא דכלה דוחקא". מה זה? שבת שלפני הרגל שהכל נאספים לשמוע הלכות הרגל. הרי הם באים לשמוע, ל' יום קודם החג הם באים לשמוע הלכות החג, אם הם לא היו מקבלים משהו מהשיעור הזה בשביל מה הם מגיעים, הרי כל מטרת הלימוד הזה בשבת של הכלה הזה, זה בשביל שהעם ידעו הלכות חג בחג, אז ודאי שלימוד ההלכות האלה נותן להם ידיעות, אז מה הוא השכר, הדוחקא, הצפיפות שיש בביהכ"נ?

גם מה שהגמ' ממשיכה הלאה: "אגרא דשמעתא סברא". אנחנו מבינים שלהיות משופשף בסברא זה דבר חשוב, אבל האמנם זה שכר הלימוד מה שהוא למד את הנושא עצמו והוא יודע את הדין, האם עצם מצות ת"ת זה לא עיקר? ורש"י לא כותב מצד שהוא נהיה למדן, רש"י כותב; שהוא יגע וטורח והוא מחשב להבין טעמו של דבר, השכר הוא על הטירחה, האמנם זה השכר של תורה, מה עם עיקר מצות ת"ת?

בוא נראה מה כתוב כאן; יהודי מקיים מצוות, יהודי לומד תורה, אז זה פשיטא שכל מצוה שהוא מקיים וכל תורה שלומדים יש בזה את מעלת המצוה, וכל עשה ועשה לפי החשיבות שלו, ומניעה מלאוין, ואי אתה יודע מתן שכרן של מצוות. ופשיטא שאנחנו מקיימים כל מצוה ומצוה ונמנעים מכל לאו, ומקיימים את כל פרטי ודיקדוקי כל התורה שעצם התורה חלק מהתורה זה ההלכה, ופשיטא שאנחנו מתקדמים לקיים את הכל, וכל דבר גם אם אנחנו לא מרגישים, כל מצוה שאנחנו מתעסקים בה עושה את שלה.

אבל כתוב כאן בגמ' אתה יכול לעשות מצוה שלימה, אבל מה שנשאר מזה למעשה כאן בעולם משהו שיעלה לך את המדריגה, זה לא עצם המצוה אלא איזשהו רגש שנתפס במצוה והוא זה שנשאר. יכול להיות שרצים לדרשה, אז ודאי באותו זמן הבינו את זה, לאחר זמן הוא לא יודע להעמיד הגירסא, אבל הריצה הזאת היא פעלה משהו בנפש, שהיא גרמה לו איזשהו אהבת תורה, איזשהו חיבור לתורה, איזשהו רוממות, והרוממות הזאת היא זאת שנכנסה בכוחות הכהים מה שהסטייפלר כותב, שזה בעצם קובע את המדריגה של הבן אדם יותר ממה שהמצוה עצמה עושה, אפילו יותר ממה שהמצות ת"ת עשתה עשה משהו בכוחות הכהים המרוצה.

או הדחקות הזאת, היה שם דוחק והזיעו, והיה שם איזשהו חויה של דוחק בשיעור הלכה של הלכות החג, והנה היה מצב שם שהיה חנוק והיה דוחק, ולא דוחק על עניני אוכל ולא על עניני כסף וזהב, אלא לשמוע דבר ה', הדחקות הזאת שהיתה שם היא זאת שנשארת, היה האגרא דכלה דוחקא.

גם בלימוד התורה, יהודי יושב ולומד ולפעמים היה לו שם איזשהו דבר קשה, והוא טרח והתייגע, וזה יצר לו איזשהו חיבור לתורה, שזה נכנס לו בכוחות הכהים איזשהו רגש של חיבור יותר מאשר מה שהלימוד עצמו היה, המציאות מה שהיה לו טירחה ויגיעה זה מה שנשאר לו.

אגרא דתעניתא צידקתא - הרי כתוב בגמ' שתענית גדול מהצדקה כי תענית בגופו וצדקה בממונו (סוכה מט,ב), אז איך יכול להיות שאגרא דתעניתא צידקתא, הצדקה שנותנים לעניים בסוף התענית? אבל הפשט הוא; התענית, המצב הזה שהוא צם והוא לא אוכל זה לא המציאות הפשוטה של הבן אדם, אדם בטבע צריך לאכול, אז יש מצוה של תענית ודאי אנחנו צמים. אבל מה שנשאר ברגש לפעמים מהתענית, מה שבסוף היום כשגם הוא היה רעב והוא נתן צדקה לעני שהוא ג"כ אין לו מה לאכול ואליו הוא נושא את נפשו, הוא נתן את זה בעצמו בסוף היום כשהוא גם היה רעב, הוא הבין כמה העני חסר לו שאין לו מה לאכול, שהוא יודע שמוכן לו כעת סעודה מוכנה, והוא הולך כעת ונותן גם לעני שיהיה לו ג"כ במה להברות את גופו אחרי התענית, נתפס לו כאן איזשהו רגש של 'נושא בעול עם חבירו' שזה מה שנשאר לו מהתענית הזאת.

אז פשיטא שחייבים לקיים את כל התורה כולה כלליה ופרטותיה ובלי קשר אם מרגישים או לא מרגישים, זה פשוט, אבל כתוב כאן סוגיא ערוכה שמה שנשאר בסופו של דבר ושזה בעצם מרומם את הבן אדם ומעלה את המדריגה שלו, זה כל פעם שנכנס איזה רגש, ואנחנו לא יכולים לדעת אף פעם איזה רגש יתפס.

לכן כשחושבים לפעמים, לפעמים יש הרגשה בדברים שהם לא שייכים למדריגה, יש לפעמים הרגשה מה נשאר בסוף מכל הר"ה והיו"כ, מה למעשה נשאר בסוף אם אחרי זה כשמגיע המעריב של אחרי נעילה הוא כבר שונה, ואך אם יום או יומיים יעמוד וכל אחד לפי ענינו, אבל מגיע איזה זמן שיש איזשהו כאילו הרגשה של 'לא נודע כי באו אל קירבנה'? צריך לדעת אבל שהמציאות היא; שלחיות את הימים האלה בהרגשות של הימים האלה זה עושה משהו לבן אדם, זה מכניס בכוחות הכהים של הבן אדם אצל כל יהודי לפי ענינו, אחד מתרגש מזה ואחד מתרגש מזה, איך שהסטייפלר כותב "שהאדם עצמו אינו רואם ואינו יודע ערכם, ותוקפם של הכוחות הכהים הללו הם לפי רוב מקנתו אותם בעתים שונים, בהתפעלות ובהתבטלות לפניו יתברך, להרגיש מאוד שהוא יתברך רם ונישא נורא מרום וקדוש, ולפי ערך ריגשות קודש הללו שזכה במשך שנות חייו, כך משתרש בליבו כוחות כהים של אהבתו ויראתו יתברך".

והדבר הזה הוא דבר שמקיף את כל מציאות החיים, וגם בבית בצורה של חינוך, כל אחד לפי הדרך שלו צריך לדעת; שאם אין רגש ואין משהו חי במהלך של החינוך, הרבה פעמים זה לא מצליח, הילד לא מתחבר לזה, זה לא מדבר לילד. לכן אנחנו צריכים לדעת שגם אם הרבה פעמים אנחנו מתעסקים בעניני מצוות בדברים שאנחנו לא תמיד מרגישים את המעלה של זה, ומה יצא לנו מזה בשעת מעשה, אבל כל אחד לפי ענינו אם הוא חי באיזשהו הרגשה, יש לזה השפעה שההשפעה הזאת היא מעלה את כל המדריגה שלו.

בוא נגיד אולי ממש רק עוד כמה משפטים, שיכול להיות טיפה קשור ג"כ לימים נוראים. ראש השנה זה מלכויות, מה זה מלכיות? יש כמה פיוטים ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, הרבה פיוטים שם על עניני מלכות, בוא ננסה אולי משהו טיפה, להרגיש טיפה שייכות לענין. והייתי דוקא רוצה להגיד משל מהמציאות של החיים הפשוטים מה שהיה: המציאות היא שכל מי שהוא מחובר והוא תלמיד של זקני וגדולי הדור, אז כשקורה איזשהו מצב שהיה איזשהו עירעור על הסמכות של גדולי הדור, מה שהיה בתקופה האחרונה, זה מאוד כאב לכל התלמידים שלהם ולכל מי שחי עם ההנהגה שלהם. ובכל שלב מהשלבים שהיו באיזשהו שלבי מבחן האם יפגע ההנהגה שלהם או לא יפגע ההנהגה שלהם, או האם באמת הציבור איתם או לא איתם, היה מאוד מאוד הרגשה ורצון של כל אלה שדבוקים ברבותיהם, שלא רק שהוא ילך בדרך רבו אלא שכבוד רבו יתגדל וכל הציבור ילך בדרך רבו, וזה הרגשה פשוטה שהיתה לכל הציבור, לכל ציבור וציבור שדבוק ברבותיו יש לו את ההרגשה הזאת ורצון מאוד, וצער אם זה לא כך.

אם אנחנו ננסה לחשוב כך גם על הקב"ה, זה "תמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך... ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים", זה הרגשה פשוטה לכל מי שיש לו שייכות למלכות ה'. הרי שיתרבה כבוד שמים בעולם זה הרי 'על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו' מהכבוד שמים של כבוד רבותינו, וכל מורא רבך זה נלמד ממורא שמים (אבות ד-יב), אז כמה אנחנו צריכים להשריש בעצמינו את ההרגשה ואת הצער על זה שיש כאלה שאין להם שייכות לכבוד ה', או לא תמיד גם אצלינו זה חי עד הסוף. כשקצת מתבוננים בזה וממשילים את זה למה שאנחנו מכירים במציאות החיים שלנו, אז זה כבר קל להרגיש את זה, קל להרגיש את זה שאנחנו באמת שייכים ללרצות את זה, ולרצות את המלכות של הקב"ה שזה בעצם עיקר הענין של ר"ה.

ורואים דבר מענין! הרי ידוע שר"ה זה ג"כ חלק מעשרת ימי תשובה, עשרת ימי תשובה מתחילם בר"ה, בר"ה בכלל לא מתעסקים בחטאים, את ה'חטאנו לפניך' אומרים בשקט, אז איפה התשובה, איפה התשובה של ר"ה, הרי זה עשי"ת, מהי התשובה של ר"ה? התשובה היא; שתשובה, עיקר תשובה זה התקרבות, זה לחזק את הקשר, להיות חסידים חזקים של הקב"ה, להתקרב לקב"ה, לשוב לקב"ה, תשובה במהותה בכלל לא קשורה לחטאים.

הארבעה שמתו בעטיו של נחש (שבת נה,ב) על מה הם עשו תשובה, הרי לא היה להם שום חטא? האמנם הם לא אמרו החזירנו בתשובה שלימה לפניך שלוש פעמים ביום? מה הם עשו בר"ה ויו"כ, הרי לא היה להם שום חטא? התשובה היא: תשובה לא קשורה לחטא, מהות התשובה בכלל לא קשורה לחטא, מהות התשובה זה התקרבות, ההתקרבות לקב"ה אין לזה קץ ותכלית וגבול לאהבה וליראה, כל אחד יודע שאיפה שיש רגש של אהבה אין לזה סוף, אין לזה סוף ותכלית. או רגש של יראה שהוא מרגיש אדנות והערצה, מי שמרגיש הערצה לרבו אין לזה קץ ותכלית, ויש מה להוסיף ברגש הזה ובחיבור הזה ללא שיעור, אין לזה שיעור בכלל. ובדבר הזה אין מצב של יהודי שאין לו מה להוסיף בעוד קירבה, כי כיון שאנחנו הרי קרוצי חומר, יש לנו את המחיצה של הגוף, אנחנו כל הזמן יש לנו מה להוסיף איך להסיר את המסך והמחיצות, כדי שהנשמה שלנו תהיה באמת דבוקה וקשורה לקב"ה באהבה ויראה וכל עניני תורה ומצוות ביותר שלימות, גם אחד שאין לו שום חטאים יש לו תמיד מה להוסיף, אין סוף לדרגות, אין דרגה שאפשר להגיד שזה כבר המיצוי המושלם.

וההבדלי דרגות האלה זה לא קשור לעוד עשיות, זה לא קשור לעוד פעולות או לעוד כמויות, זה קשור להרגשה! כמו שהסטייפלר כותב על כוחות הכהים שהוא אפילו לא רואה את זה, וזה בכל זאת משפיע על כל ההלוך ילך שלו, זה יוצר מדריגה אחרת, מדריגה יותר גבוהה, מדריגה יותר מרוממת; אפסיות העולם, חיבור לתורה ומצוות, ערכים נכונים, הסתכלות נכונה, מבט על פי תורה, זה דברים שיש להם ערך, ותמיד יש מה להוסיף בזה.

עוד זאת יש בענין התשובה; אחד מפרטי התשובה הוא גם שדרך זה שמתקרבים לקב"ה, אז הקב"ה אומר; אם אתה מתקרב אלי ואתה מתחרט על מה שעשית, אז אני גם רק מבקש לא מיתה ולא ייסורים ולא קרבן, מספיק שאתה מבקש סליחה ואתה רוצה לחזור אלי, אני סולח לך, זה 'עוד זאת' יש בענין התשובה, אבל מהות התשובה זה התקרבות.

וכמו שאבא שבנו מתנהג אליו לא טוב והבן לא שת ליבו לחזור לאבא, והאבא עד שהבן לא יחזור הוא לא יכול, כי הבן צריך להבין שהוא התנהג לא טוב, והאבא משתדל להמציא את עצמו. וכמו שכתוב בגמ' (יומא פז,א) שרב הלך ליד הטבח ההוא שהוא פגע בו שאולי הוא יבקש ממנו סליחה, הוא רצה שיהיה לו טוב לטבח ההוא. כך הקב"ה ממציא את עצמו באלול כי הוא מחכה לנו, זה ה"אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי" (שיר השירים ו, ג), כשאנחנו מגיעים הוא כבר נמצא, זה זמן שהקב"ה מחכה שנבוא אליו, והוא מחכה שנתקרב אליו ושנבקש סליחה, הוא רוצה לסלוח לנו, והוא רוצה אותנו, והוא צריך אותנו, אם אנחנו חיים את זה כך אז התשובה היא באמת קלה לנו והיא נעימה לנו, ובעזר ה' כולנו נחזור בתשובה שלימה!