חיפושדלג על חיפוש
בר עליוןדלג על בר עליון
תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

שו"ת חינוך 10

היו הרבה שאלות מחכימות, ולא יודע אם נספיק לדבר על הכל, ברוך ה' שיש עודף יש על מה לדבר, אבל הייתי רוצה לדבר על איזשהו שאלה שבאמת היא שאלה כללית, היא יכולה להישמע כשאלה מפחידה קצת, אבל אולי ננסה להתבונן מה באמת, ואדרבה נראה מה אומרים התלמידי חכמים על הגישה הזאת.

היה שאלה כזאת; מספר אחד שהוא שמע שעשו סקר באחת הישיבות החשובות והגדולות ביותר, ושאלו הרבה בחורים שאלה כזאת; אם הקב"ה נותן לך רשות והיתר שבוע אחד לחיות כגוי גמור, ובאותו שבוע את יכול לעשות מה שאתה רוצה, על העבירות שתעשה לא תענש, על מצוות שתעשה לא תקבל שכר, גם לא יהיה לזה שום השפעה על העתיד הרוחני שלך, כלום, השבוע הזה מחוץ לפרוטוקול, תעשה מה שאתה רוצה? כך עשו סקר בישיבה חשובה ושאלו את השאלה הזאת. ותשעים אחוז מהבחורים ענו; שהם מעדיפים לחיות כמו גוי באותו שבוע, ורק עשר אחוז אמרו אחרת, שאל השואל, השואל הוא היה אברך, הוא שאל איך מתמודדים עם כזה מצב, ומה אני יכול לעשות כדי שהילדים שלי בבוא העת אם הם ישאלו כזאת שאלה הם יהיו מהעשר אחוז ולא מהתשעים אחוז? עד כאן נוסח השאלה.

באמת השאלה הזאת נשמעת מפחיד מאוד שזה המצב, אבל בוא נתבונן בנושא הזה מכמה היבטים, ואדרבה נראה מה באמת נכון וישר בשאלה הזאת! דבר ראשון יש כאן איזשהו הסתכלות בכלל לא נכונה, כאילו אנחנו סבורים שבחור צעיר כבר צריך להיות בדרגה של שלימות כזאת שגם בלי ציוי ה' ובלי שום עניין חיובים הוא מעצמו ירצה מעצמו לקיים תורה ומצוות, והאמת היא שזה בכלל לא המציאות של בחור, גם אם הוא הגיע כבר לדרגה של 'משמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס' (אבות א-ג), זה הכל אבל כשיש ציוי מהרב, וגם בזה כשיש ציוי מהרב יש מיראה ויש מאהבה, אבל אם הרב לא דורש, למה שלא ילך בשרירות ליבו, אם הרב אומר אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אין לי שום ענין בדבר, למה שלא ילך לפי הרצונות שלו, לפי מה שבא לו ברצונות שלו, וכי בחור צעיר כבר אמור להגיע לדרגה של זיכוך החומר כ"כ עד שהחומר שבו נהפך לרוחני שגם בלי ציוי ה' נעשים כליותיו כשני מעיינות לקיים תורה ומצוות, ולקיים את התורה שעוד לא ניתנה בכלל כמו אברהם אבינו, מתי זה, מאיזה גיל בחור צריך להיות כמו אברהם אבינו שעד שלא ניתנה תורה מעצמו נעשים כליותיו כשני מעיינות והוא קיים גם הלכות עירובין, זה מה שאמור להיות בחור?!

מה באמת גורם לשיבוש הזה, שאותו אברך ששאל את זה היה כ"כ מזועזע שזה היה תוצאות הסקר, למה הוא היה כ"כ מזועזע? בוא נראה כמה נקודות; יש גמ' במנחות (צט,ב) אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ" (יהושע א, ח) - אדם רק קרא קריאת שמע שחרית קיים מצות תלמוד תורה. "ודבר זה אסור לאומרו בפני עם הארץ" - למה אסור לאומרו בפני עם הארץ? שלא יאמר בקרי"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת, אסור לומר את זה בפני עם ארצים, הם ינצלו את המאמר הזה להסתפק במועט ולא ירגילו בניהם לת"ת. "רבא אמר מצוה לאומרו בפני עם הארץ", אומר רש"י למה מצוה לאומרו בפני ע"ה? 'דסבר משום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה, אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול מאוד, ומרגיל בניו לת"ת', כך כתוב בגמ'. יש כאן מחלוקת אמוראים איך ראוי ההנהגה לעם ארצים, מה ראוי להגיד לעם ארצים, האם להגיד לע"ה; אתה יודע! מי שקורא קרי"ש שחרית וערבית הוא קיים מצוות ת"ת, מה זה יגרום לע"ה, האם זה יגרום לע"ה להסתפק במועט, או שזה יגרום לע"ה אדרבה, אם בקרי"ש הוא כבר יוצא עאכו"כ אם יוסיף.

מתוך דברי הגמ', אם כתוב בגמ'  שגם מי שאומר לא להגיד את זה הוא אומר שאסור לאומרו לע"ה, משמע אבל איך דרך ת"ח, מה צריך להגיד לת"ח או למי שהוא במעלה של ת"ח, אז זה פשיטא שצריך כן להגיד, כי ע"ה עלול לקחת את הרעיון הזה שקרי"ש סגי ולא ירגיל בניו לת"ת, אבל אחד שהוא במהלך של ת"ח פשיטא כך משמע בגמ', שהוא יגיד לעצמו אם משום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה אם היה עוסק כל היום כ"ש ששכרו גדול.

היום נוצר מהלך כזה בציבור שכביכול כולם חוששים שהם עם ארצים, וכדעת רבי יוחנן, שאם הם יעריכו דברים שהם לא מאוד מאוד גדולים זה יגרום להסתפק במועט, כך סוג האוירה הציבורית היום, ולכן נוצר איזשהו הסתכלות כללית בלב הציבור שנקודת זינוק והתחלה של מי שרוצה באמת לעלות ולהתעלות, זה מתחיל משלב מאוד גבוה, זאת אומרת אחד שהוא שומר סדרים והוא לומד ויודע ומבין ויר"ש ומתפלל זה כלום, זה עוד כלום, זה עוד לפני נקודת הזינוק, לפני עמדת הפתיחה, אם הוא משהו מעל, גבוה מעל גבוה, כל סוגיא יש לו קונטרס, או הוא אחד שממש אפשר לכוין שעון ממש, גם אם הוא לא מצליח להוציא קונטרס על כל סוגיא אבל אם אפשר ממש לכוין שעון על הסדר יום שלו באופן מושלם כ"כ זה אולי גם יש איזשהו מעלה, אבל פחות מזה זה עוד לא התחלה, כך זה טעות שנשתרשה ונתאזרחה בלב רבים, ומתוך זה שדרגה גבוהה כ"כ היא עוד לפני נקודת ההתחלה, אז איך יכול להיות שבסקר רבים יגידו שבמצב שאין להם חיוב אז הם בוחרים לחיות כמו גוי, זאת אומרת שלא יודעים את החלק הזה ש'יצר לב האדם רע מנעוריו' והחומר מושך לכיוונים אחרים, ואנחנו צריכים יראת העונש, וצריכים יראה, והרבה מוסר צריך, כמו שאנחנו שומעים כל הזמן כמה צריך ללמוד מוסר, כי באמת בלי זה זה לא עובד, ואנחנו חיים באיזשהו רמאות עצמית כאילו זה פשוט שהעסק אמור ליסוע מאליו.

ופה הדבר הזה הוא הרי לא שייך לגדר 'אינו מצווה ועושה', אינו מצווה ועושה אבל יש נחת רוח לקב"ה במה שהוא עושה, הקב"ה מרוצה מזה, להיפך הוא מתנדב לקב"ה, זה דבר שיש רצון ונחת ליוצרו בזה שהוא אינו מצווה ועושה, אז זה באמת ודאי שתשעים אחוז מבני הישיבות ודאי שיגידו שהם יעשו גם אינו מצווה ועושה, אבל כאן הרי הנושא היה על דבר שבאותו שבוע אין פרוטוקול, הקב"ה כאילו מתעלם מזה לגמרי, זה לא עושה לו כלום מה שתעשה, למה שבכזה מצב ההוא יחשוב שבעצם הוא לא אמור ללכת אחרי שרירות ליבו, מה יעצור אותו, ממה הוא קרוץ?! ממה אנחנו קרוצים?! אנחנו מלאכים?! אנחנו כבר אדם הראשון קודם החטא?! מה אנחנו?! ולהכיר את עצמנו זה אמור לעשות לנו איזשהו הרגשה לא טובה?! זה אמור לעשות לנו הרגשה טובה! ומזה אנחנו נדע להעריך כמה שוה הקרי"ש שחרית וערבית שלנו, וכמה שוה כל דקה תורה שלנו, וכמה שוה כל מצוה שאנחנו עושים, כי כל מה שאנחנו עושים הוא באמת נגד הטבע הפשוט של איך שהקב"ה ברא בנו, ואנחנו בונים בעצמנו מעלות עליונות כאלה שודאי שאנחנו במצב שאם אנחנו נדע שמשום קרי"ש נוטל שכר גדול כזה כ"ש שאם עוסק כל היום שכרו גדול, זה באמת צורת ההסתכלות הנכונה שמתאימה לת"ח, ולא להזדעזע מזה שאנחנו שומעים שאנחנו ס"ה קרוצי חומר, כאילו שחשבנו אחרת שאנחנו לא קרוצי חומר.

יש בנפש החיים בפרקים שלפני שער ד' הוא מדבר שם אריכות גדולה, ממש דברים חוצבים להבות אש! על האלה שמדברים שמי שלא לומד לשמה ויש לו עוד פניות שגורמות לו שהוא בעצם עובד את ה' מתוך כונות שהם שלא לשמה כמה שזה חיסרון, יש כאלה הוא אומר שמאד שוללים את מי שעובד את ה' שלא לשמה. והוא מאריך הרבה בסתירת דבריהם שזה לא נכון, שגם מי שעובד את ה' שלא לשמה בשביל כל מיני מטרות חיצוניות הוא ג"כ יצא ידי עיקר מעלת תורה ומצוות בכל עשה ולא תעשה ובלימוד התורה, הוא קיים את עיקר הדבר, ודאי שיש מעלות ודרגות הרבה יותר גבוהות, אבל את עיקר הדבר הוא קיים במעלה גדולה מאוד, הוא מאריך שם הרבה מאד, ובפר' ח' הוא כותב כך; שהאלה שחושבים שצריך שיהיה לשמה, לפעמים יוכל להיוולד מזה שאם יוכיחך אדם ויראה לך שאתה עובר על איזה דין ישיאך ליבך לא לפרוש מזה כל זמן שיראת המוכיח עליך, באמרך שאין כאן יראת אלוקים רק יראת אדם ויראה חיצונית, אתם שומעים! ר' חיים וולוזינ'ר מספר שיש בנ"א שמתוך ההשקפה המעוותת הזאת הם הגיעו למצב כזה; שגם אם הוא נכשל, הוא עובר על דין, הוא עובר ממש על דין, ומוכיחים אותו, הוא אומר; תשמע! אם אני כעת אקיים את הדין אני לא אעשה את זה מחמת יראת שמים, אני אעשה את זה מחמת יראת המוכיח, יראת אדם, יראה חיצונית, זה לא שוה, זה לא נקרא שאני עובד את ה', אז אני בינתיים אמשיך הלאה עד שתהיה לי יראת אלוקים וזה יגרום לי לא לעשות, זה הדוגמא הקיצונית שהוא טוען לאן אפשר להגיע מכזה סוג עיוות, שלחשוב שכאילו צורה של יהודי שהוא ראוי לאיזשהו הערכה והוקרה זה רק יהודי שהסיבות שהוא עושה את מה שהוא עושה זה רק מיראת אלוקים, אבל אם הוא עושה את זה מיראת המוכיח, יראת אדם, יראה חיצונית הוא לא שוה. והוא מיד אומר; אבל רבי יוחנן בן זכאי אחז לא כך, הוא אמר לתלמידיו "שיהיה מורא שמים כמורא בשר ודם" (ברכות כח,ב), והוא אח"ז מוסיף ומי לנו גדול מרב עמרם חסידא (קידושין פא,א) שנזדמן לו דבר עבירה והוא פתר לעצמו דרך בושה כדי לא ליפול, הוא לא מצא לעצמו צורה איך לו ליפול רק בדרך בושה, בדרך בושה הוא פתר והיה בסדר, הוא קרא נורא בי עמרם, והגיעו, ואמרו לו אתה עושה לנו בושות, ואמר: "מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי", ודרך בושה הוא נמנע מלחטוא, הוא לא מאריך כאן בנפש החיים אבל בגמרא שם כתוב שאח"ז כשיצא יצה"ר ממנו מרב עמרם הוא היה כמו עמודא דנורא, ורב עמרם אומר ליצה"ר 'חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך', עוד רב עמרם משתבח בזה שע"י בושה הוא הצליח לעצור את עצמו מחטא, כי המציאות של 'יצר לב האדם רע מנעוריו' יכול להביא סוג נסיונות גם לרב עמרם חסידא שאין לו שום יכולת לעמוד מול זה רק אם הוא יארגן לעצמו איזה בושה, ואם הוא עושה את זה אז זה בישרא שניצח נורא, כך כתוב בגמ'. כעת את הגמ' הזאת לפרש כך זה הנפש החיים מפרש כך, כי הוא מביא את הגמ' הזאת בתור סתירת אלה שחושבים שקיום תורה ומצוות חייב להיות רק מיראת אלוקים, ואם זה משלא לשמה אז הם אומרים; יושיעך ליבך שלא לפרוש מזה כל זמן שיראת המוכיח על פניך, באמרך שאין כאן יראת אלוקים רק יראת אדם ויראה חיצונית.

הרמב"ם בפי' המשניות מפורסם מאוד, הרמב"ם מתאר איך מגדלים ילד ונער לתורה, הוא אומר ילד קטן נותנים לו קליות ואגוזים כדי שהוא ילמד, אומר הרמב"ם והרי כל אחד מבין שהילד הקטן לא מעניין אותו הלימוד, מעניין אותו הקליות ואגוזים, רק הלימוד זה הצורה, הלימוד הוא האמצעי כדי להגיע למטרה שזה הקליות ואגוזים, זה המצב של ילד קטן, וכשהוא יותר גדל אומר הרמב"ם הוא כבר קליות ואגוזים לא מספיק לו, הוא צריך איזה מיני מטבעות, אבל עדיין מה המצב שלו, הוא רוצה והמטרה שלו זה המטבעות בשביל זה הוא מוכן לשלם ללמוד, אח"ז הוא אומר מיני בגדים, כשהוא יותר גדל הוא רוצה וכבר נותנים לו מיני בגדים ואז הוא לומד, אח"ז הוא אומר הוא גדל עוד יותר, אומר הרמב"ם שהוא לומד כדי שיקראוני רבי, ואל תחשוב שלימוד מעניין אותו, מעניין אותו שיקראוני רבי והתורה היא האמצעי כדי להגיע ליקראוני רבי, וכך צורת הגדילה של ילד ונער עד שהוא יגיע לאיזשהו מעלה שהתורה תיהפך אצלו למטרה, והיא לא תהיה רק אמצעי כדי להשיג קליות ואגוזים או מטבעות ובגדים או יקראוני רבי, ואותם שואלים היו בטוחים שבחורים צעירים כבר אמורים לאחוז בדרגה שהם כבר לא צריכים את היקראוני רבי, ולא צריכים כלום, וגם במצב שאפילו אין דרישה אלוקית הם כבר אמורים לקיים תורה ומצוות, זאת אומרת הרמב"ם בעצם מספר לנו כאן שאין צורה אחרת בכלל, אין צורה אחרת שזה יהיה, אי אפשר לדלג על השלבים האלה, מי שחושב שאפשר לדלג על השלבים האלה הוא מרמה את עצמו, או מרמה את הילד שלו, או לא יודע את מי הוא מרמה, זה רמאות, זה לא נכון, אין כזה דבר. והדבר הזה אם מכירים אותו באמת הוא לא גורם ירידה, או גורם אוֹי וי באיזה מצב אנחנו! הפוך זה אמור לגרום; שאנחנו בכזה מצב ואעפ"כ אנחנו כ"כ מתקדמים וכ"כ עולים ומתעלים, מאיפה היתה נקודת ההתחלה שלנו? נקודת ההתחלה שלנו היתה מכזה מצב פחות, ואנחנו מעלים את עצמנו למחוזות גבוהים כאלה, זה דבר שמאתגר! זה דבר שנותן סיפוק! ולא לחשוב שרק על איזשהו מעלה מיוחדת מאוד מגיע לי מי שברך ע"ז, מגיע מי שברך על כל, על קרי"ש שחרית וערבית מי שברך גדול מגיע, שכר גדול מאוד מגיע לי, כך כתוב בגמ'.

זה גם דבר שאנחנו צריכים לדעת את זה, בחובת הלבבות בשער הבחינה הוא כותב, הוא מתאר שם כל מיני תכונות וטבעים שיש באדם ובעולם ובחי ובצומח, וכמה חסד ה' וכמה חכמה טמונה בכל המציאות מה שיש בעולם, הוא בוחן שם כל מיני דברים שיש בעולם לראות את המה רבו מעשיך ה' איזה דברים מופלאים שיש, בפר' ה' משער הבחינה הוא כותב שם כך, אני קורא כאן מהלב טוב כי זה יותר מובן הלשון, הוא כותב: "התבונן במידת הבושה שה' נתנה רק לאדם" - רגש של בושה יש רק לבנ"א, זה אין לבעלי חיים, רוב הרגשות והתכונות שיש לבנ"א יש גם לבע"ח, 'מותר האדם מן הבהמה אין', גם לבע"ח יש, את רוב התכונות והמידות שיש אצל בנ"א יש גם אצל בע"ח, אבל מידת הבושה יש רק לבנ"א, "כמה גדולה חשיבותה, ומה רבה העזרה והתועלת שהיא מביאה, כי הרי לולי הבושה מבני אדם לא היו מארחים אורח, לא היו מקיימים הבטחה, לא ממלאים בקשה, לא היו גומלים חסד, ולא היו נמנעים מאף פשע, ועד כדי כך גדול כח הבושה שהרבה ממצוות התורה מקיימים רק מחמת הבושה, כי לולי הבושה רוב בני אדם לא היו מכבדים אפילו את הוריהם, וכל שכן בני אדם אחרים, ולא היו מחזירים פיקדון, ולא היו נמנעים מעבירה" - כך מתאר החובה"ל את המצב של רוב בנ"א, רוב העם היהודי זה המצב שלו. ומה הוא בעצם בא להגיד במציאות הזאת, אז זה מציאות נוראה, זה מציאות שבאמת מאוד מתאימה לפי המציאות של האדם, לפי המציאות של האדם של 'יסודו מעפר', ו'יצר לב האדם רע מנעוריו', הוא חייב את המחייבים האלה, הוא חייב את המחייב של בושה, בלי זה היה מצב נוראי.

אח"ז הוא אומר שם; אבל אתה יודע שזה נגד הטבע, איך יכול להיות שאדם מתבייש מבנ"א ואין לו בושה מבוראו המסתכל עליו תמיד, הרי הוא יודע 'עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים' (אבות ב-א), איך אין לו בושה מבוראו? אומר החובת הלבבות; שהקב"ה שלל בטבע את הבושה מהקב"ה, כי אם יהיה בושה מהקב"ה זה יקטין את הבחירה, זה כמעט יקח את הבחירה, בטבע היה צריך להיות בושה מהקב"ה, והקב"ה שלל את זה מאיתנו כדי שתהיה לנו בחירה. והוא כותב שיהודי שהולך לעבוד את ה' הוא בונה בעצמו בושה מהקב"ה, הוא מביא פסוקים ע"ז: "אֱלֹקַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹקַי פָּנַי אֵלֶיךָ" (עזרא ט, ו), 'בושו והכלמו בית ישראל מדרכיכם', הוא אומר; מי שיודע את גודל עבודת ה' המוטלת וכמה יש להתקדם ולא למעט בזה הוא לאט לאט בונה בעצמו בושה מהקב"ה. אבל אנחנו צריכים להכיר את עצמנו שאם פעם אנחנו מוצאים את עצמנו שבלי בושה אנחנו לא היינו מתנהגים טוב, אנחנו לא צריכים להזדעזע מזה, זה צורה של בנ"א, חובה"ל מספר לנו שזה צורה של בנ"א, אם אנחנו חיינו באיזשהו דמיונות או רמאויות עצמיות, זה לא סיבה שאנחנו ניפול ברוחינו מזה, ס"ה טוב שנכיר את עצמנו ונכיר את הצורה שהקב"ה ברא אותנו, ונדע שבהחלט יש לנו הרבה מה לעשות עם עצמנו, אנחנו מוטל עלינו איזשהו תפקיד לבנות בושה מהקב"ה.

ומעתה היש לתאר מה גודל מעלת אפילו ילד חרדי שהרבה ממצוות התורה הוא מקיים גם בלי בושה, גם בחדרי חדרים, אפשר לתאר איזה מעלה עליונה זה שכבר בו מגיל צעיר כ"כ, מגיל נערות כזאת נבנה בו כבר מהלך כזה שגם בחדרי חדרים הוא יקיים הרבה ממצוות התורה, אפשר לראות לפעמים ילד בן 3-4 עם סוכריה ביד, מישהו נתן לו, והוא קורא במרפסת לאמא שלו; אמא אנחנו אוכלים את ההכשר הזה? הוא שואל אם אוכלים את ההכשר הזה, מי היה יודע אם הוא אוכל את זה או לא אוכל את זה, אף אחד לא היה יודע, והוא שואל, מעלה עליונה מאוד, אם אנחנו לא נבין להעריך את עצמנו במעלות האלה אנחנו עושים לעצמנו חיים מאוד קשים, ראוי לנו להכיר את המעלות שלנו, להכיר את המציאות איך אנחנו נבראנו, ומהי נקודת ההתחלה, לא מהי נקודת ההתחלה האמיתית של עצמנו שחושבים שמבחינה פסיכולוגית תגרום לנו להתקדם, ושזוהי נקודה לא נכונה, אלא איך שכתוב בגמ', הרי בגמ' כתוב שאם זה לא עם הארץ הרי ראוי כן להזכיר ולהעריך כל מעלה קטנה, צריך להעריך את השכר גדול של קרי"ש שחרית וערבית, כי זה יגרום לו עוד יותר, כך זה בטבע הפשוט של מישהו שהוא במהלך של ת"ח, אנחנו הרי שייכים למהלך של ת"ח, לא למהלך של ע"ה.

בוא נראה עוד כמה היבטים ביחס לסקר הזה, ראוי לדעת ג"כ וטוב שנכיר את עצמנו! שלצעירים יש מאוד סקרנות כביכול להכיר מה קורה מאחורי הגדר, מה קורה בעולם האחר, מה יש שם, פעם אחת אני רוצה להכיר עד כמה זה הבל הבלים הכל הבל מה שיש שם, יש סוג סקרנות כזאת להרבה צעירים. ובאמת שהמציאות הזאת של הסקרנות הזאת היא מציאות קיימת ג"כ באדם וזה גמ' מפורשת, יש גמ' בסוכה (נב,א) גמ' מפורסמת מאוד, כתוב בגמ': "לעתיד לבא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים, צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה, הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכין ואומרים היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה, ורשעים בוכין ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה", כך כתוב בגמ'. הגמ' הזאת נשמעת איזה מדרש פליאה, לצדיקים היצה"ר זה הר גבוה ולרשעים זה חוט השערה, כך זה המצב? מה כתוב כאן? מבארים בזה וכמדו' שזה כתוב בבית הלוי כבר, מבארים בזה שהפשט הוא פשוט; הרי כשאדם יש לו איזשהו יצה"ר, שיש לו איזשהו רצון איזשהו התאוות איזשהו גירוי לאיזשהו משהו, זה נראה לו ממש שהוא הולך כעת להשיג, לא יודע איזשהו גן עדן התחתון הוא הולך כעת להשיג, וזה נראה לו שלוותר ע"ז זה הפסד נורא, הוא כולו כ"כ רוצה וכ"כ חושב מי יודע כמה  טוב יהיה לי לו אני אתן ליצה"ר את מה שהוא רוצה, כך ההרגשה של בנ"א, אבל הצדיק עוצר את עצמו הוא גיבור הוא מנצח את היצר שלו, והוא לא ממלא את תאוותו, איפה שזה לא בסדר הוא עוצר את עצמו, הוא הכיר את מידת היצה"ר בתור הר גבוה ונורא, איך הצלחתי לכבוש את ההר הגבוה הזה! כי בשעתו הנסיון היה נורא ואיום. והנה הרי רב עמרם חסידא הגיע למצב שהוא לא יכול לעצור את עצמו רק ע"י בושה, הוא לא הצליח לעצור את עצמו עם יראת שמים רק עם בושה מבנ"א, הוא קיים מה שרבי יוחנן בן זכאי אמר שיהיה 'מורא שמים כמורא בשר ודם' והוא לא הצליח בלי בושה, זה המצב של בן אדם, אז לצדיקים זה נדמה כהר גבוה. הרשעים שלא עמדו מול היצר ונתנו ליצר, הם אומרים; מה כבר יש כאן, אחרי שהם עשו מה יצא לי מזה, הם מרגישים את כל הריקנות, את כל התוהו ובוהו ואת האפסות ואת החור ואת התהום הנוראי של המציאות של עבירה, על מה מכרתי את החיים שלי, איזה נזיד עדשים קיבלתי, חוט השערה, איך נכנעתי לדמיון הזה, זה הרי הכל היה דמיון, חשבתי מי יודע מה זה, ראיתי והבנתי שכלום אין כאן, מאומה לא ישא בעמלו, בשביל כזה חוט השערה הפלתי והפסדתי את כל החיים שלי!!! אז רשעים נדמה להם כחוט השערה, רשעים בוכים היאך לא יכלנו לכבוש את חוט השערה הזה, הוא כבר קלט שזה חוט השערה, הצדיק עוד לא הגיע אף פעם להרגיש שזה חוט השערה כי הוא אף פעם לא מילא את תאוות יצרו, עכ"פ מבואר כאן בגמ' שהמציאות של צדיק שהיצה"ר אצלו זה הר גבוה, אז יש שם את הסוג יצה"ר; מה יש שם בהר הזה? פעם אחת לראות את ההר הזה.

אותם בחורים שאמרו שהתשעים אחוז האלה שאמרו שהם רוצים שבוע, אם היו מציעים להם; מה דעתך כל החיים לחיות כך או לחיות כמו יהודי? לא, ברור שיותר מתשעים אחוז היו אומרים לא, מה פתאום בטח שאני רוצה לחיות כמו יהודי, אבל יש סוג יצה"ר של סקרנות כזאת להכיר, ראוי לדעת שזה קיים, ולדעת שאנחנו לא אמורים להרגיש רע בזה שיש לנו יצה"ר, אבל אנחנו צריכים ויש לנו את הכחות לכבוש את ההר הזה, זה הר גבוה מאוד אבל יש לנו את הכחות לכבוש, ויש לנו לבכות מרוב התרגשות איך הצלחנו לעמוד בזה, אבל בשם ה' נעשה ונצליח.

עוד יותר, יש עוד גמ', יש גמ' (חולין קט,ב) שהגמ' אומרת: "כל מאי דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה, מה שהתורה אסרה היא גם התירה, אסר דם התיר כבד, אסר בשר וחלב התיר כחל", הגמ' מביאה שם עוד דוגמאות של עניני מאכלות אסורות, שאפשר, אתה רוצה דוקא לאכול דבר אחר, נסדר לך איזה שניצל סויה בטעם דבר אחר, תהיה רגוע, בסדר, תרגיש את הטעם, כך מפרשים; מה הרעיון הזה כל מאי דאסר לן רחמנא שרי לן כותיה? אתה חושב מי יודע מה יש שם! איזה גן עדן יש בבשר וחלב! עוד לא זכית אף פעם לאכול בשר וחלב, תאכל כחל, כחל זה דדי בהמה שספוג בזה חלב, תאכל כחל ותטעם טעם בשר וחלב ותהיה רגוע שאתה לא מפסיד שום דבר בזה שאתה לא אוכל בשר וחלב, כך כתוב בגמ'. אז הקב"ה עוזר לנו, אנחנו צריכים את העזרה הזאת, אז לא נחשוב שאם אנחנו צריכים כזאת עזרה זה אומר שאנחנו בבעיה, הקב"ה ידע את יצרנו זכור כי עפר אנחנו, והוא דאג לכך שכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כותיה, כדי שנוכל להירגע מול ההר הגבוה הזה, כדי לדעת שההר הגבוה הזה הוא בעצם חוט השערה וזה כולו דמיון, זה צורת הסתכלות אחת על הנושא הזה!

אבל באמת יש עוד התבוננות כמדו' יותר עמוקה בנושא הזה! בוא נראה; אחד שקיבל היתר ששבוע הוא יכול לחיות כמו גוי כפי שדיברנו, אין עונש על העבירות, אין שכר על המצוות, הקב"ה כביכול לא מתייחס לזה בכלל, אין שום עניין, אם אחד כזה יתנהג כעת בשרירות ליבו גם בדברים שהם בגדר משפטים, למשל הוא יגנוב וירצח וכדו' זה ודאי מראה שהוא אדם רע, כי הרי המשפטים הקב"ה הטביע את זה בטבע הנפש, שנפש היפה, עדינות הנפש ואדם שהוא טוב הוא לא מתנהג בצורה רעה, זה דבר שזה בעצם קיים בעצם המציאות של אדם שהוא טוב והוא לא רע, ממילא אם אדם שאין לו מוראה של מלכות הוא מסוגל להגיע לדברים פחותים שהם קשורים למידות מגונות מאוד ושהנפש סולדת מזה, אחד כזה הוא באמת אדם פחות מאוד, הוא יש לו מה לעשות עם עצמו הוא באמת בבעיה, אבל בוא ננסה לחשוב בדברים בחוקים במצוות השמעיות, למה תוקעין? רחמנא אמר תקעו! (ר"ה טז,א), אם רחמנא לא אמר תקעו, איזה ענין יש לתקוע, איזה ענין יש לא ללבוש שעטנז אי לאו דרחמנא אמר לא תלבש שעטנז, וכן ע"ז הדרך בכל עניני החוקים, אין באמת שום ענין לקיים איזשהו מצוה ממצוות התורה בדברים שהם לא קשורים למידות, שהקב"ה גם הטביע אותם בטבע האנושי הטוב שלא להיות כחייתו יער אלא להיות כצלם אלוקים שזה מוטבע בעצם הטבע, כל דברים שהם בגדר חוקים אין באמת שום מעלה וענין לעשות אותם מעבר לזה שזה רצונו יתברך, ואנחנו עבדי ה' ואנחנו מחוייבים לקיים את המצוות שלו, ופה יש אין סוף דרגות, יש מיראה ומאהבה ולשמה ושלא לשמה, אבל אין שום ענין באמת לעשות את זה אי לאו דרחמנא אמר - והרי במצב כזה כפי שדיברנו זה אפילו לא בגדר אינו מצווה ועושה, כי אין לקב"ה שום ענין, באמת שאין שום ענין, אין שום ענין בלי קשר לזה שאנחנו אדם יסודו מעפר ויש לנו יצה"ר, אין שום ענין באמת.

ומאיפה מגיעה הטעות שגרמה לכזה זעזוע לשואל שאיך יכול להיות שזה באמת המצב? פה יש באמת טעות גדולה מאוד, עוד טעות מאוד מאוד גדולה, שראוי לנו באמת ליתן לב על זה; המציאות היא שלצערנו הדעה הרווחת בלב רבים מאוד מבני הישיבות שכאילו כל המציאות של תורה ומצוות והלכה, מהות הענין זה בעצם איך אני מעלה את עצמי איך אני מתעלה איך אני מתרומם איך אני מתקדם איך אני משתדרג איך אני מצליח, זה כאילו המהלך, ובעצם הקב"ה והתורה הם בעצם חיברו לנו איזשהו עיצות לחיים איך תצליח בחיים ותתקדם בחיים, יש היום כל מיני קורסים וכל מיני ספרים איך אתה תצליח בחיים איך תצליח בחברה, גם אתה יכול להצליח בחברה גם אתה יכול כך גם אתה יכול כך, איך להתקדם בחיים, זה מאוד חשוב, וגם הקב"ה ברוב טובו העניק לנו את התורה כדי שאנחנו נוכל להתקדם ולהצליח בחיים!!! אז פה זה ממש מזעזע, אז אם לא מחייבים אותך אתה לא רוצה להתקדם בחיים?! אתה לא רוצה להצליח בחיים?! נשמע ממש מזעזע, האם אתה רוצה להתקדם ולהצליח בחיים בגלל שבלי זה תקבל מכות? אתה רוצה להתקדם ולהצליח בחיים כי אתה בוגר ואתה מבין שטוב לבן אדם להצליח ולהתקדם בחיים. אבל באמת שזה טעות גמורה! קיום תורה ומצוות אין ענינו התקדמות והתעלות והתרוממות, לא זה הנושא, קיום תורה ומצוות זה קיום ציוי ה', והשלימות האמיתי הוא הדביקות בו יתברך, אנחנו עבדי ה', אנחנו עובדים את הקב"ה, הוא אבא שלנו והוא מלך שלנו ודודי ורעייתי, יש לנו קשר עם הקב"ה, קשר מחייב, קשר של קורבה, וקשר של חובה, ומחמתו אנחנו עושים את ציויו, וזה נכון שכשאנחנו עושים את ציוי ה' אנחנו עולים ומתעלים עי"ז, ואנחנו מזדככים עי"ז, ואנחנו מתדבקים בו, ואנחנו מגיעים למעלות הכי עליונות, אבל אנחנו לא עסוקים בלעלות ולהתעלות, זה לא נכון, אנחנו עסוקים בציוי ה'. למעשה מה שקורה, שכשאנחנו עושים את ציוי ה', לימוד התורה, וקיום כל המצוות, ושו"ע ומשנ"ב וכו' וכו', אנחנו באמת גם עולים ומתעלים, אבל אנחנו לא עסוקים בלהתעלות, זה לא נכון, אנחנו עסוקים ברחמנא אמר, באנא עבדא דקודשא בריך הוא, בזה אנחנו עסוקים, ממילא אנחנו גם שמץ גונב לאוזנינו שכשאנחנו עושים את זה אנחנו עולים ומתעלים ומגיעים למעלות עליונות, אבל לא זה העסק שלנו - וממילא כשהקב"ה לא מבקש אין שום ענין בזה, כי אין בזה שום התעלות מצד עצמו מעבר לזה שהקב"ה מבקש את זה וזה עושה לו נחת רוח, גם בדבר שאין חיוב זה עושה לו נחת רוח, אבל בדבר שזה לא שייך, זה מחוץ למערכת שהקב"ה בכלל מתייחס לזה, אם יקרה כזה דבר ששבוע הקב"ה משחרר את כל הנושא, אין באמת שום עניין בזה, כי כל ההתקדמות וההתעלות והשידרוגים זה הכל אם זה רצונו יתברך, כי אחרת איזה שידרוג יש בזה ואיזה התקדמות יש בזה, שום דבר לא!

אולי רק הייתי מסיים בעוד איזשהו דבר, ג"כ הואיל ואתא לידן אימא ביה מילתא; אתמול גם הזדמן איזשהו בחור בן עליה, ממש שקוע מאוד בלימוד ועולה ומתעלה, הוא שואל; איך מתעלים ביראת שמים? אמרתי לו; שהחזון איש אמר שבחור בשנות הבחרות יש לו עשה אחד ולא תעשה אחד, עשה אחד זה מצות תלמוד תורה, ולא תעשה זה לא לדבר לשון הרע, זה מציאות של בחור, כך החזון איש אמר. מה הכונה בחזון איש, אין הרי לחשוב שהחזון איש התכוין שיש איזשהו פרט מפרטי הלכה שבחור פטור מזה, לא צריך לשלול כזה צד, אבל החזון איש בא לומר שמה שאמור להיות לבחור בראש שלו זה לימוד התורה, והחלק ממה שהוא צריך כן לעשות עבודה עם עצמו לימנע זה מענין לשוה"ר, כי לשוה"ר זה דבר שכולל בתוכו הרבה רוע ומידות רעות מאוד שמזה צריך לימנע, כי מי שמתעסק בלגנות אחרים זה השחתת המידות הכי גדולה, אז איך הוא יוכל ללמוד אם הוא עסוק ברוע ובמידות רעות של לשוה"ר, אז לכן זה כן מוטל עליו.

אבל בכ"ז מה כן הוא יכול לעשות ליראת שמים? אז סיפרתי לו שני סיפורים, אולי פעם הזכרתי את זה, וכמדו' ששוה אולי אפילו לחזור על זה; הרב שך הגיע פעם לבריסקר רב, הרי כידוע הוא היה תלמיד שלו, והוא היה באיזה פעמים שהוא בא לבריסקר רב והבריסקר רב הביא לו איזה שטיקל תורה שלו שהבריסקר רב כתב, שהוא רצה שזה יעבור את הביקורת של ר' לייזר, הרב שך היה ביקורתי מאוד, הוא רצה לדעת מה דעתו, היה חשוב לבריסקר רב לדעת מה דעתו של הרב שך על השטיקל הזה, והרב שך לקח את זה לידיו והתחיל לעיין בזה, וכל אותה עת שהוא מעיין בזה הבריסקר רב מרוכז ומסתכל על הפנים שלו, רוצה לראות על תנועות הפנים; כן מרוצה לא מרוצה, מבין לא מבין, הוא מסתכל עליו, מה עבר אז בין הרב לתלמיד בכזה מצב? הרב שך מרגיש כמה חשוב לבריסקר רב, האם הוא מבין את דבריו, האם הוא מקבל את הדברים, אם זה מובן אם זה לא מובן, אם זה קשה, תירוץ, ראיות, הרי אי אפשר לתאר איזה קשר של רב ותלמיד שעושה כזה דבר, שהתלמיד רואה כמה חשוב לרב, לרב כ"כ גדול, כמה חשוב לו, כמה הוא מקבל או לא מקבל, או מבין או לא מבין את התורה שלו.

או בזיכרוני כשהרב שך היה מוסר שיעור כללי, מסתמא זה ידוע, לא היה שם הרצאה של משך זמן השיעור, אלא כל כמה דקות שהוא היה אומר משהו, היה נהיה סערה כזאת וקולות וברקים ואש מתלקחת שהיו מתווכחים ודנים בדבריו, כך היתה הצורה, אם היה שקט הוא היה אומר; מה, אני מדבר טורקית?! מה אתם שותקים?! כך היה הצורה של השיעור. הרבה פעמים בשעה שהיה כך את הסערה הרב שך היה עומד על הבימה והיה מסתכל, וראו שהוא מתמוגג מנחת, אי אפשר לתאר! הוא מסתכל ורואה שהבחורים כל אחד מסביר לשני את מה שהוא אומר, יש נחת לרב גדול מזה?!!!

אז אמרתי לאותו בחור רק דבר אחד, כשאתה יושב ולומד תדע לך; שהקב"ה כעת פונה מכל עסקיו והוא מסתכל עליך, והוא נהנה מכל רגע ומכל מילת לימוד שלך, והוא שומע איך אתה מבין את זה, ואם יש לך קושיא תירוץ, ואין לך מושג איזה עונג יש לקב"ה בזה שאתה יושב ולומד! אין לך מושג, בכל תיבה ותיבה, ואמרתי לו; ואל תחשוב שאני אומר לך משהו מעצמי, תראה בנפש החיים שכך הוא מתאר והוא מביא חזלי"ם וגמרות, וכך הוא מתאר שכך היא הצורה שיהודי לומד תורה, אמרתי לו; אתה רק תמשיך לימוד, אבל תדע שזה כך! יהיה לך גם יראת שמים ואהבת ה', ויהיה לך את כל המעלות העליונות.

היה עוד שאלה שהיא ג"כ שאלה כללית, לא לגמרי נושא פרטי, אבל דוקא הואיל וזה כללי הייתי רוצה להקדים את זה, היה שאלה כזאת: אנחנו זוגות צעירים חדשים, ובמצוקת הדיור הקיימת לא נראה שנוכל לגור בבני ברק, אנחנו נצטרך לגור כנראה בערים רחוקות או באזורים מתחרדים, וזה מטריד אותנו שאנחנו נפסיד בחינוך הילדים כל מיני מעלות שיש כאן בעיר בממילא; צניעות, יראת שמים, קירבה לגדולי ישראל, מדברים בלימוד ברחוב, ובמקומות אחרים אין את הדברים האלה, איך נצליח לבנות בית בצורה שכאן בעיר קורה ממילא? עד כאן נוסח השאלה.

גם בזה ראוי לדעת כמה דברים, שכמדו' שיהיה תועלת בענין הזה גם למי שגר כאן, וגם למי שלא יגור כאן; יש גמ' מפורסמת בברכות (ח,א) "אמר רב חייא בר אבין משמיה דעולא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת ה'" (תהלים קיב, א), ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב "יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב), אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא, ואילו גבי ירא שמים וטוב לך לא כתיב ביה". זה גמ' מופלאה מאוד! שנאמרו על הגמ' הזאת כמה וכמה ביאורים מה כתוב כאן בגמ', אחד הביאורים שמבארים בספרים את הגמ' הזאת; מה הפשט גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים? הפשט הוא כך; יש יהודי שהמהלך בעבודת ה' שלו זה בא לו מצד עצמו, הוא לא קיבל את עניני קיום תורה ומצוות מאבותיו ולא מרבותיו ולא מהסביבה, הוא בבחינת מעצמו למד תורה, הוא נהנה מיגיעו, הוא הגיע לקיום תורה ומצוות ביגיע כפיך ביגיעה שלו עצמו, הוא עלה ונתעלה מתוך עצמו, הוא הכיר את בוראו, והוא נטה עול תורה ומצוות על שכמו, ועלה ונתעלה להיכן שהוא הגיע, אחד כזה היה צריך להתחיל את הכל מאפס, כי הוא לא נולד על ההר, הוא לא נולד כבר במצב שהרבה מעלות הם כבר בממילא אצלו, הוא כל דבר היה צריך להשקיע.

סיפר לי איזשהו אברך; שהוא גדל בבית פשוט מאוד, לא הקפידו שם על הכשרים באופן מיוחד, לא הקפידו שם על טילטול, הרבה דברים לא הקפידו, והוא מעצמו במשך החיים התקדם בהמון דברים מעניני דיקדוק הלכה, הוא אומר לי; אצלו זה מהלך אחר, מה שאצל אחרים זה פשוט אצלו זה היה 'נהנה מיגיעו', אצלו היה לו הרבה נסיונות כי הוא לא הוא הורגל מנעוריו לזה, ולא שהוא גדל בבית שהוא צריך לבעוט בבית, כי אבא שלו גם היה יהודי נכבד, אבל לא היה קרוב לעניני דקדוקי הלכה וכדו', למרות שהוא היה גם יהודי בעל מעלה אבא שלו, ואצלו כל הדברים היו בעבודה עצמית עם הרבה יותר נסיונות, זה לא דברים פשוטים אצלו, כל מיני דברים שאצל כאלה שגדלו או נולדו במקומות אחרים זה דברים פשוטים, אצלו הוא היה צריך הרבה עבודה בזה, והרבה פעמים הנהנה מיגיעו הוא עוד לא הגיע לרמות מאוד גבוהות, כי הוא צריך מאל"ף להתחיל ולבנות הכל לבד, כי הוא לא קיבל שום דבר בממילא.

אומרת הגמ': "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים" - מי שקנה הכל בקנינים משל עצמו אפילו אם הוא עדיין לא הגיע למעלה העליונה של זה שזה לא מיגיעו, שהוא ירא שמים מחמת שהוא קיבל מאבותיו או רבותיו או המקום שהוא היה שם, ואצלו הדברים נקנו בממילא, ושהנקודת התחלה של ההוא התחילה ממקום הרבה יותר גבוה, ולכאורה הוא כרגע בשטח במעלה יותר גדולה, כי הדברים שהנהנה מיגיעו היה צריך לעמול ולהתייגע, אצל הירא שמים הזה זה הגיע בממילא, הוא ינק את זה בחלב אמו את הדברים האלה, ונקודת הפתיחה שלו היא ברמה הרבה יותר גבוהה, ולכאורה הוא עסוק במעלות הרבה יותר עליונות, אבל הנהנה מיגיעו הוא 'בעל מעלה' יותר גדול, כי הוא קנה את זה קנין עצמי, ומבחינת העבודה שהוא עבד הוא עבד יותר קשה מהירא שמים, כי הירא שמים רוב מעלותיו הם מצד עצמם, ומה שהוא הוסיף על מעלותיו, אפילו שזה בדרגה גבוהה, אבל זה היה פחות עבודה ממה שעבד הנהנה מיגיעו, אז זה כתוב "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים".

ראוי לדעת! וזה דבר שרואים את זה בחוש, יצא להכיר הרבה בחורים מכל מיני מקומות נידחים, לפעמים מגיע בחור, אני שואל אותו מאיפה? הוא אומר מדימונה! ורואים בחור ספוג בתורה וביראת שמים, בעל מעלה עצום, כמעט שלא מוכר, אפילו 'במתא מחסיא דגיסי בהו רבנן' (קידושין לג,א), לא מוכר כאלה בעלי מעלה, הרבה יצא להכיר כאלה שגדלו דוקא במקומות שהם נהנה מיגיעו, הם הגיעו להכל, הם ראו דברים אחרים, אבל למעשה היה בית שבבית היה כנראה יראת שמים בסיסית, האבא איזה בעל מלאכה פשוט אבל כנראה היה לו איזה אמונה תמימה או משהו, והבן בן ישיבה עדין ואצילי בלי כל החולשות והבעיות והתופעות לואי מה שיש במקומות המרוכזים, בלי כל השטויות בראש, בלי כל הזיופים מה זה אידישקייט, מה זה עיקר מה זה טפל, אצלו עיקר וטפל זה רק לשבת ללמוד, לא שום דברים אחרים, לא ללבן ולברר דברים שלא בשביל זה הוא בא לעולם, ממש במעלה עליונה מאוד, זה דבר אחד.

זאת ועוד אחרת; שיצא להכיר הרבה אברכים שהם הלכו לגור במקומות אחרים, ושם היה להם הרבה יותר ביטוי, בבני ברק מה הוא נחשב?! הפוך, הוא כמו איזה גרגיר עפר! כי כאן כדי להיות חשוב בעיר מלאה חכמים וסופרים, הוא לא, אין לו ביטוי למעלות שלו לחשיבות שלו, ברוך ה' יש כאן גדולים מאוד, הוא מגיע למקום אחר, הכרתי הרבה כאלה שהם היו בחורים די פשוטים, הגיעו למקום אחר ופתאום הוא לא יוצא בלי חליפה לרחוב, כי הוא נקרא שם רב רבנן, ממש רב רבנן, הוא בתור בחור אף פעם לא היה לובש חליפה, היה הולך כך כמו אחד הריקים, שם הוא נהיה חשוב, הוא נהיה חשוב יושב ולומד, קיבל שם משרה באיזה מתיבתא, לא משנה כל אחד לפי ענינו, אבל יצא להכיר הרבה מאוד שהם דוקא עלו והתעלו דוקא במציאות שהם הלכו למקומות כאלה.

אבל בוא נראה עוד דבר נפלא מאוד מה שיש שם בגמ', מיד אחרי המימרא הזאת שגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים כתוב עוד מימרא ומאותו בעל מימרא: "ואמר רבי חייא בר אמי משמיה דעולא לעולם ידור אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה" (ברכות ח,א) כך כתוב שם בגמ'. אותו בעל מימרא שאמר ש'נהנה מיגיעו' מי שבעבודה עצמית, הוא יותר מירא שמים שקיבל את זה מרבותיו, אותו בעל מימרא אותו רבי חייא בר אמר משמיה דעולא אמר 'לעולם ידור אדם אדם במקום רבו, שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה' - זאת אומרת כך, אומר רבי חייא בר אבא שאל תסבור מתוך מה שאמרתי את המימרא הראשונה שגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, אז אולי כדאי להתרחק ממקום רבו, ואדרבה ילך למקום שיש יותר נסיונות ואתה יהיה לך נהנה מיגיעו, לא! אם יש לך אפשרות להיות סמוך לרבך תהיה סמוך לרבך, הנה כל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה, לכן כך; אם יזדמן לך, אם האלוקים אינה לידך שאתה צריך להיות נהנה מיגיעו, אל תחשוב שהפסדת, כי גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, אבל שאתה תבחור בזה לכתחילה אל תבחר, כי אדם לא צריך לבחור בדבר שיכול להיות בו איזשהו נסיונות, ואם בסמוך לרבו יש איזשהו צד מעלה בזה, אתה אל תבחר בדבר אחר.

אבל פה ראוי לדעת עוד דבר! וזה גם דבר שכמדו' שכבר הזכרנו אותו, יש כאלה שבאמת סבורים וזה גם דבר שהיה פעם אבל היום זה לא כך, מי שמכיר את המציאות יודע שהיום זה לא כך; באמת בדור הקודם מי שגר במקום של ת"ח, מי שגר ברשב"ם היה קודש הקדשים, ויצאו משם הפלא ופלא מי שגר שם, היום כולנו יודעים את המציאות, שיכול להיות צלם בהיכל בקודש הקדשים, במשהו יותר קטן ממה שיש כאן על הסטנדר יכול להיות כל התועבות שבעולם, כך המציאות! היום לא יעזור השמירה של להיות במקומות גדורים, כי היום אין גדר שגודר, אין גדר שלא יכול להיכנס בו איזה מכשיר קטן שהמכשיר הקטן הזה אי אפשר לתאר לאן הוא יכול להפיל, וכפי שלצערנו זה קיים בכל מקום גם במקומות הכי מעולים, אי אפשר לתאר, גם בישיבות הכי מעולות יש את הדברים הכי חמורים. ומה אנחנו נעשה כדי שהילדים שלנו לא יפלו בזה, ולא יעזור לנו איפה שנהיה, גם קדה"ק לא יעזור לנו, מה כן יעזור לנו? "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִיא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'" (בראשית כה, כא), אומר רש"י: "ויעתר לו; לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד.), לפיכך לו ולא לה" - הקב"ה קיבל את התפילה של יצחק כי אינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, יצחק הוא צדיק בן צדיק, אז התפילה שלו התקבלה לפני התפילה של רבקה שהיא צדיק בת רשע. כולם שואלים: לכאורה אדרבה, צדיק בן רשע הוא יותר בר מעלה? אומר הסבא מקלם: שהמעלה של צדיק בן צדיק שהוא צדיק לא בגלל שהוא בן צדיק, אלא צדיק בן צדיק להיות צדיק עצמי לא בתור בן צדיק, זה יותר מעלה מלהיות צדיק בן רשע, שהרשעות שהוא ראה בבית גרם לו להבין כמה זה לא טוב דרכי רשע, וכמה כדאי לו ללכת בדרכי צדקות, זאת אומרת שמי שזוכה להיות צדיק בן צדיק ולהיות במקום צדיקים, הוא צריך לדעת וזה בעיקר בדור שלנו, שחייב לבנות בעצמו ובילדיו איך להיות צדיק עצמי, לא צדיק בן צדיק שכל מה שהצדקות שלו תגיע מזה שהוא בן צדיק ומזה שהוא במקום צדיקים, כי זה לא יוכל לשמור מפגעי הזמן רק אם יהיה צדקות עצמית. ואיך יהיה צדקות עצמית? אם הצורה שהושרש בבית זה שמחה של מצוה ואהבה של קיום תורה ומצוות, והבית יתנהל לא בצורה של איך אנחנו נראים בעיני אחרים, הבית יתנהל עם ישרות פנימית, לא בצורה איך אנחנו נרשים אחרים אלא עם אמת טבעית, עם הישרות הנכונה, עם השמחה של מצוה מצד המצוה עצמה, ולא יהיה החשבונות שם כל הזמן איך אנחנו נרשים אחרים, וההערכה והדברים שיתפסו מקום בבית זה צניעות של קיום תורה ומצוות, צניעות של תורה, "חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ" (שיר השירים ז, ב) - "למה נמשלו דברי תורה כירך, לומר לך מה ירך בסתר אף דברי תורה בסתר" (סוכה מט,ב) - לא בצורה ראוותנית וחיצונית, זה דבר שיקנה בילד משהו פנימי, שאפילו שהוא צדיק בן צדיק הוא באמת יהיה צדיק מצד עצמו, ומסיים שם הסבא מקלם; שזה מה שאומרים: 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב' - שכל אחד מהאבות הוא הגיע לאלוקות מצד עצמו, זה לא אלוקי אברהם יצחק ויעקב, אלא אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, יצחק הכיר את הקב"ה לא מכח אבא שלו, הוא הגיע למצב שהוא הכיר את הקב"ה מצד עצמו, שזה הצורה שכך אפשר להצליח.

היה איזשהו שאלה: איך אמור להיות היחס לילד בכור, האם יחס מועדף או שויון בין כולם? ועוד; מה הפיתרון לשתלטנות של ילד גדול על אחים הקטנים ממנו?

פה ג"כ ראוי לדעת! בהנהגה הרגילה בבית לא טוב לטפח איזשהו עדיפות לבכור, זה רק ישחית לו אתה המידות, אמנם בחלק הרגיל, כאילו שכשמחלקים אוכל אז מחלקים לפי סדר הגילאים זה בסדר, אבל בכללות הבכורה היא יותר חיובים מאשר זכויות, ובוא נראה, וגם בזה יש הפלא ופלא, ומי שיקרין כך בבית לבן הבכור שלו, אז הבן הבכור שלו יבין לא להיות שתלטן, אלא להבין שבכורה זה חיוב ולא זכויות.

כתוב בגמ' בברכות (ז,ב) "ראובן א"ר אלעזר אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, דאילו בן חמי על אף דמדעתיה זבניה לבכירותיה דכתיב "וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (בראשית כה, לג) חזו מה כתיב ביה "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב" (שם כז, מא), וכתיב "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם וגו'" (שם כז, לו), ואילו בני [ראובן] אע"ג דעל כרחיה שקליה יוסף לבכירותיה מיניה, דכתיב "וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף" (דברי הימים א' ה, א), אפילו הכי לא אקנא ביה דכתיב "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא)" - לאה משתבחת בראובן בנה שאפילו שהוא הפסיד את הבכורה בעל כרחו, הוא עזר והציל את יוסף, והוא הלך להציל את יוסף, ולא כמו עשיו שמדעתו הוא מכר את הבכורה ועוד אח"ז בא בטענות. אבל יש רש"י נפלא מאוד על הפסוק 'וישמע ראובן ויצילהו מידם', רש"י אומר כך, "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ"; "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם" (בראשית לז, כא-כב), כתוב שם ברש"י: "למען הציל אותו; רוח הקדש העידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו, שיבא הוא ויטלנו משם, אמר; אני בכור וגדול שבכולן, לא יתלה הסרחון אלא בי". כתוב כאן ברש"י; מה היה המעלה של ראובן? ראובן לא רק שהוא לא קינא ביוסף והוא הלך להציל אותו, אלא עוד ראובן השתמש בזה שהוא בכור בתור שהוא זה שצריך להציל את יוסף, אפילו שהכבוד של בכורה ניטל ממנו, אבל את החלק הזה מה שבכור מחייב שבכור הוא יותר גדול הוא יותר מבוגר הוא צריך להוכיח את עצמו, אז את זה הוא לא השיל מעל עצמו, הוא לא אמר לעצמו; אם אין לי את הזכויות בכורה אז גם אין לי את החובות בכורה, אלא אפילו שהפסיד את הבכורה ליוסף הוא אמר אני בכור וגדול שבכולם לא יתלה הסירחון אלא בי, אז רוח הקודש מעידה על ראובן שלא אמר זאת אלא להציל אותו - האוירה בבית צריכה להיות כלפי הבכור שבכור זה מחייב, לא שבכור זה זכויות, המחייב של בכור נותן לו אולי בסוף גם זכויות, אבל הבכור שלוקח על עצמו זכויות בלי חובות אין לו שם בכור, וזה תלוי בהורים איך ההורים מקרינים את זה.

כעת, הנושא של שתלטנות, ילד גדול שמשתלט על אח קטן, וגם היה כל מיני שאלות על כל מיני עניני מריבות בין ילדים וכדו' שזה נושא שכבר דשנו בו כמה וכמה פעמים, ראוי לדעת בכל הענינים האלה כך; זה נכון שמצד אחד מריבות בין ילדים זה דבר טבעי, וכבר דיברנו כמה פעמים שראוי לתת לעסק להתנהל איך שהוא, והם ילמדו איך להתנהג וכדו', והארכנו בזה בענין. אבל צריך לדעת כך; זה הכל כשהמריבות הם במצב רגיל, פעם זה רב פעם זה רב זה דברים רגילים, ואם אנחנו מידי מתערבים זה רק מלבה את האש, אבל אם יש איזשהו מצב שיטתי לא טוב, יש איזשהו מצב שאחד מהילדים הוא באופן שיטתי מתנהג בצורה לא טובה, זה כן צריך לעצור את זה, לא שייך להשאיר מצב בבית שבאופן שיטתי אחד הילדים מתנהג בצורה לא טובה, רק פה לא ללכת מהכיון שכעת ללכת להעמיד למשפט, לעשות כאן משפט ולקבוע אתה רע והוא טוב, אתה אשם והוא לא אשם, לא שההורים יקחו את עצמם כעת כשופטים או כצד בענין ואנחנו עם הצד הסובל ולא עם הצד המסביל וכו', לא בכזה צורה, אלא הצורה צריכה להיות ס"ה לראות איך עושים הפרדה כדי שלא יהיה מצב של הנהגה לא נכונה, זאת אומרת כמה שפחות לדבר וכמה שיותר לקבוע עובדות בשטח שלא יהיה מריבות, אם יש מצב שילד באופן שיטתי מתנהג לא טוב, אז פשוט ליצור איזשהו חייץ או איזשהו צורה כאילו טכנית שהמריבה תיפסק ושלא תהיה ההנהגה הזאת, דיבורים בערך השלום ובערך המידות טובות וכדו' זה אפשר לדבר פעם בליל שבת בסעודת שבת לדבר רעיונות וכדו', בשעת הריב לא בית משפט ולא נאשם ומאשים ולא צריך לשמוע אפילו את הצדדים, אנחנו אצלנו בבית אין מריבות, ולעשות הפרדת כחות, ואם יהיה עקביות בזה, ואם ההורים יאמינו שיש להם את הכח לזה הם יצליחו בזה.

רק אולי עוד דבר אחד שזה חשוב מאוד וזה קצת שייך לענין, ג"כ איזה ילד גדול שהוא מרגיש בכל דבר וענין שזה שלי, הוא מאוד רכושני, שואלים ההורים: חשבנו אולי להגיד שבבית שלנו לא אומרים "שלי", המילה הזאת "שלי" תצא מהסלנג בבית, האם זה נכון? כך נשאלה שאלה.

ראוי לדעת בענין הזה דבר כזה; קודם כל מה פירוש שבבית שלנו אין שלי, מה, שלי זה לא המציאות של החיים שיהיה שלי?! האם אנחנו קומניסטים שהכל רכוש של כולם?! הקב"ה ברא את העולם שיש כן שלי, וכי אותו אבא, אני מדבר באופן רעיוני, אותו אבא הוא מסתמא בעל מעלה הכי גדול, אבל אני שואל שאלה; אותו אבא שהילד שלו ירצה משהו שזה שלו, האמנם הוא לא יגיד לו; תסלח לי זה שלי ולא שלך?! מה, אין שלי?! הוא חי בלי שלי?! מה זה הדבר הזה?! זה נגד המציאות של הבריאה, הקב"ה ברא בבריאה שיש כן "שלי", וכל הצורה של קיום העולם זה דרך זה שיש שלי, ולכן כל אחד משקיע כדי להצליח, אם אין שלי אנחנו רואים למה הגיעו במצב שיש שויון, אין סיבה לבן אדם להשקיע אם אין שלי, "שלי" זה דבר טוב ונכון, הוא צריך להיות רק בצורה נכונה.

בדרך כלל מה שגורם לילד להרגיש מידי שלי, זה כשלא נותנים לילד את הפינה שלו, כשמחייבים ילד, ילד שחוזרים עם פקל'ה מהיום הולדת שהיה שמה או מהמסיבה, וכעת דורשים ממנו להיות בעל מידות ולחלק לאחרים, מה פתאום שיחלק, למה, הוא נדבן?! זה יותר מחומש, למה הוא צריך לחלק?! מה פתאום הוא צריך לחלק?! זה שלו. כשאנחנו נרשה לילד את שלו, וכשילד אחר יבקש אני רוצה, נגיד; זה שלו! כשלך יהיה מסיבה גם לך יהיה, מה פתאום שיתן לך, תראה תבוא אולי תְרַצה אותו, תעשה איתו הסכמים, אם הוא ירצה הוא יתן לך, הוא לא צריך לתת לך, למה שהילד יצטרך לתת לו?! באים ההורים ומנסים לקחת את הילד הקטן שלהם ולהפוך אותו לבעל מידות, שיעשה חלוקה על מה שהוא קיבל שם איזה פקל'ה, אז הוא מיד צועק שלי שלי, והוא לומד שלי, כשניתן לילד את השלי שלו, הוא לא יצטרך מידי לצעוק על שלי, זה קודם כל חלק אחד, ראוי לדעת "אין כופין על הצדקה" (עיין ב"ב ח,א), גם לא כפיה בדברים ביחס לילדים, אלא זה מתן שכרה בצידה, והוא יחליט אם הוא רוצה לתת צדקה וחסד או לא, זה נקודה אחת. אבל בוא נגיד מחנכים לויתור שזה שלך, אתה לא חייב, ואם אתה צדיק אתה תוותר, 'צדק משלך ותן לו', זה יחנך אותו לויתור, לא כל פעם, אלא בכללות לדעת שיש מושג, אבל זה לא בכפיה, יש מושג של 'צדק משלך ותן לו' (ב"ב פח,ב), אבל על מעלות לא כופים, מעלה זה מעלה, מי שרוצה להיות בעל מעלה אז הוא יעשה את זה, זה דבר אחד.

בוא נגיד שגם הדבר הזה מסודר, באמת ההורים שם נותנים את השלי לילד, אבל יש עוד דבר; הרבה פעמים יש, מצד שלילד אין את הפינה שלו, וראוי לדעת שילד מגיל קטן  

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד